הצעה לשלושה ימים ירושלים בעקבות עולי הרגל בדרך הדקל

לאחר 10 ימים של הליכה מאומצת נבלה שלושה ימים בירושלים וסביבתה במסגרת מסלול עולי הרגל של "דרך הדקל". נבקר באתרים הנוצריים שנמצאים מרחק הליכה של יום אחד מירושלים ובאתרים שבתוכה. אני מציע ללון בתוך העיר העתיקה ולמחרת לצאת במסלול סובב ירושלים לאתרים הנוצריים החשובים בהר ציון ובהר הזיתים, שיסתיים פעם נוספת בכנסיית הקבר. לאחר לילה נוסף בירושלים כדאי להקדיש יום לאתרים בתוך העיר העתיקה: מסלול הוויה דולורוזה, אתרים ברובע הנוצרי וכנסיית סנט ג'יימס ברובע הארמני, שיסתיים גם הוא בתוך כנסיית הקבר (באופן זה נבקר שלוש פעמים בכנסיית הקבר ונבלה בירושלים שלושה ימים ושלושה לילות, שזה הזמן שלקח לישוע לקום לתחייה). בירושלים יש הרבה מה לראות והמסלול שלנו יתמקד באופן טבעי באתרים הצלבניים שהתקיימו בזמן העליות לרגל הגדולות של ימי הביניים ויפסח על אתרים אחרים, נוצריים ושל דתות אחרות.

את היום השלושה-עשר של המסע אני מציע להקדיש לבית לחם והסביבה, בדיוק כפי שעשו עולי הרגל, ולאחר מכן להקדיש יום או יומיים להליכה למקום הטבילה בירדן, שם נסיים באופן רשמי וסופי את המסע, נטבול, ניטהר, נשיל מעלינו את ה"אני" הישן של הדרך, ונתחבר ל"אני" החדש הרוחני שילווה אותנו בשארית חיינו. כסמל לתהליך שעברנו והעלייה לרגל כולה נקבל כף דקל ממטעי התמרים של יריחו והסביבה, המציינת את הניצחון שלנו על הקשיים של הדרך, ובעקבות כך גם על המוות.

אם נחזור על מה שנכתב עד כה במאמרים מהספר, הרי שבזמן מסעי הצלב שלטו הנוצרים בירושלים פעמיים: פעם אחת בזמן ממלכת הצלבנים הראשונה בשנים 1099-1187, ופעם נוספת בזמן ממלכת הצלבנים השנייה בשנים 1229-1244 (הממלכה התקיימה בשנים 1191-1291). מסלול העלייה לרגל המתואר בספר זה התגבש בזמן ממלכת ירושלים השנייה וההשתלטות הנוצרית המחודשת על ירושלים ב-1229. הקיסר פרדריך ה-2 חתם אז על חוזה יפו עם הסולטאן אלכאמל המצרי וקיבל רצועת אדמה (המקבילה לפרוזדור לירושלים לפני מלחמת ששת הימים) מיפו דרך רמלה ולוד עד לירושלים ובית לחם (הר הבית נשאר בידי המוסלמים). זה היה זמן השיא של העליות לרגל לסנטיאגו ולרומא, והן נתנו השראה לפיתוח מסלול ואופן עלייה לרגל דומה בארץ ישראל. זה לא היה תהליך מובנה ורשמי, אלא התפתחות טבעית שנתמכה על ידי השלטונות והמסדרים הצבאיים.

במשך 15 שנה הייתה הדרך לירושלים והעיר עצמה בידיים נוצריות, והמצב אף השתפר בעקבות מסע הצלב של הברונים ב-1239. בזמן זה נבנו רבים מן המצודות והאתרים שלאורך מסלול העלייה לרגל, וגם ירושלים נבנתה מחדש. אבל ב-1244 נחלו הצלבנים תבוסה לפני צבאות מוסלמים משולבים בקרב הירביה, וירושלים נכבשה ונחרבה על ידי החוארזמים. בשנים שלאחר מכן העלייה לרגל המשיכה באותו המסלול, אבל בעוצמה נמוכה יותר. הזרם האדיר הפך לטפטוף עם נפילת ממלכת ירושלים השנייה בידי הממלוכים ב-1291.

יחד עם זאת, המקום החשוב ביותר מבחינת מסע העלייה לרגל היה ללא ספק כנסיית הקבר, והיא  נשארה בשלמותה ובשליטה נוצרית גם לאחר הכיבוש המוסלמי, כך שחוויית הביקור במקום הייתה דומה גם בזמן השלטון הנוצרי בירושלים וגם לאחריו. בתוך הכנסייה התקיימו טקסים סודיים בשעות הלילה, הוכתרו אבירים, קוימו ונשבעו שבועות, נערכו וידויים, הטבלות ומיסות. כשעולה הרגל הגיע לכנסיית הקבר המסע שלו הושלם ויש להניח שהוא קיבל תעודה או התקבל בטקס חגיגי כפי שהיה נהוג בסנטיאגו.

העלייה לרגל לא הייתה רק לצורך ביקור במקום, אלא כללה גם מרכיבים של מפגש עם קדוש (לרוב מת) וחשיפה לחפצים קדושים בעלי כוחות פלאיים. בימי הביניים האמינו בניסים, ובכל המזבחות שבכנסיות הטמינו שרידי קדושים שהאנשים הפשוטים ייחסו להם כוחות פלאיים, עד כדי קיצור הזמן בכור המצרף. הנוצרים קידשו גופות של קדושים, בגדים שלהם, שערות, חפצים, את חלקי הצלב האמיתיים, את מטפחת ורוניקה, כתר הקוצים, המסמרים וכל מה שקשור לצלב, חנית הגורל, ועוד.. ולכן חלק חשוב מהעלייה לרגל והביקור בירושלים היה מפגש עם החפצים וקבלת הברכה הקשורה במפגש זה.

ההגעה לירושלים כללה גם מרכיב אנתרופולוגי מכיוון שברוב זמן העלייה לרגל היו בעיר אוכלוסיות מוסלמיות ויהודיות, והיא הייתה יעד עלייה לרגל לשתי הדתות הללו וגם לזרמים ועדות אחרים בעולם הנוצרי שהם לא קתולים, כגון ארמנים, אורתודוקסים, אתיופים (שאותם פגשו הצלבנים לראשונה), ועוד. לפי ג'ון איאד, העלייה לרגל לירושלים הייתה שונה מעלייה לרגל למקומות כמו סנטיאגו או רומא, מכיוון שעליות לרגל אלו היו יותר הומוגניות, וערבבו אוכלוסיות בעלות מאפיינים דומים, בעוד שהעלייה לרגל לירושלים (בדומה לעלייה לרגל למכה), הייתה של אנשים הבאים ממקומות שונים בעולם, ושייכים לזרמים שונים ותרבויות שונות.^[1] זה הוסיף לחוויה של העלייה לרגל בתור "טיול אחרי צבא" והביא להפריה הדדית בין תרבויות שונות ולשינוי תפישה לגבי האחר.

כוונתי היא להדגיש את העובדה שהעולים לרגל לירושלים פגשו בנוסף לכנסיות הנוצריות גם את פאר היצירה האדריכלית המוסלמית (בכיפת הסלע), שרידים מזמן העבר המפואר של היהודים, את השווקים של המזרח, וכנסיות ופולחן נוצרי שונה מאלו שהכירו באירופה. מדובר היה באנשים שמדברים בשפות שונות ושיש להם נרטיב אחר על ישוע ומהי אמונה, ולמי שהיה פתוח והזמן בידו (ולרובם היה זמן) זה היה מפגש חשוב ביותר, והוא התרחש בתוך ירושלים עצמה, ולא לאורך המסלול.

במילים אחרות, לירושלים היה ועדיין יש קסם משלה, וההגעה אליה הייתה כמו להגיע לעולם אחר. הכניסה לעיר העתיקה מוקפת החומה הייתה מעין כניסה למחילת ארנב, עולם שונה ומסתורי, גם בלי קשר לכנסיית הקבר. הגעה למקום שהוא כה מגוון מבחינה דתית ולאומית, ויש בו מטען של היסטוריה אנושית רב כל כך, חוללה משהו בקרב עולי הרגל כפי שהיא עושה לתיירים כיום. אלא שהגעה למקום לאחר הליכה של עשרה ימים מתוך כוונה להגיע אליו הופכת את החוויה לשונה מזו של מי שמגיע אליו באוטו.

כנסיית הקבר עבור עולי הרגל

כנסיית הקבר היא האתר הקדוש ביותר בעולם לנוצרים, היא מאחדת בתוכה את סלע הגולגולתא שעליו נצלב ישוע, האבן שעליה משחו את גופו בשמן, את הקבר שבו נטמן לזמן קצר עד שקם לתחייה, את מקום מפגשו עם מרים המגדלית, את מקום מציאת הצלב, וכן חלל שנחשב למרכז העולם בשם קתוליקון. יש בה קפלות רבות ובהן שרידי קדושים, כגון גולגולתו של אדם הראשון, וחפצים קדושים, כגון הגביע הקדוש וחנית הגורל. מסביב לכנסיית הקבר נוספו מנזרים, כנסיות ומוסדות נוצריים רבים.

כנסיית הקבר הייתה משאת נפשם של עולי הרגל בימי הביניים. חלקם היו אנשים שביקשו לעבור תהליך טקסי בתוך הכנסייה, ורבים מהם רצו להתקבל כאבירים תיאורטיים במסדר אבירי הקבר הקדוש. עולה רגל מהמאה ה-15 בשם פברי מתאר טקס הכתרה לאבירות שנעשה בתוך הקבר הקדוש, שבו השתתפו מקצת מעולי הרגל שהגיעו לירושלים: "האציל ג'ון שהיה הרוזן של צידון נקרא לתוך המערה הפנימית של הקבר, מנהל הטקס ענד חרב של אבירות למותניו וקשר את דורבנות האבירות לרגליו, ואמר לו לכרוע על ברכיו לפני הקבר של האדון ולהשתטח עליו עם חזהו וידיו, כשג'ון היה בתנוחה זו הכה המכתיר שלוש פעמים על כתפיו עם החרב שהעניק לו ושאותה הוא הוציא עתה מנדנה, בשם האב הבן ורוח הקודש, לאחר מכן הוא הקים את ג'ון, שחרר את החרב והדורבנות ממנו, נשק לו ואמר: 'לוואי שזה יהיה לטובתך'".^[1]

הטקס התקיים בלילה והיה השיא של מסע העלייה לרגל. פברי מספר שלנו ששעה לפני חצות נקראו עולי הרגל אל כנסיית הקבר, וכל מי שביקש מבין האצילים להיות אביר הוכנס לכנסייה של גולגולתא, למקום הקתוליקון שנחשב למרכז העולם. הנוכחים הוזהרו שלא ישקרו בנוגע למעמדם ושיוכם, וכי רק אנשים ללא רבב ועם שושלת יוחסין יכולים להיות מוכתרים לאבירות. הם הונחו להישמע תמיד לאפיפיור, הכנסייה והקיסר, שעליהם להגן על הכנסייה הקתולית וזכויותיה, להילחם למען הבישופים, הכמרים וכל האנשים והמוסדות הדתיים, רכושם ואדמותיהם. הם צוו לשלוט בשלום, לנהוג בצדק ביתומים, אלמנות, זרים ועניים, ולעזור לכל מי מהמאמינים שנמצא במצוקה.

