אתרים היסטוריים מיוחדים במישור החוף והשפלה

במרחק חצי שעה נסיעה מתל אביב, ישנם הרבה אתרים היסטוריים מיוחדים, שעל כמה מהם ניתן לקרוא במאמר זה. האוסף הוא אקראי וכולל את מקבץ האתרים באזור לטרון, קיסריה, מראשה ובית גוברין. בהתייחסות אל האתרים יש הרחבה על נושאים הקשורים אליהם. כדאי לזכור שישראל באופן כללי היא מעין מיקרוקוסמוס של התרבות וההיסטוריה המערבית, כך שעל כל צעד ושעל יש אתרים מעניינים ומיוחדים.

במאמר תמצאו הרבה על נווה שלום, ישוב יהודי ערבי ראשון בארץ, ועל מייסדו ברונו הוסאר נזיר דומיניקני.

מנזר לטרון.

המנזר שייך לטראפיסטים שמסדרם הוא פלג של המסדר הציסטרציאני, על שם עיירה בנורמנדיה בשם טראפ, ששם החל המסדר במאה 17.
השטח של המסדר היה במקורו של הכרמליתים, שלהם שייכת עד היום אמאוס, אלא שהכרמליתים היו בעיקר נזירות ואלו לא התאימו לעיבוד חקלאי אינטנסיבי, ולכן הם העבירו את הקרקע לטראפיסטים.
הטראפיסטים דוגלים בחיי פשטות ורואים בדיבור בעלמא מקור לבזבוז זמן הגורם למחשבות כפירה, ולכן הם נמנעים ככל האפשר מדיבור סרק, אך אין הם נודרים נדר שתיקה. הם מתפללים שבע פעמים ביום, מקיימים מדיטציות ועובדים. ישנם יותר ממאה מנזרי גברים בעולם, ויותר משבעים נשים.

היסטוריה של המנזר

האב קליאופס עלה לבדו למנזר ב1887, השם קליאופס הוא שמו של אחד האנשים שנפגש עם ישוע באמאוס. במקום הייתה חווה שנקנתה על יד הטראפיסטים וכן עוד כמה בניינים, הבולט מבניהם הייתה אכסניה שנקראה מלון המכבים, זה היה מלון שנבנה באמצע המאה, עם סלילת כביש יפו ירושלים, על ידי האחים בטאטו, אך ירד מגדולתו בעקבות סלילת הרכבת לירושלים בשנות ה90 של המאה ה19. בשנת 1890 מושלמת רכישת המנזר, בעזרת ממשלת צרפת, והנזירים עולים למקום. אחת הסיבות לבוא הנזירים למקום הייתה מדיניות הגיוס של רפובליקה השלישית. השלטון גייס גם כמרים, אלא אם כן הם שרתו מעבר לים במשך יותר מעשר שנים, פטור זה התקבל ב1889 ונקרא "הכמרים עם תרמיל על הגב" והוא נועד לעזור במאמץ הקולוניאלי הצרפתי. הנזירים הגיעו למנזר לאחר טיול בארץ, במהלכו הם ביקרו אצל הפטריארך הלטיני, שציווה למסור למנזר את ספרייתו העשירה לאחר שילך לעולמו. ב9 לדצמבר נחגג ייסוד המנזר. ומרגע זה הונהג התקנון החמור של הטראפיסטים בחיי הקהילה. השנים הראשונות היו קשות גם בשל התנאים הפיזיים וגם בשל תככים פנימיים, אך היו הישגים יפים בתחומי החקלאות והבנייה. מעניין לציין שהתקנון של המנזר לא מגביל שתיית יין.

הנזירים הקימו בית ספר שקלט נערים מן הכפר עמוואס, שפת ההוראה הייתה צרפתית. הם גם הגישו עזרה רפואית לנזקקים רבים, והמשיכו בעזרה זו אפילו בימי המלחמות שעברו על האזור. בשנת 1905 מגיע קבוצה של טראפיסטים מהולנד וגרמניה. במלחמת העולם הראשונה המנזר נסגר והנזירים גורשו, אך הוא נפתח שוב לאחריה ופרח עד מלחמת השחרור.

בניית הכנסייה הושלמה ב1929, בניית המבנה המפואר של היום הושלמה סופית רק ב1960. במלחמת העצמאות ידע המנזר שעות קשות, הוא הופגז, נורה, עשרות פצועים הגיעו אליו, היבולים קמלו בשדות, אך הנזירים התעקשו להישאר במקומם והיו עדים לקרבות הקשים שהתרחשו באזור. לאחר המלחמה הפך המנזר לנקודת תצפית של האו"ם, והמנזר הפך להיות חלק ממובלעת ירדנית.
אחד הדברים הבולטים בכנסייה זה הפסל של גבירתנו של הייסורים, המראה את מריה נותנת צלב לישו התינוק.

המסדר הציסטריאני:

בשנת 1098 בונה אב מנזר בשם רוברט ממולזם "מנזר חדש" בבורגונדי, שבו יש ניסיון לחזור לחוקה הבנדיקטינית המקורית. המנזר שהוא מקים נהיה מקור של רפורמות בעולם הקתולי. הדמות העיקרית ברפורמות הוא ברנאר מקלרבו, הוא היה האב הרוחני של הטמפלרים, של המסדר הציסטריאני, ואף מורה של כמה אפיפיורים. בשנת 1119 מפרסם האפיפיור את תקנון המנזר, שמורכב כבר מארבעה מנזרים שמרכזם בסיטו. בשנת 1200 היו למסדר כבר אלפיים מנזרים. במאה ה17 מגיע המסדר לשיאו, והוא נחשב לעשיר ביותר בעולם הקתולי.
בתוך המנזרים הנזירים לובשים חלוק לבן ובחוץ חלוק אפור ולכן ידועים גם בשם "הנזירים האפורים".

