פילוסופיה של דת

יש אלוהים או אין? מה אומרים על כך הפילוסופים הגדולים?

טיעונים לקיום האלוהים

במהלך ההיסטוריה היו רבים שחיפשו הוכחות לקיום האלוהים בעזרת המחשבה, והם העלו טיעונים שונים המוכיחים (לכאורה) את קיומו.
בבסיס כל המחשבות הללו הבדיקה האם ייתכן שיש ליקום מכוון עליון, ישות כל יכולה, ופועל יוצא מכך הוא שיש הנחיה אישית, שדברים הם לא במקרה, ושיש לחיים משמעות. קשה קצת לתפוש את הדברים בצורה זו, אך אם נמריא מעל ריבוא היצורים והדברים, ונראה את הכל במבט על, כולל חיינו שלנו, יהיה עדיין קשה למצוא בכל הבוקה והמבולקה הזו משמעות, ואת זה בדיוק מנסים לעשות הפילוסופים הגדולים בעזרת כלי ההיגיון שלהם. האדם חייב לחיות לפי הגיון, זאת הנחת יסוד נוספת שממנה הם יוצאים, אחרת לכל החיפוש עצמו אין משמעות גם כן

הטיעון האונטולוגי

הטיעון הראשון שאני רוצה להתייחס אליו נובע מעצם המחשבה על קיום האלוהים. זהו טיעון אפריורי (כלומר נובע ממסקנות הגיוניות שלפני האירוע), שהעלה לראשונה נזיר בשם אנסלם הקדוש במאה ה11. ובעיקרו הוא אומר שעצם המחשבה על אלוהים, או כפי שאנסלם ניסח זאת "זה שאין גדול ממנו" מוכיחה את קיומו.

הטיעון הקוסמולוגי

טיעון זה מתבסס על ההנחה שלכל דבר יש סיבה, כפי שניסחו זאת אריסטו ואחרים, ויש דבר אחד שהוא סיבת הסיבות, מקור הדברים, במחשבה האסלאמית, וגם בזו הנוצרית והיהודית מופיעה התייחסות לישות שהיא סיבת הסיבות, המקור הראשוני. הטענה היא שבריאת היקום התחילה בישות זו, ולכן הטיעון הזה נשען במידה רבה על ההנחה שהיקום התחיל מתי שהוא בזמן, דבר שקיבל חיזוק לאחרונה על ידי תיאוריית המפץ הגדול

הטיעון הטלאולוגי

זהו טיעון אפוסטריורי (כלומר נובע מהתנסות החושים, לאחר המעשה) האומר שמורכבות היקום מצביעה על מתכנן תבוני. בתחילה נשען הטיעון על אנלוגיה פשוטה: כשם שבית מעיד על מתכנן תבוני שחשב אותו, כך היקום מעיד על מתכנן בעל אופי דומה אך הרבה יותר מפותח ומורכב. במאה ה18 הוגי הדעות המובילים הביאו את אנלוגיות השעון: יש לו מטרה והוא מורכב מהרבה חלקים זעירים שאם תחסיר אחד מהם השעון לא יעבוד, באותה צורה עובד גם היקום, יש לו מטרה ומורכבות המראה על מתכנן תבוני
לטיעון הטלאולוגי הייתה תקופה של חולשה עקב גילוי תורת האבולוציה על ידי דרווין, המסבירה את המורכבות של הטבע בצורה אחרת, אך כיום הוא חוזר לקדמת הבמה עקב הגילויים המדהימים על מורכבות וחוכמת הבריאה. לא ייתכן שמורכבות כזו, שהיא תלוית כל מרכיביה, תתרחש בדרך אבולוציונית
בנוסף לכך, ישנם ישויות בטבע שאם תחסיר חלק קטן שלהם לא יעבדו (כמו שעון), הסיכוי שחיים כאלו יתפתחו בדרך אבולוציונית הוא קטן
התורה האבולוציונית גם לא מסבירה את קיום החיים מלכתחילה, ואת מבנה הדנא.
מידע ביולוגי מאוחסן במבנים מורכבים שאי אפשר להסביר אותם מבחינה מתמטית בדרך אבולוציונית. ברמה המיקרו רואים את התכנון התבוני של אלוהים

הטיעון הפרגמטי

אם לא היה אלוהים היינו צריכים להמציא אותו, כי הוא עוזר בניהול, פיתוח ושמירת החברה האנושית. הרבה יותר מסוכן לא להאמין מאשר להאמין, כי מקרה של טעות יהיה קטלני.
בנוסף לכך פלטינגה טוען שזה הנחת יסוד בסיסית של חברה ואדם, האמונה באלוהים, ואין צורך לערער עליה.

הטיעון המוסרי

אם יש מתכנן ליקום, אז בשביל מה הוא תכנן אותו? קנט היה זה שרמז שחיפוש האדם הוא אחר טוב, והטיעון הטוב ביותר לקיום האלוהים הוא הטוב המוסרי. הוא לוקח אותנו מתחומה של המחשבה שהיא מוגבלת, אל תחום המשמעות. קאנט מנפץ את הטיעון האונתולוגי ומפקפק בטלאולוגי.

קנט יוצא כנגד הטענות הרווחות עד זמנו בעד קיום אלוהים, אך במקום זאת מציג טענה משלו שבבסיסה הטענה המוסרית הפרקטית. הוא טוען שהויה הגיונית ומוסרית צריכה לשאוף ל"טוב העליון". תנאים מוסריים הם התנאי לאושר. ומגיעים אליו על ידי פעולה מוסרית. קנט יוצא מתוך הנחה שפעולות מוסריות יכולת להשיג את המטרה, ועובדה זאת מחייבת לאמץ את האמונה במבנה סיבתי של הטבע, ומהות האדם שנועד להשיג מטרה זו באמצעים מוסריים, וזה שווה לאמונה באלוהים. אלוהים הוא שווה ערך להוויה מוסרית שאחראית לאופי של העולם הטבעי, והוויה מוסרית זו היא מה שאדם צריך לשאוף אליו.

הטיעון המוסרי אהוב על הוגי דעות דתיים ואחרים החושבים שיש דבר כזה שנקרא מוסר בעל תוקף אובייקטיבי וקטגורי בכל אדם, הסמכות למוסר הקיים בתוכנו יכולה לנבוע אך ורק מקיום אלוהים

המטרה של טיעונים תאיסטים איננה להוכיח באופן סופי ומוחלט שאלוהים קיים, כי זה בלתי אפשרי, אלא לתת בסיס הגיוני לאנשים המעוניינים בכך להאמין באלוהים. לתקוף את "הנחת האתאיזם".

