המר על הכול למען האהבה.

עליך להמר על הכול למען האהבה.
אם תרצה את מה שהמציאות הנראית לעין יכולה לתת, אינך אלא שכיר יום.
אם אתה רוצה את העולם הבלתי נראה, אינך חי את האמת של עצמך.
שתי המשאלות מטופשות הן, אולם אתה תקבל מחילה על כך ששכחת שמה שאתה באמת רוצה זה השמחה המבלבלת של האהבה.
עליך להמר על הכול למען האהבה, אם אתה בן אנוש אמיתי.
אם לא קום ועזוב את האסיפה הזאת.
לב חלקי אינו מגיע אל המלכות.
יצאת לדרך למצוא את אלוהים, אבל אז אתה ממשיך לעצור לתקופות ממושכות בפונדקי דרכים בעלי רוח רעה.
בסירה השטה במהירות במורד הנחל נדמה כאילו העצים שעל גדות הנחל חולפים ביעף.
מה שנדמה כמשתנה מסביבנו הוא בעצם מהירות הספינה שלנו בעזבה את העולם הזה.

סיפורו של רומי עד למפגש הגורלי עם שמס טבריזי

אחד מהמסדרים הסופים, ולאו דווקא הגדול שבהם, הוא מסדר הדרווישים המחוללים שהתחיל בקוניה שבתורכיה במאה ה-13 על ידי ג'לאל א-דין רומי. מסדר זה מדגיש את הריקוד כדרך למצוא את אלוהים ומכאן שמו.

רומי נחשב על ידי רבים למשורר הטוב בעולם. בשנים האחרונות התפרסמו מספר ספרים בעברית המביאים את שירתו, תורתו וסיפורו לקהל הישראלי. למעשה, כיום, רומי הוא המשורר הנמכר ביותר בישראל ובארצות הברית, שירתו נוגעת בלבבות של מיליוני בני-אדם.

ג'לאל א-דיו רומי הוא אחד המורים החשובים בדרך הסופית. הוא חי ופעל בקוניה שבתורכיה במאה ה-13 וכונה "מַוְולָנָה" שמשמעותו "המורה". המסדר שנקרא על שמו מכונה "המסדר המַוולָני" או "מסדר הדרווישים המחוללים". בלימוד שלו הוא מדגיש את הריקוד כדרך להגיע לאחדות עם אלוהים.

רומי נולד לפני  מעט יותר מ800 שנה בבלח' שבצפון אפגניסטן של היום, אז חלק מארץ שנקראה חורסן, והוא מת ונקבר בקוניה שבתורכיה בגיל 66. חייו היו סוערים ודרמטיים, מלאי תהפוכות, כשהציר המרכזי שעליו הם סבבו היה המפגש שלו בגיל 37 עם ה"חבר" – שמס מטבריז מפגש זה, הפך אותו למה שהינו – משורר, רקדן, חולה אהבה. אלא שהוא לא היה מתאפשר ללא המאורעות שהובילו אליו, ולא שלם ללא מה שבא אחריו.
בכדי להיות מוכן וזמין למפגש עם ה"חבר" ('דוסט' בשפה הסופית) היה על רומי לקבל חניכה מספקטרום רחב של מורים, ולצבור ניסיון חיים עשיר. בכדי להשלים את התהליך הוא היה צריך להתחבר ל"חברים" רוחניים נוספים ולפעול ברוח האהבה, פעולה שמגיעה לשיאה בכתיבת יצירתו המונומנטאלית – ה'מאסנאווי' ובדוגמא שמהווים חייו.

רומי הצעיר נחשב לעילוי. הוא נולד למשפחה משכילה ומבוססת, קיבל את החינוך המדעי והתרבותי הגבוה ביותר שניתן לשער והודרך באופן אישי על ידי המורים הטובים ביותר, ובראשם אביו – בהודין. החינוך שלו כלל מלבד לימודים בבית הספר מסעות ברחבי העולם, ומפגשים עם גדולי הדור. בגיל 13 הוא עזב עם משפחתו את עיר מולדתו ונדד עימם במשך מספר שנים בכל רחבי המזרח התיכון. כאשר השתקעו לבסוף  בתורכיה הקריירה שלו נסקה, ובמקביל הוא הקים משפחה, גידל ילדים, לימד, כתב, וקיבל את המשרה הדתית והחינוכית הגבוהה ביותר בקוניה.
גם מבחינה דתית ורוחנית הוא הוכן לקראת ייעודו: אביו שהיה מלומד סופי מעמיק היה הראשון שהכניס אותו בסודה הנסתר של התורה הסופית. אחריו, המשיך את הכשרתו מורה ששמו היה ברנהודין, שהיה מומחה ב"מדע המצבים". בנוסף, הוא נפגש  עם מורים אחרים ואף נסע לשנה להשתלם במרכז של סופים מתבודדים ('חלוותים') בדמשק.

כאשר פגש רומי את ה"חבר", אותה נשמה תאומה אשר התגלתה כמשלים הרוחני שלו, הוא היה מוכן ובשל. אומר שמס: "אם תסתכלו על התכונות הטובות של הנביא – הרי שאת כולם יש ברומי". מפגש עם שמס הפך את חייו: הדרשן הדתי נהיה לרקדן, המלומד למשורר. רומי, בעזרתו של שמס, נכנס לתוך עולם מסתורי ואזוטרי שאף אחד לפניו לא הכיר. רומי הפך להיות לאוהב, אלא שהאהבה לא הייתה שלמה, מכיוון שהייתה תלויה עדיין באדם אחר, בשמס. בכדי להשלים את תהליך ההתמוססות היה על רומי להיפתח גם לאנשים אחרים, ליופיים של החיים ולאחוות המין האנושי. רומי צריך היה להפוך את אהבתו ל"חבר", לאהבה ל"חבר" האמיתי היחיד, שהוא האלוהים. תהליך זה הגיע להבשלתו בעזרת היעלמותו (המסתורית) של שמס מטבריז, ודרך מפגשיו וקשריו של רומי עם חבריו החדשים: זרקובי, הוסמדין, ועוד רבים נוספים.

בשנותיו האחרונות מגיע רומי לבשלות, להשלמה ולשקט. הוא חוזר למלא תפקיד מרכזי בחברה, מלמד ומכוון, תומך ומנהיג. חייו מוקדשים לשירות לזולת וללימוד הסודות שנגלו לו. מגמה זו מגיעה לשיאה בכתיבת ה'מאסנאווי' – יצירה ספרותית יוצאת דופן המשמשת עד היום ללימוד רוחני והארה. רומי הופך להיות ה"מורה" – 'מוולאנה' ובעקבות לימודו והדוגמא של חייו נוצר לאחר מותו, בעזרת בנו, המסדר של הדרווישים המחוללים.

