רוחניות והיסטוריה של התראקים בבולגריה ויוון

תיאוריות אלטרנטיביות

דנוב טען שבית ספר הרוחני שלו ממשיך את המסורת של הבוגומילים, ענף של מיסטיקה נוצרית שהתקיים בבולגריה בימי הביניים, ובתי ספר של המסתורין התראקיים העתיקים. מרכיבים שונים מהאמונה הבוגומילית והמסתורין התראקי נכנסו לפולקלור הבולגרי, דנוב שואב ומחלץ הרבה מהידע שלו מהפולקלור הבלקני, כולל תנועות הריקוד והמוזיקה שאותה הוא מפתח כתרגול האולטימטיבי לאדם הרוחני (תרגולת הפניאוריתמי). ניתן לראות מעבר לא ישיר של ידע מהבוגומיליות אל הפולקלור הבולגרי, הסיפור, הציור, ואולי גם המוזיקה והריקוד, ומשם אל דנוב.

בנוסף על כך, הוא טען להמשכיות מסורות רוחניות מהתקופה הקלאסית, בית הספר של אורפיאוס, הנגן המיתולוגי שהיה קשור לתורת המסתורין התראקית., האחווה הלבנה שהוא הקים מהווה הופעה שלישית של התורה, אותה גברת בלבוש מודרני, המתאים לזמן הזה.

לפני שנתחיל לספר על שלושה בתי ספר רוחניים אלה, עלינו ללכת עוד אחורה בזמן ולנסות ולהתייחס לחידת הופעת התרבות האנושית, התפתחותה, והאפשרות של קיום תרבויות קודמות לא מוכרות, כגון אטלנטיס, וביקורים של אנשים מהחלל החיצון, כמו גם לתרבות האם הקדומה, שהתקיימה בבלקן במשך אלפי שנות הפרהיסטוריה וקיימה תור זהב אנושי של שלום, אחווה, אחריות ומודעות.

בבולגריה, ארץ שבה המיסטיקה נפוצה ופופולרית, ישנם אנשים הטוענים שלמעשה התרבות האנושית כיום היא רק מחזור אחד מני כמה, ושהיו תרבויות עבר קדומות יותר, כגון אטלנטיס, שנעלמו. מחזורים של היסטוריה וניסיון אנושי לא ידועים. דנוב טען שבאטלנטיס הייתה שפה מתקדמת עתיקה המשותפת לכל המין האנושי (דבר המשתקף בסיפור על מגדל בבל). לשפה זו היו תכונות מאגיות ומיסטיות, והיא ביטאה והעבירה בצורה טובה את האנרגיות של הדברים שאותם תיארה. משפה זו התפתחו העברית, הארמית, סנקסריט, ועוד כמה שפות קודש.

לפי דנוב, המילה בולגר באה מהמילה בלגו – טוב, הנמצאת אפילו במילה בלגודריה (תודה בבולגרית), ולא כפי שנטען בספרי התיירות – משם של עם טורקי שהשתלט על הסלאבים. בבולגריה התקיימה לפני 8,000–9,000 תרבות קדומה של אנשים שהגיעו מאזור בקטריה במרכז אסיה (הרי פמיר), ואלה יסדו תרבות רוחנית מתקדמת ונקראו בולגי או בולגרי. הייתה להם יכולת מדהימה של עיבוד זהב, אותו הם מצאו בהרי רודופי. ואכן, אוצרות זהב מהזמן הזה נמצאו בווארנה, וניתן לראות אותם במוזיאון הלאומי בסופיה. זהו הזהב העתיק ביותר בעולם, ואין הסבר הגיוני להימצאותו במקום ובזמן הזה.

יש לזכור, שגם אפלטון טען לקיום אתונה עתיקה יותר, שנעלמה ביחד עם אטלנטיס לפני 11,000 שנה. העם הבולגרי הקדוש הקים מרכזים מקודשים בהרים והשתמש בהם. אחד המורים המוארים שלהם היה אורפיאוס, הנגן המיתולוגי האגדי, שהוא הרבה יותר קדום ממה שנוהגים לחשוב.

