רשימות מתוך מסעות שערכתי למסדר הבקטיש בקפדוקיה החל משנת 2001 ובמשך כעשר שנים, הרשימות הם משלושת המסעות הראשונים

טיול אל הפסטיבל הבקטשי יוצא ב10-18.8 – לחצו לפרטים

מסע ראשון למסדר הבקטישי בקפדוקיה שבתורכיה

הייתה זו שעת צהרים, אמצע דצמבר, יומיים לפני "יום חתונתו" של רומי הלא הוא יום מותו, שהיה בשבילו חתונה עם האלוהים. הצלם אריאל, המדריך ניהט, ואני נמצאים בעיצומה של סופת שלגים עזה אי שם בקפדוקיה שבתורכיה בדרך לחגיבקטשי, כפר שהוא המרכז העולמי של המסדר הבקטשי.

בכפר זה חי הקדוש בקטשי לפני 750 שנה, שם הוקמה טריקת האב של המסדר הבקטשי ושם קיים מוזיאון ומאוזוליאום לכבודו.

מזה כעשרה ימים אני בתורכיה, מנסה להתחקות אחר עקבותיהם של המסדרים הסופים השונים. הימים – ימי פסטיבל הדרווישים המחוללים שבקוניה ואני מכין את הקרקע לצילומים של צוות טלוויזיה. בינתיים זמני בידי, ואני מחליט לנסות ולגלות מסדר סופי נוסף שלפי מיטב ידיעתי נמצא במרחק ארבע שעות נסיעה מקוניה.

וכך, מצאתי את עצמי נוסע בפעם השנייה באותו שבוע לכפר האגי בקטשי, בעיצומה של סופת שלגים עזה.

המכונית החלה להראות סימנים של קושי להתמודד עם השלג.

"ממשיכים?" שאלתי את ניהט המדריך, שלמרות העילגות שלו בכל הקשור לשפה האנגלית ובעניינים אחרים, נתגלה ברגעים אלו בגדולתו.

"ממשיכים!" אמר, ובמבט אחד בינינו, המשתקף השבוע שבילינו יחד, עוברים מעברי הרים מושלגים בדרך לא דרך, בדרך למקומות שאדם "נורמלי" לא היה מגיע אליהם.

כבר ביום השני לשהותי בקוניה נסעתי עם ניהט לראות את המסדר הבקטישי.

לאחר שביקרנו במאוזוליאום ובמוזיאון ביקשנו מהשומרים שיפגישו אותנו עם בקטישים מקומיים אמיתיים.

שיטוט קצר בסמטאות שליד המאוזוליאום הביא אותנו לבית ארוך. את הדלת פתח זקן צולע שהכניס אותנו בלבביות פנימה. להפתעתי הוא הציע לנו שתייה. ההפתעה הייתה משום שהימים היו ימי הרמאדאן, והשעה שעת צהרים.

עניתי לו בגאווה ש"אם הוא לא שותה, אז גם אני לא שותה". ( בכל הזמן שהייתי בקוניה צמתי עם המקומיים בכדי להראות את הערכתי לאמונתם, דבר שפתח את הלבבות). להפתעתי אמר הזקן שהוא שותה והגיש לי תה דובדבנים אדום אדום בכוס קטנה שלמול הריח שעלה ממנו לא יכולתי לסרב. ניהט המדריך, המשיך בצומו.

מתברר שהבקטישים הם עלווים – סוג של מוסלמים סופים, המאמינים באלוהותו של עלי בנוסף למוחמד. בניגוד לשיעים הם פנו לעבר כיוון מאד מתון של איסלאם, ואינם ממלאים את השריעה (קובץ החוקים) הסוני. הם אינם צמים ברמאדאן, אינם מתפללים במסגדים (שקדושתם בוטלה לאחר רצח עלי במסגד.) מותר להם לשתות יין ובטקסים מסוימים שלהם זה אף חובה, ועוד. החשוב ביותר – הם נוהגים שוויון מלא לנשים, מכיוון שאלוהותו של עלי באה לו בזכות נישואיו עם ביתו של מוחמד- פטמה.

התברר שגם להם יש טקס דתי של 'סמע' כמו למוולנים, שבו יש התאחדות מיסטית עם האלוהים דרך טקס של נגינה שירה וריקוד, אלא שה’סמאע’ אצלם הוא שונה מאצל ה"מוולנים".

כלי הנגינה החשוב והיחיד הוא לא חליל ה"ניי" אלא ה"סז"- כלי מיתר מדהים, דומה קצת למנדולינה מנופחת. השייח' ('דדה') מנהל הטקס הוא הדמות הדתית החשובה בטקס, והוא גם נגן הסש. גם תנועות הריקוד בטקס הם שונות. לא רק הסיבוב סביב עצמו, אלא גם סיבוב במעגל וחיקוי תנועות ציפורים כדרך סובלימציה מהארצי לשמימי. והכי חשוב – טקס  ה’סמאע’ מורכב מריקודי זוגות שבהם רוקדים גברים ונשים יחדיו.

מול כל הנימוקים האלו לא יכולתי יותר להחריש, ובדחילו ורחימו נקבע שביום שבת שאחר כך יערך טקס 'סמע' בקטישי במיוחד לכבודנו, אותו נוכל לבוא ולצלם, אל טקס זה היינו עושים עתה דרכנו מבעד לקפדוקיה המושלגת.

