תנועת האלווי Alevism

לפי האומדנים הם מונים כחמישית מאוכלוסיית טורקיה כ10-12 מיליון איש, שליש מכורדים בטורקיה ורבים מן הערבים ואולי גם מהאזארים. זה זרם של שיעה מתון בעל נטייה מיסטית ואוריינטציה סוציאלית מהפכנית, התומך באופן מסורתי במפלגות החילוניות של טורקיה.

רקע היסטורי להתפתחות תנועת האלווי

בשנת 1071 קרה מאורע חשוב מבחינת ההיסטוריה של תורכיה. הצבא הביזנטי נוצח ונשבר בקרב מלגירט, המפקדים שלו נשבו, והדרך אל לב אנטוליה הייתה פתוחה לשבטים התורכים. שבטים אלו החלו להסתנן כבר לרמה האנטולית עוד קודם לכן. כמה עשרות שנים לפני כן פלשו התורכים פלשו למזרח התיכון, הביסו את העבאסים, והקימו ממלכות בעיראק ואיראן. במאבק בין יושבי הכפר לבין הנודדים שים של הנוודים הייתה בדרך כלל על העליונה. זה קרה כשהם הצליחו להתארגן יחדיו. כותב ההיסטוריון הערבי המפורסם מהמאה ה14 איבן חלדון, שההיסטוריה היא גלגל חוזר של מאבק בין שבטים נודדים לבין אנשי ההתיישבות. בגלל אורח חייהם הקשה השבטים הנודדים חזקים יותר באופיים והם לוחמים טובים יותר, וכך הם מצליחים לפלוש לשטחי המזרע ולהתנחל שם, ואז קורה תהליך שלוקח הרבה זמן ובו הם עצמם נהפכים לאנשי יישוב, ונחלשים עקב כך, מאפשרים בחולשתם את גל הפלישה הבא.

ניתן לראות תהליך זה בהיסטוריה של המזרח התיכון: הערבים שיצאו מן המדבר ניצחו והשתלטו על האימפריות המיושבות במאה ה7 לספירה, אלא שעם הזמן הם נחלשו והפכו לאנשי היישוב גם הם, וכך, 450 שנה לאחר מכן פולשים שבטים נודדים אחרים לאזור – התורכים, ומשתלטים על הממלכות הערביות.

לאורך מאות שנים התייצב הקו בין האיסלאם לנצרות במזרח תורכיה, אלא שעם נצחון הסלג’וקים התורכים על הביזנטים נפרץ קו הגבול וזאת מעוד כמה סיבות: שומרי הגבול הנוצרים בראותם את המצב הפנו את גבם לביזנטיון וכרתו ברית עם המוסלמים. האיכרים האנטוליים שסבלו קשות מהמיסוי ומבעלי האדמה הביזנטים לא ממש התנגדו לכובש זר. הרבה מהאדמות עובדו על ידי עבדים ואלו שוחררו על ידי הסלג’וקים, ובתמורה הם שמרו להם אמונים. שומרי הגבול המוסלמים – הגאזי היו חדורים במוטיבציה וברוח קרב להפיץ את בשורת האיסלאם וראו עצמם כממשיכם של מוחמד והכיבושים הקדומים. השבטים התורכיים חיפשו מקומות מחייה חדשים לעדריהם, פלשו לרמה האנטולית, והיוו בסיס תמיכה איתן לכיבוש הסלגוקי. כך או כך, מרכז אנטליה נכבש על ידי השבטים הסלג’וקים והביזנטים נשארו למעשה רק במערב תורכיה.

התורכים הקימו מדינות שונות במרכז אנטליה, והם התגבשו לכדי מדינות. הבירה הראשונית של הסלג’וקים הייתה בניקיאה (כיום איזניק). (לאחר הנצחון של אלפ ארסלן על הביזנטים הוא הפקיד את צבאו בידי קרוב שלו שהתקדם במהירות עד איזניק וקבע שם את בירתו). בשנת 1181 הועברה הבירה על ידי השליט קיליק ארסלן השני, לקוניה. היו אלו ימי מסעי הצלב, ובשלב מסויים קוניה אף נכבשה על ידי הצלבנים ונאלצה לשלם להם מס. בסוף המאה קיליק ארסלן השני חילק את הממלכה בין 11 בניו, הגדול שבהם רוקנודין סולימן איחד את הממלכה מחדש ותור הזהב של רום (קוניה) התחיל. הסלג’וקים באותה תקופה היו בעלי ברית של היוונים אורתודוכסים כנגד הצלבנים שכבשו את איסטנבול ב1204 וכנגד הארמנים.

