טיול רוחני בצפת

במשך מאות שנים הייתה צפת בירת הגליל וצפון הארץ. עיר ובה קהילה יהודית גדולה שהייתה המרכז הרוחני של עם ישראל במאה ה16. כאן התפתחה הקבלה כמו שאנו מכירים אותה כיום, כאן נכתב שולחן ערוך, כאן חוברו מזמורים המושרים בכל בית, כמו: לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה…
בשנות המדינה המוקדמות, כשעדיין לא היו מזגנים, הייתה צפת בירת הנופש של ישראל, והתפתחה בה קריית אומנים תוססת. ביקור בצפת כמוהו כביקור בעולם אחר, עיר עם אווירה קסומה שכל מי שמבקר בה נשבה בקסמיה.
נשוטט בין הסמטאות העתיקות, בתי הכנסת המפוארים, גלריות האומנים, נבקר במצודה הצלבנית הגדולה בארץ, והכל בנוף הרים מקסים, ואוויר שטוב לבריאות הגוף ולנפש.

מתחילים מלמעלה

המקום שבו כדאי להתחיל את הביקור בצפת הוא במצודת העיר, הנמצאת בראש ההר שעליו צפת בנויה, בגובה 834 מטר. מדובר במצודה צלבנית אדירה שהייתה בזמנו המצודה הגדולה בארץ! היא הוקמה על ידי המסדר הטמפלרי אל מול האיום שנשקף לממלכה הצלבנית ממזרח – מדמשק המוסלמית.
לאחר כיבושה על ידי הממלוכים, שיפץ אותה הסולטן ביברס ובנה בראשה מגדל עגול ענקי בגובה 60 מטר (בניין בן 25 קומות!) ובקוטר 35 מטר!
כיום ניתן לראות במקום שרידי חומות, קמרונות, שער שנחשף בחפירות לאחרונה, ואת שרידי המגדל העגול של ביברס, שבתחתיתו יש בור מים ענק, שייפתח בקרוב למבקרים. מהמצודה נשקף נוף מדהים של כל הגליל, והיא נמצאת בתוככי גן מטופח שעבר שיפוץ לאחרונה, בו פינות חמד, ספסלים לאוהבים (או לסתם כאלו שהעלייה קשה להם), שבילים נסתרים, ועוד…
“מבצר אדיר שנבנה בשקדנות כה רבה באופן כה מופלא ובפאר כה גדול עד שמבנהו הנפלא והמעולה נראה כאילו נעשה בידי האלוהים הכל יכול ולא בידי אדם” (י פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים).

הרובע היהודי בצפת

מהמצודה אפשר לרדת ברגל, או במכונית, אל סמטאות הרובע היהודי העתיק. כדי להתחיל בביקור בבתי הכנסת המיוחדים, גם למי שלא אוהב ללכת לבתי כנסת מזומנת חוויה אומנותית ואדריכלית מדהימה.
בתי הכנסת פתוחים בעיקרון במשך שעות היום, אך כדאי לתאם ביקור מראש בטלפון, לא בשבת כמובן. בין הסמטאות נמצא גם אומנים מקומיים דתיים, שחלקם מציירים ומבטאים את סודות הקבלה ביצירתם. על אחד מהם בחרנו להרחיב בהמשך… מעבר לכך הרשו לעצמכם לשוטט בסמטאות ולהתחבר לאווירתה המיוחדת של צפת.

בית הכנסת של רבי יוסף קארו

יהודי ספרד הגיעו לצפת במאה ה16 בכדי להיות ליד הר מירון – מקום קברו של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר. רבי יוסף קארו (1488-1575)  גורש מספרד בהיותו בן חמש, ונדד בעולם במשך 35 שנים נוספות עד שהגיע לצפת כשבדרך הוא עובר באדריאנופול טורקיה וניקופול על גדות הדנובה בבולגריה, כשהגיע לצפת נהיה למנהיג הקהילה התורנית בעיר והפך להיות במידה רבה גם מנהיג עולם ההלכה היהודי, במיוחד לאחר שכתב את שולחן ערוך, המשמש עד היום כספר ההלכה הדתית העיקרי.

ויחד עם זאת הוא עסק גם בקבלה ו”תקשר” מעין מלאך שנקרא נגיד, ואף כתב על ההתגלויות שלו ספר בשם “מגיד ישרים”. מתחת לבית הכנסת קארו בצפת ישנם חדר ומערה שם התבודד רבי יוסף קארו עם המגיד.