ארץ ושמה חורסן

רומי נולד בשנת 1207, בבלח' שבאפגניסטן. בימי קדם נקרא חבל הארץ שבו נולד בשם "חורסן" והוא כלל את צפון אפגניסטן, דרום אוזבקיסטן, טורקמניסטן, וטג'קיסטן של היום. חורסן הוא אזור של עמקים ומישורים פוריים מאד המושקים במימי נהרות הגדולים היורדים מהרי פמיר ובראשם האמו דריה, שנודע בימי קדם בשם ה"אוקסוס". מאז ימי קדם היה זה אזור של ציוויליזאציות מפותחות; הבודהיזם פרח כאן, דת הזרתוסתרא, ההינדואיזם והיוגה. לאחר כיבושי האסלאם נהפך חבל הארץ למרכז תרבותי של כמה מהתנועות החשובות בהיסטוריה המוסלמית. ההלכה המוסלמית נכתבה בחלקה הגדול על ידי אנשים מחורסן כגון אל-בוכרי ואחרים. קדושים כגון אבו סעיד ואל תרמדי פיתחו במאה התשיעית זרם מיוחד של מיסטיקה סופית שנקרא "מלאמתיה" והשפיעו על כל המחשבה האנושית. כאן חיו וכתבו מלומדים סופים כגון אל-קושיירי וסולמי, וכאן גם התפתחה המסורת של הדרווישים הנודדים הקלנדריים מן הצד האחד, והמאסטרים הנקשבנדים של מרכז אסיה מן הצד השני.

העבאסים התחילו במאה ה-8 את המהפכה שלהם כנגד האומאיים בחורסן, הדגל העבאסי השחור הונף לראשונה באזור זה ומכאן יצא לדרך עד לכיבושה של בגדד. סדרי השלטון של הממלכות המוסלמיות בימי הביניים ורעיון המדינה המוסלמית נולדו בראשם של מנהיגים מחורסן כדוגמת טוגריל בק הסלג'וקי ועוזרו ניזאם אל מולק. לאחר עלייתם לגדולה באו שניהם לארץ מכורתם על מנת לקבל את ברכתו של הקדוש המקומי – אבו סעיד.

המדע ובמיוחד המתמטיקה והרפואה מצאו בחורסן בית. מקצוע האלגברה קרוי על שמו של אל- ג'בר, שגר בעיר חיווה. איבן סינא – אבי הרפואה, נולד בבלח' וגדל בבוכרה, הוא נחשב למלומד החשוב ביותר של תקופתו (מסופר על מפגש שהתרחש בינו לבין הקדוש אבו סעיד, שבעקבותיו אמר איבן סינא: "מה שאני יודע הוא רואה").

מתמטיקאי גאון בשם עומאר כיאם גר בתמריד וכתב בסתר שירה בצורת מרובעים. שירה זו התפרסמה בעולם כולו במאה ה-19 דרך תרגומו לאנגלית של סקוט פיצג'רלד ולימים אף תורגמה בכמה גרסאות לעברית. זוהי שירה מיסטית סופית, כמו גם שירת יין ואהבה. השירה והאמנות מצאו בחורסן את ביתן ומשוררים כמו סינאי ועטאר החלו רנסנס תרבותי פרסי.

מכל רחבי האימפריה המוסלמית, מהודו ועד ספרד, עלו אנשים לרגל כדי לקבל השראה מהתרבות המפותחת שהתקיימה בערי חורסן האגדתיות, להיפגש עם הקדושים והמלומדים, ללמוד את דרכי השלטון ולספוג את מוזת השירה והספרות. באווירה תרבותית, עשירה וסובלנית זו נולד וגדל בעיר בלח' הנער ג'לאל א-דין רומי, אלא שעירו נועדה להישמד ולהיעלם מהעולם עוד בימי חייו. גדול המשוררים נולד בחורסן רגע לפני החורבן שלה. צל גדול הלך והתקרב ממזרח, הורס את כל אשר בדרכו.

אביו של רומי, בהודין, היה סולטאן המאמינים של בלח', הדמות הדתית החשובה בעיר. הנער קיבל חינוך מעולה מילדותו, שכלל הן חינוך מדעי והן דתי. בתקופתו הייתה חורסן חלק מממלכתו של איגוד שבטים תורכי עצמאי בשם "חורזמש", אשר כבש את מרכז אסיה מהסלג'וקים והקים בה ממלכה שבתוכה ערים מפוארות כגון בוכרה, סמרקנד ובלח'. בירת החורזמשים הייתה העיר אורגנץ, ליד חיווה של היום. בעיר זו גרו כמה מגדולי הדור, כמו השייח' נג'ים א-דין קורבו, מייסד מסדר הקורבנייה, שהיה המורה אישי של נשות ואימהות השליטים.

חורסן פרחה, עד שהחלה הפלישה המונגולית בראשותו של ג'ינג'יס חאן, שקרא לעצמו "זעם האלוהים", מצדיק בכך את מעשי ההרג הנוראיים שלו. התרבות המפותחת והמתקדמת עמדה בפני כיליון ולא היה דבר שיוכל לעצור את השיטפון שבא ממדבריות גובי, רכוב על גבי סוסי פוני קטנים ומהירים.

העולם המוסלמי אשר היה שבוי בסבך של פוליטיקה ותככים לא השכיל להתאחד אל מול האיום המתקרב. החורזמשים היו בקונפליקט עם החליף בבגדד ודרשו ממנו להכיר בהם כממלכה עצמאית. החליף רצה שהם יצטרפו לברית נגד המונגולים בהנהגתו ושלח אליהם כשליח דיפלומטי את שרוורדי – מורה סופי ידוע ואחת הדמויות החשובות של זמנו. בסופו של דבר, הוויכוח יצא מכלל שליטה והצבא החורזמשי החל לצעוד לעבר בגדד, אך נכחד בסופת שלג פתאומית בזמן שעבר אחד ממעברי ההרים של פרס.

מנהיג החורזמשים, מוחמד חורזמש, היה מדוכא לאחר הכחדת צבאו ולא התאושש מכך – הוא ראה בפלישה המונגולית את "זעם האל" על התנהגותו ולא עשה מספיק בכדי לעצור אותה. בזמן הפלישה המונגולית נהרג נג'ים א-דין קורבו, המורה הגדול מאורגנץ ועמו כל חכמי הדת האחרים. הערים ומרכזי התרבות הפכו לאפר. את האסלאם שימרו, למשך מאה וחמישים השנים הבאות, דרווישים נודדים שנקראו 'קלנדרים', והם אלו שהצליחו, בסופו של דבר, לאסלם ולתרבת את המונגולים הפראיים.

ילדותו של רומי עברה עליו בצל האימה של הפלישה המונגולית למרכז אסיה. פירמידות של גולגולות נערמו בערי מרכז אסיה המפוארות: בוכרה, סמרקנד, טשקנט, בלח'. הערים האגדתיות שהיו מרכזי תרבות שוקקים, מרכזים של אמנות, תרבות, מדע, לימוד אסלאם ומיסטיקה, נהרסו עד היסוד. מרכזים של אימפריות נשכחות כגון זו של הקארחאנים, סמינידים, גזנדים והסלג'וקים, נחרבו לבלי שוב. ארץ אחת נשארה לפלֵטה מבין ארצות המוסלמיות – ארצם של הסלג'וקים המערבים באנטוליה – תורכיה. בירתה של אותה ארץ הייתה קוניה, עיר במרכז הרמה האנטולית. אליה גורלו של רומי הוביל אותו.

מורשת בית אבא –  בהודין Bahā ud-Dīn Walad

כדי לקבל נקודת מבט שלמה על החיים, אדם צריך לספוג תורה מכמה מורים ולא רק ממורה אחד. שכן לכל אחד יש נקודת מבט ייחודית משלו, וכל אחד מהם מדבר אל היבט אחר בנפש התלמיד. בקרב המאסטרים הסופים מקובל היה, לכן, לקבל חניכה מכמה מורים ולא ממורה אחד בלבד. למעשה, זה היה הבסיס בחלק מהמסדרים, שהיו שולחים את התלמיד לקבל חניכה בכמה מסדרים אחרים בנוסף לזה שלהם, בהתאם לאישיותו. התקבלותו של החניך למסדר הייתה מותנית בקבלת הברית (הסמכה) מכמה שייח'ים ולא משייח' אחד בלבד.