הסערה בחוץ מעט נרגעה וניתן היה להבחין בתוואי הארץ המשונה אליה נכנסנו. אדמת טוף וולקני וורודה מחורצת ומחוררת באלפי גבעות קטנות, שולחנות אבן, חרוטים, ובהם חצובים אלפי מנהרות ומחילות, מקדשים וכנסיות מימים עברו.

חלפנו בנסיעה מעל  "קיזיל אירמיק" הנהר הגדול בתורכיה, והנה אנחנו בתוככי הכפר חגיבקטשי. לאחר התחממות קצרה בחדרו של מנהל המאוזוליאום נלקחנו לאולם התרבות המרכזי לראות את ההופעה של הדרווישים והדרווישיות הבקטשים.

לעולם לא אשכח את ההפתעה הנעימה שחיכתה לי.  12 דרווישיות מחוללות יפהפיות, עטויות שמלות בצבע כחול טורקיז, המכוסות כולן במטבעות כסף בליווי מטפחות סגולות המדגישות עיניים ירוקות-סגולות, צחקו בידידות ובמבוכה נוכח המצלמה.

טקס ה’סמאע’ החל בהתייצבות הדדית של ארבעה זוגות מול ה'דדה' – נגן הסז – המדריך, ואחר כך אחד אל מול השני, והשתחוו הדדית. לאחר מכן החל הריקוד.

הסז, התברר, יכול להפיק צלילים כמו תזמורת שלמה. הריקוד החל בהליכה במעגל והשתחוות ל'דדה'. המספר תשע – שמונה רוקדים ונגן, מסמל אצל הבקטישים את תשעת השלבים בדרך אל האלוהים.

לאחר מכן החלו ריקודי מעגל ולאחריהן ריקודי זוגות במעגל תוך כדי חיקוי תנועות ציפורים. לאחר כחצי שעה של שכרון חושים, נגמר הריקוד כמו שנגמרים טקסי ה’סמאע’ של המוולוים – בתפילה.

"מה זה אומר בשבילך, הריקוד?" שאלנו את אחת הרקדניות.

"ה’סמאע’ זה טקס דתי", אמרה.

"כן, אבל מהו בשבילך?" התעקשנו.

"בשבילי זה החיים", ענתה.

"האם את רוקדת רק עם בן זוגך?", שאלתי.

"לא, כולנו כאן, בנים, בנות, אחים", ענתה והסבירה כי הבקטישים מרשים לעצמם לנגוע בחיבה אחד בשני, מחווה מאד נדירה בתורכיה המוסלמית.

בדרך חזרה אמר לי אריאל הצלם (בחור צעיר כבן 25): "אני צריך רק שלושה דברים בחיים בכדי להיות מאושר…"

"כן…" הזמנתי אותו להמשיך.

"שתי חולצות ושני זוגות מכנסיים שאני הרבה זמן לא מוצא זמן לקנות, לתקן את הטייפ באוטו, ולסגור את המינוס בבנק", ענה.

"כמה מינוס בבנק יש לך?" שאלתי

"10,000 שקל", אמר.

"אה, זה שום דבר", צחקתי.

"כן, אבל עוד דבר אני צריך", אמר.

"מה?" שאלתי.

"מישהי שתאהב אותי ואני אוהב אותה אהבת אמת".

שם ישבנו ובכינו – מסע שני למסדר הבקטישי

"מה קרה?" שאלתי את עליזה, "לאן את הולכת"?

"אני לא יודעת", אמרה, "זה מסדר שבוכים בו יותר מדי בשבילי".

"בוכים???" תמהתי.

"תכנס פנימה ותראה".

"לרגע עזבתי את הקבוצה לבד", חשבתי לעצמי, "וכבר התחילות בעיות". רק לפני שעה עברנו את אחת החוויות המדהימות בחיי – מופע מאולתר של כמה מחברי הקבוצה שלנו (חברי להקת "שבע") באמפיתיאטרון של הכפר, לפני יותר מ-10,000 תורכים משולהבים, שרקדו והשתוללו לצלילי "ואהבת לרעך כמוך". אחרי שהמופע נגמר שלחתי את כולם ל'דרגה' – מקום המפגש המסורתי של הסופים, להשתתף בטקסים, שידעתי שמתקיימים, והנה, כבר "בוכים???" …

נכנסתי פנימה. הריח החזק של הזיעה והחום באולם הדחוס הכה בי. הורדתי את הנעליים. הקהל הרב דחף אותי קדימה למקום מושב האורחים, ליד ה'דדה בבה', הלא הוא השייח'. שם, להפתעתי, ישבה הזמרת שהופיעה לפנינו באמפיתאטרון, אותה אחת ששרה כל כך יפה, עד שכמעט לא עצרתי בעצמי ורצתי לבמה, כמו שעשו מדי פעם אנשים מהקהל, בשביל לתת לה פרח. היא ישבה לה שם, בשערה השחור, שפתיה האדומות ועינייה היפות שעתה היו דומעות, ושרה בקול מלאכי מסתלסל, שובר לב. לידה ישב אחד ה'דדות', וניגן על סז. מסביב ישבו כל ה'דדות' וה'דדיות', וגם חלק מאנשי הקבוצה שלנו, ובכו. בכי של צער, אך גם בכי של געגוע. בכי שיש בו נוחם, אך גם בכי שיש בו שחרור. ואפילו בכי שיש בו מעט שבמעט של שימחה.

