פולחן בית המקדש בירושלים

הפולחן היומי במשכן בשילה התמקד בהקרבת קורבנות בעזרה ובעבודת הכלים בתוך המשכן. הוא נעשה על ידי הכהנים בשמונה משמרות, כשהלויים אחראים על תחזוקת המשכן, אבל יש להם ערים משלהם והם פרושים בכל רחבי הארץ. לעיתים הורשתה הקרבת קורבנות גם בבמות ברחבי הארץ. לאחר ששלמה הקים את בית המקדש, המשיכו בפולחן של המשכן אבל התווספו מרכיבים נוספים, ואפשר לומר שאופי עבודת הקודש השתנה במקצת, הפך יותר מורכב, התעדן והתקדם. שלמה בנה את בית המקדש כמרכז אוניברסלי, ועם חנוכתו בחג הסוכות הוקרבו 70 פרים לכבוד 70 אומות העולם, פר לכל אומה, וצריך לזכור ששלמה ידע 70 שפות וכי היו לו אלף נשים שרובן מקרב אומות העולם.

לפני שנכנס למשמעות פולחן בית המקדש חשוב להבין כי בית המקדש בירושלים לא היה מבנה ריק, אלא דבר חי שמה שמחייה אותו הוא הפולחן. לפני שנרחיב בנושא עבודת הקודש, החגים, תפקיד הכהנים והלויים, הנבואה במקדש והעלייה לרגל, אני רוצה להאיר (תרתי משמע) נושא מהותי אחד בפולחן בית המקדש שיש לו הקשרים אוניברסליים, והוא הקשר לפולחן השמש.

הדרמה הקוסמית של זריחת השמש

לתוך פולחן בית המקדש בירושלים נכנסו השפעות זרות הקשורות לתפישת מקדשים כמרכז העולם וכביטוי של מבנה הקוסמוס: מיקומו של בית המקדש ממערב להר הזיתים החיה את הדרמה הקוסמית של זריחת השמש ושקיעתה. אמנם הדת היהודית לא אוהבת להודות בכך, ואף מקיימת טקסים מפורשים כנגד פולחן השמש (למשל מקריבים את הקורבן עם הגב לשמש), אבל בדומה למקדשי מצרים יש התייחסות ברורה של בית המקדש לזריחת השמש בימים מיוחדים בשנה (ימי השוויון), והפולחן של בית המקדש הסתנכרן והתבצע לפי זמני זריחת השמש.[1]

השגרה של פולחן בית המקדש התחילה לפני זריחת השמש, הכהנים של המשמרת התורנית היו קמים, מתרחצים ולובשים את בגדי הכהונה שלהם, עושים סיבוב בחצר לוודא שהכול במקומו והשומרים לא ישנים, מטילים גורל לגבי תפקידי היום, מנקים את הפחמים והגחלים מהמדורה של הלילה שעבר על המזבח, מכינים את המזבח החדש, מטהרים אותו טקסית, מביאים את הכלים הנחוצים לפולחן של אותו היום, את החיות שיועלו כקורבן, ופותחים את דלתות בית המקדש בצורה מיוחדת (תמיד מבפנים).

ברגע שהשומר שעל המגדל זיהה את קרני השמש הראשונות הוא קרא בקול גדול "ברקאי", וזה היה האות לתחילת הפולחן עצמו. הכהנים התחילו בשחיטת הקורבנות (כשגבם אל השמש, כדי להנכיח את העובדה שהם לא סוגדים לה) ובמעשה ההקרבה על המזבח. המשמרת של היום נכנסה אל תוך האולם ומתחילה בעבודת הכלים, הלויים תפסו את מקומם על הטריבונות לפני בית המקדש כשבידיהם כלי נגינה ושרו את שיר היום, וכל העם היה משתטח לפני הקודש ואומר את תפילות "שמע ישראל" ו"שמונה עשרה". בתקופת בית שני הייתה תלויה מעל פתח בית המקדש מנורה שנקראה "המנורה של המלכה הלנה". מנורה זו נצצה עם זריחת קרני השמש הראשונות, והניצוצות שלה נראו בכל העיר, סימנו את הרגע הנכון להתחיל בפולחן.

לאמירה של תפילת "שמע ישראל" עם שחר הייתה חשיבות גדולה, ובכדי להבין אותה נתבונן לרגע בנוסח התפילה כפי שהוא מופיע בתורה: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד. ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך. וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" (דברים, ו' 9-4).

סוד התפילה הזו הוא בהיותה מחברת מחדש את הנפש עם הגוף לאחר שנפרדו בזמן השינה בלילה. החיבור נעשה דרך מעבר על חלקים שונים בגוף המתייחסים לפסוקים מהתפילה: שמע – מתייחס לראש, ואהבת ולבבך – מתייחס לחזה, ושיננתם לבניך – מתייחס לבטן ולחלציים, בשבתך ובלכתך – מתייחס לרגליים. צריך לזכור כי בית המקדש סימל את "אדם קדמון לכל קדומים" השוכב על ציר מזרח-מערב, ראשו קודש הקודשים ורגליו כלפי הר הזיתים – מקום זריחת השמש.

גם במקדשים אחרים של העולם העתיק יש כיוונים והתייחסות לזריחת השמש והפולחן נקבע על פיה.[2] הדרמה הקוסמית של זריחת השמש ושקיעתה סימלה את מעגל החיים: לידה, מוות, והאפשרות של האדם להיוולד מחדש והפעם לנצח בעולמות הרוחניים. המיקום של בית המקדש בעמק של ירושלים למול הר הזיתים, ההר הגבוה בסביבה ועל ראשו סלע בולט, הדגיש את הזריחה והשקיעה ועקב כך גם את הדרמה הקוסמית הקשורה אליהן. שחיטת החיות נעשתה עם אור קרני השמש הראשונות וכך המוות התמזג עם החיים. התפילה והשירה בזריחת השמש הדגישו את התחייה היומית של היקום.