תור הזהב של רום (קוניה) היה בזמן שלטונו של אלאדין קיקובת הראשון שמלך בין 1219 ל1236. אלאדין היה אדם משכיל ובנה רבות, קוניה, סיווה ואלגה הם עדות למפעליו. יורשו של אלאדין היה קוסדג. בזמנו המונגולים פלשו לאנטוליה, הביסו את צבאו ב1243, ומאותו זמן והלאה המדינה הסלג’וקית הייתה כפופה למעשה לשליטים המונגולים. התקופה הייתה תקופה של חוסר וודאות והתפוררות השלטון המרכזי, כתוצאה מכך ב1300 היו יותר מתריסר נסיכויות עצמאיות שהוקמו על ידי האמירים השונים. ובסופו של דבר ב1308 האילחאנידים מבסיסם באיראן שלטו הלכה למעשה בתורכיה, עד עלייתם של העותומאניים לגדולה.

התקופה של הסלג’וקים התאפיינה בשתי מגמות סותרות כביכול: המגמה הראשונה הייתה שבגלל חוסר הוודאות הפוליטי, הכלכלי, והבטחוני, אנשים נטו פנימה, לעבר העולם שמעבר. המיסטיקה פרחה, משוררים ודמויות כמו רומי, יונוס אמרה, בקטשי, מציינים את המגמה הזאת.

מן הצד השני האידיאל של הלוחם המוסלמי, כפי שהוא מתגלם בדמותו של הגאזי, של עלי, של האגדות, הודגשה, וגיבורים מקומיים קמו. מגמה זו מופיעה בווילייתנם (ספר) של האגי בקטשי, שם דמות הגאזי והמנטליות שלו מפוארות. המגמה הזאת הביאה לידי גיבוש ויצירת דפוסים סוציאליים ומסדרים ובסופו של דבר התגלמה בדמותו של הלוחם היאניצרי, ומן הצד השני במורדים הקיזילמרקים ובראשם פיר סולטן עבדל (לוחמים שמרדו בעותמאנים במאה ה15).

המסורת של האלווי

לאלווי אין מסורת של לימוד אוטוריטי רשמי, וספרות כתובה דוקטרינלית, אלא זה יותר תנועה שבה הרבה דוקטרינות, רעיונות, ריטואלים ומסורות מתחברות לסינטזה גמישה. הכוח של התנועה נובע מהקשר לה למסורות המקומיות ומהתרגום האיזוטרי של האיסלאם

האלווים מפרשים את הקוראן בצורה אזוטרית, אלגורית וסימבולית. בנוסף לקוראן לאלווים יש את ספריהם הקדושים הנקראים בוירוק, אלו מגלים את הדוקטרינה ואת הטקס ונכתבו על ידי כפר א צדיק, סיה סאפי א דין ואחרים. יש להם הרבה מזמורים ליטורגיים הנקראים נפס שמשוייכים לשהא איסמאיל ופיר סולטן אבדל. הם מצרפים לשהדא את המשפט: ועלי הוא חברו של האלוהים.

האלווי רואים את הסוני כצד האחר, ההפוך, להם, וכך הם מזהים את עצמם. בספרות האלווית יש הרבה שירי לעג לסונים, סיפורי בדיחה עליהם, ולעיתים אף עויינות אמיתית. הקוראן המקורי לא דורש חמש תפילות, לא מסגד, לא עליה לרגל, כך טוענים האלווי. בנוסף לכך הם משתתפים בטענתם של השיעים שהסונים סילפו את הקוראן על ידי השמטת חלקים הקשורים לעלי, האלווי מוסיפים שהסוני השמיטו גם חלקים הקשורים לפולחן, רק האלווי שמרו על האיסלאם המקורי של מוחמד הדורש טוהר מוסרי, אהבה של האנושות, ואמונה באלוהים אחד. האלווי רואים את עצמם, בניגוד לסונים, כסובלנים ולא אלימים.

