אבירות (Chivalry)

עד כה נגענו בעובדות ההיסטוריות ה"יבשות", למרות שלבעלי דמיון מפותח הן אינן יבשות כלל. עתה נספר את התהליכים שעברו על אנגליה ואירופה במהלך ימי הביניים, אשר החשוב בהם הוא עליית מעמד האבירות והתפתחות האבירות – תחילה כשיטת לחימה, לאחר מכן כאידיאל מוסרי וחברתי, שהיה הבסיס לחברה של ימי הביניים, ולבסוף הופעתה של האבירות הרוחנית, כפי שהיא משתקפת בסיפורי הגביע הקדוש.

אנגליה היא ארץ שמאמינה באידיאל האבירות, שהתפתח לכדי מושג הג'נטלמן האנגלי במאה ה-19. כמעט כל אנגלי המכבד את עצמו קשור במסדר אבירי כזה או אחר, והמילה אביר נחשבת לתואר אצולה. אבירות היא משחק הוגן, אידיאלים רומנטיים, חסד ואדיקות.

לפי ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינחה (Johan Huizinga), "האבירות לא הייתה נעשית אידיאל החיים במשך כמה מאות שנים לולא הכילה ערכים חברתיים נעלים. כוחה טמון היה בעצם ההפרזה שבהשקפותיה הנדיבות והדמיוניות. נשמת ימי הביניים, האכזרית והלוהטת, אפשר היה להוליכה רק על ידי הגבהה יתירה של האידיאל, שהוצרכה לכוון שאיפותיה אליו."

האבירות התחילה כשיטת לחימה כבר במאה ה-5–6 לספירה, עם נפילת האימפריה הרומית, אך באופן נפוץ יותר בזמן האימפריה של קרל הגדול במאה ה-8 לספירה, ובאופן מקיף יותר במאות ה-9–10, במקביל לעלייתם של הנורמנים.[1] מה שקרה הוא שבשדה הקרב הופיעו פרשים רוכבים על סוסים, שבעזרת כושר גופני מעולה ואימון אינטנסיבי, שיפורים באוכף וסוגי סוסים גדולים יותר, הצליחו להשתמש בכידון ארוך (6 מטר) תוך כדי רכיבה (התקפה), והשיגו עקב כך יתרון ללא עוררין. בנוסף לכידון היה להם גם שריון המגן עליהם מפגיעות חרב וחיצים, כך שהם נהיו ממש בלתי מנוצחים (בדומה לטנק מודרני לעומת חיל רגלים).

אלא שלא היה פשוט להפוך לאביר שכזה, שכן קודם כול נדרשו האמצעים בכדי לקנות סוס, שריון, כידון, ויותר זמן פנוי ומסגרת לאימון הממושך. בכדי להיות אביר בימי הביניים, אדם צריך היה (באופן אידיאלי) להתחיל את האימון הפיזי בגיל שבע ולהתמיד בלימוד ובאימון במשך שבע שנים, וזה כלל את כל סוגי הספורט והלחימה: סַיף, שחייה, ריצה, אגרוף, רכיבה, ועוד… לאחר מכן, בגיל 14, מוטל היה על המועמד להיות נושא כליו של אביר ותיק במשך שבע שנים נוספות, בהן הוא צבר "ניסיון קרבי", ורק לאחר מכן, במידה והוכיח את עצמו, הוא קיבל את תואר האבירות ויצא לדרכו. כך שהאבירים היו בעצם מעין מעמד עליון של לוחמי על, כמו בספרטה בתקופה הקלאסית, שבה כמה אלפי ספרטנים שלטו על חצי מיליון הֶלוֹטים – איכרים – בכוח האימון המיוחד שהם קיבלו ויכולת הלחימה המופלאה שלהם (או כמו הסמוראים ביפן). כך קרה שבכל אזור היו המוני איכרים שנשלטו על ידי כמה מאות או אפילו עשרות אבירים היושבים בטירה ומספקים ביטחון, או מטפלים בבעיות מיוחדות במידת הצורך.

לאביר היו שלושה סוסים: סוס קרב – ששימש רק לקרב, סוס לנסיעות, וסוס לנשיאת משאות.