בית המקדש היה מבנה קבע, ובניגוד למשכן היו לו דלתות מפוארות שנפתחו עם זריחת השמש, כמו מאפשרות את כניסת האור הפיזי פנימה (ובמקביל יציאת האור הרוחני החוצה). ההבדל בין היום והלילה הודגש על ידי פתיחת וסגירת הדלתות של האולם. זה היה מרכיב שלא קיים במשכן והייתה לו חשיבות גדולה. בנוסף, לפני הדלתות היו מדרגות ושני עמודים, ודרך הדלתות נכנסו הכהנים עם הזריחה כדי לקיים את הפולחן היומי בתוך ההיכל. עם הכוהנים נכנס גם אור השמש, ולאחר עבודת הכלים יצאו הכוהנים ונעמדו על המדרגות, בירכו את העם והעולם בברכת הכוהנים, פניהם מזרחה לכיוון השמש העולה.

יחד עם זאת, היהדות מדגישה שהיא לא עוסקת בפולחן שמש, ומבדילה בין האור הראשוני, שהוא רוחני ושופע דרך הספירות העליונות, לבין אור השמש והירח, שנובע מספירת מלכות. אם יש סמליות לזריחת השמש כאות לתחילת הפולחן הרי שזה קשור לזיווג של ספירות יסוד ומלכות. המפגש בין קרני השמש הראשונות לבית המקדש סימל את השפע הזורם דרך ספירת יסוד אל המלכות בזמן הפולחן בבית המקדש. טענתי היא שהזיווג הרוחני נסתייע בכך שהפולחן נעשה בזמן הזריחה, במקום שבו יש חיבור בין קו ישר ועיגול והתייחסות לשמיים ולארץ.

בנושא זה (שלא מקובל באוהלה של תורה) יש המרחיבים ואומרים שפעמיים בשנה, בימי השוויון, שנופלים פחות או יותר על זמן החגים החשובים של הדת היהודית – חג הפסח וחג הסוכות, נהגו לפתוח את דלתות ההיכל ואת דלתות הדביר בזמן הזריחה, וקרן שמש ראשונה הייתה מפלחת את החשיכה וחודרת אל תוך האפילה של קודש הקודשים, מאירה (ואולי גם מעירה) את הישות ששכנה בין שני הכרובים. זאת הייתה מסורת שמופיעה ברבים ממקדשי מצרים, החל מאבו סימבל וכלה בפירמידות, וגם במבנים מקודשים מגליתים כגון סטונהנג' באנגליה ומעגל האבנים של רוג'ום הירי ברמת הגולן. המסורת של חדירת קרני שמש לתוך מבנה בזמנים מיוחדים עברה גם לאדריכלות הכנסיות העתיקה. בכל המקרים הללו, ההתרחשות הדרמטית הזו מסמלת את הפריית הנקבה על ידי הזכר ואת התולדה של הקדושה כתוצאה מהמפגש בין שניהם.

הכוהנים והלויים ועבודת הקודש

הכוהנים והלויים היו האנשים ששירתו במשכן ובבית המקדש ועבדו בקודש, כשהכוהנים הם האחראים על עבודת הפולחן הן בתוך הבית והן מחוצה לו (קורבנות), והלויים על כל מה שמסביב, כולל הנגינה והשירה בזמן הפולחן, שמירת הר הבית, עמידה בשערים ועוד. הקורבנות היו העיקר, אבל בנוסף אליהם הייתה גם שירה ותפילה שנשזרו בה מטבעות לשון קבועים ולוותה בהשתחוויות.

הכוהן הוא האיש הנכון תמיד, מי שמכין את הפולחן בבית המקדש, ומכאן משמעות השם. אפשר לומר שהכוהן הוא זה שאומר "כן" לה'. הכוהנים היו מאורגנים ב24 משמרות ולבשו בגדי פשתן פשוטים ולבנים עם חגורות כחולות או אדומות. לכוהן רגיל היו ארבע מערכות בגדים, לעומת שמונה של הכהן הגדול. כל יום עלו בגורל אותם כוהנים שצריכים היו לשמש בהקרבת הקורבנות, וכל שבוע התחלפה משמרת הכהונה. משמרת הכוהנים של היום הייתה אחראית גם על העבודה בתוך בית המקדש עצמו, לאחר קריאת ברקאי של השומר במגדל (שמן הסתם היה לוי) היה אחד מהכוהנים משמיע צליל בכניסה לבית המקדש ושאר הכוהנים מיהרו להיאסף ולהשתטח לפני קודש הקודשים. כמה כוהנים נכנסו פנימה, ניגשו אל המנורה והחליפו את השמן. כוהן אחד הדליק מחדש את הפתילים, ושלושה כוהנים העלו קטורת במזבח הקטורת.

כשפתחו את דלתות ההיכל והשמש זרחה, זה היה הסימן להתחיל את שחיטת הקורבן היומי. לאחר השחיטה אספו את הדם בכלים טקסיים, הביאו אותו למזבח, לעיתים התיזו על הפינות ולעיתים שפכו את הדם על בסיס המזבח. שיירה של תשעה כוהנים שעלו בגורל הביאה את חלקי החיות שנשחטו אל המזבח, את נסך היין ובלילת הסולת. הכוהן הראשון בשיירה נשא את הראש והרגליים של הקורבן ואלו שבאו אחריו את שאר החלקים. הם עלו בכבש המזבח וזרקו מרחוק את חלקי החיות אל האש. כוהן אחד שפך את היין על המזבח (מנסך), ואחר הקריב את בלילת הסולת שנשרפה באש המזבח. הקורבן של הבוקר היה כבש שנקנה בכספי הציבור והוקרב כולו לאלוהים, והוא נקרא "קורבן תמיד" מכיוון שהוקרב יום-יום, לא משנה גשם או שמש, קיץ או חורף. קורבן תמיד נוסף הועלה  בשעת בין הערביים.

