מדוע לא מחדשים את מסורת העלייה לרגל היהודית לירושלים?
ההתייחסות לעלייה לרגל היהודית היום בישראל נעה בין התייחסות אקדמית לחוסר הבנה והערכה מוחלט של התופעה, וזה מדהים מכיוון שהעלייה לרגל הייתה חלק מהותי מהדת היהודית. מפתיע בעיניי שאף אחד לא חשב לחדש את מסורת העלייה לרגל בהליכה של מספר ימים לירושלים בשלושת הרגלים, וזאת למרות שהעלייה לרגל היא בדיוק הדבר שאנחנו צריכים בזמן הזה
שאלתי חבר דתי על כך, והוא ענה לי שאין לאן לעלות לרגל מכיוון שבית המקדש לא קיים. אנשים אחרים אומרים שאלוהים לא קשור למקום ואין לקדש אבנים או בניינים. אבל הניסיון שלי מראה שיש ערך בתהליך עצמו של העלייה לרגל, ושהמקום יכול להיות גם המשמעות שאנחנו יוצקים לתוכו. מעצם זה שאדם מתכוון להגיע למקום כלשהו הוא שולח את מחשבותיו לשם, וכך גם במשך כל הדרך שהוא עושה אל אותו המקום. אז, כשהוא מגיע אל המקום, הוא פוגש את אותן מחשבות, ולעיתים מתלווה אליהן תשובה והשראה.
עלייה לרגל יהודית בהיבט היסטורי
היהודים קיבלו את התורה בהר סיני, הנמצא מרחק כשבועיים-שלושה הליכה מבאר שבע,[1] ולכן אפשר היה לצפות שתהיה עלייה לרגל שנתית אל ההר שבמסגרתו תחודש הברית בכל שנה מחדש,[2] או לפחות עלייה לרגל של בודדים, ולא כך היה.[3] זאת אחת ההוכחות לכך (לפי גדעון ארן וזלי גורביץ') שביהדות אין קידוש של מקום.
מהצד השני, התורה מצווה על עלייה לרגל למקום שבו יבחר אלוהים שלוש פעמים בשנה, מקום המשכן, ולימים המקום הזה זוהה עם ירושלים והחלה מסורת של עלייה לרגל לירושלים בשלושת הרגלים. מטרת העלייה לרגל היא להיראות לפני האלוהים: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל" (דברים, ט"ז 16). יש לזכור שבימי קדם הלכו ברגל, ולכן כל כינוס של העם למטרות דתיות כלל בתוכו עלייה לרגל.[4] במשך מאות שנים שימש מקום המשכן בשילה כאתר עלייה לרגל, עד שחרב ועשרות שנים אחר כך הוקם בית המקדש.
עלייה לרגל היא תופעה חוצת גבולות, תרבויות ודתות, ומקורה כבר בפרהיסטוריה בעלייה לרגל למקומות הקדושים. העלייה לרגל לירושלים (או למקום "זכורך" – המקום שאותו יבחר אלוהים) שלוש פעמים בשנה היא מצווה הכתובה בתורה והייתה חלק חשוב מהחיים היהודיים בזמן קיום המקדש, אנחנו יודעים עליה ממקורות שונים ויכולים לשחזר את מסלולה, במיוחד בימי בית שני.
דרכי עולי הרגל היהודיות בימי בית שני יצאו מהגליל ועברו בעיקר דרך מישור החוף, או בקעת הירדן, ולא דרך שדרת ההר, מכיוון שזה היה אזור שומרוני ונחשב טמא, ועל העולים היה לשמור על טהרתם במהלך המסע. המסלול המערבי עבר דרך קיסריה, לוד, מודיעין, כשמודיעין היא נקודת איסוף והתארגנות חשובה, יום או יומיים הליכה מירושלים. היא נחשבה לנמצאת בתוך תחום ההשפעה של ירושלים, וגרו בה כהנים רבים. מסיבה זו היא הייתה המקום היחיד לפי המשנה שכלי חרס שיוצרו בו נחשבו טהורים ואפשר היה להשתמש בהם בבית המקדש.