זאת ועוד, הרי רילה בבולגריה הם אחד המקומות הקדושים ביותר עלי אדמות, אם לא הקדוש ביותר. ההרים עתיקים מאוד, ובמשך ההיסטוריה של כדור הארץ נשארו תמיד מחוץ למים, בעוד ששאר רכסי ההרים של בולגריה הוצפו מפעם לפעם, כולל הרי פירין הסמוכים. כיום הם לא גבוהים במיוחד (3,000 מ’), אך בעבר היו גבוהים מאוד.

הרי רילה הם הבית העתיק ביותר של המין האנושי שנברא בצלם אלוהים. כל נביא, מורה, מדריך, מכל דת ותורה, היה מודע לכך והגיע אליהם. אורפיאוס, הרוח הגדולה של השמש, מאסטר ומדריך הבלקנים, הגיע להרי רילה באותם זמנים עתיקים, והטמין בסלעים שבהם ובמים של שבעת האגמים את הידע האקאשי (אנרגטי). ישנן דרכים שונות לאחסן ידע. אחת מהם היא בקריסטלים או אבנים. דרך אחרת היא במים שזוכרים (כפי שהראה ד”ר מסרו אמוטו מיפן, בספרו “מסרים מהמים”). אורפיאוס השתמש בשניהם.

ריקודי האחווה הלבנה הרי רילה בולגריה — ריקוד פניאוריתמי ליד הפירמידה

העמים הקדומים של הבלקן

ההיסטוריה אומרת לנו שבתקופות קדומות הייתה בבולגריה תרבות אלה קדומה, ואז היגוע לבלקן שלוש קבוצות של עמים הודו-אירופאים עם תרבות פטריארכלית: במזרח היו אלה התראקים, במערב האילירים ובמרכז המקדונים והיוונים. בנוסף לכך בצפון הייתה התיישבות רבה של קלטים, בעיקר באזורי סרביה כיום. ולדרום הגיעו האכאים היונים והדורים בשני גלים, האחד לפני ארבעת אלפים שנה והשני לפני שלושת אלפים שנה לערך.

לפי פרופסור סלמאן, המקור של רוחניות העמים החדשים היה בית ספר הצפוני של אטלנטיס שהתקיים במרכז אסיה החל מהאלף השמיני לפנה”ס ושלח מורים רוחניים להקים מרכזים בכל רחבי העולם. אלה פיתחו את אוכלוסיות הנוודים, ציידים, חקלאים, בוני המגליתים, סוגדי האֵלָה, ומהחיבור ומיזוג של כולם נוצרה אוכלוסיית אירופה. המורים הרוחניים הקימו לאורכה ולרוחבה של אירופה בתי ספר רוחניים ומרכזי נבואה, זאת הייתה הרשת של הפצת הידע שהשפיעה על התפתחות התרבות האנושית. וכך, גם העמים שהופיעו יותר מאוחר בבלקן ובאירופה, כגון הסלאבים, הגרמנים והבלטים, הושפעו ממרכזי לימוד וחניכה אלה.

אחד המרכזים הרוחניים של הסלאבים היה בקייב, שם שמר המואר סכיתיאנוס על החוכמה של אטלנטיס. קראו לזה המסתורין של היפרבוריאה (Mysteries of the Hyperboreans). ההיפרבוראים היו אנשים מיתולוגיים שחיו מעבר לרוח הצפון. היוונים חשבו שרוח הצפון מקורה מתראקיה, ולכן כל מה שמצפון לתראקיה נקרא היפרבוריאה. לימים, סיתיאנוס נהיה המורה של הסכיתים ששלטו במישורים במאות ה-8 עד ה-2 לפנה”ס.

