הזרם הכופר

במשך כל ההיסטוריה הנוצרית היו תנועות מיסטיות שפירשו אחרת את הסיפור הנוצרי, ואף היו בידיהן כתבים נוספים לאלה המופיעים בברית החדשה. בבולגריה הן זכו לעדנה החל מהמאה ה-10 ועד למאה ה-14, עם התפשטות הכפירה הבוגומילית. המסורת החלה מוקדם מאד, אולי אף בחייו של ישו עצמו, אשר נחשב למורה רוחני מואר, שהעביר את הידע הסודי לחוג סגור של תלמידים. בנוסף לבשורות המוכרות, היו עד למאה ה-4 בשורות נוספות, כמו זו של תומא, המתחילה במילים "אלו דברי הסוד שלימד ישו החי, מי אשר ידע אותם לא יטעם מוות".

התנועה המיסטית הנוצרית טענה לאפשרות של ידיעה בלתי אמצעית של האל, שאותה לימד ישוע, ולכן נקראה בשם "גנוסטיקה" (ידיעה). היא הייתה המשך טבעי של זרמים מיסטיים ביהדות כגון האיסיים, הדת הפרסית, המיסטריות והכתות של העולם הקלאסי העתיק, ותורות המאגיה והנאופלטוניזם שרווחו במצרים ואלכסנדריה במאות ה-1–3 לספירה. לאחרונה התגלה ארכיב של קהילה גנוסטית במצרים בשם נאג' חמדי, השופך אור חדש על היקפה, עומקה ותפוצתה של תנועה זו. שהיוותה לרגעים איום ממשי על בכורתה של הנצרות ה"רגילה". לתנועה הגנוסטית היו כתבים רוחניים רבים, שבהם מוצגת התפישה הבסיסית של הגנוסטיקה, והיא חלוקה דואלית לגוף ורוח. הטרמינולוגיה יכולה להשתנות, אך חלוקה בסיסית זו היא בבסיס ההבנה של האדם. הגוף שלנו נמצא כרגע כאן, אך המחשבות שלנו יכולות להיות במקום אחר. דואליות היא המוטיב הבסיסי בחיים, דיאלקטיקה שגורמת לנו לנוע ולהבין. אי אפשר להבין דבר אלא אם כן יש שתי נקודות מבט שונות להשוואה, דבר הבא לידי ביטוי אף במילה "להבין", ששורשה הוא בינה, שהיא בין הדברים.

הגנוסטיים ראו בדואליות מקור להכרה דתית. ידיעה אמיתית מושגת על ידי חיבור בלתי אמצעי לאמת של הדברים. הידיעה פירושה הכרה אמיתית של עולמנו ושל האופן שבו הוא בנוי. ידיעה זו נשענת על כך שהעולם הוא שילוב של שני עולמות שמקורם בשני כוחות מנוגדים. שני העולמות הם עולם החומר ועולם הרוח, ושני הכוחות הם הכוח הטוב, הקשור לעולם הרוח, שמקורו באלוהים, והכוח הרע, הקשור לעולם החומר, שמקורו בשטן.

הגנוסטיים האמינו שתחילה נוצר עולם הרוח, כעולם טהור ומושלם שהיה חלק מהאלוהים. לאחר מכן, בעקבות תאונה קוסמית כלשהי, נולד עולם החומר, שנוצר על ידי כוח שמרד באלוהים ומנוגד לו, הוא השטן. ואז קרה תהליך הפוך: לתוך עולם רע זה, עולם החומר, חדר כוח אלוהי, הכוח הטוב, דרך האדם, והוא נמצא בתוכו. הדבר קרה כשהשטן ניסה לברוא את האדם ולא הצליח להפיח נשמה באפו, ולכן הוא קרא לעזרה את אלוהים, שנשף רוח חיים באפו ועל ידי כך הכניס אור לעולם. רק אלה שיודעים את עצמם, הגנוסטיים, מצליחים להתחבר אל הנשמה שלהם, ומכאן גם אל האור האלוהי. בבוא היום, ייגאל עולם החומר על ידי אותו כוח רוחי שנמצא בתוכו, והכוחות הטובים יחזרו לשלוט בעולם, שיעבור למצב רוחני ויגיע לאיחוד מחודש עם האלוהים, הפעם בזכות ולא בחסד.

התפישה הגנוסטית הופיעה במספר דתות בעולם עוד לפני הופעת הנצרות. אלא שהגנוסטיקה הנוצרית האמינה שהרגע שבו כוח הטוב, הרוחני, ניצוץ האור, בא לחיות באדם, קשור להופעתו של ישוע בעולם. ישוע הוא דמות האור האלוהית, ארכיטיפ האדם בעולם הרוחי, ולכן הוא נקרא "בן האדם" בכתבי הברית החדשה, האלפא – ההתחלה, והאומגה – הסוף. הופעתו של ישו בעולם גרמה להופעת עולם האור והטוב בתוך ממלכות החושך, החומר והרוע. כניסת טבע ישו לתוכנו מתרחשת בזמן הלידה השנייה, עת אנו מצטרפים לקהילה הנוצרית הגנוסטית, דרך טקס ההסמכה.

