פסיכולוגיה סביבתית וחווית הקדושה

הפסיכולוגיה הסביבתית

המאמר שלפניכם מגלה את עקרונות הפסיכולוגיה הסביבתית, שביסודה התפיסה כי הסביבה משפיעה וקשורה לזהות העצמית, אבל הוא שואל בסופו של דבר מה יכול להיות בה בסביבה שיוביל אדם מעבר לזהות העצמית שלו אל חוויה טרנפרסונלית של קדושה, ראשית דבר נבין כיצד הסביבה משפיעה עלינו ומה התפקיד שלה בבניית האגו, ואחר כך נציע מה יכול להיות במקום קדוש כריזמטי (מחוללים), שיכול לגרום לחוויה שהיא מעבר לעצמי.

ראו מאמר מתוך הדוקטורט שלי – תפיסת המציאות של מקום קדוש

מהי פסיכולוגיה סביבתית

ספר הבסיס הראשון בפסיכולוגיה הסביבתית נכתב באמצע שנות ה70 על ידי ארבעה מהמלומדים המובילים של התחום. למעשה שניים מכותבי הספר Harold Proshansky and William Ittelson פיתחו את המושג "פסיכולוגיה סביבתית" במסגרת קורסים שהם העבירו באוניברסיטת ניו יורק. הספר שמקדים את זמנו נקרא "הקדמה לפסיכולוגיה סביבתית"[1].

המונח "פסיכולוגיה סביבתית" מגלם בתוכו שני הנחות יסוד, האחד שיש דבר כזה שנקרא סביבה, שהוא יותר מסך חלקיו, תפישה הוליסטית של המקום שבו האדם נמצא שהיא בעלת משמעות, השני הוא שהמשמעות נצבעת בצבעים פסיכולוגיים נפשיים, אדם מכניס חיים בסביבתו, מאניש אותה, מזהה את עצמו דרכה, ומופעל על ידה. ומכאן חשיבות לימוד הקשר שבין האדם והסביבה

האדם הוא חיה קוגניטיבית, זה הרבה יותר מאשר לראות, לשמוע, להרגיש, לגעת, להריח, להקליט את הסביבה, הוא מפרש אותה, מתייחס אליה, חולם עליה, שופט אותה, מדמיין אותה, ומעורב בכל הצורות האחרות של ידע אנושי. כל הצורות הללו מאפשרות לאדם לאגור את העבר, לחשוב על ההוה, ולצפות את העתיד. השירה של תהליך אנושי זה היא התחליף של מציאות פנימית של מילים, דימויים, רעיונות, הרגשות, ועוד ייצוגים סמליים אחרים של המציאות החיצונית של צורות, גדלים, אובייקטים, תנועות, צלילים, מבנים ותכונות אחרות של הסביבה[2]

הפסיכולוגיה הסביבתית התחילה מתוך תחום צר יותר שנקרא פסיכולוגיה של ארכיטקטורה, שאחד הענפים המעניינים שלה המתייחס למדעי הדתות הוא האדריכלות המקודשת, ובהקשר לכך כדאי לציין ספר חשוב של תומאס בארי[3] על הכוח המתווך של אדריכלות. התפיסה הבסיסית של האדריכלות המקודשת היא שכשאנשים בונים בתים הם יוצרים לא רק סביבה פיזית, אלא גם סביבה פסיכולוגית של משמעויות, עולם סמלי שמחזק את הערכים והטעמים שלהם[4].

הספר של איטלסון ופרושנסקי מביא מספר הנחות יסוד לגבי הקשר שבין האדם והסביבה, קודם כל הוא מסביר כי הסביבה נחווית כאחדות, בית זה בית ולא חלקיו, לאדם יש תכונות סביבתיות, דברים שמתאימים לו, הסביבה קשורה גם למערכת חברתית. ולכן, דרגת ההשפעה של הסביבה הפיזית משתנה בהתאם להתנהגות, כלומר אתאיסטים לא יושפעו בכנסייה יפה ובית ספר יפה לא יגרום לתלמידים שלא לומדים ללמוד. זה רק יעזור. וגם צריך להביא בחשבון כי ככל שהחוויה יותר מורכבת יהיה פחות השפעה פחותה לסביבה.

