אתרים עתיקים בגולן ובגליל

לפניכם מאמר על כמה אתרים עתיקים בצפון הארץ מהתקופות ההיסטוריות

חצור העתיקה, אם כל ממלכות.

חצור הייתה העיר הגדולה ביותר בארץ ישראל בתקופה הכנענית שהשתרעה על שטח של 840 דונם (בדומה לעיר העתיקה של ירושלים כיום). כבר בתחילת האלף השני גרו בה קרוב ל20.000 איש. עיר בסדר גודל כזה משתווה לערי מדינה גדולות במסופוטמיה כגון אללח' או אוגרית, וזה אומר שחצור הייתה חלק ממערך הערים ממלכות המסופוטמיות באלף השני לפנה"ס, ואכן, חצור נזכרת כשווה בין שווים במכתבי תל אל עמרנה. במילים אחרות בארץ ישראל הייתה עיר מדינה שהיה לה תפקיד במרחב. הערים האחרות שמקיפות את עמק החולה: ליש, קדש ואבל היו כנאה גרורות שלה. אין עוד מקום כזה בארץ, מה גם שלאחרונה התל של חצור החל מגלה את צפונותיו.

חצור מתחלקת לעיר תחתונה בשטח גדול של 780 דונם, שרובו לא נחפר עדיין, ועיר עליונה שהיא גבעה בולטת על סביבותיה בשטח 60 מטר, שנחפרה ביסודיות והתגלו בה מבנים מונומנטאליים של מקדשים, מצבות, ארמונות, ועוד, כולל מערכת מים משוכללת. הביקור בגן הלאומי של חצור מתמקד בעיר העליונה, אבל אנחנו נתחיל בתיאור הממצאים בעיר התחתונה דווקא, ואחר כך נטפס למעלה.

העיר התחתונה מוקפת סוללות אדירות מכל צדדיה. הסוללה המערבית היא ברוחב 60 מטר (גובה 15 מטר) והצפונית ברוחב 30 מטר, ולא ברור למה בנו אותם. אין צורך במבנה כה מסיבי לצורך הגנה, מה גם שלא מצאו על הסוללה חומה. החלק הפנימי של חצור – העיר העליונה לא מבוצר, כלומר אין בו חומה פנימית, בניגוד לכל הגיון הגנתי (בדרך כלל בערים מבוצרות יש מבצר פנימי). באופן כללי, חוץ מכמה אירועים יוצאים מהכלל, הרי שבתקופה הכנענית לא היו מלחמות וכיבושים בקנה מידה גדול במרחב של ארץ ישראל. המסקנה המתבקשת היא שבניית הסוללה הייתה לצרכים מאגים, סמליים, כפי שהצעתי קודם לכן. בחפירות שנעשו בסוללה התגלה מקדש קטן של מצבות, וזה מחזק השערה זו.

במקדש המצבות יש עשר מצבות עומדות בשורה – אבני בזלת בגודל של עד חצי מטר, מהוקצעות ומעוגלות בראשם, וזה מזכיר כמובן את עשר האבנים העומדות בשורה בתל גזר, שמתוארכות לאותה תקופה. כנראה שלמספר 10 הייתה משמעות דתית כלשהי, ואולי כבר אז החלו ללמוד בגליל קבלה?! לפני האבנים היה לוח בזלת, אולי למנחות (כמו בגזר), לידם פסל של אדם יושב (אולי כהן) לבוש גלימה ועל חזהו סמל חרמש הירח הפוך. מתחת למצבות התגלו שרידים של מקדש קדום יותר, ביניהם אורתוסטט (אבן בזלת מהוקצעת) דמוי אריה, ראש אלה, צלמיות בזלת ועוד. המצבה המרכזית היא מיוחדת, יש עליה גילוף של שני ידיים מושטות כלפי מעלה בתנוחת תפילה, ומעליהם חצי סהר (שנראה בדיוק כמו זה שעל חזהו של האדם היושב, אבל הפוך) ובתוכו עיגול. חצי הסהר והעיגול מסמלים כנראה את השלב החסר והמלא של הירח והופעה שלהם על חזה האדם היושב מסמלת שהמקום היה קשור איכשהו לפולחן הירח. אפשר אולי להגיד "חצור תישא כפיה אל האלוהים (או אל הירח)". המקדש המשוחזר נמצא במוזיאון עתיקות חצור הסמוך לתל.