האתאיסטים אומרים שיש דעה מוקדמת בדבר קיום אלוהים שאין לה בסיס, נטל ההוכחה צריך להיות על התאיסטים, אין לקבל את ההנחה המוקדמת שאלוהים קיים, כשם שאי אפשר לקבל בדיות אחרות (Anthony flew) אלא שהתיאיסטים טוענים לעומתם שאמונה באלוהים היא משהו בסיסי וקיימת באדם (planting) העניין הוא לא להאמין באלוהים כחפץ או דבר נוסף, כמו המפלצת מלוך נס, אלא כעיקרון מופשט.

הטיעונים המוסריים בעד קיום אלוהים הם מרכיב חשוב באקולוגיה התיאיסטית, מכיוון שהם מקשרים אותנו לנושאים אתיים ופילוסופים אחרים כגון מהות הטוב והאושר. מדגישים את מרכזיות האדם ביקום ומעלים על נס את ייחודיות האדם. הדבר הבסיסי באדם הוא החיפוש אחר אושר, וזה מושג על ידי המעלה שמה שקשור אליה הוא טוב. התפישה הבסיסית של טוב ורע הקיימת באדם, המצפון ותחושת האשם שקורית בזמן שעוברים על חוקי המוסר, כל אלו משמשים כלי ניגוח חשובים בהעברת המשקל אל ההסתברות התיאיסטית שעומדת מאחורי קיום האדם והעולם.

נקודת המפתח בטיעון המוסרי לקיומו של אלוהים היא האם מוסריות היא דבר אמיתי ואובייקטיבי, או שמוסריות, למשל, היא קוד של החברה לשמור את עצמה, אם המוסריות היא אובייקטיבית הרי שזה יכול לחזק את הטיעון בזכות קיום אלוהים. במידה והיא רלטיבית וסובייקטיבית הרי שזה מחזק את המחקר שלה כנקודת מבט אנתרופולוגית או סוציאלית, ויכול לחזק את הטיעון האתיאיסטי.
אלא שקודם כל צריך להסכים שיש דבר כזה שנקרא מוסר ומהו?

בתוך הטיעון המוסרי לקיומו של אלוהים ישנם גוונים שונים ובעיקרון חלוקה בסיסית בין טיעונים מוסריים תיאורטיים לבין טיעונים מוסריים פרקטיים או פרגמטיים, שני סוגי הטיעונים באים משני כיוונים שונים. הטיעונים המוסרים התיאורטיים מנסים להסביר את העולם, להבין אותו, את תופעת המוסר והמצפון באדם ואת חוקי החברה ואילו הטיעונים המוסריים הפרגמטיים מדגישים את מהות האדם, שאיפותיו ותכליתו, מתייחסים אל המוסר ככלי לסידור החברה והכוונת היחיד. הפרגמטיים כמו ממציאים את האלוהים בכדי לחזק את הטוב והמוסר, קיום אלוהים נתפש ככלי, שאעז ואומר שאם לא היה קיים, היה צורך להמציא אותו.

ישנם תיאורים שונים של העובדות המוסריות, וגם טיעונים שונים של דרכים שונות של איך זה מסביר את קיום האלוהים. נקודת המוצא של הטיעון המוסרי היא שיש מוסריות אובייקטיבית, וההסבר הכי מתקבל על הדעת שלה הוא כפועל יוצא של קיום אלוהים, ולא כפועל יוצא של דבר אחר (כמו למשל קיום החברה האנושית או גנים).

הטיעון המוסרי הבסיסי – היסטוריה של טיעונים מוסריים בזכות קיום האלוהים

מאז ומעולם נקשר אלוהים עם הטוב, המוסר, השאיפה לצדק. כך הוא מתואר בכל הדתות ובמיוחד בתרבות היהודית נוצרית שהתפתחה באירופה והתפשטה לשאר רחבי העולם. בוויכוח על קיום האלוהים משמש המוסר ככלי להוכחת קיומו מצד אחד והצדקת קיומו המצד האחר. האלים הקדומים היו קפריזיים ותאבי כוח, אלא שמאז המהפכה היהודית נוצרית, ושינוי דומה שקרה ביוון הקלאסית. נקשר האלוהים במושגי אמת וצדק, ואלו משמשים כטיעון לקיומו.
קווי המתאר של טיעון מוסרי תיאורטי לקיום אלוהים הם להלן: יש עובדות מוסריות אובייקטיביות, אלוהים מספק את ההסבר הטוב ביותר לקיום עובדות מוסריות אובייקטיביות. לכן, אלוהים קיים.

ראשית דבר בוא ונבדוק כמה התייחסויות בולטות בהיסטוריה לנושא קיום המוסר והאלוהים:
לפי אריסטו החוק המוסרי הוא שאנשים מחפשים אושר. האושר מורכב מהשגת התכונות של זהירות, צדק, מתינות ואומץ. זה טבע האדם.

הדילמה בספר של אפלטון euthypro סוקרטס שואל: האם מה שקדוש קדוש רק מפני שהאלים מאשרים זו, או האם הם מאשרים זאת מפני שזה קדוש? האם דבר הוא מוסרי מפני שאלוהים מאשר אותו, או האם אלוהים מאשר אותו מפני שהוא מוסרי?

אנו רואים שהיוונים הקלאסיים מתייחסים למוסר כנפרד מאלוהים, ישנם עובדות מוסריות אובייקטיביות אך הם יכולות להיות קשורות לטבע האדם, למשהו נפרד מאלוהים, אבל התרבות היהודית נוצרית מחברת את המוסר לאלוהים, אלא שגם כאן יש לנו בעיה בתחילה:
אלוהים של התנ"ך אמר לאברהם להקריב את בנו, דבר שהוא לגמרי לא מוסרי, ומן הצד השני הוא נתן את הדיברות שהם התגלמות המוסריות. האם אלוהים הוא מוסרי או לא? מה המשמעות של עבודת האלוהים? לעשות רצונו? ומה אם רצונו הוא נגד המוסר?
את הבעיה פותרים הוגי הדעות הנוצריםץ לפי אקווינוס אלוהים טוב כי כולם רוצים אותו, מאלוהים נובע הטוב של היצורים. האפקט של אלוהים מצביע עליו. הטוב הוא מעין מראה של אלוהים עצמו.
במאמר של אקווינוס על חמשת הדרכים להוכחת אלוהים: הדרך הרביעית נוגעת בטיעון המוסרי: אקווינוס טוען שחיים בעלי איכויות של טוב, אמת ואצילות, יש בהם דרגות. ומכאן סטנדרט אבסולוטי. שממנו נאצלים תכונות אלו. וזה בוודאי אלוהים. אם יש טוב עליון, אזי יש גם ישות עליונה והוא המקור של כל התכונות, וזהו "אתה אלוהי". אקווינוס מאמץ את החיפוש לאושר האריסטוטלי אך מכוון אותו להשגת הטוב הנובע מהאלוהים.