לאביר היו כמה עוזרים: עוזר שתפקידו לנהוג את הסוסים, עוזר שתפקידו לסחוב את כלי הנשק הכבדים ובמיוחד המגן, עוזר שתפקידו לעזור לאביר לעלות על הסוס, ועוזר שתפקידו לשמור על השבויים.

האביר היה צריך לשלם את כל הוצאותיו בעצמו, ובתמורה לכך הוא קיבל זיכיון על אדמה.

צריך להבין שעד לפני 200–300 שנה, תשעים אחוז ויותר מאוכלוסיית העולם חיו בכפרים, כשמדי פעם קמה קבוצת מיעוט שלטת שחיה באופן אחר ועתותיה בידיה, כמו שקרה במצרים ושוּמֶר לדוגמא, ולאחר מכן ביוון.

מצב כזה, שבו יש קבוצה של אנשים שעתותיה בידיה והיא לא צריכה לבלות את כל זמנה בדאגות הקיום, אליטה שיש בידה זמן ואמצעים להתפתחות, לשינוי ולגדילה, יכול להזמין אחת משתי אפשרויות: האחת – שחיתות וניוון, כמו שקרה לאצולה ברומא; והשנייה – קרקע פורייה לפיתוח כישורים ותחומים באדם שצריכים זמן, אימון והשקעה.

האבירים החליטו להשקיע את מרצם וזמנם, לפחות באופן תיאורטי, למען רווחת החברה וקידומה, ולאו דווקא לטובתם האישית, וזוהי המשמעות האמיתית של להיות אביר – קבוצה של אנשים שלקחה על עצמה מרצון התחייבות מוסרית.

לאחר מילוי הצרכים הפיזיים, הקרקע הייתה בשלה להתעוררות צרכים אחרים, מוסריים ורוחניים; וכך קורה שבעקבות המפגש של הלוחמים פרשים החדשים, שהיו בעיקר מבין השבטים הגרמאניים, עם המוסריות הנוצרית – מפגש שהתרחש עקב התנצרותם של הגרמאניים במאות ה-7–8 לספירה – נוסף לשיטת הלחימה וההיבט הפיזי של האבירות רובד חדש, מוסרי-דתי, שמתומצת בעשרת הדיברות לאביר ובתפישה של אבירות כחיים בעלי ערך, השואפים לאידיאל של שירות למען האחר והקרָבה.

אביר אמיתי נשבע לעזור לחלשים והוא מתחייב לעזוב את ביתו ומשפחתו ולצאת ולהגן על כל מי שבא לבקש ממנו עזרה. אך אין זה מספיק לשבת בבית ולחכות שיקראו לך – אביר אמיתי צריך לצאת לעולם בחיפוש אקטיבי אחר מקומות שבהם נדרשת התערבותו. זהו סוג של מוסריות פעילה ברוח הנביאים ("דרשו משפט, ריבו אלמנה").

במהלך המאות ה-8–9, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו הפך לאביר, זה קשור גם למלחמות המרובות עם המוסלמים שכובשים את ספרד, דרום איטליה, ומנסים להתקדם צפונה. מתפתח אידיאל של אביר, נדיב, אמיץ, חכם, הלוחם למען הצדק ומגן על הכנסייה.

למעשה, אפשר לחלק את התפתחות תנועת האבירות לשלוש תקופות

1. שלב ראשון – מהמאה ה-5 ועד המאה ה-8 לספירה, האבירות היא שיטת לחימה.

2. שלב שני – מהמאה ה-8 ועד המאה ה-12 לספירה, לאבירות נוסף פן מוסרי.

3. שלב שלישי – החל מהמאה ה-12, האבירות נתפשת בחלק מהמקומות כמסע התפתחות רוחני.

במאה ה-10 מתפתחת החברה הפיאודלית כפי שאנו מכירים אותה. ההחזקה בקרקע היא בתמורה לשירותי הגנה ופטרונות. אנשים חופשיים מספקים שירות צבאי או אישי, ואילו אנשים לא חופשיים מספקים חלק מהיבול ועבודה. אלה שיש להם אמצעים הופכים ללוחמים אבירים ובתמורה לכך מקבלים מהשליטים חזקה על נחלות וסמכות על האנשים הלא חופשיים.