גם אם היית עולה רגל פשוט ולא מועמד לאבירות, ההגעה לכנסיית הקבר לוותה בתהליך דתי שכלל שטיפת הרגליים שעשו את הדרך הארוכה הזו, על ידי הנזירים במקום (כפי שעשה ישוע לתלמידיו)[2], השתתפות במיסה, וידוי, וכנראה שגם טקסים ייעודיים שנעשו בקבוצות. אבל מעבר לכל זה, ההגעה לכנסיית הקבר הייתה מרגשת ובלתי נתפשת, הגשמה של חלום בן שנים רבות, חוויית שיא בחיים של המאמין הנוצרי, והיא לוותה בתפילות אישיות, תחינות, בקשות, הודיות ורגעים של אקסטזה.

בכנסייה התקיימו באופן קבוע תפילות, תהלוכות וטקסים שכללו קטורת, שירה, הנפת דגלים, הצגת איקונות וחפצים מקודשים ועוד. דמותו וסיפורו של ישוע מעניקים למקום את מימד האדם, והקשר למוות ולתחייה מעורר את תחושת המסתורין הנורא (mysterium tremendum) וההוד הנורא (deinos). זהו מקום שהנכנסים אליו לא יוצאים ממנו באותו מצב צבירה; הם הופכים לעפר ואפר, הם מתים וקמים לתחייה.

כנסיית הקבר המקורית נבנתה על ידי הקיסר קונסטנטינוס ואימו הלנה במאה ה-4, אבל היא נהרסה ברובה בתחילת המאה ה-11 על ידי הח'ליף הפאטימי אל-חכים, ונבנתה מחדש באופן צנוע יותר על ידי הקיסרים הביזנטיים (מונומכוס) באותה מאה. הצלבנים בהנהגת המלכה מליסינדה בנו מחדש את רוב חלקי הכנסייה באופן מפואר ורב רושם, ובכלל זה הקתוליקון, המסדרונות וגבעת הגולגולתא. הבנייה הושלמה במלאות יובל לשחרור ירושלים (1149), וזה בסיס המבנה של היום.

הכנסייה הצלבנית מורכבת משני חלקים עיקריים, הרוטונדה – המבנה העתיק והעגול מסביב לקברו של ישוע שהוקם ברובו בתקופה הרומית־ביזנטית, והקתוליקון – האולם המרכזי המשמש אולם תפילה שהוקם ברובו בתקופה הצלבנית. מסביב לקתוליקון נוסף מסדרון (אמבולטוריום) הליכה ובו קפלות שונות המייצגות אירועים ודמויות בחייו של ישוע. ברחבי הכנסייה ישנם חדרים וחלקים רבים המתפצלים מהמבנים המרכזיים, חלקם סגורים לקהל וחלקם פתוחים.

מבנה כנסיית הקבר הוא שיא האדריכלות של הממלכה הצלבנית. הקשתות המצולבות מבטאות תפישה דתית חדשה שבאה לידי ביטוי לאחר מכן בהתפתחות הקתדרלות הגותיות באירופה. הצלבנים עיטרו את הבניין בפיסול מורכב ועדין של הכותרות, המשקופים והמטופות בעיקר, וגם בפסיפסים אמנותיים נפלאים שמהם נותרו שרידים מעטים. הם הכניסו לאדריכלות צבע, עדינות ומורכבות, וביטאו בכך את המיסטיקה שחלחלה לנצרות בעת ההיא.

הכנסייה הייתה לא רק המבנה עצמו אלא גם חפצים קדושים שהיו בו, כגון חניתו של לונגינוס והגביע הקדוש שנשמרו באתר,[3] טקסים ותהלוכות שהתקיימו בו ולמעשה מתקיימים בו עד ימינו, מקום קבורה של מלכי ירושלים הצלבנית שנשבעו להגן עליה, ומקום פעולתם של מסדרים אביריים חדשים כגון מסדר הקבר הקדוש (Order of the Holy Sepulchre).

בפתחה של כנסיית הקבר הצלבנית נבנה שער כפול (שמשקופיו הנהדרים נמצאים כיום במוזיאון רוקפלר) המבטא את התפישה הדואלית של הכנסייה כמקום של מוות ותחייה. שער אחד היה קשור למוות ולצליבה ועל משקופו מופיע סבך הצמחייה המורכב של העולם הזה, ובתוכו דמויות אדם וחיות. ושער אחר, שחסום כיום, היה קשור למוטיב התחייה והגאולה, ועל משקופו מופיעות סצנות שונות הקשורות לחייו ולתחייתו של ישוע. משמאל לשער נבנה מגדל פעמונים גדול, ומצדו הצפוני של המתחם הוקם ארמון הפטריארך של ירושלים, שלימים הפך למתחם אל-חנקה של צלאח א-דין.

הבנייה החדשה שהובילה המלכה מליסינדה הייתה הרבה יותר שלמה והומוגנית ובעלת אור רב יותר שנכנס פנימה מכפי שהכנסייה נראית כיום, והיא הדגישה את מוטיב התחייה. הצלבנים שינו את שמה של כנסיית הקבר לכנסיית התחייה (Anastasis). הנס של התחייה בא לידי ביטוי בצורת מבנה הרוטונדה מעל הקבר הריק. רוטונדה היא תבנית אדריכלית קלאסית של עיגול עם כיפה, ובה בחר הקיסר קונסטנטינוס בכדי לסמל את ניצחון ישוע על המוות. בלב הרוטונדה ניצב הקבר הקדוש, כיום יש מעליו מבנה שנקרא אדיקולה שהוקם בתחילת המאה ה-19, אך בזמן הצלבנים היה במקום סלע ובתוכו קבר חצוב. הצלבנים שימרו את מבנה הרוטונדה הביזנטי, אבל הוסיפו לו בניינים, מסדרונות וקשתות בצדיו.

ממזרח לרוטונדה בנו הצלבנים אולם גדול, שהוא החלל העיקרי במבנה ונחשב על ידם למרכז העולם ולכן הוא נקרא קתוליקון. האולם היה ריק, בניגוד למרכז העולם היהודי והמוסלמי בכיפת הסלע, ועל ידי כך סימל את הרוחניות הנוצרית החדשה. הוא נמצא באמצע הדרך בין מקום הצליבה למקום התחייה, שנתפשו כחסד אלוהי שמאפשר גאולה. כיום יש בתוך האולם גביע מאבן המסמל את עובדת היות המקום "אומפאלוס" – מרכז העולם, ויש כאלו המקשרים את הגביע הזה לגביע הקדוש (ראו בהמשך).

מסביב לקתוליקון הם בנו אמבולטוריום – מסדרון ובו קפלות שבהן הוצגו חפצים קדושים. אחד החשובים שבהם היה חנית הגורל. בזמן המצור והקרב המכריע נגד המוסלמים באנטיוכיה התגלתה החנית המקורית על ידי אדם בשם פיטר ברתולומיאו, ועזרה לצלבנים להכריע את המוסלמים בשדה הקרב. החנית נהפכה לקמע של הצלבנים וסמל לברכה ולכוח האלוהי שניתן להם, ולכן היה זה אך טבעי שהיא תגיע לכנסיית הקבר ותישמר בקפלה מיוחדת לכבודה מסביב לאמבולטוריום, אבל רצה הגורל והיא מצאה את דרכה לאחר 10 שנים לקונסטנטינופול ושם נעלמה. כיום הקפלה הזו ריקה, ורק ציורים של לונגינוס דוקר את ישוע בצדו על הקירות מגלים לנו את הסיפור הזה.

בסמוך לקפלה של חנית הגורל זכו עולי הרגל לראות את העמוד המקורי שאליו נקשר ישוע בזמן ההלקאה וההרשעה שלו, ואם הם ירדו בפתח הסמוך לקפלת ההלקאה אל החללים התת-קרקעיים שמתחת לכנסייה הם זכו לראות את המקום שבו מצאה הקיסרית הלנה את שרידי הצלב האמיתי. ממקום זה נפתחו חללים נוספים מתחת לכנסייה, שהכניסה אליהם אושרה רק למעטים ומיוחסים והם היו מקומות המסתורין. הצלבנים אהבו מקומות סודיים תת-קרקעיים, ועבור עולי הרגל שזכו בכך הייתה בירידה אליהם מעין חזרה על הירידה לשאול של ישוע שבעקבותיה באה התחייה.

השריד הקדוש החשוב ביותר בכנסיית הקבר היה הצלב האמיתי, שעקבותיו אבדו במהלך הדורות ושנמצא מחדש על ידי הצלבנים. המציאה של הצלב התרחשה במהלך בחירתו של הפטריארך הצלבני הראשון לירושלים. ריימונד מסנט ג'יל טען שהוא צריך להיות הפטריארך בגלל שברשותו הייתה חנית הגורל, אך לרוע המזל המתחרה שלו (ארנולד) מצא מיד את הצלב האמיתי מוחבא בתוך קיר של אחת הקפלות בגן הכנסייה. הצלב האמיתי הולבש בלבוש זהב ויהלומים, והוצג על עמוד כהשראה לצלבנים כשהם יצאו לקרב. הוא יצא גם לקרב קרני חיטים, שם אבד ונראה לאחרונה מוצג לראווה ברחובות דמשק על ידי המוסלמים המנצחים.

