צפון הכינרת. מסע בעקבות ישוע.

בצפון הכינרת ישנם כמה אתרים הקשורים לחייו ולפועלו של אחד מגדולי הדמויות הדתיות בכל הדורות, יהודי מאמין בשם ישוע. ישנם כמה גרסאות לסיפור, אך מקובל להניח שישוע, בנם של מרים ויוסף הנגר, נולד בבית לחם ובילה את ילדותו בגליל, בנצרת. לקראת גיל שלושים הוא הוטבל בירדן על ידי קרוב משפחה – יוחנן המטביל, ורוח הקודש, בצורת יונה, ירדה עליו. לאחר תקופת התבודדות במדבר יהודה חזר ישוע לגליל והחל להטיף, ללמד ולרפא, כשהוא מחזק את דבריו במעשי נסים רבים. המקום שבו ישב באופן קבוע היה כפר נחום, שהיה אז כפר דייגים שקט, וממנו הגיעו חמישה משנים עשר תלמידיו, את ניסיו ודרשותיו נשא בעמקים ובהרים שמסביב לכפר. כיום יש שם כנסיות מפוארות שבהם ניתן לראות את מיטב האדריכלות והאומנות הנוצרית, לשם נשים פעמינו…

הר האושר

הרז של הכרזת מלכות שמיים מופיע בצורה היפה ביותר באדריכלות ובאמנות של כנסיית הר האושר שמצפון לכנרת, מקום שם ישוע נשא את דרשת ההר. זאת אחת מיצירות המופת של אדריכל הכנסיות ברלוצ'י, המשלבת אמירה חברתית עם גניוס דתי אמונתי ואמנותי. היא נבנתה ביחד עם ההוספיס הסמוך ב-1936/7, זמנים של התדרדרות פוליטית,[8] ומשלבת בתוכה סגנונות רנסנס איטלקיים והשפעה מזרחית מקומית. אבל מעבר לכול, זוהי כנסייה מקורית במסורת כנסיות העליות לרגל של ארץ ישראל, שאין כמותן בשום מקום אחר בעולם מכיוון שהן מנסות דרך האדריכלות והאמנות שלהן להעביר את המבקר דרך החוויה של התרחשויות העבר במקום. ולכן כל אחת מ"כנסיות הביקור" שונה מחברתה, מכיוון שהיא מציינת אירוע שונה ורז אחר.

כנסיית הר האושר נבנתה על גבי הר הצופה על הנוף הנפלא של הכנרת, במקום שבו לפי המסורת נשא ישוע את החשובה שבדרשותיו – דרשת ההר.[9] דרשה זו היא במידה רבה הכרזה נוספת והעיקרית על מלכות שמיים. הדרשה מתחילה במילה "אשרי", החוזרת שמונה פעמים, ומכאן השם: "הר האושר". ישוע אומר: "אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים. אשרי האבלים, כי הם ינחמו. אשרי הענווים, כי הם יירשו את הארץ. אשרי הרעבים והצמאים לצדק, כי הם ישבעו. אשרי הרחמנים, כי הם ירחמו. אשרי ברי לבב, כי הם יראו את אלהים. אשרי רודפי שלום, כי בני אלהים יקראו. אשרי הנרדפים בגלל הצדק, כי להם מלכות השמיים" (מתי ה', 3-10).

לכאורה יש לנו כאן דבר והיפוכו. בדרך כלל נהוג לחשוב שהעשירים מאושרים, והנה ישוע אומר שדווקא לעניים טוב (באופן כללי ישוע יוצא בחוזקה כנגד העושר והעשירים ואומר אף במקום אחר ש"יותר קשה לאיש עשיר להגיע לגן עדן מאשר להעביר גמל בקוף של מחט"). בדרך כלל נהוג לחשוב שמי שיורש את הארץ אלו החזקים הגאוותנים, ואילו הצמאים והרעבים נשארים כאלו ולא שובעים לעולם. והנה בא ישוע והופך תפישות עולם ומראה לנו שמה שאנחנו חושבים הוא לא בהכרח נכון, אלא לעיתים ההפך הוא הנכון, ושפעמים רבות העולם הרוחני הפוך במופעו מהעולם הפיזי.[10]

ישוע אומר לנו שמה שחשוב זה לא העולם הפיזי, כי בסופו של דבר כולנו נמות, אלא העולם הרוחני. מה שחשוב זה לא הממון שנרוויח אלא הנקודות שנצבור במלכותו של האלוהים. יכול אדם להיות עני מרוד בעולם הפיזי ועשיר גדול במלכות שמיים, הנמצאת בתוך האדם וגם מחוצה לו, במקום שאפשר לקרוא לו גן עדן. זוהי בשורתו של ישוע וצריך להבין אותה גם על רקע הזמן שבו ניתנה.

בזמנו של ישוע השתלטה תרבות זרה על ארץ ישראל ולמעשה על העולם העתיק כולו, הייתה זו התרבות הרומית, שאופיינה בחומרנות ובשאיפה לעושר. הנציבים הרומאים בישראל, בשיתוף פעולה של חלק משכבות העילית, עשקו את המוני העם, מיסים חדשים הוטלו חדשות לבקרים, גובי מיסים תוקפניים דאגו לגבות אותם, ומי שלא הייתה לו אפשרות לשלם נמכר לעבדות ונושל מנכסיו. הפערים בחברה הלכו והתחדדו, היו מעטים בעלי הון ורבים שלא היה להם דבר. לאותם רבים שלא היה דבר נדמה היה שאין תקווה, מכיוון שקלוש היה הסיכוי שיוכלו לצאת ממצבם, השלטון היה שרירותי, קשה ואכזר, ועל ביצוע החוק הופקדו לגיונרים חסרי רחמים. על הרקע השחור הזה ניתן להבין טוב יותר את האור הלבן, הבוהק של ישוע, שמציע תקווה חדשה הקשורה לעולם שבו הדברים שונים בתכלית מאשר בעולם הארצי, עולם שקיים במקביל לעולם הארצי אך במישור אחר ממנו – מלכות השמיים.

את התפישה הזאת מבטא ברלוצ'י באופן נפלא בעזרת הניגוד שבין אבנים שחורות ולבנות במעטפת החיצונית ובקירות הפנימיים של כנסיית הר האושר, ובין החושך והאור בתוכה. האבנים השחורות הן אבני בזלת מקומיות, ולעיתים ברלוצ'י משתמש באבני טרוורטין מאזור רומא (שאולי מסמלות את הנוכחות הרומאית איטלקית בארץ). האבנים הלבנות הן אבני גיר מקומיות (אולי מנצרת). העמודים והקשתות בקיר הכניסה עשויים אבן גיר לבנה, בעוד שהקיר עצמו עשוי אבני בזלת שחורות. במזבח שמתחת לכיפה יש משחק של אבן שיש לבנה ואבן שיש שחורה, הכיפה שחורה בעוד שהקירות התומכים אותה הם לבנים אך עם תומכות שחורות. השחור והלבן בולטים זה על רקע זה, ומביאים אותנו להבנה ולהכרה שאנחנו חיים בעולם של ניגודים.