הוא היה תלמידו של יעקב בירב והראשון שהוסמך על ידו לפי מסורת הסמיכה העתיקה של הסנהדרים שניסו לחדש בצפת במאה ה16. ההגעה של היהודים לארץ ישראל אפשרה פרשנות של התורה שאי אפשר בשום מקום אחר, חסד וברכה שקשורים לארץ. תלמידו היה הרמ”ק שנחשב לגדול המקובלים התיאורטים, והוא הכיר גם את האר”י והושפע ממנו.

בית כנסת קארו הוא אחד היפים בצפת, באולם הגדול שבו שולט הצבע הכחול תלויים (מהתקרה הכחולה) מנורות בשלל צבעים. ליד הקיר המערבי יש ספסל וממנו נשקף הר מירון. מעל ארון ספרי התורה (שחלקם עתיקים וקדושים מאד) ישנו ציור של הר סיני, ממול ארון עם ספרים עתיקים ותמונה עם דיאגרמות ושרטוטים של תורת הקבלה. זה היה מקום מדרשו, שם ענה לשאלות, קרא בתורה וכתב את השולחן ערוך.

רבי שלמה אלקבץ

שלמה אלקבץ (1505-1584) היה תלמידו של רבי יוסף קארו כבר באדריאנופול טורקיה וניקופול בולגריה, וזכה לראות אותו “מתקשר” את ה”מגיד” ולהעיד על כך, במקביל למורו החליט גם הוא לעלות לישראל. בצפת הוא כתב פיוטים ושירים המושפעים מרעיונות הקבלה והם התקבלו בקרב חוגים נרחבים, כשהמפורסם ביניהם זה המזמור – לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה.

הוא התחיל את מנהג תיקון שבועות ביחד עם הרב קארו וכן נהג לבקר ולפקוד קברי צדיקים ברחבי הגליל

בית הכנסת אבוהב

כאן, באולם מקסים שבמרכזו במה כחולה ומעליה כיפה מעוטרת בשלל ציורים וסמלים, נמצא ספר התורה הקדוש ביותר בצפת. את הספר כתב המקובל יצחק אבוהב בקדושה יתרה בספרד של המאה ה15. הוא היה טובל במים 26 פעמים! לפני שהיה כותב את השם המפורש “יהוה”. ועושה עוד דברים שונים ומשונים שגרמו לכך שמצד אחד ייקח לו כמה שנים לכתוב את ספר התורה, ומצד שני הספר יהיה כה קדוש, עד שבית הכנסת שבו הוא אוכסן בטולדו, הגיע, בדרך נס לצפת, וזהו בית הכנסת שאנו מבקרים בו כיום.
בכיפה מעל הבמה מצוירים חמישה כתרים שרק ארבעה מהם מוזכרים במשנה: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר שם טוב שעולה על כולם. (אבות ד’, יג), הכתר החמישי הוא “כתר קרובה הישועה”, והוא מקורי ליהדות צפת של המאה ה16 שהאמינה באמונה גדולה שקרוב בואו של המשיח, עד כדי כך שהיו מכינים סנדוויצ’ים לדרך בכל יום, למקרה שבאותו היום המשיח יחליט להגיע.

גבאי בית הכנסת מסביר על הסמליות שבמקום: הכיפה זה האחד. המדרגות המובילות לבמה זה שניים. ארונות הקודש יש שלושה כנגד שלושה אבות. יש ארבעה עמודים התומכים בכיפה שהם ארבע אימהות. יש חמישה מקומות ישיבה על הבמה שזה חמישה חומשי תורה. יש שש מדרגות לבמה שזה שישה סדרי משנה. הבמה עצמה היא המדרגה השביעית שזה השבת. הבמה נתמכת על ידי שמונה עמודים שזה שמונה ימי מילה. בתקרה יש תשע כיפות, שזה תשעה חודשי לידה. בכיפה המרכזית יש עשרה חלונות, שזה עשר הדיברות, ולסיום: לבית הכנסת עצמו שנים עשר חלונות שזה שנים עשר השבטים.
הרעיון שעומד מאחורי המספרים הוא שהמספר אחד נמצא בכולם. המספרים זה האחד – האלוהות שהופך להיות הריבוי – העולם.

