שירה באבן

האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצ’י (Barluzzi, 1960-1884) נחשב לגאון אדריכלי הכנסיות הנוצריות בישראל. אמנם עד כמה שידוע לציבור הוא לא זכה בהתגלויות של מריה, אבל ברבות מן הכנסיות שהוזכרו במסלול הרוזרי ותוכננו על ידו אפשר למצוא את הדוקטרינות המריאניות באמנות ובאדריכלות, וכן ייצוגים של התגלויות מריה. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא כנסיית הביקור בעין כרם, ולכן יש להניח כי היה לו קשר כזה או אחר עם מריה.

ברלוצ’י היה אדריכל המשמורת על ארץ הקודש של הקתולים והפרנציסקנים בשנים 1919-1958. כלומר הוא היה האחראי מטעם הכנסייה הקתולית על בניית הכנסיות הקתוליות בארץ ישראל לאורך רוב זמן השלטון הנוצרי (בריטי), וכן בשנים הראשונות של מדינת ישראל. המוטיב העיקרי בעבודתו הוא ביטויים לאירועים שונים מהברית החדשה באמנות ובאדריכלות של הכנסייה, שגם נבנית במקום שבו התרחש האירוע, כשרבים מהאירועים המצוינים על ידי הכנסיות שהוא בנה (24 בסך הכל) קשורים לרזים של הרוזרי. במילים אחרות, המבנים שהוא בנה נבנו לפי ההופעה האלוהית שהתרחשה במקום, מתוך השראה אלוהית, ורצון וכוונה להעביר את המבקר בהם חוויה דומה בעזרת האדריכלות והאמנות. לפי ברלוצ’י, האירועים השונים בחייו של ישוע הם מסתורין שנושא בחובו שיעור לחיים שלנו, והכנסיות נועדו לגלות את המסתורין הזה.

הוא נולד ברומא בשנת 1884, הילד ה13 והאחרון למשפחה נוצרית אדוקה, וחי עם הוריו ליד הוותיקן. אביו וסבו עבדו כאדריכלים בשירות הוותיקן, סבו היה אחראי על שימור הבזיליקה של סנט פטר ברומאי. כך שיש להניח שבארוחת הערב דיברו על ארכיטקטורה. וכך, כבר בגיל חמש הוא צייר סקיצות נפלאות של כנסיות וזכה בפרסים, בשבתות הם היו מטיילים ברומא מכירים את הבניינים והאתרים השונים. ב1902 הוא סיים את בית ספר ואמר לאמו שהוא רוצה להיות נזיר, כומר. אלא שהמוודה שלו הפציר בו לחכות עם החלטה זו.

ברלוצ’י הצטרף לאוניברסיטה ברומא ולמד להיות מהנדס, סיים את התואר ב1907. ולאחר מכן התחיל להשתתף בפרוייקטים ברחבי איטליה, בשנים 1909-1912 הוא עבד על פרויקטים הנדסאים בגן הזואולוגי בVerano ביחד עם אחיו Giulio. אבל הוא לא מצא את עצמו.

כשאחיו קיבל עבודה לבנות את בית החולים האיטלקי בירושלים, ברלוצ’י נתבקש על ידי פרופסור Schiapparelli להצטרף אליו, וכך היה. הוא הגיע לירושלים ושהה בה בשנים 1913-1912. באותה תקופה איטליה חיפשה למצוא את מקומה בין המעצמות האירופאיות, וחלק מזה היה להפגין נוכחות מעבר לים ובמיוחד בירושלים. הרעיון של בית החולים האיטלקי (שנמצא ברחוב הנביאים והיום משמש את משרד החינוך) היה לבנות מוסד משמעותי שישא בגאון את דגל איטליה, בתוכו הוקמה כנסייה שהייתה אמורה להיות מרכז העדה האיטלקית בירושלים. הסגנון נלקח מאיטליה (ובמיוחד סיינה) בימי הביניים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתבקש ברלוצ’י בתור נתין ארץ אויב, לעזוב את ישראל, והוא חזר לאיטליה. לאחר חזרתו ב1915, הוא הצטרף לסמינר לכמרים, אך כעבור זמן לא ארוך גויס לצבא כאחראי ביצורים בגזרות שונות. במהלך השירות הצבאי הוא פיקח על החפירות בקסטל סט אנג’לו ליד הוותיקן, ובנוסף למד לשמור את התרגול הדתי, וזה נהיה חלק ממנו.