העולם של מלכות שמיים מאופיין על ידי חוקיות אחרת מזו של הארץ, ניסית או פלאית. החוקיות של הארץ מסומלת על ידי המספר שבע, המבטא תמיד את הסדר הטבעי של הדברים, את סדרו של העולם. לדוגמא, הקשת בענן הייתה סימן לברית הקדומה בין אלוהים לבין האדם והארץ, ויש בה שבעה צבעים. ואכן, לאחר מקרה המבול וההבטחה האלוהית שניתנה לבני האדם שהארץ שוב לא תושחת, צוו בני האדם את שבע מצוות בני נוח, שהן שבע המצוות הבסיסיות למין האנושי כולו.

דוגמא נוספת למספר שבע השולט בחוקיות הארצית והגלויה הם שבעת גרמי השמיים הנראים נעים על פני השמיים: השמש והירח, כוכבי הלכת: מרקורי, ונוס, מרס, יופיטר וסאטורן. שבעת גרמי שמיים אלו נתפשו בימי קדם כאלים וישנה אף קורלציה בין שמותיהם לבין שמות ימי השבוע בשפה הלטינית. ישנם גם שבעה צלילים בסולם המוזיקלי ושבע מתכות שמשמשות את בני האדם. שבע, אם כן, סימל בימי קדם את הסדר ה"טבעי" של הדברים, את ממלכת הארץ, וזאת הסיבה שבגינה נברא העולם בשבעה ימים. המספר שמונה לעומת זאת מסמל את הניסי, הפלאי, את הופעת אלוהים בעולם שמביאה לברית בינו ובין העם היהודי, ולכן את טקס ברית המילה עורכים ביום השמיני לחייו של התינוק. שמונה מסמל את מלכות השמיים, ולכן יש שמונה ברכות אשרי בדרשת ההר, וישוע קם לתחייה ביום השמיני.

הנומרולוגיה של מלכות הארץ והשמיים מופיעה בצורה נהדרת בכנסייה של הר האושר. בקיר הכניסה יש שבע קשתות, אחת גדולה במרכז ושלוש נוספות מכל צד. האדריכל ברלוצ’י בחר לקשר את הכניסה למבנה עם המספר שבע, עם הסדר הטבעי של הדברים, אבל פנים המבנה הוא בצורת מתומן שקשור לשמונה הניסי והפלאי. הכנסייה בנויה בצורת מתומן שבאמצעו כיפה. מוטיב אדריכלי זה של מתומן מסביב לכיפה מופיע במקומות קדושים רבים בישראל, ביניהם כנסיות קדומות, והמכנה המשותף של רבים מהם הוא נס שהתרחש במקום (לדוגמא כיפת הסלע בהר הבית). מעניין לציין שמספר הקשתות בצד הארוך, הצדי של הבניין, הוא תשע – המספר האחרון, מספר השלמות. ובכך יש לנו התפתחות ויחסי גומלין של מספרים באדריכלות הבניין: שבע קשתות בכניסה, מהן אחת גדולה יותר שמכניסה אותנו פנימה לתוך השמונה, שהוא מתומן מסביב לכיפה, המתוחם על ידי תשע קשתות הקירות החיצוניים של הבניין.

זאת ועוד, בקומת הקרקע של המבנה המתומן, שהוא לב הכנסייה, יש שמונה קשתות (בניגוד לשבע בחוץ) הנשענות על שמונה עמודים התומכים את הכיפה. כל קשת פונה כלפי חלון ופאה אחרים של הבניין, וכך נוצר מסדרון מתומן ובו שמונה חלונות קרועים הצופים אל הכנרת ואל הנוף שמסביב. בדרך כלל במבנים דמויי כנסייה רדיאלית, חלק הכיפה שהוא הפנימי מואר, ואילו המסדרון שהוא החלק החיצוני חשוך, אך כאן בכנסיית האושר, החוץ, בזכות החלונות הקרועים אל הנוף, הוא המואר, והפנים מעט יותר חשוך. בזכות משחקי השחור והלבן, האור והצל, והכיפה המוזהבת, פנים הכנסייה נראה כשייך לעולם אחר.

בתוך הכיפה שבמרכז הכנסייה בולט פסיפס של זהב המסמל את השמיים ובאמצעו יש שמש כחולה, מוטיב בולט באמנות של ברלוצ'י המסמל את האור הרוחני. השמש נבראה ביום הרביעי של הבריאה, אבל האור נכח מהיום הראשון, רמז לכך שלפני קיום העולם שלנו היו עולמות רוחניים, ולפני הופעת האור הפיזי היה אור הגנוז, הרוחני. לפי הנצרות המיסטית אור זה נמצא מעבר לשמש הפיזית והוא נקרא "שמש רוחנית".

שמש רגילה היא עיגול זהוב על רקע כחול, ואילו שמש רוחנית מסומלת על ידי עיגול כחול על רקע זהוב, והיא כאמור מוטיב חוזר באמנות של ברלוצ'י (זה מלמד אותנו שוב שפעמים רבות החוקיות בעולמות הרוחניים הפוכה מזו שבעולמות הפיזיים). הדואליות של אור הגנוז ואור גלוי מתבטאת גם בשמונה חלונות בצורת חצי עיגול הנמצאים מתחת לכיפה ומכניסים פנימה אור שלא ניתן לראות את מקורו כי פתחם נסתר מן העין (ניתן לראות רק את המסגרת שלהם), והם עומדים בניגוד לחלונות הרחבים במסדרון המכניסים פנימה אור גלוי. מתחתם שמונה חלונות זכוכית צבעונית ועליהם שמונה ברכות אשרי, המבטאות את תפישת העולם ההפוך.

הכיפה נמצאת מעל המזבח, המזבח מסמל את הקורבן של ישוע, קורבן שאפשר ומאפשר למלכות שמיים להתקשר איתנו ולהופיע כאן על פני האדמה. מעל המזבח יש קשת עשויה שיש ובה משולבים שישה חלונות מאבן אלבסטר המאפשרת מעבר אור דרכה, וגם זה ביטוי לעולם הפוך – אבן המאפשרת מעבר של אור המבטא את האור הרוחני. על המזבח עצמו יש שיש ואבנים יקרות, כגון אוניקס ולפיס לזולי, המהוות רקע לעבודות אמנות של הצליבה, התחייה והעלייה לשמיים, ותצוגות של הבתולה, פטר ופאולוס, אלו הן האבנים היקרות מגן העדן. יונה מכסף תלויה מעל המזבח ומסמלת את רוח הקודש.