במנזר לטרון ישנו יקב וחנות לממכר יין (חנות נוספת לממכר יין וגבינות נמצאת בקיבוץ נחשון הסמוך), ומדי פעם מתקיימים בו קונצרטים הפתוחים לקהל הרחב.

ממול מגרש החניה של מנזר השתקנים ישנו פסל גדול המוקדש לשלושה אישים: סלאח א דין, ברנאר מקלרבו, ורש"י. פסל זה מסמל את תכונות האצילות והשלום שהיו קשורות לשלושת האישים הללו, ואומר שאותם תכונות אנושיות יכולות להיות קיימות בכל שלוש הדתות, והם כעין מכנה משותף גבוה יותר מהפירוד ביניהם.
ברנאר מקלרבו: נולד ב1090, אביו מת במסע הצלב כשהיה ילד, בעקבות מות אימו הצטרף ברנאר לכנסייה, הוא היה חולני מדי מכדי להיות חייל. ברנאר מצטרף למנזר בסיטו ב1108 ומייסד מנזר בת בקלרבו ב1115, שם הוא ראש המנזר. ברנאר הצטיין כמטיף, דרשן, כנזיר בעל כוח רצון ושמרבה בעינויים עצמיים. רבים הגיעו לקלרבו בעקבות פרסומו. עם הזמן הוא נמשך לחיי העולם. קלרבו הופך להיות המרכז של המסדר הציסטיריאני ב1119.

כאשר הונוריוס השני נבחר כאפיפיור ב1124, ברנאר הוא אחד מאנשי סודו. בשנת 1127 הופך ברנאר את הטמפלרים למסדר נזירי רשמי, וזאת הוא עושה על ידי כתיבת התקנון שלהם וארגון המסדר. כמו כן הוא מעודד את אצילי אירופה לתרום להם. לאחר מותו של הונוריוס יש מאבק על האפיפיורות שבו ברנאר ממלא תפקיד ראשי.  יש שני אפיפיורים וברנאר תומך באחד מהם, בשנת 1138 מת האפיפיור היריב אנקלטוס והמועמד של ברנאר נבחר ליורשו. בחירה זו היא נצחונו של ברנאר ופרי השפעתו האישית. הקרע בכנסייה נרפא, וראש המנזר של קלרבו יכול לחזור ולשבת בשקט במנזרו. כתוצאה מפרסומו של ברנאר ומכוחו גדל המסדר הציסטריאני במהירות, 83 מנזרים אחרים מצטרפים אליו, ולבסוף נזיר צסטיריאני שהיה חבר בקלרבו נבחר לאפיפיור – אאוגינוס השלישי.
מ1145 מטיף ברנאר נגד הכפירה במחוז לנגדוק, אך הטפתו החשובה יותר היא למען מסע הצלב השני. ההשפעה של בקשתו היא שלואי השביעי – מלך צרפת, נענה לאתגר. המסע היה כישלון, וברנאר תולה אותו בחטאיהם של נושאי הצלב.
לאחר שהגיעו ידיעות על כישלון מסע הצלב השני, נעשה ניסיון לארגן עוד מסע צלב, והפעם בראשותו של ברנאר, אלא שברנאר כבר היה חולה מדי וזקן מדי לכך, והנזירים הציסטריאנים אסרו עליו לצאת להרפתקה זו.

גדולתו של ברנאר הייתה בדמותו ותכונותיו, הוא היה התגשמות האידיאל של הנזירות בימי הביניים. ראייתו הייתה בהירה והוא הלך בעקבות עקרונות האמונה הנוצרית, האדיקות, והגיון חסר פשרות, אבל למרות שהיה אדוק הוא לא היה קנאי או רודף, וגם כאשר הטיף בעד מסע הצלב במיינך, הוא התערב על מנת להפסיק את רדיפת היהודים שהייתה במקום, את הכופרים הוא אמר שצריך לשכנע במילים ולא באלימות. הוא היה עניו, אציל, ועדין במגע עם אנשים אחרים. תומכי הרפורמה בכנסייה ראו בו את מוביל עיקרי האמונה המועדפת עליהם של גאולה אלוהית. הוא כתב הרבה וכתביו הוצאו בהוצאות רבות. הוא היה דרשן בחסד, מלא בקסם וחיים ויודע איך להשפיע על רגשות שומעיו.

מהפסל המוקדש לשלושה האישים מובילה דרך עפר במעלה הגבעה אל מצודת "לטורון דה שבלייה" של הטמפלרים. זה אך סמלי שהדרך מובילה מפסל המוקדש גם לברנאר מקלרבו, שהרי הוא היה האב הרוחני של הטמפלרים.