הלויים היו השומרים של בית המקדש, הם עסקו באחזקתו ועזרו לפולחן, אבל התפקיד החשוב ביותר שלהם היה כנראה שירה בזמן הקרבת הקורבנות. הם נהגו לנגן ולזמר את שיר היום, והמנגינות שלהם העלו את כוונותיהם של מקריבי הקורבנות ישירות לשמיים. אחד הדברים שנוספו בפולחן בית המקדש ולא היו קיימים בפולחן המשכן הוא שירת הלויים, ובכלל נדמה שללויים היה תפקיד חשוב יותר בבית המקדש מאשר במשכן. הם ישנו בלשכה מיוחדת בחצרות בית המקדש, עסקו בשמירה ובניקיון, וחלק מהם קמו עם בוקר והסתדרו במעין טריבונות ובידיהם מצלתיים, חצוצרות, נבלים, כינורות ובאירועים מיוחדים גם חלילים.

בזמן שכוהן במזבח החיצוני שפך את נסך היין, כוהן אחר הרים מטפחת וזה היה סימן ללויים לתקוע בחצוצרות, לצלצל בפעמונים, לנגן ולשיר מזמורים מתהילים. בהפסקות שבשירה החצוצרות תקעו בשנית והאנשים שצפו בטקס השתחוו לפני בית המקדש והתפללו את תפילת "שמע ישראל". יחד עם זאת, יחזקאל קויפמן טוען כי בניגוד למקדשי קדם האחרים, מקדש ישראל היה מקדש של דממה,[3] בלי דיבור. הוא מצביע על כך שיש מזמורים ללויים אך אין מזמורים לכוהנים, ומדגיש כי יש שירה ונגינה מחוץ לבית המקדש אך לא בתוכו.

לכלי הנגינה, כמו לכל דבר אחר בבית המקדש, הייתה השפעה מאגית אך גם משמעות סמלית: לנבל היו 22 מיתרים שסימלו את 22 אותיות האלפבית בשפה העברית, לכינור (לירה) היו עשרה מיתרים שסימלו כנראה את עשר הספירות. בחלילים ניגנו רק בחגים ובחצוצרות תקעו בימים מיוחדים שנקשרו להתעוררות הרוחנית. יש הטוענים שמי שניגנו ושרו היו לא רק לויים אלא גם כוהנים ומכובדים מישראל, במקהלה ותזמורת (אורקסטרה) גדולה מאוד שיכלה להכיל עד שישה נבלים, 12 חלילים, 120 חצוצרות, עשרות כינורות, אבל רק צלצל אחד (כנראה מצלתיים).

המסורת של שירה ונגינה מקודשת התחילה בימי דוד המלך ואיננה מצווה מהתורה. דוד כידוע ניגן בנבל כשנחה עליו רוח הקודש והצליח להשקיט בכך אפילו את רוחו הרעה של שאול. דוד הוא נעים זמירות ישראל והכותב של מזמורי ספר תהילים, כשלכל אחד מהם הייתה מנגינה ייחודית לו. שירה ונגינה מקודשת היו חלק אינטגרלי מהפולחן של מקדשי ימי קדם, במצרים היו אלו כוהנות התור ששרו וחוללו במקדשים, וכנראה ששירת מרים ומחולותיה היא הד למסורת זו. ביוון העתיקה הייתה מסורת של מוזיקה מקודשת אורפית[4]. אבל אפשר גם לטעון ששירה ונגינה הם הבעה טבעית באדם שקיימת כבר מתקופת המגורים במערות, ומתקשרת באופן טבעי לפולחן ולדת, ואכן בחפירות שונות נמצאו כלי נגינה בני 30 אלף שנה.

בנוסף למוזיקת הקודש שהיוותה מרכיב מרכזי בפולחן במקומות קדושים בכל העולם, ישנה גם מסורת של ריקוד מקודש, וכבר בפרהיסטוריה של ישראל מוצאים דמויות של אנשים רוקדים.[5] אלא שעד כמה שאנחנו יודעים לא היו ריקודים מקודשים במקדש, וכנראה שהנזיפה של מיכל בדוד על כך שהוא מפזז ומכרכר לפני הארון עשתה את שלה. אלא שבאתיופיה הנוצרית נשמרה המסורת של ריקוד לפני ארון הברית, ואולי היו טקסים כאלו גם בבית המקדש הראשון, אך הם לא נשמרו.

אחד הדברים שקשים להבנה וקבלה בקשר לבית המקדש הוא עבודת הקורבנות העצומה שנעשתה בתוכו, למבקר מבחוץ זה נראה כמו בית מטבחיים ענק שבו כל הזמן יש ריח של בשר צלוי. ולכן העידון של הקורבנות היה השימוש הרב בקטורת על המזבח החיצוני והקרבת קטורת בתוך אולם בית המקדש במקביל למעשה ההקרבה היומי בחוץ, על המזבח הפנימי. במדע הרוחני טוענים שלאנרגיה יש שלושה לבושים: צבע, צליל וריח, ואפשר לומר שעבודת הקורבנות שמחוץ למקדש, על כל הציוריות שבה, הריח והשירה, הביאה לכדי ביטול וקידוש החומר, בכדי שבתוך בית המקדש עצמו יוכלו להתקיים אנרגיות עדינות יותר ואפשר יהיה לקיים בו פולחנים הקשורים לריח, צבע (אור) ושקט – קול דממה דקה, שדרכם אפשר להתחבר לאלוהים.

הניגוד בין פנים בית המקדש והחוץ הימם בוודאי את הכוהנים, שזכו לעלות בגורל ולהיכנס פנימה. רק הם ידעו את סודות בית המקדש והרגישו את נוכחות האלוהים בתוכו. בזמן קיום בית המקדש היו 24 משמרות של כהונה לעומת שמונה בזמן המשכן, כלומר כל משמרת שירתה בבית המקדש פעמיים בשנה. בנוסף לקורבן התמיד והפולחן הקבוע הם קיבלו במשך היום קורבנות אישיים מהמוני בית ישראל, ובלילה הקטירו את חלקי הקורבנות שכבר הוקז דמם והחלה הקרבתם.[6] במקביל אליהם היו גם 24 משמרות לויים ו-24 משמרות מעמד ישראל שעזרו על ידם.