שנים לא בכיתי. אני לא מאלה שבוכים, אבל הפעם זה היה כל כך יפה וטהור וכל כך נוגע ללב שלא הייתה לי ברירה אלא להצטרף לבכי.

באוגוסט של שנת 2002, יצאנו, 21 איש, להשתתף בפסטיבל השנתי של הסופים הבקטשים, שמתקיים, כל שנה, בכפר קטן הנקרא חגיבקטשי, בקפדוקיה שבתורכיה. היה זה לאחר שגיליתי את הבקטישים באחד ממסעותי לתורכיה.

במשך שבוע, נאספים לכפר עשרות אלפי סופים בקטשים מתורכיה ומכל העולם, עולים לרגל למקומות הקדושים, ומתרכזים בעבודת קודשם. את ההתקרבות לאלוהים הם עושים בעזרת ריקוד, שירה וטקסים מיוחדים שלהם שבהם, בין השאר הם שותים יין כסמל לשיכרון האלוהי.

"המשוגעים הקדושים של חגי בקטשי", הם קוראים לעצמם, ואכן, כך גם נראה ראש המסדר שלהם  אותו פגשנו במקרה ביום הראשון של הפסטיבל. הלכנו לבקר את קיברו של בקטשי. הקבר נמצא בתוך קומפלקס יפהפה של מבנים מהתקופה הסלגוקית שהיום משמש מאוזוליאום, אתר עליה לרגל ומוזיאון לתולדות המסדר. בעבר היה בו את בית הספר הראשי של המסדר (ה'טקה').

במאוזוליאום קבור חגי בקטשי מייסד המסדר, דרוויש קדוש שחי במאה ה-13 והיה ידוע בתור מחולל ניסים ואדם שקשור לעולמות הלא נראים.

המסדר הבקטישי מונה כיום כמה מיליונים של אנשים בתורכיה, וברחבי העולם. מרכז המסדר באלבניה (שם הוא המסדר הדתי הגדול ביותר), ומשם הגיע לכפר ראש המסדר. הוא לבוש כולו ירוק: כובע ירוק, בגדים ירוקים, ועיניו הירוקות- כחולות, פעורות לרווחה ובהן מבט פרוע. הוא ניגש אל הקבר והחל לשיר בקול ערב, כשהוא עוצם את עיניו. הס השתרר בקהל. לאחר מכן הסתובב באולם הגדול שצמוד לקבר, הקרוי אולם הארבעים.

ניגשתי אליו ולחצתי את ידו, "שלום מישראל", אמרתי. הוא הסתכל עלי רגע מעל הראש, במבט המטורף שלו, השתתק לרגע, ואז צווח: "חגי בקטשי", בקול דקיק שלא שיערת שהיה בו קודם, הסתובב ונעלם…. הוא שאמרנו… מטורף….

עתה ישבנו על נהרות קפדוקיה (לא רחוק מהכפר זורם אכן הנהר הגדול ביותר בתורכיה – הקיזיל אירמיק) ובכינו. הבקטשים בוכים לא כזכר לציון אלא כזכר לעלי – חתנו ובן דודו של מוחמד שהיה החליף הרביעיי ונרצח, חוסין וחסן -נכדיו של הנביא מוחמד שנטבחו בקרב של כרבלה. הבקטישים מאמינים באלוהותו של עלי בנוסף, ואף יותר, ממוחמד, וכן באלוהותם של 12 האימאמים -צאצאיו שבאו אחריו. עלי בשביל הבקטישים הוא השער לאלוהים. החשיבות שהם מייחסים לעלי דומה לחשיבותו של ישו אצל הנוצרים. גם הם מאמינים שעלי סבל בשביל מאמיניו ואף נרצח בגלל חטאיהם.

שיריהם של הבקטישים הם שירי קינה על גורלו של עלי, חסן וחוסיין. חד עם זאת השירים הם גם שירי קינה על מצבו של האדם, הרחוק מכור מחצבתו והסובל ובמיוחד על מצבם של הבקטישים שסבלו מרדיפות במהלך הדורות. 'נפש' הם קוראים לשירים הללו, ואכן הנפש בוכה ושותת דם לשמע הפריטה העדינה והנכמרת על מיתרי הסז, הנפש בוכה ונזכרת במצב הפרידה שלה מאלוהים, בגעגוע הנצחי שלה לחזור אליו, ושל האל הרוצה להגיע אלינו.

ישבנו ובכינו, גם בלי להבין את המילים.

ישבנו ובכינו, אפילו שהאנשים היו אנשים זרים בארץ זרה, המאמינים בדת זרה. הנפש אינה מכירה גבולות ואלוהים הוא של כולנו.

ישבנו ובכינו לצלילי הסש והזמרת, שללא המיקרופון היה קולה צלול וטהור בהרבה  ובא מבפנים.