צורת שלטון זו, שבה האבירות התקיימה כאחד המעמדות החברתיים, בנוסף לכמורה, איכרים ואצילים (ולעיתים גם בורגנים), התקיימה במשך מאות שנים. האיכרים היו עסוקים במילוי צרכיהם הפיזיים והחברתיים של האבירים בתמורה להגנה. הכנסייה קידשה אותם והשליטים והאצילים הסתמכו עליהם, ולעיתים היו חלק משורותיהם.

צעיר שרצה להיות אביר התחיל את החינוך שלו בגיל 7, ורק בגיל 21 הוכתר כאביר. טקס ההכתרה היה טקס דתי שכלל ליל שימורים, טבילה בבוקר, מיסה וארוחת בוקר עם חברים ומשפחה, לבוש לבן, מכה קלה בכתף עם הצד הקהה של החרב שנקראה "דבינג" ושבועת האבירות. במקרה יוצא דופן, אדם יכול היה להיות מוכתר כאביר בשדה הקרב.

עיסוקו המלחמתי של האביר נקרא "שביתת הנשק של אלוהים" והוא עודד על ידי הכמרים. הכנסייה אף חיברה תפילה מיוחדת לכבוד האבירים. האביר היה יוצא ל"מילואים" בשירות החברה למשך מספר מוסכם של ימים בשנה.

אבירות מוסרית

האבירות החלה באירופה בימי הביניים כתנועה חברתית מוסרית. היא נוצרה מחיבור של כמה גורמים: האחד היה התפשטות האידיאל הנוצרי בעולם, אידיאל של הקרבה אקטיבית של ישוע למען גאולת האנושות והעולם, והשאלה שנשאלה בעקבותיה היא: האם אנחנו נעשה פחות?

דבר נוסף היה שינוי המבנה החברתי בעקבות נפילת האימפריה הרומית, ויצירת מעין מעמד עליון של לוחמים שאפשרויותיהם האינדיבידואליות, הן כלוחמים והן מבחינות אחרות, היו רבות. זה התחבר עם החזרה אל הערכים הפגאניים-שבטיים הקדומים של יושר, נאמנות ועוד, שהביאו איתם השבטים הפולשים החדשים. המוסר התנ"כי התחבר עם כוח של חברה חדשה והנחיל לעולם את אחת מהמורשות המפוארות שלו.

האביר כאידיאל מוסרי הוא אדם שצריך להיענות לאתגרים הניצבים על דרכו. סיסמתו היא סיסמת הצופה: "להיות נכון תמיד!". קוד האבירות המוסרית קובע שאם מגיעה לאביר בקשה לעזרה, ואין סיבה מוסרית שלא להיענות לה, על האביר לעזוב את הכול ולצאת לעזרת המבקש, במיוחד כשמדובר בתיקון עוול.

אבירות מוסרית היא מצב של שירות מתמיד ואקטיבי למען הקהילה, של מוסריות פעילה. לא זו בלבד שעל האביר לענות לבקשות העזרה, אלא מוטלת עליו החובה לחפש, באופן אקטיבי, את המשימות שעליו לעשות, עוולות שעליו לתקן, היכן הוא יכול וצריך למלא את תפקידו בעולם. הווידוי של האבירים היה "סלח לי על מה שעשיתי", ובנוסף לכך: "ועל מה שלא עשיתי ויכולתי לעשות" (המוסריות האקטיבית ניתרגמה ברמה הנמוכה לכדי חיפוש הרפתקאות).