האלווי רואים עצמם כקהילה של אלו שניצלו, אנשים נבחרים שיש להם את הידע הסודי והם נעלים על הסונים וקנאותם לדברים חיצוניים. הם מדגישים שהאיסלאם המקורי היה דת של חופש, שיוויון וצדק, ועלי כממשיך דרכו של מוחמד היה נציגם של העניים והדחויים. האלווי הוא הטוב והוא נאלץ לרדת למחתרת בגלל השתלטות הרוע – הסוני על העולם. התקווה היא שהמשיח, המהדי יגיע והוא יחזיר דברים למסלולם, ויצור עולם חדש וצודק יותר. מבין הדמויות ההיסטוריות, שהא איסמעיל נתפש כמשיח כזה וגם אטאטורק. הם המהדי של זמנם שהדריכו אנשים בדרך הנכונה.

החברה האלווית מתחלקת לשתי קבוצות מבלי שיהיה חיתון ביניהם, העילית הרוחנית והסוציאלית, שנקראת האוקק, אלו הם הצאצאים של עלי, חוסיין, האימאמים, קדושים ולוחמים אגדיים, והם מהווים מעין קסטה כוהנית. ולעומתם יש את הרוב שהם האנשים הפשוטים – הטליפ. הידע הדתי הועבר בעל פה בתוך המשפחות של האוקק, שהיו אחראיות להנהגה הדתית והסוציאלית של הקהילה. רוב האוקק מכירים בסמכות העליונה של הראש העליון של הצ’לבי (צאצאים של הקדוש האגי בקטש) במנזר בהאגי בקטש. מצאצאי אנשים אלו באו המורים – מורשיט, הדדה, הפיר (זקנים), והרהבר (מדריכים). הדדה מבקר בכמה כפרים, והרהבר הוא הנציג שלו בכל כפר. האוקק עושים את הטקסים, מלמדים את הילדים, מתווכים במריבות, ועוזרים לטליפ הנזקק. כ10% מהאלווים קשורים לאוקק.

האלווי לא צמים ברמאדאן, במקום זה הם צמים 12 יום בחודש מוהרם לזכר מותו של חוסיין בקרב של קרבלה והסבל של משפחת הנביא. הצום הזה נקרא יאס, ומגיע לשיאו ביום של עשורה. הטרגדיה של חוסיין מסמלת את  הרדיפות והאפליה שלה זכו הבקטישים במהלך הדורות.

הטקס המרכזי של האלווי נקרא איין אי סם (או סם בקיצור). והוא מדמה את מסעו האגדי של מוחמד לשמיים והמפגש עם הארבעים. ביחד עם זיכרון לסבל של 12 האימאמים. הטקס כולל: ארוחת קורבן (לוקמה), שתיית אלכוהול טקסית. שירי נפס מלווים מוזיקה של סז, ריקוד סמה, והדלקה טקסית של נרות.

הסם הוא טקס סודי, ועד לאחרונה כמעט שאי אפשר היה להיכנס אליו, פעם בשנה הטקס מתנהל על ידי דדה שנעזר ברהבר בבית קהילה פרטי.

הסם חשוב לאלווי כמו שקורבן אברהם (קורבן ביירם) חשוב לסונים. הטקס לא יכול להערך מבלי שיש שלום בין אנשי הקהילה, ולשם כך מתנהל תהליך של שאלות של כל המשתתפים בכדי לוודא שיש שלום בין כולם. הדדה הוא המוביל אך כולם יכולים לקחת חלק בתהליך הבירור שאמור להוביל להשלמה, לא לעונש. הדדה יכול להחליט על עונשים של קנס, מכות, וחרם.

לאחר הבירור הטקס מתחיל, החניכה של הדור הצעיר מסמלת את מעברם משלב השריעה לשלב הטריקה, והיא נחשבת ללידה חדשה, הם מתחילים יחסים של מורה תלמיד עם דדה ונשבעים ללכת בדרך האלווית. הטקס של 12 התפקידים מובל על ידי הדדה, הרהבר והזקנים. חברים מהקהילה ניגשים לדדה בזוגות, יד ביד, כורעים לפניו והולכים על ארבע לנשק את מעילו. הטקס מגיע לשיאו בכיבוי הנרות, מים נזרקים על 12 נרות דולקים בכדי לכבותם לפני הזקנים. אנשים נאנחים, בוכים ומקללים אל אלו האחראים למוות של עלי והקדושים.