כמה מהמבוגרים שבחבורה, קבוצה שבאה מאדנה (עיר על חוף הים התיכון בדרום טורקיה) על מנת להשתתף בפסטיבל פרשה לחדר הסמוך כדי ללבוש את התלבושות המסורתיות שלהם.

הנשים, לבושות שמלות צבעוניות, עדויות בטבעות כסף ומטפחות צבעוניות. הגברים, לבושים במכנסיים שק שחורות נפולות ובכובע צבעוני עם 12 אניצים, ביקשו להופיע לפנינו. "נרקוד עכשיו", אמרו, "את הריקוד המסורתי שלנו, בתלבושות המסורתיות, במיוחד בשבילכם". מייד החל הסז לנגן, ואיתו עוד שלושה סשים נוספים, ואליהם הצטרף הקהל בשירה.

ארבעת הזוגות בני השבעים מאדנה החלו לרקוד בחן במרכז החדר. הם רקדו זה עם זו כאילו הם אורגניזם אחד. ואכן, כל חייהם הם רוקדים יחדיו. תנועות הידיים היו מהלב החוצה, פעם כולם סובבים במעגל, ופעם בזוגות אחד כלפי השני.

לא יכולנו להתאפק. גבריאל (אחד מחברי הקבוצה) פנה בדחילו וברחימו אל הדדה וביקש ממנו להצטרף לריקוד, ומכשנענה פצח בריקוד חסידי סוער, כשהוא מניף זרועותיו לכל עבר לקול מצהלות ההמונים. במהרה רקדנו גם אנחנו ואנשים נוספים בקהל, ולמרות שלא הבנו את השפה נראה היה שגם ה'דדה' מחייך.

שלושה ימים ושלושה לילות בילינו ב'דרגה', רוקדים ובוכים, שרים ומאושרים. היום הרביעי היה אמור להיות הגדול מכולם. בערב, לאחר שחזרנו מטיול בנוף הירחי והמופלא של קפדוקיה, התקשרנו ל'דדה'.

"מתי אפשר להגיע"?

שקט עצוב השתרר בצד השני של הקו.

"מה קרה?" שאלנו.

"היום אי אפשר להגיע… קרה אסון…" ענה ה'דדה'.

"מה קרה?" שאלנו.

"אוטובוס התהפך… 40 הרוגים… הקבוצה מאדנה…" ענה.

מהצד שלנו השתרר שקט.

"אתם יכולים לבוא מאוחר בלילה, להגיד שלום", אמר.

הלכנו בלילה לניחום אבלים.

"אתם היהודים", אמרו לנו, "כמו אחים".

התברר שהאוטובוס התהפך בעקבות וויכוח שניגלע בדרך בין הבקטישים לבין סונים שרדפו אותם.

"האנשים שמתו", הם המשיכו ואמרו, "הם בשבילנו כמו קדושים, מכיוון שהם מתו בדרך חזרה הביתה מתהליך קדוש. אתם הייתם חלק מהתהליך הזה. הייתם מהאחרונים שראו אותם בחיים. גורלכם נשזר בגורלנו. אתם חלק מאיתנו".

מתברר שבמהלך השנים הבקטישים סבלו וסובלים רבות רדיפות של קיצונים סוניים. הדברים התפתחו עד כדי פיגוע טרור שבו נהרגו כ-40 איש בפסטיבל בקטישי אחר, כמה שנים קודם לכן.

למחרת פרסמנו (לבקשתם) באחד העיתונים החשובים בתורכיה מודעת השתתפות בצער וחתמנו עליה: "חברים מישראל".

המשכנו בטיול, ביקרנו את הדרווישים המחוללים, הלא הם הסופים המוולוים בקוניה, לא הרחק משם, ואת קברו של רומי – משורר האהבה.

בשנה הבאה, אינשאללה, ניסע שוב לחגי בקטשי, לרקוד, לשיר, וגם לבכות.

החיים ממשיכים…

הטיול הסופי הגדול – מסע שלישי אל הבקטישים

ה’מורשד’ (המורה – השייח') הביא את הכוס לפיו, וכיסה עליה בידו. איש מאיתנו לא ידע מה מכילה הכוס, קרוב לוודאי שזה ראקי (סוג של עראק), אך אולי זה היה יין? או מים פשוטים?

היינו קבוצה של ישראלים יהודים באמצעו של אחד הטקסים הסודיים ביותר בעולם האיסלאם הסופי, טקס ה"דם" של המסדר הבקטישי במרכז תורכיה. זהו טקס בו שותים המאמינים יחדיו משקאות משכרים כסימן וסמל פיזי להשתכרות האלוהית.

ה’מורשד’ מזג מתוך כלי נסתר שלידו, שאיש אינו יודע לבטח את תכולתו, אל כוסות קטנים שעליהם סוכך בכף ידו כך שאי אפשר לראות מה יש בתוכם. בתנועה טקסית – אגודל נוגע באגודל, העביר את הכוסות מכף ידו אל התלמידים, התלמיד כיסה גם הוא על הכוס בכף ידו כך שגם הוא לא ידע מה יש בתוכה.