לאחר הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית, וגיבוש הדוֹגמה הנוצרית על ידי ועידות הכנסייה בהנהגת הקיסרים, הוצאו התנועות הגנוסטיות מחוץ לחוק והגנוסטיים נרדפו ככופרים, אלא שעד אז הספיקה תורתם לחלחל לתוך מוסד הנזירות הנוצרית ולהופיע בסיני, במדבריות סוריה ובמצרים, וכן במקומות מרוחקים כגון אתיופיה, ארמניה וגיאורגיה. קבוצות שונות המשיכו להתקיים מחוץ למעגל ההשפעה של הקיסרות והנצרות האורתודוקסית וגם באופן חשאי בתוכה, וכך אנו מוצאים את הפאוליקאנים בסוריה וארמניה במאה ה-7 לספירה, מניכאים בדרום עיראק הקיימים עד היום, ו"מאמצים" (שטענו שישו היה בן מאומץ של אלוהים, ולא בן טבעי) באזור החסות של אנטיוכיה במאה ה-3 לספירה.

בימי הביניים הופיעו הגנוסטיים מחדש ובגדול על מפת הנצרות העולמית דרך שתי תנועות אדירות שכבשו לבבות רבים. בבלקן זו הייתה התנועה הבוגומילית שהתחילה בבולגריה ומקדוניה ומצאה לבסוף בית בבוסניה; ובאירופה הייתה זו תנועת הקתרים, שנבעה מהבוגומיליות ומצאה בית בדרום צרפת. שתי התנועות נרדפו על ידי הממסד, ובסופו של דבר הושמדו ונעלמו.

הופעת הבוגומילים בבלקן

הבוגומילים היו תנועה עממית כופרת ששילבה מיסטיקה נוצרית עם רעיונות של שוויון, חופש ואחווה מתוך אהבה, כרצון לתיקון חברתי ואישי. הם הופיעו באימפריה הבולגרית בתחילת המאה ה-10 והתפשטו כאש בשדה קוצים, משפיעים על אירופה כולה במאות השנים שלאחר מכן, עד שלבסוף דוכאו והושמדו על ידי הכנסייה. הבוגומילים הביאו להופעת התנועה הקתרית בצרפת, ורעיונותיהם נכנסו לפולקלור הבלקני ולמסורת התיאוזיס כפי שמופיעה בהר אתוס במאה ה-13 לספירה, כמו גם להתחדשות של האחווה הלבנה במאה ה-20.

הבוגומילים דחו כל דבר שלא מגיע מהנפש, הדרכה פנימית, מעין ברית לא כתובה. הם דחו את הארגון החברתי, קצת כמו בתקופת השופטים – איש הישר בעיניו יעשה. הם דחו כל צורה של אוטוריטה: כנסייה, מדינה, היררכיה, סירבו לשלם מיסים, לעבוד כאריסים או לשרת בצבא. מפני אמונתם שהעולם הנראה הוא יצירת הרע, הם נמנעו מכנסיות ומוסדות, דחו כל ריטואל, וקידמו רק את הטהור והרוחני, הנזירי והפנימי.

בתחילה זאת הייתה מגמה שקרובה לנזירות, הכוללת בוז לעבודה והסתמכות על האל שיספק את מחסורם. אלא שעם הזמן השתנתה התפישה, והם עודדו עבודה יצרנית והשתתפו בה כולם ביחד. יש עדויות על חיי הקהילה שלהם. הבוגומיליות התפשטה בקרב קהילות חקלאיות אוטוקרטיות שלקחו את הנוצרים הראשונים כדוגמא לקהילה שיתופית קדושה.

במקומות שבהם היו קהילות בוגומיליות משמעותיות, כמו למשל במקדוניה או בפלובדיב בבולגריה, הם יצרו ארגון דמוקרטי שהונהג על ידי הזקנים והמושלמים. המנהיגים נקראו שליחים. אבל לא היה להם כנראה ארגון כנסייתי היררכי כולל, ולא היה אפיפיור בוגומילי, כפי שחלק מהחוקרים נטה לחשוב.

לכל קהילה היו שנים עשר שליחים שהיו מעין מועצה עליונה. המושלמים היו נבחרים שתפשו עצמם כנוצרים אמיתיים, יושבי גן העדן, ילדי הרוח – הם נקראו תיאודוקוס, נושאי אל, שם הדומה למריה. המושלמים נמנעו במידת האפשר מנישואין, ומכל מה שמזהם שקשור לעולם הפיזי, כמו יין ובשר. היו להם איסורים על שתיית יין ואכילת בשר. עץ הדעת הוא הגפן שהשטן שתל בגן העדן.

נישואין לא היו סקרמנט. לפי תפישתם, ביום הדין אנשים יישפטו על ידי אלוהים ולא על ידי ישוע, והיין והלחם בטקס האוכריסטיה לא ממש הופכים לבשרו ודמו של ישוע, אלא הם אלגוריה לכתבים ולשליחים. הם התייחסו לצלב, לפולחן האיקונות ולקדושים כאל עבודת אלילים. לפי אמונתם, לפני הצליבה עזבה דמות האור של ישוע את גופו ועברה הלאה. מה שנצלב זה רק הגוף הפיזי, ולכן אין חשיבות לצליבה.