בדרך לירושלים היו "ערי מעמד" שבהן התכנסו שיירות עולי הרגל. השאלה היא היכן ומי היו אותן ערי מעמד, וייתכן כי התשובה היא שאלו הן ערי משמרות הכהונה או הלוויים. במקדש היו 24 משמרות כהונה שמקום מושבן בערים ובכפרים שונים ברחבי הארץ. באותו האופן כל עם ישראל היה מחולק ל-24 מעמדות, ולכל מעמד כזה הייתה עיר מעמד, והדעת נותנת שהייתה הקבלה בין מקום משמרות הכהונה והחלוקה למעמדות ישראל.
איננו יודעים בדיוק היכן ישבו משמרות הכוהנים בזמן קיום המקדש,[5] אבל ידוע על מיקום 48 ערי לוויים, וייתכן שיש הקבלה בין מיקום משמרות הכהונה לערים אלו. ערי הלוויים לאורך המסלול המערבי של עולי הרגל הן: יקנעם, גת רימון (שכנראה הייתה במקום תל זיתון בצפון בני ברק של היום), גבתון (תל מלוט) גזר, איילון (חרבת איילון, פארק קנדה, המקום שבו נבנה מבצר צלבני על ידי פולק מאנג'ו, קסטלום ארנולדי), מבוא חורון, ענתות וגבעון ליד ירושלים. מאיילון היו עולים לירושלים במעלה בית חורון, או בפעמים אחרות דרך שער הגיא, שהיתרון שלו הוא ההגעה למוצא, שם היו ערבות נחל לטקסי הסוכות בבית המקדש.
לאורך דרכי עולי הרגל לירושלים נחפרו בארות ומקוואות והוקמו מקומות חניה, העלייה לרגל התנהלה בשיירות גדולות והעוסקים במלאכה היו יוצאים חודש לפני העלייה לרגל כדי להתקין את מקומות החניה. כמו כן, היה צריך להכשיר את הדרכים עצמן, ולכן יש לחפש את הדרכים ההיסטוריות לפי מקורות המים. בימי בית שני נעלמו ערי הלוויים המסורתיות וייתכן כי המסלולים השתנו (הכהנים והלוויים עברו להתגורר בערים "רגילות"). העיר היחידה ששמרה את מעמדה כסוג כלשהו של עיר כהנים היא מודיעין, ומכאן שחשיבותה עלתה כמקום כינוס מרכזי וכנקודה הכי חשובה במסלול העלייה לרגל לירושלים, ויש להניח שלאחר מרד החשמונאים ועלייתה לשלטון של שושלת בית חשמונאי החשיבות של מודיעין אף גברה.
במהלך העלייה לרגל היו מעירים את האנשים עם בוקר (אולי בעזרת כלי נשיפה קדום), בקריאה "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו" (מסכת ביכורים, ג' 2). במהלך היום נהגו לחזור על הפסוק מתהילים קכ"ב 1-2: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", כשהגיעו לירושלים נהגו לומר את המשך הפסוק: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", בהר הבית נהגו לומר את הפסוק הראשון של תהילים ק"נ: "הללו הללו אל בקודשו", ובעזרה את הפסוק האחרון של שיר יפה זה, שבו מהללים את האל בתוף, מחול, עוגב, נבל, כינור ועוד: "כל הנשמה תהלל יה הללויה".[6]
בירושלים עולי הרגל היו מיטהרים מטומאה בבתי טהרה מיוחדים, ולאחר מכן מתקבלים בברכה על ידי תושבי העיר ומתאכסנים בבתי התושבים ללא תשלום (לפחות באופן רשמי, באופן לא רשמי הם היו נותנים מתנות למארחים). מהלך טיהור מיוחד היה שריפת הפרה האדומה בהר הזיתים ושימוש באפרה לטהר טומאת המת.
תהליך הטיהור בעיר ירושלים לפני הכניסה לבית המקדש נמשך שבוע, ובמהלכו היו מתיזים על עולי הרגל מים עם אפר פרה אדומה, שטיפות אחדות מהם מטהרים טומאת מת. המים נשאבו מבריכת השילוח והועברו משם בטהרה למקומות מיוחדים, שם היו עורכים את טקסי הטהרה. כשסוף סוף עלו לבית המקדש, דרך שערי חולדה, חלצו את הנעליים ונכנסו עם הקורבנות שאותם רצו להקריב לפני האל. אנשי המקדש והאומנים נהגו לצאת כדי לקבל את פני הבאים.