הקרבת הקורבנות בבית המקדש נקשרה לסיפור עקידת יצחק שהתרחש במקום, והיווה אבן דרך במסע ההתפתחות האנושי. המשמעות של העקידה היא מעבר מקורבן אדם, שהיה קיים בקרב עמי כנען, אל קידוש חיי אדם, כפי שהיה קיים בדת ישראל, וכן קורבן בעלי חיים. בית המקדש הוקם במקום שבו אלוהים אמר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער", ובמקום האדם הופיע איל כקורבן חלופי. עבודת הקורבנות הייתה במידה רבה חזרה על המעמד הזה, היא סימלה את הנכונות להקריב למען האל, מתוך אמונה בהשגחה וידיעה שהכל לטובה.

התפקידים הנוספים של הכוהנים

הכוהנים המסורתיים היו בני שבט לוי מזרע אהרון, ולפי מנחם הרן הם היו מעין מעמד מיוחד מזרע פנחס (נכדו של אהרון), שזכה לחסד אלוהים לאחר שקינא לה' במאבק נגד הכפירה המואבית שהתפשטה בקרב בני ישראל (במדבר, כ"ה 9). הכוהנים היו מורמים מעם, בדומה במקצת לכוהנים במקדשי מצרים ומסופוטמיה, וכמותם הם עסקו כנראה בתורת הנסתר, ובכלל זה בטכניקות של התחברות לאור הנבואי.

הכוהנים תיווכו בין הנוכחות ששכנה במשכן ובבית המקדש ובין עם ישראל ודרכו אל שאר האנושות. הם היו שער לקדושה ואי אפשר היה לקיים מקדש בלעדיהם. מסיבה זו הם הקפידו על דיני טהרה מיוחדים, הקדישו את חייהם לעבודת האל, ובתמורה נתמכו על ידי העם. לפי הרן,[7] הכוהנים היו קדושים, או אפשר לומר מתקדשים. רבים מהנביאים היו כוהנים, או התנבאו מתוך הקשר שלהם (פיזי או רוחני) עם בית המקדש. וכך למשל ירמיהו הוא כוהן וכן יחזקאל. לכוהנים בבית המקדש הייתה אפשרות לשיח ישיר עם האלוהים, ובמיוחד לכוהן הגדול, ולכן הם ראו עצמם כנעלים על הנביאים שלא היו ממעמד הכהונה.

באופן מסורתי נבואה הייתה חלק מהתפקיד של כוהנים במצרים, יוון וממלכות אחרות בעולם העתיק, ונקשרה פעמים רבות עם הפולחן שהראה סימנים ואותות כאלו או אחרים. וכך לדוגמא, בפרפריקון שבתראקיה נהגו לנבא דרך עשן העולה משפיכת יין על מדורה, וגם בבית המקדש בירושלים נסכו יין על המזבח ובזמן שזה נעשה הלויים שרו, וייתכן כי העשן המיתמר מהקורבן החביא בתוכו אותות, כשם שאלוהים דיבר מתוך הענן, אך זהו חלק חסר במידע שיש לנו על בית המקדש. באופן כללי הנבואה העברית לא הסתמכה על אותות, כמו עובדי האלילים, ולכן זאת רק השערה שלי המתבססת על הקיים במקומות אחרים. נבואה בעולם העתיק נקשרה פעמים רבות בחלימת חלומות, ואז נשאלת השאלה האם יוסף שפירש את חלום פרעה או דניאל שחלם על גורל ממלכות בבל ופרס היו נביאים?

הכוהן-נביא המפורסם ביותר הוא יחזקאל בן בוזי, שזכה לחוות את המסע המיסטי בחזונו. כוהן-נביא חשוב אחר הוא ישמעאל, כוהן גדול שבסוף ימי בית שני חווה עלייה ברקיעים בזמן שנכנס לקודש הקודשים בבית המקדש, והוא אחד מיורדי המרכבה. באופן כללי הנבואה היהודית נקשרה לחזיונות או לדיבור ישיר של אלוהים שעיקרו תוכחה והכוונה מוסרית, ולאו דווקא ראיית העתיד, אבל לעיתים מצב הנבואה כלל חוויות מיסטיות, כגון חזון יחזקאל וספרות המרכבה.

השאלה הגדולה היא האם במקביל למקדש של מטה יש בית מקדש של מעלה, ואם יש, האם לכוהנים הייתה גישה אליו? לפי מיכאל שוורץ[8], ספרות ההיכלות משקפת תורה אזוטרית שהייתה קיימת בקרב חוגי הכוהנים, וייתכן שזה היה ידע שנבע מהחוויות המיסטיות של מפגשים עם עולמות עליונים. החכמים והכוהנים היו קרובים למקור הקדושה וידעו את השמות המאגיים (שמות המלאכים). הכוהנים שימשו בבית המקדש בדיוק כפי שהמלאכים שימשו ושירתו בשמיים, ממשיכים את המסורת של משה, שזכה לראות במעמד הר סיני את תבנית המקדש הרוחני והכלים. תפישה זו של כהונה כבעלת כוחות אלוהיים וידע סודי הייתה משותפת גם לאיסיים, שראו עצמם כממשיכי המסורת הכוהנית של בית המקדש ולמדו את שמות המלאכים וסודות הצמחים והאבנים, ידעו את השמות הקדושים והשתמשו בהם כתחליף לפולחן בית המקדש.

אחד הדגשים החשובים ביותר בחייהם של הכוהנים (ובמיוחד בימי בית שני) היה לשמור על טהרה. לפי קויפמן,^[9] בבית המקדש היו עפר ומים קדושים ועל הכוהנים היה לטהר את עצמם לפני שניגשו לפולחן, אלא שהטהרה לא הייתה רק פיזית, ועם השנים נוספו אליה מרכיבים רוחניים, שאפשרו מצבים רוחניים, מסעות מיסטיים ונבואה.