המצודה של הטמפלרים בלטרון

על גבעת לטרון יש שרידי מצודה שנבנתה עבור המסדר הטמפלרי בין השנים 1150 – 1170. את המצודות הצלבניות בישראל ניתן לחלק באופן גס לשני סוגים: מצודות גבול – הגנה, ומצודות דרכים. מצודות הדרכים שייכים ברובם לטמפלרים, מכיוון שהם היו ממונים על הביטחון בדרכים, ומצודות הגבול שייכות פעמים רבות להוספיטלרים, שהתמחו בביצורים, התמחות שהם לקחו איתם גם הלאה, לאחר העזיבה של ישראל. באזור השפלה היו לטמפלרים כמה מצודות ששלטו על הדרכים, למשל בית גוברין. מטרתם המקורית של הטמפלרים הייתה להגן על עולי הרגל, ובמיוחד אלו העושים את דרכם מיפו לירושלים, לשם כך נבנתה בתחילה מצודה באזור כפר בית נובא, אך היא לא הספיקה בכדי להגן על הדרכים הדרומיות בעמק איילון, ולכן נדרש להקים מצודה נוספת באזור לטרון. שם המצודה היה לטורון דה שבלייה, זאת אומרת: מצודת הפרשים. עם הזמן זוהה השם "לטורון" עם השם: לטרו – שהוא הגנב הטוב המופיע בלוקס. "ואחד מאנשי הרשע התלויים גדף אותו לאמור הלא אתה המשיח הושע עצמך ואותנו, ויען האחר ויגער בו לאמר הלא תירא את האלהים כי ענשו ענשך, והנה אנחנו כמשפט כי לקחנו כגמול ידינו והאיש הזה לא עשה מאומה רע, ויאמר אל ישוע זכרני נא אדני בבאך במלכותך". לוקס כג,39-43.
לוקס הוא גם הספר שבו מופיע הסיפור על שני האנשים (אחד מהם קליופס, כשם ראש מנזר השתקנים הראשון), הפוגשים את ישוע ליד עמאוס.

עמק הכלניות.

בין מנזר השתקנים לנווה שלום משתרע עמק קסום, שהיה עד בעבר לכמה מהקרבות הקשים ביותר במלחמת השחרור. כיום פורחים בעמק שלל כלניות, שלפי האגדה פורחות היכן שנשפך דם.

לפי המסורת הכנענית הקדומה אדוניס, הנקרא גם אוזיריס, או תמוז, או נעמן, היה מאהבה הצעיר של אשתר, אלת הפריון. אדוניס תמוז מת כל שנה וזה קורה עם בוא הקיץ, אז מבכים בני האדם את מותו, אלא שהוא קם לתחייה מחדש עם בוא הסתיו.

לפי המיתולוגיה היוונית אדוניס היה בחיר ליבה של אפרודיטה, הוא היה צייד יפה תואר ויום אחד חזיר בר פוצע אותו. אפרודיטה מאחרת לבוא לעזרתו והוא מת בין זרועותיה, על דמו של האהוב שופכת האלה מעט ממשקה האלים – נקטר, והדם האדום הופך לפרח הכלנית. וכך הכלנית נהפכה סמל למוות, לחללים.
השם כלנית נובע מהמילה כלה, והסיבה לכך היא שלאחר שהכלנית מופרית היא עוטה שמלה לבנה, עטרה לבנה, במרכז הפרח שלה.
במרכז העמק ישנה חורשת אקליפטוסים בולטת, כאן, ב48, נפצע קצין צעיר בשם אריק שרון, פציעה קשה, ונאלץ לחכות במשך כל היום עד שיוכלו לחלץ אותו עם לילה, במקום זה התגבשה תפישת עולמו. לא רחוק משם, להבדיל, ישנו אתר פרה היסטורי בשם חתולה, שם ניתן לראות סלע עם מכתשים לכתישת תבואה.

נווה שלום ישוב יהודי ערבי משותף.

נווה שלום מפורסם בכך שהוא הישוב המעורב יהודי – ערבי היחיד בארץ שהוקם בצורה מתוכננת ככזה. המקום נועד להראות שישראלים ופלסטינאים יכולים לחיות ביחד והוא משמש כמרכז וכמודל לתנועות השלום השונות. מעטים יודעים את הסיפור האמיתי שמאחורי הקמת היישוב, סיפורו של נזיר דומיניקני נוצרי בשם ברונו הוסר שבזכותו הוקם המקום. מעטים גם יודעים שבנווה שלום, בפינה מוסתרת בטבע בעלת נוף נפלא הוקם מרכז רוחני בשם "דומייה" לכבודו של אותו ברונו הוסר.
המרכז הרוחני "דומיה" הוא בית עגול, בדמות כדור גדול, המוחבא ביער, בצידו הצפוני קרוע חלון עגול גדול הצופה אל מנזר השתקנים בלטרון. בתקרה חלונות עגולים קטנים המכניסים פנימה קרני אור, ובמרכזו אבן ובתוכה קער עגול בו מדליקים המבקרים נרות לזכרו של ברונו הוסר או אחרים.
לפני שנוצרו השפות השונות, עברית, ערבית, אנגלית, וכו'… לפני שהיו הקולות, המראות, והצלילים, הייתה דומייה. "הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום…" וכמעט וניתן לשמוע את הדממה… מן הדממה הזאת הגענו ואל הדממה הזאת נחזור בסוף חיינו. בתהילים סה 2 נאמר: "לך דומיה תהילה אלוהים". הדממה היא אם כן כלי להגבר על המחלוקות והחלוקות שבתוכנו ולהתחבר לפנימיות שלנו, אל האלוהים.
ברונו הוסר רצה כל חייו להיות נזיר מהסוג של הנזירים הקתרוזיים, הנזירים השתקנים, אלה שמעבירים את כל חייהם בתפילה, דממה והגות, אלא שחייו, גם החיים הנזיריים שלו, הובילו אותו שוב ושוב לחיים של פעלתנות. אך סמלי הוא שלאחר מותו, לאחר ששקטו כל הרעשים, הוקם לכבודו בית שמהותו דממה עמוקה הוא צופה של מנזר של נזירים קתרוזיים – מנזר השתקנים.
הכדור העגול שהוקם לכבודו של ברונו הוסר בפינה שקטה ביער הוא בעל תהודה מיוחדת הנשמעת עם פסיעת הרגליים כשנכנסים פנימה, המקום הוא מקום תפילה והגות פתוח לכל, מקום שכל בני אדם באשר הם יכולים למצוא בו מעט שקט ומרגוע לנפשם. אפשר לבקר בו בכל שעות היום, ובעתיד ייבנה לידו בניין נוסף שישמש מרכז לפעילות רוחנית ברוח אמונתו של ברונו הוסר.