ב1918 הוא נשלח לפלשתינה שהייתה אז שדה מערכה בין מדינות ההסכמה ובראשם אנגליה ובין האימפריה העותומאנית, האנגלים כבשו את סיני והיו בדרכם לירושלים. ספינתו של ברלוצ’י הוטבעה על ידי טורפדו ליד מלטה, אבל הוא נמשה מהמים והגיע בספינה אנגלית לרפיח, שם הצטרף לפלוגה האיטלקית שהייתה חלק מהצבא של אלנבי ונכנס איתה בתהלוכת ניצחון אל העיר. בחודשים הראשונים לאחר הכיבוש הוא היה נציג ממשלת איטליה בחלקי ישראל שנכבשו על ידי האנגלים.

ברלוצ’י היה לאומן איטלקי נלהב שהאמין בתפקידה וחשיבותה ההיסטורית של איטליה. הוא טען שאיטליה הובילה את העולם בעבר, בימי האימפריה הרומאית ובתקופת מסעות הצלב, שיש בה איזון נכון בין הרומאיות לנצרות, ושהיא יכולה למלא תפקיד מרכזי בעולם גם בהווה ובעתיד. הוא פעל למען ארגונים לאומיים איטלקים גם באופן רשמי (ארגון אנסמי שמטרתו הייתה קידום ייצוג איטלקי ברחבי העולם), וגם באופן לא רשמי, ואף היה פעיל במפלגה הפשיסטית עד 1937, אבל לפני הכל ברלוצ’י היה אדם דתי וצנוע. שהולך בדרכו של ישוע.

לפרנציסקנים היו וישנם 75 מקומות קדושים בישראל. ב1919 האב Fr. Diotallevi
היה אחראי על ארץ הקודש (הקסטודיה טרה סנטה), הוא רצה לבנות מחדש את הבזיליקות של גת שמנים והתבור והגיעו אליו תכניות של בניית הבזיליקה בהר תבור שברלוצ’י שרטט (בתור תחביב) ב1914 כשהיה בישראל. התכניות מצאו חן בעיניו והוא פנה לברלוצ’י בבבקשה שייקח את הפרוייקט על עצמו. ברלוצ’י התלבט, חזר לאיטליה בכדי להיוועץ עם המוודה שלו, והודרך למלא את המשימה. ברגע שנאמר לו “לך ובנה את המקדש ולאחר מכן נדבר”, לבו התמלא באושר. גורלו נקבע להיות הבנאי הגדול של כנסיות ארץ העלייה לרגל בישראל.

בארבעים שנות פעילות 1919-1958, וזה בלי להביא בחשבון את השנתיים שבהן עסק בבניית בית החולים האיטלקי בירושלים 1912-13 ואת השנים שנאלץ לשהות בחו”ל בגלל מלחמת העולם השנייה, הוא בנה 24 מבנים מרשימים:

בחיפה הוא בנה כנסייה לכרמליתים על הר כרמל, בית לאבות הכרמליתים, בתי ספר ומוסדות לנזירות. ועוד.

בגליל הוא בנה את כנסיית הר תבור, הר האושר, ותכנן לבנות את כנסיית הבשורה בנצרת.

קראו מאמר על כנסיית הר תבור והמסתורין של ההשתנות

בבית לחם הוא בנה כנסיית המלאכים שדה הרועים, את מבנה טנטור בכניסה לעיר, ושיפץ את הקלויסטר הצלבני של כנסיית המולד, הוא בנה גם ביריחו מוסדות וכנסיות ובעין כרם ובתוך כך גם את כנסיית הביקור

קראו מאמר על כנסיית הביקור בעין כרם והמסתורין של הביקור

בירושלים הוא בנה מנזר לאחיות סנט אנתוני של הלב של מרי בירושלים, שיפץ את בית הנזירים האתיופים בירושלים, בנה את בית ספר טרה סנטה, שיפץ את הכנסייה היוונית של הפרצוף הקדוש של וורוניקה בוויא דולורוזה, ועוד.

בנוסף על כך בנה ותכנן בירושלים עצמה חמש כנסיות עליה לרגל והם: בית פגי, סנט לזרוס בביתני, כנסיית כל העמים בגת שמנים, כנסיית הדמעה בהר הזיתים, וקפלת ההרשאה בוויא דולורזה, כל אחת מהן מייצגת אחד מהמסתורין הקשור לאירועים בחייו של ישוע. על שלושה נספר בהרחבה בהמשך.