כנסיית התחייה (הקבר) לא הייתה רק מקומות הקשורים לישוע, בניינים ושרידים קדושים, אלא גם מקום של התחברות עם הסדר החברתי, הקדושים והמלכים של הממלכה הצלבנית. בתוך הכנסייה נשמרה חרבו הקדושה והמקורית של גוטפריד מבויון, המלך הראשון של ירושלים, והיא שימשה בטקסי אבירות של מסדר הקבר הקדוש (עד היום). מימין לשער הייתה קפלה של אדם הראשון מתחת למקום הגולגולתא. בקפלה זו, שנבנתה על ידי הקיסר הביזנטי מונומכוס במאה ה-11, נראה הסדק שבסלע הגולגולתא שדרכו חלחל דמו של ישוע והתחבר עם גולגולתו של אדם. במקום זה נקברו המלכים הצלבניים על הרצפה באופן שאפשר יהיה לדרוך על קבריהם. עד המאה ה-18 יש לנו עדויות על קבריהם של גוטפריד מבויון ובלדווין ה-1, מלכי ירושלים הראשונים. במקומות אחרים באזור הכניסה היו קברים של מלכי ירושלים האחרים ואנשים חשובים, היחיד ביניהם שנותר גלוי כיום הוא קברו של פיליפ ד'אוביניי מאנגליה, איש המסדרים האביריים, עולה רגל ומורו של המלך הנרי ה-3, מחוץ לשער הכניסה.

היבט נוסף וחשוב של כנסיית הקבר היה הטקסים הדתיים שהתרחשו בתוכה. עם הגעת הצלבנים לירושלים הם החרימו את כנסיית הקבר מרשות הנוצרים האורתודוקסים והשתלטו על טקסי שבת האור שהתרחשו במהלך חג הפסחא, ושבמהלכם ירדה אש פלאית מהשמיים. בכל יום שישי התקיימו תהלוכות לציון זמן צליבתו וקבורתו של ישוע, והחלה להתפתח המסורת של דרך הייסורים, אבל לא במסלול ובתחנות של היום.

ניתן לסכם ולומר שהביקור של עולה הרגל בכנסיית הקבר היה חוויה מופלאה שבמסגרתה הוא נחשף לאתרים החשובים ביותר מבחינת הפסיון וחייו של ישוע, אתרי הצליבה והתחייה. הוא עקב אחר התהליך של המוות והלידה מחדש שישוע עבר, ולמעשה השתתף בו בעזרת טקסים, תפילות, קריאת טקסטים מהברית החדשה (שנעשתה לרוב בקבוצה מכיוון שרוב עולי הרגל לא ידעו לקרוא ולא היו להם ספרים), וייתכן שאף קיימו טקסי סיגופים וצומות. רבים מהטקסים הללו התרחשו בלילה והשאירו על המשתתפים בהם רושם כביר. בנוסף על כך, עולה הרגל נחשף להיסטוריה של הממלכה הצלבנית דרך הקברים של המלכים, זכה להשראת והאצלת הברכה של החפצים הקדושים ביותר בעולם הנוצרי, ובראש ובראשונה הצלב הקדוש, נפעם מהאמנות והאדריכלות, ועלה למרומים עם השירה, ריח הקטורת, צלצול הפעמונים והצבעוניות של התהלוכות.

הביקור בכנסיית הקבר ערך לפחות כמה שעות, והחוויה המלאה של המקום הצריכה לפחות שניים או שלושה ביקורים בשעות שונות של היום ובימים שונים, כשהעדיפות הייתה לימים מיוחדים בלוח השנה הנוצרי (הליטורגי). יחד עם זאת, הזמן של הביקור יכול היה להיות כל זמן, מכיוון שהביקור בכנסיית התחייה היה בסופו של דבר תהליך אישי וכוון להיות כזה. במהלכו עולה הרגל הגיע לתשובות לגבי חייו, ייעודו, והסיבות שבגללן יצא לדרך. וגם אם לא היו כאלו, הוא הרגיש שהוא ממצה את חייו, מגיע לחוויות שיא, וזוכה לברכה ולחסד מעבר למה שיכול היה לדמיין לעצמו בכפר שממנו יצא לדרך. הוא לקח את המראות, הקולות, המחשבות, הרגשות והתובנות איתו, והם נשארו איתו לשארית חייו, וגם לאחר המוות.

מבחינת סדר ומסלול הביקור בכנסיית הקבר, התפישה המסורתית מכוונת לבקר תחילה במקום הצליבה – הגולגולתא והחדר שתחתיה, לעבור דרך האמבולטוריום ולראות את הקפלות של החפצים הקדושים ומקום מציאת הצלב, ולבסוף להגיע לרוטונדה – מקום הקבר והתחייה, ולאחר מכן לקתוליקון. יחד עם זאת, מצאתי שההשפעה החזקה והמיטיבה ביותר על חוש הקדושה שלנו היא לגשת מיד לאזור הרוטונדה (הקבר), שם נכנס אור מהפתח שבכיפה הגדולה,[4] וזהו הניצחון של האור על המוות, והחיבור בין המישורים שקורה עם החשיפה המידית למראה הזה שמהווה את עיקר חוויית הביקור במקום.

קראו מאמר נוסף – כנסיית הקבר ודרך הייסורים בירושלים

היום האחד-עשר: הר ציון והר הזיתים

ההגעה לכנסיית התחייה (הקבר) הייתה חוויית שיא מבחינת עולי הרגל, ואי אפשר היה לעכב אותה מרגע שהם הגיעו לירושלים. אבל לאחר מכן הגיע הזמן להתייחס למעט עניינים ארציים ולהשלים את החשיפה למקומות הקדושים ומסלול העלייה לרגל. ראשית דבר זאת הייתה הזדמנות של פעם בחיים לראות את כל, או רוב, האתרים בירושלים הקשורים לישוע עצמו, בתוך העיר ומחוצה לה, וגם את מקום לידתו בבית לחם. בנוסף לכך, לאחר עשרה ימי הליכה והריגוש של הביקור הראשון בכנסיית התחייה היה צריך להתפנות למספר ענייני חולין, כמו חידוש האספקה בשווקים של העיר, או פנייה לבית החולים של ההוספיטלרים במוריסטן במקרה של בעיות בריאות, תיקון בגדים או נעליים שנקרעו, וכיוצא בזה.[5]

ולכן הימים הבאים (שלעיתים נמשכו שבועות וחודשים) הוקדשו לירושלים וסביבתה, מפגש עם חברים, תפילות, מנוחה וכן הלאה. וגם אנחנו, במסגרת העלייה לרגל שלנו, נקדיש שלושה ימים לביקורים באתרי ירושלים ובית לחם. ביום האחד-עשר של העלייה לרגל אני מציע לבקר באתרים הנוצריים החשובים מחוץ לעיר העתיקה באזור הר ציון והר הזיתים. ביום השנים-עשר באתרים החשובים בתוך העיר העתיקה, וביום השלושה-עשר בבית לחם. קשה לדעת במדויק את המסלול שעשו עולי הרגל, ולכן המסלולים שאני מציע בשלושת הימים הבאים הם בגדר הצעה בלבד, ויחד עם זאת הם מסתמכים על האתרים שהיו קיימים ופעילים בזמן ממלכות הצלבנים הראשונה והשנייה. ייתכן שהיה סדר ליטורגי מסוים בביקור באתרים בירושלים, ואם אכן היה כזה, המקומות להתחיל בהם הם הר ציון והר הזיתים, שניהם אתרים מחוץ לעיר העתיקה של היום.

חשוב להבין כי עליות לרגל דתיות נעשות בעקבות הופעה אלוהית שקרתה במקום (היירופניה), וחלק חשוב מתהליך העלייה לרגל הוא החייאה של האירועים שקרו בעזרת ביקור במקומות, טקסים, הצגה של הדברים, מחשבה ותפילה. כלומר במסגרת העלייה לרגל לירושלים עולי הרגל חיו מחדש את אירועי השבוע הקדוש לפני הפסחא, את אירועי הפסיון והצליבה, התחייה והקמת הקהילה הנוצרית הראשונה. באנגלית קוראים לזה Reenact, כשהתרגום המילולי בעברית, "לשחזר", הוא לא מדויק.

השחזור, או החזרה על האירועים, הביא לנוכחות (קרטופוניה) של קדושה, וזאת הייתה המטרה שלמענה עולי הרגל יצאו לדרך. ולכן במסגרת היום האחד-עשר נשחזר את אירועי השבוע שלפני הפסחא כמו התחייה של לזרוס, הכניסה של ישוע לירושלים, התאנה בבית פגי ועוד, ובמיוחד את האירועים שלפני הצליבה והם הסעודה האחרונה, השעה הקשה בגן, המאסר על ידי החיילים, המשפט לפני הסנהדרין וקריאת התרנגול. כל האירועים הללו קרו בשטחים שהם כיום מחוץ לעיר העתיקה, הר ציון, אפיק נחל קדרון (עמק יהושפט) והר הזיתים. בזמן שנהיה במקומות הללו נתייחס גם לאירועים שקרו בהם לאחר הצליבה, והם ירידת רוח הקודש בהר ציון והעלייה לשמיים של ישוע מעל הר הזיתים.

מבחינת המסלול של היום האחד-עשר אני מציע להתחיל בהר ציון בביקור בחדר הסעודה האחרונה והדורמיציון, להמשיך לפטרוס גליקנטוס, לרדת לנחל קדרון לאתר חלק דמא, בריכת השילוח ומבני הקברים מימי בית שני, להגיע לגת שמנים וקבר מרים, לטפס במעלה הר הזיתים אל כנסיית העלייה ומתחם אבינו שבשמיים, ואם אפשר להמשיך גם לכנסיות בבית פגי ובית עניה. בדרך חזרה אני ממליץ לבקר במתחם סנטה אנה וגם בכנסיית הקבר. הרציונל מאחורי המסלול הזה הוא שהוא עוקב אחר האירועים שקרו במהלך השבוע הקדוש ומאפשר לחיות ולהחיות אותם. גם מבחינת ניהול הזמן יש בו היגיון. הביקור בכל האתרים הללו ממלא את היום, ואם מבקשים להתפלל, לעבור תהליך, לקיים מיסה בכל מקום, זה גם יכול לקחת יותר מזה.