על התלמיד מוטל, לגמוע את תכולת הכוס בלא שיגלה את סודו. לעיתים הכוס מכילה ראקי, לעיתים מדולל ולעיתים מרוכז. לעיתים הכוס מכילה יין, ולעיתים רק מים, ולעיתים היא יכולה להיות אף ריקה. לכל אחד לפי מידתו, כל אחד כפי צרכיו, כל אחד כפי יכולתו, כל אחד לפי האמת הפנימית שלו.

ה’מורשד’ שומר על קשר עין עם התלמידים ורואה כיצד מגיב כל אחד. הוא דואג לכך שכל אחד יקבל כפי מידתו, כך שיהיה על גבול השיכרון, אך לעולם לא יעבור את הסף.

תחת עינו הפקוחה של ה’מורשד’ גמע כל אחד את המנה שהוקצבה לו, ולמד תוך כדי כך את שעורי חייו והפך תוכו ככברו. אי שם בין פיכחון לשכרות, בין המיסטי לארצי, האלוהי והאנושי, המשיך והתקיים הטקס הכולל בתוכו גם קטעי נגינה ושירה וארוחה צנועה, שהרי אי אפשר להמשיך ולשתות על בטן ריקה.

לנו, האורחים, נתנו עראק בכוסות גלויות וערבבו אותו במים כדי שלא יהיה חריף מדי. גם אנו נענו בין שכרון לפיכחות, מאזינים לצלילי הסז – כלי מיתר תורכי, ולשירה הנהדרת היוצאת מגרונות הזמרים.

איך הגענו הנה? ומה קדם לטקס ה"דם"?

יצאנו, כעשרים איש, במסגרת מועדון העיתון "חיים אחרים", לביקור נוסף אצל הבקטישים. בניגוד לפעם הקודמת, התכוננו לבקר גם מסדרים נוספים בתורכיה, בקוניה ובאיסטנבול וכן לנסות ולהיכנס יותר לעובי הקורה של הטקסים.

הבקטישים מאמינים שיש ארבע רמות בדת:

1. 1. הרמה הראשונה – היא הרמה של החוק המוסלמי – השריעה. החוק נועד לאלו שלא יודעים להבדיל בן טוב ורע, ולכן הוא פוליתאיסטי – אלילי ממהותו.
2. 2. הרמה השנייה – היא הרמה של הדרך, שבה אלוהים הוא אחד ונמצא בכל. עבור הבקטישי המסגד ובית המרזח הם אחד. ברמה זו נמצאים הבקטישים.

הרמות הבאות הם הרמות של הידע ושל האמת.

הבקטישים מאמנים שמוחמד נתן את הרמה הראשונה של הדת, את החוק, ואילו עלי – חתנו של מוחמד נתן את הרמה השנייה, הרמה הנסתרת של הדרך.

מכיוון שהם כבר ברמה השנייה אין חשיבות לקיום החוקים, אין הם מתפללים במסגדים, אינם צמים בראמאדן, ובמקום זאת יש להם טקסים מיוחדים משל עצמם שבהם משתתפים נשים וגברים בצורה שווה. בטקסים אלו הם רוקדים ריקודים מקודשים, שרים שירים הנקראים 'נפש', מקיימים אקטים סמליים, לומדים את התורה בעזרת שיחות עם המורה – ה’מורשד’, או ראש הקהילה ה'דדה' – השייח', וכן שותים ראקי – עראק.

כבר בערב הראשון שלנו בכפר הלכתי ל'דרגה',לבקר את החברים שלי מהשנה הקודמת.

'דרגה'  הוא מקום המפגש שבו נפגשים הסופים, יושבים שרים ורוקדים כל הלילה. בדרך כלל זה חדר גדול ובו שטיחים מקיר לקיר, לרוב מתלווים לחדר מטבח, חדרים לאורחים, ועוד… במסדרים הסופיים בארץ ה'דרגה' נקראת 'זויא' מלשון זווית.

בביקור בשנה הקודמת ישבנו ב'דרגה' כל ערב ונוצרו קשרים חמים עם האנשים שם ובראשם ה'דדה' (השייח') והנגנים. כשבאתי היו כבר במקום כמה עשרות אנשים נשים וטף שלא שקטו אלא שרו ורקדו כהרגלם. כמובן שכולם שמחו לראות אותי והושיבו אותי כלאחר כבוד במרכז המעגל.

לאחר עוד כמה שירים וריקודים לכבוד האורח, ולאחר שהוחלפו ברכות, חילק מאן דהו סוכריות רחת לוקום נהדרות מצופות בפירורי קוקוס. לבקטישים יש תורת מוסר שמתמצית במילים: "אלינה, דלינה, בלינה" שפירושם הוא: "שלוט בידך, בפיך, וביצרך". כמובן שלא התאפקתי והכנסתי מייד את הסוכרייה לפי. לפתע, שמתי לב שכל המבטים מופנים אלי, ואצבעות מצביעות לכיווני, ועל פני כולם צחוק רב. כולם הצביעו על חצי הסוכרייה שבידי. נפלתי למלכודת סופית קלאסית שעלתה לי במחיר קניית שלושה קילו סוכריות לכל הקהילה. הועמדתי נזוף, לקול מצהלות ההמון, ביחד עם עוד שישה אנשים שלא שלטו בפיהם, לפני ה'דדה' לשמוע קצת דברי תוכחה ומוסר לפני שיוטל עליי העונש של קניית הסוכריות.