על ברונו הוסאר – מייסד נווה שלום:

ברונו הוסאר נולד וגדל כיהודי במשפחה חילונית בקהיר, בגיל 22 הוא נהיה קתולי והפך עם הזמן לנזיר דומיניקני, נסיבות חייו המיוחדות הביאו אותו להבנה ולקשר עם ארבעה אנשים בתוכו כפי שהוא מתאר זאת: היהודי – שכך הוא גדל ונולד, הערבי – הסביבה שבה גדל ואיתה היה בקשר במהלך חייו, הנוצרי – מהותו כנזיר דומיניקני, והישראלי – הארץ בה שירת מרבית חייו ובה פעל את פועלו.
ארבעה האנשים בתוככי ברונו חיו בשלום אחד עם השני, ברונו התגאה במוצאו היהודי וכיבד אותו, פעל רבות למען מדינת ישראל ואהב אותה, פעל רבות גם למען האוכלוסייה הערבית שהיא למעשה הייתה צאן מרעיתו בישראל, והגשים בחייו את אידיאל הנוצרי של האהבה.
נסיבות חייו המיוחדות של ברונו, והשלום שהוא הגיע אליו בתוכו בין האנשים השונים שבו הביאו אותו לחשוב שאולי ניתן ליישם שלום זה, אהבה והשלמה אלו, גם בחיים החיצוניים בקרב אנשים חיצוניים. שאולי בגלל נסיבות חייו המיוחדות זה הוא הגורל, השליחות, שהוטלה עליו מאלוהים.
ברונו הגה והקים, ביחד עם אנשים נוספים, את היישוב נווה שלום, יישוב שבו חיים יחדיו יהודים וערבים, נוצרים מוסלמים ויהודים, בשלום ובכבוד הדדי. אי של שפיות, והבנה שאפשר אחרת, בתוך עולם של מלחמות.

קצת על האלוהים של ברונו, והדרך שהוא עשה אליו – סיפור של נזיר:
ברונו אמנם היה יהודי, אך למעשה גדל מרוחק מן הדת, כשהיה צעיר בן 22 הלך ללוויה של חבר שנהרג בתאונה בעת טיפוס הרים, הלוויה הייתה לוויה קתולית וברונו התרשם עמוקות מהאווירה בכנסיה ומכל הטקסים. משהוא שם דיבר אליו וסיפר לו על איזשהו סוד, איזשהו מסתורין, שהיה חסום בפניו, אך ידוע לכל שאר האנשים, והוא החליט לנסות ולהתעניין ולגלות את הסוד הזה, את המסתורין הזה, שנראה היה לו שחבוי בטקסים.

הוא התחיל להתעניין ולקרוא, בעיקר, ספרות נוצרית, על נוצרים ובידי נוצרים, ובין השאר קרא במעט את הברית החדשה, אך לא כאדם המאמין, אלא כשם שמישהו קורא טקסט של תרבות זרה, כמתעניין. יום אחד הכתה בו ההכרה שאולי מה שכתוב בברית החדשה הוא נכון? אם זה כך, הוא חשב לעצמו, זה משנה לחלוטין את כל התמונה, אך ברונו היה טרוד מדי בלימודיו באותה תקופה מכדי להמשיך עם המחשבות שלו.

במסגרת לימודיו בפריז הוא נתקל בפרסומים שבועיים של הרצאות בנושאי דת באחד המוסדות הדתיים בעיר, ברונו באותה תקופה החליט שהוא לא מעוניין להיפגש עם אנשי דת נוצריים שמא ילכדו אותו ברשתם, אך משהוא באחת ההרצאות ריתק אותו. הייתה זו הרצאה שקשורה להסברים על הסיבות לרוע בעולם, והוא החליט לענות לאתגר וללכת. את ההרצאה נתן האב פסרדי, והיא הייתה מעניינת מאד והעלתה בברונו שאלות רבות, אותם העלה למחרת על הכתב ושלח לאב פסרדי. התוצאה של מכתב זה הייתה סידרת פגישות חודשיות שנמשכה על פני יותר משנה בן ברונו לבן האב פיסרדי שבה הועלו שאלות משאלות שונות לגבי הדת, ישוע, ואחרים. לבסוף גמר ברונו את לימודיו ויצא לשבוע תרגול מעשי (ברונו למד להיות מהנדס) בעיר בלוקסמבורג. ביום האחרון של העבודה שלו שם הוא חזר לחדר הקטן שבו התגורר, ואז הוא הרגיש שיש איזו שהיא נוכחות בחדר. כפי שהוא מתאר זאת: "מייד ידעתי שהוא שם. לא שמעתי דבר, לא ראיתי דבר. פשוט הייתי בטוח בנוכחותו." ברונו נשאר עם הנוכחות הזאת במשך שלושה ימים, ואחר כך יצא להרים עם הברית החדשה אופניו ואוהל. היה זה רגע הנוכחות ששינה את מהלך חייו, הרגע שבו הוא ידע את האלוהים שהופיע לפניו בדמותו של ישוע ורוח הקודש, הרגע שבו נהפך הלכה למעשה לנוצרי.