אנחנו תופסים את הסביבה כמובנת מאליה, למרות שאולי נהיה מודעים לאפקט, להשפעה, הרי מה שאנחנו רואים כסביבה זה לא בהכרח הסביבה האמיתית, מה שאנחנו רואים ומה שקיים יכולים להיות שני דברים שונים, אנשים שונים יראו דברים שונים, בהתאם למה שהם באים איתו. הסביבה נתפשת כסט של תמונות מנטליות, ותמונות אלו מסננות את הקליטה שלנו את הסביבה ואת הדרך שבה אנחנו פועלים בה. אנחנו מפתחים ציפיות וכך יש לנו תפישה מה זה ירושלים, השכונה שלנו וכן הלאה – לסביבה יש ערך סימבולי, והאיכות שלה מביאה לזהות מקום, שעוזרת לאדם למצוא את מקומות בחברה. לדוגמא אישה במטבח, בדואי במדבר[5] וכן הלאה

הכרה, תפישה וזיכרון מתייחסים לסביבה, בפסיכולוגיה רגילה אלו שלושה דברים שונים, אבל בתפישה סביבתית הם עובדים ביחד. מפה הכרתית היא הדמות הפנימית שלנו של הסביבה. זה דרך לסדר את הסביבה שאם לא כן הייתה כאוטית[6]. הסביבה מספקת אינפורמציה דרך החושים, האינפורמציה הזו מורכבת מטבע, אינפורמציה סביבתית מושגת תמיד דרך פעולה מצד הצופה, האינפורמציה מעבירה בין השאר משמעות סמלית שיש לה היבטים קוגנטיבים, אפקטיבים ואסתטיים. ויחד עם זאת הסביבה לא מספקת אינפורמציה לגבי גבולותיה במקום ובחלל, ולכן יש אפשרות של חיבור שלה לממדים אחרים עם התפישה שלנו כלפיה משתנה, התרחבות והתעמקות שלה. ולזה צריך להוסיף כי התפישות של סביבות גדולות כוללות זיכרון של החלקים שלהם, כי אי אפשר לתפוש את הכל בבת אחת[7]. ולכן ניתן לומר כי אנחנו תופסים את הסביבה באופן תבניתי, ובתוך התבניות יכול להיכנס משהו שונה מהקיים. לינץ Lynch טען לדוגמא שפרטים מיוחדים של סביבה נתונה יכולים להפחית או להעלות את תכונת הדימיון שלה, אבל זה נתון לעיוות אצל אנשים שונים, בניינים יתפשו כגבוהים מהאמת וגם מרחקים ישתנו. הניסיון שלנו ישחק תפקיד ביצירת התמונה הדמיונית של המקום וגם השיפוטיות והצרכים, הציפיות והמטרות[8]. ואני הייתי מוסיף לכך גם הכוונה והרצון שלנו להתחבר עם הקדושה.

תיאוריות זהות ופסיכולוגיה חברתית[9]

ישנו דבר שנקרא זהות מקום, כשם שיש זהות חברתית[10], הערכה העצמית שלנו נובעת מהיבטים ייחודים, שיוך חברתי וזהות מקום (לדוגמא ירושלמי או ישראלי). לפי גיימס הזהות היא I and the Me , כלומר הידוע והיודע. יש הבדל בין מה אנחנו ומה שלנו, לפי גיימס העצמי של האדם זה כל מה ששלו, ולכן התקפה על הבית שלנו יכולה לערער אותנו. הMe הוא חברתי, רוחני וחומרי, כלומר This is Me, בניגוד לI שזה נקודת מבט. לפי גיימס העצמי החומרי הוא הגוף, הבגדים, משפחה, הבית והנכסים. גיימס טוען שהיחס שלנו כלפי הבית הוא אימפולס עיוור, הקשור לעצמי החומרי שלנו, וכותבים מאוחרים יותר מפתחים תפיסה זו[11].

גורג הרבט מיד מתאר את תהליך הצמיחה של האני כתוצאה מאינטראקציה חברתית, הוא אבי הפסיכולוגיה החברתית, עבור מיד הI הוא החלק האקטיבי של האני, והMe הוא החלק הרפלקסיבי של העצמי. העצמי נובע הדיאלוג בין אנשים המשתמש או מגיב לסמלים, ואלו בונים זהות. אדם לוקח על עצמו את התפקיד והגישה של אחרים ועל ידי כך נהיה הוא עצמו, גם את הזהות והתפקיד של האחר הקולקטיבי. הסביבה נתפסת כאני האחר הקולקטיבי, ומתנהל איתה דיאלוג שבונה את העצמי[12]

Henri Tajfel חקר את החשיבות של שייכות חברתית, זהות שאדם מתייחס אליה פוזיטיבית גם ביחס לעצמו וגם ביחס לקבוצות אחרות, הוא הציע שאנשים עוברים למקומות מסויימים כדי לחזק שייכות חברתית. לעיתים מקום קשור להשתייכות חברתית, וכך ירושלמי יכול להיות קשור להשתייכות לאליטה הירושלמית, מקום יכול להיות טריגר שיעורר זהות חברתית.