המרכז הרוחני של השבטים התראקיים היה באי סמותרקי בצפון הים האגאי. לפי הדעה המקובלת כיום (ויש חולקים עליה), השבטים התראקיים הגיעו לאזור הבלקן בזמן נדידות העמים הגדולות של ההודו-אירופאים לפני 3000–4000 שנה, והתיישבו באזורים שהם כיום בולגריה, צפון מזרח יוון והחלק האירופאי של טורקיה (קרוביהם הגטים התיישבו ברומניה). בעבר הם נחשבו לברברים, וכך גם ראו אותם היוונים, אולם ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בשנים האחרונות מראים שלמעשה הייתה להם תרבות חומרית מתקדמת, דת ותורות רוחניות מתקדמות, שהגיעו לשיא היסטורי במאות ה-4–5 לפני הספירה, והשפיעו על תרבות יוון ועל יצירת בית הספר של המסתורין האורפי.

התראקים

התראקים נקראים על שמו של תראקס, בנו של ארס אל המלחמה, שהתגורר בתראקיה. הם שגשגו במקביל לתרבות המיקנית בפלפונס, במקביל לתרבות המינואית בכרתים, במקביל לתרבות הפריגית – בטורקיה, ובתקופה הקלאסית – במקביל לספרטה ואתונה. הבירה הראשונה שלהם הייתה באדירנה שבטורקיה, ונקראה אורדיסה, על שם השבטים האורדיסיים. לאחר מכן, במאה ה-5 לפנה”ס, הממלכה התפצלה ונוצרה ישות חדשה סביב סתופוליס שליד קזלנק בבולגריה. עד לא מזמן חשבו שלתראקים לא היה כתב, אבל החפירות מראות שיש להם כתב שלא פוענח עדיין.

תראקיה נחשבת למקום מולדת גידול היין. התראקים הקדומים היו ידועים ביכולת השתייה המופרזת שלהם, וכל האוצרות שנמצאו הם בחלקם הגדול גביעי יין. בתור שכאלה, המסורות של דיוניסוס מצאו להן בית בתראקיה, ויש האומרים שמקורן ביערות תראקיה.

הכותבים היווניים מתארים את דת התראקים,[1] וזה מה שעולה מהתיאורים: התראקים בזו למוות, נהגו לקונן עם הולדת תינוק וקברו את המתים בשמחה. מכאן האומץ המדהים שגילו בקרב. היה אצלם ערך דתי למוות. הם היו אנשים עניים בחומר ועשירים ברוח. האלמוות הושג באמצעות טקס של איניציאציה.

על פי הרודוטוס, התראקים עבדו את דיוניסוס, ארטמיס וארס, אולם המלך האמין שהוא בן של הרמס. אליאדה טוען שהיה אצלם מיתוס של נישואי קודש בין אל הסערה לאימא אדמה, אל השמים ואימא אדמה, דבר המתאמת על ידי המסורות של המרכז המקודש בסמותראקי.

התראקים אימצו וטיפחו את המקומות הקדושים בהרים המוקדשים לאלה, חלקם בצורת רחם, שבהם הם נולדו מחדש, התחברו לכוחות השמש והירח ואנרגיות האדמה. לאלת האדמה התראקית היה בן שקשור לצמחייה, שמת כל שנה ונולד מחדש. לימים הוא נקשר עם דיוניסוס, או עם אל בשם סבזיוס, ומרכז פולחנו היה בפרפריקון שבהרי רודופי. השרידים של פולחנו מופיעים עד היום במסורות הפולקלור של הליכה על גחלים ומסכות הקוקרי.