אלא שאי אפשר היה להישאר בהרים לאורך זמן וברונו נאלץ לחזור לציביליזציה, ראשית דבר הוא הודיע למשפחתו על החלטתו, אותה הם קיבלו בצער, אך ברונו לא התייאש, הוא ידע שיבוא יום וגם הם יהפכו לנוצרים (דבר שאכן קרה), שנית דבר ברונו ניגש לנערה שאהב והודיע לה על שקרה לו וגם ביקש, בהזדמנות זאת, את ידה, לפני שעשה זאת גמר אומר בינו לבן עצמו שאם היא לא תיענה לו יהיה זה סימן בשבילו שעליו להקדיש את חייו לאלוהים ולאלוהים בלבד, משמע להיהפך לנזיר, הנערה כמובן שענתה בשלילה, מתברר שהיא הבטיחה להינשא, קודם לכן, לחברו הטוב של ברונו. ברונו קיבל עליו את התשובה בהקלה, מעתה הדרך הייתה ברורה, אלא שהיה מכשול נוסף בדרך: על ברונו היה לפרנס את אימו, מכיוון שאביו נפטר, ברונו קיבל עליו גם את המטלה הזאת והציב אתגר לאלוהים: מכיוון שנמנע ממני לשרת אותך עתה בגלל שאני צריך לתמוך באימי, עשה כך שאימי היא זאת שתתן אותי לשירותך, כשם שמרי – אימו של ישוע נתנה את ישוע לשירותך. חלפו להם תשע שנים, אימו של ברונו נהייתה נוצרייה בינתיים, ואז, יום אחד, היא אמרה לו שהוא לא צריך לתמוך בה יותר, ושהיא מבקשת ממנו שיגשים את חלומו, גם בשבילה, וייהפך לאיש אלוהים. הבקשה התמלאה.

להיות נזיר זה דבר אחד, איזה סוג של נזיר זה דבר אחר. בכנסייה הקתולית יש הרבה מסדרי נזירים וכל אחד מהם הוא בעל אופי שונה. בתחילה הייתה נטיית ליבו של ברונו להיהפך להיות לנזיר קרתוזי, זאת אומרת סוג של נזיר שהעיקר אצלו הוא העבודה הפנימית, המדיטציה, התפילה, ההתאחדות עם האלוהים. במנזרים הקרתוזים הנזירים חיים בבידוד, בשתיקה, ונפגשים רק לתפילה. נטיית ליבו של ברונו הייתה החיים הפנימיים, האיחוד עם האלוהים והאלוהים בלבד. אך היה בו גם עוד צד של אישיות, הצד הפעיל, של עשייה, של להיות עם בני אדם, של ללמד. בתחילת דרכו הנוצרית רצה ברונו בכל מאודו להיות נזיר של הגות, במיוחד לאור טבעו הפעלתן שבו הוא ראה את הפיתוי שלו, הדבר שירחיק אותו מאלוהיו. אך עם השנים התגבר בו הרצון ללמד אנשים. בסופו של דבר הוא הגיע בתוך עצמו לדרך שהייתה עבורו נכונה: הוא ייתן ביטוי לטבעו הפעלתן, אך לא לפי נטיות ליבו, מכיוון שאז הוא לא על קרקע בטוחה, אלא לפי מה שיוכתב לו על ידי הכנסייה, לפי הציות למשימות ולחוקים, שזה מה שיבטיח שהוא יעשה את רצונו של האלוהים ולא את רצונו האישי, שעלול לפתות אותו להאדרה אישית אפילו בתחפושת של עבודת אלוהים.
ברונו הצטרף למסדר הדומיניקני – מסדר האחים המלמדים. במסדר הדומיניקני הוא קיבל את השם ברונו – על שם מייסד המסדר הקתרוזי –ברונו, כך שהושלם בכך המעגל של איחוד שני הקצוות שבאישיותו. לאחר שגמר את לימודי הנזירות, בתחילת שנות החמישים, ביקש ממנו האב איבריל, לאור הרקע המיוחד שלו, להקים מרכז דומיניקני ללימודי היהדות בירושלים שיהיה מקביל למרכז הדומיניקני ללימודי האסלאם בקהיר.
ברונו, שנשבע לקבל את כל שיצוו עליו, נענה בשמחה ויצא לדרך.

הנזיר הקתולי הספרדי דומיניק גומז הצטרף ב1206 למסע לדרום צרפת להטיף נגד הכפירה האלביגיונית שהתעוררה שם, תוצאות המסע הזה היו הקמת מסדר שבו הדגש על השכלת החברים שישמשו מופת למאמינים, בין עקרונות המסדר עוני מוחלט, והטפת הנצרות בקרב הכופרים ומאמינים כאחד, ומכאן שמם – האחים המטיפים – הדרשנים. המסדר הדומיניקני היה גורם חשוב במיסיונריות ובהשכלה באירופה, ולהבדיל גם באינקוויזיציה. כיום עוסקים הדומיניקנים בעיקר במחקר ובהוראה וברשותם המכון לחקר המקרא וארכאולוגיה במנזר סט אטיין בירושלים, מכון שהוא מהחשובים בחקר ארץ ישראל, וכן בית ישעיהו הפועל לקירוב לבבות בין יהודים לנוצרים שהוקם ביוזמתו של ברונו הוסר.

ברונו הגיע לישראל על סיפון אוניה, משימתו הראשונה בארץ לא הייתה הקמת מרכז הלימוד דווקא, אלא הקמת קהילה של נוצרים ישראלים – עבריים ביפו, רק לקראת סוף שנות החמישים הוא החל בהקמת בית ישעיה – מרכז לחקר היהדות ולקירוב בן יהודים לנוצרים בירושלים .
בשנת 1961 התפרסם בוותיקן טקסט הנקרא "הטקסט היהודי" שבו מובע הצער של הכנסייה על הפשעים והחטאים שבוצעו כנגד היהודים במהלך הדורות, האהבה של הנוצרים לאחיהם הבכורים באמונה באלוהים ורצון הכנסייה לשנות את תורותיה והתייחסויותיה כלפיהם. במשך שלוש שנים הבאות התנהל בוותיקן מאבק על הקבלה הרשמית של מסמך זה כמדיניות של הכנסייה, ברונו מצא את עצמו במרכזו של מאבק זה, כאיש שהיה בעברו יהודי, כמנהיג הקהילה הנוצרית עברית בישראל, הוא דיבר אל וועידת הכנסייה ושכנע אותם לקבל את המסמך, על אף התנגדות הנציגים הערבים. הוועידה קיבלה את המסמך ברוב גדול וברונו קיבל מייד אחר כך, כאות הוקרה, אזרחות ישראלית.