הבוגומילים האמינו שלאלוהים היו שני בנים: למבוגר קראו שטנאל ולצעיר מיכאל. המבוגר מרד נגד אביו ונהיה לרוח הרע. לאחר נפילתו הוא יצר את השמיים והארץ וניסה לשווא ליצור אדם. לבסוף נאלץ לפנות לאלוהים בבקשת עזרה ביצירת רוח האדם. ומכאן שבתוך עולם הרוע הפיזי קיים ניצוץ של אור אלוהי הקשור לרוח האדם.

הצעיר מיכאל נהיה התגלמות הטוב והאור, ולקח על עצמו את תפקיד העזרה לאלוהים לאחר המרד של אחיו המבוגר, הוא נלחם מלחמה תמידית בשָׂטָנאל ויכול לו, ואת המלחמה הזאת ניתן לראות בציורים שעל קירות הכנסיות בבלקן.

לאחר שנוצר הורשה אדם לעבוד את האדמה בתנאי שימכור עצמו לבעל האדמה, הוא שָׂטָנאל. או-אז נשלח מיכאל לעולם בצורת רוח הקודש והופיע דרך דמותו של ישוע, שנבחר על ידי אלוהים אחרי הטבילה. רוח הקודש (מיכאל) הופיע בצורת יונה ונכנס בישוע. ישוע קיבל את הכוח לשבור את הברית שכבלה את האדם לשטנאל והוחזקה בלוח חימר. המלאך מיכאל בצורת ישוע ניצח את שטנאל ושיחרר ממנו את טרפו. אך השטן היה לשטן חדש ויצר את הצליבה ואת הכנסייה האורתודוקסית.

הבוגומילים היו בקונפליקט עם הממסד, המדינה והכנסייה, למרות שבתקופות מסוימות היו שליטים שהתחשבו בהם ואף תמכו בהם, בגלל הדואליות שלהם והאמונה שמקור העולם הארצי הוא השטן, כולל הכנסייה והשלטון החילוני.

השטן נמצא בתוך האדם, בגופו, כבר מלידה, וצריך להוציא אותו בעזרת הסגפנות והדת. לפי מספר גרסאות שלהם ישו לא נולד למרים, אלא היא מצאה אותו במערה, הוא היה אשליה של גוף ואימץ צורה פיזית להשלים משימתו, שהיא לכבול את השטן ולזרוק אותו לשאול, להשאיר לבני אדם תורה וידע דרכו יוכלו להגיע לגאולה.

הם טבלו על ידי משיחת ידיים ורוח קודש, ולא במים, והתנגדו ליוחנן המטביל. בכדי לשחרר את הנפש משלטון השטן צריך תקופות של עבודה, סיגוף, תפילה, צום, ווידוי.

הם התפללו את תפילת האדון – אבינו ששמיים, שהיא התפילה היחידה שלהם, והיו חוזרים שוב ושוב על תפילה זו. הבוגומילים התפללו מספר תפילות קבוע בזמן הקבוע, ארבע פעמים ביום וארבע בלילה, משתחווים תוך כדי המילים "אבינו שבשמים", בלי לעשות סימן של צלב. יום ראשון היה יום של תפילה וצום. התפילה התנהלה בבתים ולא בכנסיות, שנחשבו למקום השטן. בנוסף לתפילה זו היו להם כנראה תפילות נוספות משל עצמם.

מעבר לתפילה, לימוד התורה, ושאיפה לחיי טהרה, קוסמס מתאר תרגולת שבה הם פותחים את חמש הדלתות, שהן חמשת החושים, וסוגרים את הדלתות הפיזיות של הבתים, כשהם משיגים בדרך זו ריכוז בתפילה. הדבר מזכיר מדיטציות של המזרח.

הטקסים נעשו גם על ידי נשים, שיכלו להיות מושלמות כמו הגברים, ואף המורים היו משני המינים. אפילו הווידוי היה יכול להיות בין המינים. הן גברים הן נשים ניהלו חיי פרישות.

התנועה התחילה כסינתזה של רעיונות פאוליקנים, מסליאנים (כתות גנוסטיות שפרחו בארמניה ואסיה הקטנה החל מהמאה ה-6 לספירה), ורצון לרפורמה בכנסייה הבולגרית האורתודוקסית. מורה בשם "בוגומיל" (פירוש השם: אוהב האל) שהטיף לנצרות של שוויון, חופש, ואחווה דרך אהבה, מופיע ב-930 ותורתו זכתה לפופולאריות רבה. התנועה שייסד פרחה בתקופת השיא של האימפריה הבולגרית, ולאחר זמנו של סימיון הראשון והתפשטה לביזנטיון, סרביה, בוסניה וקרואטיה. היא דיברה בעיקר לאיכרים המנוצלים והעניים, והאליטות האינטלקטואליות שהיו בעד שוויון חברתי ברוח האוונגליון.

סימיון הראשון הרחיב את האימפריה הבולגרית בתחילת המאה העשירית על חשבון האימפריה הביזנטית. הוא יישב ברחבי ממלכתו ארמנים וסורים שגורשו מארמניה על ידי הביזנטיים עקב אמונתם הפאוליקנית והמסליאנית. הגולים מארמניה ומסוריה הפיצו את אמונתם בארץ החדשה. במקביל לכך ברחבי הממלכה החל תהליך ניצור כפוי של האוכלוסייה, שבחלקה נשארה פגאנית. ההמונים הפגאניים התנגדו לניצור ואימצו את המטיפים הזרים.