התייחסויות רוחניות לעלייה לרגל היהודית
במהלך השנים התפתחה גם התייחסות סמלית רוחנית לתהליך העלייה לרגל, במיוחד בקרב קבוצות רוחניות יהודיות של סוף ימי בית שני. פילון האלכסנדרוני (15 לפנה"ס-45 לספירה) מתייחס לעלייה לרגל של אנשי התפוצות וטוען כי היא סימלה עבורם את עזיבת כל המוכר למען אלוהים, ושמתוך יראת שמיים הם מוכנים להקריב את הנוחות שלהם. ולכן העלייה לרגל נתפשה כמבחן אופי שכרוך בהקרבה.[7]
"וכן (משה) אינו נותן רשות לאלה המבקשים להביא קרבנות בבתיהם (לעשות זאת), אלא הוא מצווה עליהם לקום מקצוות תבל ולבוא אל (המקדש ה)זה, ובכך הוא מעמיד את אופיים במבחן. שהוא נחוץ מאד, כי מי שאין דעתו לזבוח זבחים כדת, לא יקבל על עצמו לעזוב מולדת, ידידים וקרובים ולנדוד. אלא נראה שרק כאשר מוליך אותו כוח משיכה חזק יותר, המשיכה אל יראת השמים, יקבל על עצמו להינתק מידידיו הקרובים כהינתק החלק מן הגוף שהוא מעורה בו."[8]
לפי התפישה הסטואית שהשפיעה על פילון, הנפש שמגיעה לעולם הפיזי מתנתקת מכור מחצבתה ושואפת לחזור אליו, זוהי יראת השמיים. אלא שפילון הופך את המושגים על פיהם ומשתמש במונחים של עזיבת הנפש ביחס לעזיבת העולם הפיזי שבו אדם גר, וזה היופי של החלק הזה, שמוביל אל החלק הבא במפגש עם הקדושה.
המעניין הוא שלפי תפישה זו רק מי שגר בחו"ל יכול לעבור את התהליך המלא של העלייה לרגל, שמשמעותו לעזוב ארץ ושפה מוכרות ולעבור אל הלא נודע. כלומר כשהיינו בגלות היה לנו יותר ירושלים מאשר יש לנו היום. "ואמנם בשביל פילון צעד דתי – זה סימנו: שיוצא אדם מאותו תחום חיים האופף אותו ברגיל ונכנס אל תחום הקרנתה של האלוהות. צריך שאדם יעמוד על הניגוד בין מסגרת החיים שבה הוא נתון בחיי יומיום ובין אותם חיים שאליהם הוא נקרא".[9]
התוצר של העלייה לרגל הוא הגעה לחוויה של הקדושה שמספקת שלווה ומנוחה, תחושה של הגעה הביתה. וכך כותב פילון: "שם הם חוסים כאילו במקום מעגן ומקלט משותף, שיהיה בטוח מהמונם ומהמולתם של החיים, שם הם מבקשים להם שלוות השקט ומרגוע מדאגות אלה. אשר תחת עולן הם הולכים שחוח משחר ילדותם. לשעה קלה יינתן להם עתה לנשום לרווחה ולחיות שמחים ומדושני עונג. וכשמלא לבם תקוות טובות. נחים הם מנוחת מצווה ומתפנים לקדושה וליראת שמים, ותוך כדי כך הם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירו אותם עד כה, ושעה שם מביאים זבחים ונסכים, הם מחליפים רגשות ביניהם ומגיעים לאחדות לבבות נאמנה".[10]
זאת הנפש שמוצאת מנוחה כי היא נמצאת בתחום של הקדושה: "עצם הצעד שנקט משנה את זווית הראיה שלו מן הקצה אל הקצה, ומי שיצא לדרכו כמקריב קרבן. מגיע אל מחוז חפצו כנמלט המברך על הישועה". ההירגעות הקשורה להגעה לבית המקדש נובעת מהתחברות ללוגוס והימנעות מהסערות של הריגושים והיצרים, ההתפעלויות. ירושלים שפילון מדמיין היא ירושלים של מעלה, המטרופולין של הנפש.
עלייה לרגל יהודית כיום
אחד הדברים המדהימים בתרבות העכשווית של ישראל הוא העובדה שלא חידשנו את מסורת העלייה לרגל. הסבא רבא שלי, שהלך ברגל את כל הדרך מאירופה לארץ ישראל, היה במידה רבה עולה לרגל, וכך גם אנשים רבים אחרים שהגשימו חלום והגיעו לארץ, בין אם ברגל ובין אם בדרכים אחרות. עשרות מיליוני יהודים מכל רחבי העולם: אתיופיה, פרס, בלקן, המגרב וגם ממקומות רחוקים יותר כיספו בליבם להגיע לירושלים ורבים מהם עשו את מסע העלייה לרגל. אבל מרגע ההגעה לארץ שקט ודממה, אין קול ואין עונה.