הטיעון המוסרי הבסיסי נשען על אנלוגיה בין חוקי אנוש וחוקי מוסר, מתוך הנחה ששניהם מחייבים, לכולם ברור למשל שאסור לשקר לאחרים או לרצוח, אלו עובדות בסיסיות שכל אדם מכיר בתוכו, אבל מניין נובעת הסמכות שלהם?
לפי תיאוריות ציווי אלוהים הסמכות היחידה יכולה לנבוע מאלוהים.
טיעון זה נחשב לגס "Crude"" מפני שלא צריך הכשרה פילוסופית בכדי להבין אותו, הוא פשוט מדי, אלא שזה גם נקודת החוזק שלו. אלוהים רוצה להיות ידוע, והוא מגלה עצמו בדרך זו לכל אחד. הכרה בחוקי מוסר היא באופן תת מודע, לפי טענה זו, הכרה באלוהים.
אך איך הופכים את האדם מודע לכך שהחוקים באים מאלוהים?
האפיסטמולוגים כמו פלטינגה טוענים שלעיתים החוויה של המוסריות היא כעין חוויה דתית, ואז לא צריך שום טיעון, אלא זה דבר "בסיסי הגון". החוויה כאן היא אפיסטימולוגית ולא צריכה את הטיעון. יחד עם זאת הטיעון עוזר לקבע את הסמכותיות של המצוות המוסריות.

Quinn  וadams  החיו את הטיעון של מצוות אלוהיות  DCT אדמס נמנע מבעיית הדילמה של איוטיפירו (אפלטון) על ידי כך שהוא מצמצם את המצוות לחובות ונשען על חובות חברותיות. בנוסף לכך הוא טוען שאלוהים כולו טוב, הוא לא יכול להיות אחר. ולכן כך גם מצוותיו, ולכן הם הכרחיות.

יש הבדל בין חובות ונורמות, נורמה יכולה להיות הטרדה מינית, אך חובה חברתית היא לכבד את האחר, מכיוון שהיא לא נשענת על המוסכמות בחברה, ובכל זאת היא מורגשת כחובה חברתית, הרי שהיא ציווי אלוהי. העד שלה הוא המצפון, ותחושתה של חובה. פועל היוצא של מעבר על המצווה הוא תחושת אשמה. אי אפשר להסביר תחושה זו באופן רגיל, אם עושים טעות מרגישים מטופשים או טיפשיים, אבל האשמה מגיעה מכוח הציווי האלוהי. אלוהים הוא הסמכות שנותנת את הצווים המוסריים שמתרגמים לצווים חברתיים, כמו למשל גידול ילדים. מכאן מגיעים למסקנה שבתוך המרקם של היחסים החברתיים צריך להיות יחס בין בני אדם לאלוהים, וצורה אידיאלית של חברה החיה לפי המוסר – מצפון. לא כל החברות הם כאלו, מכאן שהמוסר הוא כלי לביקורת ושינוי חברתי, תיקון החברה והאדם.

המדינה קובעת חוקים מחייבים. היחיד שיכול לקבוע חוקים ביקום הוא אלוהים. מי שיש לו מודעות להגבלות וחוקים מוסריים, מכיר למעשה באלוהים. הטיעון הוא גולמי, אבל הוא נועד להיות כזה. אלוהים רוצה להיות גלוי לכולם, באופן שלא מחייב כלים פילוסופים מסובכים. אחת הטענות כנגד התאיזם היא שאם קיים אלוהים מדוע איננו גלוי לכולם? והנה כאן, דרך הטיעון המוסרי, רואים למעשה אלוהים גלוי לכל, גם לאדם הפשוט, דרך החוקים המוסריים שלו. ואכן זה מה שהוא נותן בהר סיני, את המוסר של עשרת הדברות.

המוסר הוא לא רק ידע אלא גם חוויה, אדם שחווה מוסריות חווה למעשה את אלוהים, ויש לנו כאן משהו בסיסי כפי שטוען פלנטינגה, אלא שבנוסף לכך הטיעון המוסרי עוזר בהגדרת החוויה והגנתה. הידע המוסרי הוא השלב הבא מעבר לחוויה כי הוא מוביל לידע של אלוהים divine command theories (DCT)   השאלה היא האם הציוויים של אלוהים שרירותיים? למחויבות המוסרית יש כוח מיוחד שאי אפשר להסביר אותו ברגיל. אכפת לנו למלא אותה ואנו מרגישים אשמה במידה ונכשלים.

יחסים עם אלוהים יותר חשובים מיחסים חברתיים, זה נותן מחויבות מוסרית, ועושה טוב לחברה, אם היה רק יחסים חברתיים כשלעצמם, זה לא מבטיח את הטוב, אלא יכול לקדם גם את הרע. למחויבות מוסרית יש אופי טרנסנדנטי. ולכן יכולה לבקר את החברה.  מחויבות מוסרית מניעה. היא זהה למצוות אלוהים אבל אין לה אותה משמעות סמנטית.

מחויבות מוסרית צריכה להיות כוח מניע ואובייקטיבי, להוות בסיס לביקורת של סוגים אחרים של מחויבויות, ולהיות כזו שמי שמפר אותה מרגיש אשם – אדמס, התפקיד ל מחויבות מוסרית קיים בשפה. וההגדרה שונה מצווי אלוהים. אלא שאלה נותנים את התוקף וההסבר למחויבות המוסרית. ומכאן ניתן להוכיח קיום אלוהים