איבן עראבי, חותם הקדושים מאנדלוסיה, מספר איך למד את הידע ממספר מורים אשר פגש במהלך חייו, שחלקן היו נשים. כך היה כנראה גם במקרה של רומי, למרות שהדמות החשובה ביותר בחייו הייתה שמס מטבריז. בכל זאת, כדי ששמש זו תוכל להאיר את פנימיות נפשו של רומי, ההולוגרמה, השקפת חייו השלמה, הייתה צריכה להיבנות קודם מספקטרום של מורים. הראשון שביניהם, ובוודאי שאחד המשפיעים ביותר, היה אביו של רומי – בהודין, שהיה מלומד מוסלמי ומיסטיקן סופי.

בתנועה הסופית של אותם ימים היו שני זרמים עיקריים: זה של השיכרון הקרוי על שמו של הקדוש ביסטמי. אותם "משוגעים" קדושים כמו אל חלג' ואחרים, שהיו מגיעים למצב של הארה, אחדות עם האל, וזועקים "אני האל, עבדוני, מה נעלה אנוכי", מזעזעים על ידי כך את הממסד המוסלמי.

הזרם השני היה זרם של סופיות מפוכחת, המבוססת על התקדמות הדרגתית במדרגות הסולם הרוחני, תרגולים יומיומיים ובתי ספר מסודרים. הוא נקרא על שמו של ג'ונאיד, שייח' סופי חשוב מבגדד של המאה העשירית.

בהודין הלך ב"דרך המפוכחת". הוא היה דור שביעי של מלומדים בבלח'. אימו הייתה הבת של מוחמד חורזמש, מייסד השושלת החורזמשית. הוא היה מקורב לשלטון וזכה להכרה כסולטאן המאמינים של בלח'. זה קרה לאחר ששלוש מאות מלומדי העיר חלמו את אותו החלום, שבו מוחמד מכתיר אותו בתור כזה. בהודין הצליח לאחד את כל הקבוצות הדתיות השונות בבלח' תחת חסותו ונשא לאישה את בתו של האמיר – רוחנדין. אחרי שנה נולד להם ילד בשם אלאדין, שמת בשנות העשרים שלו בקרמן שבתורכיה. ילדם השני היה רומי.

בהודין יצא נגד הפילוסופיה והפילוסופים והגיע לקונפליקט גלוי עם כמה מהדמויות המובילות בבלח' שנטו לפילוסופיה והיו מקורבות לסולטאן. מסיבה זו, ובעיקר מפני החשש מצבאותיו המתקרבים של ג'ינג'יס חאן, החליט בהודין לנדוד מערבה. הוא ומשפחתו יצאו לדרך בחשאי, לפי בקשת האמיר. כשיצא מבלח' אמר בהודין: "אני עוזב. מאחורי חיילי הטרטרים שיתפשטו בעולם כמו ארבה ויכבשו את ארץ חורסן. הלוואי שאלוהים ירחם על אנשי בלח', מפני שהם יטעמו את טעמו המר של המוות."

ואכן, זמן קצר לאחר עזבם, נכבשה העיר על ידי המונגולים, נשרפה ונמחקה, וכל תושביה נרצחו.

בהודין היה ידוע בפרשנותו לקוראן ובהוראותיו לחיים מוסריים, שיעוריו ואמרותיו נאספו בספר "מעריפה". להלן כמה ציטוטים מהם:
"הסתכלתי על מחשבתי, אך הרגשתי שהמחשבה איננה בתוכי. היא הלכה למקום כלשהו. ואז שמתי לב שהשליטה על תפישותיי אינה בידי."
"היה זה האל שנתן לי מודעות או אי מודעות ונראה היה לי שאני מחובר אליו – לכל שהוא הולך, אני הולך, כשהוא בא, אני באתי לעצמי."
""איך יכול אוהב האל לזכור את גן העדן או הגיהינום?" הייתה השאלה. אמרתי: "גן עדן הינו השלמות של כל הכוחות, האינטליגנציות, השמחות ותענוגות הידידות, וגיהינום הוא האיסוף של כל העצבות. וכך, ידידות היא חלק מגן עדן או השפעה של גן עדן, בעוד שגיהינום משסה אותך בחברך"."

המסע

אל מול האיום המונגולי החליט אביו של רומי, בהודין, למלט את משפחתו למקומות בטוחים יותר. הם לקחו שלוש מאות גמלים, את הנשים והילדים, את התלמידים הקרובים וכמה חיילים שכירים שישמרו עליהם, ויצאו לדרך. מסע זה מסמל בעיני אנשי המסדר המוולני את מסע הנשמה העוזבת את מולדתה שבעולמות הרוח ועוברת אל עולמות רחוקים.

אביו של רומי ידע כנראה בשלב זה מה הוא האוצר שעליו הופקד לשמור, והוא החליט לעשות את ההימלטות מחורסן למסע עלייה לרגל, בו תבקר המשפחה בכל המקומות החשובים לאסלאם – מכה, ירושלים ומדינה, וגם במרכזי התרבות והשלטון של בגדד, דמשק, נישפור, ואחרים. עבור רומי הצעיר היה בכך מסע לימוד שבו הייתה לו הזדמנות נפלאה לפגוש ולראות צורות חיים שונות, מקומות ואנשים. הרבה סיפורים נשארו ממסע מופלא זה שארך מספר שנים, והרבה מהדימויים שרומי השתמש בהם מאוחר יותר, כמו השוק בבגדד, מקורם מההתרשמויות שאסף בדרך.

אחד האנשים הגדולים של התקופה היה המשורר הפרסי עטר מנישפור. הוא כתב את הספר "שיחת הציפורים", אחד הספרים החשובים ביותר במדע הסופיות אשר נכתב בשפה הפרסית. משפחתו של בהודין הגיעה לנישפור והתארחה בביתו של עטר למשך מספר חודשים. שני האישים נפגשו לשיחות לימוד והשראה רבות, שבחלקן היה נוכח רומי בן הארבע עשרה. רומי כה הרשים את עטר שזה נתן לו במתנה עותק מספרו. הוא אמר לאביו של רומי: "ייעודו של בן זה שלך להפיח אש בלבבות רבים בעולם."

כשעזבו את נישפור יצא עטר ללוות אותם, ובראותו את רומי הולך אחרי אביו כמקובל, אמר: "איזה מראה מופלא! ים הולך אחרי אגם."

מנישפור הגיעה השיירה לבגדד. מסופר שבכניסה לבגדד שאלו השומרים את בהודין: "מי אתם ומנין אתם באים?"
בהודין ענה: "אנחנו באים מהאל ונחזור אליו, באנו מהעולם הלא קיים ונחזור אליו."
לשמע תשובה זו דיווחו השומרים לחליף, שקרא מייד למלומד שרוורדי, איש הרוח של הממלכה, כדי שיקבל את פני הבאים.