למרות שיש החולקים על כך, הרי שלפי תפישתי הכוהנים היו גם מרפאים מעצם הפעולה של טיהור מטומאה, וחשוב לציין בהקשר זה שרפואה הייתה חלק אינטגרלי מתפקיד של מקדשים בימי קדם. אנשים נהגו לבוא למקדשים בכדי לחלום בחדרים מיוחדים ועל ידי כך לקבל תשובות לבעיותיהם, ולאחר מכן התקיימו טקסים של גירוש שדים והשבעות מאגיות על ידי כוהנים שזה היה תפקידם. עצם ההגעה למקדש נחשבה לברכה וצעד בדרך לרפואה, והקרבת הקורבן הייתה צעד נוסף המאפשר הגשמת משאלות ובקשות, וביניהן גם הבקשה לרפואה.

יחד עם זאת, הכוהנים בבית המקדש בירושלים לא עסקו ברפואה לשמה, ובוודאי שלא ברפואה מאגית, שהשתלבה ביהדות בתקופות מאוחרות יותר (למשל גירוש שדים). באופן כללי הכהונה בישראל הייתה שונה מזו של עמי קדם בכך שהיא לא עסקה במאגיה מעשית, מכיוון שהתפישה המונותאיסטית היהודית קיבלה את הרוע, ובכלל זה את החולי, ככזה שמקורו באלוהים[10], ולכן הפתרון הוא להתפלל לאלוהים, להקריב לו קורבן ולבקש את חסדו, והמקום שבו התפילות והקורבנות התקבלו היה בית המקדש.

תפקיד אחר של הכוהנים, שאין חולק עליו, היה ללמד את העם תורה. הכוהנים היו שופטים ומלמדים. אחד ממקורות התורה הוא המקור הכוהני, הכולל את רוב ספר ויקרא וחלקים מבראשית, שמות ובמדבר, והוא מתמקד באופן טבעי בפולחן הדתי. אבל מעבר לכך נראה שהכהונה עסקה גם בכתיבת ספרות מוסר ונבואה (יחזקאל), ולכן נתפשה בעיני עצמה כאצולה מיוחסת שצריכה להנהיג את העם. הכוהנים ראו עצמם, במיוחד בסוף ימי בית ראשון ובימי בית שני, כנעלים על מוסד המלוכה ומשרתיו, והביטוי לתפישה הזו היה שמוסד הסנהדרין (הגוף המנהיג את העם) התכנס בלשכת הגזית שבעזרת בית המקדש.

מבין הכוהנים, התפקיד החשוב ביותר היה זה של הכוהן הגדול, שנחשב ליורשו הרוחני של אהרון. תפקיד זה הוקדש באופן מסורתי למשפחת צדוק. הכוהן הגדול היה לבוש בבגדים מיוחדים:[11] אפוד, חושן, מצנפת, כתר, כותנת וסינר. על החושן היו 12 אבנים טובות מסוגים שונים ועליהן שמות השבטים. האותיות המרכיבות את השמות האירו כשהכוהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים בכדי לשאול בעניינים לאומיים, ועל ידי כך הייתה מתקבל תשובת האלוהים. על כתפיו של הכוהן הגדול היו שתי אבנים טובות ועליהן שמות השבטים, הכתר היה כנראה רצועה מסביב לראש ועליה המילים: "קדש ליהוה". הבגדים של הכוהן הגדול, ובמיוחד החושן, הביאו לידי כך שהוא נחשף למראת הנבואה והיה במעלה של נביא, אבל מה ראו הכוהנים הגדולים ומה הם הרגישו כשעמדו בקודש לפני הערפל? אין איש יודע.

החגים

חלק עיקרי בעבודת בית המקדש היה הפולחן שהתקיים בחגים ובימים הטובים: שלושת הרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים. מחזור החגים התחיל בראש השנה, שהיה גם ראש חודש, וכך המחזורים של השנה והחודש הסתנכרנו. את ראש השנה חגגה בא' בתשרי, את יום הכיפורים בי' בתשרי.

ראש השנה הוא יום זיכרון ויום תרועה, הזיכרון הוא לבריאת העולם (לפי חז"ל) והתרועה (תקיעת השופר) היא של קרן האיל מעקידת יצחק. עזרא ונחמיה הפכו את ראש השנה לזמן תשובה, ומאז הוא נתפש כיום של חשבון נפש ובחינה פנימית. תקיעת השופר נחלקת לשלושה סוגי צלילים מתחלפים: תקיעה, שברים ותרועה. היא מזרזת את ביאת המשיח, מעירה את המתים, מזכירה לנו את בריאת העולם, מקשרת אותנו לנביאים, ומכתירה את אלוהים למלך על כל הארץ. בנוסף לשופר היו בבית המקדש גם חצוצרות ויש יחסי גומלין בין שני כלים אלה: השופר מאריך והחצוצרות מקצרות, השופר מצופה זהב והחצוצרות מכסף, השופר אחד והחצוצרות שתיים, השופר זכרי והחצוצרות נקשרות ליסוד הנשי.

היום החשוב ביותר במקדש היה יום הכיפורים, היום שבו כיפר הכוהן הגדול על חטאי העם על ידי הפולחנים שקיים. היום שבו נפטרו מהחטאים על ידי שילוח השעיר לעזאזל. ביום זה מילא הכוהן הגדול את תפקיד האדם בבריאה, והוא הזזת האלוהות ממידת הדין אל מידת החסד. זה מתבטא בסיפור על רבי ישמעאל, כוהן גדול שנכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים וראה את כתריאל שר צבאות ה' יושב על כיסא רם ונישא. ביקש כתריאל מישמעאל שיברך אותו. אמר ישמעאל: "יהיה רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך ברחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו". (תלמוד בבלי, ברכות ז' 1)

שבעה ימים לפני יום הכיפורים היה הכוהן הגדול מכין את עצמו ליום הגדול, משנן את הלכות העבודה ונזהר מטומאה. יום הכיפורים היה היום היחיד בשנה שבו נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים. הלילה שלפני הכניסה לקודש הקודשים (ערב יום כיפור) היה ליל שימורים שמוקדש ללימוד תורה. בבוקר יום זה הוא היה טובל כמה פעמים ולובש בגדי לבן, משתתף בטקסי הקורבנות, שם ידו על ראש פר ומעביר אליו את חטאי ישראל, ואת מה שנשאר שולח עם עז אחת לעזאזל. לאחר מכן הוא לקח מחתה עם גחלים מהמזבח וכלי עם קטורת ונכנס לבדו אל בית המקדש, עבר את הפרוכת, ונעמד מול ארון הברית. הכוהן הגדול שם את המחתה עם הגחלים על הרצפה מבלי לשפוך גרגיר ומפזר על הגחלים את הקטורת. אלו היו רגעים שבהם אפשר היה להרגיש את הקדושה במלוא עוזה.