על הרצפה שמסביב למזבח ומתחת לכיפה מופיעים כיתובים וייצוגים סמליים של שבע התכונות הטובות שהנוצרי צריך לשאוף אליהם (כנגד שבעת החטאים, כפי שהם מופיעים בספרות ימי הביניים הנוצרית), ואלו הן: צדק, חסד, תבונה, אמונה, גבורה, תקווה וכיבוש היצר. התכונה השמינית אינה תלויה באדם אלא היא מתנה של חסד שמימי, והיא מסומלת על ידי הכיפה עצמה.

הכנסייה כיום היא בחזקת המסדר הפרנציסקני המנהל במקום גם בית הארחה. מסביב לכנסייה יש גנים יפים ובהם מקומות לישיבה והרהור, זה המקום האידיאלי להרהר ברז ההכרזה של מלכות שמיים, לראות את היד המכוונת במאורעות ההיסטוריה, כיצד מטיף צעיר ולא מוכר שדיבר על דברים שנראים מופרכים כמו ש"הענווים ירשו את הארץ" הצליח לנצח ולהוריד את האימפריה הרומאית הכבירה מגדולתה, וכתוצאה מההתבוננות הזו לקבל את הפרי של ביטחון באלוהים.

מהר האושר אפשר להמשיך לאתרים האחרים שקשורים לישוע מסביב לכנרת, וראשית דבר אל בקעת טבחה הסמוכה, שם נמצאות שתי כנסיות מעניינות ביותר: כנסיית הלחם והדגים, הקשורה לנס הלחם והדגים שביצע ישוע, וכנסיית הבכורה, הקשורה לבכורתו של פטר וצוואתו הרוחנית של ישוע אליו ואל ממשיכי דרכו האפיפיורים לרעות את צאנו. ניתן להגיע לכנסיות אלו ברכב או ללכת ברגל, ממגרש החניה של הר האושר יוצא שביל עפר בנוף מדהים אל בקעת הטבחה, מרחק קילומטר אחד משם.

בקעת הטבחה

בבקעה שבע מעיינות ומכאן השם – שיבוש של ספטה ביוונית. לבקעה זו אהבו ישוע והתלמידים ללכת, מה גם שהתלמידים היו ברובם דייגים והמעיינות הזורמים לכינרת גורמים לדגה להיות עשירה במיוחד באזור זה. הכנסייה הראשונה שנבקר בה היא כנסיית הלחם והדגים.

לחם ודגים.

ישוע גדל בנצרת, בן ליוסף הנגר ולמרים (הבתולה). בגיל שלושים הוא נטבל בירדן על ידי יוחנן המטביל ואז נחתה עליו רוח הקודש ולאחר נסיון שניסה אותו השטן הוא החל את שליחותו כנביא כמשיח וכבן האלוהים. בתחילה הוא החל להטיף בבית הכנסת בנצרת אלא ששם היו אנשים שהכירו אותו בתור ילד והכירו את משפחתו וקשה הייה להם לקבל את זה שאחד שגדל איתם פתאום יתרומם מעליהם ויתחיל להטיף להם, ולכן הם למעשה גרשו את ישוע מעירו, (ועל כך נאמר: אין נביא בעירו), וישוע עבר לגור בכפר נחום שעל שפת הכנרת בביתו של תלמידו הקרוב ביותר – פטרוס. במשך שלוש שנים חי ישוע בכפר נחום והסתובב בסביבותיה וברחבי הגליל, עושה ניסים , מרפא חולים, ומפיץ את תורתו, ששיאה בדרשת ההר שניתנה בהר האושר.

לא רחוק מכפר נחום ישנה בקעה פוריה בשם הטבחה ובה שבעה מעיינות ומכאן השם – שיבוש של ספטה ביוונית. לבקעה זו אהבו ישוע והתלמידים ללכת, מה גם שהתלמידים היו ברובם דייגים והמעיינות הזורמים לכנרת גורמים לדגה להיות עשירה במיוחד באזור זה. יום בהיר אחד הלכו ישוע והתלמידים וקהל רב איתם אל בקעת הטבחה וישוע כהרגלו הרביץ בהם תורה, אלא שלפתע גילו כולם שהשעה כבר מאוחרת ואין להם אוכל איתם להאכיל בו את ההמונים. התלמידים כבר רצו לרוץ אל הכפרים שבסביבה להביא אוכל או לפזר את האנשים לביתם, אלא שאז עשה ישוע נס ומחמישה כיכרות לחם ושני דגים הוא יצר ארוחה שהשביעה 5000 איש ועוד נותרו שנים עשר סלים מלאים של כל טוב, הנס הזה נקרא במקורות הנוצריים "נס הריבוי" והוא כמובן סמלי, מעבר לשאלה אם היה או לא היה. והסמליות קשורה להיפוך שקיים בן העולם הפיזי לעולם הרוחני: מה שקורה בדרך כלל בעולם הפיזי הוא שככל שאנו מחלקים משהוא ליותר, ככל שאנחנו נותנים יותר, נשאר לנו פחות. בעולם הרוחני זה בדיוק להיפך, ככל שאנחנו נותנים יותר, מחלקים יותר, כך יש לנו יותר, מכיוון שהשפע האלוהי הוא אןי סופי, לעולם לא נגמר, וככל שאנחנו משתמשים בו יותר כך יש לנו יותר ממנו. זאת המשמעות הסמלית של נס הריבוי, נס הלחם והדגים. זאת ועוד…

חמישה הלחמים ושני הדגים מסמלים גם את שבעה גרמי השמים שרואים אותם נעים בעין בלתי מזוינת על פני השמים והם: השמש והירח וחמישה כוכבי הלכת: מרקורי, וונוס, מרס, יופיטר, סאטורן.

שבעה גופים אלו לאחר שהשביעו 5000 איש הופכים לשנים עשר סלים שמסמלים את שנים עשר המזלות הכוכביים בשמיים.

השבע הופך להיות שתים עשרה, האסטרולוגיה הפלנטרית, הרומאית ( האסטרולוגיה של הרומאים הייתה קשורה לכוכבי הלכת ולא לכוכבי השבת) הופכת להיות אסטרולוגיה כוכבית, קוסמית, עברית יהודית ובינלאומית.

שנים עשר הסלים הם שנים עשר השבטים, שנים עשר האחים, כותנת הפסים של יוסף, שנים עשר החודשים בשנה, המגוון השלם של ההופעה האנושית. שנים עשר הסלים הם סלי שפע אלוהי, ברית חדשה שניתנת לכל העמים. שנים עשר הסלים הם שנים עשר השליחים, שנים עשר התלמידים שהולכים בעקבות ישוע.