לפי הסופר סקוט פרל, אנשים תמיד חיפשו קוד של התנהגות להתנהג לפיו. אלא שהאבירות לא הייתה מנדט מהחזקים לחלשים, לא הייתה הַכְוונה מהנבחרים להמונים, אלא מערכת של הגבלות שהחזקים לקחו על עצמם מבחירה, מתוך הבנה שהדוגמא שלהם תעביר מסר שהוא חזק יותר ממילים ומַניירות. אנחנו דומים כיום לאנשי ימי הביניים בכך שיש לנו כוח רב בידיים, ולכן התפישה המוסרית של האבירות רלוונטית כל כך. אנחנו רוצים לחוות את הסיפוק של הידיעה שעשינו את הדבר הנכון מהסיבה הנכונה ועם העקרונות הנכונים, לא מפני שאמרו לנו, אלא מפני שבחרנו ללכת בדרך הזאת. האבירות היא בחירה – בחירה לעשות את הדבר הנכון מהסיבה הנכונה בזמן הנכון.

האבירות הייתה ועודנה דרך חיים שבה יש חיפוש אקטיבי אחר הטוב. התכונות של האביר לא נובעות מהחינוך שלו, מהגנטיקה או מהסביבה, אלא הן תוצאה של מאבקו עם עצמו והתקדמותו בשלבים השונים בדרך להפיכתו אביר, והתחברות למשהו פנימי, מהותי בתוכו. האביר לא נתקל ברע ומגיב אליו, אלא מחפש במודע את הרע בכדי להילחם בו בממלכתו שלו. הוא יכול להופיע מאֵי שם ולהציל מצב שנראה כלאחר ייאוש, הוא סמל התקווה בעולם ולעולם, הוא אפשרות טובה שאף אחד לא חזה מראש.

עשרת הדיברות של האביר

בתחילת דרכה של האבירות לא היה קוד התנהגות אחיד, אולם מהסיפורים והכתבים השונים של התקופה עולות כמה תכונות משותפות לכל האבירים. אם ננסה לתמצת אותן, אפשר להגיע לכמה תכונות אופייניות כגון אומץ, צדק, חסד, נדיבות, אמונה, אצילות, תקווה, וכן הלאה.

במאה ה-10 מתחזק האתוס של תנועת האבירות כחלק מהעולם הנוצרי דתי בהשפעת תנועת הרפורמות בכנסייה של מנזרי קלוּני, וכך מתפתח הרעיון של מלחמה בכופרים כמצווה דתית. נעשה ניסיון להגדיר את החַייל של ישוע, שנוהג לפי קוד התנהגות מקודש, וזה מביא להשתתפות האבירים במסעות הצלב כסוג של הגשמת אידיאל, ולימים גם לשילוב של נזיר ואביר במסדרי הטמפלרים וההוספיטלרים.

בקרב חובבי אבירות מאוחרים התגבשו עקרונות האבירות המוסרית לכדי עשר דיברות. להלן פירוט שלהם כפי שהם מופיעים בציטוטים ובסיפורים שונים מימי הביניים וכפי שאני מבין אותם:

1. האמן באלוהים ולך בדרכיו.

האביר האמין באלוהים והתפלל אליו, תפילות שבאו מהלב. אוצר הדימויים התנ"כי – המכבים, איוב, יונה, דניאל ואחרים – היה בשביל האביר חלק מהמציאות היומיומית. כשהוא חטא, הוא פנה למשל למריה מגדלנה.

האביר השתתף במיסה לפני היציאה לקרב, התוודה, ומילא את כל חובותיו הדתיות האחרות. חלק מחובותיו של האביר היה למות באמונה למען האמונה.

2. הגן על דרכי האלוהים

זאת הייתה קריאת הקרב של האביר. האביר קיבל את חרבו בטקס ההשבעה, שבו נאמרה הנוסחה הבאה: "קבל את חרבך בשם האב, הבן ורוח הקודש, השתמש בה להגנתך, להגנת הכנסייה ואלוהים, להכניע את האויבים של הצלב של ישוע, לך, וזכור שהקדושים לא כבשו ממלכות על ידי חרב אלא על ידי אמונה".

האבירות הייתה כוח פיזי בשירותו של כוח רוחני.

האביר הגן על האפיפיור והכנסים שלו, על מקדשי האלוהים והכנסיות. הודות לו, לנזיר הדומיניקני היה חופש דיבור, לפרנציסקני – חופש העוני, הודות לו בתי חסד קיבלו בכל מקום אלפי חולים, המנזרים אלפי רעבים, ובתי החולים אלפי מצורעים.