בניגוד למקובל במסופוטמיה או מצרים, הרי שבארץ ישראל – כנען האלוהות יוצגה על ידי מצבות אבן ולא על ידי פסל. בקודש הקודשים של מקדשים כנעניים היו אבנים עומדות שסימלו את האל, אבן שוכבת או רחבה סימלה את האלוהות נשית, אבן צרה וארוכה אלוהות גברית. המקדש הכנעני סימל מקום היוצרות הבריאה, מקום שבו נוצר קוסמוס – סדר, מול התוהו. במקדש התרחשה דרמה מיתית תמידית  של מלחמה בין האלים הטובים שרוצים לאפשר תרבות לבני אדם ובראשם אל, אשרה, בעל, ענת ועשתורת, ובין כוחות התוהו בראשות האלים ים ומות. בתוך המקדשים יש קבוצות של אבנים מיוחדות עומדות, לא גדולות במיוחד, לעיתים בצבעים שונים.

בשטח העיר התחתונה התגלה מקדש גדול שנקרא "מקדש האורתוסטטים", במקרה זה האורתוסטטים הם לוחות בזלת חלקים המעובדים באיכות גבוהה ושימשו לרצפות ולנדבכים התחתונים של הקירות. קירוי וריצוף באורתוסטטים מאפיין מבנים מונומנטאליים כגון ארמונות או מקדשים בערים הכנעניות הגדולות של צפון סוריה והוא נדיר ביותר. מקדש ההאורתוסטטים מורכב משלושה חלקים בדומה קצת לבית המקדש בירושלים, אורכו 28 מטר, ובתוכו נמצאו ממצאים חשובים כגון פסל אדם יושב בצורת קוביה ללא ראש (בצורה אופיינית לפיסול מצרי), פסל אריה, שולחן מנחה מבזלת עליו מגולף כוכב עם ארבעה קרניים, אגני בזלת, צלמיות, ועוד. מסביב לחדר המרכזי נמצאו שני חדרים קטנים ששימשו לאגירת מוצרי מזון, שמן, ואולי גם אוצרות מקדש (במקדשים עתיקים נהוג היה לאגור כמויות מסוימות של מוצרים חקלאיים). הארכיאולוגים חושבים שהמקדש היה לכבוד אל הסערה אדד, שהכוכב עם הקרניים היה סמלו.

בחצר מקדש האורתוסטטים מצאו דגמי כבד מחרס, כמו אלו ששימשו לקרוא עתידות במקדשים בבליים, על אחד מהם היה כתובת "מלך ישעבד מלך, אויב יקום כנגד הארץ.. עבד ימרוד כנגד אדונו". הארכיאולוגים חושבים שאלו היו מודלים ללימוד נבואה, וכנראה שבחצור היה בית ספר לנבואה, זה מסביר בצורה אחרת את הופעת הקערות במקדשים. אחת הטכניקות של נבואה מסופוטמית הייתה לשים שמן על מים או להתבונן בהשתקפויות במים, ולכן הקערות הן מאבן בזלת שחורה, המאפשרת השתקפות טובה.

