קבר דוד בהר ציון

המקום הקדוש ביותר ליהודים בירושלים לפני מלחמת ששת הימים היה קבר דוד בהר ציון. לפי המסורת ההר הוא מקום משכנו של קבר דויד. אלא שדויד איננו מת, אלא חי וקיים, ומסתתר במערות שבתוך ההר, עד הזמן שישראל תצטרך אותו, ואז הוא יחזור. דויד מסמל את ספירת המלכות, מבין 10 הספירות של הקבלה. ספירת המלכות היא הספירה שדרכה מתממשים העולמות העליונים, הרוחניים, על פני הארץ. לכן היא האלוהים בשבילנו. היא השכינה. דויד אמור להקים מלכות צדק על פני האדמה שבזכותה תוכל לקום מלכות שמיים. האות צ’ לפי הקבלה קשורה לאידיאליזם, תכונות נסתרות, צדק. האות י’ לאנרגיה רוחנית. האות ו’ לחיבור בין דברים. והאןת נ’ להעברה של אנרגיה ממקום למקום.

מכאן שהשם ציון מרמז לנו, לפי הפירוש הקבלי של האותיות, על אידיאלים רוחני שמתחבר על ידי העברה של אנרגיה. מלכות ארץ נכונה שתאפשר מלכות שמים על פני האדמה. הר הבית נמצא על הר המוריה, צד אחד של גיא עושי הגבינות. הר ציון נמצא בצד השני. מציון, העיר העליונה, יש מבט על עיר דויד, העיר התחתונה. ואין זה מקרה שהר ציון הוא מחוץ לחומות. מכיוון שנקודת המבט האידיאליסטית עדיין איננה קיימת בתוככי העיר, אלא היא מחוצה לה. גם הקהילה הנוצרית הקדומה התקיימה מחוץ לעיר, בזמן שירושלים הייתה עיר אלילית. קהילה נוצרית התקיימה בהר ציון, כשם שקהילה יהודית התקיימה שם בזמן שהערבים שלטו על העיר העתיקה.

קבר דויד הוא מבנה מאבנים גדולות שמתוארך לסוף בית שני או לתקופה הביזנטית, לפי החוקרים דויד איננו קבור במקום, מכיוון שלפי התנ”ך הוא נקבר בתוך העיר שלא הגיעה בזמנו לגבולות הר ציון. המסורת התפתחה כנראה בימי הביניים על ידי הנוצרים שזיהו את קבר דויד עם חדר הסעודה האחרונה הנמצא מעליו, והתקבלה על ידי היהודים והמוסלמים (דויד קדוש עבור המוסלמים ויהיה זה שישקול את המעשים של המאמינים על מאזני יום הדין). ייתכן מאד שמבנה הקבר היה בעבר בית כנסת קדום ששימש קהילה של כוהנים או אולי איסיים, וייתכן שקבור במקום צאצא לשושלת דויד או שהועברו אליו עצמות הקשורות לבית דוד ואפילו דוד עצמו, ומכאן קדושתו. כך או כך, העבודה שאנשים רבים מאמינים שזהו קבר דוד במשך אלף שנה ויותר הופכת אותו לכזה.

קבר דוד הוא מקום שבו אומרים פרקי תהילים, דוד המלך מתקשר לתיקונים ובמיוחד לתיקון חצות מכיוון שהוא נקרא מעורר השחר. המקום חשוב לברסלבים שנוהגים לבקר בו מדי שנה, יש משולש של מקומות בחגי תשרי, בראש השנה הם בקבר רבי נחמן בברסלב, ביום כיפור ברבי שמעון בר יוחאי, ובשמיני עצרת בקבר דוד הר ציון.

קבר שמעון הצדיק

מצפון לעיר העתיקה נמצאים כמה אתרים יהודיים חשובים, ובעיקר אחוזות קברים ובהם קברי הסנהדרין הגדולים, קברי הסנהדרין הקטנים, קברי המלכים וקבר שמעון הצדיק.