בזמן הצאר פטר (במאה ה-10) החל תהליך של פאודליזציה בבולגריה, שכלל הכפפת האיכרים העצמאיים עד כה לאדונים חזקים ולכנסייה. ההתפתחות של לטיפונדות (אחוזות אדמה הנשלטות על ידי אצילים) גדולות הביאה לעוינות של האוכלוסייה כלפי השלטון. הצאר פטר עודד את הנצרות הביזנטית, דבר שהביא להתרחקות האוכלוסייה מהכנסייה הממוסדת. הקושי הכללי הביא למרידות והכפירה הבוגומילית התפשטה. הוא כותב לכנסייה הביזנטית בבקשה לעצה ומקבל תשובה מהמלומד והנזיר Theophlact בשנת 950. בתשובה זו מפורטות האמונות של הבוגומילים, ולימים הפכה התשובה למסמך חשוב לצורך הכרת תורתם.

לפי אובלנסקי, לבוגומילים הייתה הצלחה רבה בקרב תנועת הנזירות העממית הבולגרית ובמנזרים. מאפייניה של תנועת הנזירות באותה תקופה דומים מאד לאלה שלהם – התכחשות לעולם הזה ותפילה מתמדת, הסתמכות על כתבי הקודש וסגפנות – ותאמו את עיקרי אמונתם. רבים מהנזירים היו בורים ולא הבחינו בין הנצרות האורתודוקסית לכופרת. הם ראו במושלמים של הבוגומילים אנשי דוגמא ובתורתם אמת, והצטרפו לשורותיהם. כנראה שהמלכים הבולגרים האחרונים הגדולים סמואל ובנו (במאה ה-11) אהדו אותם, וזה מסביר באופן אחר את המאבק האכזר בינם לבין הביזנטיים.

לספרות חיצונית ביזנטית ממקור יהודי או נוצרי הייתה פופולרית רבה בקרב הסלאבים (לדוגמא ספר חנוך הסלאבי) והיא ענתה על הצורך שלהם בסיפורים ומיתולוגיה, והיא הייתה מקור חשוב ביותר לבוגומילים, ששילבו אותה עם מוטיבים מיתולוגיים סלאבים עתיקים.

לאחר כיבוש בולגריה על ידי הקיסר הביזנטי בסיליוס השני ב-1018 ("קוטל הבולגרים") עוברים אצילים בולגרים רבים לגור בקונסטנטינופול ומביאים איתם את האמונה הבוגומילית, שם היא עוברת תהליכי עידון, העמקה והתפתחות, מוצאת את דרכה למקומות אחרים בעולם ובהם דרום צרפת, איטליה, רוסיה, סרביה ובוסניה, ולאחר מכן חוזרת לבולגריה בצורתה המתקדמת.

במאה ה-12 נוצרים שני זרמים עיקריים של הבוגומיליות. האחד הוא ה"דראגוביצים" (על שם כפר בדרום מקדוניה) שדוגלים בדואליזם קיצוני שלפיו השטן הוא ישות עצמאית, והשני הוא הזרם ה"בולגרי", הממשיך במסורת של דואליזם מתון, ולפיו השטן כפוף לאל. לקראת סוף המאה ה-12, התנועה הבוגומילית מפתחת כללים וטקסים המדגישים את ההבדל בינה לבין הנצרות. קהילות חדשות נוסדות באסיה הקטנה, דלמטיה, ביזנטיון. הבוגומיליות גדלה ומשפיעה עד כדי כך שהיא מהווה איום על הממסד הכנסייתי והשלטון, דבר המביא לסדרה של רדיפות.[1]

בתחילת תקופת האימפריה הבולגרית השנייה, מתחזקת התנועה הבוגומילית ומתפשטת, אך עם הופעת מסורת התיאוזיס (Theosis) וההסיכייה (Hesychia) של הר אתוס במאה ה-13, תש כוחם והמשיכה אליהם נחלשה, מספריהם התדלדלו, ועם הופעת העותומאניים רבים מהם מתאסלמים. יש טענה שהאסלום של קבוצת ה- pomak בהרי רודופי נבע מסיבה זו (הם היו קודם לכן בוגומילים, כך לפחות לפי הגרסה שלהם).

הבוגומילים מתפשטים לסרביה במאה ה-12, אך סטפן נמאניה (Stefan Namaje), המלך הראשון של שושלת נמאניה ההיסטורית, שנחשב לקדוש, רודף ושורף אותם, ובעקבות כך רבים מהגרים לבוסניה, שם הם יוצרים קשר עם הכנסייה הבוסנית העצמאית, שמאמצת את תורתם. לימים היו אלה האנשים שהתאסלמו. בביזנטיון נרדפים הבוגומילים על ידי הביזנטיים החל מהמאה ה-12, מנהיגיהם מוצאים להורג והנותרים בורחים ונעלמים מעל פני השטח.

לבוגומילים הייתה ספרות משל עצמם בסלאבית. המוטיב החוזר בספרים הוא העולם כמקום מאבק בין טוב ורע, השטן הוא השולט בעולם הנראה, קוסמולוגיה דואליסטית אשר מופיעה במיקרוקוסמוס – האדם, ובמקרוקוסמוס – היקום, ואשר מובילה למאבק פנימי. הספרים מראים על קשר של הבוגומילים לפולקלור סלאבי. הם אימצו את התרבות הסלאבית, השפיעו והושפעו על ידי האמונה העממית.