בחברה האלווית יש מבנה מעניין של יחסים מעבר ליחסים המשפחתיים: כל טליפ ביחד עם אשתו נכנס לקשר בל ינתק עם טליפ אחר. זוג כזה אחראי אחד כלפי השני, לאחווה, לחלוקה של כל הרכוש האחריות והחובות, וכן לעידוד הדדי ותמיכה בהליכה בדרך האלווית. יחסים כאלו יותר חזקים מיחסי המשפחה הפיזית, ואפשר לקרוא לזה אולי: “אח לנפש”, בנוסף לכך היחס שבין הדדה לתלמיד מדמה יחס אב בן. לכל חבר בקהילה יש דדה שלפניו הוא חייב להופיע פעם בשנה לדווח על התנהגותו.

המסדר הבקטשי

המסדר הבקטשי הוא העלית של האלווי, אך לא תמיד מוכר על ידם. המסדר נוסד באופן רשמי על ידי האגי בקטשי שהיה דרוויש שנמלט ממרכז אסיה בזמן פלישת המונגולים. אך באופן מעשי על ידי בלים סולטן במאה ה-15 כמסדר של דרווישים נזירים.

למסדר חסידים רבים באזורים הכפריים שמתחלקים לשני ענפים: ענף הצ’לבי: אלו שמתייחסים לצאצאים של האגי בקטשי, הם נקראים ילדי הירך, והם נהיים מנהיגים רוחניים שיורשים את תפקידם מתוקף יחוסם. ישנו גם את הענף של הבאבות, הנקרא בבגן, אלו הם ילדי הדרך, הנאמנים לדרך, הם אלו שמנהיגותם נבחרת לפי היכולת הרוחנית האישית שלהם ואישיותם.

הקדושים של האלווי

לאלווי מספר קדושים ובראשם המשוררים הגדולים של השפה הטורקית במאות 13-16 וגם כיום. ישנם שבעה משוררים קדושים ביניהם יש להזכיר את נסימי, קייגסוז עבדל, ושהא איסמעיל, ובנוסף לכך טרובדורים ומנהיגי מהפכות כגון פיר סולטן עבדל.

שהא איסמאיל:

במאה ה13 נוסד באזרבייגן מסדר סופי שנקרא המסדר הספאווי, 200 שנה אחר כך הם הפכו מילטנטים ושיעים, השתלטו על אזרבייגאן ובעזרת שבטים אלווים ולוחמים שנקראים קיזבלש השתלטו על איראן והקימו שם שושלת שהתקיימה כמאתיים שנה. שהא איסמעיל היה צאצא שישי של השייח’ ספווי, והוא זה שכבש את איראן. היה בו שילוב של משורר עם שליט אכזר וקפריזי. הוא כתב שירים תחת השם של האתאי. הספאווים היו יריבים מרים של העותמאניים. הסולטן סלים הקודר ניצח את שהא איסמאיל בקרב המכריע של קלדירן ב1514.

בשנת 1526 התמרדו הדרווישים האלווים כנגד שלטונו של סולימן המפואר, מרד שדוכא על ידי העותומאניים. בסופו של דבר השהאים הספאווים התכחשו לשיוכם השבטי והאמונתי והקדישו עצמם לבניית מדינה איראנית מאוחדת. לשם כך הם אימצו את השיעיות של 12 האימאים והכריזו עליה כדת מדינה, הרבה איראנים הוכרחו לקבל את הדת החדשה ומזמן זה איראן הפכה  לשיעית. השליטים נפטרו מהחיילים הקיזיבלשים שלהם לטובת צבא עבדים איראני רגיל.

נסימי.