בית כנסת האר”י

האר”י נולד בירושלים, אבל בתור ילד עבר למצרים ושם למד אצל הרדב”ז שהשיא לו את ביתו, והכניס אותו לתורת הסוד. הוא היה מתבודד באי בנילוס. במהלך התבודדויות הוא זכה להדרכות של אליהו הנביא והתגלות של רוח הקודש ובת קול שאמרה לו לעלות לצפת, וכך בגיל 35 בשנת 1570 הוא עבר לצפת עם משפחתו והחל ללמוד אצל הרמ”ק, גדול חכמי הקבלה של תקופתו, משזה מת זמן קצר לאחר מכן הוא מינה את האר”י ליורשו. במשך השנתיים הבאות שינה האר”י את פני הקבלה והפך אותה ממשהו סטטי לדינמי, מכניס את מושגי שבירת הכלים, הצמצום והתיקון, ומסביר את הגורל הרע של היהודים שנפוצו בגלות כתבנית אלוהית שמחביאה בתוכה את פעמי הגאולה. צפת הייתה באותה תקופה מרכז החיים היהודיים, מקום שם היו ישיבות חשובות, חודשה מסורת הסמיכה, נכתב החוק ההלכתי בספר שולחן ערוך, ועוד. ולמרות זאת כל חכמי צפת קיבלו עליהם את סמכותו וקדושתו של האר”י שהיה הרב היחיד שנקרא במקורותינו “האלוקי” (משמעות השם האר”י היא “האלוקי רבי יצחק”). כשמת האר”י והוא רק בן 38 היהדות כבר לא הייתה אותו הדבר. רבי חיים ויטאל העלה את שעוריו ותלמודו על הכתב וזה נפוץ בכל קהילות ישראל כאש בשדה קוצים.

בצפת שני בתי כנסת הקרויים על שם האר”י. בית הכנסת העתיק והמפואר ביותר הוא בית הכנסת האר”י הספרדי, הנמצא ליד בית הקברות של צפת. בית הכנסת הזה בנוי על יסודות בית כנסת קדום על שם אליהו הנביא שהיה במקום, ואכן אליהו הנביא היה נגלה לאר”י וממתיק עמו סוד במערה שבכותל המזרחי של בית הכנסת.
בית הכנסת השני קרוי בית הכנסת האר”י האשכנזי. שם נוסף של אותו בית כנסת הוא “שדה תפוחים קדושים”. בימי האר”י היה המקום זה שדה שאליו היו יוצאים האר”י ותלמידיו לקבל את פני השבת, כל אחד מהם עוטה ארבע מחלפות כנגד ארבע אותיות של השם הקדוש “הויה”.

תפוח מסמל בקבלה את הקדושה, בספר הזוהר מוגדר גן העדן בתור שדה תפוחים, כמו כן האגדה מדמה את התפוח להר סיני ולתורה, וכן חז”ל המשילו את התפוח לישראל (מה יש בו בתפוח שזכה לכבוד כזה?). בשדה התפוחים כמעט והתרחשה הגאולה על ידי האר”י ותלמידיו, כשיום שישי בהיר אחד אמר להם לפתע האר”י בהתלהבות: “הבה ונלך לירושלים לקבל פני המשיח”.
“רק נכין את חפצינו” אמרו התלמידים, ופספסו בעקבות זאת את האפשרות להיגאל.
לימים נבנה במקום בית כנסת.
כיום ניתן לראות במקום ארון קודש מיוחד שנבנה על ידי אמן מגליציה שגילף אותו במשך 14 שנה! באחד הקירות יש פתח לחדר קטן ובו כיסאו של אליהו הנביא, תיזהרו לא לשבת עליו מכיוון שישיבה על הכיסא היא סגולה להיריון.