דאיזם deism

הוגי דעות מתקופה ההארה של המאה ה18 חיפשו סוג של דת טבעית, ראשונית, אוניברסאלית, שממנה התחיל הכל. קראו לזה deism והעמיקו בנושא הוגי דעות גדולים כגון Thomas Jefferson, וBenjamin franklin בארה"ב וjohn Tolland ו Matthew Tindal באנגליה, Voltaire בצרפת, Immanuel Kant ו gotthold Lessing  .
אלוהים ברא את העולם והשאיר אותו לפעול לפי חוקים טבעיים ומוסריים אוניברסליים, כולל מנגנון של גמול בעולם הבא. דת פשוטה שיכולה להיות משותפת לכל. הדת הקיימת היא עיוות ופיתוח לא רצוי של הפשטות הטבעית. ניסיון להשתלט על המחשבה ולשים תווך בין אנשים לאלוהים. הדאיזם הסתמכו על הגיון, כהוכחה לכך שיש אלוהים בעולם. לא ייתכן שאין סדר בבריאה, אין מתכנן, בורא, אבל לאחר מכן אלוהים לא מופיע בעולם, מה שקיים הוא סדר מוסרי החבוי בתוך קיומם של הדברים.
למול הגישה הדאיסטית התפתחה הגישה הרומנטית הטוענת שהגיון איננו יכול להיות בסיס לדת והכרה של אלוהים, אלא רק חיי הרגש. הרומנטיים העלו על נס את פועלה של הכנסייה ותפקידה של הנצרות.

פסיכולוגיה של דת

כיצד מתייחס מדע הפסיכולוגיה החדש לנושא הדתי? התשובה לכך לא אחידה, החל מנוירזה של פרויד, המשך בתת מודע קולקטיבי של יאנג וכלה בהתייחסות מקיפה של פסיכולוגים בארץ ובעולם לתופעה הדתית ולהשפעתה הנפשית. לפניכם סיכומים מתוך ספרו של בית הלחמי

ראשית דבר צריך להגדיר את התחום
תחום אקדמי מוגדר על ידי קובץ בעיות, נושאים, שאלות,  טווח של שיטות מחקר
פסיכולוגיה אקדמית עוסקת בשאלות על התנהגויות האדם, בפעולה הנצפית ובמודעות, בעיקר על התנהגויות רגילות, ניסויים, שאלונים, תצפיות סיסטמתיות.

המכנה המשותף של פעולות דתיות הוא רחב, ויכול לכלול לעיתים גם פילוסופיה ואתיקה. דת היא אידיאולוגיה "החלק של החברה שעוסק באופן פעיל ביסוד והגנה על תוואי אמונה וערכים  (geerz 1964 p. 64). אך זאת אידיאולוגיה שונה בטענות וההתכווננות שלה.
דת היא מחויבות אמיתית ללא הוכחה או טיעון הגיוני, רשת יחסים ייחודית אמיתית ומדומיינת.
דת היא "מערכת של אמונות באלוהי או כוח על אנושי, מעשי סגידה או טקסים אחרים שמכוונים כלפי אותו כוח  (argyle and bet halahmi 1975)
כל הדתות מכילות את האמונה ברוחות המאכלסות את העולם הלא נראה ויחסינו איתם, צריך להניח את העל טבעי כאבן היסוד להגדרת התנהגויות אדם כדתיות.
בבסיס כל דת, קיום נשמות, ישויות על טבעיות וכוחות על טבעיים . (Wallace, 1966, p. 52)
כל הדתות מקדמות רעיון של עולם לא נראה המיושב על ידי יצורים, אלים, מלאכים ושדים, ששולטים על מה שקורה לנו  (Loomis, 1948, p. 3)
האמונה בעולם לא נראה היא המבדילה בין אידיאולוגיות דתיות לאחרות. יש הקבלה בין דת לבין מאגיה ואוקולטיזם, אמונות תפלות של האנשים הפשוטים. אך הם לא אותו הדבר.

הפסיכולוגיה של הדת עוסקת בנושאים כגון: למה אנשים עוסקים בפעילות דתית? האם יש התנהגות דתית טהורה? האם אנשים דתיים מאד יש להם תכונות אישיות אחרות? מה המשמעות של דתיות עמוקה מבחינת התוצאות בעולם של אנשים? מה הם הנלווים הפסיכולוגים והתוצאות ההתנהגותיות של האמונה הדתית? האם דת יכולה להיות מובנת מחוץ להקשר חברתי תרבותי?

הפסיכולוגיה של דת היא אמפירית. מקורותיה פסיכולוגיה חברתית, פסיכולוגיה אבולוציונית, תיאוריות אישיות, פסיכולוגיה התפתחותית, פסיכופתולוגיה. וגם: אנתרופולוגיה, היסטוריה, פסיכואנליזה, סוציולוגיה.

האנתרופולוגים רואים בדת חלק מתרבות. סוציולוגים רואים דת במונחים של מעמד וכוח.
ההוכחה הבסיסית של המחקר היא שדת היא התנהגות חברתית ואינדיבידואלית. היא גם הטמעה אישי וגם הרכב חברתי. לדוגמא : החוויה המיסטית היא אישית, אך מושפעת מההקשר התרבותי.

לדת יש משתרעת של משמעות לאותם מושגים אצל אנשים שונים, להאמין באלוהים זה לא אותו דבר אצל כולם. התנהגות גם כן יכולה לנבוע מסיבות שונות.
מעורבות גבוהה למול זהות. כת היא מחויבות והרגשה, דת היא רוטינה וצורה. מעטים הם המיסטיקנים שהולכים עד הסוף, לרוב האנשים הדת היא נורמה ושיגרה. המחקר צריך לעסוק גם בזה.

פסיכולוגים רואים דת כתגובה אנושית לגירוים בעולמות הטבעיים והחברתיים, ולא כתגובה למציאות של עולם על טבעי. הם מייחסים מוטיבים נסתרים לאנשים הדתיים ומביאים היפותזות של המקור הפסיכולוגי של דת

הסברים פסיכולוגיים לדתיות

הסברים נוירולוגים

האדם מתוכנת כך שמערכת העצבים שלו תגיב על גירויים מסוימים – למשל מוזיקה, והיא מכוונות לחוויות מיסטיות. דברים שהם מעבר להיגיון. מעטפת המוח זוהתה במקום שבו מכניזם נוירולוגי גורם לחוויה דתית  (persinger. 1987)

הסברי צרכי הכרה

האדם תואר כ"חיית חיפוש", האדם תמיד יחפש תשובות, והדת נותנת אותם. האדם מחפש סדר. האדם מחפש המשכיות ובהירות, זה חיוני למחשבה והחוויה, ולכן האדם נותן סיבות לדברים, גם כשהם לא שם. ומכאן האנימיזם הקדום. חוסר משמעות זה אויב האדם . הדת זה הבדל בין סבל סתמי, לבין סבל שאפשר לשאת אותו כי יש לו משמעות. האמונה בצדק נמצאת גם בחברות פרימיטיביות.
הדת נותנת ביטחון שהוא תשובה לחרדה רגשית, רק אחר כך באים התשובות והסיבות. והם קשורות ללא נראה.
הסברי צרכי הכרה אינם נותנים תשובה מלאה להופעת הדת. ישנם שני סגנונות הכרה: אופטימיות אבולוציונית.
ייתכן ודת היא התאמה אבולוציונית. רואים זאת גם אצל חיות בטקסים המפחיתים אלימות ומגבירים נכונות. האנושות עומדת בפני המוות וקשיי החיים והיא חייבת בסיס אופטימי, שמחוזק על ידי חוויות הילדות. ליונקים יש חולשה למשברים רגשיים, התרבות היא מעין פקעת המגינה על הגולם האנושי?
אלא שההתאמה שלנו היא לסביבה שכבר איננה, זו של האדם הקדמון. הדת היא שריד משם.