קבר שמעון הצדיק נמצא בשכונת שייח’ ג’ראח במזרח ירושלים סמוך לקו התפר, כנראה שזה היה קברה של מטרונה רומאית בשם יוליה סבינה, אבל הזיהוי כקבר שמעון הוא עתיק, וכפי שציינו מקודם מה שחשוב זה האמונה. בקבר זה החלה מסורת ההילולה של ל”ג בעומר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי (שאחר מכן עברה למיירון).

המעבר מיהדות מאגית ליהדות פרשנית קשורה לדמותו של שמעון הצדיק. הימים של שיבת ציון והשלטון הפרסי היו ימים של גדולה לישראל, זה הזמן שבו נחתמה התורה ונכתבו שאר הספרים של התנ”ך. זו הייתה תקופה ארוכה, מראשית החזרה ב532 לפנה”ס ועד לימי אלכסנדר מוקדון ב333 לפנה”ס, מאתיים שנה, שבהם היו נביאים, לפחות בתחילת התקופה, ובעזרת רוח זו של הנבואה נכתב התנ”ך.
בישראל שלטה אז כנסת ישראל, מוסד לא ברור של אנשי רוח, שהאחרון והגדול שבהם היה שמעון הצדיק, אחריו הופיע מוסד הסנהדרין.

יהושע בן סירא, בעל ספר בן סירא, מספר כי שמעון השאיר חותם עז בכל מי שפגש אותו. “מה נהדר מראהו בהשגיחו מאוהל קודש הקודשים במקדש ובצאתו מן הפרוכת”. “ככוכב אור בין עבים וכירח מלא בימי מועד, כשמש מאירה אל היכל המלך וכקשת נראתה בענן”. לא רק בתוארו אלא גם במעשיו התבלט, בימיו חוזק בית המקדש ונכרה לידו מקווה מים גדול.
מראהו המיוחד של שמעון הצדיק שיקף את מידותיו המיוחדות ואלה באו לידי ביטוי בעבודתו במקדש ובתגובה השמיימית למלאכתו בקודש. מצב עניינים זה הידרדר לאחר מותו, אולי כביטוי סמלי לירידת הדור כולו.

בתלמוד מסופר “ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין (עדות לכך שהקב”ה מקבל את תשובת העם ביום הכיפורים), מכאן ואילך פעמים עולה בימים פעמים עולה בשמאל… והיה נר מערבי (אש התמיד במקדש) דולק, מכאן ואילך פעמים דולק ופעמים כבה. והייתה אש של מערכה (להקרבת קורבנות) מתגברת ולא היו צריכים כוהנים להביא עצים למערה חוץ משני גזירים לקיים מצוות עצים, מכאן ואילך תשש כוחה של מערכה. פעמים מתגברת פעמים אינה מתגברת… ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ולחם הפנים וכל כוהן שמגיעו שאוכלו כזית, יש אוכלו שבע ויש שבע ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מארה בעומר.”

דמותו של שמעון הצדיק חשובה, מכיוון שהוא זה שמקבל את העידן החדש, גם פיזית, בדמותו של אלכסנדר מוקדון וגם רוחנית. פרס הייתה תרבות מאגית, הפרסים נחשבו למאגים של העולם העתיק, היה להם כת כוהנים שנקראו מאגים ועסקו במאגיה, ליהודים הייתה להם נטייה לכך גם כן, והם התפרסמו אחר כך בעולם הרומאי כמכשפים. העידן ההלני מבשר על שחרה של התבונה, השמש החושפת הכל, עולם אמיץ חדש שבו שולט ההיגיון והסכולסטיקה ואין בו מקום לכהונה ולדת. לפי האגדה מי שהוביל את אלכסנדר מוקדון בכיבושיו, הדמות שהופיע לעיני רוחו, היה שמעון הצדיק, וסיפור שהיה כך היה:

שמעון הצדיק וכוהנים לבושים בבגדי הכהונה מתייצבים לפני אלכסנדר עם שחר באנטיפטרס (מעיינות הירקון). ירד אלכסנדר ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו: “מלך גדול כמוך ישתחווה ליהודי זה?”
אמר להם: “דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי”.
אמר להם: “למה באתם?”
אמרו לו: “אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תיחרב, יתעוך גויים להחריבו?”
כך בוטלה מזימה של השומרונים לדבר רעה בבית המקדש ולגרום לאלכסנדר להחריב אותו.