דוד פרידמן

ברחוב בר יוחאי נמצאת הגלריה של דוד פרידמן, קבליסט וצייר: דוד פרידמן עלה לארץ מארצות הברית, בתחילת דרכו בצפת היה חרדי, אך בעקבות מחלה קשה החל להתעמק במדיטציות על צבע ובקבלה ופנה לכיוון אינדיווידואלי משלו. בציוריו הוא משלב מוטיבים גיאומטריים, צבעים, צורות, אותיות, ואת תורת הסוד היהודית, שאותה הוא גם מלמד.
הציורים, חלקם הם מדיטציות שבהם התבוננות ממושכת בתמונה מגלה פנים שלא ראינו קודם, משולש שמשמש למיקוד הופך את התמונה למרובע בעל שתים עשרה צלעות, ועוד… רובם נושאים משמעות דתית ואזוטרית עמוקה.
בין הסמלים שדוד משתמש בהם: עץ הספירות, החמסה – יד (קריאת כף היד היא חלק מהקבלה הצפתית והיא מסתמכת על פסוק בתהילים 145 פסוק 16: “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון”, מנורה, מגן דוד, ועוד..

בית הקברות העתיק של צפת

מהרובע היהודי נוכל להמשיך ברגל, או ברכב, אל בית הקברות העתיק של צפת, מקום שם קבורים האר”י, הרמ”ק, ושאר גדולי הדור. בית הקברות הוא אתר עלייה לרגל, והחיים שבמקום מעניינים לעיתים יותר מן המתים. בתוכו נמצא המקווה הקדוש של צפת, שם טבל האר”י כל יום שישי, וגם כיום רבים באים לטבול בכדי להתקדש לקראת שבת.
בית הקברות משולט ובו שבילי הליכה, לידו נמצא בית הכנסת האר”י הספרדי. זהו מקום נאה לסיים את סיורנו.

מערת שם ועבר בצפת

האתר המקודש ביותר בצפת הוא מערת שם ועבר, המערה נמצאת ליד גשר המכוניות שמעל רחוב ירושלים וכיום יש לידה בית כנסת והיא אתר קדוש יהודי. בעבר היא הייתה אתר קדוש למיסטיקנים מוסלמים, דרווישים. לפי המיסטיקה הצופית זאת מערה שבה יעקב קיבל את הבשורה המרה שבנו נטרף, שבה הביאו לו את הכותנת מוכתמת בדם, ולכן המערה נקראה מערת היגון.

מסורות יהודיות מאוחרות יותר טענו שבדרך לחרן יעקוב עצר במערה 14 שנים ולמד שם את התורה הנסתרת. בכל מקרה לסיפור שלנו יש סוף טוב. כשהאחים חוזרים ממצרים, עוד לפני שהם מגיעים לצפת, יעקוב מתחיל להשתגע, ואומר לבני ביתו שהוא מריח את הכותנת של יוסף מרחוק, אותה כותנת שכביכול הייתה טבולה בדמו. בני הבית לא מאמינים לו ומפצירים בו לחדול מעיסוקו האובססיבי ביוסף, אלא שיעקב מתרגש יותר ויותר, עד שמתברר שמה שהוא הרגיש זה נכון, האחים אכן מביאים אתם את הבשורה שיוסף חי.

יוסף והסופים.

יוסף היה פותר חלומות, הוא יכל לפתור את החלומות רק לאחר שהושלך לבור עמוק ואחר כך לכלא. לפני כן הוא חולם חלום, שבו השמש הירח ו11 כוכבים משתחווים לו, אך לא יודע את משמעות החלום, הוא הולך ומספר על כך ליעקב, שמזהיר אותו לשמור את הדבר בסוד פן יבולע לו על ידי אחיו שלא יבינו את חלומו, אך למעשה זה הוא שלא מבין את חלומו. יעקב נבהל, מכיוון שהוא רואה שיוסף נוגע בדברים אך אין לו את היכולות להתמודד אתם, ולכן אין ברירה אלא לסמוך על הגורל שיביא מה שיביא בחיקו.

הנקודה בקשר לחלומות היא שהמציאות שאנו חיים בה היא גם, במידה מסוימת, חלום, מכיוון שהמציאות האמיתית היא זו של האלוהים, והעולם הזה הוא עולם אשלייתי, אנחנו נתעורר מהחלום שלנו בסוף החיים, כשנמות, ובינתיים כל מה שנותר לעשות הוא לנסות ולפרש את החלום הזה!