לא הרבה ידוע על חייו. הוא נולד כנראה בכפר נסים ליד בגדד והוצא להורג באלפו ב1404 על ידי כך שפשטו את עורו מעליו בעודו חי! הוא מבטא בשיריו את התורה ההוריפית שאלוהים מופיע בתוואי הפנים של האדם

פיר סולטן עבדל:

פסלו נמצא בהאגי בקטשי על הגבעה. חי במאה ה16. מיסטיקן, משורר ומורד, נחשב לאביהם של זמרי העם והמשורר של המהפכה האלוית שדוכאה על ידי העותומאנים. לאחר עלייתה של השושלת הספאווית באיראן התמרדו האלוים בתורכיה ברצונם להתמזג עם אותה אימפריה, העותמאנים דיכאו אותם ביד חזקה.

עבדל פירושו אוהב, משובע, וגם שינוי, הבקטישים הראשונים, הבבות, היו אנשים מטרפים, הם נהגו לעשן חשיש, וידעו גם לשנות צורה…

יונוס אמרה

האלווי הם הזרם היחיד ששמר על השימוש בשפה הטורקית כשפה עיקרית (ולא בערבית) ומתוכם יצא המשורר התורכי הגדול ביותר – יונוס אמרה, וסיפור שהיה כך היה: בכפר הקטן הנקרא סארי קוי מצפון לסיברי היסר, חי איכר בשם יונוס. יום אחד היבול לא הצליח בשל בצורת. בשומעו שהאגי בקטשי עוזר לעניים הלך יונוס לטקה של הקדוש בהביאו סל פירות מתנה. אחרי שביקר כמה ימים הוא ביקש לעזוב, בקטש שאל אותו מה ירצה לקחת אתו, חיטה או השראה (נשימה – נפס בתורכית) של הקדוש?  יונוס בחר בחיטה. בקטשי הציעה שבשביל כל פרי יינתנו שני נפס (השראה). יונוס עדיין בחר בחיטה והמשיך לבחור בה גם כשעשר נפס הוצעו. לבסוף, ניתנה לו החיטה והוא הלך.

לאחר שעבר את הגבעה הראשונה שמחוץ לכפר הוא החל להתחרט. הוא הלא יכל לקבל את ה”נפסים”, ההדרכה לתוך המסדר המיסטי, משהוא שלא יעלם עם הזמן כמו החיטה. הוא חזר, לכן, ובהורידו את שק החיטה הוא ביקש הדרכה במקום זה.

בקטש ענה שזה מאוחר מדי מפני שהמפתח לחניכה שלו נשלח כבר לאחר, לאחד – טפדוק אמרה, ולכן יונוס נשלח לאותו טפדוק ושירת אותו נאמנה כחוטב עצים. כה נאמן הוא היה שמעולם לא הגיע מקל עקום או רטוב לבית.

אחרי 40 שנה של שירות, בזמן פגישה טקסית, טפטוק פנה ליונוס וציווה עליו לשיר, מפני שמסע החזרה שלו הושלם. יונוס, להפתעת כולם, פתח את פיו ויצאו ממנו שירים נהדרים של אהבה והערצה לאל, כאלו שכמותם עוד לא נשמעו. מאז לא הפסיק לשיר ונהפך, עד היום, למשורר הלאומי של תורכיה, זה שמחזיק בשירת את המהות התורכית.

שיר של יונוס אמרה:

אם הייתי מספר לך על ארץ של אהבה, חבר, האם היית הולך בעקבותיי ובא?

בארץ זו ישנן גפנים מהן מייצרים יין מוות –

אין כוס שיכולה להחזיק בו. האם היית בולע זאת כתרופה?

האנשים שם חייבים לסבול. האם היית מגיש את המשקה המתוק ביותר לאחרים ולוקח את המשקה המר בעצמך?

אין שם ירחים או שמשות. דבר אינו נע וזע. האם תכניע את תוכניותיך ותשכח מפיתויים?

כאן אנו עשויים ממים, אדמה, אש ואוויר. יונוס, אמור לנו, האם מזה אתה עשוי?

חגים

ההילולה המרכזית של האלווי קורית כל שנה לקראת ה16.8 בכפר האגי בקטש בקפדוקיה, עשרות אלפי אנשים, מאות נגנים, ועשרות קבוצות מתכנסים לעיירה הקטנה ומקיימים את טקסי הסם והדם שלהם.