הר הזיתים

ממזרח להר הבית מתנשא ההר הגבוה בירושלים המתאפיין בשלל כנסיות ובקברים הרבים שעליו. הר הזיתים כיום הוא בית קברות ענקי בו קבורים רבים מגדולי האומה היהודית. לפי האמונה היהודית מרגע שאנחנו נקברים, ונטמנים באדמה, בכל מקום בעולם, בבוא התחייה, השרידים שלנו יעשו גלגול מחילות[1] ויגיעו דרך האדמה אל הר הזיתים, שם יצוצו העצמות אל פני האדמה ויעטו עליהם עור ובשר, אנחנו נקום לתחייה ונעבור לרחבת הר הבית.

מדרש מהמאה ה11, פסיקתא רבתי אומר: “ואלו שבלעו ברבלתה הקבה עושה להם מחילים מחילים מלמטן. והם מחלדים בהם עד שהם מגיעים תחת הר הזיתים שבירושלים, והקדוש ברוך הוא עומד עליו והוא נבקע להם והם עולים מתוכו. כמו שזכריה אומר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם”.

בזמן קיום המקדש נערך בהר הזיתים טקס שרפת הפרה האדומה המטהר בני אדם מטומאת המת. את הפרה, לפי התורה, יש להוציא מזרחה מהמחנה, לשחוט ולהזות את דמה נוכח פני אוהל מועד, שורפים את הפרה, משליכים לתוך הבעירה עץ אזר ואזוב ושני תולעת. לאחר השריפה אוסף איש טהור את האפר ומניח אותו מחוץ למחנה במקום טהור, ובעזרת אפר זה מטהרים מטומאת המת. יש מזהים את המקום בחצר כנסיית האדון בכה.

לפי יחזקאל יא’ כג כבוד ה’ עומד על הר ממזרח לעיר. לפי המדרש הר הזיתים הוא המקום שממנו היונה של נוח הביאה את עלה הזית

הנביאים האחרונים בתנ”ך מקשרים את הר הזיתים למסורת יום הדין והגאולה. חגי, מלאכי וזכריה[2] קבורים בהר הזיתים, מערת הקבורה שלהם נמצאת מתחת למלון שבע הקשתות ונקראת “מערת הנביאים” ויש בה 26 כוכי קברים, מסדרונות עגולים וחדר מבואה עם גומחות לטהרה ונטילת ידיים.

זכריה התנבא בראשית שיבת ציון ועודד את בני ישראל לבנות את בית המקדש. הנבואה האחרונה בזכריה מקשרת את יום הדין עם הר הזיתים: זכריה יד’, ד-ה “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאוד ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה, ונסתם גיא הרי כי יגיע גיא הרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה ובא ה אלהי כל קדושים עימך.”

חגי התנבא בראשית תקופת שיבת ציון ורוב נבואותיו מזרזות את שבי ציון לבנות את המקדש “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה’ צבאות”. ואכן, היו זרמים ביהדות שטענו שהשכינה שבבית שני עלתה על זו של בית ראשון.

מלאכי הוא הנביא האחרון ובתלמוד נאמר “משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל” (מסכת סוטה מח’). ספרי נביאים מסתיימים בפסוק המפורסם ממלאכי: “הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים אל אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם”.

בנוסף לשלושת הנביאים האחרונים ישנו טקסט מימי בית שני בשם “צוואת נפתלי” (מתוך צוואות השבטים) ובו מופיעה התייחסות להר הזיתים: “ובשנת הארבעים ליי ראיתי חזון על הר הזיתים מקדם לירושלים כי השמש והירח נדמו”.