במשך השנים נמשך ברונו יותר ויותר לפעילות פוליטית, חבריו לבית ישעיה היו בדעה שאל להם כאנשים דתיים להיות מעורבים בחיי המעשה אך ברונו השתמש בטיעונים תנ"כיים של הפסוק "נעשה ונשמע" וכן הוסיף את השקפתו ש"באנו לכאן בכדי לכפר על החטאים שהעולם הנוצרי עשה כלפי היהודים, ולפתח ידידות אמיתית בן שתי הדתות, לכן, אל לנו, ברגע האמת להימנע מלהיות מעורבים. כתוצאה מהשקפה זו היה ברונו מעורב בפעילות למען ישראל באו"ם ובמקומות אחרים, ויחד עם זאת גם השתתף בהפגנות ובפעילות כנגד עוולות שנעשו לערבים, כמו במקרה של עיקרית וברעם. כמו כן החל פועל ברונו למען השלום במסגרת של "שלום עכשיו" ובמסגרות אחרות.
לאחר שהקים ברונו את בית ישעיה ודאג לכך שהוא יתבסס כמרכז לימוד, הוא החל לחלום שוב: האם ההשלמה בן יהודים וערבים היא לא יותר חשובה מאשר לימוד וחילופים אינטלקטואליים? מחשבה היא הכרחית וחשובה, אך האם היא מספיקה? יהודים ונוצרים כה מחולקים על ידי היסטוריה ודעות קדומות, האם איננו צריכים לנסות ולמצוא דרך שבה הם יוכלו לשתף את חייהם? קהילה שבה הם יוכלו להישאר נאמנים לאמונתם ומסורתם בעודם מכבדים לחלוטין איש את רעהו. כך נולד החלום של נווה שלום.

סביב החזון הזה נקבצו מספר אנשים. מטרת הכפר-קהילה הייתה להיות מקום-רקע לבית ספר לשלום. ברחבי העולם ישנם בתי ספר רבים למלחמה, שלום גם כן צריך להילמד, שלום הוא אומנות, בנווה שלום יקום בית הספר הראשון לשלום בעולם.
ב1967 הציג ברונו את חזונו לאב קופף וקיבל את רשותו להקדיש עצמו לחזון זה. לקח עוד שלוש שנים עד שהתפנה ברונו לחלוטין והחל להקדיש את עצמו לחלוטין להקמת הישוב. בתחילה הוא נתקל בספקנות, אנשים אמרו לו: "זאת אוטופיה". "זה לא יעבוד". המנזר הטראפיסטי בלטרון נתן לטובת הפרויקט חלקת אדמה ליד לטרון. ב1972 עלו המתיישבים הראשונים, בתנאים של חלוצים, במשך חמש שנים הם חיו במקום בתנאים לא תנאים, ביתו הראשון של ברונו היה אוטובוס ישן, לאחר כמה שנים חל שיפור בתנאי מגוריו והוא עבר לגור בתוך קופסה גדולה. ואז, ב1977 התחילו לעלות ולהתיישב בנווה שלום המשפחות היהודיות והערביות הראשונות, בתחילת שנות השמונים קיבל הישוב הכרה על ידי השלטונות, בתים החלו להיבנות, וכיום זה הוא ישוב פורח בן יותר מארבעים משפחות. ברונו המשיך להתגורר ביישוב עד מותו.

כותב ברונו ב1988: "הענן, שהוביל אותי דרך השלבים השונים של חיי לנווה שלום (הוא מתייחס לענן שהוביל את בני ישראל במדבר), לא התרומם שוב. אינני רואה עוד את עמוד החושך או האש לפני. במקום זאת לשונות של אש עוטפות את השלבים השונים של המסע שנעשה וקוראות לתשומת ליבי.
אן זה עוד מסע במדבר, עכשיו נדמה שהרוח אומרת לי: "העמק את מבטך, נסה להבדיל בן הסימנים של הזמנים. השלמת את המסע האופקי, עכשיו נסה את המסע האנכי… אינך חי עוד לעשות דבר, אלא בכדי שמה שנעשה יישא פרי." זה מה שאני חי בשבילו היום, עד שהבורא המאד אהוב ואוהב שלי, אבי, יבוא לקרוא לי."
ברונו מת בשנת 1995.

עוד על נווה שלום:

בנוסף למרכז הרוחני דומייה ישנם כמה מוקדי עניין נוספים בישוב, במקום ישנו את הבית ספר לשלום שהוא בית ספר למבוגרים ובני נוער בו מלמדים אנשים איך לחיות בשלום אחד עם השני וגם עם עצמם, בבית ספר עברו עד כה מעל 35 אלף איש והוא משתתף בפרויקטים רבים בארץ ובחו"ל, בעיקר פרויקטים של דיאלוג יהודי ערבי. בנוסף לבית ספר שלום קיימת בנווה שלום גם מערכת חינוך מיוחדת בה יש גם וגם בית ספר "רגיל" בו לומדים יחד יהודים וערבים בשני השפות, במערכת החינוך לומדים נוסף לילדי נווה שלום גם מעל 250 ילדים מהסביבה.
בנווה שלום חנות של אומנות ערבית מסורתית ומדי פעם בשבתות מתקיימים בזארים של אומנות ערבית בהם ניתן להשיג גם את תוצרי הגדה השונים: כדים וזכוכית מחברון, שולחנות שש בש מסוריה, קרמיקה ורקמת יד מרמאללה, ועוד. הבזאר מתקיים בגן מיוחד שנקרא (איך לא) גן השלום.
בנווה שלום יש מלון וכן משרד ובהם ניתן לתאם ביקורים, מדי פעם נערכים במקום הופעות, ערבי שיח ציבורי, אירועים מיוחדים, ועוד.. במקום אוהל אירועים מיוחד ואולם אירועים במלון. בנווה שלום גרים מספרי סיפורים ונגנים ומוזיקאים ערבים ויהודים שניתן לתאם איתם פעילות.
נווה שלום נמצאת בתוך פארק לאומי על שם יצחק רבין, ניתן לצאת ממנה למסלולים רגליים ליערות באזור, לדרך בורמה המפורסמת, לעמק איילון ולמנזר לטרון.

קיסריה – היסטוריה

קיסריה הוקמה על ידי הורדוס כעיר הנמל העיקרית של ישראל. הורדוס היה זקוק לעיר נמל שתהיה ישראלית ותתמוך בו. ערי הנמל העיקריות באותה תקופה היו צור, עכו ואשקלון, שלא היו בשלטון ישראלי, ויפו שהייתה עוינת, ולכן הוא לקח עיר קטנה פיניקית בשם מגדל סטרטון, ובנה בה נמל מלאכותי אדיר, הורדוס הפך את העיר החדשה לגדולה והחשובה ביותר בישראל. הוא הקדיש את עירו לקיסר אוגוסטוס וקרא לה קיסריה, ואכן קיסריה נהייתה מקום מושבם של הנציבים הרומאים, מקום שלטונו של הקיסר שברומא, מקום ריכוז הצבאות הרומאיים. קיסריה נהייתה היריבה המיתולוגית של ירושלים. מייד עם הקמתה הייתה לעיר הרומית ביזנטית החשובה ביותר בישראל, כמו תל אביב של היום. עיר שבשיאה הגיעה לגודל של מעל 1,000 דונם. קיסריה הייתה מקום מושב המושל הרומאי ולאחר מכן הביזנטי, ולכן כל הגיבורים של הברית החדשה והנצרות לאחר מותו של ישוע הגיעו לכאן, ובמאות שלאחר מכן פעלו בה קדושים ומלומדים נוצרים רבים.

העיר שקרויה על שם המלך הורדוס מזכירה לנו את הרקע של הופעת ישוע בעולם, והוא התפשטות האימפריה הרומאית, המבשרת על עידן של חומריות שבו חיי אדם שווים כקליפת השום, ואין בו ערכים של אהבה, רגישות ואחריות שאותן ישוע בא ללמד. בתרבות הרומית לא היה חיפוש רוחני אחר האלוהי שבאדם ורצון להיות טוב יותר, אלא שאיפה לכוח והסתמכות על החוק (חברה).

הורדוס המלך היה חברו של הקיסר אוגוסטוס, מייצב השלטון באימפריה הרומית ומביא השלום הרומאי. הוא תמך באוגוסטוס בתחילת דרכו במאבקו עם אנטוניוס, ואוגוסטוס זכר לו חסד זה. הוא זה שמינה אותו למלך על יהודה, ונתן לו תמיכה צבאית בכדי לכבוש את שלטונו. לאחר ביסוס שלטונו הוא החל במפעלי בניה אדירים, חלק גדול מהם הוא הקדיש לאוגוסטוס ולחבריו האחרים ברומא. הורדוס הקים שלושה מקדשים לאוגוסטוס ברחבי הארץ: האחד ליד הבניאס, השני בסבסטיה, אותה בנה מחדש, והשלישי בקיסריה, עיר שהוא בנה מחדש וקרא אותה על שמו של אוגוסטוס. מפעל הבניה בקיסריה כלל בניית מזח מלאכותי ענק מבטון (מיובא מאיטליה) ובניינים אדירים, כולל תיאטרון, היפודרום, ארמונות, מקדשים, ועוד… יש להניח שהורדוס נעזר במלאכתו במומחים שהובאו מאיטליה, ונתמך על ידי הקיסר הן במשלוח חומרי גלם, וכנראה גם בכסף.

לאחר מותו של הורדוס עלה לשלטון הורדוס ארכילאוס – בנו, שמלך כ10 שנים עד שהוחלף על ידי שלטון רומאי ישיר שנעשה בעזרת נציבים שישבו בקיסריה. המפורסם שביניהם הלא הוא פונטוס פילטוס שדן את ישו למוות, ואכן נמצאה אבן בקיסריה הנושאת את שמו של פונטוס פילטוס המקדיש מבנה לטיבריוס – הקיסר. את כוחה של רומא באותה תקופה ייצג הסנטוריון קורנליוס, קצין בצבא הרומאי, אותו צבא שצלב את ישוע ורמס בסנדליו את כל העולם. והנה למרבה הפלא הוא הפך להיות נוצרי בידיו של פטרוס, ההתנצרות של קורנליוס, נציג הרומאיות במעוז הרומאיות בארץ ישראל, הייתה הפעם ראשונה שבה אדם שאינו יהודי הפך להיות נוצרי, וזה קרה בזכות חזון שהיה לפטרוס ביפו (כשם ש-300 שנה לאחר מכן הפכה האימפריה הרומאית כולה להיות נוצרית בזמן הקיסר קונסטנטינוס).