מקדש נוסף התגלה בקצה הצפוני של העיר התחתונה, צמוד לסוללה, זהו מקדש שהתנשא לגובה שניים שלוש קומות מעל רחבה מוגבהת ונקרא לכן "מקדש המגדל", פינות המקדש (ולא הקירות) כוונו במדויק אל רוחות השמיים (יוצרים מעין X עם הבניין). המקדש בלט על קו הרקיע של חצור ונראה מרחוק לבאים מצפון, בדרך הראשית שחיברה את מסופוטמיה עם מצרים, מפתה לחשוב שאש הודלקה על גגו והוא היה מעין מגדלור. בחצר הפנימית של המקדש התגלו שתי צלמיות נשים, אחת מברונזה והשנייה מכסף, מתכות בימי קדם נקשרו לאנרגיות של כוכבים, הכסף לירח והזהב לשמש, הנחושת (וברונזה) לוונוס. ייתכן כי ההופעה של מתכות שונות במקדשים צריכה ללמד אותנו משהו. לוחית ברונזה מצופה כסף (מעין נס), התגלתה מוחבאת בסמוך למקדש המצבות, על הלוחית היה סימן חצי סהר המוכיח את הקשר של המתכת לירח, הנס נישא כנראה בתהלוכות דתיות והמתכת זימנה את האנרגיה של הירח שבה נעזרו לנבואה, וכדאי להזכיר בהזדמנות זו ששתי ידיים מושטות למעלה היו סמלה של האלה המסופוטמית איננה עשרת.

מדרום לעיר התחתונה נמצאת גבעת האקרופוליס של חצור, שנבנתה מחדש בצורה מפוארת במאה ה14 לפנה"ס, כחלק משדרוג העיר כמרכז מלכותי דתי. במסגרת המהלך הזה נבנו מחדש מקדשים ובניינים ציבוריים בעיר התחתונה ובאקרופוליס. נוכחות האלים נתנה גושפנקה לכוח המלכים ועיצבה מחדש את הנוף העירוני. הקשיים של הזמן הביאו את האנשים לפנות מחדש אל האלים בעידוד השליטים.

בצפון האקרופוליס התגלה מבנה גדול בגבול שבין העיר העליונה לתחתונה ובתוכו פודיום מלכותי מרוצף אבני בזלת ברמה גבוהה (אורתוסטטים). לפי שרון צימרמן[1] המבנה שימש כמקום מעבר המבדיל בין קודש לחול. שער מלכותי ודתי לאזור המקודש, בקירות חדר הפודיום נמצאו אבני "בית אל", ונישות פולחניות. בקצה הפודיום בסמוך לקיר יש פלטפורמת אבן גדולה מוגבהת (במשקל שני טון) שעליה עמד כיסא מלכות. זה היה חלק מהמשכן המלכותי, מקום שבו קיבלו אורחים חשובים ועל כיסא המלכות ישב המלך או נציג גבוה מטעמו.

על רצפת הפודיום התגלו אגנים ששימשו לסוג כלשהו של טיהור ונסך, שהיה חלק מטקסי המעבר בין העיר התחתונה לאקרופוליס. לפי צימרמן פסלי בזלת של דמויות יושבות (מלכים או אלים) שהתגלו במקדשי חצור, אוחזות ברוב המקרים גביע או כלי אחר שקשור לנוזלים, וזה מראה על החשיבות של הנסך והטיהור. במגידו נמצא ארמון מלכותי שבשער שלו היו נעשים טקסי טיהור ונסך דומים, ומכאן ששערים ומעברים נקשרו בתקופה הכנענית לטיהור בנוזלים (מים).

בלב האקרופוליס יש שחזור של מבנה ענק שלפי ההסברים המקובלים (אמנון בן תור – חופר האתר) היה ארמון המלך, או לפחות אולם טקסים מלכותי. אלא שלאחרונה קמו מערערים על תפישה זו. לפי שרון צוקרמן האקרופוליס רובו ככולו היה אזור מקודש מלכותי, כפי שקיים בערים אחרות בלבנט. ה"ארמון" היה מקדש מלכותי. היא מנמקת זאת בטיעונים הבאים: ראשית דבר המיקום בראש התל מתאים למקדשים, כפי שקיים במגידו. ארמונות בנו בקצה. המבנה המרחבי של עיר שיקף את התפישות החברתיות, פוליטיות והתיאולוגיות של התקופה וזה לא מסתדר עם המיקום של ה"ארמון". שנית ה"ארמון" בחצור הוא מדויק, סימטרי, מבודד ועומד בפני עצמו, אלו תכונות ארכיטקטוניות של מקדשים מונומנטאליים. שלישית, באולם המרכזי יש נישה שפונה אל הכניסה, ספסל בקיר האחורי, נישות צדדיות קטנות בקירות, כל אלו הם מאפיינים של מקדשים.