הר ציון עבור עולי הרגל

עולי הרגל התחילו את היום האחד-עשר של המסע שלהם בביקור במקום הסעודה האחרונה בהר ציון, שהוא גם מקום ירידת רוח הקודש בפנטקוסט, הם ראו את המקום שבו מרים נרדמה, את הציור המקורי של לוקס שהיה בין באי הקהילה, כותב בשורה, רופא וצייר, שהעלה לראשונה את דמותם של מריה וישוע (אותם הכיר באופן אישי) על בד. הם ביקרו במקום שבו פטרוס התכחש לישוע שלוש פעמים, והזדעזעו ממראה חדר הכלא שבו היה כלוא במשך הלילה, בזו לבתים של הכהנים העשירים והמושחתים שחלקם שרד, והמשיכו בעקבות ישוע למקום ארמון המושל כשהם נושאים תפילה בליבם שיחון את אדונם המשיח (למרות שהם ידעו מראש את סוף הסיפור). לאחר מכן הם ירדו לגת שמנים בעמק יהושפט, נחל קדרון, בכדי לחיות את האירועים שקרו שם, ומהדרין היו מתחילים בחדר הסעודה בהר ציון, יורדים בעקבות ישוע לגת שמנים, ועולים חזרה לביתו של כיפא הכהן לפי סדר האירועים.

חדר הסעודה האחרונה היה גם המקום שבו התכנסה הקהילה הנוצרית היתומה לאחר מותו של ישוע ועלייתו לשמיים, בהנהגת אימו מרים ואחיו יעקב, שם הם חיו חיי קהילה, קיימו את הסקרמנטים הראשונים (האוכריסטיה והטבילה), וניסו לשמור את תורתו. במסגרת זו הם חגגו בחדר הסעודה האחרונה את החג הבא לאחר פסח בלוח השנה היהודי והוא חג השבועות. אז קרה נס גדול, ורוח הקודש שהייתה עם ישוע ונראתה בצורת לשונות של אש ירדה עליהם ולפתע הם יכלו לעשות את מה שישוע עשה, לדבר בלשונות, לרפא אנשים ולחולל ניסים, וזה העיד על כך שהנצרות בורכה ויכלה להמשיך גם כשישוע כבר איננו, מחכה לשיבתו השנייה.

מכל הסיבות הללו נבנתה בהר ציון כבר בתקופה הביזנטית כנסייה גדולה שנקראה "אם כל הכנסיות". אבל כשהצלבנים הגיעו לארץ הכנסייה הייתה חרבה והם פנו לחידוש האתר, תוך כדי זיהוי קבר דוד בתוכו. במאה ה-13, בזמן ממלכת הצלבנים השנייה, הם הקימו קלויסטר ענק שחלק ממנו הוא חדר הסעודה האחרונה של היום. בתוך חדר זה ניתן לראות עמודים צלבניים יפהפיים עם גילוף של ציפור הפליקן המנקרת את החזה שלה בכדי להאכיל את צאצאיה, סמל לישוע ולפנייה שלו לתלמידים במקום זה: "שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה והנצחית הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים" (מתי, כ"ו 26).

הביקור ב"אם כל הכנסיות", מקום הקהילה הנוצרית הקדומה, היה התחברות של עולי הרגל לערכים של קהילה נוצרית וחיים של שיתוף וקדושה. חשוב להבין שהעלייה לרגל הייתה גם תהליך של לימוד, כשכל אתר מלמד שיעור אחר. רבים מעולי הרגל היו אנשים אינטליגנטים שלא הסתפקו רק באמונה לשמה, ובכל מקרה אופי העלייה לרגל הנוצרית הוא שיקוף של תהליך פנימי, והתבוננות על האירועים השונים בחייו של ישוע והקדושים שהחלה לקבל בזמן מסעי הצלב מימד אלגורי. עולי הרגל נהגו לקרוא קטעים מהברית החדשה ומהתנ"ך באתרים השונים ולהרהר כיצד זה מתקשר לחיים שלהם, מה השיעור שהם יכולים ללמוד מכך, ובהר ציון השיעור היה כיצד לחיות חיים נוצריים אמיתיים בקהילה באופן שיביא לירידת רוח הקודש.

העובדה שחדר הסנקולום (חדר הסעודה האחרונה) בהר ציון נחשב כמקום ירידת רוח הקודש על התלמידים בפנטקוסט נקשרה לסיפורי המלך ארתור ואחוות השולחן העגול, והביאה גם לזיהוי של הסרקופג העתיק שמתחת לחדר כקברו של דוד המלך, שהוא פרסוניפיקציה של רוח הקודש. על ידי גיוס דוד לאתרים הקדושים הנוצריים הושג חיבור לבית לחם ולשושלת של בית דוד, שממנה הגיע כביכול ישוע. עולי הרגל ראו את עצמם ואת הצלבנים כישראל האמיתי והתגאו במורשת התנ"כית שלהם.

לפי ספר "מעשי השליחים" גם מריה חיה בבית בהר ציון, בנוסף למרקוס והתלמידים, והמסורת טענה שכך גם לוקס, כותב האוונגליון השני שהיה גם צייר ורופא. עולי הרגל האמינו שלוקס הספיק לצייר ציורים של מריה וישוע (מזיכרונו), והם רצו לראות את הציורים הללו, או לפחות העתק שלהם, שנחשבו לקדושים ביותר בעולם. האמונה המריאנית שהתפתחה באותה תקופה האמינה שמרים עלתה לשמיים, וכשהגיע זמן מותה היא רק "נרדמה" לכמה ימים עד שישוע בא ולקח אותה, גוף ונשמה, לשמיים, שם היא הפכה למלכה ומתווכת עבור בני אדם.

עולי הרגל הכירו היטב את המזמורים והתפילות למריה שפיתחו ברנרד מקלרבו ואחרים, וכשהם היו בהר ציון הם ביקשו לראות את החדר שבו חיה ואת המקום (מרתף) שבו נרדמה. כיום יש במקום התרדמה כנסייה גרמנית גדולה בשם הדורמיציון, שנבנתה בדמות טירה של המלך הגרמני האגדי קרל הגדול מהמאה ה-8. בסמוך להדורמיציון נמצא חדר הסעודה האחרונה, בקומה השנייה של בניין בן שלוש קומות, כשבקומה התחתונה שלו נמצא קבר דוד ובקומת הגג העליונה יש מסגד, תערובת ירושלמית אופיינית ומעוררת השראה.

בזמן ישוע היה הר ציון בתוך חומות העיר העתיקה של שלהי ימי בית שני, אבל בתקופה הצלבנית הוא כבר היה מחוצה לה, ועולי הרגל של "דרך הדקל" היו יוצאים מהעיר לבקר באתרים של הר ציון, שראש וראשון ביניהם היה "אם הכנסיות" וחדר הסעודה האחרונה. אבל בנוסף לכך הייתה כנסייה נוספת בשיפולי ההר, במקום ביתו של הכהן הגדול כיפא, ששימש גם כמקום כינוס הסנהדרין. לפי המסורת זה היה המקום שבו נשפט ישוע, נכלא למשך הלילה, ופטרוס התכחש אליו שלוש פעמים. הכנסייה נקראה "כנסיית פטרוס הקדוש של קריאת התרנגול".

ההתכחשות של פטרוס לישוע נתפשה על ידי עולי הרגל במידה רבה כהתכחשות של כל המין האנושי לאלוהות, והתרנגול הוא קריאת ההשכמה להתעוררות רוחנית. ולכן הביקור במקום היה חשוב וחלק מרכזי בתהליך ההחייאה מחדש של הדרמה הקדושה, וניתן לומר גם הקוסמית, שהתרחשה בירושלים בזמנו של ישוע וקשורה לאירועים שהתרחשו בימים האחרונים של חייו.

קראו מאמר על הר ציון והרובע הארמני בירושלים

כולל פירוט על כמה מהאתרים שהוזכרו לעיל

הר הזיתים עבור עולי הרגל

מהר ציון ירדו עולי הרגל של "דרך הדקל" לגת שמנים בעמק יהושפט, נחל קדרון. המצב בירושלים במאה ה-13 היה מורכב. למשך תקופה קצרה של 16 שנה (1229-1244) המוסלמים שלטו בהר הבית והנוצרים בשאר העיר (קצת כמו היום), אבל זה היה זמן שבו היו יחסים טובים בין מוסלמים לנוצרים וביטחון יחסי בדרכים ובביקור באתרים. וזה מה שאפשר את התפתחות מסלול העלייה לרגל.

לאחר שביקרו באתרי הר ציון ירדו עולי הרגל, באותן מדרגות שבהן פסע ישוע, מחדר הסעודה האחרונה לאזור גת שמנים, בה הוא העביר את שעתו הקשה ביותר, לפני שהחיילים באו לאסור אותו. במקום שבו עומדת כיום כנסיית "כל העמים" הייתה כנסייה צלבנית קטנה שאיננה עוד, אך הזיתים הם אותם זיתים, כאז כן היום (חלקם נשמרו אף מתקופתו של ישוע). עולי הרגל ביקרו במקום גת שמנים ובקבר מרים הסמוך וגם עלו למקום "כנסיית הדמעה", כיום מול כיפת הסלע, ולאחר מכן לאתרים בהר הזיתים.

בדרך אל גת שמנים היו גם האתרים של עמק יהושפט, נחל קדרון, קבר אבשלום, קבר בני חזיר, מעיין הגיחון, בריכת השילוח, כולם אתרים מוכרים וחשובים מתקופת התנ"ך שהייתה להם משמעות רגשית ורוחנית חשובה עבור עולי הרגל. כאן הם הרגישו כמו ישראלים אמיתיים, והם ראו עצמם ככאלו. מהצד השני של גיא בן הינום, צופה על המפגש של הגיא עם נחל קדרון, עמד המנזר של חקל דמא (שדה הדמים), שהיה בחזקת ההוספיטלרים ושימש כמקום שבו קברו את מי שנפטר בדרך. האדמה של המקום נחשבה למקודשת ומסייעת בתהליך תחיית המתים, ולכן עולי הרגל לקחו חופנים ממנה חזרה איתם לאירופה כדי להניח אותה במקום הקבר שלהם. באופן כללי העלייה לרגל לירושלים נחשבה להכנה טובה למוות, ועולי הרגל הביאו איתם גם את תכריך המוות שלהם או חלקים ממנו לירושלים, או שקנו חלקי לבוש בירושלים ומזכרות שילוו אותם לקבר ולעולם הבא.