לפי חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה, תפישות של הבוגומילים נותרו בדרום מזרח אירופה וממשיכות להשפיע שם, וזאת בשני דרכים: האחת – דרך הכתבים האפוקריפיים שיוחסו לכומר הבוגומילי ירמיה, הנקראים עד היום. והשנייה – דרך הפולקלור העממי, נושאים שקנו אחיזה ביקום הרוחני של המוני העם. לדוגמא: בסיפורי העם מופיע אל רדום ועייף, כפי שמופיע בספרים הבוגומילים. זאת פרשנות עממית של האל המסתתר. לעומת זאת, השטן שולט על פני האדמה עד להופעתו של ישו או דמות אור אחרת (מוטיב המופיע בסיפורים של דנוב).

בספר ששימש את הבוגומילים בשם "סיפורם של אדם וחווה" מסופר על חוזה שנחתם בין אדם ושטן, שעל פיו האדם שייך לשטן עד להופעתו של ישו הנוצרי. ואכן בציורי הכנסיות בבלקן מופיעים בני אדם נשלטים על ידי שדים בכל מעשי חייהם, ומנגד מלאכים וישו בראשם, המציעים תרופות למחלה וישועה.

החברה של הבוגומילים התחלקה לאנשים הפשוטים וליודעים שנטבלו ברוח הקודש, אלו נקראו המושלמים או הנבחרים. הנצרות נתפשה לא רק כדת של אמונה אלא כדת של ידיעה – גנוסיס, ישנם שלושה סוגים של אנשים Hylic  שקועים בחומר, Psychic בעלי נפש שמתעוררים, והPneumatki בעלי ידיעה אינטואיטיבית של הרוח, מהות אלוהית בתוכם נמצאת מחוץ לשליטת החומר. תפילה בוגומילית: "נקה אותי, אלוהי, טהר אותי מבפנים ובמחוץ, טהר את גופי, נשמתי ורוחי, כך שזרעי האור יוכלו לגדול בתוכי, ועשה אותי ללפיד בוער, אני רוצה להיות הלהבה של עצמי, כך שאוכל לשנות כל דבר בתוכי ומחוצה לי לאור".

הבוגומילים לפי פטר דנוב

הבוגומילים היו תנועה מיסטית גנוסטית שכבשה את הלבבות בבלקן בימי הביניים, וממנה יצאה תנועת הקתרים הצרפתית. הם האמינו שהשטן הוא מלאך שנפל, והחומר קשור אליו; מסיבה זו נדחו הסקרמנטים והאיקונות, החגים והצלב (שנחשב לסמל לרוע). הניסים של ישוע פורשו באופן אלגורי, מכיוון שישוע, שהוא התגלות האלוהים, לא יכול היה להיות מעורב בעולם שבו שולט החומר – תוצר השטן. הם לא האמינו במרים ובפולחנה והתנגדו לכנסייה האורתודוקסית, לליטורגיה ולכלים שלה. התפילה היחידה שהתקבלה אצלם הייתה "תפילת האדון", שעליה חזרו שמונה פעמים ביום; המטרה הייתה איחוד עם האל והיטהרות מעולם החומר.

בעידן החדש החלו לצוץ תנועות שטענו לקשר ישיר או עקיף לגנוסטיקה הקדומה, שנרדפה והושמדה על ידי הממסד הנוצרי. בבולגריה בתחילת המאה ה-20 נוסדה "אחוות האחים הלבנים" על ידי פטר דנוב, שטען להמשך ישיר מהבוגומילים, אם בצורת גלגול שלהם ואם כיישום תורתם. לפי הסבריו, לצאר סימיון הראשון היו שלושה בנים: מי שהפך לימים ליורשו – הצאר בוריס; מי שהפך למייסד הנזירות הבולגרית – הקדוש איוון מרילה (Rilski) ובן שלישי בשם בויאן. בויאן היה הבכור ונועד להיות מלך; הוא נשלח לאקדמיית מגנאורה (Magnaura) בביזנטיון, שם פגשו אותו אנשים מפרס שהחליטו שהוא מתאים ללימוד תורת הסוד. הם חנכו אותו במאגיה ובמיסטיקה פרסית, וכשחזר לבולגריה החל את התנועה הבוגומילית. העוזר שלו היה קצין גבוה בצבא שנקרא "בוגומיל", ועל שמו נקראה התנועה. בסופו של דבר הוא נעצר בעוון כפירה ונכלא בביזנטיון. בויאן הקוסם הוא המייסד האמיתי של התנועה הבוגומילית.

אלא שיש לבוגומיליות הקשר רחב יותר: דנוב הסביר שהיו שלושה זרמים של בתי ספר אזוטריים שבשם כולל נקראים בוגומילים (Lorimer, 2015)

הרמטיציזם (Hermeticism) בית ספר רוחני שהתחיל במצרים ועבר לתראקיה דרך פרס, ומופיע בתורתו של אורפיאוס שחי בהרי רודופי. משם עבר הידע לפיתגורס ולאקדמיה של אפלטון – שני בתי ספר שלימדו טיהור של הנפש וגלגול נשמות. בית ספר זה הופיע שוב בפירנצה בזמן פיקו דה מירנדלה ופרח בקיימברידג' במאה ה-17 (דנוב מונה אדם בן זמנו מאנגליה בשם ויליאם ראלף אינג' כמורה האחרון בזרם זה).