סגנונות הכרה: דת כאמנות

יש העושים אנלוגיה בין דת לאמנות שבשניהם תהליכים פסיכולוגים דומים: אמנות מציעה רווחה רגשית ומשמעות הכרתית. הדת היא תוצר סמלי של חרדה, תשוקה ודמיון אנושי, המבוטא באופן חברתי. דת היא מילוי משאלות. כמו אמנות דת היא תוצא של מתו בין היחיד לחברה, בין הדחף לסיפוק והחיים, הכרה בהכרח של סבל ומוות . (firth. 1981)
"נסיגה בשירות האגו", נסיגה מהמציאות אל פתרונות דמיוניים, משותפת לאמנות ולדת. הקהל הדתי יהיה גם הקהל האמנותי. רגשות דתיים יתפתחו מתהליכים אסתטיים

התאמה לחרדה וחוסר ביטחון

לפי אחדים (פרויד) דת היא תגובה נירוטית הנובעת מחוסר האונים והחרדה של הילד. פחד הוא רגש המופיע בחיינו יותר מכל דבר אחר, כי החיים הם לא בטוחים.

פחד מהמוות

לפי אחדים דת פחד מהמוות הוא האתגר העיקרי המוביל לדת. מהמוות נובעת האמונה בחיים נסתרים והאתיקה. המוסר (פרויד). הדת התחילה בטקסים קבורה פרהיסטוריים. הדת מציעה התגברות על המוות.

השפעת הילדות המוקדמת

הילדות היא אמון בסיסי וקשר. יש חוקרים הטוענים שתחושת הקדושה נובעת מחוויות ילדות.
אמונות דתיות והקרנה – היא שיקוף. האל הוא דמות האב והאם. הילד תלוי ביצורים כל יכולים. הגירוש מגן עדן הוא הלידה, וכו.
האמונות מבטאות חוויות ופנטזיות אנושיות, הנתפשות כחיצוניות לנו. הקרנות של מצבים פסיכולוגיים מחוץ לנו. המיתוס, לדוגמא, הוא שדה סמלי אנושי. משקף דינמיקות אישיות, מבנים חברתיים, דינמיקות משפחתיות, פעולות תרבויות. זאת גישה חברתית של דורקהיים, האלוהים כשיקוף של הקבוצה.
היפותזת שיקוף האב – בעיקר תיאוריה של פרויד, כפי שמופיעה בספר טוטם וטאבו
היפותזת שיקוף האם – החשיבות של האם בהפגת חרדה, הילד יכול לדמיין את נוכחות האם ברגעי חרדה, שזאת ההופעה המוקדמת של חוויה דתית. כל הנושאים הדתיים הם הקרנה של נושא פנימי, שזה המטרה של מחקר קבוע. פיצוי לכישלון מוקדם בפיתוח התקשרויות בטוחות.
הקרנה של יחסים ודינמיקה משפחתית.
פנטזיות מושלכות שימשיכו את הסביבה הקוסמית בצורה של דרמה משפחתית. האמונה באלוהים היא פתרון תסביך אדיפוס, כי אי אפשר להרוג את האב, וממילא הוא לא האב – נולדה ברוח הקודש.
הטענה היא שהדימויים הדתיים מגיעים מוכנים כחלק מלימוד חברתי, ואז אנו מקרינים את החוויה האישית הייחודית שלנו. הקרנה של העצמי.
אנחנו קודם כל מודעים לקיום עצמנו, כשאוהבים את אלוהים אנו אוהבים את עצמנו, וכשאנו אוהבים את עצמנו. אנו נותנים לאלוהים את התשובה המתאימה.

הקרנת הסופר אגו והשתחררות מאשמה

תבנית הפסיכולוגית המתארת את דרישות ההורים נקראת – סופר אגו. הסופר אגו מופנה לאלוהים. הדת היא זכוכית מגדלת לדרישות ההורים הנכנסות למצפון. עוזר לקיים את האיזון בין תשוקה, מוסריות ופעולה. אלוהים הוא רואה כל כמו ההורים. הקונפליקט מופחת על ידי זה שהוא הופך לחיצוני. הדת היא שליטה בדחפים. הדת עוזרת בפתירת רגשות אשמה.

מוטיבציות סקס

דת היא סובלימציה של דחפים מיניים. יש הרבה סימבוליזם מיני בדת. אלו שתי אלטרנטיבות, דרכים של ביטוי עצמי וסיפוק. צריך לבדוק את היחס בין דתיות לפעילות מינית

היפותזות שימור

לימוד חברתי, קונפורמיות ולימוד נרכש של התנהגויות., זהות וערך עצמי: דת כקטגורית חברות חברתית.
להאמין זה להשתתף במערכת חברתית, להשתייך לקהילה ולהגיע לאינטימיות עם אחרים. רוב האנשים לומדים את הדתיות שלהם בגיל צעיר כחלק מחברה, כשם שלומדים שפה. קודם לומדים זהות – קתולי, ורק אחר כך את האמונה הנגזרת מכך.
הפרסונה שלנו מרכבת ממספר רב של זהויות חברתיות. הצורך בזהות הוא בסיסי. נותן לעיתים תחושת עליונות.

הסברי חוסר

מרקס אמר שדת זה אופיום להמונים. תסכול, בידוד, זרות, כל אלו מובילים לכמיהה דתית.
מנגנוני פיצוי בצורת גן עדן, חיים לאחר המוות. מתח ותסכול מובילים לנסיגה, שיכולה להביא לפנטזיה וחשיבה מאגית.
טראומה מובילה להרבה התנהגויות אנושיות דרמטיות

היפותזות של תוצאות

אינטגרציה אישית – של כוחות שונים בתוך האדם.
אינטגרציה חברתית – אפילו פרויד חשב שדת הכרחית לשליטה בהמונים ופחד מחילון.