באמצע התהליך המביך הזה הופיעו, גם כן, חברי הקבוצה שהתאחרו בשל קבלת השבת, וגורלי זה שימש אות ומופת לכולם.

למחרת היום, יצאנו- הגברים של הקבוצה. לחפש ‘מורשד’ (מורה) שיוכל להכניס אותנו לטקסים הסודיים, שלפי הספרים, ידעתי שהם מתקיימים. לאחר מעבר במספר 'דרגות' הובלנו כלאחר כבוד דרך גני ירק קטנים, סמטאות עפר ובתי עץ עותמאנים יפהפיים אל ביתו של ה’מורשד’ הראשי של הכפר, איש שנחשב לגדול בתורה. איש מרשים, בעל חזות אירופאית, קיבל את פנינו.  לאחר שיחה קצרה הזמין אותנו להשתתף בטקס ה"דם" שייערך באותו הערב. בתנאי, אמר, שנשתתף בטקס מתחילתו ועד סופו ולא נצא באמצע. הסכמנו מייד.

בשמונה בדיוק, כמצווה, הגענו ביחד עם כל הקבוצה, מוכנים ומזומנים לקבל עלינו את עול התורה. הטקס התאחר במקצת בגלל איחור הרקדנים ובינתיים אירחו אותנו בחדר האורחים של הבית, שבו היו אורחים נוספים עיתונאית וצלם מהעיתון "סבה" באיסטנבול. לשאלתם מי אנחנו? ענינו בבדיחות הדעת שאנחנו בקטישים ישראלים, וכך יצא שלמחרת היום הופיעה כותרת בעמוד הראשון: "הבקטשים הישראלים".

לפני טקס ה"דם" (של שתיית העראק) מתקיים טקס ה"גם" הוא הטקס העיקרי של הבקטישים. זה הוא טקס שבו מופיעים בעלי תפקידים, מתבצע מעין לימוד ונלמדת התורה. הטקס נפתח בנגינה קורעת לב, ולאחריה שיעור מפי ה’מורשד’. ה’מורשד’ דיבר על השטן – איבליס, שהוא בעצם הנטייה להתפזר החוצה מהמרכז. זהו הרצון לנתח דברים ולתת להם הגדרות כמו: יהודי, מוסלמי, תורכי, ישראלי. לדבריו, המוח המנתח, הוא זה שמשקיע אותנו עוד ועוד בעולם החומר ומונע מאיתנו להגשים את יעודנו הרוחני שהוא התאחדות גמורה עם האלוהים, התאחדות שיכולה להיות מושגת רק בעזרת הלב.

לאחר השיעור נמשכה השירה ואז החלו להופיע בעלי תפקידים שונים לפני ה’מורשד’. הופיע אדם עם מטאטא (במסדרים הסופים יש חשיבות לתפקידי הניקיון והאחזקה השונים ), הופיע אדם עם נר משולש, המסמל את האור האלוהי שמורכב מהשילוש אלוהים-מוחמד – עלי. לבסוף הופיעו שני אנשים עם קערות מים ענקיות, שלאחר שבירכו ובורכו על ידי ה’מורשד’, ואמרו את דברם, הסתובבו בין הקהל הצפוף והגמיעו את פיות כולם מהקערות הללו. התברר שהמים ששתינו הם לזכר הצימאון והסבל של חסן וחוסיין ומלוויהם ביום האחרון של קרב כרבלה.

לסיום השפריצו השניים האוחזים בקערות, את המים שנשארו, על הקהל.

לאחר הצגת התפקידים הטקסית, הופיעו שלושה רקדנים, שביצעו מספר ריקודים בקטישיים מרהיבים. הטקס הסתיים בנגינה ושירה.

נשארנו המומים במקומותינו, עוצמת החוויה לא נתנה לנו לעזוב. מישהו הוציא כלי נגינה וביקשנו את אישורו של ה’מורשד’, לשיר להם בחזרה מעט שירים משלנו.

הלילה התמשך והתמשך ואף אחד לא רצה לחזור למלון וללכת לישון חלילה, ואז, להפתעתי, פרש מאין דהו מפה לפני ה’מורשד’, כמה קערות אוכל הובאו, בקבוק עם נוזל לא מזוהה נמזג לכוסות, והתחיל הטקס שלא האמנתי שאזכה לראותו, טקס ה"דם", הטקס שבו שותים הבקטישים משקאות משכרים.

סיפורו של עזים.

באחד המסעות (כנראה 2019) פגשנו אדם בשם עזים (שם שהוא בחר לעצמו). אנגלי מבוגר בן 57 שהיה מצוי בחוגי הסופיות והבקטשיות במשך שנים רבות וגם מקורב לבולנט ראוף מהמחסום האחרון. הוא אמן, צייר ואחד מתלמידי בשארה, הבית ספר לסופיות בסקוטלנד.

הוא סיפר לנו על החניכה שלו בדרך הבקטשית, במסגרתה קיבל נסיב (חניכה) ראשון מהבבה טפיק אולוטש  Teflik Ulutash(משמעות שמו זה אבן עתיקה). ולאחר מכן נסיב שני, לפני כמה שנים, מהבבה Elemi baba שהוא אחד משבעה Alifi baba בעולם (הדרגה הבכירה).