שרוורדי הוא אחת מדמויות המופת של התנועה הסופית באותם ימים. הוא היה יורשו של אל- ראזלי כדמות הרוחנית העיקרית של בגדד ושליחו המיוחד של החליף אל-נסיר. באותה תקופה ייסד אל-נסיר תנועה שנקראת "פותוואת", שמטרתה הייתה לחזק את האסלאם ואת הנאמנות הסונית לחליף בארצות המוסלמיות. במסגרת זו יצא שרוורדי לאנטוליה, שם נפגש עם השליט הנאור קייקבוד, שהוקסם באותו הזמן מדמותו של ישוע ונטה להפוך להיות נוצרי. שרוורדי החזיר אותו לחיק האסלאם. לאחר מכן הוא נשלח לחורסן, אל מוחמד חורזמש, השליט של החורזמש, בשליחות של שלום. אל-נסיר ביקש ממוחמד להכיר בו כחליף ולאחד כוחות אל מול האיום המונגולי המתקרב. שליחותו של שרוורדי נכשלה, ובסופו של דבר השיטפון המונגולי שטף גם את בגדד.

בהודין מצא חן בעיני החליף אל-נסיר, שביקש ממנו להישאר בבגדד כחלק מפמלייתו ולהיות עוזרו ושליחו המיוחד כדוגמת שרוורדי. אלא שהיו חילוקי דעות ביניהם בדבר הדרך הנכונה לנהוג במדינה. בהודין התנגד לדרך המלחמות ופולחן האישיות והחליט להמשיך בנדודיו.

מסופר שבאחד הימים נתן החליף לבהודין מתנה – שלושת אלפים מטבעות זהב. בהודין סירב לקבל את המתנה באומרו: "רכוש החליף חשוד בכך שהוא נרכש בדרכים לא טהורות, אינני יכול לקבל את מתנתו של אדם שחייו אינם אלא תענוג ובילויים…."
והוא הוסיף על כך בדרשת יום השישי שלו: "הצבאות המונגולים בדרכם, שורפים והורסים כל שבדרך. הם יהרגו ויענו אותך, הכן עצמך למוות, הרם את המסך של ההזנחה מלבך והתאמץ לפנות אל אלוהים."
הנבואה הגשימה את עצמה, המונגולים אכן כבשו את בגדד והרגו את החליף.

הפמליה המכובדת עלתה לרגל למכה. בהודין, רומי ואחיו אלאדין הקיפו את הכעבה. לאחר מכן הם המשיכו למדינה, מקום קברו של הנביא, ומשם לירושלים ולדמשק, שהייתה מרכז תרבותי אסלאמי חשוב, במיוחד של מיסטיקנים סופים כגון איבן עראבי – חותם הקדושים. רומי ואיבן עראבי מעולם לא נפגשו, אלא שאיבן עראבי שלח את בנו המאומץ – סדרהדין קונווי לגור בקוניה, ולימים נהיו הוא ורומי חברים קרובים, כך שהקשר בין איבן עראבי לבין רומי התקיים דרך סדרהדין.

מדמשק הם עברו לאנטוליה, שהייתה באותו זמן תחת שלטון ענף התורכים הסלג'וקים המערבי. הם הגיעו לעיר ארזינגן, שם היה המלך לאחד מתלמידיו של בוהדין. במות המלך הם עזבו את העיר ועברו לקרמן, מרחק כמה שעות מקוניה, שם המשפחה גרה במשך שבע שנים.

בקרמן מתה אשתו של בהודין, אימו של רומי, ונקברה במקום. גם אחיו של רומי אלאדין מת בפתאומיות. אך היו גם שמחות: לאחד מתלמידיו הקרובים של בהודין, שהיה מעורב גם בחינוכו של רומי – שרפהדין ללה מסמרקנד, הייתה בת בשם ג'בר חתון, שגדלה עם רומי מילדותו ולמדה איתו באותו חדר עד גיל שבע. בגיל 18 נישאו השניים ובמהרה נולדו להם שני ילדים: סולטאן וואלד ואלאדין – שנקרא על שם אחיו של רומי. לימים הפך סולטאן וואלד להיות עוזרו הקרוב וממשיכו של רומי – ראש המסדר של הדרווישים המחוללים.

הגעה לקוניה

בסופו של דבר הוזמן בהודין על ידי הסולטן הסלג'וקי אלא אל דין קייקובד מקוניה, אחד הסולטאנים הנאורים של התקופה, לבוא לממלכתו ולקבל את תפקיד סולטאן המאמינים. היה זה אותו סולטאן שנשרף באש אהבתו לישוע ושוכנע על ידי שרוורדי שלא להיות נוצרי. בהודין הגיע עם משפחתו לקוניה שהייתה לתחנה האחרונה של מסעו – המקום שבו נפשו שקטה. מסופר שהסולטאן יצא לכבודו מהעיר ברגל, ואילו בהודין רכב על סוסו. הוא קיבל את פניו במחוות כבוד ורצה לנשק את ידו, אלא שבהודין הושיט לו את מקלו, סמל לסמכות רוחנית. הסולטאן מחל על כבודו ונישק את המקל. היה זה שיעור ראשון בסדרה של שיעורים שבהודין לימד אותו.

הסולטאן רצה להזמין את בהודין לארמונו, אלא שזה אמר: "לכל אחד יש מקום, הארמונות הם לאמירים וסולטאנים, המדרסות לאיממים, הטקות לשייח'ים, החאנים לסוחרים, הזאוויות לעניים. הרשה לי לגור במדרסה."
ואכן משפחתו של רומי שוכנה בתחילה במדרסה אלטון אבה, ולאחר כמה חודשים עברה למדרסה קטנה שנבנתה במיוחד עבורם, בה העביר רומי את שארית חייו.

באחד הימים פנה הסולטאן אל בהודין ואמר לו כך: "הו סולטאן שמימי, חשבתי רבות וארוכות והחלטתי: אתפטר היום מתפקידי אותו קיבלתי מאבותיי, ואוריש אותו אליך, אתה תהיה הסולטאן ואני העבד… אתה הסולטאן של העולמות החיצוניים והפנימיים." הוא הוריד את הכתר והעביר אותו לבהודין.

בהודין חייך, החזיר את הכתר, חיבק את הסולטאן, נישקו ואמר: "הו סולטאן גדול! שליט שהוא כמו מלאך. הרווחת את שלטונך גם בשמיים וגם באדמה. שב על כיסאך בשלווה. מזה זמן רב אין לי עניין בדברים ארציים, אני עבד אלוהים, מנסה למלא מצוותיו."

בהודין נהיה ליועצו הקרוב של הסולטאן ויעץ לו להיות נדיב ורחמן, אדוק וצודק, בכדי לבצר את שלטונו. אלאדין קייקובד בנה מחדש את חומות קוניה וגם שיפץ את המסגד הגדול של העיר, בו נשא בהודין את דרשותיו.

הסולטאן העניק למשפחתו של בהודין את אחד הגנים בקצה העיר; גן וורדים יפהפה. באחד הימים טייל בהודין בגן והצביע על גבעה קטנה באומרו: "זה יהיה מקום קברי ומקום קברי בני משפחתי." לימים הוא נקבר במקום ולאחריו רומי ושאר בני המשפחה. כיום זהו מקום ה"כעבה של הלב" – מקום קברו של רומי, משפחתו, חבורתו וצאצאיו.

שנתיים לאחר בואו של בהודין לקוניה הוא מת ממחלה. רומי, שכבר היה אז בן עשרים ושמונה, נבחר להמשיך את דרכו. אלא שלפני כן היה עליו לעבור הבשלה נוספת בעזרת המורה הבא שנקרא אליו בדרך פלאית, הלא הוא בורהנדין.