תיאורית תהליך הזהות Identity Process Theory (IPT) טוענת שאדם מודע ומנטר את סטטוס הזהות שלו, ישנם שני מישורים לזהות, האחד זה התוכן והשני זה הערך, התוכן הוא התכונות הייחודיות של האדם, זהות עצמית וחברתית, ערכים ואמונות, מרכיב התוכן של הזהות מאורגן, והוא יכול לעבור התאמות והטמעות, התאמה היא סידור הקיים והטמעה היא הכנסת משהו חדש. המבנה של הזהות נתון כל הזמן לתהליכי הערכה, הערך הוא מה שמיוחס למרכיבים השונים של התוכן, וגם הוא יכול להשתנות. הקווים מנחים הבסיסיים לבניית זהות בחברה מערבית הם: המשכיות, מסוגלות, ייחוד וערך עצמי.

לפי תאורית תהליך הזהות, החשיבות של מקומות בתהליך הזהות העצמית נובעת מכך שהם מהווים סמלים חברתיים, זה נובע מכך שמקומות מעוררים זיכרונות והם נמצאים בתוך מטריקס היסטורי חברתי של יחסים בין קבוצתיים, מקומות הם מאגר להשפעה מצטברת של דורות של משתמשים. אדם מנסה לשמר את ארבעה הקווים המנחים של הזהות שלו כנגד איומים מבחוץ, לעיתים האיום מתמקד במקום, גם באופן שלילי, המקום שהאדם מזוהה איתו לא מתאים לערך העצמי החדש, ולעיתים באופן חיובי, המקום מזכיר לנו מי אנחנו ומנין באנו, את הייחוד שלנו. ואז קורה תהליך של שינוי פרשנות המקום או במידת האפשר המקום עצמו.

Reakwell טען שלהיות במקום חדש ולא מוכר יש השפעה על הזהות: להיות רחוק ממקומות מוכרים יכול להפחית את התמיכה של מקומות אלו במרכיבי הזהות, המקום החדש יכול לאתגר את הזהות מפני שהוא מבקש דברים חדשים, ולעיתים המקום הישן הופך ללא רלוונטי. הזהות של מקום היא כמו בבושקה, דבר בתוך דבר, וכך בית בתוך שכונה בתוך עיר בתוך מדינה, ויש תזוזה בין הרמה של זהות מקום לפי הצורך, לדוגמא אם המדינה לא מספקת עוברים להזדהות אזורית. מעניין לציין שבזמן היותנו ציידים לקטים הזהות מקום שלנו כללה את הטבע כולו, את כל העולם הנתפש, ובזמן תרבות האלה האחידות של הכפרים ומושב האדם הביאה לכך שזהות המקום הייתה יותר גדולה ושונה מכפי שהיא כיום.

היו אלו פושנסקי Proshansky ופביאן Fabian שהציגו את המושג של זהות מקום לתיאור היבטים של זהות עצמית הקשורים לסביבה. פרושנסקי במיוחד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הסביבתית, שמביא את ההבנה שמקום מתנה את ההתנהגות שלנו לפי תוואים קבועים. רוגר ברקר Roger Barker חידש את התפיסה של מערך (Setting) התנהגות, לפי תצפיות על ילדים שהתנהגו אחרת בכנסייה ובחצר המשחקים. לפי ברקר ישנו מערך (מצב) setting מסגרות התנהגות מוגבלות בחלל ובזמן. ויש לו צורה שמתייחסת לפיזי, חברתי ותכונות תרבותיות, כך שהיא מזמינה התנהגויות רגילות, הוא ניסה למצוא מתאם בין התנהגות כללית של אנשים במקום ובין התכונות המבניות שלו, כלומר התנהגות בכנסייה, בית ספר וכן הלאה, המקום השונה מביא למסגרות התנהגות אחרות[13].

רחל וסטיבן קפלן Rachel and Stephen Kaplan ממשיכים את ברקר וטוענים להשפעה המשקמת של הסביבה הטבעית, לטענתם התמקדות רבה מדי בדבר אחד (עבודה) מביאה למתח. הטבע מביא אותנו למצב של תשומת לב לא מאומצת. John Calhoun הביא את המושג של מרחב אישי.