הדג היה הסמל הקדום של הנוצרים, יש אומרים שהסיבה לכך היא שבמילה היוונית דג יש את ראשי התבות של השם ישוע, ויש אומרים שהסיבה לכך היא שרבים מתלמידיו היו דייגים ואת עיקר תורתו הוא נתן בזמן מגוריו בכפר נחום שהוא כפר דייגים, אך ייתכן שישנה גם סיבה אחרת: ישוע סימל את תחילתו של עידן חדש בעולם, ועידן חדש זה מבחינה אסטרולוגית היה תחילתו של עידן מזל דגים.

אחת לאלפיים שנה מתחלפת ההשפעה של העידן בשנה האסטרולוגית הגדולה. היום אנחנו בתחילתו של עידן חדש נוסף – עידן דלי. עידן הדגים אופיין על ידי התעסקות בעולמות הלא נראים, סלחנות, הקרבה עצמית, הדגים הוא המזל האחרון בגלגל, ולכן האלטרואיסטי ביותר מבין כל המזלות, ישוע גילם בדמותו את תחילתו של עידן הדגים (מעניין לציין שהלחם, החלק השני בנס הלחם והדגים, קשור למזל הקוטבי לדגים הלא הוא הבתולה, שמופיעה בסיפור שלנו בדמותה של אימו של ישוע).

כנסיית הלחם והדגים היא כנסייה בנדיקטית שנבנתה "רק" לפני ארבעים שנה, אולם היא בנוייה על שרידי כנסייה קדומה יותר מהתקופה הביזנטית, שכל מה שנשאר ממנה זה פסיפסי הרצפה שלה וביניהם הפסיפס המפורסם של הלחם והדגים הנמצא ליד המזבח. בפסיפס זה ישנו סל עם ארבע כיכרות לחם , הכיכר החמישית היא קורבנו של ישוע המוצג בצורת לחם על המזבח (בנס הלחם והדגים היו חמש כיכרות). בסעודה האחרונה שלו עם התלמידים בצע ישוע את הלחם ואמר להם: זהו בשרי שאותו אתם אוכלים, חלק את היין ואמר להם: זהו דמי שאותו אתם שותים, מאז ועד היום הטקס המרכזי בכנסייה הוא האוכריסטיה, טקס שבו המאמינים אוכלים את בשרו ושותים את דמו של ישוע בעזרת הכמרים שמחלקים להם מציות ונותנים להם לשתות מגביע יין. טקס זה מתבצע מעל המזבח.

הכנסייה החדשה נבנתה בתבנית הכנסייה העתיקה, בצורת בזיליקה ולפניה אטריום עם בריכת מים במרכזו. אפשר לראות דרך האדריכלות שלה איך נראו כנסיות בתקופה ההיא (מאה רביעית עד המאה השביעית לספירה). בסיטראות הצדדיות של הבזיליקה ניתן לראות את הפסיפסים המקוריים ובהם ציורי טבע של ציפורים וצמחי מים, יש אומרים שזהו תיעוד של החי והצומח באזור החולה, יש אומרים שאמן הפסיפס הייה מצרי וזהו תיעוד של הטבע של הנילוס, כך או כך באחד הפסיפסים מתגלה לעינינו מחזה מסמר שיער, ציפור שניצבת על פרח מותקפת על ידי נחש אלא שברגע האחרון היא ניצלת הודות להתערבותה של ציפור פלמינגו גדולה שממש מקריבה את עצמה בהתנפלותה על הנחש. לפי הפירוש הנוצרי הציפור על הפרח הינה המין האנושי, הנחש הינו יצר הרע, וציפור הפלמינגו המקריבה את עצמה לטובת המין האנושי היא לא אחר מאשר ישוע.

וכאן המקום לנסות ולחזור ולהבין מי היה ישוע באמת: לפי הכתוב היה לו יכולת טלפתית, יכולת ריפוי, יכולת לגרש שדים, לדבר בשפות שהוא לא ידע ולעשות ניסים, זאת אומרת להיות מעבר לחוקי הטבע. חלק מהדברים האלו יכול להצביע על כך שבאיש פעלו מערכות גבוהות שישנם בנו בפוטנציה אך רדומות בדרך כלל. אדם רגיל משתמש, לפי מחקרים, רק בחמישה אחוז מהמוח שלו, אך מה בדבר תשעים וחמישה האחוז הנותרים? מה יכולתם?

אצל אנשים ברמת התפתחות גבוהה מופעלים חלקים רדומים במוח וזה נראה לנו כיכולות על טבעיות. אחד מחלקי המוח שנחשב על ידי המיסטיקנים במהלך הדורות כמכיל את היכולות הגבוהות הוא בלוטת האצטרובל הנמצאת בדיוק במרכז הראש, במקום המפגש בן הקו המחבר בן שתי האוזניים לבן הקו היוצא מהאף. החיבור של האף עם שתי האוזניים ועם הגרון יוצר צורה של גביע. זהו הגביע הקדוש שאליו מתייחסים במסורת הנסתר הנוצרית. זה לא חפץ מחוץ לאדם אלא איבר בגוף, לכך, אולי, מתכוון ישוע כשהוא אומר לתדהמת ולבעתת כולם שצריך לאכול את בשרו ולשתות את דמו. הדם שזורם דרך הצוואר אל המוח מאפשר או לא מאפשר למוח לקבל את אספקת האנרגיה הדרושה כדי להתחיל את פעולתו, והכוח המניע את אותה אנרגיה הוא אמונה. ובכן אפשר לומר שישוע היה אדם שבו פעלו לראשונה איברים רדומים במוח, כוחות נסתרים, הוא היה זה שפתח את הדרך ואפשר לבאים אחריו להתחבר לאותם אנרגיות שנקראות בשפה הנוצרית "רוח הקודש". זה יכול להסביר את תורת המוסר הגבוהה של ישוע, צריך היה מצב רגשי מסוג מיוחד בכדי לתמוך ביצירת הגופים הרוחניים החדשים באדם. זאת משמעות האמונה בתורתו של ישוע, משמעות האהבה במיסטיקה הנוצרית.

כנסיית הבכורה של פטרוס.