כשישוע היה אדם מתהלך על פני האדמה הוא הגיע לירושלים מהר הזיתים רכוב על חמור לבן, כמו המשיח המיועד. במשך השבוע הקדוש שקדם לצליבה הוא בילה בהר הזיתים (בבית פגי), הקים את לזרוס לתחייה (בבית עניה), ייבש את התאנה (בבית פגי), וגם בכה על מר גורלה של ירושלים במדרון הר הזיתים, במקום שבו נהגו לשרוף את הפרה האדומה (ייתכן שהמקום שבו ציינו עולי הרגל את הבכי הזה הוא בדיוק ממזרח לבית המקדש במקום כנסיית הדמעה של היום, אבל לא נמצאו בו שרידי כנסייה צלבניים).

כדאי להוסיף בהקשר זה שעולי הרגל של "דרך הדקל" התפעלו מאוד ממבנה כיפת הסלע המוסלמי, שהיה בידי הצלבנים בזמן ממלכת ירושלים הראשונה ונקרא על ידם "מקדש האדון". הוא היה עבורם דמות בית המקדש היהודי שהיה קיים בירושלים, והניגוד בין אתר מוסלמי יפה שאין להם דריסת רגל בו והמקומות הקדושים שלהם הזכיר להם בוודאי את המאבק בין הנצרות הרוחנית ליהדות הרבנית הקפואה והמושחתת (לתפישתם) בזמנו של ישוע, ככתוב: "וירא את העיר ויבך עליה לאמור… כי ימים באים עליך ושפכו אויביך סוללה סביביך והקיפוך… ולא ישאירו בך אבן על אבן" (לוקס, י"ט 41-44).

עולי הרגל ביקרו בכל האתרים של הר הזיתים: בבית פגי הייתה כנסייה צלבנית שבתוכה סלע מרובע שעליו עלה ישוע בכדי שיוכל לעלות על החמור, ועל הסלע ציורים של התלמידים מחפשים חמור עבור ישוע, כניסתו לירושלים, ותחייתו של לזרוס. ממקום זה התחילו תהלוכות ביום ראשון של הדקלים אל כנסיית סנטה אנה, וייתכן שהיו גם תהלוכות סמליות במשך שאר הימים, בסגנון הוויה דולורוזה כיום. כיום יש שם כנסייה יפה שבנה אמן הכנסיות ברלוצ'י.

בבית עניה היה את ביתן של מרתה ומריה מבית עניה, שם שכן ישוע בימי השבוע הקדוש שלפני הפסחא, שם מריה מגדלנה סכה את בשרו בשמן, ושם הוא הקים לתחייה את לזרוס אחיהם. עולי הרגל ביקרו בשרידי הכנסייה המפוארת שהקימה במקום מליסינדה לכבודן של מריה ומרתה, ביקרו במנזר של נזירות צרפתיות שהיה במקום בחלק מהזמנים, ונכנסו לקברו הריק של לזרוס, בתקווה שגם הם יזכו לתחיית המתים. בכפר אל עזריה הם חזרו על הפסוקים: "אנוכי התקומה והחיים, המאמין בי יחיה גם כי ימות. וכל החי אשר יאמין בי לא ימות לעולם" (יוחנן, י"א 25-26). לאחר מכן הם חזרו להר הזיתים למקום "כנסיית הדמעה" ומשם לאתר גת שמנים, קבר מרים וכנסיית סנטה אנה בירושלים.

אמן הכנסיות ברלוצ'י בנה כנסיות מדהימות, ארבע מהן באתרים של הר הזיתים: כנסייה בבית פגי, כנסייה בבית עניה, כנסיית כל העמים בגת שמנים וכנסיית הדמעה. כל אחת מהן מייצגת פן מסוים במסתורין הקשור לאירועים בחייו של ישוע. ברלוצ'י הבין את הצורך להחיות את הדרמה הנוצרית במקומה (בדומה למה שקרה בעליות לרגל בימי הביניים), הוא כיוון למשוך השראה לתכניותיו האדריכליות והאומנותיות מקולו של ישוע המהדהד בהרים ובעמקים של ישראל, ורצה שהארכיטקטורה תעורר דבקות דתית. ואכן עולי הרגל בני זמננו מדווחים שבכנסיות שהקים ברלוצ'י הם יכולים להתפלל בדבקות אמיתית.

קראו מאמר על הכנסיות של ברלוצי

אלא שגם ללא העזרה של האמנות הנפלאה בכנסיית כל העמים של ברלוצ'י – מקום גת שמנים, חוו עולי הרגל ב"דרך הדקל" את השעה הקשה, החולשה והבגידה שאירעו בין העצים העתיקים יותר מ-1,200 שנה לפני זמנם. הם התפללו ובכו, קיוו לנס וישועה.

קבר מרים ופולחן מרים של עולי הרגל

סמוך למקום גת שמנים הייתה אחת הכנסיות הגדולות והחשובות של הצלבנים והיא קבר מרים. זה היה מנזר וקתדרלה גדולה שנבנתה על ידי המלכה מליסינדה מעל מערה ובה קברה הריק של מרים וגם הקבר שלה עצמה. המנזר והכנסייה במקום עברו בשלב כשלהו לידי המסדר הטמפלרי והפכו לאחד המרכזים החשובים שלהם, מקום של טקסים והתעמקות במסתורין הנוצרי.

הצלבנים ועולי הרגל שהגיעו לישראל החל מהמאה ה-12 הביאו איתם תפישה וחשיבות חדשה של מריה, שהושפעה במידה רבה מהגותו של ברנרד מקלרבו, האיש החשוב של המאה ה-12 שעמד מאחורי הקמת המסדר הטמפלרי, המסדר הציסטרציאני, ומסע הצלב השני, ושאת דמותו פגשנו בלטרון. בעקבות הרפורמות של קלוני הבתולה הקדושה מתחילה לתפוס מקום של כבוד. האמנות מחברת בין עולם של חול ועולם של דמיון, בין מספר יקומים סמליים, דתיים ועל-דתיים, בין ערך של דימויים, מחוות ומעשים טקסיים. במאה ה-11 נכתבות תפילות למריה, שהופכות לחלק מהליטורגיקה השנתית, כגון Salve Regina – ברוכה המלכה, או Alma Redemptoris Mater – האם האהובה של גואלנו, ועוד. במאה ה-12 נוספים עוד שני מזמורים ליטורגיים: Ave Regina caelorum – ברוכה מלכת השמיים, ו Regina Caeli– מלכת השמיים.

אנחנו מוצאים קשר בין התפשטות פולחן מרים אם ישוע (ולעיתים גם דמויות נשיות אחרות כגון מריה מגדלנה),[1] והתעצמות תופעת העלייה לרגל והפופולריות שלה במאה ה-12, וכך קורה גם ב"דרך הדקל" בארץ ישראל. האתרים הקשורים למרים מוסיפים קדושה ומימד של עומק לעלייה לרגל, והופכים למרכזיים במסלול "דרך הדקל", כשאחד החשובים שבהם הוא קבר מרים בעמק יהושפט.

יש קשר נוסף, והוא בין התעצמות האמונה במרים והתפתחות מסעות הצלב (שנתפשו כסוג של עלייה לרגל חמושה). וכך היום שנבחר לצאת למסע הצלב היה יום העלייה לשמיים של מריה, ותמונה שלה התנוססה על הדגל של נציג האפיפיור בקרב הצלבנים במסע הצלב הראשון. קבר מרים היה המקום שממנו מריה עלתה לשמיים, ולכן כבר עם כיבוש ירושלים בונה גוטפריד מבויון מנזר במקום, אולי כאות תודה על עזרתה במסע. בשנת 1130 נבנה מתחם ובו כנסייה מפוארת על ידי המלכה מליסינדה בשיתוף עם מסדרי האבירים, והמבנה היה כל כך חשוב לה, שהיא ביקשה להיקבר בתוכו.

הקבר של מרים זוהה בקריפטה הגדולה והעמוקה שמתחת לכנסייה שבנויה בצורת צלב. ירדו ויורדים אליה במדרגות רחבות ומפוארות שבצדן נמצא קברה של מליסינדה. הצלבנים הפרידו את קבר מרים הריק מקירות הקריפטה ויצרו מתחם הדומה במקצת לקבר בכנסיית הקבר, ושמסמל בכך את הקשר שבין מריה וישוע ואת העובדה שגם היא, בדומה לו, עלתה לשמיים וכעת מתפקדת בתור מלכת שמיים ומתווכת עבור בני האדם. עולי הרגל שיוועו לתיווכה של מריה, מכיוון שהיא היחידה שישוע לא יכול היה לומר לה לא. הם הגיעו למקום עם תפילת אווה מריה בפיהם ובידיהם תמונות שלה מחזיקה את ישוע התינוק על ידיה, וידעו שבזכות כך כל מה שהיא תבקש ממנו ייענה.

המלכה הצלבנית של ירושלים מליסינדה בנתה שלושה בניינים נפלאים בירושלים: מנזר וכנסיית קבר מרים, מנזר וכנסיית סנטה אנה – מקום הולדת מרים, וכנסיית סנט ג'יימס ברובע הארמני. שלושת האתרים הללו שרדו ברובם את שיני הזמן והם מהשרידים היפים ביותר של התקופה הצלבנית. מכנסיית ומנזר קבר מרים נותרה הקריפטה ושער הכניסה אליה. ביום עלייתה של מריה לשמיים התקיימו ומתקיימים תהלוכות בין מקום לידתה במתחם סנטה אנה למקום קבורתה ועלייתה לשמיים בקבר מרים. נראה כי בזכות היותה אישה, היה חשוב למלכה לבנות ולטפח אתרים הקשורים במיוחד לדמותה של מרים, ובהקשר זה כדאי לציין שמנזר סנטה אנה היה מקום משכן הנסיכות המלכותיות, אחותה של מליסינדה ואמה.