ההמשכיות של הזהות העצמית מתקשרת להמשכיות של זהות מקום, ולכן מעבר של מקום, במיוחד אם הוא כפוי, יכול להביא למשבר זהות. פושנסקי טען שבנוסף לזהות מגדרית וחברתית, צריך להביא בחשבון גם זהות מקום. זהו היבט יחודי של זהות עצמית, לפי פושנסקי זהות מקום זה: "המימדים של העצמי שמגדירים את הזהות העצמית ביחס לסביבה הפיזית באמצעות תוואי מורכב של רעיונות, אמונות, העדפות, תחושות, ערכים, מטרות, נטיות התנהגות, כישורים, מודעים ולא מודעים, הרלוונטים לאותה סביבה"[14]. ישנה זהות תפקידית הקשורה לזהות מקום, והזהות המקום הכללית היא סך הכל של הזהות התפקידית הזו.

לזהות מקום יש חמישה תפקידים/תכונות: הכרה Recognition, משמעות Meaning, דרישת ביטוי Expressive requirement, תיווך שינוי Mediating change והגנה/חרדה Defence/anxiety. לפי פושנסקי אלו מקבצים של הכרה שמביאים לשילוב הזהות העצמית, ההמשכיות הדרושה לזהות העצמית קשורה להמשכיות של מקום, וזה גם קשור להמשכיות המשוערת של האני. ההמשכיות הכרחית לאינטגרציה של הזהות העצמית, ואת זה מספק המקום. האדם משווה עצמו לעבר הסביבתי, התכונות של תיווך שינוי ודרישת ביטוי נותנים ערך לזהות המקום. פושנסקי נשען על תיאוריות קוגנטיביות, פנומנולוגיות, חברתיות, ופסיכולוגיות ביחס לעצמי[15]. יש תיאורטיקנים שמדגישים את חשיבות הערך העצמי על פני ההמשכיות.

האדם חדור מטרה

לפי איטלסון ופרושנסקי מרכיבי זהות האדם אינם קשורים רק לניסיון העבר, אלא גם ובמיוחד לשאיפות שלו והמטרות, אותם דברים שנכנסים תחת הכותרת של איד, או סופר אגו, החלקים הטרנספסונלים שלנו. חוקרי התנהגות משתמשים במונחים כגון: מוטיבים, רצונות ודחפים לתאר את הטבע מכוון מטרה של ההתנהגות האנושית[16]. השאלה מה גורם להתנהגות צורך או גירוי, והתשובה לא זה ולא זה. הטבע מכוון המטרה של האדם תלוי ברמת העוררות של הצורכים שלו, העוררות יכולה לקרות מגורמים בתוך האדם או מאירועים וגירויים בסביבה. האדם ברכבת עייף ורוצה לשבת, אבל הצורך הזה יתעורר אם הוא יבחין בכסא ריק. המטרה צריכה להיות בטווח האפשרי בכדי שהצורך יתעורר[17]. ויחד עם זאת לפי הבנתי יש בנו כנראה דחפים וצרכים מובנים לחוות חוויה של הקדושה, הנסתר.

התפישה של איטלסון ופושנסקי היא של אדם כאורגניזם קוגניטיבי מכוון מטרה, משפיע ומושפע על ידי תהליך הסביבה הטוטלי שבו הוא חלק, זה כנגד דטרמיזם סביבתי כהסבר להתנהגות ביחס לעולם הפיזי, וגם לא התכונות הפיזיות של הסביבה או התהליך הקוגנטיבי שנותן להם משמעות כלעצמו קובעים את ההתנהגות והחוויה, זה המשחק בין כל האירועים, הנתפשים והאובייקטיבים בתוך קונטקס סביבתי טוטלי שמסביר את ההתנהגות היחודית והביטוי של האדם[18]. ולזה צריך להוסיף את השאיפה לנשגב.

לפי Westin (כפי שמופיע אצלם) יש תכונה של פרטיות שנקראת מסוייגות Reserve אדם שומר לעצמו דברים שהם יותר מדי אישיים, ארציים או מביישים, וזה נקרא מרחק פסיכולוגי, הוא יכול להתקיים רק כשאדם דורש זאת לעצמו ומכבד זאת באחרים[19]. פרטיות היא החופש של האדם להחליט עם מה הוא יתקשר בעצמו ולמי הוא יתקשר בכל רגע נתון, והיא חיונית לחוויה הדתית[20]. היא לא קשורה בהכרח רק לצפיפות אבל כמובן שמושפעת ממנה.