ממשיך הדרך – בורהנדין

כשעזב בהודין את בלח' שבחורסן, הוא השאיר מאחור את אחד מתלמידיו הנאמנים ביותר – בורהנדין, שבחר להתבודד בהרים שליד העיר. כמה שבועות לפני מותו, הופיע בהודין בחזיון הלילה לפני אותו תלמיד וביקש ממנו לבוא ולהמשיך בהכשרתו של רומי, שנשאר לבדו. בורהנדין נענה למסר שבחלום ועזב את ההרים. הוא הגיע לקוניה כמה ימים לאחר מות האב, ונהיה המורה הבא של רומי.

מספר הבן, סולטאן וואלד, על המפגש ביניהם: "אמר הסעיד בוהרנדין שהשייח' בהודין מוחבא בתוכנו, כשם שחמאה מוחבאת בתוך חלב. הוא (רומי) נהיה התלמיד שלו בנפש ונכנע לו, וכמו גוף מת נפל בנוכחותו. כשהוא מת בנוכחותו, הסעיד החיה אותו שוב. הוא עשה אותו שמח לנצח על ידי שלקח את כאבו. הוא בילה תשע שנים בחברתו, ובהיותו איתו, הוא נהיה בדיבור, בהתנהגות ובמצבים כמותו."

בהגיע בורהנדין לקוניה הוא בחן את רומי וראה שמבחינת ידע וחינוך רומי השלים את השכלתו, ושהדבר שחסר לו היה הדרכה בדרך המיסטית, במדע המצבים, שבו בורהנדין היה מומחה.

"אין שווה לך בידע, עברת את אביך במדע הדת ובמדעים האחרים, יחד עם זאת הידע שלך של "חל" (מצבים – אהבה אלוהית) איננו שלם, ואני רוצה שתלמד את מדע ה"חל" בדרכם של הסופים. "חל" הוא המדע של הנביאים והקדושים שנקרא גם "מודעות אלוהים" ו"ידע האמת", כשתשלוט עליו תאיר את השמים כמו שמש."

כך אמר בורהנדין והחל בהדרכתו של רומי. משימתו הראשונה הייתה התבודדות של ארבעים יום ולאחריה הגיעו תקופות של צום ותרגולים רוחניים שונים. במסגרת הכשרתו שלח בורהנדין את רומי לחיות שנה באלפו שבסוריה וארבע שנים בדמשק. באלפו הצטרף רומי למרכז של סופים 'חלוותים' העוסקים בהתבודדות. בדמשק הוא למד מתורתו של איבן עראבי, נפגש עם מלומדי העיר וגר במדרסת מוקדמייה.

יום אחד בעוברו בשוק דמשק אחז בידו דרוויש נודד ולקח אותו הצידה. הוא נשק את ידו ולפני שרומי הספיק לומר משהו אמר: "מעריך העולם, הבן אותי" – ונעלם. איש זה היה שמס מטבריז, אותו יפגוש רומי מאוחר יותר בקוניה, מפגש שישנה את חייו.

בפעם אחרת נכנס רומי לזאוויה של סופים, שם נתנו לו משהו מתוק לאכול, מאכל שבזכותו הוא זכה לרגע קצר של הארה. אלא שזמנו עדיין לא הגיע, זאת הייתה רק טעימה מהאפשרות שעומדת לפניו.

לאחר ארבע שנים חזר רומי לקוניה להמשיך את הכשרתו אצל בורהנדין, אלא שזה הרגיש שכבר הגיע לסוף דרכו ואין לו יותר מה ללמד אותו. הוא אמר: "אתה מוכן כעת, בני. אין אחד שישווה לך בכל סוגי הלימוד, נהיית אריה של מדע וידע. גם אני אריה כזה ואין יותר מקום לשנינו באותה העיר, ולכן אני רוצה ללכת. יתרה מזאת: חבר אלוהי יגיע אליך שישקף אותך ואתה תשקף אותו, הוא יוביל אותך לממלכות הפנימיות של המסע הרוחני כפי שאתה תוביל אותו. כל אחד מכם ישלים את השני ואתם תהיו שני החברים הגדולים ביותר בעולם כולו…."

ההולוגרמה הייתה מוכנה לקראת האירוע שישנה לתמיד את חייו של רומי ואת ההיסטוריה של הסופיות והעולם, מוכנה לקראת המפגש עם ה"חבר".

בשנת 1240, לאחר תשע שנים בהן השלים את עבודת אביו של רומי – בהודין, עבר בורהנדין לקיסרי שבקפדוקיה, שם נהיה אימאם במסגד. רומי המשיך לבקרו מפעם לפעם ובזה נדמה היה שתם פרק בורהנדין בחייו של רומי. אלא שחוטים נסתרים לבורהנדין ממשיכים להופיע גם בהמשך, לימים נהיה רומי תלמידו ואהובו של אדם בשם זקורי, שהכיר את רומי מזמן החניכה אצל בורהנדין והיה תלמידו אף הוא.

המפגש הגורלי

רומי נחשף לסופיזם כבר מילדותו; הוא היה סולטאן המאמינים של קוניה, תואר כבוד שהוריש לו אביו, יחד עם חצר חסידים ו"מדרסה". רומי נחשף גם לאוצרות התרבות הפרסית והתורכית, המשפחה התערתה בחיי המקום, קשרה קשרים אמיצים עם השלטון, אך המשיכה לשמור על קשר עם הקהילה דוברת הפרסית ואף השתמשה בשפה הפרסית בלימודים.

בגיל 37 רומי היה אדם נכבד, ראש "מדרסה", תיאולוג, איש משפחה, אב לילדים, איש דת, מלומד ומיסטיקן, שלמד וקיבל חניכה רוחנית מטובי המורים בעולם. אלא שכמו אל-ראזלי לפניו, בתוכו הוא הרגיש ריק, גם אם לא הודה בכך. ואז קרה האירוע ששינה את חייו לעד: בשנת 1244 פגש רומי את שמס טבריזי, הוא פגש את ה"חבר", את התאום הרוחני שלו. לכאורה הייתה זו פגישה מקרית בשוק בינו לבין דרוויש נודד, אך היא שינתה באחת את חייו.

שמס ניגש אל רומי כשזה רכב על חמורו בשוק, מלווה בתלמידיו, תפש ברתמת החמור, הביט בו בעיניים חודרות, ושאל: "מי גדול יותר: מוחמד או ביסטמי – (קדוש סופי חשוב מהמאה ה-9)?"
"מוחמד" ענה רומי בנחישות.
"אבל ביסטמי אמר: "לי התהילה!", ואילו מוחמד אמר: "אינני יכול להללך כראוי!"." התעקש שמס.
כאשר רומי עמד לענות, הוא נפל לפתע מהחמור והתעלף.
כששב להכרתו אמר: "ביסטמי נגס נגיסה אחת של ידע וחשב שזה הכול, אך למוחמד היה הוד מלכות הולך ומתגלה."

גרסה אחרת של הסיפור מספרת שכאשר קם רומי מעלפונו, הוא אמר:
"את אשר חיפשתי באלוהים מצאתי כעת באדם."

הסופים לעולם לא אומרים דברים באופן ישיר. ייתכן שמה שאומר כאן רומי הוא, שאם עד עכשיו הוא חשב שהוא יודע הכול, הרי שעתה גילה שאיננו יודע דבר. ומעתה והלאה הוד המלכות ילך ויתגלה לפניו.