3. כבד את החלשים והגן עליהם.

חוקי האבירות של הכנסייה אומרים: "זאת חובתו של האביר לשים עצמו כמגן לעניים, כדי שהעשירים לא יזיקו להם. זאת חובתו של האביר לקיים את החלש, כדי שהחזק לא ידכא אותו."

כשאביר הוכתר בכנסיית סנט פיטר, הכומר אמר לו: "הֱיה המגן והאלוף של הכנסייה, האלמנות והיתומים".

4. אהוב את הארץ בה נולדת.

האבירים אהבו את ארץ מולדתם, את הטירה שלהם, וגם כשהיו במסעות בארצות רחוקות הם התגעגעו הביתה, חשבו על הבית ושלחו אליו את מתנותיהם ואת שבוייהם ושללם.

5. לא תירא מפני האויב או המוות.

האביר ציפה לגמול בשמיים אם ימלא את תפקידו כיאות וישמור על ה"שלום של האלוהים". אומץ בקרב נחשב לתכונה אבירית ותוגמל על ידי קבלת דורבנות בטקס מיוחד.

6. הלחם ברע ללא לאות וללא רחמים.

על האביר היה לחפש באופן אקטיבי את הרוע ולנסות ולהשמיד אותו. ככל שהרוע והאתגר שנקלע לפניו היה יותר גדול, כך גם השמחה על ההזדמנות להילחם בו. אחת התכונות החיוניות במאבק הייתה התמדה.

7. מלא את חובותיך הפיאודליים (אזרחיים) במלואן, כל עוד אינן מתנגשות בחוק האלוהי.

האביר – ווסאל חייב היה בנאמנות לאדונו, וזה חייב היה בנאמנות לכנסייה ולעניים. האביר המושלם היה מוכן להקריב הכול למען אדונו.

המוטיב של החברה הפיאודלית והאבירים בתוך זה היה: "זה אשר פוגע באדונו, מתכחש לאלוהים". ומי שעשה זאת היה צריך להתחרט ולכפר על מעשיו בצורה כלשהי.

8. אל תשקר, והיה מעל הכול נאמן למילתך.

אמירת אמת הייתה ונשארה אחד מעמודי היסוד של האבירות. אמת פירושה עמידה בהבטחות ובשבועות. אלוהים נקרא בפי האבירים: "האלוהים שלעולם לא משקר".

9. היה נדיב ותן בנדיבות לכולם.

האביר עשה מה שעשה לא למען עצמו, אלא למען אחרים, פועל יוצא מכך היה נתינת הונו לעניים, והכפפת רכושו וחייו לחברה ולנזקקים.

10. השתדל להיות בכל מקום ותמיד אלוף הנכון והטוב כנגד חוסר צדק ורוע.

הפקודה הייתה להילחם בכל הרע ולהגן על כל הטוב, אבל לעשות זאת בצדק. כשאביר הוכתר בכנסיית סנט פיטר והחרב ניתנה לו, נאמרו לו המילים הבאות: "זכור, אביר, שעלייך לפעול כמגן של הסדר והצדק".

וכך מתוארת מהותה של האבירות המוסרית והתייחסותה לעשרת הדיברות של האביר באחד ממסדרי האבירות בן זמננו:

"אנחנו חייבים, אם כן, לא להשלות את עצמנו שאבירות היא מאפיין של תקופה מסוימת. המוסד עצמו, זה נכון, אכן מת, אך הרוח שלו חיה הלאה. הפיאודליזם נעלם, אך עשרת דיברות האבירות שמרו עדיין על משמעותם ולא איבדו את תפקידים כקוד מוסרי מכוונן של אידיאלים לאלה שבוחרים להישמע להם. יש עדיין, מפוזרים בעולם זה שלנו, נשמות אביריות אמיתיות.