קראו מאמר על אתרים נוצרים בהר הזיתים וירושלים

חוזרים לתוך העיר העתיקה – מתחם סנטה אנה

ביום האחד-עשר למסלול העלייה לרגל (והראשון בירושלים) ניסיתי להציע מסלול של אתרים נוצריים הנמצאים מחוץ לעיר העתיקה כיום וגם בתקופה הצלבנית. בכדי להשלים את היום המלא והחשוב מבחינה נוצרית הזה, אני מציע להיכנס בחזרה לעיר העתיקה, בה אנחנו לנים ממילא, ולבקר בכנסיית סנטה אנה, בדרך לביקור נוסף בכנסיית הקבר עם ערב. מתחם סנטה אנה קשור בטבוריו למתחם קבר מרים, הוא נבנה על ידי מליסינדה ונחשב על ידי עולי הרגל כמקום הולדתה של מרים, ולכן היו וישנן תהלוכות מקבר מרים (מקום קבורתה) לסנטה אנה (מקום לידתה) ביום עלייתה לשמיים, הלוא הוא ה-15.8.

לאחר מפלת הצלבנים שימשה הכנסייה כמקום של דרווישים מוסלמים, אך ייתכן שעולי הרגל של "דרך הדקל" הורשו לבקר במקום. במאה ה-19 היא ניתנה בחזרה לנוצרים מצרפת על ידי הסולטאן העות'מאני, וכיום היא בחזקת האבות הלבנים, שנקראים כך גם מכיוון שהם פעלו באפריקה וגם מכיוון שהם עוטים גלימות לבנות. נכנסים מכיוון שער האריות לחצר מרשימה שבמרכזה גן ובו פסל מייסד המסדר. בהמשך יש את הכנסייה הצלבנית ולידה את הבריכה העמוקה מימי בית שני ושטחים פתוחים עם גנים יפים ושרידים מהעבר. זהו בהחלט מקום מרשים ואחד היפים והקסומים בירושלים, שמאפשר עבודה פנימית, הגות ותפילה.

היום השנים-עשר של דרך הדקל: מסלול העיר העתיקה

האתרים הקשורים לשבוע הקדוש שלפני הצליבה נמצאים ונמצאו בתקופה הצלבנית ברובם מחוץ לחומות העיר העתיקה, אבל האתרים הקשורים לפסיון ולצליבה עצמה נמצאו ונמצאים בתוך חומות העיר העתיקה, ולכן היום השנים-עשר יהיה ברובו בתוך החומות, כשהוא מנסה להחיות את היום האחרון בחייו של ישוע ואת התחייה שבאה אחר כך. בזמן "דרך הדקל" עדיין לא התגבשה הוויה דולורוזה במסלול שבו היא נמצאת כיום, אבל כנראה שהיה מסלול וויה דולורוזה אחר שהתבסס על אתרים אחרים שחלקם אבדו עם השנים. במסלול עולי הרגל שלנו נשתמש בדרך הוויה דולורוזה כפי שהיא קיימת כיום (התגבשה במאה ה-14), ולאחר מכן נבקר שוב בכנסיית הקבר. הביקור הראשון שלנו יומיים לפני כן, וביקור נוסף (אם היה) יום לפני כן, לא מאפשרים לחוות את מה שקרה במקום במלוא החוויה, ונדרשים לשם כך לפחות שלושה ביקורים. בדיוק כמו שישוע קם לתחייה ביום השלישי, כך גם התקווה שזה מה שיקרה לנו בביקור הנוסף ביום הזה.

היום השנים-עשר של העלייה לרגל הוא הזמן להעמיק במסתורין הנוצרי, והביקור הנוסף בכנסיית הקבר יאפשר לנו להיחשף לאגדות ולמסתורין של הגביע הקדוש. המנהג של עלייה לרגל למקומות קדושים התפתח מאוד בימי הביניים, הכנסייה עודדה אותו וכך גם המלכים, כל אחד מסיבותיו שלו. במקום להוציא את האגרסיות בבית במלחמות פנימיות, עדיף היה שאבירים ופשוטי עם, פושעים וקנאים דתיים, יכלו את מרצם בהליכה לקצות האדמה ויחזור מעודנים ורגועים יותר לביתם. העליות לרגל אפשרו לאדם הפשוט חוויית שיא הכרוכה בראיית העולם, הן העניקו להמונים המדוכאים תקווה ומשהו לחלום עליו, ניתבו את האנרגיות של העולם הנוצרי להגנה על גבולותיו ושחרור אדמות קדושות, אפשרו אפיק שחרור ללחצים חברתיים וכלכליים, היוו אמצעי ענישה יעיל ומקדם (שופט יכול היה לצוות על אדם עונש כפרה של עלייה לרגל), והביאו להפריה תרבותית ורוחנית בין אירופה והמזרח.

אבל היה בהם דבר נוסף לכל אלו: העליות לרגל שיקפו שינוי אמוני נוצרי, מהתרכזות באמונה וחסד כאמצעי היחיד להיוושע אל תפישה של הנצרות כדרך של התפתחות והתקדמות, השתפרות ועידון לקראת עידן חדש. תהליך העלייה לרגל נתפש ככזה שמאפשר לידה מחדש, התחברות אל הגורל והייעוד, מאמץ שהוא בהישג ידו של האדם אך מביא לתגובה אלוהית. מה שהיה חשוב זה התהליך והמסע. הנצרות נתפשה כמסע רוחני שבו מספר שלבים, שבסופו יש אפשרות לגעת בקדושה. השינוי הזה משתקף בהופעת אגדות החיפוש אחר הגביע הקדוש במאה ה-12, שבהם אבירי השולחן העגול יוצאים למסע חיפוש אחר חפץ מופלא. מסעות העלייה לרגל לסנטיאגו או לירושלים היו במידה רבה מעין חיפוש אחר גביע קדוש כזה, והביקור הנוסף בכנסיית התחייה ביום השנים-עשר יאפשר לנו למצוא אותו.

התהליך של העלייה לרגל ב"דרך הדקל" השתקף לא רק במסע הארוך והגדול מעכו לירושלים, אלא גם במסלול התחנות שהיה בעיר עכו עצמה, ובמסלול התחנות שהיה בתוך ירושלים. גם מי שלא יכול היה לצאת למסע הגדול, זכה לחוות את המסע הקטן, זה היה מעין פרקטל, דבר בתוך דבר, ומבחינת ירושלים זאת הייתה תחילת ההתפתחות של מסלול הוויה דולורוזה. לימים הוקמו בכל רחבי אירופה ובכל כנסייה ייצוגים של התחנות השונות, כך שמסע העלייה לרגל יכול היה להיות בשטח גיאוגרפי מצומצם, ואפילו בתוך מתחם אחד, ולא בהכרח מפוזר על פני מרחקים גדולים. העלייה לרגל הופיעה בצורת מערכים קדושים, שייצגו את ירושלים השמימית והופיעו במקומות שונים באירופה.

עולה הרגל הדמיוני ב"דרך הדקל" הקדיש את היום השני שלו בירושלים והשנים-עשר במסע כולו למסלול תחנות בתוך ירושלים עצמה. בנוסף לכך הוא ביקר באתרים של קדושים חשובים בתוך העיר העתיקה, כמו מקום ראשו של סנט ג'יימס ברובע הארמני והמתחמים של המסדרים האביריים של ההוספיטלרים, טבטונים ואולי גם הטמפלרים (תלוי במקום מוצאו), התרשם מהאתרים הקדושים של העדות הנוצריות האחרות, כגון הבית של מרקוס שהיה בחזקת הסורים, וייתכן שאף הותר לו לבקר בהר הבית, שהיה בחזקת המוסלמים ונחשב על ידי הנוצרים כמקדש האדון. ייצוג של בית המקדש היה קיים בזמן ישוע.

מבחינת המסלול של היום השנים-עשר, אני מציע להתחיל בתחנה השנייה של הוויה דולורוזה, כנסיית ההרשעה של ברלוצ'י, ללכת לאורך הוויה דולורוזה עד כנסיית הקבר תוך כדי ביקור אתרים בדרך, לסייר סיור מקיף בכנסייה בדגש על המסורות הרוחניות והחפצים המקודשים, לאחר מכן לבקר באתרים הנוצריים סביבה, המשמרים שרידים מהתקופה הצלבנית, כגון מתחם הצלאחיה, כנסיית ואכסניית הגואל הלותרנית, המוריסטן וכנסיית יוחנן המטביל, להמשיך לרובע הארמני וכנסיית סנט ג'יימס, לבקר את הכנסייה הסורית שם ביתו של מרקוס וכנסיית מרים הגרמנית ברובע היהודי, ולסיים במוזיאון העירוני במגדל דוד, שהיה גם מצודה צלבנית ויש בו חדר המוקדש לתקופה.

דרך הייסורים בתקופה הצלבנית

לפי הארכיאולוג דן בהט, הצלבנים היו הראשונים שגיבשו את התפישה של הוויה דולורוזה, אלא שהתחנות בתקופה ההיא היו שונות מכפי שהן מופיעות כיום (שהתגבשו רק במאה ה-14). במילים אחרות, הצלבנים הלכו בעקבות ישוע ממקום הסעודה האחרונה למקום הבגידה בגת שמנים, ומשם למקום המשפט לפני הכהן הגדול כיפא, ומשם למקום המשפט לפני פונטיוס פילטוס. הם חוו את ההרשעה, ההלקאה והכרחת כתר הקוצים של ישוע, וסחבו איתם את הצלב ממקום המשפט למקום הצליבה. באופן זה הם חוו את החוויה של מסע, הגעה ממקום אחד אל מקום אחר, תהליך המוביל לשינוי, ויכלו להתחבר לאיכות הזו ולאופן הפעולה הזה בחיים שלהם.

דרך הייסורים לוקחת אותנו ממקום המשפט של ישוע, שהיה בארמונו ומצודתו של פונטיוס פילטוס, אל מקום הצליבה בגולגולתא, אבל השאלה היא היכן היה ארמונו של השליט? בזמן מסעי הצלב הוקם ארמון של מלכי הצלבנים מצפון למצודת דוד ששופצה והפכה למצודת העיר, ולכן בדמיון העממי נקשרו שני המקומות הללו עם מקום המשפט, וכנראה שהתהלוכות עם הצלב בעקבות הפסיון של ישוע התקיימו מהר ציון או מהארמון אל כנסיית הקבר ולא בתוואי הנוכחי.