המפגש גרם לשינוי עמוק בחייו, כפי שתיאר זאת בנו, סולטאן וולד מאוחר יותר: "מעולם, לרגע לאחר מכן, הוא לא הפסיק להאזין למוזיקה ולרקוד. מעולם לא נח, ביום ובלילה, הוא היה "מופתי" ונהיה משורר, הוא היה 'פרוש' ונהייה שיכור מאהבה. זה לא היה יין ענבים ששיכר אותו, הנפש המוארת שותה רק את יין האור."

שמס הוא זה שלימד את רומי את טכניקת הסיבוב של הדרווישים המחוללים.

שמס ערג כבר מילדותו לפגוש את הנפש התאומה שלו, את ה"חבר". הוא מספר על כך בספרו האוטוביוגרפי, וכך הוא כותב בפרק "ילדות": "אבי היה זר לי, לבי פחד ממנו, לפעמים זה נראה לי כאילו הוא יתנפל לתוכי. נהגתי לחשוב כך גם בזמן שהוא היה מספר לי דברים נפלאים. הוא עלול להכות אותי ולזרוק אותי מהבית. נהגתי לומר לעצמי: "אם ההוויה הרוחנית שלי נולדה ממשמעותו, המשמעות שבתוכי הייתה צריכה להיות ילדו, אנחנו צריכים להבין אחד את השני ולגדול ביחד." דמעות נהגו לזלוג מעיניי. במשך שנות ילדותי חוויתי דבר מוזר, אף אחד לא יכול היה להבין את המדרגה הזו שלי, אפילו אבי לא ידע מה קורה, הוא נהג לומר: "אינך משוגע, אך אינני מבין סוג זה של חייך. אין לך את האימון ההכרחי ללכת בדרך הזו, לא צמת ולא עשית שום דבר אחר."

אמרתי לאבי: "הקשב, המצב שבו אני ואתה נמצאים הוא כמו שמישהו שם ביצת ברווז מתחת לתרנגולת. כשהביצה בוקעת, הברווז הקטן הולך אל המים. לא פלא שהאם נכנסת לפאניקה ומפרפרת בכנפיים. אבל היא מחצר החווה, והברווז נועד למים. כך הננו, אבא. אני רואה ים לשחות בו, ים זה הוא ביתי. מצבי הוא זה של ציפורי הים. אם אתה מסוגי, בוא! אם לא, לך והתערבב עם הציפורים של חצר החווה. תן ומילים אלו יהיו מתנתי לך"."

"היה שייח' ששאל מישהו: "מה אתה רוצה מאלוהים?" הייתי ילד, והוא שאל אותי. עשיתי תנועה בראשי, "אני רוצה את אלוהים עצמו" אמרתי. הוא נד בראשו. מאז והלאה לא יכולתי יותר לומר דברים נוספים. פי לא נפתח שוב, אבל כל פנימיותי הייתה מלאה במילים, ביטויים ומשמעויות. מעטים הילדים שחוו אי פעם מצב כה מוזר. התחננתי לאלוהים: "יה רב, תן לי להיפגש עם חברייך האמיתיים, ועשה אותי חבר שלהם."
בחלומי נאמר לי: "נעשה אותך חבר עם קדוש, קרוב של האלוהים."
"איפה הקדוש הזה?" שאלתי.
בלילה הבא נאמר לי שהקדוש הוא באנטוליה.
לאחר זמן מה נאמר לי שוב בחלום: "הזמן עוד לא הגיע, יש זמן לכל דבר"."

כבר בילדותו של שמס נאמר לו שבשלב מסוים הוא יפגוש את הנפש התאומה שלו, והוא מחכה שישים שנה עד שהרגע הזה קורה. במשך כל הזמן הזה הוא לא מסוגל לבטא את עצמו באמת, כי חסר לו האני המשלים.

כששמס מתחנן לפני האלוהים לתת לו להיפגש עם חבר אמיתי, שואל אותו אלוהים: "מה אתה מוכן לתת בתמורה?"
ושמס עונה ללא היסוס: "את חיי."
בזכות תשובה זו הוא זוכה לפגוש את החבר.

כשאני מקריא את הקטע הזה למשתתפים בסיורים שאני מעביר בקוניה, תמיד יש אדם אחד או שניים שמזילים דמעה. אדם אחד או שניים שהרגישו בזמן ילדותם שהם כמו ברווז בחווה של תרנגולים, רוצים להגיע אל המים אך הוריהם לא מבינים מה השיגעון הזה שנפל עליהם. כאשר אנשים מקשיבים לסיפור המפגש בין שמס לרומי, שומעים על הכמיהה של שניהם אל מפגש זה, וקוראים את השירים המבטאים את תחושת הגעגוע והפירוד שבאה על סיפוקה, מתחיל תהליך של ריפוי. לא במקרה כתוב בכניסה למוזוליאום של רומי: "במקום זה לבבות שבורים נהיים שלמים."

לאחר המפגש בשוק, שני אוהבי האלוהים התחבקו והלכו לבית של זרקובי, אחד מתלמידיו של בורהנדין, דמות חשובה בחייו של רומי שתופיע שוב אחר כך. שם הם דיברו על הסודות האלוהיים כמעט ללא הפסקה במשך שישה חודשים. רומי הזניח את כל חובותיו, דרשותיו, תלמידיו, והקדיש את זמנו רק לשמס. וזה מצדו לקח את הספרים שרומי כתב, קרע אותם וזרק את הדפים למים, אחד לאחד.

"מה אתה עושה?" נזעק רומי.
"אתה מתכוון לדפים הללו?" ענה שמס, שולף את הדפים מהמים, והנה הדיו יבש והדפים שלמים.
לאחר מפגשו עם שמס אומר רומי: "הספרים עכשיו חסרי ערך בשבילי."

עם התקדמות הלימוד הרוחני רומי השתנה, הוא החל לבצע "סמע" בעזרת מוזיקה, כשמצטרף אליו מפעם לפעם בנו – סולטאן וואלד. רומי החל לכתוב שירה, דבר שמעולם לא עשה לפני כן. השירים נולדו ממנו שלמים, כמו שהם, תוך כדי מצבים אקסטאטיים, לפעמים תוך כדי סיבוב סביב עמוד בבית.

שמס אמר לרומי: "למרות שכבר גילית את הסודות של האני הפנימי שלך, הקשב! אני האני הפנימי של האני הפנימי, הסוד של הסודות, האור של האורות."

כותב על כך סולטאן וואלד: "שמס הפך את רומי ממצב של אוהב למצב של אהוב של אלוהים."… "השייח' נהיה סטודנט בנוכחותו ולמד שיעורים רבים, הוא גמר את חינוכו אך החל כמתחיל שוב. למרות שהיה מורה הוא נהיה תלמיד. שמס הזמין אותו לעולם מוזר, שלא נראה על ידי ערבי או תורכי לפני כן."

באחד מביקורינו בקוניה סיפר לנו אוזאיר סיפור הממחיש את הקשר הייחודי והחניכה שהעביר שמס את רומי:
בפרברי קוניה, במקום הנקרא "מיירם", היה בימיו של רומי שוק ולידו, על הגבעה, כרם גפנים שנודע בכל האזור ביין המופק ממנו. יום אחד פנה רומי לשמס וביקש ממנו לקבל אותו כחבר אמיתי ('הק דוסט') שלו.
שמס ענה: "לא תוכל לעמוד במה שאני מבקש?"
"נסה אותי," התחנן רומי, "כל מה שתרצה."
"אני רוצה שתמצא לי מישהו למשכב זכר." אמר שמס בלי להתבלבל.
"קח את הבן שלי." אמר רומי.
"אני לא יכול, הבן שלך הוא כמו הבן שלי." אמר שמס.
"כל מה שתרצה." התחנן רומי.
"אני רוצה אישה לשכב אתה." אמר שמס.
"קח את אחותי." אמר רומי.
"אני לא יכול, אחותך היא כמו אחותי." ענה שמס.
"כל מה שתרצה." המשיך והתחנן רומי.
"אני רוצה שתלך לכרם של מיירם ותביא לי משם שני בקבוקי יין." אמר לבסוף שמס.