האיסיים שפעלו במדבר יהודה לפני אלפיים שנה.

הבוגומילים בבלקן. הם נקראו "אהובי האלוהים" ופעלו בזמנו של הצאר בוריס. בין השנים 852 ל-869 הצאר והממלכה התנדנדו בין הנצרות הקתולית לאורתודוקסית; פעם אימצו את זו ופעם את השנייה. הנזיר איוון מרילה הציע סוג של נצרות טהורה, אך לאחריו הידרדרו הכנסייה ותנועת הנזירות. ההמונים בזו לכנסייה והתרעמו על חוסר הצדק החברתי והקושי הכלכלי; הם התנגדו לניצור המאולץ ושמחו לאמץ את המטיפים הבוגומילים.

לדברי דנוב: "שלושת הענפים של האחווה הלבנה נובעים מהמרכז של האחווה העולמית שמושבה במערכת השמש, והרוח הגבוהה שלה היא ישוע הנוצרי – הוא ראש האחווה הלבנה". כיום, מי שממשיכה את דרכם היא "האחווה הלבנה" בבולגריה. דנוב אמר: "מי שרוצה ללמוד על חיי הבוגומילים, שיראה את חיי האחווה שלנו". לפי דנוב, הופעת הבוגומיליות (וגם האחווה הלבנה) בבולגריה קשורה לכך שהבולגרים הם העם הראשון באירופה שהתפלל בשפתו. זה היה עם תרבותי ומשכיל שידע לאתגר את הדוגמה הכנסייתית ולבקר אותה, והמחשבה הביקורתית הזו הובילה לבוגומיליות.

דנוב טען שהטעות של הבוגומילים הייתה מלחמתם ברוע; לשיטתו, לא צריך להילחם ברע אלא להתעלם ממנו, אחרת נותנים לו כוח. ה"אחווה הלבנה" הם בוגומילים שחזרו לעולם הזה, אך הפעם לא יירדפו; הם יפיצו אהבה שתקרא לאהבה וידעו להכיל גם את המתנגדים להם.

דנוב מתאר פן לא מוכר של חיי הבוגומילים: לדבריו הייתה להם רשת מחתרתית; הם נפגשו ביערות ובהרים בלילות. ה"מושלמים" גרו במערות שנשמרו על ידי צעירים ויצאו להפיץ את המילה. הם חיו בקהילות שבהם העבודה הייתה ערך ועזרו לחלשים; העשירים עבדו עם העניים והם היו צמחונים. התפילה שלהם הייתה "אבינו שבשמיים". ההטבלה שלהם הייתה הטבלה של רוח שנעשית על ידי הסמכה (הנחת ידיים). ההסמכה ברוח הקודש של הבוגומילים היא התנועה שנעשית בסוף ריקוד הפניאוריתמיה, כשהידיים יורדות על הראש ונאמרת התפילה "לוואי ושלום אלוהים ישרה עליכם".

הבוגומיליות באה על רקע הדיכוי של החברה הפיאודלית. האמונה התפשטה בכל רחבי אירופה ומילאה את היבשת באחוות מיסטיות, ובסופו של דבר הביאה את הרנסנס. באותה צורה, האחווה הלבנה של היום תביא את התרבות החדשה ותשחרר את הרוח האנושית מכבלי החומריות.

התמונה שדנוב מצייר היא של חברה אידיאלית של שוויון, תמיכה הדדית ואנשים טהורים וקדושים – תמונה שונה מהמקורות שבידינו, שנכתבו כאמור על ידי מתנגדיהם. יייתכן שהיו בידי דנוב מקורות ייחודיים אחרים שאפשרו לו לצייר תמונה שכזו. דנוב טען שהיה מקור של ידע קדום שממנו למדו הבוגומילים, בית ספר של מסתורין שהתקיים בבלקן תחת השם "אורפיזם". מעבר לכך, דנוב טוען למעבר של ידע שלא בדרך ישירה ועקיפה, אלא באמצעות הרוח והעולמות הלא נראים. אחד מעיקרי אמונות האחווה הוא קיומם של גלגולים קודמים, ובהזדמנויות שונות שמעתי טענות שהם למעשה גלגול נשמות של הבוגומילים. הנפש מיטהרת ומתגלגלת בכדי להגיע לזמן הזה, שבו תתרחש חזרתו המחודשת של ישוע ותחילתו של עידן חדש.

הבוגומילים האמינו שהשטן הוא מלאך שנפל, והחומר קשור אליו; מסיבה זו נדחו הסקרמנטים והאיקונות, החגים והצלב שנחשב לסמל לרוע. הניסים של ישוע פורשו באופן אלגורי, מכיוון שישוע שהוא התגלות האלוהים לא ייתכן שהיה מעורב בעולם שבו שולט החומר תוצר השטן. הם לא האמינו במרים ופולחנה והתנגדו לכנסייה האורתודוקסית, הליטורגיקה והכלים שלה. התפילה היחידה שהתקבלה אצלם הייתה תפילת האדון, שעליה חזרו שמונה פעמים ביום; המטרה הייתה איחוד עם האל והיטהרות מעולם החומר. הבוגומילים נמנעו במידת האפשר מנישואין, בשר ויין.