תנועות הנוער אמנם חידשו את העלייה למצדה כמעין טקס דתי ישראלי אבל לא השכילו לחבר אותה לחוויית העלייה לרגל. נשגב מבינתי מדוע חבריי הטובים מהקיבוצים הדתיים בשפלת יהודה לא אורזים את מטלטליהם כל שנה לפני הפסח והולכים ברגל יחדיו במשך יומיים-שלושה עד הגיעם לירושלים. מדוע כל אנשי תל אביב, דתיים וחילוניים כאחד, לא מתארגנים בשיירות ועושים רגלית את הדרך שפורחת בשלל פרחים בזמן האביב. אם אי פעם תתחדש מסורת העלייה לרגל לירושלים, כפי שקרה בסנטיאגו בספרד, אני בטוח שזה יוסיף מימד של עומק, שלווה, רוחניות, ערכיות ואחווה להוויה הישראלית.
ההתמודדות עם קשיי הדרך תהווה מעין כור היתוך לחברה, שיחבר יחדיו צעירים וותיקים, חילונים ודתיים, עשירים ועניים, תפקיד שפעם מילא הצבא והיום הוא לא מצליח למלא אותו במלואו. אם צריך לשעה קלה "מלך" עם סמכויות רחבות שיארגן את העלייה לרגל של המוני בית ישראל, אני בטוח שיהיו הרבה מתנדבים, וגם כהנים ולוויים לא יחסרו, מקומות חניה וטהרה ייפתחו לאורך הדרך, והערבים יתמלאו בשירה וצחוק, בדיוק כמו בימי קדם. והכי חשוב, אדם יוכל לחוות את התהליך של המסע, שיהפוך עבורו למסע אישי, את ההיפתחות לאפשרות של שינוי הבאה בעקבות התמודדות והצלחה, ואת ההתרגשות שבהתקרבות אל הקדושה שחוויית העלייה לרגל מאפשרת וההגעה למקום הקדוש מאפשרת.
ואם תאמרו שאין היום בית מקדש ואין לאן לעלות לרגל תהיה אמת הלכתית בטענותיכם, אבל הטענה שלי היא שצריך להפקיע את מסורת וחשיבות העלייה לרגל מההלכה והדת הרשמית, ולהפוך אותה למורשת אוניברסלית כללית חילונית, בדיוק כפי שקרה במסלולי העלייה לרגל לסנטיאגו בספרד, שאותם עושים גם יהודים ומוסלמים וחווים את אותה חוויה מעצימה. מבחינתי מספיקה העלייה לרגל לירושלים ולא צריך להקים מחדש את בית המקדש. ירושלים יכולה להיות גם כיום ברגע אחד מקדש לכל העמים, מקום של דיאלוג בין-תרבותי ובין-דתי שיביא בעקבותיו להעצמת תחושת הקדושה הקיימת ממילא בעיר העתיקה.
ירושלים היא לא רק מקום, אלא גם סמל, ויש מעבר לירושלים הפיזית ירושלים שמימית, והעלייה לרגל לירושלים שניתן לחדש אותה כבר מחר תאפשר התחברות לירושלים השמימית. העיר עצמה טעונה בקדושה מספיק כדי להוות בפני עצמה יעד למסע עלייה לרגל, לא רק ליהודים, אלא גם למוסלמים ונוצרים, בני כל העמים וכל הדתות. הדרכים אל ירושלים רבות ויש בהן מקום לכולם. העלייה לרגל היא ארכיטיפ אנושי שקשור להתקרבות אל ה"אני" הפנימי של האדם, תהליך מעורר ותומך שנעשה כבר בזמן שהיינו ציידים לקטים והלכנו אל המקומות הקדושים על פני האדמה.
אפשר להשתמש בהיסטוריה ובמסורת היהודית בכדי להתחבר לארכיטיפ אוניברסלי אנושי זה. אני לא בעד חידוש העלייה לרגל מפני חשיבותה ההלכתית, הדתית או הלאומית, אלא מפני התועלת שבה לחברה בת זמננו ולאדם האינדיבידואל מעצם התהליך עצמו. אנשים יוצאים לדרך מסיבות שונות, וייתכן כי הדתיים יצאו לדרך מסיבות דתיות, אבל כפי שנאמר, "הדרך חכמה מההולכים בה", ועצם המעשה יטמון בחובו תועלות רבות למי שיעשה אותו, ולא משנה מאיזו סיבה.