מהצד השני הצלבנים הפכו את כיפת הסלע לכנסייה נוצרית וקראו לה "מקדש האדון", זה היה המרכז של האבירים הטמפלרים בזמן ממלכת ירושלים הראשונה והסמל שלהם, האתר הנוצרי השני בחשיבותו בירושלים לאחר כנסיית הקבר. במפות מהתקופה הצלבנית נראית ירושלים בצורת עיגול שבתוכו שני עיגולים זהים, האחד הוא מקדש האדון – כיפת הסלע, והשני הוא כנסיית הקבר. כנראה שהיו תהלוכות דתיות מכיפת הסלע לכנסיית הקבר, וייתכן שהן נקשרו לפסיון של ישוע, ואם כך היה זה יכול להסביר את התוואי של הוויה דולורוזה ממצודת האנטוניה שמצפון להר הבית בציר מזרח-מערב אל כנסיית הקבר. בכל מקרה, ההתקבעות וההתבססות של התוואי הזה היא מאוחרת לזמן מסעי הצלב, וקשורה להתבססות המסדר הפרנציסקני והקוסטודיה דה טרה סנטה בירושלים במאה ה-14 לספירה.

הפסיון של ישוע מסתיים בכנסיית הקבר, שם נמצאות כיום התחנות 11-14 של דרך הייסורים. בימי הביניים הייתה כנסיית הקבר משאת נפשם של עולי הרגל ב"דרך הדקל", אבירים, חולמים ומיסטיקנים, וגם כיום זה האתר החשוב ביותר מבחינת מסע העלייה לרגל שלנו. לאחר שביקרנו בה כבר פעמיים נתמקד בפעם הזאת (הביקור השלישי) בפנים לא מוכרות של המתחם הגדול והמורכב. לא רבים יודעים זאת, אבל ישנם או היו בתוך מתחם כנסיית הקבר במהלך השנים ובמיוחד בימי הביניים שלושה חפצים מקודשים: גביע, כידון וחרב, והם נקשרו לאגדות הגביע הקדוש.

קראו מאמר על דרך הייסורים וגביע קדוש, חנית וחרב בכנסיית הקבר

אתרים נוספים בעיר העתיקה

בסמוך לכנסיית הקבר היו אתרים נוצריים חשובים רבים, ובאופן כללי הרובע הנוצרי של היום היה מקום של כנסיות גם בתקופת "דרך הדקל", ראשית דבר מצפון לכנסיית הקבר, היכן שכיום האולמות של מתחם אל חנקה אל צלאחיה (על שם צלאח א-דין) היה את מושב הפטריארך הקתולי, ולמעשה האולמות הם מהזמן הזה, וזה היה מקום אירוח של עולי רגל חשובים.

מהצד השני של כנסיית הקבר לכיוון דרום-מזרח היה את המתחם הגדול של ההוספיטלרים שהוקדש למריה, ובתוכו בית חולים ראשון מסוגו בעולם שהוקדש לעולי הרגל והוקם כבר במאה ה-11 על ידי סוחרים מאמלפי שבאיטליה. בשיאו יכלו להתאשפז בו כ2,000 איש, וחלקים מהמבנים שלו (קשתות) שרדו והם מקיפים חצר יפה ובה לוח הנצחה למסדר ולבית החולים. ההוספיטלרים היו הראשונים שפתחו בתי חולים שעמדו בסטנדרטים של ניקיון וטיפול מקסימלי בחולה. בניגוד לתפישה הנוצרית שקדמה להם וראתה במחלה עונש על חטא שעשה האדם החולה, הם ראו במחלה ברכה והזדמנות להשתתף בסבל של ישוע, והתייחסו בעקבות כך לאנשים החולים באנושיות, באחריות ובחמלה.

בסמוך לבית החולים הייתה כנסיית מריה הגדולה (Santa Maria Majora) וכנסיית מריה הקטנה (Santa Maria Latina), שממנה שרד שער כניסה (כיום הוא חלק מכנסיית הגואל) ובו תבליט של גלגל מזלות אסטרולוגי, עדות לחשיבות של האסטרולוגיה בימי הביניים ולתפקיד שהיא מילאה בחייהם של העולים לרגל ב"דרך הדקל".

בבניין סמוך, שהיה חלק מהמתחם ההוספיטלרי ואולי שימש כמנזר, הייתה חצר קלויסטר יפה וגם היא שרדה ומשולבת כיום באכסניה הצמודה לכנסיית הגואל. במקום יש מוזיאון של החפירות באתר ובית קפה קטן, אבל מעל לכול חצר מקסימה שמעבירה טוב יותר מאלף מילים את ההרגשה של עולי הרגל ב"דרך הדקל" בימי הביניים.

המתחם ההוספיטלרי השתרע על פני שטח אזור המוריסטן של היום, וכלל גם כנסייה לכבודו של יוחנן המטביל, שקיימת עד היום אך עברה לרשות היוונים אורתודוקסים. הפטרון של המסדר ההוספיטלרי היה יוחנן המטביל, ועצם מגולגולתו נשמרה בכנסייה הזו. עולי הרגל נהגו לבוא לכנסייה כדי לקבל את האנרגיה מהעצמות הקדושות ובתקווה שזה מה שיעזור להם לא להיות מאושפזים בבית החולים הסמוך.

לאחר המסע בוויה דולורוזה, הביקור בכנסיית הקבר והאתרים שליד, פנו עולי הרגל לבקר אתרים נוספים בעיר העתיקה, ובמידה רבה גם כל אחד מהם חיפש את המקום שבו נמצאים בני עמו, אנשים המדברים בשפה שלו, וכך אנחנו מוצאים מרכז של הגרמנים (כנסיית מרים של הגרמנים) ברובע היהודי בירושלים, ויש להניח שהיה גם מרכז של האנגלים, האיטלקים והספרדים. כך או כך, היעד הבא מבחינת עולי הרגל, ובמיוחד אם הם היו ספרדים (או ארמנים), היה כנסיית סנט ג'יימס ברובע הארמני.

ביקור בכנסיית סנט ג'יימס

אחת הכנסיות החשובות בירושלים נמצאת בתוך הרובע הארמני ונבנתה על ידי המלכה מליסינדה לכבוד יעקוב הקדוש, הלא הוא סנט ג'יימס. הכנסייה פעילה כיום ואפשר לבקר בה כל יום בזמן התפילה ב15.00.

התפתחות מסורת העלייה לרגל הופיעה במידה רבה בהקשר של העלייה לרגל לסנטיאגו בספרד, זה היה קצה היבשה באירופה ואתר העלייה לרגל הפופולרי ביותר. למרות שכבודה של ירושלים במקומה מונח והחשיבות שלה מבחינה נוצרית עולה על כל מקום אחר. וכך, המסורת של סנטיאגו האצילה מכוחה ודרכה למסורת העלייה לרגל לירושלים, וסביר להניח שאותם אנשים שעלו לרגל לירושלים עשו רובם או חלקם גם את מסע העלייה לרגל לסנטיאגו או לרומא.

בסנטיאגו הייתה גופתו של סנט ג'יימס, שהגיעה לשם בדרך פלא מהמזח ביפו ללא הראש, שהיה בירושלים בכנסיית סנט ג'יימס שברובע הארמני, ולכן סביר להניח שכנסייה זו הייתה אחד מהיעדים המסקרנים והחשובים עבור עולי הרגל, שזכו לפגוש את גופתו של סנט ג'יימס ללא הראש, ועתה הייתה להם ההזדמנות לפגוש את ראשו. בנוסף אליו נמצא בכנסייה את ראשו של ג'יימס הקטן, אחיו למחצה של ישוע, שהנהיג את הקהילה הנוצרית הקטנה בראשית דרכה.

היום השלושה-עשר של העלייה לרגל: בית לחם

היום השלושה-עשר של מסע עולה הרגל הדמיוני ב"דרך הדקל" הוקדש להליכה לבית לחם, מקום הולדתו של ישוע, וחזרה, מרחק 10 ק"מ מירושלים (שעתיים-שלוש הליכה לכל כיוון). באמצע הדרך היה עולה הרגל עוצר במקום שנקרא "שדה הפרחים" בסמוך לרמת רחל ומנזר מאר אליאס, שם לפי המסורת כל אחד מקבל שכר לפי מעשיו הטובים.[1] באופן כללי זר פרחים סימל בציור הנוצרי את המעשים הטובים של האדם שאיתם הוא מגיע לגן עדן, וכנראה שהפריחה באזור זה הייתה מרשימה במיוחד.

עולי הרגל נהגו לבקר במנזר מאר אליאס שהוקם בתקופה הביזנטית, אך נבנה מחדש וטופח על ידי הצלבנים באמצע המאה ה-12. לפי האגדות זהו המקום שבו נחה מרים במסעה מהגליל לבית לחם, כשהיא כבר בחודש התשיעי להריונה ולכן הייתה קשה עליה הדרך. המשפחה גרה בנצרת, אך נאלצה להגיע לבית לחם בגלל מפקד שנערך ברחבי האימפריה הרומאית. בתקופה הביזנטית הוקמה בסמוך למנזר כנסייה גדולה וחשובה אחרת שנקראה "הקתיסמה" ובה היה סלע שעליו מרים נחה, אבל בזמן "דרך הדקל" המסורת הזו עברה למנזר מאר אליאס.

כשעולי הרגל הגיעו לגבולות בית לחם הם ביקרו בקבר רחל, שם היה לפי תיאורי נוסעים מהמאה ה12- (בנימין מטודלה) בסמוך לקבר מזבח מ-12 אבנים שסימלו את בני יעקב, וזה ריגש מאוד את עולי הרגל. רחל היא פרפיגורציה של מריה, כפי שכל שאר הנשים הקדושות המופיעות בתנ"ך הן פרפיגורציה של מרים, ובמיוחד ארבע האימהות. הפסוקים בספר ירמיהו על רחל המבכה על בניה שיצאו לגלות פורשו על ידי עולי הרגל כנבואה על הרג התינוקות בבית לחם על ידי הורדוס לאחר שישוע נולד.

ההתרגשות הגיעה לשיא כשעולי הרגל הגיעו לכנסיית המולד, המקום שבו ישוע הופיע בעולם, ולכן גם המקום שממנו התחיל תהליך הגאולה והחסד האלוהי. המלכים הצלבניים הראשונים הוכתרו בכנסיית המולד, והיא הייתה המוקד של חגיגות חג המולד שאותן עולי הרגל הכירו מהבית. אנושיותו של ישוע הופיעה במלוא נוכחותה בזמן הלידה של התינוק שתלוי בחסדי אימו, וזה נתן פתח לתקווה עבור המאמינים. הלידה הפלאית נתפשה כמשהו שקורה כל הזמן, ולא רק כאירוע חד-פעמי בעבר.