השם פטרוס מקורו מהמילה הלטינית פטרה שפירושה סלע – אבן  (מכאן גם שמה של פטרה שבירדן – הסלע האדום), ואכן הכנסייה בנוייה סביב סלע הנקרא שולחן האדון – מנזה כריסטי, וסיפור אנושי נוגע ללב קשור לכנסייה הזאת:

לאחר שהוא מת הופיע ישו שלוש פעמים לפני תלמידיו, פעם בלטרון, פעם בנצרת ופעם בטבחה: התלמידים, לאחר המאורעות בירושלים, חזרו לעיסוקם כדייגים בכפר נחום, כי הרי צריך להתפרנס, והם יצאו לדוג ולא דגו דבר כל הלילה, והנה עם שחר הם ראו על החוף דמות מסתורית, הדמות אמרה להם: זרקו את רשתותיכם למקום זה וזה, ואכן הם זרקו את רשתותיהם ולא יכלו להעלות אותם מרוב דגים. הדמות המסתורית הייתה ישוע וכשהם עלו על היבשה הם גילו שישוע הכין להם ארוחת דגים צלויים על האש. אחרי שהם אכלו פנה ישוע אל פטרוס ושאל אותו: "שמעון בן יונה התאהב אותי יותר מאלו?" פטרוס ענה: "כן אדוני אתה ידעת כי אהבתיך". וישוע אומר לו: "רעה את טלאי".

ישוע שואל אותו פעם שניה: "שמעון בן יונה התאהב אותי?"

ופטרוס עונה: "כן אדוני אתה ידעת כי אהבתיך".

ישוע אומר לו: "נהג את צאני".

ולבסוף שואל אותו ישוע בפעם השלישית: "שמעון בן יונה התאהב אותי?"

פטרוס מתעצב אל ליבו, מכיוון שלא ברור לו איך לא ברור לאדונו, שיודע הכל, שהוא אוהב אותו, הוא מתעצב מכיוון שהוא יודע בליבו שהוא אוהב את ישוע אולם השאלות החוזרות ונשנות של ישוע מרמזות, אולי, שהוא לא אוהב אותו מספיק, שהוא לא מספיק טוב, ופטרוס יודע שהוא אדם חוטא, כשהוא פוגש את ישוע בפעם הראשונה הוא אומר לו: "אדוני לך נא ממני כי אדם חוטא אני". וישוע עונה לו: אל תירא, מעתתה תדוג בני אדם".

פטרוס יודע שהוא לא עמד במבחן כשעצרו את ישוע, למרות שהוא הצהיר שהוא ילך אחריו בחיים ובמוות לא עבר הלילה והוא התכחש לו שלוש פעמים כפי שישוע ניבא, פטרוס יודע שהוא חלש ומצד שני חייו אינם חיים בלי אהבתו לישוע, אהבה שהוא חושש שהוא לא ראוי לה, ולכן הוא מתעצב אל ליבו.

לבסוף אומר פטרוס לישוע: "אדוני את – כל אתה יודע וידעת כי אהבתיך"

וישוע אומר לו: "רעה את צאני".

סיפור אנושי נוגע ללב זה נתן את הסמכות הרוחנית לפטרוס להמשיך ולהנהיג את הקהילה הנוצרית לאחר מותו של ישוע. פטרוס היה הראשון שהכיר בישוע כמשיח בן האלוהים, היה זה בבניאס, הוא גם זה שבביתו גר ישוע בכפר נחום, הוא היחיד שהתנגד למעצרו של ישוע, והראשון שקלט שישוע קם לתחיה. יחד עם זאת במבחן העליון הוא נכשל, בגת שמנים הוא נרדם, ובלילה הגורלי הוא התכחש לישוע. זה קרה מפני שהוא היה אדם ובני אדם הם חלשים, אלא שישוע בירך אותו שהוא יתחזק לאחר מותו ויחזק אף את לב אחיו משום שחוזק זה יבוא, הפעם, לא ממנו כאדם אלא מרוח הקודש שתתלווה אליו, ואכן פטרוס התחזק, הנהיג את הקהילה הנוצרית הצעירה ובבוא יומו לא פחד אף ללכת בעקבות רבו ולהיצלב אף הוא על אמונתו ברומא.

הסיפור שקשור לכך אף הוא הוא סיפור אנושי נוגע ללב:

פטרוס היה מנהיג הקהילה הנוצרית הצעירה ברומא – בירת האימפריה, איכשהוא נודע לו שהרומאים, שרדפו באותה תקופה את הנוצרים, מתכוננים לתפוש אותו ולהוציא אותו להורג בצליבה, כמו כל אדם שפוי אחר הוא מייד שם פעמיו לברוח מרומא, אלא שבדרך המובילה מרומא הוא פגש את ישוע הולך לכיוון השני. "לאן אתה הולך?" הוא שאל אותו. "אני הולך להצלב בשנית" הייתה התשובה. פטרוס הבין את הרמז, חזר על עקביו, היישר להיצלב, ורק ביקש שצליבתו תעשה במהופך בכדי שלא יתבלבלו בינו לבן ישוע, ומאז סימלו הוא צלב הפוך.

הכנסייה הקתולית בנוייה על צור הסלע שהוא פטרוס והשליחים ויורשיהם. הם העדים לאל שנצלב וקם בישוע, הם העדים לחיים שהם חזקים ממוות, הם עדים לאלוהים שנותן חיים כי הוא אהבה, הם עדים כי הם ראו, שמעו ונגעו בידיהם בעיניים ובאוזניים של פטרוס, יוחנן ורבים אחרים. היורשים של פטרוס והשליחים הם האפיפיורים, בשרשרת של הסמכה רציפה מימיו של פטרוס ועד ימינו. האפיפיורים מתחזקים באמונתם מכוח רוח הקודש.

בכנסיית הבכורה ישנם שתי תמונות: האחת מראה את האפיפיור משתטח על הסלע שבכנסייה שעליו עומד ישוע מחבק את פטרוס, והשנייה יש בה את התמונות של כל האפיפיורים מימיו של פטרוס ועד ימינו.

פטרוס התעצב אל ליבו כשישוע שאלו אם הוא אוהב אותו שלוש פעמים, אך הייתה לכך סיבה לחזרה המשולשת: בהרבה מן ההתגלויות הדתיות בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן חוזרים על בדיקת ההתגלות, בשורת ההתגלות, שלוש פעמים, הסיבה היא שהחזרה המשולשת נותנת אינדקציה לגבי האם הדבר אמיתי או לא. הכלל אומר שאם מלאך מופיע לפנייך צריך להגיד לו "לא" פעמיים, אם הוא מופיע בפעם השלישית ושואל שוב את אותה השאלה סימן הוא שהמלאך אמיתי וצריך להגיד לו כן, לפעמים גם אין ברירה. גם בין בני אדם: שלוש קשור לשלושה החלקים של המוח: למודע, חצי מודע ותת מודע. כשאדם חוזר על משהוא שלוש פעמים בלי לשים לב, סימן הוא שהדבר בא מכל חלקי המוח שלו, גם מהתת מודע ולא רק מהמודע, ואם אכן זה כך, סימן הוא שהדבר בנפשו של האדם והוא אמיתי.