אדם צריך אוטונומיה עצמית, תחושה של אינדבידואליות ובחירה מודעות שזה אדם שולט בסביבתו ועל ידי כך משיג פרטיות מתי וכשהוא רוצה, זה גם קשור לשחרור רגשי. צריך גם זמן להערכה עצמית לאור ההצפה של המידע, האדם צריך להזיז עצמו מהמאורעות כדי להטמיע אותם. הפרטיות משרתת את התפקיד של תקשורת מוגבלת ומוגנת, וזה משרת שני צרכים חשובים באדם: זה מאפשר לו לשתף דברים אינטימיים ורגישים עם אלו שהוא סומך עליהם, ושנית תקשורת מוגבלת יוצרת מרחק פסיכולוגי כשהאדם רוצה וכשהוא צריך, וזה יכול להיות מושג דרך סידור של הסביבה[21]

הצורך לפרטיות קשור לתפישה האדם את עצמו כיחידה אוטונומית, ישויות נפרדות, בעל שלטון עצמי, אנחנו משתמשים בחלל לחזק את התחושה של העצמי, וזה מתבטא בלהחליט על החלל, פרטיות יצירתית חיונית ליוצרים, זה אומר צורך לשלוט על כניסות מהעולם החיצוני, צלילים, ריחות, הפרעות פוטנציאליות וכו[22]. האדם מתייחס למשתנים של צפיפות, טריטוריה, חלל אישי ופרטיות בכדי למקסם את החופש לבחור, בוחר את הסביבות המתאימות. האדם שואף למצב של בחירה, זה לא תלוי רק בסביבה, אבל הוא ינסה למצוא את הסביבה המקסימלית לכך[23].

הסביבה נותנת לנו כר לפעולה, מקום שבו אנחנו יכולים להגשים את המטרות שלנו, וכך היא מקום של אוריינטציה, כיוון. הסביבה כל הזמן משתנה ואנחנו כל הזמן בודקים את השינוי ומנסים להתאים עצמנו אליו. אנחנו מחפשים ביטחון וזה מדרבן אותנו לפרש את הסביבה, לסדר אותה, זה נעשה גם בשימוש בניסוי וטעיה[24]. האדם הוא בעל מטרה, ורוצה להתחבר. התפקיד הכללי של תפישת סביבה הוא לא לגלות את המציאות העכשווית או להיזכר במציאות העבר, אלא לחזות את העתיד. התפישה היא מצפה, לפי Ames: Perceptions are prognostic directives for action החיזוי של העתיד מסתמך על ניסיון העבר[25]

התיאורטיקן ames הוסיף על זה וטען שהסביבה נותן גם תוקף למטרות ולכן יש גם "חשיבות סביבתית" לדוגמא אדם מקבל תוקף לאמונתו בכנסייה, וזה מאפשר לו להרחיב ולפתח את המטרות שלו[26].

גירוי ותגובה לסביבה

היו אקולוגים סביבתיים שניסו למצוא קשר בין גירוי ובין ההשפעה על גורמים כגון התפתחות אישיות, יכולת לימוד, כושר התאמה חברתי. אחרים כגון Wohlwill (1967) מסתכלים על הסביבה כמקור של אפקט וגישות שמביאות לתחושות של עונג והתרגשות, שעמום ודחייה, זה נגרם על ידי תכונות עוררות כגון מורכבות, חוסר התאמה, חידוש, פמיליריות וגיוון שלהם האורגניזם מגיב דרך עוררות או בצורה של פעילות מגלה

מקומות וחללים, כמו אנשים, יכולים לעורר תגובה רגשית חזקה, חדרים, שכונות וערים יכולים להיות חברתיים או מאיימים, הם יכולים לעורר שנאה, אהבה, פחד, תשוקה ומצבים אפקטיבים אחרים. אבל האדם עושה יותר מלהרגיש, הוא פועל, מגיב לסביבה, כמובן שהמצב שלו משפיע על תפישת הסביבה[27]

כשאדם עובר לסביבה חדשה, נגיד דירה, קורה התהליך בן כמה השלבים הבא: אפקט רגשי, אוריינטציה, קטגוריזציה, סידור, מניפולציה וקידוד. השלבים מתערבבים אחד בשני. התגובה הראשונה היא אפקט רגשי, כלומר אוהב או לא אוהב, ובכל מקרה מודעות ברמת מתח יותר גבוהה בשל הצורך לדעת , לדעת למה לצפות, ולכן לחוש מוגן בסביבה לא מוכרת[28].

האוריינטציה היא תהליך קוגניטיבי המבטא את רצון האדם לדעת היכן הוא, במצבים חדשים אדם לא רק מתכוונן, אלא גם מקטלג. ומכניס משמעות לדברים, הדרך הזו קצרה ונעימה, וזה לאחר שהוא הבין היכן הוא בשכונה, אוריינטציה, ואם זה מוצא חן בעיניו או לא – אפקט. הקטגורציה קשורה להיבטים השונים של הצרכים והמצבי יסוד והערכים.