כשעולי הרגל של "דרך הדקל" הגיעו לבית לחם הם הרגישו מן הסתם כמו שלושת האמגושים שמגיעים לבקר את ישוע התינוק בעקבות כוכב שהם ראו בשמיים ומביאים לו מתנות, או כמו הרועים בשדה הרועים שהתגלה להם המלאך ובישר להם על המושיע שעומד להיוולד. לעיתים הם הלכו קודם לשדה הרועים במרחק 2 ק"מ מבית לחם, ורק לאחר מכן באופן שמשחזר את האירועים ההיסטוריים אל כנסיית המולד.

הכנסייה עצמה הייתה מרשימה, היא נבנתה במאה ה-4 לספירה ביחד עם כנסיית הקבר על ידי הקיסרית הלנה, ושופצה למתכונת שאותה פגשו עולי הרגל (הקיימת ברובה עד היום) במאה ה-6 על ידי יוסטיניאנוס. זאת אחת הכנסיות העתיקות בנצרות שנשארה פעילה ובידיים נוצריות במשך כל זמן קיומה וגם לאחר כיבוש ירושלים על ידי המוסלמים. בבית לחם הייתה תמיד אוכלוסייה נוצרית גדולה וידידותית, והיא נחשבה לחלק הכרחי, עיקרי וחשוב במסלול העלייה לרגל.

עיקר הכנסייה היא בזיליקה גדולה באורך 50 מטר שמחולקת לחמישה אולמות, ובה נמצאים 48 עמודים גדולים. בצד המזרחי שלה נמצא אפסיס, ומתחתיו המערה שבה נולד ישוע, כשהמיקום המדויק מסומן על ידי כוכב עשוי מכסף ולו 14 קצוות (סמל ל-14 הדורות מאברהם לדוד, ומגלות בבל לישוע). מהמערה מסתעף גרוטו (מערה קטנה), שם היה האבוס שבו הניחו את ישוע התינוק. למקום זה הגיעו האמגושים בכדי לראות את ישוע התינוק, וגם הרועים מהסביבה שזכו בחזיון, ועולי הרגל הרגישו שהם הולכים בעקבותיהם, באים לחזות בילד האלוהי.

בזמן הצלבנים נבנו בצמוד לכנסיית המולד כנסייה ומנזר נוספים לכבודה של קתרינה הקדושה, במקום בו כביכול ישוע התגלה ובישר לה על מות הקדושים המצפה לה. קתרינה הייתה מאלכסנדריה וכנראה שלא הגיעה לבית לחם, אבל עולי הרגל התייחסו אליה כאשת המזרח, ולכן אפשר היה להעביר את מקום פועלה לבית לחם. קתרינה הייתה אישה משכילה, ובית לחם נחשבה לעיר של השכלה, מקום בו פעלו הירונימוס הקדוש (מתרגם התנ"ך ללטינית) ופאולה מרומא (אישה משכילה מהמעמד הסנאטורי שהפכה לנזירה) בסוף המאה ה-4 ותחילת המאה ה-5.

במנזר קתרינה נערכו טקסי חג המולד, וזה לעומת טקסי הפסחא שנערכו בכנסיית הקבר. יש דואליות ביחס שבין בית לחם לירושלים: בית לחם היא מקום הלידה, ואילו ירושלים היא מקום המוות והתחייה. כ-200 מטר מזרחה מהכנסייה נמצאת מערת החלב, שבה הסתתרה המשפחה הקדושה בזמן החיפוש של חיילי הורדוס. לפי האגדה, טיפה מחלבה של מרים נפלה על רצפת המערה והפכה את קירותיה ללבנים ולבעלי תכונות פלאיות.

החלב של מריה הוא הביטוי האולטימטיבי לאנושיותו של ישוע, ונתפש במאה ה-12 בעקבות חזיונותיו של ברנרד מקלרבו למעין משקה אלים, אמברוזיה, המאפשר הזנה וגדילה רוחנית. החלב של מריה נתפש כמו הדם של ישוע (הדם של מריה הופך לחלב שמזין את הדם של ישוע), סובסטנציה של האלוהות שדרכה היא עוברת אל המאמינים.

לפי האגדות, באחד הימים (בשנת 1146) כרע ברנרד מקלרבו לפני דמותה של מריה המניקה את ישוע, התפלל, והנה להפתעתו בזמן שהתינוק הפסיק לינוק כיוונה מריה את שדה אליו והשפריצה טיפות חלב על שפתיו. מגע החלב שהזין גם את ישוע אפשר לו להתקרב להבנה שלו וביטא באופן סמלי את האפשרות של כל אדם להיזון מאותו מקור מקודש. החלב נתן לו חוכמה והוא הבין שמריה היא אם כל האנושות ולא רק של ישוע, וזה מה שהוא העביר לאחרים בשורה של שירים נפלאים המופיעים בספר תהילות למריה. עולי הרגל הכירו את הסיפור הזה ואהבו את שירי התהילה למריה, והביקור במערת החלב החיה אצלם את האגדה הזו. בנוסף לכך, לנשים שבין עולי הרגל (וכנראה שלא היו הרבה כאלו) זאת הייתה הזדמנות לרפא בעיות של פריון (אם היו).

מבחינה גיאוגרפית המסע לירושלים היה במגמת עלייה והתמקד ביעד אחד, ההליכה לבית לחם גילתה לעולי הרגל שזו לא רק ירושלים, אלא שישנו אזור שלם של ההר בעל נוף אחר ושונה שבו התקיימה בעבר ממלכת יהודה, מעין ארץ אחרת בעלת תחושה אחרת. חלקם המשיכו מבית לחם לחברון עיר האבות, ובדרך עצרו באלוני ממרא, מקום האוהל של אברהם. אחרים חזרו בדרך קצת אחרת לירושלים, כשהם מבקרים בדרכם במנזר המצלבה, מקום שבו נמצא באורח פלא העץ שממנו לקחו את הקורות להתקנת הצלב האמיתי.

מבחינת המסלול של היום הזה, אני מציע ללכת מהעיר העתיקה בירושלים לכיוון בית לחם לאורך דרך חברון ולעצור באתר הקתיסמה (שהוא כיום שדה פתוח) ובמנזר מאר אליאס, לאחר מכן להמשיך לקבר רחל ומשם לכנסיית הלידה והאתרים הנוצריים האחרים בבית לחם. במידה ורוצים אפשר גם להקדיש שעה-שעתיים להליכה הלוך וחזור לשדה וכנסיית הרועים שבנה ברלוצ'י. בדרך חזרה אפשר לפנות עם ההגעה לשכונת בקעה לרחוב יהודה, ולרדת איתו לעמק רפאים ומשם לעלות לכיוון רחוב הפלמ"ח ועמק המצלבה. לאחר ביקור במנזר המצלבה אפשר לחזור דרך רחוב עזה אל העיר העתיקה.

מנזר מר סבא

כשלוש שעות הליכה מזרחה מבית לחם, על צוק בגדות נחל קדרון, נמצא המנזר הגדול והחשוב ביותר במדבר יהודה, שרבים מעולי הרגל שמעו עליו ורצו לבקר בו.

המנזר היה יווני אורתודוקסי, אבל חשיבותו הייתה בכך שבו נכתב הטיפיקון (ספר החוקים) של מנזרי מדבר יהודה כולם. הייתה בו ספרייה חשובה^[2] ואוצרות דת, כגון אייקונים וחפצים קדושים. אחד האנשים ששהו במנזר הזה בתקופה הצלבנית היה הקדוש הסרבי מהמאה ה-13 סנט סבאס, שקיבל את מקלו ושמו של ראש המנזר המקורי מהמאה ה-6. הוא הקים את הכנסייה הסרבית ונחשב ל"אבא" של הסרבים. צריך להבין כי בעלייה לרגל ובאחזקת המקומות הקדושים השתתפו לא רק קתולים, וכי היה פה ושם שיתוף פעולה בין העדות הנוצריות השונות. וכך, מליסינדה מלכת ירושלים בונה ומטפחת את המנזר ותורמת לו כספים. מפני קדושתו של המקום הוא לא נפגע לאחר הכיבוש המוסלמי והמשיך להיות אתר עלייה לרגל פעיל, וכך גם כיום.

הערות

[1]  Kendall, A. 1970. Medieval pilgrims. Putnam, New York. P. 93

[2]  כפי שעושים עד היום חברי אחוות הקבר הקדוש האורתודוקסים לעולי רגל המגיעים לארץ בשדה התעופה.

[3]  כשהממשלה לא הייתה קיימת, השרידים הקדושים, שהיו סוכנים של כוח רוחני, מילאו תפקיד חשוב בחיי הציבור. החוסר במשאבים אנושיים מולא על ידי כוחם של הקדושים, הם היו מקור הכוח במלחמה כנגד הרוע, ומילאו חורים במבנה הצדק האנושי.

[4]  באופן המזכיר במידה רבה את הפנתאון ברומא, ולא במקרה, זה היה התכנון המקורי.

[5]  עניינים ארציים נוספים היו מן הסתם כסף שהצטרכו לו גם בכדי לתרום לכנסיות ולקנות חפצים קדושים או מחילות, דרישות שלום לאנשים שונים ופעולות שחבריהם בבית ביקשו מהם לעשות, כגון תפילות למען בריאותם במקומות שונים, וכן הלאה.

[1]  באופן רגיל המושל היה מתגורר במעונו שבקיסריה, על פניה עברנו במהלך המסע עלייה לרגל, אבל בזמן החגים הוא נהג להגיע לירושלים ולפקח באופן אישי על העניינים.

[1] Eade, J. and Sallnow, M.J. 1991. Contesting the sacred : the anthropology of Christian pilgrimage. Routledge, London1

[1]  מקום קבורתה של מריה מגדלנה ב-Vezelay במרכז צרפת היה נקודת מוצא לדרך סנטיאגו.

[1]  Pringle, P. 232

[2]  בין השאר נמנים ספרים של ארכימדס וספר סודי של מרקוס כותב הבשורה.