בזמן היותו בארץ הוא היה מעורב בפרויקטים בירדן שם תכנן ובנה כנסיות ובתי חולים בעמאן ומדאבה, אירביד וזרקא, בנה בלבנון את הפטריארכיה הארמנית קתולית, ובטהרן שיפץ את בית המשלחת האיטלקית.

זמני הבנייה

ברלוצ’י החל בתכנון כנסיית הר תבור כבר ב1914 לאחר היותו בארץ, אבל העבודה עצמה התחילה ב1919 במקביל עם גת שמנים. שתי הכנסיות נבנו על ידי H. E. Cardianl Giorgi, וקודשו במאי וביוני 1924.

ב1924-5 נבנתה הכנסייה ומנזר לאחיות פרנציסקניות הרועה הטוב ביריחו. זה היה חלק מפרויקט גדול שכלל הקמת בית ספר בחסות ארגון אנסמי האיטלקי (האגודה לעזרה למיסיונרים איטלקיים), שקידם הפצת התרבות וההשפעה האיטלקית בארץ

ב1927 הוא בנה בית חולים בעמאן, שהייתה אז עיר מוזנחת עם 15.000 איש, זה היה בית חולים ראשון ומבנה אירופאי ראשון. באותה שנה התרחשה רעידת אדמה ולמרות שהרבה בתים ניזוקו ונהרסו, בית החולים נשאר שלם. לאחר מכן באה בנייה של עוד בתי חולים ובתי ספר בירדן וסוריה

ב1926-1928 הוא שיפץ את בית החולים ההוספיטלרי בטנטור, מעט קודם לכן הוחלפו הנזירים ההוספיטלרים האוסטרים ששהו במקום בנזירים ונזירות איטלקיים, בחסות אנסמי ומתוך כוונה לחזקת את הנוכחות האיטלקית בארץ. ברלוצ’י יעץ למסדר ההוספיטלרי להפוך את המקום, שנמצא על הדרך מירושלים לבית לחם במיקום נופי נפלא – לבית הבראה.

ברלוצ’י בנה בתי ספר איטלקיים בישראל, הראשון היה עבור הפרנציסקנים בעין כרם ב1921, השני שהוזכר קודם לכן ביריחו ב1925, וב1926 נבנה הקולג’ הקתולי של טרה סנטה. המגמה הייתה להפוך את נוכחות המסדר הפרנציסקני בארץ לאיטלקית בחלקה הגדול במקום מרכז אירופאית (אוסטרית, גרמנית), שהקתוליות הדומיננטית בארץ תהיה איטלקית ולא צרפתית או אחרת.
צריך לזכור שמוסוליני והפאשיזם עלו לשלטון באיטליה כבר ב1922 ושאפו להפוך את איטליה למעצמה עולמית, להחזיר את ימי גדולתה של האימפריה הרומאית

ב1928-9 נבנתה כנסיית ההלקאה בירושלים

כנסיית הביקור בעין כרם התחילה להיבנות ב1936 והסתיימה סופית ב1955

ב1935 נתבקש ברלוצ’י לשפץ את הקלויסטר הצלבני בכנסיית הלידה בבית לחם. נקל לשער את התרגשותו כשעבד במקום שבו ישוע נולד.

כנסיית הר האושר נבנתה ב1937-8 ביחד עם ההוספיס הסמוך

לחצו למאמר – כנסיית הר האושר ואתרים נוצריים לחופי הכנרת

חלק מהיצירה שלו לפי מאשה הלוי היה במטרה ליצור הגמוניה תרבותית אומנותית איטלקית, בבחינת כיבוש הארץ דרך אמנות ואדריכלות. ויש לזכור שאדריכלות הייתה חשובה מאד לפשיזם.

בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה מערבב ברלוצ’י בין דת ללאומיות, ורואה בשלטון הפשיסטי חובה מוסרית נוצרית. הוא היה פעיל מאד במאמצים להגברת ההשפעה האיטלקית בארץ, אותה הוא ראה ככר פורה להתרחבות והתפשטות ההגמוניה האיטלקית בעתיד, עד לכדי הפיכתה למושבה איטלקית/רומאית כפי שהיה בתקופה הרומאית וכפי שהיה בימי הביניים, עת קמו בארץ מושבות של גנואה, פיזה וונציה. אלא שכל זה משתנה לאחר מלחמת העולם השנייה, שאז המרכיב הדתי בחייו נהיה החשוב והלאומי נעלם.