החברה של התראקים נשלטה על ידי אריסטוקרטיה של מלכים כוהנים, בדומה במקצת לקלטים, שהיו מעורבים עמוקות בדת ובמיסטיקה, ומחפשים את חיי הנצח. הנביא והדוגמא היה אורפיאוס, הנגן האגדי מהמיתולוגיה היוונית, שלפי רוב המקורות נולד בתראקיה או ב-Peira בצפון יוון. הוא היה בן של המלך התראקי או של אפולו מצד אחד, וחביבם של המוזות או אפילו בנן מהצד השני, מורה מואר שנחשב לנביא. את הידע שלו למד במצריים ובמקומות אחרים במזרח. אורפיאוס השתתף במסע הארגונוטים לגיזת הזהב והביא את כל חבריו לאי סמותראקיה, בכדי לעבור שם חניכה. הוא האיש היחיד שירד לשאול ויצא משם חי. לימים ייסד את בית הספר של המסתורין האורפי, בו לימדו דרך ריקוד והמוזיקה של הספירות את סוד חיי הנצח ואפשרות האדם להגיע להארה. המוזיקה שלו הביאה מרגוע וסדר לנשמה, וביטאה את המוזיקה של הספירות. ירידתו לשאול מסמלת את כניסת האור והסדר האלוהי למעמקי התת-מודע, הרגעת התשוקות והדחפים בכדי לאפשר למודעות חדשה להיוולד. המסתורין האורפי התפשט בכל העולם, ולימד הגעה לחיי נצח דרך שלמות עצמית וטיהור.

האריסטוקרטיה התראקית אימצה את דוקטרינת האורפיזם, ויצרה חברות אורפיות סגורות הפתוחות רק לחניכים, ובהן טקסים מיסטיים ופרשנות אלגורית של סיפורי המיתולוגיה. האורפים היו צמחונים, חיו חיי טהרה, ועסקו בעולמות האנרגיה והחיים לאחר המוות. יש האומרים שהם האמינו בעשר אנרגיות שונות המרכיבות את העולם, כמו בקבלה.

על אורפיאוס קראו במאמר נפרד – בעקבות אורפיאוס לתרקיה

זלמוקסיס (Zalmoxis)

זלמוקסיס היה עבד של פיתגורס. הוא למד ממנו את סודות הדרך הרוחנית, עזב לתראקיה והחל ללמד אנשים על האלמוות. זלמוקסיס עבר חניכה במסתורין של אלואסיס ביוון, חזר לרומניה (ארצם של הדקים הקדומים) עם פמליה נכבדת ובנה אולם משתאות. הוא לימד את האנשים על האפשרות לחיות לנצח.

לפי מירצ’ה אליאדה, זלמוקסיס מייצג טקסי מעבר. הוא היה פילוסוף, ויש רמזים לכך שהיה מונותיאיסטי. לפי האגדה, זלמוקסיס מופיע בדקיה ומציג עצמו כמורה. הוא מבקש שיקברו אותו בחיים ונעלם בדרך מסתורית. כשהוא חוזר לאחר כמה שנים, הוא אומר לכולם שקם לתחייה, והם מאמינים בו. לאחר מכן הוא הורג את עצמו בפעם השנייה, זורק עצמו על פגיונות תקועים בקרקע ומת, אלא שהדקים שזכו לראות את ה”נס” הראשון מאמינים שהוא יחזור מהמתים, וכי בינתיים הוא שולט על העולם הבא. יש מלומדים, רומנים בעיקר, הטוענים שנוצרה מעין דת של זלמוקסיס. כוהן בשם Deceneus קבע את החוקים, ביניהם הימנעות משתיית יין מופרזת. הדקים שלחו כל ארבע שנים שליח אליו, לעולם שמעבר.

הפולחן של זלמוקסיס היה קרוב למיסטריות היווניות והתראקיות. כנראה שמדובר בתסריט מיתי פולחני של מוות ושיבה מחודשת לחיים, שבו אדם נעשה בן אלמוות. המאפיין של הפולחן היה הסתתרות במערות תת-קרקעיות, ולאחר מכן התגלות המלווה בנשף טקסי, הנצחת הנשמה ואמונה בקיום מלא אושר בעולם אחר.