אפלטון מדבר על משל המערה בתפישה שלנו את המציאות: אנחנו במערה שאור השמש לא מצליח לחדור אליה, אבל האור שבחוץ גורם למשחק צללים על קירות המערה, ונדמה לנו שזו המציאות האמיתית, אך אם נצא החוצה ונסתכל על השמש, אז נראה את המקור של הדברים, שנראה אחרת לגמרי…

אותו דבר אומר גם איבן עראבי (המיסטיקן הסופי החשוב ביותר) בפירוש שלו על משמעותו של יוסף. החיים האלה הם חלום, צל שנופל כתוצאה מהאור האמיתי. משל למה הדבר דומה: הרים מרחוק נראים כגוש כהה, כצל, בעוד שמקרוב ניתן להבחין בפרטים על גביהם. המרחק גורם לדברים להראות בצורה אחרת, בצורת הצל שלהם, ואנחנו הרי רחוקים מאלוהים…

הדרך להתגבר על המרחק, על השינוי שקורה בעקבותיו, היא דרך עולם הדמיון, הסמלים. ואת זה ניתן לעשות דרך פירוש של חלומות, הראשון שידע לעשות את זה היה יוסף, לכן יש לו תפקיד כל כך חשוב אצל איבן עראבי, הוא האב טיפוס של הסופים, שמחפשים את הדרך אל העולם שמעבר.

יוסף היה בעל חלומות, אך לא ידע לפתור אותם, כיוון שהוא חטא בחטא של ההיבריס, הגאווה. בכדי לתקן את זה הוא היה צריך להיזרק בבור, להינטש, ולהיות עבד ואף להישלח לכלא. רק אז הוא יכל לגלות בתוכו את התכונה החבויה של פתירת חלומות, רק אז הוא יכל לעשות שימוש לטוב במתנתו.

בנוסף לכך יוסף מתואר כיפה עד כדי כאב, עד כדי כך שהוא גורם לאנשים, ובמיוחד לנשים, שסביבו להשתגע כתוצאה מיופיו. בין תשעים ותשע השמות של האלוהים יש שתי קבוצות: שמות של עוצמה ושמות של יופי. יוסף הוא אב הטיפוס של השמות של היופי. הדרך לאלוהים לא חייבת להיות דווקא דרך עוצמה, כמו משה, מילוי אחר החוקים, מאבק, גבורה, מאמץ, אלא יכולה להיות גם דרך ההתלהבות, השיכרון, ודרך זו מייצג יוסף. היופי של יוסף מסמל כמובן את היופי האלוהי, אלא שהנשים לא מסוגלות לראות מעבר לכך.

בור יוסף ליד קיבוץ עמיעד

המסורת המוסלמית מקשרת את סיפור יוסף ויעקב לאזור צפת וראש פינה. בתקופה הצלבנית זוהתה צפת עם בית אל, ומכאן שכך יעקב גר בה. אם הוא שהה בה, הרי שהאחים רעו את עדריהם בסביבה, ויום אחד הם השאירו את יוסף בבור מים אל אם הדרך בין דמשק למצרים, ליד עמיעד, שם ניתן לראות את הבור עד היום, וחאן ממלוכי גדול שנבנה לידו. חונים בכניסה לקיבוץ עמיעד והולכים בין מטעי האבוקדו עד למאחורי הגבעה שמדרום לקיבוץ. החאן הממלוכי נראה למרחוק. מצפון מזרח לו נראית כיפה קטנה במעלה הגבעה, הכיפה מכסה על הכניסה לבור.

ביקור בקברי צדיקים

במלכים ב פרק יג’ פסוקים 20-21, מסופר על מת שהשליכו לקברו של אלישע, כאשר נגע המת בעצמותיו של הנביא קם לתחיה. “אומר רבי יוסף אלבו, הוא תוצאה של אותו רושם אלוהי שנותר בעצמות הנביא”. פסוק זה משמש כצידוק לפופולריות של קברי צדיקים שהולכת ותופשת תאוצה בארץ, ומהווה, לפי דעתי, אצל חלק מהאנשים, חיפוש אחר חוויה של קדושה. האתר המפורסם והפופולרי ביותר מבין קברי הצדיקים הוא קבר רשב”י במיירון.