לאחר מכן אדם מתחיל לסדר סיסטמטית. לתוך מבנים מורכבים בעלי משמעות. זה שונה מקטגוריזציה. למשל קטגוריזציה היא הדרך הזו לרכבת נעימה, סיסטמיזציה זה השכונה הזו יש לה נגישות טובה לרכבת. זה נותן תחושה של סדר והבנה. המניפולציה היא השימוש ברכבת, השימוש בסביבה. ואז בא תהליך של קידוד חברתי, מתן שמות. במסגרת תהליך זה מתרחש לעיתים שימוש בארכיטיפים של קדושה, ומתרחשת הופעה של המקודש דרך הסביבה.

השלמת הסביבה

האם ייתכן שחלונות מזוגגים, ובנייני משרדים מסגירים את החרדה הקיומית שלנו , באומות שהופרדו על ידי המהפכה התעשייתי מהמוכר .kiyoshi Izumi (ארכיטקט קנדי) חושב ככה. סביבות ללא זמן גורמות לנו לחרדה כי איננו יכולים לראות את העתיד[29]. (Izumi, Kyoshi. "Some Considerations on the Art of Architecture and Art in Architecture." The Structurist 2 (1961): 46.).

מחקרים מראים שאדם מחלק את הסביבה שלו לתפקידים, וזה לא משנה הגודל שלה, וכך בבית ספר גדול ובבית ספר קטן יש חלוקה לסביבות תפקידים זהה, וזה מאפשר בבית ספר קטן ליותר אנשים למצוא את מקומם, כי יש יותר תפקידים פנויים. דווקא סביבות קשות וכשיש מעט אנשים זה נותן לאדם תחושת ערך מפני שצריך אותו להשלים את הסביבה.

לפי Amos Rapopot (אחד מאבות הפסיכולוגיה הסביבתית) בנין זה מקום שבו אנחנו מוצאים את המשמעות עבורנו. לפי רפופורט (Altman, I., Rapoport, A, & Wohlwill, J. F. (Eds.). (1980). Environment and culture. Plenum Press.) צריך מורכבות ודו משמעות בכדי שנוכל להחיל את המשמעויות שלנו על הבניין, ליצוק בו תוכן, אחרת לא נוכל להיות מעורבים, הסביבה צריכה להזמין אותנו להשתתף. כשאין מורכבות ודו משמעות אנו נוטים להקרין את המשמעות שלנו לתוך זה ונחטפים לתוך הפונקציונלי. כשאנשים בנו את הבתים שלהם בעצמם הם באופן אינטואטיבי עיצבו אותם לפי צרכי ההתנהגות שלהם. הבית היה מספק פסיכולוגית והגרים בו השתתפו בו במלואו[30].

Rapoport and Kantor (1967) מדגישים את הערך החבוי של דו משמעות ואי בהירות (ביטחון) ב"עירוב" האדם בסביבה, וולוויל הדגיש חידוש, אי תואם והפתעה כתגובות שמתעוררות על ידי מאפיינים של סביבה פיזית. Fiske and Maddi (1961) מדגישים את החשיבות של גיוון ומשמעותיות של גירוי (הן חיצוני והן פנימי) בעירור הנוירופסיכולוגיה של האורגניזם[31]. החויה של מקום היא דבר מתעורר בתוכנו, המחקר הראה שככל שהדו משמעות וחוסר צורה או בהירות של אובייקט, מקום או אירוע, כך ההשפעה של המרכיבים הפנימיים והקובעי התנהגות על התפישות שמעוררים, כלומר במילים אחרות הדו משמעות של סביבה מאפשרת לדימויים הפנימיים להתעורר, לתפוש מקום[32].

הדו משמעות ברמה העמוקה שלה נובעת מקיומם של שני מישורים חולין ומקודש, שתי דרכי תפישה בתוכנו, המתחברים להם בסביבות מסויימות, מה שאליאדה כינה היירופאניה. וברגע שזה קורה הסביבה מתרחבת מעבר למציאות החיצונית ומתרחש חיבור בין המישורים שבעקבותיו מגיעה חוויה של קדושה. וכך סביבות מסויימות תומכות בחוויה הזו ואחרות נייטרליות לה.

פסיכולוגיה סביבתית בהקשר לחווית הקדושה

ישנה היקשרות למקום Place attachment וישנה זהות מקום Place identity. הזהות העצמית מתחזקת דרך הכרה של המקום שבו אנחנו נמצאים, שליטה בו, וכך אדם נהיה מלך הבית, הליכה בארץ והכרתה מחזקים את הזהות העצמית הארצית, ולעומת זאת פריצה לבית על ידי אחרים, נגיעה בחפצים האישיים, פוגעת בזהות העצמית. ניתן לסכם ולומר שהמקום הוא מרכיב בזהות העצמית של האדם, ומחזק את הזהות בכל מה שקשור לייחוד, מסוגלות, המשכיות וערך, כפי שמופיע בתיאוריות IPT. הפסיכולוגיה הסביבתית מתייחסת לחוויה במישור הפיזי, וטוענת שזה משפיע על הזהות האישית, מרכיב בזהות האישית, כלומר באגו.