לפי סטרבון, היסטוריון רומאי, זלמוקסיס למד מפיתגורס את דרך גרמי השמים, אסטרולוגיה ואמנות החיזוי. הוא נסע למצריים, למד שם מאגיה, והפך לנביא ומגיקון. זלמוקסיס הפך לכוהן הגדול של האל הנכבד ביותר בתראקיה, מקורב למלך, אבל לבסוף פרש למערה בפסגת ההר הקדוש קוגאינון, “שם לא קיבל פני איש מלבד המלך ומשרתיו, ומאוחר יותר הוא נחשב לאל.” הוא קבע צו אלוהי שאסור לאכול בשר, הטיף לטהרה והתעדנות. לפולחנו היה אופי פיתגוראיני והוא הובל על ידי מתבודדים ואנשים קדושים.

אפלטון אומר בדיאלוג ‘Charmides’ שהוא היה מרפא בעל גישה הוליסטית, שריפא את הגוף והנפש.

בקבר אלכסנדרובה ליד הסקובו בבולגריה יש ציור של אדם ערום מבוגר שנחשב לזלמוקסיס, המחזיק גרזן כפול, שזה סימן של האל כבר בכרתים הקדומה, הגבר ערום.

האל סבזיוס (Sabazius, דיוניסוס התראקי)

לתראקים היו שתי דרכים רוחניות, אחת זו של אורפיאוס, והשנייה זו של סבזיוס, שזוהה לימים עם דיוניסוס, הראשונה קשורה להתעלות, התקדשות, התחברות לחלק הגבוה של האדם, והשנייה בוחרת לרדת נמוך תחילה, אל היצר והגוף, ולגלות שם את דחף החיים, הארוס.

דיוניסוס נולד לאישה אדם ולאל השמיים זאוס, אמו מתה לפני שנולד, ואביו מסר אותו לאימוץ לרועים בהר ניסה. כבר מגיל צעיר חייו היו כרוכים בסבל וצער. הוא לא ידע מי הוא ומהם כוחותיו, והפך להיות לילד אלים ונער פורק עול. מכאן והלאה יש כמה גרסאות לגבי קורותיו. לפי אחת מהן, הוא התפרע והרג אדם, והסתובב מוטרף ביערות ובדרכים. כך או כך, החיים הביאו אותו למסע של חיפוש שלקח אותו למרחקים, עד להודו, שם הוא למד שיש אלוהים בתוכו, והגיע להארה. כשחזר מהמזרח הוא כבר היה אל, אבל לא אל אולימפי ומרוחק כמו אפולו, אלא אל חומל ומבין לכאבם וסבלם של בני האדם. ואכן, הדבר הראשון שעשה היה לחלץ את אימא שלו סמלה מהשאול, ולאחר מכן נשא לאישה את אריאדינה, שרצתה להתאבד לאחר שהגיבור תזאוס זנח אותה.

הוא הנחיל ליוון את המיסטריות הדיוניסאיות שכללו שתיית יין, פריקת עול, התחברות לתת-מודע של האדם על סבך היצרים והתשוקות שבו, ומתוך כך מציאת האלוהי שבתוכנו. מי שלא הסכים לפולחנים והטקסים המשונים והחדשים מצא עצמו נקרע לגזרים על ידי חסידי האל, או באופן אלגורי – על ידי הדחפים הבלתי נשלטים של התת מודע שלו.

אלא שהי הפן אחר לדיוניסוס שנקרא דיוניסוס זגארוס או דיוניסוס המבוגר, ולפיו יש שני דיוניסוס, הראשון נולד לזאוס ופרספונה או דמטר והיא ילד אלוהי שנועד להחליף את זאוס כמלך האלים ונשמר על ידי הרקדנים הקרבינרים (אלו ששמרו על זאוס הקטן מפני קורונוס), אלא שהטיטנים מצאו אותו, קרעו את גופו לגזרים ולפי כמה גרסאות גם בישלו את החלקים ואכלו אותם. אתנה הצליחה להציל את ליבו של דיוניסוס זגארוס ולהביא אותו לזאוס שהפך את הלב לאבקה, שם אותו במשקה ונתן לסמלה נסיכת תבאי לשתות, וכך נולד דיוניסוס הצעיר, זה שמוכר מהמיתולוגיה. היוונית, בנוסף לכך זאוס הזועם שרף את הטיטנים ומהאפר שלהם ברא את האדם, וכך יש באדם יסוד טיטני ויסוד אלוהי (דיוניסאי).