הכוהן הגדול היה צריך לחכות עד שהעשן ימלא את כל חלל הדביר, בבחינת הענן הממלא את הבית, ובזמן הזה הוא עמד עירום בפני השכינה ואסור היה לו לסגת אחורה. יש אומרים שהיו קושרים את רגלו בחבל, שאם חס וחלילה יקרה לו משהו במעמד הזה אפשר יהיה למשוך אותו החוצה. לאחר שעשן הקטורת מילא את הדביר אלוהים הופיע בערפל, רגע מפחיד ומיוחד. לאחר מכן הזריק (מלשון זרק) הכוהן הגדול מדם הפר שהוקרב על ארון הברית, אסף את המחתה ויצא מהדביר, הוא התיז דם על הפרוכת וכלי המקדש, התפלל על ישראל לפני הפרוכת, ולבסוף יצא מבית המקדש. זה מה שידוע לנו על הפעולות במהלך הפולחן, אבל אנחנו לא יודעים דבר על המהלכים הפנימיים שקרו בזמן הזה. מה היה סוג התקשורת, איך הכוהן כיוון את עצמו, וכן הלאה.

לאחר סיום הפולחן בתוך בית המקדש היה הכוהן הגדול מלמד תורה. בינתיים זרקו את העז לעזאזל מצוק במדבר יהודה והביאו את שרידי גופתה חזרה למקדש בכדי לשרוף אותם ביחד עם שרידי השור שהוקרב בבוקר, וזאת בכדי להיפטר משארית הטומאה, אם חס וחלילה נשארה כזו בחיות האומללות הללו. בסיום היום בנות ירושלים היו יוצאות במחול, ובנוסף לכך, אחת ל-50 שנה, בשנת היובל, היו משחררים את העבדים.

את חג הסוכות חגגו בין ט"ו לכ"א בתשרי. ויש להניח שמי שעלה לירושלים בזמן הזה השתדל להשתתף בשלושת חגי תשרי, ולפחות להיות נוכח גם ביום הכיפורים בנוסף לזמן חג הסוכות, שבו ישנה מצווה מפורשת לעלות לרגל לבית המקדש. חג סוכות היה גם חג האסיף, זה היה חג של שמחה והודיה שבו ישבו בסוכות לזכר נדודי עם ישראל במדבר,[12] אבל גם הקריבו 70 פרים לכבוד אומות העולם. מכאן שסוכות היה חג שפותח את היהדות בפני עמים אחרים.

העולים לרגל בחג הסוכות נשאו איתם את ארבעת המינים: לולב, אתרוג, הדס וערבה, אגדו אותם ביחד והלכו איתם לכל מקום, כמצוות נטילת לולב. הם הקיפו את המזבח במשך שבעת ימי החג עם ארבעת המינים בידיהם, ובזמן ההקפה היו אומרים "אנא ה' הושיעה נא". לימים התעצב סדר מיוחד של נענוע ארבעת המינים בתפילה. את הערבה חבטו בקרקע, ולשם כך היה צריך הרבה ערבות, אותן הביאו ממוצא הסמוכה לירושלים.

בלילות (אם זה לא היה שבת) חגגו את שמחת בית השואבה בנגינה וריקודים ונסכו על המזבח מים שנשאבו מבריכת השילוח. ניסוך המים בא במקום ניסוך יין והתזת דם ביום רגיל וזה הביא, תאמינו או לא, לירידת גשמי ברכה במהלך החורף.[13] רבים מפולחני בית המקדש, כגון אפר פרה אדומה ושמחת בית השואבה, היו קשורים לשאיבת מים ממעיין סמוך, ולכן חשיבות קיומו של מעיין הגיחון בירושלים. הכוהנים "שאבו מים בששון", תקעו בחצוצרות, זקפו ענפי ערבה ארוכים לצדי המזבח, נסכו מים על המזבח בליווי שירת לויים, בני ישראל רקדו ושמחו, ואלו היו ימים טובים להיות בירושלים.

בימי קיום בית המקדש לא חגגו את שמחת תורה כפי שאנחנו חוגגים היום. זהו מנהג מאוחר מזמן הגאונים בבבל. במקום זה היה מעמד הקהל שבו המלך קורא מספר דברים במוצאי החג של שנת שמיטה (כל שבע שנים). שמיני עצרת היה חג של קורבנות והדלקת אש מערכה שתנבא, לפי העשן שיוצא ממנה, את גשמי השנה הקרובה.

פסח היה חג הקורבן, החג שבו עלו המספר הרב ביותר של עולי הרגל לירושלים. חג שבו כל משפחה הקריבה את קורבן הפסח בערב הפסח ואכלה אותו בצוותא בחבורות גדולות של 10-20 איש בליל החג, לאחר שנצלה בחיפזון כמו בזמן יציאת מצרים. עם סיום האכילה עלו על הגגות לשיר את ההלל.  הגדה של פסח עדיין לא הייתה, אך והילדים שאלו שאלות שעליהן ענו המבוגרים. הם שתו ארבע כוסות יין ואכלו לחם שלא החמיץ, שבוודאי לא נראה כמו המצות של היום (על קניידלך אין מה לדבר).