המעיין הנסתר.

במזרח בקעת טבחה, ליד כנסיית הבכורה, נמצא אחד מפלאי אותה בקעה, מעיין נסתר שופע מים היוצר מפל מרהיב הנשפך ישירות אל הכינרת. ממשיכים בטיילת עד הסוף, כמאתיים מטר בקו אווירי מכנסיית הבכורה מזרחה, ישנן מדרגות המובילות ישירות אל המעיין.

כפר נחום.

להשלמת סיפורנו נבקר גם בכפר נחום, מקום מרכזי בפעילותו של ישוע. בחפירות שנעשו במקום נתגלה ישוב יהודי שבמרכזו היה בית כנסת מפואר, מהיפים ששרדו בארץ. ניתן לראות את שרידי הכפר העתיק ובמיוחד את שרידי ביתו של פטרוס, הבנוי בצורת מתומן. בבית זה התאכסן ישו, ולכן נבנתה מעליו כנסייה. בכדי לשמר את הבית נבנתה הכנסייה באוויר! בצורת אונייה הנתמכת על ידי עמודים שמסביב לה! כיום כל הכפר הוא בצורת פארק שמתוחזק על ידי הפרנציסקנים, הכניסה בתשלום סמלי.
כמה מאות מטרים מזרחה מבית הכנסת נמצא בניין לבן בצורת צלב ועליו כיפות וורודות. זאת הכנסייה היוונית אורתודוקסית של כפר נחום. מגיעים אליה מכביש הכניסה לטיילת של כפר נחום הנמצא מעט מזרחה מהכפר עצמו. בכנסייה חי בשנים האחרונות נזיר בשם ארינרוס שהשקיע מאמץ רב בקישוט הקירות והתקרה בציורי קיר נוצריים, התוצאה היא יצירת אומנות מרהיבה, מהיפות בארץ.
בטיילת של כפר נחום הסמוכה ישנו מרכז מידע למטיילים, חנויות מזכרות, מסעדות דגים ומזח היוצא אל הכינרת וממנו מפליגות סירות, בעונת התיירות, לטיול מסביב לאגם.

הכנסיה האורתודוקסית בכפר נחום והנזיר ארינרוס.

בכפר נחום, מקום מגוריו של ישוע במשך שלוש שנים, ישנה קרוב לקו המים כנסיה ששופצה רק בשנים האחרונות, כנסייה ששייכת לזרם היווני אורתודוקסי ובולטת למרחוק במבנה האורתודוקסי האופיני (חמש כיפות, צורת צלב) ובכך שכיפותיה צבועות בצבע וורוד. בכנסיה הזאת חי נזיר בשם ארינרוס, שהייה אחראי במסגרת עבודות השיפוץ בכמה שנים האחרונות על עיטור ציורי הקיר של הכנסייה.

לציורים תפקיד חשוב מאד בנצרות האורתודוקסית, חשוב עד כדי כך שסביב נושא זה התנהלה מלחמת אזרחים במשך יותר מ100 שנה באימפריה הביזנטית (במאות ה9-10) עד שתומכי הציור ניצחו, ועתה כל כנסייה אורתודוקסית המכבדת את עצמה צבועה מהרצפה ועד התקרה (ובמיוחד התקרה) בשלל תמונות צבעוניות של אפיזודות מחיי ישוע, הברית החדשה, הנביאים והתורה, קדושים מקומיים, ועוד ועוד..

שיא חשיבות הציור הוא במעמד האיקונות: מחיצה של עץ ועליה תלויים סדרות של תמונות המפרידה בין החלק המזרחי של הכנסיה, השלוחה המזרחית היוצאת מהצלב, שהוא החלק שבו מתרחש פולחן הכמורה, החלק הקדוש בכנסיה האסור לכניסת קהל המתפללים, ובין שאר הכנסייה, האולם המרכזי ושאר שלוש השלוחות. הציורים בכפר נחום מרהיבים ביופים והם טומנים בחובם את כל תורת המיסתורין של הכנסייה, מעין ספר בציור.

קיר הכניסה לכנסיה, מצידו הפנימי, הוא, כולו, תמונה של חיזיון גדול ובו הרבה מאורעות והרבה אנשים, הנחלק באמצעו על ידי נהר רחב ובולט של דם. בתחתית הנהר מפלצת בשם "ממון" והיא מסמלת את כוח הרע שבעולם. לא שממון הוא רע כשלעצמו, לפי ארינרוס, אלא שהממון לשם הממון, הממון לשם עצמו הוא מקור הרוע. הממון מסמל את החיים החומריים, היצריים. מנגד להם יש את חיי הרוח, ובמרכז התמונה יש מאזניים שבהם נשקלים הם אחד מול השני. אנשים רבים עומדים בתור לשקילה, מי שזוכה הולך לגן העדן, ומי שלא ליסורי אן קץ בגיהנום. ישוע בראש התמונה קורא לאנשים לבוא ולהגאל ומלמד עליהם זכות.

ישוע בשביל ארינרוס הוא ההתגלמות של האהבה האלוהית. רוב האנשים הבוגרים בחברה החילונית חיים בתחושה שהחיים באים לקחת מהם, כל אחד רוצה משהוא, ולפעמים אן כוח יותר לתת, בן הזוג רוצה, הילדים רוצים, הבוס רוצה, הבנק רוצה… כולם רוצים ואף אחד לא נותן שום דבר, ומכאן באה, לעיתים, תחושה של עייפות, של חוסר אנרגיה וכוח, של יאוש, וכו… הנזירים לא מרגישים ככה, המבנה הרגשי שלהם הוא לגמרי אחרת משלנו מכיוון שהם מרגישים ויודעים (לפי הכרתם) שיש מישהוא שהיה מוכן לתת הכל בשבילם, עד כדי מתן חייו ביסורים רבים על הצלב בכדי שהם יוושעו. מכאן שאם הם מאמינים באמת בישוע הרי שהרגשות שלהם לגבי החיים ולגבי עצמם ותפקידם בתוך זה הם יותר מעודנים ויכולים להביא לידי התפתחות אישית יותר גבוהה. זה הוא סוד הקשר האישי הנוצרי בן האדם הפרטי לבין אלוהיו שמתגלם לו בדמותו של ישוע, שהרי ההכרה הזאת בקבלה האינסופית שהיא מנת חלקנו היא הפתח לחיים דתיים, וכלום אין זה נכון שאנחנו מקבלים כל הזמן? קיבלנו את החיים במתנה, אנחנו מקבלים כל הזמן את מתנות האוויר, המים, כל טוב האדמה, האור, היותנו אדם, ועוד…

האדמה נותנת לנו כל הזמן, ואפילו שאנו מתעללים בה ומזהמים אותה היא מגדלת לנו את מזוננו. היא כמו מקריבה את עצמה בשבילנו וכך גם כל שאר הדברים שלא על מנת לקבל תמורה אלא בתוקף תפקידם, ואנחנו? מה אנחנו עושים עם ההקרבה האינסופית הזאת שיש מסביב לנו? שנועדה בשבילנו? האם גם אנחנו ממלאים את תפקידנו? התפקיד שאליו נשלחנו אל פני האדמה? מה אנחנו עושים עם קורבנו של ישוע? האם אנחנו משתמשים במפתחות שהוא נתן לנו בכדי לפתוח את שערי הגאולה?