פרופסור נגה קולינס קריינר מאוניברסיטת חיפה ביצעה מחקר מקיף למשרד התיירות הכולל מידע לגבי חווית ואופי הביקור באתרים דתיים יהודים. לפי קולינס “למעלה ל30% מהאוכלוסייה היהודית ישראלית ביקרה בקבר צדיק (מאז 1999). ההערכות המקובלות הם ש6-7 מיליון עולי רגל פוקדים את 120 המקומות הקדושים ליהודים. יש כאלו שבאים מסיבות רוחניות שאינן דתיות

לפי המחקר שאני עורך במסגרת עבודת הדוקטורט שלי, תהליך התפתחות האתרים בשנים האחרונות מקביל להתגברות החיפוש אחר רוחניות והופעות תופעות ‘ניו-אייג’, ולהתגברות הצדדים המיסטיים ביהדות המודרנית.
המתח בין מקום קדוש, לבין ה”מקום” כאלוהים שנמצא בכל מקום, נוטה כיום, עם החזרה לארצנו, לכיוון של קידוש מקומות פיזיים, דבר שבא לידי ביטוי בכותל, אך גם במקומות אחרים בארץ. הפולחן של מקומות קדושים חדש ביהדות שהגיעה מהגולה, ולכן מתפתחים בו רק עתה היבטים שהם חלק אינטגרלי של מקומות קדושים מוסלמים ונוצרים, כמו למשל החשיבות של אמנות.
למרות שביקור קברי צדיקים הוא מסורת עתיקה, התפוצה שלו והפופולריות העממית השתנו לאחר הקמת המדינה. ישנם מספר מנהגים שאומצו כחלק מהביקור ואלו הם:
הדלקת נרות – מדליקים נרות על הקבר או לידו, באזור שהוכשר לשם כך. על פי האמונה כל מי שמדליק נר ומבקש בקשה- בקשתו תתקבל
בקבוקי מים קדושים – על פי האמונה ניתן לרכוש מים קדושים ליד קבר הצדיק. מים אלו הועשרו בקדושה כתוצאה מהטענתם באנרגיות המצויות בקבר
הנחת אבנים על הקבר – רווח מנהג לשים בעת הביקור בקבר אבן קטנה, כדי להשאיר זיכרון לביקור. לעיתים לוקח המבקר אבן זו אתו הביתה ומיחס לה תכונות של קדושה
לקיחת מזכרות פיזיות מהאתר – לקיחת ענפי עץ קדושים מאתר הקבר הינה תופעה נפוצה, בנוסף ללקיחת אדמה ואבנים בשל היותן קרוב לקבר.

בכל המנהגים הללו יש מאפיינים וארכיטיפים של קדושה הקיימים גם במקומות קדושים של הדתות האחרות. דוגמא בולטת היא הדלקת נר שהוא חלק מסורתי מביקור בכנסיות, ונהיה חלק מהותי מביקור בקבר הקדושים. גם לפני כן הדליקו נרות, אבל לא באותה כמות ולא באותה חשיבות ופולחניות. הקדוש מבטא תפישות קבליות חסידיות של “צדיק יסוד עולם”, או אם נתרגם את זה לעולם המונחים של מדע הדתות – צדיק ציר העולם, ומכאן שגם הקבר שלו הוא ציר עולם, בו מתחדש מעשה הבריאה וחוזרים אל הזמן ההיולי.

רבי נחמן מדבר על קדושה פיזית, מצד אחד הוא אומר שאי אפשר לראות בן אדם קדוש, וכך גם ירושלים או ארץ ישראל. אחרי שהיה בארץ אמר שישראל קדושה, ואתם חושבים שאני מדבר על הספרים, אבל אני אומר שהבתים האבנים והעצים שם קדושים.

הופעת בתי הכנסת

כשחרב בית המקדש הייתה בעיה: בית המקדש שימש כמקום הפולחן העיקרי, מקום קריאת התורה, מקום התפילות, והכי חשוב מקום כפרת החטאים של עם ישראל, עתה משהוא חרב כיצד יוכלו עוונותינו להתקן? האם נגזר עלינו לשאת אותם כל חיינו עד שנגיע לשמיים ואז נקבל עליהם עונש?

מתברר שלא… את מקום בית המקדש תפש בית הכנסת: אם בבית המקדש היו קוראים את התורה, הרי שעתה יעשו זאת בבית הכנסת. אם בבית המקדש היו עושים את התפילות, הרי שעתה יעשו זאת בבית הכנסת (תפילת שמונה עשרה נאמרה בזמן הקרבת הקורבנות), אם בית המקדש היה מקום כפרת העוונות, הרי שעתה ניתן לעשות זאת ביום כיפור בבית הכנסת. בקיצור, בית הכנסת הוא כמו מקדש מעט, ובעזרת הקהל שבו  – קהל ישראל וספר התורה שבו – תורת הקודש, הוא יכול גם להוות בית לאלוהות בצורתה הארצית – הלא היא השכינה.