בגיל 23 עזים חלם חלום שהוא צריך להגיע להאגי בקטש. הקדוש הראה לו בחלום זהב ואמר לו שהכל מתכלה חוץ מהזהב. למחרת הוא נסע להאגי בקטש בעידודו של מורהו בולנט ראוף. האדם הראשון שהוא פגש נהיה הבבה שלו והוא הפך בתוך חמש שנים לנסיב שלו לפי עזים לכל בבה יש רק בזמן נתון רק נסיב אחד). הבבה ששמו היה טפיק אולוטש (אבן עתיקה) הזמין אותו לביתו. עזים ישב שעות וימים בטורבה (קבר) של האגי בקטש והתקשר עם רוחו של הקדוש. במשך אותם חמש שנים הוא היה מגיע לכפר ב6 במאי, זמן של המפגש בין חידר למשה (סיפור המופיע בקוראן) ושוהה בטורבה במשך כמה ימים עד שבועות.

טפיק אולוטש בבה הוא איש פשוט, לא יודע הרבה, ולא הייתה הרבה תקשורת מילולית ביניהם, מכיוון שעזים לא דיבר תורכית וטפיק לא דיבר אנגלית. אבל הייתה ביניהם תקשורת מסוג אחר, הם ישבו ביחד מסתכלים על נר, מתקשרים…

החניכה הבקטישית השנייה והנסיב השני שעזים קיבל קרתה שנתיים שלוש לפני המפגש שלנו איתו, מבבה בשם אלמי בבה באיסטנבול. עזים סיפר כי במשך שנתיים לפני קבלת הנסיב הוא הרגיש כאילו חייו ניטלים ממנו. ההרגשה הייתה פיזית ממש ומורגשת באזור הצוואר, כאילו מישהו חותך אותו בסכין… לאחר שנתיים הבבה אלמי אמר לעזים להקריב קורבן מיוחד לאור קבלת הנסיב שלו. בקורבן כזה הדרוויש מזמן אליו את הכבשה, מזמין אותה לבוא במבטו, הכבשה ניגשת ומושיטה את צווארה, השחיטה נעשית ללא התנגדות, כאילו הכבשה מגישה את עצמה מרצון, מכושפת. לאחר השחיטה הדרוויש עושה מהכבשה חוט שאותו הוא תולה על צווארו, ועור שעליו הוא יושב במיידן, זה העמדה שלו, הפוסט. הכבשה היא כמו הקורבן האברהמי.

עזים הקריב את הקורבן ואיך שהוא עשה זאת הוא הרגיש כיצד תחושת המועקה שליוותה אותו שנתיים נושרת מעליו, התחושה שהוא נשחט, מת, נעלמת, הכבשה לוקחת את זה ממנו.

לפי עזים בבה אלימי הוא אדם משכיל ובנוסף להיותו בקטשי יש לו דרגה 33 בבונים החופשיים. לפי עזים הבבה מערבב לפעמים בין הבנאות החופשית לבין הבקטישיות, נותן משמעות מיסטית ורגשית לטקסים, שזה המהות של החניכה של הבונים החופשיים. וכך כנראה גם בנושא הקורבן…

לאחר הקורבן שהה עזים עם בבה עלימי במשך שלושה חודשים לקבל ממנו את ההנחיות של ההתנהגות הנכונה של הדרוויש.

שהתחיל בולנט ראוף, בגיל 17 כבר חי כשנה במרוקו, מקיים את השריעה וצם ברמאדאן בשיא החום, כך לפחות הוא מספר, אלא שאתה לא יודע אם להאמין לדבריו או לא, במיוחד לאחר שמתגלה בלבול קרדינלי בסדר הזמנים שלו, ובמיוחד לאחר שהוא מספר לך שהיה מכור לסמים למשך תקופה ארוכה (אלא שעם הקשר עם בולנט ראוף זה דעך מעצמו, הוא מספר, פשוט נגמלתי בלא צורך לעשות שום דבר).

לפי עזים במסדר הבקטישי המקורי יש בבות זכר ובבות נקבה, הבבה זכר נקרא בבה – אבא, והבבה נקבה נקראת האנה – אימא, המוהיב (הדרגה הנמוכה במסדר) או הדרוויש צריך שיהיה לו גם אבא וגם אימא, ששייכת לטקה אחרת, כל אחד מלמד אותו דברים שונים, הבבה את כללי ההתנהגות הנכונה, עשה ולא תעשה, האימא את הניואנסים, ההתחשבות, הרגישות.

לפי עזים לבקטשים מבנה חברתי מורכב. הם משתדלים להתחתן בתוך העדה. כל זוג משתדך לזוג אחר, ויש ביניהם יחסים של האק דוסט (חבר אמיתי) ואחריות הדדית, אם אחד מהגברים מת, למשל, הגבר השני צריך לקחת אחריות על האישה שנשארה, היחסים הללו הם יותר מחייבים מיחסי משפחה!