דוגמא לתפקיד של הפסיכולוגיה הסביבתית בחיזוק הזהות העצמית של האדם ראיתי בתהליך שעבר ר. אחד ממכרי, שעבר מבית קטן בשכונה צפופה אל בית גדול הרבה יותר במושב עם מרחבים וירק, ר. השקיע זמן ומשאבים רבים בשיפוץ הבית החדש, למרות שזה היה בית בשכירות, וארגונו כך שיתאים לתפישתו של בית חלומות, הוא החל להיראות יותר טוב ולהרגיש יותר טוב עם עצמו, הביטחון העצמי שלו גדל, ותפיסת המסוגלות שלו והייחודיות שלו התעצמה.

אלא שהפסיכולוגיה הטרנס פרסונלית מלמדת אותנו כי האדם מורכב מחלקים המתייחסים לעולם הפיזי – אגו, וחלקים המתייחסים לעולם הנפשי רוחני הקשורים לאיד או לסופר אגו. אם אנחנו מבינים את תיאוריות הפסיכולוגיה הסביבתית כפשוטם, הרי שהמסקנה היא שסביבה פיזית מחזקת את הזהות העצמית ופועל יוצא מכך את האגו, ואם זה התהליך אזי בהגדרה הוא צריך להפריע לחוויה של הקדושה שבה אדם מוותר על האגו שלו, הזהות שלו, ונטמע בתוך משהו גדול יותר, יהיה זה נוכחות או הכרה. כלומר לאדם יהיה קשה לעבור חוויה של קדושה בבית שלו, מכיוון שבית זה מרוכז בו, ויפריע לו לצאת מעצמו ולהתחבר למשהו אחר, שונה, גדול ומפחיד, שמהותו היא חיבור מיסטי עם כל העולם, או מבחינה פנומנולוגית מעבר למודעות והכרה מופשטת ומרחיבה הרואה את עולם האריכיטיפים, כוונת האובייקט הטהורה, מבין הדברים.

הבית אם כן, הוא זהות האדם, אולם מירצה אליאדה, גדול חוקרי הדתות של המאה ה20 מלמד אותנו שכל בית נבנה בתבנית היקום (Imagio Mundi) ויש בו מרכז המתחדש (נברא) כל הזמן, ציר עולם (Axis Mundi) המחבר בין המישורים של הקדושה והחולין. ואיך הדברים מסתדרים זה עם זה? במקרה של החבר שלי ר. התשובה היא שהדבר שהוא הכי אוהב בביתו החדש במושב הוא המבט מהסלון אל השדות הפתוחים, המבט הנמשך אל האופן. ניתן לומר שדרך מבט זה אל הנוף ר. עובר חוויה אסתטית קדושתית המעבירה אותו ממימד אחד למימד אחר, מקדשת את המקום שבו הוא גר, ולכן היא מהווה את ציר העולם, מקום הבריאה, במקום שבו הוא גר.

בביקורת האמנות מדובר על חוויה אסתטית המתרחשת במפגש בין צופה ליצירת אמנות, במהלכה דרך התבוננות מרוכזת ביצירת האמנות המתבונן עובר מנקודת המבט הפרקטית אל נקודת המבט חסרת הפניות וזה מתרחש בד בבד עם ההיטמעות של המתבונן באובייקט הממלא את ישותו. באופן דומה דרך ההתבוננות המרוכזת של ר. אל נוף השדות הנפתח מחלונות ביתו, הוא עובר מחשיבה תועלתית לחשיבה חסרת פניות, נטמע בנוף הנפתח אל המרחב האינסופי, ועובר לחוויה מסוג אחר המקדשת את המקום שבו הוא גר ומשנה את מצב מודעותו ורוחו, ולכן הוא אוהב כל כך את הבית שבו הוא גר, שהופך על ידי כך למעין מקדש עבורו, וזה לא סותר את החיזוק שהבית החדש נותן לאישיות שלו, ייתכן כי דווקא הסיפוק של האגו מאפשר את הפעלת הכושר האסתטי והקדושתי באדם, וחיבור את העצמי וחווית מודעות ותפישה מסוג אחר.