הוא היה אביר אל הכתר האיטלקי, מפקד במסדר הקבר הקדוש, אביר מפקד במסדר המלכותי של מלטה, חבר בגוף הארכיאולוגי המייעץ של ירושלם, באקדמיה האפיפיורית של Virtuosi בפנתאון. סגן מייעץ לקונסול בירושלים, וקצין גבוה במסדר הזכות של הרפובליקה האיטלקית.

בזמן מלחמת העולם השנייה הוא שהה, כאמור, באיטליה ועשה עבודות בסרדיניה עבור המסדר הקפוצ’יני, בזמנו החופשי תכנן פרויקט גדול בכנסיית הבשורה בנצרת שאמור היה להיות שירת הברבור שלו, ותכניות גרנדיוזיות לגבי כנסיית הקבר.

קצת לאחר שברלוצ’י חזר לארץ פרצה מלחמת השחרור והארץ התחלקה לשלטון ירדני. הוא גר עם האחים הנוצרים בבית לחם ותכנן את הכנסייה בבית פגי, לאחר מכן עבר לגור במנזר בבית פגי ותכנן גם את המזבח במנזר אבינו שבשמיים בהר הזיתים. בתקופה הזו הוא גם בנה את כנסיית הדמעה בהר הזיתים, התחנה של וורוניקה בדרך הייסורים, כנסיית שדה הרועים (האחרונה נבנתה כמעין אוהל), השלים את כנסיית הביקור בעין כרם, ועוד.

בשנת 1958 הוא עבר לנצרת מתוך כוונה להתחיל בשירת הברבור שלו, הפרויקט שאמור היה לעלות על כל מה שהוא עשה עד כה ולהיות שיא יצירתו – בנייה מחדש של כנסיית הבשורה באופן מגלומני. אלא שאז התברר לו שתכניותיו נדחו ובמקומם התקבלו התכניות של ג’ובאני מוצ’יו, ביום שנודע לו על הדחייה הוא קיבל התקפת לב, ולאחריה עזב את הארץ חולה ושבור לב, נדמה שהוא עבר מעין מסע יסורים בשנה וחצי האחרונות של חייו, עת חי במנזר של הקסטודיה טרה סנטה ברומא כשהאחים דואגים לטפל בו, הוא נפטר בסוף שנת 1960.

גישתו לארכיטקטורה מקודשת

ברלוצ’י רצה שהארכיטקטורה תעורר דבקות הדתית. ואכן עולי הרגל מדווחים שבכנסיות שהקים הם יכולים להתפלל בדבקות אמיתית. הוא הבין את הצורך להחיות את הדרמה הנוצרית במקומה, ולמשוך השראה לתכניותיו האומנותיות מקולו של ישוע המהדד בהרים ובעמקים של ישראל.

ברלוצ’י התכוון במודע ליצור חוויה של קדושה. וכך אמר: “בפלשתינה לכל מקום קדוש יש התייחסות ישירה למסתורין מוגדר של חייו של ישוע. זה טבעי, לכן, להימנע מהסוג הכללי של ארכיטקטורה שחוזר תמידית על אותה מילה, ובמקום זאת לעצב את האמנות כך שתבטא את התחושה שנקראת על ידי אותו מסתורין. בצורה זו הנאמנים בהיכנסם למקדש יוכלו בקלות לבנות במחשבותיהם את סיפור הבשורה ולהתרכז במדיטציה שלהם במחשבות המתאימות למסתורין שנוצר שם, במקום לבחור את האמנות תחילה ולכופף את כל שאר הדברים כדי שיתאימו לה. אני חושב שזה מתאים יותר לכונן תחילה את התפיסות הדתיות הבסיסיות של מקומות קדושים שבשבילם המקדש נבנה, ולהתאים את הארכיטקטורה להם”.

לעתים הוא משתמש במונחים ממדע הדתות כדי לתאר את יצירתו: “כדי להשיג את האפקט האמנותי ההדור, הגדול והמניע ביותר, הושקע מאמץ להשיג פשטות מקסימלית של קו. בחיפוש של איכויות אוניברסליות ועמוקות שייתנו תוצאות מקסימליות במינימום מהומה, כמעט ניסיון לתרגם לארכיטקטורה את ההוד והפשטות של כתבי הקודש. עבודות אלו נעשו יותר עם הלב מאשר עם המדע, מחפשים את נפש הדברים”.