רבי יוחנן בן זכאי יצר את הקיבוץ של עשרה אנשים המהווים מקדש מעט. בכל מקום שיש עשרה זה בחינת בית מקדש, ואז נהיה ירושלים השמיימית.

ולכן, לאחר חורבן בית המקדש, ובמיוחד בתקופת המשנה והתלמוד, אנו עדים לבנייתם של עשרות בתי כנסת בגליל ובשאר אזורי הארץ. בתי הכנסת מוקמו לרוב במקום הגבוה ביותר בכפר והיוו מרכז דתי, חברתי וציבורי, מרכז של לימוד ועבודת קודש. (מעניין לציין שבבתי הכנסת הקדומים ישבו, כנראה, נשים וגברים יחדיו).

בית הכנסת בחרבת שמע הוא מבנה מרשים שניתן לראות בתוכו במה לארון הקודש, עמודים שתמכו בגג, שתי כניסות מפוארות, חדר צדדי (לאחסון דברים) ואף מקווה מתחת לצדו הצפון מערבי.

במיירון יש בית כנסת עתיק, מרשים לא פחות מזה של חרבת שמע, ובמיוחד הכניסה המפוארת שלו. מעל הכניסה יש משקוף ובו שלושה סדקים, האגדה אומרת שברגע שהסדק האמצעי יתרחב והמשקוף ייפול יבוא המשיח… מסיבה זו, כנראה, סתמו את הסדק בבטון, ובנו מסגרת בטון שתתמוך במשקוף, שהרי אם המשיח יגיע ייבנה בית המקדש, ולא יהיה צריך את בית הכנסת…

טיול בגוש חלב

זהו כפר יפה שבעבר היה מקום ישוב יהודי חשוב והיום גרים בו בעיקר נוצרים מרונים, לידו יש בית כנסת עתיק ונחל עם מעיינות. האדמה בגוש חלב הינה גירית – חוורית, דבר שמצד אחד גורם להרבה מעיינות קטנים לאורך הנחל, ומצד אחר גורם לנוף מיוחד ולתחושה המיוחדת המלווה אותו. מבחינה היסטורית האבן שבגוש חלב טובה לחפירה, ולכן יש באזור הרבה מערות, ובעבר היו בסביבות הכפר מערות מסתור רבות ששימשו כבסיס למרד נגד הרומאים. הגיר הרב גורם הוא לצמיחה של צמחים מסוימים כמו זית, ולכן יבול הזיתים של גוש חלב נחשב למעולה והפורה ביותר בארץ. הזית שצבעו לבן כסוף, שואב כנראה את כוחו והמינרלים שהוא צריך מהאדמה החלבית לבנה. וכמו שהזית וצמחים מסוימים אחרים מרגישים טוב באדמה הזאת, כך אנשים מסוימים ירגישו טוב באדמה זאת, ולאו דווקא באדמה אחרת.
בטיול בנחל גוש חלב נחשפים למעבר חד מאדמת גיר לאדמת טרה רוסה. הגיר יש לו הדהוד בתוך גופנו בעצמות שלנו, האדמה האדומה שיש בה מרכיב חזק של ברזל יש לה הדהוד בתוך הגוף שלנו במערכת הדם. מעניין לנסות ולהרגיש את ההבדל שבהרגשה בין האזור שבו יש אדמת גיר לבין האזור שבו יש אדמת טרה רוסה

בית הכנסת בגוש חלב

בגוש חלב שרידי בית כנסת עתיק מהמאה ה4 או ה5 לספירה. בית הכנסת הוא קטן יחסית ובמקום נמוך, הוא נבנה בצורה של בזיליקה, שהייתה נפוצה בבניין כנסיות ומופיעה גם בבתי כנסת, יש בצורה זו את עקרון השילוש, היחס מקודש של שני שליש ושליש, שעמד גם בבסיס האדריכלות של בית המקדש בירושלים. הכניסה היא לכיוון ירושלים, וכך גם הארון והבמה, כך שנכנסו מאחורי הארון והבמה ופנו בישיבה כלפי הכניסה