רומי עשה כמצוותו. בדרך חזרה הוא עבר בשוק, מחביא את הבקבוקים במעילו. איתרע מזלו ואחד הבקבוקים נפל על הרצפה ונשבר, הריח התפזר באוויר.
שומו שמיים! לפתע התגלה לכולם שמה שסחב המורה הגדול, ראש המדרסה האסלאמית, סולטאן המאמינים, 'מוולנה', מתחת למעילו, היה לא פחות ולא יותר מאשר בקבוק יין האסור בשתייה על המוסלמים. המשקה האדום התפזר בשלולית גדולה על הרצפה וריחו נישא בכל השוק. בליל של קולות תיעוב וגועל שטף את רומי מכל עבר והוא עמד נכלם ומושפל בתווך. אט אט המשיך להתקדם עד שהגיע לביתו של שמס.

שמס קלט מייד את מה שקרה וביקש מרומי לספר לו בפרוטרוט על האירועים, על הרגשתו, ומה אמרו האנשים בשוק. לאחר מכן הוא הציע שירימו כוס לחיים. לפני שהם שתו, הוא אמר: "דע רק זאת, זה לא היין שמשכר אותנו, זאת האהבה שלנו שגורמת ליין להיות משכר!"

שמס הרס את הפסיכולוגיה של רומי, את האגו, ובמקומו הכניס משהו אחר – טהור, אוהב, אוניברסאלי. משהו שמחזיק מעמד עד היום ואף מתחזק עם השנים, מכיוון האהבה היא הכוח החזק ביותר ביקום. שמס לימד את רומי לאהוב למרות הכול וללא תנאי.

רומי מצדו, הקדיש את חלק הארי של שיריו לשמס וקרא את האסופה של שיריו על שמו – "דיוואן שמס טבריזי". הוא כותב: "שמס אתה השמש ואיך אני יכול להלל אותך? יש לי מאה לשונות חדות כחרבות אבל כשאני רוצה להלל אותך הן מגמגמות."

מי היה שמס טבריזי?

שמס הוא דמות מסתורית, מעין מדריך נשמות פלאי, שהגיע לקוניה בדמות דרוויש נודד בן שישים, שייתכן והיה קשור לדרווישים הקלנדרים מהזרם של אנשי האשם – המלמאתיה ממרכז אסיה. במסדר הבקטשי טוענים, לעומת זאת, שהוא היה משורותיהם ושראשו קבור בהאגי בקטש שבקפדוקיה. כך או כך, הוא הפך את חייו של רומי על פיהם ולפי דבריו כמו נועד לתפקיד זה מראש עוד מילדותו. שמס הוא דמות בעלת עוצמה מלידה, שכמו קשורה למימד אחר; בו שוכנת האמת באופן טבעי, הוא כמו שמש, ואילו רומי הוא כמו ירח, המשקף אמת זו. השמש זקוקה לירח כדי להאיר את החושך. במיתוס הפגישה שלהם נאמר שאלוהים שלח את שמס לרומי בכדי שימצא בו את הנשמה המשלימה שלו, את "החבר".

ישנו סיפור על המולא נאסר א-דין הבא לתלמידיו ואומר להם: "הירח יותר חשוב מהשמש." למראה תמיהתם הוא מסביר: "מכיוון שהירח מאיר בלילה, מתי שצריך אותו, ואילו השמש מאירה ביום, כשיש אור ממילא."

שמס ראה את עצמו כשמש ואת רומי כירח. הוא אומר: "ובכן, רומי הוא הירח ואני השמש, אנשים יכולים להסתכל על הירח אבל הם לא יכולים להסתכל על השמש ישירות."

שמס אומר: "אומרים שאני קדוש, ואני אומר: "יהי כן", אך איזו שמחה זה מביא לי? אם הייתי גאה בזה, זה היה לא נאה. אבל 'מוולנה'? אם אדם מסתכל על התכונות המוגדרות בקוראן ואמרות הנביא, הוא קדוש. ואני הקדוש של הקדוש, החבר של החבר, ולכן אני מתערער בפחות קלות ויותר יציב."

מספר סולטן וואלד על חוויה שהייתה לו עם שמס בדמשק: "שמס החל לדבר ולהוציא פנינים מפיו, הוא זרע אהבה חדשה בליבי ובנפשי. על ידי דיבורו על הקוראן והמסורות של מוחמד הוא גילה סודות, גורם לי לעוף בשמיים בלי כנפיים ומאפשר לי לנוע ולנוד ברקיע האלוהי. הוא משך את המסך של עיני, כך שהלילה נהיה כמו בוקר. הוא גרם לי להגיע לים שאין לו גבולות, ובמקום זה מצאתי מנוחה. כמו ציפור ששוחררה מכלובה, הרגשתי בטוח מכל סוגי הסכנות."

שמס נולד כנראה בטבריז שבפרס, ומכאן שמו. הוא הסתובב במשך עשרות שנים בכל רחבי המזרח התיכון, כשהוא מופיע מדי פעם בדמשק ובמקומות שונים ונעלם באופן פתאומי. לאחר המפגש שלו עם רומי הוא ניסה להשתקע בקוניה, נשא אישה בעידודו של רומי וגר במדרסה שבה גרה המשפחה במשך חצי השנה האחרונה להיכרות ביניהם. במשך שנתיים וחצי של היכרות עם רומי הוא הפך את עולמו וגרם לו להיהפך להיות מה שהוא, ולבסוף נעלם.

פרידה ומציאה

בעקבות המפגש הגורלי התבודדו שמס ורומי יחדיו במשך חודשים ארוכים. לאחר שנה וחצי של שערורייה מתמשכת נעלם שמס בפעם הראשונה ורומי לא ידע נפשו מרוב צער. הוא כתב שירי אהבה נואשים בתקווה שהדבר יחזיר אותו אליו:

"בוא, בוא, העזיבה שלך הפשיטה אותי מאמונה ומחשבה. ללב המסכן הזה אין יותר סבלנות או נחישות.אל תשאל אותי על חיוורון פרצופי, הקושי של ליבי, שריפת נשמתי, מפני שאין בכוח המילים לתאר זאת. אתה חייב לבוא ולראות במו עינייך…"

הוא שלח שליחים לכל רחבי המזרח התיכון לחפש אחרי שמס והלך בעצמו שלוש פעמים לדמשק, שם אמרו השמועות ששמס נמצא. וכך הוא כותב:

"אני האוהב והמשוגע של דמשק, נתתי את חיי ואת ליבי לדמשק, בפעם השלישית שאני רץ מאנטוליה לדמשק, מפני ששמתי על עצמי בושם העשוי בשערת הלילה השחורה של דמשק. אם שמש האלוהים, שמס א דין טבריז נמצא שם, אזי אני הסולטאן של דמשק."