דת ואישיות

המחקר עוסק בהשפעה של הבדלים אישיים באישיות וביכולת. מדוע דת משפיעה על אחדים יותר מאחרים?
יש כנראה קשר לאינטרוברטיות מחשבתית. התכונה השנייה היא יותר אמפטיה – זה קשור לנברוזה קלה. ממד של אישיות נוסף נקרא דוגמטיות. והוא קשור לסמכות. החילונים הם הכי נמוכים בדוגמה.

לאורתודוקסיה יחס שלילי לפתיחות ומורכבות. הרבה מהדתיים סגורים. יש קפיצת אמונה לא רציונלית, מחויבות לדרך חיים. נטייה להתייחס באופן לא ביקורתי לדברים. להמציא.
אצל הכמורה – לגברים יש יותר תכונות נשיות מהרגיל, ולנשים תכונות גבריות.
מומרים – הם לרוב במצב חרדה או דיכאון לפני האירוע. וחיובי אחר כך
פונדמנטליזם קשור לאופטימיות, תקווה, ואי האשמה עצמית. לעומת קבוצות ליברליות.
אלו שיש להם חוויות דתיות הם ברצף הסכיזוטיפי, פתוחים הכרתית.
בדת יש התמודדות עם אשמה וכעס. לנשים יש רגשי אשמה גדולים יותר והם יותר מענישות עצמם, וזה יכול הסביר את הדתיות אצל נשים. כך גם אצל אנשים צעירים, זה מוביל לדתיות
אין הרבה דתיים בקרב מדעי החברה, יותר במדעי הטבע.

ההשפעה של דתיות

דתיים יותר מסופקים מאחרים. המסגרת הדתית חברתית מאפשר לאדם להתמודד ביתר קלות עם משברים. אמונה בחיים לאחר המוות מספקת ביטחון, הדת מפחיתה בדידות. אך רק באלו המאמינים באל תומך, ולא באלו המאמינים באל מעניש.
האמונה עוזרת אפילו בבריאות, צפיה בסרט על אימא תרזה הגבירה את המערכת החיסונית ברוק, בניגוד לסרט אחר.
המחקרים מדגישים את הנטייה הדתית הפנימית כמשתלמת ביותר והמתאימה ביותר לחיים דתיים.

אלימות בדת מופיעה רק בקבוצות גדולות, ובכך זה לא שונה מזהויות קולקטיביות אחרות כגון לאומיות. דת לא בהכרח קשורה לאלימות, לעיתים התוקפנות מופנית פנימה, כלפי היחיד.
הדת היא הגורם המוביל בהקשר של אלטרואיזם, ואי אנוכיות. שירות לאחר.

התנהגות דתית היא בעיקרה טקסים. חלק גדול מהטקסים קשור לקורבן, הוכחה למסירות. גם עליות לרגל הם צורה של קורבן וטקס. קדושה היא תחום התוכן, ולא תפקוד פסיכולוגי או צורה.
הרעיון של טהור ומזוהם, הוא התחלה של טקסים רבים.
רוב המאמינים חווים דת דרך שגרה של טקסים שנותנת להם ביטחון ומסגרת. דת היא שמחה בחברות, חום ושייכות.
המרות דת קשורות לשינוי שאדם עובר בדרך הדתית. מטמורפי.
דת קשורה לחלומות ודמיון, בו הכול אפשרי. גם עונש על חטאים. וגם נירוונה.

ארגונים דתיים והמאפיינים שלהם

מהם האיפיונים של ארגונים דתיים, לעומת ארגונים כלכליים  או פוליטיים?
מהן המטרות של ארגון דתי, לעומת ארגונים כלכליים  או פוליטיים?
איך נמדדת הצלחה של ארגון דתי, לעומת מפלגה פוליטית או  מפעל שוקולד?
מהם האיפיונים של מנהיגות בקבוצות דתיות לעומת קבוצות אחרות?
מה אפשר ללמוד מן הספרות על ארגונים ועל מנהיגות בכלל לגבי ארגונים ומנהיגות דתית?
איך רואה החבר הבודד את הצלחת הארגון שלו, במקרה של ארגון דתי, כלכלי, או פוליטי?

האפיון של ארגונים דתיים מנקודת מבט חברתית. היא שהם מאגדים קהילות של מאמינים.
המכנה המשותף של כל הקהילות הוא שותפות ברעיון אמוני, המתייחס לעולם הלא נראה, מערכת של כוחות שמהווה סדר כלשהו ביקום שממנו נובע גורל והדרכה אישית.
ארגונים כלכליים מטרתם (המוצהרת לפחות) היא רווח, ארגונים פוליטיים מטרתם שלטון ושינוי סדר החברה. ייתכן ולארגונים דתיים יהיו מטרות דומות, אך בנוסף לכך המטרה המרכזית שלהם היא טיפוח ושימור האמונה. אמונה יכולה להיות כלי לחיזוק השלטון, ולעיתים היא משמשת כלי לעשיית רווחים, אך בבסיסה היחס בין האינדיבידואל לישות אלוהית, מערך של כוחות, וכל מה שנובע מזה, כולל התחייבות להתנהגות אתית ואיסורים.

הארגון הדתי הוא כלי להוכחת והפצת האמונה של המשתתפים בו בעולם, לעיתים הוא נתפש על ידי המאמינים ככלי אלוהי, שלוח אלוהי, מייצג מציאות מעבר לעולם הזה, ולכן בעל כוח על טבעי (חצרות חסידים למשל), ולעיתים הוא רק כלי ניהולי תומך אמונה (התנועה הרפורמית, או סוגים מסוימים של פרוטסטנטים, למשל).
הארגון הדתי נוצר בעקבות התפתחות תנועה דתית שמובלת פעמים רבות על ידי מנהיגות כריזמטית דתית, ולאחר שלב ההתלהבות והפצת הבשורה מתעורר הצורך לגבש ולארגן את המאמינים וכך נוצר הארגון, יותר מאוחר הארגון משמש לשימור התורה, להפצתה, לתמיכה במאמינים, לקידום מטרות הבשורה, ולהשתלבות התנועה במוסדות העולם.
בניגוד לארגון פוליטי או כלכלי, ההצטרפות לארגון דתי מבטיחה סוג כלשהו של גאולה אישית, הארה לאינדיבידואל שיפור במצבו האישי והרגשי, שקשור להצטרפותו לדת או לאמונה.