האידיאל של האביר ייתכן שנחלש והתרחק, אך יש כאלה שנשארו נאמנים לו בכל ישותם, אנשים שמארגנים את חייהם לפי אמונתם, שדואגים להימנע ממחשבות ומעשים לא טובים, ומחיים של רמאות, שמתחלחלים, כמו האביר של ימי הביניים, מהמחשבה על צביעות, ושמחשיבים מעל הכול את אהבת האמת. יש כאלה שיודעים אף למות למען האמת, ומה שהוא הרבה יותר קשה, הם יודעים לחיות את חייהם למען האמת".

אבירות רוחנית

מסעי הצלב הצליחו חלקית מבחינה פיזית, ואחד התוצרים שלהם היה הפריה אינטלקטואלית ורוחנית בעקבות המגע עם המזרח. אירופה נחשפה למחשבה עמוקה, קיבלה בחזרה את הפילוסופיה והמדע היווניים מהערבים, את המיסטיקה הנוצרית מהנוצרים המזרחיים והאורתודוקסים, והשפעות של המיסטיקה הצופית מוסלמית דרך הממלכות המוסלמיות בספרד, סיציליה והמזרח התיכון.

בעקבות כך החלה האבירות לקבל גוון יותר מיסטי, אזוטרי, של חיפוש אחר קִרבה לאלוהים ומשמעות בחיים, ולא חיפוש אחר ניצחון בקרב בלבד. במקביל לחשיבותה של הלחימה והאיכויות הגבריות, החל להופיע דגש על נימוסי חצר ועל ג'נטלמניות. שוב לא נחשבו רק היושר והאומץ, אלא גם אצילות הרוח והרגישות, וכך החלה לה המסורת של האהבה החצרונית, האהבה האפלטונית של האביר לגבירה. לכל אביר ישנה גבירה שאותה הוא אוהב ובשבילה הוא עושה את כל מה שהוא עושה, והיא זו שמעדנת אותו.

לכולם היה ברור שמסעי הצלב אולי הצליחו באופן פיזי, אבל הם לא הביאו לחזרתו המחודשת של ישוע או ליצירת חברת מופת, וגם נכשלו במידה רבה במבחן המוסרי של נדיבות ואנושיות, וכך הכישלון הוביל, באורח פרדוקסלי, למעבר הדגש מהדרך "הגברית", אל הדרך "הנשית". לאנשים המובילים של התקופה היה ברור שבכוח זה לא הולך, הדגש על הלוחמה והגבריות הביא לסכסוכים ושפיכות דמים והרחיק בני אדם מאלוהים. מה שקרה לתנועת האבירות בעקבות הכישלון של מסעי הצלב הוא שהיא "ראתה", אם אפשר לומר זאת כך, את עצמה – ובעקבות כך שינתה את דרכה ואימצה לעצמה את הצד הנשי, הצד החסר, שהתבטא באידיאל האהבה החצרונית. הגבירה היא זו שיכולה לכוון את האביר בשלבים האחרונים של הדרך, לעדן ולשפר אותו, על ידי מחשבה עליה הוא מתחבר לחלק הגבוה שבתוך עצמו ומגיע למעין איחוד מיסטי עם האלוהים.

המלחמה לא נתפשה יותר כמתרחשת בחוץ. החל מהמאה ה-12 מתפתחת בתוך תנועת האבירות תפישה רוחנית מיסטית של מאבק פנימי באדם. חלק מזה קשור להקמתם של מסדרי אבירים נזיריים, וחלק אחר – להתפתחות המיסטיקה והרוחניות במאה ה-12, אידיאל האהבה החצרונית והנשיות הקדושה. על האביר להילחם בעצמו אם הוא רוצה להיות ראוי לגבירה, ובעקבות כך הוא נחשף ונפתח לחוויות שלא יכול היה להגיע אליהן לפני כן. הוא נע בעולם של דימויים שבו מחשבות מתממשות, וההבדל בין אויב לידיד הוא לא תמיד ברור. לאביר יש מטרה חדשה, שמופיעה באופן מובהק בסיפורי הגביע הקדוש, הנכתבים בתקופה זו.