בנוסף על כך הארמון – מקדש הוקם על פלטפורמה של מילוי המורכב משרידי מבנה קודם (כנראה מקודש). יש בו שימוש בקורות ארז, אורתוסטטים (אבנים עומדות) של בזלת, שטיחים ומזרונים, קירות מטויחים, מצאו במקום לוחות בכתב יתדות, חפצים יקרים, מודלים מחימר של בתים, פסלים מצריים וכנענים, לוחות שנהב ועצם, כלי נשק טקסיים, תכשיטים, חותמות וכלים. כל אלו הם מאפיינים הן של ארמונות והן של מקדשים, ולכן אי אפשר לקבוע שזה ארמון על סמך הממצאים הללו, כפי שעשה בן תור.

בחלק האחורי של הארמון – מקדש יש חדר שבן תור הסביר אותו כאמבטיה – חדר רחצה, אבל צימרמן חושבת שזה היה מקום של נסכים ובמיוחד של שמן, כפי שקיים במקדשים אחרים בלבנט. שרידי הכדים שנמצאו מעידים על כך. זאת ועוד, חצר הכניסה המוגבהת עם שני העמודים שעולים אליה במדרגות היא מאפיין של מקדשים, בחצר ישנו פודיום – מזבח בציר של הכניסה וזה מאפיין קלאסי של מקדשים, באופן כללי חצרות מקדשים היו מקום הפעילות הדתית העיקרית, וכנראה שעל המזבח – פודיום שנמצא מול הכניסה למקדש – ארמון הקריבו קורבנות ונסכים.

מעניין לציין כי בכניסה לארמון התגלה פסל גדול של אדם (אולי אל), בידיו ספל, והוא נשען על אגן ענק, מעין קדרה הגדולה יותר ממנו. על חזה האדם התגלה סמל של קרניים וסהר הירח, בדיוק כמו הסמלים על פסלי הדמויות האחרות שהתגלו במקדשי חצור. על הקדרה יש עיטור של ספירלה רצה, בדיוק כמו הקדרה שהתגלתה במקדש האורתוסטטים. הדמיון בסמלים והעיטורים הוא הוכחה נוספת לכך שהמקום היה מקדש ולא ארמון. בנוסף על כך, באחד החדרים הצדדים התגלתה קופסה מעץ עם לוחיות מעצם ועליהם דמות האלה המצרית חתחור וסצנות פולחן שלה, והתגלו גם צלמיות נחשים ופרים מברונזה.

צימרמן צודקת בזיהוי שלה של הארמון כמקדש, אבל יש דבר אחד שהיא לא שמה לב אליו. למרות הדגש שלה על האוריינטציה והסימטריה המושלמת של המבנה כמאפיין של מקדשים, היא לא שמה לב שציר הבניין המחבר את הבמה, הפתח והנישה האחורית בקו ישר, מכוון כלפי שקע שבין הר כנען והר דלתון שמצפון לו, שקע שנראה בצורת חצי סהר. צורה זו הייתה מקודשת לאל הירח המסופוטמי סין, והיא מופיעה על הרבה מהפסלים והחפצים שנמצאו בחצור; על חזה פסל האדם היושב שנמצא במקדש המצבות מופיע חצי סהר, על חזה פסל הבזלת עם האגן הגדול שנמצא בכניסה לארמון – מקדש מופיע חצי סהר, על המצבה עם הידיים ופסל האדם היושב שהתגלו במקדש המצבות מופיע חצי סהר, ואפילו בתכשיטים שהתגלו בארמון מופיע חצי סהר.