ארגונים דתיים לא יחפשו בהכרח רק את הרווח, למרות שהם חייבים כסף בכדי להתקיים, לשלם משכורות, להחזיק מוסדות ומקומות תפילה, לקיים מערכת חינוך, מוסדות צדקה ועוד המטרה של הארגון הדתי תנבע (לפחות במוצהר) מהאמונה המשותפת לחברים שלו, ותקבע (לפחות באופן תיאורטי) את התנהלותו.
ארגונים דתיים גם לא יחפשו בהכרח את השלטון, למרות שההיסטוריה מלאה בדוגמאות הפוכות. חלקם יסתפקו ביכולת השפעה בענייניהם מאחורי הקלעים ודרך גופים פוליטיים אחרים.
חייבים לציין שיש סוגים שונים ורבים של ארגונים דתיים וקשה מאד לעשות הכללות, יש ארגונים דמוקרטיים ויש אוטוקרטיים.

ההצלחה של ארגון דתי יכולה להימדד בכמה מישורים: קודם כל באופן פיזי בשימור, חיזוק וגדילת הארגון. רווחת החברים והצלחתם (לדוגמא המורמונים בארה"ב שנחשבים לארגון מוצלח), לאחר מכן בקידום מטרות הארגון כמו למשל פעולות עזרה לזולת, קידום שמירת השבת, ועוד. ולבסוף בשימור רוח חיה ומתחדשת לאורך הדורות, מנהיגות כריזמטית שמסוגלת לעשות שינויים ולהגיב לרוח הזמן.

באופן כללי לכל ארגון דתי יש מנהיגות. אלא שהנהגה מתחילה עוד לפני היות הארגון קיים, צריך, לפי דעתי, לחלק את המנהיגות הדתית לשני סוגים, במקביל לחלוקת מנהיגות בארגונים אחרים. הסוג הראשון הוא מנהיגות פורצת דרך, וכאן תפקידם של מייסדי הדתות והרפורמות הדתיות לאורך השנים, והסוג השני הוא משמרי ומנהלי הארגונים הקיימים. כל אחד משני סוגי המנהיגות צריך מערך אחר של תכונות, ולעיתים נדירות נמצא אדם המשלב את שניהם.

מנהיגות דתית פורצת דרך

Douglas f. barnes מציין ארבעה תנאים למנהיגות דתית פורצת דרך, או במילים אחרות למייסדי ומשני דתות.
1. אי הסכמה עם הדרך הרגילה של הדברים מפני תפישת הסמלים הדתיים כנתונים לשינוי ודרך הניסיון האישי שלהם עם האלוהי
2. חיים בתקופה של שינוי חברתי או חברים בקבוצת מיעוט
3. מערך לימוד חדשני במידה והדת שלהם ממוסדת
4. הם יכולים להתקיים בתוך או מחוץ לקונטקסט של דת מסורתית.

בנוסף לתנאים של ברנס הרי שבתחילה כל תנועה דתית היא ספונטנית ומצריכה חזון, התלהבות, מנהיג עם יכולת דיבור וכריזמה, אחר כך, עם היווסדות ארגון, צריך מנהיג מסוג אחר עם יכולות ארגון, יחסי אנוש, ניהול, בירוקרטיה והנעת אנשים, במילים אחרות צריך מנהיג שהוא גם מנהל מוכשר.
בניגוד לארגונים אחרים, על המנהיג הדתי להאמין (לפחות כלפי חוץ) במערכת האמונות המשותפת ולהיות בקיא בה, בארגונים רבים יש לו קשר עם הכוחות הלא נראים וסמכות הנובעת מכך שלעיתים גובלת בסמכות אלוהית (אפיפיור).

הכוח של מנהיג, במיוחד בכתות, הוא מאד גדול וזה שימש במהלך השנים במקרים רבים לניצול המאמינים לרעה, בכל מיני צורות.
ישנם כיום ארגונים דתיים שהם דמוקרטיים בעלי מערכת בקרה ואיזונים פנימית, ויש להבדיל אותם מהארגונים התיאוקרטיים שבהם כוח כמעט בלתי מוגבל למנהיג.

החבר בארגון דתי רואה את הצלחת הארגון שלו ראשית דבר באישור מערכת האמונה האישית שלו על ידי מעשה ועל ידי שימור וקיום קהילה תומכת של מאמינים, לאחר מכן בהצלחה של הארגון בעולם. לעומת זאת חבר בארגון כלכלי רואה את הצלחת הארגון על ידי רווח כסף, בעוד שחבר בארגון פוליטי רואה את הצלחת הארגון בתפישת נתח מהעוגה השלטונית ובהגשמת המטרות הפוליטיות דרך מסגרות המדינה או העיר.
במילים אחרות, ההצלחה של הארגון הדתי נמדדת גם במונחים אישיים חברתיים, אדם שמצטרף לארגון דתי מצפה להיות מאושר יותר, ולא כך הוא הדבר בהצטרפות לארגון פוליטי. ארגון כלכלי מבטיח אושר מסוג אחר הקשור לעושר.

כשהנבואה נכשלת והאמונה נשארת – ספר פורץ דרך

when prophecy fails הוא ספר משנת 1956 שזכה לאלפי ציטוטים ואזכורים, הספר יצא ב1964 והוא עוסק בקבוצה שהאמינה בצלחות מעופפות שיגיעו לכדור הארץ ויחלצו את חבריה ממבול קטסטרופלי. הם הונהגו על ידי אישה בשם keech שניבאה בתאריך 21.12 1954 יתרחש אסון קטסטרופלי שיביא להצפת וחורבן חלקים גדולים מהעולם. לפני האסון יגיעו חייזרים מכוכב clarion ויחלצו את חברי הקבוצה.
המקרה נחקר ותועד על ידי קבוצה של חוקרים בראשות festinger שעסקו בנושא הדיסוננס הקוגניטיבי. מה קורה כשיש עובדות סותרות, שתי נקודות מבט שלא משתלבות אחת עם השנייה. המחקר היה פורץ דרך. עד לאותה תקופה שלטו התפישות הפסיכואנליטיות והביהיוויוריות בפסיכולוגיה החברתית. מאז התאוריה של קוגניטיב דיסוננטי הפכה להיות הדבר החם של מדעי הסוציולוגיה פסיכולוגית.