האל סבזיוס נקרא אל רוכב, והוא מיוצג באמנות על ידי פרש על סוס. זהו אל השמיים של הפריגים. נאמר עליו שהביא דת לתראקיה מפריגיה ולימד את התראקים להאמין בחיים לאחר המוות. לפי מקורות שונים הוא הביא אתו את הסודות, הרוחניות והדת של הפריגים. פריגיה הייתה ממלכה עתיקה בטורקיה של היום. הבירה שלהם נקראה גורדיון והיא נמצאת 85 ק”מ מדרום מערב לאנקרה. המלך הפריגי נקרא גורדיאס, או מידיאס (שם כללי). הוא נחשב לידיד דיוניסוס, וכל מה שנגע בו הפך לזהב. האלה של הפריגים הייתה קיבלה – האלה אם – ואל השמיים היה סבזיוס, שלפי היוונים הוא התגלמות של דיוניסוס וזאוס יחדיו.

הפריגים המציאו מוזיקה וחליל דו-קני שבו ניגנו הסאטירים (ממנו התפתחו כנראה כלי הנשיפה וחמת החלילים הבולגרי). היה להם כתב פיניקי. הם לבשו מצנפת (המופיעה כסמל המהפכה הצרפתית ובחותם סנאט ארצות הברית). הרבה מהמסורות הרוחניות של העולם הקלאסי הגיעו מפריגיה, אבל בדרך הן עברו כנראה דרך תראקיה. מקדש פרפריקון בבולגריה נחשב לקשור לסבזיוס. הנבואה הייתה קשורה לפולחן של דיוניסוס סבזיוס, ושבט הבסי התראקי היה ממונה על האורקל שלו בפרפריקון.

סבאזיוס התראקי זוהה עם דיוניסוס, פולחנו דמה לפולחן הבאכחיות (כוהנות דיוניסוס שהיו יוצאות ליערות ולהרים). “הטקס נערך בלילה בהרים לאור לפידים, מוזיקה קצבית, הקשות על קערות ברונזה, מצלתיים, חלילים. המאמינים השמיעו קריאות שמחה ופתחו בריקוד מעגלי סוער וזועם. הנשים התמסרו לריקודים הפראיים ולבשו בגדים מוזרים, ארוכים ומתנופפים, שנתפרו מעורות של שועלים ועליהם עורות של איילות, ייתכן וענדו קרניים. הם החזיקו בידיהן נחשים שהוקדשו לסבאזיוס ופגיונות, כשהיו מגיעות לאקסטזה הן היו תופסות בעלי חיים שנועדו להקרבה וקורעים אותם לגזרים, אוכלות את הבשר הנא, וזה השלים את ההזדהות עם האל” (אליאדה). ההתנסות האקסטטית הפראית הייתה השראה לייעוד דתי, ריפוי ומתת של הגדת עתידות. הנביאה חזתה את העתיד באקסטזה.

בתקופה הרומית הוא נקרא סבזיוס יופיטר וזוהה, משום מה, עם האל היהודי יהוה. עם בוא הנצרות הופך סבזיוס, רוכב לוחם על סוס הנלחם בנחש, לסנט ג’ורג הקדוש הנלחם בדרקון, אל הרועים, העולים להרים הגבוהים בתחילת מאי. יש שזיהו אותו עם זלמוקסיס הרומני.