למתבונן מהצד נראה כי יש קשר מיסטי בין קיסריה ליפו-תל אביב, שתי הערים היו המטרופולין של הארץ, ופטרוס קשור לשתיהן, וזה הזמן להגיד כמה מילים לגביו: פטרוס הוא הסלע שעליו נבנתה הכנסייה, האיש ביסס את הארגון והתעסק בענייני העולם הזה בנוסף לענייני העולם שמעבר. בכל תנועה יש את המייסד הכריזמטי ואת זה שבא אחריו – המארגן, ובנצרות המייסד הוא ישוע והמארגנים הם פטרוס ופאולוס. ומכיוון שקיסריה הייתה מקום השלטון והמסחר של הארץ, שניהם הגיעו אליה ופעלו בה, בין אם מרצון כמו במקרה של פטרוס, ובין אם מכורח כמו במקרה של פאולוס, שבא להישפט לפני הנציב הרומאי ומצא עצמו נשאר בעיר במשך שנתיים.

בנמל קיסריה נחתו הלגיונות שבאו לדכא את המרד הגדול ומרד בר כוכבא, אל קיסריה הובאו השבויים היהודים, ומשם הושטו לרומא להימכר בשוקי העבדים. במשך כל התקופה הרומית שומרת קיסריה על מעמד הבכורה שלה, וגם בתקופה הביזנטית. עד וועידת חלדקון בשנת 471 מעמדו של הבישוף בקיסריה גבוה יותר מזה של הבישוף בירושלים. קיסריה הופכת לכרך (במונחי התקופה ההיא) שבו יותר מ100.000 איש. עם בוא המוסלמים במאה ה-7 לספירה וירידת הסחר הימי במזרח הים התיכון, ירדה גם העיר ממעמדה והפכה לקטנה הרבה יותר. המוסלמים הפכו את הכנסייה הנוצרית הראשית, כנסייה מתומנת גדולה על גבעת המקדשים, למסגד.

כשהצלבנים כובשים את קיסריה בתחילת המאה ה-12 הם מוצאים במסגד הגדול, שהיה פעם כנסייה, כלי זכוכית ירוק שמזוהה על ידם כגביע הקדוש שממנו שתה ישוע בסעודה האחרונה. הכלי נלקח לגנואה והפך לרליק הקדוש ביותר של המעצמה מימי הביניים, והוא נשמר עד היום בכנסיית סנט לורנצו. הצלבנים מחזירים את המסגד לתפקידו המקורי כקתדרלה לכבודו של פטרוס, וקיסריה חוזרת להיות מקום מושב ארכיבישוף האחראי על ארץ ישראל (כמו בתקופה הביזנטית). מבחינה פיאודלית קיסריה הופכת לסניורה שמשתרעת מפולג בדרום ועד עתלית בצפון. אוכלוסיית העיר מונה כ-5000 איש, ביניהם נוצרים מזרחיים, מוסלמים ויהודים.

ז'אן דה בריין מבצר את קיסריה מחדש ב-1218 בעזרת ליאופולד מאוסטריה וההוספיטלרים, ובמקביל לבניית מבצר עתלית, אולם הביצורים המרשימים ביותר ואלו שנראים כיום נבנו על ידי לואי ה-9 בשנים 1251-1252. הוא הקים את החומה תוך פחות משנה וזאת אחת הדוגמאות היפות ביותר לביצורים מתקופתו: "המלך נשא על גבו את האבנים ודברים אחרים הדרושים לבניית החומות". לואי ה-9 בנה חומה וחלקלקה, והקיף אותם בחפיר, אבל כשהגיעה שעת המבחן לא הייתה תועלת בחומה כי לא היו מספיק אנשים להגן עליה, והממלוכים של ביברס פשוט העמידו סולמות וטיפסו עליה לצדה השני (ייתכן כי לואי בנה את החומות מכיוון שידע כמה נהנה מהם כיום). לאחר התקופה הצלבנית קיסריה ננטשת והופכת להיות בחזרה כפר דייגים קטן.

חלק מהחומה של קיסריה הוא צלבני, אולם רוב העתיקות בגן הלאומי של קיסריה הם מהתקופה הרומאית, ביניהם האובליסק היחיד בארץ בשדות הבננות ממזרח לחומות, היפודרום, ארמון של המושל, התיאטרון הרומי היפה בארץ, שרידי הנמל של הורדוס ועוד. בנוסף לכך יש בנמל וסביבתו מספר מסעדות, חנויות, ובבנייני הגן הלאומי מיצג אור-קולי, חדרי תצוגה ועוד.

להלן כמה מילים על כמה מהאתרים המעניינים בעתיקות קיסרה הרומאית:

האובליסק

בקיסריה יש את האובליסק היחיד בארץ, שהובא מאסואן בתקופה הרומית. מדובר על אבן גרניט עצומה שהיא יחידה אחת ושוקמה לאחרונה בלב ההיפודרום העתיק של קיסריה.

התיאטרון בקיסריה.

בתקופה הרומית הפסיקו כמעט להציג בתיאטרונות את הטרגדיות היווניות, במקום זה הקהל הרומאי אהב כל מיני מופעי קומדיה, פירוטכניקה, ופנטומימה, מופעים קלים ומגרים. את הרחבה לפני הבמה, למשל, היו מציפים במים ובעזרת סירות קטנות היו מדמים קרבות ימיים!
ליד התיאטרון ישנו גן ארכיאולוגי יפה ובו דוגמאות של אדריכלות רומית – כרכובים, אפריזים, ארכיטבים, עמודים יונים, קורינתיים, דוריים, ועוד… לאדריכלות הרומית הייתה משמעות סמלית ודתית, ועל כך אפשר לקרוא בספרו של וויטרוביוס, האדריכל הרומאי החשוב ביותר של תקופתו