האחווה הלבנה והבוגומילים

דנוב טען שהאחווה הלבנה היא ממשיכת דרכם של הבוגומילים, הן מבחינה רוחנית (גלגולים) והן מבחינת הלימוד והתורה, בהתאמות לזמן הזה ובשינויים שנלמדו כתוצאה מניסיון העבר – המוצלח והלא מוצלח. הוא טען שהיה מקור של ידע קדום שממנו למדו הבוגומילים: בית ספר של מסתורין שהתקיים בבלקן תחת השם "אורפיזם". ואכן, אנו יודעים על בית ספר כזה בתקופה הקלאסית שבו היה חבר, בין השאר, פיתגורס.

לפי אמונת דנוב, לעם התראקי הקדום שאכלס את בולגריה היה ידע רוחני מתקדם ומסורת של שירה וריקוד מקודשים, ומשם עבר הידע אל הבוגומילים ומשם לאחווה. הקשר בין האחווה לבוגומילים ממשיך את מסורת המסתורין העתיקה של התראקים. דנוב טוען למעבר של ידע שלא בדרך ישירה בלבד, אלא באמצעות הרוח והעולמות הלא נראים. אחד מעיקרי אמונות האחווה הוא גלגולים קודמים, ובהזדמנויות שונות נשמעו טענות שחבריה הם למעשה גלגול נשמות של הבוגומילים. הנפש מטהרת ומתגלגלת בכדי להגיע לזמן הזה, שבו תהיה חזרתו המחודשת של ישוע ותחילתו של עידן חדש.

התמונה שדנוב מצייר של הבוגומילים היא חברה אידיאלית של שוויון, תמיכה הדדית ואנשים טהורים וקדושים. תפילה בוגומילית: "נקה אותי, אלוהי, טהר אותי מבפנים ומבחוץ, טהר את גופי, נשמתי ורוחי, כך שזרעי האור יוכלו לגדול בתוכי, ועשה אותי ללפיד בוער; אני רוצה להיות הלהבה של עצמי, כך שאוכל לשנות כל דבר בתוכי ומחוצה לי לאור".

החברה של הבוגומילים התחלקה לאנשים הפשוטים וליודעים שנטבלו ברוח הקודש – אלו נקראו ה"מושלמים" או ה"נבחרים". הנצרות נתפסה לא רק כדת של אמונה אלא כדת של ידיעה – גנוסיס. קיימים שלושה סוגי אנשים:

היליים (Hylic) שקועים בחומר.
פסיכיים (Psychic) בעלי נפש שמתעוררים.
פנאומטיים (Pneumatic) בעלי ידיעה אינטואיטיבית של הרוח, שמהותם האלוהית נמצאת מחוץ לשליטת החומר.

כשבודקים את הדמיון בין הבוגומילים כפי שהם מוכרים לנו לבין האחווה הלבנה, מגלים דברים מעניינים: הן הבוגומילים והן האחווה הלבנה נשענים על הברית החדשה והתנ"ך, אך נותנים להם פרשנות מיסטית. ציטוטים נבחרים מהברית החדשה ומהתנ"ך הם הבסיס לתורות הגנוסטיות הנוצריות; במיוחד נכון הדבר לגבי ספר חנוך, מעשי השליחים ופרקים מלוקס וממתי. בנוסף לכך, שתי התנועות נשענות על ספרות חיצונית כגון בשורת תומא.

רעיונות הגנוסטיקה שהשפיעו והיו בבסיס הבוגומיליות הגיעו לאחווה מאותם מקורות ראשוניים: פילוסופיה ניאופלטונית, ספרות חיצונית וספרות גנוסטית; וגם ממקורות משניים: הוגי דעות שהושפעו מרעיונות גנוסטיים, תורת הסוד של הרנסנס ותנועות אזוטריות מערביות. אין ספק שדנוב, שהיה אדם משכיל, הכיר את הספרות הזו.

נשאלת השאלה האם דנוב הכיר את הספרות הבוגומילית הישירה, ספרים כמו "הים של טבריה" או "חקירת יוחנן"? לאור השכלתו הרחבה, חיפושיו אחר סוגי נצרות שונים (שעודדו על ידי אביו), ההילה שישנה לבוגומילים בבולגריה של סוף המאה ה-19 וחשיפתו למקורות ולאנשים מלומדים – ובמיוחד לאור טענותיו הישירות שהאחווה הלבנה ממשיכה את מסורת הבוגומילים – קיימת סבירות גבוהה לכך שהוא הכיר את ספריהם ואת תורתם, ואולי אף היו ברשותו מקורות שאינם בידינו כיום.

המסורת הגנוסטית נשמרה בתוך ארגונים סודיים באירופה ובארצות הברית כגון אלו של ה"רוזיקרוציאנים" (מסדר הוורד והצלב). פטר דנוב נחשף בזמן שהותו בארצות הברית לחוגים אלו והושפע מהם. במילים אחרות, הרעיונות של הבוגומיליות והגנוסטיות עברו אל הרוזיקרוציאנים ומשם אל דנוב והאחווה הלבנה. זאת ועוד, דנוב לימד כיתות אוקולט מתקדמות וטכניקות של מסעות אסטרליים (יציאה מחוץ לגוף) כולל מסעות בזמן. ומכאן אנחנו יכולים להניח שהוא נחשף למקורות ידע עתיק שלא בדרך הרגילה.