כניסה לקבר תרקי עם עמוד בעמק המלכים בולגריה

מקדשי קבורה וסמלים

מרכיב חשוב בחיים הרוחניים של התראקים היה האמונה בעולם שמעבר, ולכן הייתה חשיבות רבה לטקסים ומקומות קבורה. במהלך הטקס הוקרב סוס, מפני שהסוס יודע את הדרך לעולם התחתון. בתוך הקבר הונחו מתנות הקשורות לחיים של האדם באותו עולם. המת נשרף או נקרע לגזרים, העצמות הגדולות ששרדו את השריפה הושמו בכדים. במקרה של אנשים חשובים הקבר היה בתוך תומלוס (תל עפר) ענק, שבמרכזו חדר עגול שאליו מוביל מסדרון אבן, והוא משמש גם כמקדש. לעתים הקבורה הייתה רק סמלית ואת הכדים שמו בשישה מקומות מסביב לתומולוס – מקדש. בחדר העגול שבתוכו הניחו חפצים הקשורים לראש, כמו הקסדה בצפון, ואילו חפצים הקשורים לרגליים, כגון מגיני ברכיים – בדרום.

הקברים של התראקים הם תלי ענק מוקפים בחומה עגולה. העיגול מסמל את השמש, התראקים האמינו באש הקדושה (האור הרוחני) ובשמש. המסורות שלהם כללו כל מה שקשור לאש, ובמקביל לכך מצפי כוכבים, ומקומות של אור וזריחת שמש. פולחן השמש היה קשור במרוצי סוסים, הליכה על גחלים ולבישת מסכות, שנשתמרו כולם בפולקלור הבלקני.

סוג חדש של מקדשים מתחיל להופיע במאה ה-5 לפנה”ס, האדריכלות שלהם דומה ברוב המקרים. בכניסה מוצאים שלושה עיטורים שונים על שלושה משקופים: במשקוף החיצוני מיאנדרות (פיתולים) של נהר המסמלות את נהר הסטיכס. במשקוף האמצעי ביצה המסמלת לידה מחדש, במשקוף הפנימי פנינים שאולי מסמלות את הירח, האוצר, הנצח שאותו מחפשים. באמצע המקדש ישנו חדר פנימי עגול בעל הד מיוחד ובו פסלים, עמודים, ציורים, מספרים, צבעים, אדריכלות ואמנות (ציור ופיסול), המבטאים אמיתות יקומיות.

להלן משמעות המספרים במקדש התראקי בסטרוסל לפי Valeria Alexander שחפר במקום.

1. אלוהות נשית.

2. עצמי מתעבר, יוצר עצמו.

3. השמש נוצר, בן האלוהים.

4. מחזור אלוהי שמש גדל ומתבגר. מתחיל ביום הקצר בשנה, גדל עד יום השוויון, מופיע ביום הארוך הקשור להתעברות.

5. מעבר אל האלוהות הנשית, אנחנו ילדים של אימא אדמה, נותנים מהפירות חזרה לאדמה.

6. האדם נולד.

7. האדם גדל ומתבגר.

8. האדם הולך בדרך דתית.

9. האדם הוא חצי אלוהות, צריך לחצות את נהר הזיכרון כדי להבין מיהו.

10. האדם נהיה נצחי, אלוהות. הנצחי יוכל לעבור בכל העולמות.

יש לציין כאן, שהתראקים עסקו בעולמות האנרגיה והחיים לאחר המוות, באחווה הלבנה של דנוב טוענים שהם האמינו בעשר אנרגיות שונות המרכיבות את העולם, כמו בקבלה.

זוהי משמעות הצבעים באתר סטרוסל:

כחול – שמיים, בזמנים קדומים, במאות ה-7–8 לפנה”ס, השמיים היו לבנים, החל מהמאה החמישית הם הפכו לכחולים! (לפי שטיינר קשור הדבר לתחילת השימוש בצבע הכחול, שהופיע אצל היוונים הקדומים כתוצאה מהתפתחות צורות מחשבה גבוהות, מנטליות).

שחור – עולם תחתון

אדום – עולם אמיתי

אם מערבבים את שלושת הצבעים מקבלים את צבע הנצח orphninus, סגול, ולכן אלה שלושה הצבעים המופיעים גם במקדשים תראקיים אחרים ברחבי בולגריה.