הצורה של חצי סהר שיוצרות שתי פסגות של הר ביניהם מאפיינת הרים שקודשו בימי קדם, כמו הר מירון, הר המוחרקה, הר כרכום, ועוד. הקדושה של הצורה הזו מתעצמת כשיש כיוון אל שמש השוקעת ביום מיוחד בשנה בין שתי הפסגות, דבר המסמל את החיבור של הזכרי עם הנקבי.

הדבר הבולט ביותר במקדש המלך בחצור הוא שהוא מכוון כלפי שקיעת השמש ביום הקצר בשנה בתוך חצי סהר הנוצר בין שתי פסגות הרים ממערב – הר כנען והר דלתון. על הציר הזה נמצאים גם המגדל הישראלי ובמת הפולחן שלפני המקדש. ייתכן שהאוריינטציה הזו הייתה הסיבה לכך שחצור קודשה עוד בימי קדם, בתקופת תרבות האלה, ובעקבות כך הקימו בה עיר והתיישבות קדומה. תמך לתיאוריה זו ניתן למצוא ביריחו שגם בה יש אוריינטציה אל שקיעת השמש ביום הארוך בשנה מעל הר מיוחד במערב (הקרנטל). יתרה מזאת, באופק המזרחי של חצור יש חצי סער – קער נוסף (קצת פחות בולט) בין שני תלים – הר חוזק והר אביטל ברמת הגולן שדרכו זורחת השמש ביום הארוך בשנה (מעניין לציין שבאופן לא מודע קראו לישוב הסמוך לחצור "איילת השחר").

הצורה של חצי הסהר מופיעה בהרבה פסלים וחפצים שנמצאו במקדשים בחצור. וניתן להניח שחצור הייתה מקודשת לאל הירח סין, כמו יישובים אחרים בעמק הירדן שהיו תחת השפעה ירחית: יריחו, תל ירח, ועוד. יתרה מזאת, חצור הייתה כנראה חלק מהמערך המקודש הארץ ישראלי והאזורי. אם מתייחסים לארץ ישראל בתור אורגניזם בצורת אדם, תפישה רווחת בימי קדם, הרי שהחלק העליון שבה הוא הראש המתבונן מערבה (מפרץ עכו הוא הפה), וחצור היא במקום שבו נמצאים החלקים האחוריים של המוח שהם תחת השפעה ירחית[2].

מדרום מזרח לארמון – מקדש נמצא אזור של אבנים עומדות – מצבות והוא היה חלק ממתחם מקודש, כמה מהמצבות נמצאו קבורות מתחת לרצפה, ומכאן שהמקום היה קדוש עוד קודם לכן ובנו את המתחם החדש על גבי האתר הישן בכוונה לשמר את הקדושה (ובדומה למתחם המצבות בתל גזר). לא הגיוני לכן שיבנו ארמון סמוך ועל גבי מקום שהיה מקדש בעבר.

במתחם המקודש יש כמה חדרים וחצר שבהם זוגות מצבות, אחת גדולה ואחת קטנה ולפניהם שולחן מנחות. הזוגות קשורות כנראה לייצוג של האל כזכרי ונקבי. בחצר היו מתקנים עגולים לנסך. בשלב מאוחר יותר ייחדו שטח מרובע ובו הניחו עשרות מצבות בגדלים שונים (עד מטר), צבעים וצורות שונות. הארכיאולוגים טוענים שהם מייצגים פקידים שונים, אבל אני בטוח שבדיקה תראה שאלו אבנים שהובאו ממקומות שונים בארץ (ואולי גם בעולם), והנוכחות שלהם במקום היוותה קשר אנרגטי עם המקום שממנו באו (בדיוק כמו שבמקדש גילת הכלקוליתי בנגב היו צלמיות כינור מאבן שהובאה ממקומות שונים ברחבי הנגב).