ניתן לראות דמיון רב בין הבוגומיליות והאחווה בנושאים של העולמות הרוחניים, מהות ומבנה האדם, הדרך הרוחנית, התפתחות אישית ותפיסת ישוע ככרייסט – אנרגיה שיכולה להופיע באדם המושלם. התיאוריה תואמת בבסיסה, למרות שהשפה והמונחים שונים בשל התקופות השונות. ניתן לראות דמיון בהתייחסות לנצרות כדרך רוחנית של ידע ולימוד, ובפרשנות מקורית של הברית החדשה. ישנו גם דמיון בין אורחות החיים של הבוגומילים ואנשי האחווה, ודווקא דמיון זה מצביע על הקשר האפשרי בין שניהם ועל מקור השראה והעברה ישיר. קשר זה מודגש על ידי דנוב בהתייחסויותיו לבוגומילים, ואין סיבה לפקפק בדבריו שהאחווה היא המשך של התנועה הבוגומילית ושאנשי האחווה הם גלגול של הבוגומילים בזמן הזה.

אלא שיש גם הבדלים בין שתי התנועות: האחווה נבדלת מהבוגומיליות בהדגשה שלה על אהבת אלוהים, אהבת האחר וקבלת הסבל והחיים ללא תנאי. האחווה מקבלת את המסורת הלאומית הבולגרית, ובכלל זה את הכנסייה; היא אינה מתעסקת יתר על המידה במיתולוגיה של השטן ואינה מתייחסת אל העולם הזה כרע. היא לא עסוקה באופן אובססיבי במלחמה נגד המוסדות, למרות שיש לה ביקורת עליהם, ורואה את עתיד העולם כחיובי ואופטימי.

צריך להבין שהזמנים מאז הופעת הבוגומיליות ועד לזמן האחווה הלבנה השתנו. הכנסייה הפכה להיות בשר מבשרה של החברה הבלקנית, והנצרות התפתחה בכיוון של הדגשת האהבה. שפע הידע הרוחני – הן בחוגים נוצריים והן בדתות אחרות כגון בודהיזם והינדואיזם, ובתנועות אזוטריות כגון התיאוסופיה – שהיה זמין לדנוב במהלך לימודיו בבלקן ובארצות הברית, לא היה זמין לבוגומילים של ימי הביניים. אבל אם מקלפים את קליפות הזמן, ניתן למצוא דמיון שהוא מעל לרגיל בין האחווה הלבנה בבולגריה בתחילת המאה ה-20 לבין התנועה הבוגומילית של המאות ה-9 עד ה-14. הבוגומיליזם הוא סוג הנצרות הקרוב ביותר לזה של האחווה מבין הזרמים ההיסטוריים – יותר מתנועות גנוסטיות אחרות ויותר מהאורתודוקסיה המיסטית.

אני חושב שאפשר להניח, מעבר לספק סביר, שדנוב למד את כתביהם של הבוגומילים, הושפע מרעיונותיהם וניסה ליישם כמה מהם בפועל. זה לא היה המרכיב היחיד בתורתו, אך אחד העיקריים שבהם. זאת ועוד, מרכיבים שונים מהאמונה הבוגומילית נכנסו לפולקלור הבולגרי; כפי שמראה החוקר מירצ'ה אליאדה, מוטיבים כגון שני האחים מיכאל ושטנאל מופיעים באמנות, בסיפור ובאמונה העממית הבולגרית. דנוב שואב ומחלץ הרבה מהידע שלו מהפולקלור הבלקני, כולל תנועות הריקוד והמוזיקה שאותן הוא מפתח כתרגול האולטימטיבי לאדם הרוחני (תרגולת הפניאוריתמיה). גם במקרה זה ניתן לראות מעבר של ידע מהבוגומיליות אל הפולקלור הבולגרי ומשם אל דנוב.

בנוסף לכך, צריך להזכיר בהקשר זה שדנוב שואב חלק מתורתו מהמיסטיקה הנוצרית האורתודוקסית, ממסורת התיאוזיס ותרגולת ההסיכאזם שהתפתחה במרכזים בהר אתוס ובבולגריה והייתה פופולרית בבולגריה בסוף המאה ה-19. הוא נחשף לכך בילדותו דרך אביו, המוסדות שבהם גדל וסביבתו. גם אם הוא לא הצהיר על כך תמיד, אין ספק שהמסורת האורתודוקסית השפיעה עליו, על תורתו ועל הדרך שבה הוא מעביר את דבריו. המיסטיקה האורתודוקסית שהתפתחה במנזרים בימי הביניים הושפעה בעצמה במידה רבה מהתנועות הבוגומיליות. אפשר להצביע בבירור על העברה לא ישירה של מסורת מהבוגומיליזם אל תנועת התיאוזיס וההסיכאזם בבולגריה בזמן האימפריה הבולגרית השנייה, ומשם לדנוב ולאחווה הלבנה.

השיעור של דנוב על תפילת האדון (Carr 2016: 75) מראה שהוא הכיר את טכניקות ההסיכאזם של הנזירים הנוצרים. הוא מיישם את הטכניקה בהקשר של תפילה שהייתה חשובה לבוגומילים, ואיננה הפסוקים הרגילים שבהם משתמשים הנזירים.