לפי Elliot aronson דיסוננס הוא החזקה של שתי דעות סותרות, חוסר הנוחות שזה גורם יביא אנשים ינסו להפחית אחד הגורמים כדי להתגבר על הדיסוננס.
ארונסון טוען שזה שינה את הסוציולוגיה הפסיכולוגית, המבט על התנהגות בני אדם. השפיע רבות על המחקר מאז, בתחילה לא התייחסו ברצינות לספר ולממצאים, בטענה שזה נעשה בתנאים לא סטריליים, אך עם הזמן הספר צבר מומנטום. פסטינגר חיזק את התיאוריה והממצאים שלו לאחר מכן בעזרת ניסויי מעבדה.
עד אז הפסיכולוגיה השתמשה בביהוויוריזם ובפסיכואנליטקה, לפי תיאוריית החיזוק הרי שכל תחושה נעימה תביא לחיזוק חיובי, אבל לפי תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי, דווקא תחושות קשות מביאות ליתר הערכה של הקבוצה.
לפי התיאוריה הפרוידיאנית הוצאת אגרסיות תביא לרגיעה, אך לפי תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי, הוצאת אגרסיות יוצרת דיסוננס עם הדימוי העצמי המביא להצדקת האלימות ולהתגברותה.
היום משתמשים במונח בתקשורת, פוליטיקה, ואפילו יש ניסיונות להתייחס לזה במשפט

ראו מאמר על – דיסונס קוגנטיבי במעלה צביה – מקרה באג 2000

תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי

פסטינגר טען שבני אדם מרגישים לא נוח עם דברים סותרים ומנסים ליישר את השפעתם, לעגל את הפינות. ככל שהדיסוננס יותר גדול, כך יש יותר נטייה להפחית את המתח בין הניגודים. בני אדם מחפשים רצף והמשכיות בענייניהם. אנשים מחפשים רצף בין הציפיות שלהם והמציאות ולכן הם עוברים תהליך של הפחתה דיסוננטית כדי שהפעולות והמודעות יהיו מיושרים זה עם זה. לדוגמא אדם מחליט שהוא לא אוכל מאכלים משמינים אבל בפועל עושה זאת, הוא צריך להפחית את הדיסוננס ועושה זאת בארבעה דרכים:
1. שינוי ההתנהגות או המחשבה
2. הצדקת ההתנהגות על ידי הפחתת מודעות הסתירה
3. הצדקת ההתנהגות על ידי הוספת גורמי מודעות נוספים
4. התעלמות והדחקה

כדי להדגיש נושא הדיסוננס הקוגניטיבי פסטינגר חיפש דוגמא שאי אפשר להתווכח אתה ושלא משתמעת לשתי פנים, וזו נקרתה לו דרך מודעה בעיתון על נבואת סוף העולם של מורה רוחנית בשם קיצ'. ברור היה לו ולצוותו שהנבואה לא תתממש, ומן הצד השני קיצ' וחסידיה שמו עצמם במצב של מחויבות וציבוריות שבהכרח יביא אותם לדיסוננס חזק ביותר, שיש לו הרבה מאד דוגמאות מההיסטוריה.
ואכן זה מה שהיה: בניגוד למצופה, אי התגשמות הנבואה לא הביאה לאובדן האמונה, אלא הקבוצה המשיכה באמונתה וידעה להתגבר על הדיסוננס, ואף להתחזק.
כל המקרה המוזר תועד בספר, שעורר עניין רב, במיוחד לאחר שנתמך בהמשך על ידי מחקרים נוספים ולאור שפתו והדוגמא הציורית שהוא מביא.

מחקרים נוספים בתחום הדיסוננס הקוגנטיבי

הצלחת הספר והמחקר הביא למחקרים רבים נוספים בנושא זה, ואעז ואומר גם נקודת מבט חדשה על כל התופעה הדתית והאמונה האנושית. המחקר התרחב והסתעף בכמה מישורים, אבל הנחת הבסיס נשארה כשהייתה, שגם כשהנבואה מכזיבה, לעיתים האמונה נשארת.
לפי מאמרו של lorne. D. dawson הרי ששבע עשרה קבוצות נחקרו מאז בהקשר זה, חלקם קבוצות היסטוריות. המחקר התמקד בשאלות: איך מתבצע מנגנון ההפחתה (הכחשה), מה גורם לדיסוננס להיפתר ומה לא? באיזה קבוצות המשבר עבר בהצלחה? ומה ההשפעות של המשבר?

As Melton and van Fossen אומרים שהקבוצות לא מאורגנות רק על ידי הנבואה, אלא זה חלק ממערכת כוללת של אמונה. החוקרים נוטים לבודד את הנבואה, אבל זה לא נכון. השאלה היא מה הנבואה ומה הפעולות שננקטו בהקשר אליה?
Zygmunt מציע שנבואות שונות יהיו מלוות בפעולות שונות לפי החלוקה הבאה:
expressive, agitational, preparatory, and interventional actions
לטקס יש חשיבות גדולה בהכלת נבואה מכזיבה, יש גם חשיבות למבנה ודרך ניהול הקבוצה. נבואה שנכזבה יכולה להביא למאבק מנהיגות בארגון. ללעג ובוז על ידי אחרים, למניעה של הצטרפות אנשים חדשים ועוד, אבל כל זה קורה לעיתים נדירות לפי המחקר.

Prus טוען שנלמד יותר על דיסוננסים דתיים כללים, דרך מחקר המקרה הדרמטי של נבואה שכשלה. נבואה שנכשלה היא חלק מדיסוננס גדול יותר של חיים דתיים שלא מתיישבים עם האמת המדעית
הדיסוננס שנראה על ידי חוקרים מבחוץ, שמונע על ידי הגיון, לא משותף לחברים מבפנים שלא חולקים אותם תפישות עולם. לא בהכרח חברי הקבוצה מכירם בכך שהנבואה כשלה.

מעבר למקרה הספציפי של צלחות מעופפות שלא הגיעו, נדמה לי שהמחקר של פסטינגר, ולו גם באופן תת מודע, מערער את הנחות הבסיס של הדתות. שהרי כולם הם אוסף של נבואות שנכזבו. באופן תת מודע יש כאן התייחסות וערעור על דברים הרבה יותר גדולים מאשר כת מוזרה. הכותרת "כשהנבואה מכזיבה והאמונה נשארת" רומזת לכך. המחקר של פסטינגר מאיר באור אחר את נושא התפתחות הדתות ושאלות מדוע הנצרות, לדוגמא? התפשטה כפי שעשתה, ואיך הם חיו עם הדיסוננסים הקיימים בתוכה. וכו'