ברלוצ’י חי חיים פשוטים של נזיר פרנציסקני, הוא נהג למדוט שעות לפני כל יצירה, לחשוב עליה, להתעמק בסיפורי הבשורה, לגלות בהם את סודותיהם האלוהיים ולשאוב השראה לתוכניותיו האדריכליות והאמנותיות. הוא רצה שהארכיטקטורה תעורר את הדבקות הדתית. ברלוצ’י חי חיי נזיר פשוטים. הוא השתתף במיסה כל בוקר בשעה שש, עבד כל היום והתפלל שעתיים אחר הצהריים. לעתים הוא לא שרטט קו אחד במשך שעות רבות, אלא ישב ליד השולחן וחשב. כל שעשה היה למען אלוהים בצניעות ובהכרת תודה על ההזדמנות שנפלה בחלקו.

“אני מרגיש את הצורך הבלתי מנוצח להקדיש עצמי למקומות קדושים, אם יתן אלוהים.. מתוך שכנוע שנועדתי לכך, לא בכדי להציג את יכולותי שלי, אלא את הפלאים שאלוהים יכול להשיג בעזרת אמצעים צנועים.”

הוא רצה להקדיש את חייו למקדשים של ארץ הקודש, שתפשו את מחשבתו, ליבו וכל נפשו.

קראו מאמר – כנסיית גת שמנים והמסתורין של הלילה האפל של הנשמה

קראו מאמר – כנסיית ההרשעה והמסתורין של כתר הקוצים

כנסיית האדון בכה

בלוקס יט מא-מד נאמר: “וירא את העיר ויבך עליה לאמור… כי ימים באים עליך ושפכו אויביך סוללה סביביך והקיפוך… ולא ישאירו בך אבן על אבן”. במקום שבו התבונן ישוע על ירושלים מהר הזיתים ובכה בנה ברלוצ’י כנסייה נפלאה בשנת 1955.

הכנסייה נראית כמו דמעה מבחוץ, את הדמעה מדגישים ארבעה כדים לאיסוף דמעות בארבע פינות הבניין. בפנים הכנסייה הופכת הדמעה לכיפה מוזהבת ומתחתיה ארבע תמונות: תמונת ההרס של ירושלים במזרח (כפי שנראה בעיניי רוחו של ישוע עת בכה על עיר שהייתה בתקופתו בנויה לתלפיות), ישוע נכנס לירושלים רכוב על חמור במערב, שלוש נשים מתבוננות בישוע בדרום, שלושה גברים מתבוננים בישו בצפון.

התקרה המוזהבת והיפה מסמלת את התקווה והאופטימיות שליוו את בואו של ישוע לעיר מהמזרח, ובניגוד לכנסיות רגילות החלון והמזבח פונים מערבה, אל הר הבית: החלון שלא כרגיל הוא בגובה אדם ונשקף ממנו נוף של העיר, יש עליו צלב מתכת שחור. בסוגר מבחינים בגביע בתוך עיגול סמל למיסה.

חלק מהיופי של הכנסייה והמשחק שבה (הכנסיות של ברלוצ’י נועדו להעביר את המבקר בהם תהליך של מה שקרה במקום) הוא המבט מהחלונות דרך הצלב המחבר חדש עם ישן – את כנסיית הקבר עם כיפת הסלע שמסמלת עבור הנוצרים את המקדש.

על הרצפה יש פסיפס של תרנגולת האוספת את אפרוחיה, וזה לפי פסוק מלוקס יג’, לד: “ירושלים, ירושלים ההורגת את הנביאים והסוקלת את הנשלחים אליה. כמה פעמים חפצתי לקבץ את בניך כאשר תקבץ התרנגולת את אפרוחיה תחת כנפיה ואתם לא אביתם”.

מחוץ לכנסייה יש את שרידי הכנסייה הישנה שהייתה במקום, כולל פסיפס, מערת קבורה שבה מוצגים גלוסקמאות מבית שני, ונוף נפלא של הר הבית. יש אומרים שבזמן קיום המקדש נעשה במקום זה טקס שריפת הפרה האדומה.

ביבליוגרפיה

Gerard, bushel. Churches of the holyland, o.f.m sabra book, funk and wagnalls, new York 1969

Nicholson, P. (2000). THE CHURCHES OF ANTONIO BARLUZZI. McCabe Educational Trust.

Halevi, M. (2019).   לאומן איטלקי ואמן דתי : אנטוניו ברלוצ’י ופעילותו. קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 144.