לאחר חורבן בית המקדש נחשב הר הזיתים כמקום הקדוש ביותר ליהודים, ביחד עם שער הרחמים ואזור הכותל המזרחי של הר הבית (ולא הכותל המערבי כמו היום) מכיוון שהאמונה הייתה שלפני חורבן הבית עזבה השכינה את המקדש, יצאה משער הרחמים ועברה להר הזיתים, ומשם עלתה לשמיים, ובבוא היום היא תחזור להר הזיתים ותיכנס להר הבית ממזרח. הר הזיתים נחשב במקום השכינה, ונקרא: “הדום רגלי אלהינו” או “מקום שכינת עוזו והדום רגליו”. היהודים היו עולים להר בהושענא רבה, ומקיפים את הפסגה שבע פעמים, המקום היה כנראה באזור מקום העלייה לשמיים של ישוע (שתי המסורות משלימות זו את זו – סלע העלייה לשמיים של ישוע נקשר לעלייה לשמיים של השכינה היהודית)

בהר הזיתים נמצא לפי המסורת היהודית קברה של חולדה הנביאה שהיה לה תפקיד חשוב המהפכה של יאשיהו. על יאשיהו נאמר “כמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה’ בכלל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.. ואחריו לא קם כמוהו” (מלכים ב כג 259). מסופר בספר מלכים כי יאשיהו שלח משלחת אל חולדה כדי לשמוע את דברה. חולדה ניבאה את חורבן ירושלים, אבל למלך ניבאה כי בגלל חזרתו בתשובה ייאסף בשלום אל אבותיו ולא יראה בכל הרעה שיביא ה’ על העיר. קבר חולדה הנביאה נמצא מתחת למקום כנסיית העלייה, והוא נחשב על ידי הנוצרים כמקום קבורתה של הנזירה פלגיה ועל ידי המוסלמים כמקום קבורתה של משוררת האהבה רבעא אל אדוויה (יש חפיפה במסורות של שלוש הדתות)

מסורות קבורה יהודיות

יהודים חיו בירושלים במשך אלפי שנים, מתו ונקברו בסביבתה, כך שחלק גדול מהממצאים הארכיאולוגיים, במיוחד מחוץ לעיר, הם שרידי קברים, ולא רק ממזרח ומצפון לעיר העתיקה אלא גם מדרום וממערב. אלא שצריך להבין שסגנון ומסורת הקבורה היהודית השתנו במהלך השנים, כמו גם האמונה בחיים לאחר המוות.

בימי בית ראשון לא הייתה אמונה בתחיית מתים אישית, גמול ומשפט לאחר המוות, אלא בתחיית מתים קולקטיבית (מודעות קולקטיבית) ולכן הקבורה הייתה במערות קבורה משפחתיות. שמו את הגופה על דרגש עד שתירקב ולאחר מכן היו מגרפים את העצמות אל בור בתחתית המערה שנקרא מאספה, מכאן הביטוי נאסף אל אבותיו.

בימי בית שני מתפתח הדגש על האני הפרטי, הגאולה ותחיית מתים האישית, מושגי שכר ועונש, לכן צריך שכל אחד יקבר בנפרד ושיטת הקבורה משתנה. משתמשים באותם מערות, אלא שבמקום דרגשים חופרים כוכים, כוך לכל מת, מכניסים לשם את הגופה, ואחרי שנה חוזרים לקבר[3], מלקטים את העצמות (ליקוט) ושמים אותם בתוך ארון קטן בגודל העצם הארוכה ביותר בגוף (הירך) שנקרא גלוסקמה. שיטה זו מתפתחת בעיקר מתקופת החשמונאים והלאה, אבל ניצנים שלה מופיעים לפני כן.

עם מרד בר כוכבא קרתה תקלה היסטורית בעניין ליקוט העצמות, יותר מדי אנשים נהרגו ויותר מדי אוכלוסיות הוגלו והייתה סכנה שלא יהיה מי שיחזור לקבר לאחר שנה לבצע את הקבורה הסופית, ולכן התפתחה שיטת קבורה אחת ויחידה שבה שמים את הגופה בארון מאבן, סרקופג (מילה יוונית – סרקופגוס – אוכל בשר). שיטה זו הושפעה גם ממסורות הקבורה של העולם ההלני רומאי והיא הפכה לנפוצה בזמן המשנה.