סוף התקופה התראקית

במאה ה-4 לפנה”ס עולה לשלטון במקדוניה מלך בשם פיליפוס, שגדל בתור בחור צעיר בתבאי, שהייתה העיר המובילה של יוון בתקופתו. הוא מעריץ את התרבות היוונית לומד את דרכיה ומביא אותם לארצו: מקים ערים, מארגן שיטת ממשל יעילה, מערכת גביית מיסים מודרנית, עושה רפורמות בצבא, ומחנך את בני הנוער ברוח הפילוסופיה, חופש ומחקר היוונית, כשהוא מביא לארמונו בוורגינה [Vergina] את טובי הפדגוגים, ובראשם הפילוסוף אריסטו (אריסטו היה חונך אישי של אלכסנדר מוקדון במשך כמה שנים, מגיל שלוש עשרה).

פיליפוס מצליח ליישם את השיטה היוונית בקנה מידה גדול של מדינה עם דרכים, מערכות השקיה גדולות, ומכרות כסף וזהב שמכניסים אוצר רב לקופה הציבורית. אדמתה של מקדוניה פורייה והיא מסוגלת לכלכל אוכלוסייה גדולה יחסית ליוון הצחיחה וחסרת האדמות. פיליפוס מצליח להגיע למסה קריטית של אנשים, כסף וצבא. הוא מייסד צבא של קבע ומכניס רפורמות מועילות בשיטת הלחימה היוונית הקלאסית. בעזרתו של הצבא, הוא כובש בסוף המאה ה-4 לפנה”ס את תראקיה, וחלקים גדולים אחרים מהבלקן וכל יוון.

הכיבוש המקדוני מביא לכך שחלק גדול מהאתרים התראקיים המקודשים בהרים הוחבאו או ננטשו, והמסורת האורפית ירדה בחלקה למחתרת. כמו הרבה עמים קדומים לפניהם, התראקים בחרו להחביא את הרוחניות שלהם ולחתום אותה, כך שלא תהיה גלויה לפני שודדים ותבוזה על ידי פולשים. זאת התקופה שבה חלק גדול מהקברים בעמק המלכים ובהרים הסמוכים מכוסים באדמה ונחתמים.

מזמן זה והלאה בולגריה הופכת להיות חלק מהמרחב ההלני רומאי. פיליפוס מקים ערים, כשהראשית והגדולה ביותר היא פלובדיב שנקראת באותו הזמן על שמו – פיליפוליס. הוא ממשיך בקידוש חלק מהאתרים, במיוחד מקדש דיוניסוס בפרפריקון.

אלכסנדר מוקדון מגיע למקדש דיוניסוס בפרפריקון ולמקום המסתורין של הכבירים באי סמותראקי, שם נולדה אמו. גורלו נקשר במקומות הללו. הוא מנצל את המכונה שאביו הקים כדי להשתלט על העולם, ולהפיץ את הבשורה היוונית. המסע שלו למזרח איננו רק מסע כיבושים, אלא חיפוש אחר חוכמה ומיזוג כל התרבויות למען מאמץ אנושי משותף, והוא אולי מסע הכיבושים המשפיע ביותר בהיסטוריה, המפגש המשמעותי ביותר בין המזרח למערב. כשאלכסנדר כובש את המזרח מתמזגים עם התרבות היוונית אלמנטים מזרחיים, כמו האמונה בגואל (suter), וכן נוצרת תערובת של תרבות פוליס יוונית עם אלמנטים מקדוניים, תראקיים ומזרחיים, שנקראת התרבות ההלנית. בולגריה נמצאת השפעה הלנית במשך קרוב למאתיים שנה. לאחר מות אלכסנדר מתחלקת האימפריה בין הגנרלים ובבלקן מוקמת ממלכה מקדונית מקומית השולטת על הים האגאי, חלקים מהבלקן ויוון.

כל זאת עד שמגיעים הרומאים, מנצחים את הפלנקה המקדונית בקרב פידנה, ומשליטים את שלטונם גם בחלק זה של העולם. על בולגריה הרומאית נקרא בפרק הבא. אבל לפני כן, בואו ונצא למסלול בעקבות האתרים העתיקים של בולגריה עד לסוף התקופה התראקית.