התחושה שמישהוא מוכן לעשות ועושה את הכל בשבילך היא התחושה הנפלאה ביותר בעולם, אך היא מלווה גם ברצון לעשות בחזרה, או לפחות היא צריכה להיות מלווה ברצון הזה. במידה ולא הרי שזה הוא הצלב שעליו נצלב ישוע, והוא לא נצלב עליו פעם אחת אלא נצלב כל יום מחדש. הצלב הזה הוא הצלב של האדישות שלנו, חוסר הרצון שלנו לעשות משהוא עם חיינו למרות הקבלה, למרות הקורבן, הבזבוז של החיים שלנו לשווא, הרדיפה אחר החומריות, היצרים, למרות שעמוק בתוכנו קיימת ההכרה והידיעה שלא זו הדרך, שאיננו נותנים את מה שאנחנו צריכים לתת חזרה. שאיננו מוכנים לעשות, ולו את המעשה הקטן ביותר, בכדי להציל את בן האלוהים הסובל למעננו על הצלב. לעשות משהוא בכדי להקל את יסוריו כפי שעשה חייל רומאי אלמוני בשם לונגיוס ופתח בכך את שערי הרחמים בעולם (לונגיוס דקר את ישוע בצידו עם חנית בכדי לקצר את יסוריו).

בשני שלוחות הכנסייה היוצאות לשני צדדיה ישנם שני ציורים של ישוע, בצד הימני מהכניסה ישנה תמונה על הקיר בחלק העליון הכיפתי שלו, של ישוע על הצלב, ממש מולה , בצד השמאלי מהכניסה בחלק העליון הכיפתי של הקיר, ישנה תמונה של התחייה, של ישוע שפורץ את שערי השאול ומשחרר את הנשמות הכלואות בו. הצליבה והתחיה מסמלים שני קצוות, שני הופעות, של אותו דבר. בלי צליבה אן תחייה, בלי למות אי אפשר להיוולד מחדש. מוות וחיים הולכים ביחד כשם שאהבה ושנאה לא רחוקים אחד מהשני ולכן ישוע מצווה לאהוב את האוייבים. הנזיר כשהוא מצטרף לדרך הנזירות צריך למות לעולם בכדי לחיות מחדש בישוע, ולכן גם שבועת הנזירות. הנזיר הופך להיות כלי שרת בידי הכנסיה, בידי האלוהים, בידי רוח הקודש, מראה בכך את אהבתו, נושא את הצלב שלו מדי יום ביומו, מת לרצונו האישי בכדי להיות מסוגל להיות כלי במילוי רצונו של האל.

התמונות בכנסיות, במידה שצוירו באופן הנכון, מבטאות את האמיתות האלוהיות, נושאות בחובם את רוח הקודש מכיוון שרוח הקודש מציירת אותם דרך הנזיר או הנזירה. התמונות בכפר נחום הם דוגמא טובה לאומנות כנסייתית, ואם תרצו גם דוגמא טובה להתגלמות רוח הקודש בתמונה. האהבה של מי שעושה במלאכה היא הפתח לכך.

יוחנן המטביל ומקום הטבילה

במקום המוצא של הירדן מהכנרת נמצא אתר ה"ירדנית" – מקום הטבילה של צליינים הבאים לארץ בירדן. ישוע טבל בירדן, אבל היכן? לפינ כן כמה מילים על יוחנן המטביל:

חשיבותו של יוחנן המטביל היא בכך שישוע אומר עליו שבין בני האדם לא נולד כמוהו, ולא היה כמוהו, זאת אומרת שחשיבותו היא בכך שבין בני האדם אין עוד אחד שהוא בדרגה יותר גבוהה, בהנחה שישוע הוא אלוהים ולא אדם. מכאן אפשר להסביר את הופעתו בציורי איקונין תמיד לצדו של ישוע, כשמהצד האחר יש את מריה. מריה היא האישה הגבוהה ביותר ויוחנן המטביל הוא הגבר הגבוה ביותר בין בני אנוש, ושניהם מתווכים אצל ישוע.
מהותו של יוחנן המטביל היא שהוא מבשר, שהוא מכין, והוא עושה זאת על ידי הטבלה, הוא מטביל במים, אך הוא אומר שאחריו יהיה אחר שיטביל באש וברוח הקודש.
מהותה של הטבילה היא הכנה, הכנה שקשורה להיטהרות, ההכנה לקדושה היא משהו שצריך לקרות כל הזמן. כמו שמריה היא משהו שקורה כל הזמן ולא אירוע שקרה בעבר, כך גם יוחנן המטביל הוא משהו שקורה כל הזמן, כל הזמן צריכה לקרות הכנה לקדוש, כל הזמן האדם צריך להיות מוטבל, וכך גם היה בקרב כתות המדבר בזמנו של יוחנן ובראשם האיסיים: כל הזמן הם טבלו והיטהרו.
יוחנן המטביל היה נביא, וזה סימל את החזרת הנבואה לישראל לאחר היעלמותה בסוף בית ראשון, תחילת בית שני, דבר שהיה טראומתי מבחינת הדת היהודית. הוא לא היה נביא סתם אלא הוא היה הופעה מחודשת של אליהו הנביא. אליהו עלה לשמיים בסערה על גדות הירדן, ובאותו מקום מופיע לאחר 700 שנה יוחנן, שהוא ההמשך שלו. אליהו קשור לצבע הירוק וגם יוחנן קשור לצבע הירוק

יוחנן המטביל הוא אליהו הנביא. השם יוחנן משמעו: יהוה חנן, ואכן הפתח לישועה הוא החנינה, או הסליחה, של האלוהים. סליחה זו מתבטאת בהחזרת הנבואה לישראל, ובהופעתו הקרובה של המשיח, שיטביל באש, שהוא, לפי הנוצרים, ישוע.
מעניין לציין, יחד עם זאת, שהיו אנשים שהאמינו ביוחנן ולא האמינו בישוע, לא כל תלמידי יוחנן עברו להאמין בישוע, ועד היום יש קבוצה של כמה עשרות אלפים בדרום עיראק ופרס הנקראים מנדאים, והם טוענים שהם הולכים בדרכו של יוחנן, שחשיבותו גדולה עבורם מחשיבותו של ישוע.
הפרק האחרון בספר מלאכי, שהוא הספר האחרון בתנך, מסתיים בפסוק: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם, הנה אנוכי שולח לכם וגו'."
יוחנן הוא אותו אליהו הנביא.