שילוב העלייה לרגל היהודית עם דרך הדקל הנוצרית
המסלול של העלייה לרגל ממודיעין לירושלים מקביל לימים השמיני, תשיעי והעשירי של מסלול העלייה לרגל הנוצרית בימי הביניים שנקרא דרך הדקל. במאמרים המקושרים תוכלו לקרוא הקדמות כלליות על מסלול העלייה לרגל בדרך הדקל ועל עלייה לרגל באופן כללי, וכן את תיאורי הימים המפורטים של המסלול. אני מציע שכולם יעשו עלייה לרגל באותה הדרך, הנוצרים לפי תוואי דרך הדקל, היהודים לפי תוואי העלייה לרגל בימי בית שני, והמוסלמים לפי תוואי העלייה לרגל לירושלים מרמלה. וכך בני כל הדתות ילכו זה לצד זה ביערות היפים של השפלה והרי יהודה לכיוון ירושלים
להלן רשימת מאמרים וקישורים לעלייה לרגל בדרך הדקל (לחצו לקישור למאמר):
ימים שלישי ורביעי דרך הדקל בחוף
ימים חמישי ושישי דרך הדקל בחוף
ימים שביעי ושמיני דרך הדקל מיפו ללטרון
יום תשיעי דרך הדקל נווה שלום יד השמונה
יום עשירי דרך הדקל אבו גוש ירושלים
שלושה ימים דרך הדקל בירושלים והסביבה
יומיים אחרונים דרך הדקל, מירושלים לירדן
היסטוריה ממלכת ירושלים הצלבנית
הערות
[1] במקרה של זיהוי הר סיני עם ג'בל קתרינה, יש הטוענים שזה היה הר הלאל בצפון סיני או הר כרכום, ואז מקום העלייה לרגל קרוב הרבה יותר, מרחק כמה ימי הליכה מבאר שבע.
[2] כפי שקיים בקרב היהודים אתיופים המתכנסים כל שנה להר גבוה וחוגגים את חג הסיגד.
[3] יחד עם זאת, לפי חלק מהחוקרים, ודוגמא בולטת לכך הוא הארכיאולוג עוזי אבנר, כן הייתה עלייה לרגל יהודית להר סיני בתחילת ימי בית ראשון ותקופת השופטים. אבנר נשען על ממצאים בכונתילת עג'רוד, אתר שנראה כמו מצודה ובו שפע של כתובות עבריות וציורים. השם יהוה מופיע חמש פעמים מתוכן ארבע פעמים עם השם אשרה. יהוה ואשרתו. יש ציורים של האלים, זכר ונקבה, ומעליהם כתובת ליהוה שומרון ואשרתו. ישנה קערת אבן בקוטר מטר ועליה כתובים הפסוקים התנ"כיים – "אלוהים בא מהמדבר, שעיר פארן", אבנר טוען שפארן נמצאת בדרום סיני ושריבוי הכתובות בכונתילת עג'רוד מעיד על עלייה לרגל לכיוון זה.
[4] הארכיאולוג אדם זרטל גילה שישה מתחמים בצורת כף רגל בבקעת הירדן והשומרון וטוען שהם היו אתרי עלייה לרגל בזמן השופטים, ומופיעים בשם "גלגל". ציור של רגל ציין כבר בתקופה הפרהיסטוריות מקום עלייה לרגל, וכך מופיע בציור הסלע בנגב ובסיני גלגל ארגמן, שהוא הכי ידוע, בגודל 200 על 80 מטר) במתחמים הגדולים הללו היו מתכנסים בני ישראל ומקיימים את הפולחן, וכן עסקו בענייני מנהיגות, חברה ומשפט).
[5] אחר החורבן משמרות הכהונה עברו לגליל ואנחנו יודעים היכן הם שכנו.
[6] בית המקדש בירושלים, הרב ישראל אריאל, עמ' 332.
[7] יהושע אמיר, העלייה לרגל נוסח פילון, בתוך "עלייה לרגל: יהודים, נוצרים מוסלמים", האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 110-122.
[9] שם, עמ' 115.
[10] שם, עמ' 118.