האביר נמצא במסע אל הקדושה, אל הפלאי, האלוהי. זהו המאבק האמיתי, ובכדי להצליח בדרך הוא חייב להתגבר על חולשותיו ולהתחבר ליסוד הנשי, התת-מודע, שבתוכו. העולם שבו הוא נע הינו עולם של ארכיטיפים שבו קורים ניסים. המסע הרוחני מתבטא בסמליות שמתפתחת בכנסייה, בסוג של אדריכלות אחרת, גותית, בפרקטיקות רוחניות חדשות, בעליית חשיבותה של מריה, באמנות ובספרות.

האבירות הרוחנית קשורה להופעת הופעת אידיאל האהבה החצרונית והסיפורים על הגביע הקדוש בחצרות המלכות הגדולות של צרפת ואנגליה – אלינור מאקוויטניה (ראו מאמר נפרד) ומרי משמפיין בסוף המאה ה-12. הן חברו לרפורמטורים הגדולים של אותה תקופה, אבוט סוגר (Abbot Suger) מסנט דני וברנאר מקלרבו (Bernard de Clairvaux), ויחד עם מסדר הטמפלרים וחוגים בעלי השפעה נוספים הביאו לחזרת המיסטיקה (והפילוסופיה) לנצרות.

בחצרות אלה החלו להופיע זמרים נודדים – מינסטרלים ששרו שירי אהבה וסיפרו אגדות מופלאות. קראו להם טרובדורים, והם העלו על נס את אידיאל האהבה החצרונית, שהועלה על הכתב בספרים כגון זה של אנדריאס קפליאנס. הוקמו בתי ספר של אהבה, שבהם חונכו מיטב בני הנוער על ידי גבירות החצר. ז'אנר הרומנסות האביריות התפתח והתפשט כאש בשדה קוצים. באותם חצרות מופיעים גם סיפורי הגביע הקדוש. המסע בעקבות הגביע הקדוש הוא מסע של חיפוש עצמי. ברובד זה של האבירות רב הנסתר על הגלוי, והמעט שגלוי מקבל הרבה פעמים פירוש לא נכון.

באבירות הרוחנית יש חשיבות לצבעים ולסמלים, אחד הדברים שמבטאים זאת היא תורה חדשה של סמלים וצבעים שנקראת הֶרֶלדיקה (Heraldry) – עיטור מגינים שמופיע יש מאין, וקשור לאסטרולוגיה. זהו קוד העיטורים של המגן המשפחתי והאישי של האבירים , אשר קיים עד היום בקרב בתי האצולה באנגליה.

עד המאה ה-12, אצילים הם לא בהכרח אבירים ואבירים הם לא בהכרח אצילים. במאה ה-12 הם מתמזגים, והאבירות-אצילות עוברת בירושה. המלך הצרפתי לואי ה-6 הופך להיות אביר ללא ידיעת אביו, אך לאחר מכן כל מלך צרפתי מוכתר לאביר, עד שבסופו של התהליך, המלך הצרפתי לואי התשיעי נחשב לאידיאל האביר. בנים של אצילים הופכים להיות נושאי כלים, והכניסה למעמד של האבירים מותנית בהכתרה על ידי המלך. הקשר בין מלוכה ואצילות לאבירות עוזר להתפתחות אידיאל האבירות הרוחניות והמוסרית, כאידיאל ספרותי ואולי גם חברתי, המשתקף בסיפורי המלך ארתור, השולחן העגול והגביע הקדוש.

המלך האנגלי ריצ'רד לב הארי יצא למסע הצלב השלישי בישראל בהשראת אידיאל האבירות ובהשפעת אימו אלינור מאקוויטניה, ולא רק מסיבות דתיות – היא בוודאי הקריאה לו סיפורי אבירים לפני שהלך לישון.[2]

 

[1] הנורמנים ניצחו את הסקסונים בקרב הייסטינגס ב-1066 בזכות חיל הפרשים שלהם.
[2] גם מלכים מאוחרים יותר ניסו להגשים אידיאל זה. כך, המלך הגדול אדוארד השלישי ראה עצמו בתור מחדֵש השולחן העגול, וכך גם הנרי השביעי ואחרים.
[3] Eleanor of Aquitaine and the Four Kings, Amy Kelly.