אחת התכונות הנדרשות העיקריות מן הדרווישים היא לעמוד בכניעות, ראש מושפל, יד על הלב, ולהגיד על כל דבר שאומרים להם: "אוולה", שפירושו אישור וקבלה. דבר זה היה והינו חלק מהותי של הדרך, אך בעולם מודרני, עולם של אינפורמציה, עולם של אישיות ואינדבידואליות, ובמיוחד בעולם המערבי, לא בטוח שדרך זו מתאימה… כך אומר לי עזים.  אחד מהדברים שבולנט ראוף חידש היה להיפטר מה"אוולאה" הזה, וגם מהכניעה – "פאנה" בשייח. יש סוגים שונים של פאנה – כניעה, המקובל ביותר הוא פאנה בשייח', אך יש גם מוות בקדוש – פאנה פיר, ומוות באלוהים – פאנה חק. בולנט ביטל כל זאת, הוא אמר: "אני פחות משייח' ויותר משייח'…"

עזים, כאמור, קיבל את הנסיב השני שלו לתוך המסדר הבקטישי מבבה אלימי, נסיב שאושר בטקס הקרבת הקורבן. חלפו להם שנתיים, ואותו בבה אלימי התפרץ על עזים, באמצעו של מפגש ציבורי בתורכיה, בגלל שהוא לא החזיק את כוס הראקי שלו בדיוק כמו שצריך לפי הפרוטוקול הבקטשי. מבחינת הפרוטוקול צריכה להיות הסתרה מלאה של הכוס בעזרת כף היד, עזים פספס בחצי סנטימטר. לפי דבריו הבקטישים באלבניה לא מקפידים על כך ביותר, ולזה הוא היה רגיל, אלא שלבבה אלימי זה היה מאד חשוב, או שהוא השתמש בזה בשביל לנסות ולהכניע את עזים.

"מה זה צריך להיות הדבר הזה?" הוא התפרץ לפני כולם. "אתה לא נמצא בבית מרחץ". "בגלל הביזיון הזה לא אגלה לך יותר סודות במשך שנה" הוא אמר.

לפי עזים לבבה אלימי יש שני צדדים, צד אחד רך ונעים ואוהב וצד אחר קשה וכועס עד כדי אכזריות, הוא הולך בדרך הישנה של הסופים של להרוג את האישיות של התלמיד, לשבור אותה, בכדי שאפשר יהיה לבנות אותו אחר כך מחדש, אלא שחלק מהשבירה הזאת יש לה תוצאות לא טובות, ואתה מקבל אנשים תלותיים לגמרי שלא יודעים להסתדר בלי השייח' ולא יכולים לחשוב בשביל עצמם. אני נגד הדרך הזאת, בולנט לימד אותנו דרך אחרת.

"אז מה ענית לו?" אני שואל "התעצבנת?"

"אמרתי לו שאם כך הוא יראה אותי רק עוד שנה. אחר כך גם שלחתי לו מכתב כועס אותו הוא דאג להפיץ בין כל חברי הקהילה".

"אז נפרדתם?" אני שואל.

"אנחנו לא יכולים להיפרד" הוא אומר, "החיכוך הזה הוא נחמד עד נקודה מסוימת. איימתי עליו שאפיץ את המכתב שלי באינטרנט. עכשיו זה בדיוק שנה מאז הריב. הוא הזמין אותי למפגש היום בערב בשש. ואני לא יודע מה הולך להיות במפגש הזה".

ובכן, לאחר יומיים פגשנו שוב את עזים. "איך הייתה הפגישה?" שאלתי דבר ראשון.

"עזבתי את המסדר" הוא ענה "החזרתי לו את הכובע והתלבושת והתסלים (ענק סמלי שלובשים על הצוואר)."

"למה?" שאלתי.

"הוא רוצה לחנך אותי. הוא רוצה שאני אסתפר, אמצא עבודה, אפסיק לחיות חיים בוהמים ואתחיל לחיות חיים בורגניים. ולי טוב איך שאני, אין לי סבלנות לכל העניין הזה של "פנה בשייח'". הוא נתן לי להמתין שלוש שעות ואז נמאס לי ופשוט החזרתי לו את התלבושת שלו ומהיום אני לא במסדר הבקטישי".

"אז אתה לא מסתכל יותר בנר?" שאלתי

"אני כן. אני עדיין אלוויק בקטישי. אני עדיין מחובר לרוח של האגי בקטש, יותר ממנו."

מדיטציה שלימד עזים: לפי דבריו גורדייף (מורה מערבי שהיה מצוי אצל הסופים) נתן את המדיטציה הזאת בכדי להחזיר את האנשים לאדמה לאחר מותו. מכיוון שאחרי מותו כל הגברים רצו להיות כמו גורדייף, וזה בלתי אפשרי.

אז ככה: יושבים על כיסא עם ידיים על הברכיים, כל הגוף ב90 מעלות, הידיים כמו נכנסות לברכיים, כמו מחליקות לתוך כפפה, המבט קדימה. באיזשהו שלב, מאבדים את הפוקוס, זה החלק הפיזי של המדיטציה. אחר כך מדמיינים את הלב ומישהו שאוהבים בתוך הלב. אחר כך את העין השלישית ומישהו שאוהבים בתוך העין השלישית. ואז מחברים את שלושתם, את המיינד, את הלב ואת הגוף.

גם הריקוד הסופי מחבר בין המרכזים: אתה אומר "אללה, אללה" זה המיינד, המוזיקה זה הרגש, והסיבוב זה התנועה והאינסטינקט.