מרונים

גוש חלב הוא הכפר המרוני היחיד בארץ. המרונים הם קהילה נוצרית שיושבת בעיקר בלבנון. הם היו פלג של הכנסייה שישב בסוריה וייחד אותו אמונה משותפת הן בטבע האלוהי של ישוע והן בטבע המשותף אלוהי – אנושי של ישוע, במילים אחרות הם איחדו בין האמונה המונופיזיטית לבין האמונה האורתודוקסית של השילוש, דבר שהיה הגורם לפילוג הראשון המשמעותי בתוך הכנסייה. המרונים הולכים בדרכו של בישוף מקונסטנטינופול שניסה לאחד ולגשר בין שני האמונות. לימים, הם נאלצו לברוח להר הלבנון מפני שסבלו מרדיפות, בדיוק כמו שהדרוזים נאלצו לברוח להרים. המרונים מכירים בסמכותו של האפיפיור

פקיעין – כפר ארבע הדתות

פקיעין נמצאת בבקעה פורייה לרגלי הרי מירון ויש לנו עדות על יישוב במקום כבר מתקופות קדומות, אפילו מהתקופה הכלקוליתית. העדויות לגבי היישוב הנוכחי העדויות הם מימי הביניים, אך ייתכן מאד והוא ממשיך יישוב קדום יותר.
פקיעין נקראה יישוב ארבע הדתות מכיוון שחיים בה יהודים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים ביחד. הדרוזים מהווים רוב, אבל ליהודים יש בפקיעין רציפות מתקופת בית שני, כך לפחות לפי הנשיא לשעבר בן צבי שאף קנה לעצמו בית בפקיעין,
פקיעין נחשבת למקום שבו היישוב היהודי לא פסק במשך כל תקופת הגלות, ומזוהת עם המקום בו התבודד במערה רבי שמעון בר יוחאי במשך 13 שנה וזכה להתגלויות הזוהר.
במקום ישנה מערה בתוך חורש טבעי ובפתחה עץ חרוב, אנשים עולים לרגל למערה זו להתפלל למאור הקדוש.
בנוסף למערת רבי שמעון בר יוחאי, פקיעין הוא כפר ששמר על אופיו המיוחד, שיטוט בסמטאות מוביל אותנו לכיכר הכפר בה יש מעיין ובריכת מים. לא רחוק מכיכר הכפר חלווה דרוזית – מרכז דתי שלהם.
בפקיעין מספר מסעדות וכמובן אין לפסוח על חנות הסבונים והתמרוקים של סבתא גמילה, המשמרת ידע עתיק על תכונות העשבים והצמחים. מקבלים שם הסבר על איכויות המרפא של שמן הזית והפקת הסבון ממנו ומצמחי המרפא של האזור. פקיעין הוא כפר יפה טבול בירק בעמק פסטורלי בגליל העליון. שווה ביקור.

רציפות של יישוב יהודי

משפחת זייתוני היהודית טוענת לרציפות היישוב היהודי בפקיעין במשך אלפיים שנה, וכך גם טען יצחק בן צבי שהתחבר אליהם. אלא שהעדויות ההיסטוריות לישיבת יהודים במקום בפרט ותושבים בכלל הם לא יותר מאלף שנה, ומה שהיה לפני כן איננו יודעים, אמנם הכפר פקע מוזכר במשנה ובתלמוד, אך אין ביטחון שזה היה פקיעין של היום, למרות שזה אפשרי, לפי המסורת רבי שמעון בר יוחאי התחבא במערה בפקיעין במשך שלוש עשרה שנים. ניתן לראות את המערה והיא מקום קדוש ועלייה לרגל. היא מצלה בצל חרוב שממנו ניזון. אל המערה יורדים מהכביש הראשי ואפשר אחר כך להמשיך עם המדרגות למרכז הכפר.

את בית הכנסת בפקיעין הקים אדריכל בשם מאיר בן אורי ב1954 (הוא תכנן גם את בית כנסת בשפרעם ב1956) הוא תכנן את הבניין באופן מיוחד כך שיבטא באבן את פסוקי התורה. הוא ראה את סודות התוכניות ההנדסיות של מבנים טמונים בפסוקי התורה, ולכן הוא עיצב בחזית הדרומית תוספת גמלון עם קרניים ומנורה מלמעלה