לבסוף מצא סולטאן וואלד את שמס בדמשק. לפי האגדה הוא מצא אותו משחק שש-בש עם לא אחר מאשר פרנצ'יסקוס הקדוש מאסיזי שביקר באותה תקופה באזור. הם שיחקו על כסף ופרנצ'יסקוס הפסיד.

שמס אמרת לו: "לא נורא, אתה לא חייב לשלם לי, קח את הכסף ותן לאחינו במערב."

כך טוען אידריס שהא, מורה סופי שגילה את סודות הסופיות למערב בשנות השישים, כשהוא מצביע על הקשר שבין קבוצות אזוטריות שונות ברחבי העולם, קשרים החוצים דתות ותרבויות.

סולטאן וואלד ביקש משמס לחזור איתו לקוניה, אך זה סירב. רומי כותב לו שירים נואשים, מנסה לשכנע אותו לחזור:

"הו, אור של ליבי, בוא! הו, תקוותי, מטרתי, בוא! הו, אהוב, אוהב, אתה יודע שהחיים שלי הם בידך… אל תגרום לי לסבול יותר, בוא! אל תסרב לתחינתי, אלא בוא!… בוא, שלמה מלך הדוכיפת, בוא, השתהית מספיק! למען האל, בוא אלי…

הו, נאמן, אמיתי. הו, חבר אהוב ואוהב, אני מתחנן לפניך, בוא!… החוסר שלך המם אותי, אתה שמבורך בנדיבות, שמור על מילתך, היה נאמן למסורת של אנשים נדיבים… פצה על החוסר שלך בטוב.. בוא!

הערבים אומרים "תעאל", הפרסים "ביאה". המילים הללו משמען "בוא"… אז בוא!…
אם תבוא אהיה מסופק, אצחק שוב. כשאתה אינך אני מובס ושמם, מליבי ונשמתי אני מתחנן אליך לבוא, בוא כבר, ללא דיחוי, בוא!"

שמס לא ענה בתחילה על המכתבים, אך לבסוף נתרצה וניאות לחזור לקוניה. המפגש המחודש שלו עם רומי היה רגע טהור של שמחה.

כותב על כך רומי:
"רגע מבורך, הנה אנחנו יושבים בטירת האהבה, אתה ואני. יש לנו שתי צורות, שני גופים, אך נפש אחת, אתה ואני. הצבעים של הגנים ושירת הציפורים, בין ערוגות הפרחים יהפכו אותנו נצחיים, אתה ואני.

הכוכבים שבשמיים יבואו להתבונן עלינו. נראה לכוכבים את הירח עצמו, אתה ואני. מאוחדים באקסטזה, לא נהיה יותר אתה ואני. נחלצים מפטפוט טיפשי, נתמלא שמחה, אתה ואני. כל הציפורים בהירות הנוצה של גן העדן ישקעו בעצב, כשהם ישמעו אותנו צוחקים בשמחה, אתה ואני."

הפרידה של שמס מרומי משולה, לפי כתבי המסדר ה'מוולני', לעזיבת אלוהים את האדם, לגירוש מגן העדן. האדם מתגעגע לחזור למקור שממנו הוא בא, למצב של אחדות עם האל. מצב זה היה בין שמס ורומי לפני הפרידה. ההתאחדות המחודשת עם האהוב היא חזרה למצב גן העדן.

כותב על כך רומי:
"הקול של האהבה נשמע משמאל ומימין: נועדנו לגן העדן, הצטרפו אלינו, ראו את המחזה הזה. היינו בגן העדן.. השרפים הכירו אותנו היטב, ועתה אנו חוזרים לשכון בנצח. בין העפר הזה וחיים טהורים יש תהום. נפלנו, הבה ונמהר לחזור למולדת החסרה."

האיחוד המחודש והפרידה הסופית

לאחר ששמס חזר לקוניה הוא ניסה להשתלב בחייו של רומי, גר במדרסה של המשפחה ואף נשא אישה, בשידוכו של רומי. שני האוהבים התאחדו שוב למשך מספר חודשים. בינתיים נאספו השירים שרומי כתב בספר השירה העיקרי שלו שנקרא "דיוואן שמס טבריזי", אותו ערך הוסמדין – עוזרו הקרוב של רומי.

באחד הלילות, מספר חודשים לאחר חזרתו, היו רומי ושמס שקועים ב'סוחבת' – שיחת אוהבים – לתוך הלילה, כאשר לפתע נשמעה דפיקה רמה בדלת. בפתח עמד אדם שביקש ששמס יצא החוצה לרגע בכדי שעולה רגל יוכל לקבל את ברכתו. רומי כמו קפא במקומו, הוא ביקש משמס לא לצאת, אך זה יצא. לפתע נשמעה צעקה "אלוהים", ושמס נעלם לבלי שוב. על מפתן הדלת נשאר רק כתם דם. רומי ששמע את הצעקה נפל מתעלף, ומי שטיפל במצב היה בנו, סולטאן וואלד.

הגרסה המקובלת היא שהחברות בין שמס לרומי עוררה קנאה בקרב אנשים רבים בקוניה ובמיוחד בקרב בנו השני של רומי, אלאדין. מסיבה זו נעלם שמס לראשונה, אך לבקשותיו ותחינותיו של רומי חזר בתקווה שהקנאה תיעלם. אלא שזה לא קרה ולאחר כמה חודשים החליטו אותם אנשים להיפטר משמס באופן סופי. הם קראו לו לחצר, הרגו אותו וזרקו את גופתו לבאר קרובה.

גרסה אחרת, קצת יותר מיסטית, אומרת ששמס נעלם מרצונו ולא נרצח. לאחר המפגש עם שמס החיצוני, רומי היה צריך לגלות את השמש – את שמס הפנימי בתוכו. ההיעלמות הראשונה הייתה בכדי לבשל את רומי באש של הפירוד. אלא שבעזיבה הראשונה רומי לא היה מוכן עדיין, ולכן שמס חזר לכמה חודשים נוספים שבסופם הברזל חושל, התבשיל התבשל, והגיע זמנו של שמס לעזוב לתמיד.

(לפי המסדר הבקטשי, מסדר של דרווישים נודדים פלאיים שהתפתח באנטוליה במקביל לרומי, שמס היה חלק מהם ומקום קברו נמצא במרכז המסדר בכפר האגי בקטשי בקפדוקיה. לאחר השלמת שליחותו הוא חזר להאגי בקטש ונקבר במקום).

רומי כותב:
"אני מפחד לבקר במקומות שאתה נמצא בהם,מפחד הקנאה של אלו שמאוהבים בך. יום ולילה אתה חי בליבי, אני רק צריך להסתכל לתוך ליבי בכדי לראות אותך שם."

רומי סירב לקבל את השמועות ששמס מת, בעיניו הוא המשיך לחיות לנצח.

הוא כותב:
"הוא חי את חיי הנצח, בכל זאת אומר מישהו "הוא מת!" הוא השמש של התקווה, מי יכול לטעון למות שמש כזאת?
זה האויב של השמש שעולה על הגג, מכסה את שתי עיניו וצועק: "ראו, השמש מתה ונעלמה!"."

רומי התאבל על שמס במשך חודשים רבים; שיער זקנו האפיר, גבו השתופף והוא התרחק מהעולם. רק לאחר תהליך ארוך הוא מצא את שמס באנשים אחרים, ולאחר מכן בעצמו ובכל אשר פנה.

לימים הוא יגיד: "יש אלף שמס בכל שערה של זקני."