דרך ההתבוננות בשדות עובר ר. מזהות אישי של I AND ME כפי שמופיע בתורות הזהות וההיצמדות האישית של הפסיכולוגיה הסביבתית, אל זהות על אישית של WE AND ALL כפי שמופיע בתורות של הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית. בבתים אחרים יש מוקדים אחרים שדרכם מתרחש המעבר הזה, מרכזים של פעילות שהופכים להיות ציר עולם המקשר בין המישורים, בעבר זאת הייתה האש הקדושה שבערה במרכז הבית או המערה מסיבות פרקטיות, אבל התבוננות בה העבירה אדם לממדים אחרים, בהרמה מקומות בעולם, כולל בתרבות היהודית כנענית הקדומה היו תרפים או צלמים בבית, מדף מקודש ועליו מנחות קטורות ופסלי או סמלי אלים, או ייצוג דתי כלשהו אחר שהזכיר שיש עולמות מעבר, באדריכלות ההודית של הסטפטה וודה המרכז של הבית נשאר ריק ושמים בו חפץ מקודש והוא משמש כקשר לשדה המאוחד. ובצורה קצת מעוותת כיום בכל בית יש טלוויזיה שמוציאה את האדם מביתו ומחברת אותו למאורעות שבחוץ, אלא שאלו אינם מאורעות הקשורים לעולם האחר, לסוג תפישה אחר, המחברים בין הקודש לחול, כי אם עוד מאותו הדבר, ולרוב יותר מדברים הקשורים לאגו ולא לחלקים הטרנספרסונליים שבאדם.

ישנו סוג של פסיכולוגיה סביבתית הקשורה למחוללים של קדושה שהופכים את הסביבה הרגילה לסביבה מיתית קדושה המופיעה דרך המציאות הפיזית במקום כזה או אחר (מיוחד) ובזמן כזה או אחר (מיוחד), או דרך נקודת מבט מיוחדת, וכך נעמי שמר בכתבה את השיר "עיר לבנה" על תל אביב, כותבת שהיא יוצרת לעצמה מציאות משלה, טובה וטהורה יותר, אבל שיצירת מציאות זו כפי שמופיעה בשיר, משפיעה לטובה על התפיסה של אנשים אחרים את העיר שבה הם גרים. טענת המחקר של הדוקטורט "מחוללי קדושה במקומות קדושים כריזמטיים בישראל" היא שיש פסיכולוגיה סביבתית של קדושה, ואחד המרכיבים המרכזיים שבה הוא קיומו של מרכז מחבר במקום הקדוש, מושא התבוננות שדרך התרכזות בו, כמו בחוויה האסתטית, אדם עובר מדרך תפיסה אחת, לדרך תפישה והכרה אחרת, לאחר מכן הוא מסדר את עולמו – הסביבה שבה הוא נמצא מחדש במחשבתו, יוצר סביבה מיתית המתלבשת ומעוגנת בסביבה הפיזית שמקבלת מרגע זה והלאה משמעות חדשה.

הערות שוליים

[1] Ittelson, W. H., Proshansky, H. M., Rivlin, L. G., & Winkel, G. H. (1974). An introduction to environmental psychology. Holt, Rinehart & Winston.

[2] Ibid P. 85

[3] Barrie, T. (2010). The sacred in-between: the mediating roles of architecture. Routledge

[4] Ittelson, W. H., Proshansky, H. M., Rivlin, L. G., & Winkel, G. H. (1974). An introduction to environmental psychology. Holt, Rinehart & Winston. P.1

[5] Ibid P.12

[6] Ibid. P 122

[7] Ibid P. 121

[8] Ibid P. 122

[9] Twigger-Ross, Clare, Marino Bonaiuto, and Glynis Breakwell. Identity theories and environmental psychology. na, 2003.

[10] Twigger-Ross, Clare, Marino Bonaiuto, and Glynis Breakwell. Identity theories and environmental psychology. na, 2003.

[11] Ibid P. 11

[12] Ibid P. 12

[13] Ittelson, W. H., Proshansky, H. M., Rivlin, L. G., & Winkel, G. H. (1974). An introduction to environmental psychology. Holt, Rinehart & Winston. P. 70

[14] Twigger-Ross, Clare, Marino Bonaiuto, and Glynis Breakwell. Identity theories and environmental psychology. na, 2003. P. 13

[15] Ibid P.16

[16] Ittelson, W. H., Proshansky, H. M., Rivlin, L. G., & Winkel, G. H. (1974). An introduction to environmental psychology. Holt, Rinehart & Winston. P. 83

[17] Ibid P. 84

[18] Ibid P. 94

[19] Ibid p. 155

[20] Ibid P. 152

[21] Ibid P. 156

[22] Ibid P. 157

[23] Ibid P. 161

[24] Ibid P. 123

[25] Ibid P. 125

[26] Ibid P. 112

[27] Ibid P. 88

[28] Ibid P. 96