הטבילה בנצרות היא הסקרמנט הראשון של הנצרות. אקט מקודש שמבוצע על ידי מי שהוסמך לכך, גם הסמיכה היא סקרמנט. ישוע הסמיך את תלמידיו בסקרמנט של הסעודה האחרונה. מוסמך נקרא ביוונית פרסברטריוס – זקן. ישו מוטבל על ידי יוחנן בירדן, ברגע שעולה מהמים נחה עליו רוח הקודש בצורת יונה, קול אומר: זה בני, ידידי, אשר רצתה נפשי בו. הטבילה היא הלידה האמיתית של ישוע.
רוח הקודש היא אחת מהפרסונות של האלוהים, בסיפור הטבילה השילוש מתחבר: האב, הבן ורוח הקודש.
טבילת יוחנן שונה מהטבילה היהודית. יוחנן היה כנראה דמות מקובלת וחשובה בסוף ימי בית שני, הוא מופיע אצל יוספוס, ובאוונגליון של לוקס יש לו תפקיד חשוב. מטרת הטבילה היהודית היא טהרה מטומאה פיזית, מטרת הטבילה של יוחנן היא טהרה מטומאה רוחנית.
הטבילה היא הלידה של המשיח, טקס הטבילה הוא השחזור של זה. במזרח היה נהוג עד המאה ה6 לחגוג את חג המולד באפיפניה – חג הטבילה – האל המתגלה. רק הקיסר יוסטיניאנוס חייב את המאמינים להתיישר עם התאריך הנוכחי. לתאריך של ה25.12 אין שום משמעות נוצרית. אלא שזה היה החג של אל השמש הבלתי מנוצח של הקיסרים הרומאים. בכנסיות המונופיזיטיות עדיין חוגגים את המולד עם חג האפיפניה.

היכן הייתה הטבילה?

רק ביוחנן מופיע שזה היה בבית הערבה, אלא שהכוונה היא כנראה למקום המעבר, מעבר של הירדן. אלא שעם השנים המקום זוהה עם מקום הטבילה ליד יריחו, וזאת גם בגלל הקרבה להר נבו. מי ראה את אלוהים? משה, אלוהים, ישוע. מול הר נבו הייתה מעברה על הירדן. בסוף המאה ה4 מזוהה מקום הטבילה עם מקום זה ונוצר נתיב עליה לרגל – ירושלים – מעברות הירדן – הר נבו. עם הזמן זוהה המקום גם כמקום המעבר של יהושע את הירדן וגם כמקום העלייה של אליהו לשמים. יחד עם זאת אפשר לטבול בכל מקום לאורך נהר הירדן והמקום הפופולרי ביותר, בגלל קרבתו לכנרת, הוא ביציאה שלו מהאגם ליד צומת צמח.

ביקור במנזר האריה וסביבותיו – דיר אל אסד

מנזר האריה היה פעם מנזר של נזירים נוצרים, צלבנים ואחרים, שהיה מוקדש לסנט ג'ורג'. משום מה האגדה הנוצרית כרכה את אזור הכפר עם הקדוש והפטרון סנט ג'ורג', ובמיוחד מערה שצופה מתחתית הצוק שליד הכפר על כל העמק, מערה שידועה כיום כמערת חידר (אליהו). הנזירים היו מתבודדים להם בין המצוקים, כיונים בחגווי הסלע, צופים על כל הגליל התחתון, ארצו של ישוע, הנפרסת לפניהם. המנזר היה מרוחק כמה שעות רכיבה מעכו. העיר הצלבנית העיקרית. ולידו אוכלוסייה נוצרית בכפרים בעינה ורמה.

בקעת בית הכרם הייתה בקעה יהודית בימי המשנה והתלמוד. ושרידים מהאוכלוסייה היהודית המשיכו להתקיים בפקיעין הקרובה, ואף בסג'ור. הדרך מעכו לדמשק עברה בבקעה, הופכת אותה לאתר תחבורה חשוב. והנזירים יכלו לצפות על העוברים ובאים בדרך עכו. המבנה המרשים של המנזר שלהם נשקף מהדרך, וכן נשקפה מערת סנט ג'ורג'. הוא היה פטרונם של הנוסעים, והנזירים העניקו להם הגנה רוחנית.
בתקופה הצלבנית היו מנזרים רבים במדבר יהודה, בכרמל, בנצרת, תבור, ליד הכנרת, אך מעטים בלב הגליל, ל אברור מי הם הנזירים או המסדר שאכלס את המנזר בדיר אל אסאד. וכיצד הם נשארו במקומם לאחר כישלון מסעי הצלב וסילוק הצלבנים מהארץ, כנראה שהם היו שייכים לאחת העדות האורתודוקסיות ובעלי קשר לכפרים הנוצרים הסמוכים.

כך או כך, בזמן שלטונו של סולימן המפואר העותומאני, במאה ה16. הגיע למקום שייח סופי חשוב בשם אסאדי, וסיפור שיה כך היה. השייח הגיע רכוב על חמורו וניגש להשקות אותו מים במעיין הסמוך למנזר בבעינה. לרוע מזלו בזמן שהחמור ניגש לשתות מים ורעה בסביבה טרף אותו אריה. השייח הנרגז פנה אל אריה והכריח אותו לשמש כבהמת הרכיבה שלו תחת החמור שנטרף, וקיבל לכן את השם אסאדי – אריה. השייח שחמד את המנזר ביקש מהנזירים לפנות אותו בכדי שיוכל לשכן בו את צאצאיו, והנזירים שלא יכלו לסרב לבקשת שייח עם אריה עשו זאת ועברו לדרום לבנון. כך התחיל הכפר דיר אל אסד, שהיום מונה כ12,000 איש, רבים מהם מחמולת אסאדי, ויש גם רבים מחמולת דבאח שהגיעה 150 שנה אחר כך.
הכפר בנוי בצפיפות אל מול המדרונות והצוקים, צופה למרחבי הגליל התחתון. טיול בסמטאותיו הוא חוויה מעניינת, וכן נהיגה בכבישים הצרים עם השיפועים הבלתי אפשריים. ליד המנזר נמצא קברו של השייך אסעדי, צמוד למסגד הראשי של הכפר.