במאה השלישית עובר המרכז הרוחני של העם היהודי למסופוטמיה, והיישוב בארץ מתדלדל. אלא שם אין אבנים אלא בעיקר אדמת סחף, מעבר לכך כל רעיון תחיית המתים אמור לקרות בארץ ישראל ואם קוברים בסרקופג יש קושי לעצמות לצאת ממנו. מסיבות אלו ואחרות מתפתחת תפישה חדשה של קבירה באדמה ואמונה בגלגול מחילות של העצמות אל הר הזיתים בירושלים ביום הדין. את הגופה עוטפים בתכריכים, וכך גם מגשימים את הפסוק “מעפר באת ואל עפר תשוב”.

בבתי הקברות המקיפים את ירושלים ניתן למצוא את כל ארבעת שיטות הקבורה, מערות קבורה מימי בית ראשון בכתף הינום, מערות קבורה מימי בית שני בהר הזיתים ובצפון העיר, מעט סרקופגים באופן יחסי, ובעיקר במוזיאונים (מוזיאון רוקפלר וישראל במיוחד), והרבה קברים של קבורה באדמה.

קברים של קדושים ורבנים בהר הזיתים

בהר הזיתים קבורים כמה מהרבנים החשובים ביותר במאות שנים האחרונות. אציין את מקום קברו של הרש”ש המשמש אתר עלייה לרגל בו חוגגים הילולה שנתית, את מקום קברו של חיים בן עטר – ה”אור חיים”, את מקום קברו של רבי גרשון מקיטוב גיסו של הבעל שם טוב ותלמידם של שני הקודמים שהוזכרו.

ומדורות אחרונים, בראש ההר נמצא קברו של הרב שלמה קרליבך.

מעיין השילוח

אחרי שאדם הראשון חטא, הוא נכנס למעיין הגיחון וישב שם מאה שנה, בראשית רבא, פתאום היה לו גוף, והוא רצה שהמים ישטפו את הגוף ממנו. במאה שנה הללו חיממו אותו השדים. הוא פרש מחווה בגלל שחשב שעונש הגירוש מגן העדן הוא בגללה, ולכן במשך מאה שנה השדות חיממו אותו ומזה נולדו הקליפות, הוא פלט זרע שלא הגיע לתוך גוף וזה יצר את הקליפות. רק אחרי מאה שנה הוא נתקל במזמור שיר ליום השבת והבין שיש תשובה בעולם והוא יכול לעשות תשובה. זה מזמור צב’ בתהילים המיוחס לאדם הראשון. המזמור מתחיל במילים: “טוב להודות לה’ ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות…”

מתחת למעיין הגיחון יש מעיין נוסף והוא עין רוגל שגם כן משמש כמקום לטבילה.

[1] רעיון גלגול המחילות להר הזיתים מופיע ביהדות במאה ה10. בספר מעשה דניאל מהמאה ה10 נזכר הר הזיתים כמקום שבו יתקע אליהו בשופר ויחיה מתים.
[2] קבר זכריה למרגלות הר הזיתים נקשר לזכריה בן יהודע, בן הכוהן הגדול יהוידע שיזם את הכתרת יהואש למלך יהודה. לאחר מות יהוידע הנהיג המלך פולחני אליליים ובעקבות כך לבשה רוח אלוהים את זכריה והוא הוכיח את העם על שעבר מצוות ה’. לשמע הנבואה שכח יהואש את החסד שעשה עמו אביו של זכריה וצווה לרגום אותו באבנים בחצר בית ה’. רצח זכריה בן יהוידע היה מעשה נבלה גדול במיוחד. חכמי התלמוד טוענים שבמעשה הרצח חטאו הרוצחים, שהיו כנראה כוהנים בעצמם, לא פחות משבעה חטאים: הרגו כוהן ונביא ודיין, שפכו דם נקי וטימאו את העזרה ושבת ויום הכיפורים היה (ירושלמי תענית ד). האגדה מספרת כי כאשר החריב נבוזראדן הבבלי את המקדש החל דמו של זכריה לרתוח ולבעבע בחצר המקדש. קבר זכריה נעשה למקום מספד על החורבן ועל הטבח ועל העוול.

[3] כור מצרף הוא שנה, ולכן לאחר שנה ניתן להביא את האדם למקום קבורה אחרון, הדבר הביא לכל התפתחות מנהגי האבלות שלוקחים שנה ביהדות.
[4] סיכומים מתוך ספרו של שרון שתיל על קבלת האר”י