בפסח הוצגו בפני עולי הרגל כמה מאוצרות וכלי בית המקדש, טבלאות זהב שהן חלק ממנו וכמה מהעיטורים. מנהג נוסף היה ה"עומר". במהלך החג אספו את השיבולים הראשונות של השעורה וקולים אותן בבית המקדש, שופכים עליהן שמן ושעורה, ומקטירים את הבלילה על המזבח. מזמן זה התחילו את ספירת העומר, שבעה שבועות עד לקציר המלא של החיטה בחג השבועות.

שבועות היה החג שבו החיטה והשעורה הבשילו והקציר שלהן הסתיים או היה בשלבי סיומו. החיטה הייתה האוכל העיקרי של בני האדם בימי קדם וצריך היה להכיר תודה על הבשלתה. עיקר חג השבועות היה הבאת שני לחמים גדולים שנאפו מהחיטה החדשה כאות תודה על הקציר. לא הביאו פירות באותה תקופה כי הם טרם הבשילו, אבל התחילו להביא ביכורים ומנחות צמחים. הבאת הביכורים נועדה לכפר על חטא המרגלים ולספר בשבחה של הארץ. את הביכורים הניפו לפני פתח בית המקדש, והקריאו את פרשת ביכורים: "ארץ זבת חלב ודבש…", הניחו מנחה בפינת המזבח והשתחוו מול מדרגות ההיכל. גם לאחר השבועות המשיכו לעלות לרגל לירושלים ולהביא מביכורי הפירות והצמחים. חמישה מבין שבעת המינים (גפן, תאנה, רימון, זית ותמר) הבשילו רק בסוף הקיץ והיו מביאים מביכוריהם בסוכות וכנראה שגם בט"ו באב.

מחזור החגים העבריים התאים לעונות החקלאיות, אבל בנוסף לכך הוא התאים גם לימים סולאריים חשובים שנחגגו גם על ידי עמי קדם, והם ימי השוויון שבהם היום והלילה שווים באורכם. בעזרת עיבור השנה שנעשה כל שנתיים-שלוש הותאם לוח השנה העברי הירחי למחזורי השנה השמשי, וכך יצא שפסח נחגג סביב יום השוויון האביבי החל ב-21.3 ומקבץ חגי תשרי נחגג סביב יום השוויון הסתווי החל ב-21.9.

לפי צבי שוע,[14] יש קשר בין החגים העבריים גם לפולחן של השמש ביום הארוך והקצר בשנה. וכך ב-א' בטבת, שהוא היום הקצר בשנה ומופיע בסמוך לתאריך 21.12, נחגג חג החנוכה, שלפי שוע הוא מושתת על רובד קדום יותר של חג שהיה ונעלם. וב-א' בתמוז, שהוא היום הארוך בשנה ומופיע בסמוך ל-21.6, חגגו בתקופות קדומות את פולחן האל הכנעני מסופוטמי תמוז גם בקרב בני ישראל, כפי שמופיע ביחזקאל ח' 14: "ויבא אתי אל פתח שער בית יהוה אשר אל הצפונה והנה שם הנשים ישבות מבכות את התמוז", אלא שהתנגדות הנביאים לפולחן הפגאני העלימה כל זכר לחג זה.

עלייה לרגל

פולחן המקדש וקיום בית המקדש נקשרו לעלייה לרגל של בני ישראל מכל רחבי הארץ. בית המקדש היה מרכז של התרחשות, עם וארץ, ולא קיים בפני עצמו. שלוש פעמים בשנה נצטוו בני ישראל לעלות לרגל לירושלים: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל" (דברים, ט"ז 16). בנוסף לשלושת הרגלים היה צריך לעלות לרגל באופן אישי באירועים מיוחדים, כגון הכרת תודה על הולדת ילד, הקרבת קורבן על אשם או חטאת, ואפשר היה גם סתם כך. הרעיון היה להיראות לפני האלוהים ולהיות שרוי בקדושה בכדי לקבל את המטען הרוחני החיוני לחיים.

לפי אוטו רודולף, יש באדם סוג מיוחד של רגש המופיע רק בהקשר הדתי, שאותו הוא כינה "הרגש הנומינזי". למילים כמו נשגבות, רוממות, יראה, פליאה, אין הקשר מחוץ לתחום האמוני והדתי, והן מבטאות את הקשר של האדם למשהו גדול יותר מחוצה לו, שהאדם נכנע לו ונטמע בתוכו ועל ידי כך מתחבר למישור הנצחי והמקודש ולחלקים הגבוהים שבתוכו.

המטרה הרוחנית של העלייה לרגל הייתה התחברות לרגשות מעין אלו, ולא תהליך מכני של מילוי הוראה או הליכה למקום כלשהו. העלייה לרגל הוציאה את האדם מהשגרה ואפשרה לו להתחבר דרך מקום וזמן מקודשים לרגשות של נשגבות ורוממות. המסע היה מסע של התקדשות שאחד הביטויים הכי יפים שלו הוא במזמורי התהילים המתייחסים אל העלייה לרגל לבית המקדש.[15] המזמורים, שנכתבו כביכול על ידי דוד, מבטאים את מה שחשו בני ישראל כלפי בית המקדש והקדושה כשהגיעו אליו או כשחשבו עליו: "אלוהים אלי, אתה אשחרך, צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף, בלי מים, כן בקדש חזיתיך, לראות עזך וכבודך" (תהילים, ס"ג 3-2); "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אלי אל חי" (תהילים, פ"ד 3); "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה', כל ימי חיי, לחזות בנעם ה', ולבקר בהיכלו" (תהילים, כ"ז 4).

השורות הללו מבטאות את תחושת ההגעה הביתה של עולי הרגל והאושר שנלווה לכך. ההגעה לבית המקדש והטעימה מהקדושה שנכחה בו הייתה כמו מים חיים להלך צמא במדבר. אווירת הקדושה ששרתה במקדש אפשרה למבקרים בו להתחבר לחלק האלוהי שבתוכם. צריך לזכור שעולי הרגל עשו את המסע לירושלים פעמים רבות במהלך חייהם, ויש להניח כי זאת הייתה החוויה המכוננת של חייהם, רגע שבו הם הרגישו שאפשר אחרת, שיש משמעות ויש תכלית, שהעולם הוא טוב וצודק ויש מי שדואג להם. בעקבות כך הם התמלאו כיסופים וגעגוע לאותם רגעים שבהם הרגישו משהו בתוכם, שלא ידעו אפילו לקרוא לו בשם.

החוויה שהייתה לעולי הרגל במקדש נתנה להם נוחם וביטחון, כוח ואומץ, להתמודד עם בעיות החיים לאחר שהם חוזרים לכפרם, הם תמיד ידעו שה' שוכן בציון ושבזמן צרה ומצוקה, ולו גם נפשית, יוכלו למצוא שם ישועה ועזרה. בית המקדש נתפש בעיניהם כמקום מקלט מאויבים וצרים, מבצורת ופגעי טבע, רעב ומלחמה, מקום שבו אדם יכול לשפוך את ליבו ובקשותיו לפני אלוהיו ויש מי ששומע.

הפסוקים בתהילים מעבירים את החוויה אבל לא במלואה, מכיוון שאי אפשר לכתוב על אהבה מבלי לחוות אותה. וכפי שאמר המשורר "אי אפשר לתאר את טעמו של הדבש". וכך הם אומרים: "ה' מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך, הולך תמים ופעל צדק ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשנו ולא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימר כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם" (תהילים, ט"ו 5-1).

בית המקדש נתפש כמקום שיש בו טוהר, יופי, סדר, דבקות, נכונות, פליאה ויראה, מקום המגלה את הצדדים הטובים בבני אדם, שבו הצדיקים מרגישים בבית, ומי שלא היה צדיק שאף להיות טוב יותר: "מי ישעה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשו, ולא נשבע למרמה, ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוהי ישעו" (תהילים, כ"ד 5-3).

במהלך העלייה לרגל נהגו לומר "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (תהילים, קכ"ב 2-1). כשהגיעו לירושלים נהגו לומר את המשך הפסוק "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". בהר הבית נהגו לומר את הפסוק הראשון של תהילים ק"נ: "הללו הללו אל בקודשו", ובעזרה את הפסוק האחרון של שיר יפה זה שבו מהללים את האל בתוף, מחול, עוגב, נבל, כינור ועוד, "כל הנשמה תהלל יה הללויה".^[16]

עולי הרגל התקבלו בברכה על ידי תושבי העיר והתאכסנו בבתי התושבים ללא תשלום, לפחות לא באופן רשמי (הם העניקו מתנות למארחים שלהם). לאחר שהגיעו לירושלים הם טיהרו עצמם מטומאה בבתי טהרה מיוחדים. מהלך טיהור מיוחד היה שרפת הפרה האדומה בהר הזיתים ושימוש באפרה המעורבב במי מעיין הגיחון לטיהור טומאת המת. מים הועברו מבריכת השילוח למקומות מיוחדים שבהם היו עורכים את טקסי הטהרה.

ההכנות הרבות וההקפדה על טהרה נקשרו לכך שהעלייה לרגל לבית המקדש בזמן קיום הבית נתפשה כתהליך תיקון אישי ולאומי. תהליך הטהרה וההכנה לכניסה לבית המקדש נמשך כשבוע, ובסיומו היו עולי הרגל עולים לבית המקדש דרך שערי חולדה, כשאנשי בית המקדש והאומנים היו יוצאים אליהם לקבל את פניהם. הם חלצו את נעליהם ונכנסו לעזרה עם הקורבנות שאותם רצו להקריב לפני האל.

הערות

[1]  גם טקס שריפת פרה אדומה נעשה ממזרח למקדש והמשכן.

[2] למשל: הבבון נחשב לחיה מקודשת לתחות, אל המאגיה המצרי, מכיוון שהוא נוהג לטפס למקומות גבוהים ולצפות בזריחת השמש; האובליסקים היו מכוונים אל זריחת השמש כך שינצנצו באור ראשון, וכן הלאה.

[3] והנה ה עובר ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'. לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש. לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש. לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה (מלכים א', יט' 11).

[4]  על שם אורפיאוס הנגן המיתולוגי האגדי שירד לשאול בכדי לחלץ את אהובתו

 [5] לדוגמא, הרקדן מוואדי ראבה, דמות רוקדת על כד מהאלף ה-6 לפנה"ס.

[6]  לימים הפכו שלושת הזמנים שבהם היו מקריבים קורבנות: קורבן תמיד של בוקר, קורבן תמיד של בין ערביים והקטרת הקטורת של הערב, לזמני התפילות בבית הכנסת: שחרית, מנחה וערבית.

[7]  הרן, מנחם. (1979) "הכוהן, המקדש והעבודה", תרביץ: רבעון למדעי היהדות, מ"ח, עמ' 185-175.

[8]  שוורץ, מ. ד. (2000). "פולחן המקדש בספרות המגיה היהודית". פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, עמ' 68.‎

[9]  קויפמן, יחזקאל. "תולדות האמונה הישראלית, מימי קדם עד סוף בית שני", מוסד ביאליק, 1969.

[10] ביהדות בית שני היו הרבה זרמים ולכל אחד מהם הייתה גישה אחרת לבעיית הרוע, אני מציין את הגישה הכללית שמופיעה בתנ"ך בספר איוב למשל.

[11]  אלו היו בגדים ליום יום, וביום כיפור הכוהן הגדול לבש כותנת לבנה.

[12]  יש אומרים שהסוכות היו ענני הכבוד של אלוהים שנלוו אל בני ישראל במדבר.

[13]  מה שהופעל כאן הוא עיקרון המאגיה הסימפתטית (עיקרון הקולן).

[14]  צבי שוע, "פולחן השמש במקדשים קדומים וחגי ישראל".

[15]  אוטו רודולף טען שמזמורי תהילים מבטאים בצורה הטהורה והיפה ביותר את הרגש הדתי "הנומינזי".

[16] אריאל ישראל. "בית המקדש בירושלים", מכון המקדש, עמ' 332.