בסמוך ובצמוד לארמון – מקדש מצד דרום מערב ישנו מקדש מלבני שדומה בצורתו למקדש הגבוה הצמוד לחומה הצפונית. הוא מכוון על אותו ציר של מקדש הארמון – שקיעת השמש ביום הקצר בשנה בחצי העיגול שבין פסגות הר כנען להר דלתון. 20 מטר צפונה ממנו נמצא מקדש מגדל נוסף, מתחת לשער ששת התאים הישראלי. במילים אחרות, בתקופה הכנענית מצרית (תקופת הברונזה המאוחרת 1550-1200 לפנה"ס), ואולי גם קודם לכן, נמצאו על האקרופוליס בחצור שלושה מקדשים סמוכים זה לזה, שניים מהם גבוהים בצורת מגדל, ואחד מבנה ענק ומרשים שהיה כנראה המקדש המרכזי, בנוסף לכך מדרום למקדש זה היה אזור של חדרים וחצרות עם מצבות.

המסקנה המתבקשת היא שבחצור עבדו שלישייה של אלים: אולי אל הירח במקדש המרכזי, אל השמש במגדל המגדל הצמוד אליו, ואל הסערה במגדל המגדל מתחת לשער (וגם במקדש בעיר התחתית). בנוסף על כך היו במקום טקסי נבואה (אולי בזמן ירח מלא), שכללו קריאה בכבד, הנפת ניסים, שימוש במתכות ואבנים. וכן טקסי טהרה שכללו שימשו במים, שמן (ואולי גם אש ואור), והקרבת קורבנות. סביר להניח שבנוסף להיות מרכז שלטוני, חצור הייתה גם מרכז דתי ופולחני אזורי שהגיעו אליו מכל רחבי עמק החולה והגליל, וכי היו ימים מיוחדים בשנה שבהם התקיימו טקסים, כגון טקסי היום הארוך והיום הקצר בשנה, או חגיגות השנה החדשה המסופוטמית.

תל חצור הוא אתר מורשת עולמי (ולא בכדי) וגן לאומי. שטח הגן כולל רק את העיר העליונה – האקרופוליס, שם נמצא הארמון – מקדש, מקדש המגדל הדרומי, אתר המצבות ועוד. כמו גם שרידים מרשימים מאד מהתקופה הישראלית כולל מערכת מים מדהימה. אל מקדש האורתוסטטים, מקדש המגדל ומקדש המצבות, כולם בעיר התחתונה, אי אפשר להגיע, אלא רק בתיאום מראש.

[1] Zuckerman, S. (2010). “The City, Its Gods Will Return There…”: Toward an Alternative Interpretation of Hazor’s Acropolis in the Late Bronze Age. Journal of Near Eastern Studies, 69(2), 163-178.
[2] בקשר לכך ראו את ספרו של לוביץ מקדש אדם, על אדריכלות מקדשים מקודשת במצרים

קדושת החרמון

החרמון נמצא בערך באמצע הדרך בן הפרת למדבר סיני והוא ההר הבולט ביותר בנוף של ארץ ישראל, גם בזכות העובדה שבחורף מעטרת את ראשו כיפה לבנה. ואכן כבר מהפרהיסטוריה הוא נחשב לקדוש, דבר זה מתבטא גם בשמו שנגזר מהשורש של "חרם" מקום סגור של קדושה. אם הייתה אכן גיאוגרפיה מקודשת של ארץ ישראל – כנען, בוודאי שלחרמון, שהוא ההר הבולט והגבוה בארץ ישראל, הייתה משמעות חשובה. החרמון הוא מקור הנהר הגדול בארץ ישראל – ירדן, וכן של הנהרות המשקים את דמשק, לבנון וסוריה. בימי קדם היה חשיבות למקור של נהרות, וכשם שהחרמון הוא המרכז ההידרולוגי של מערכת המים הארץ ישראלית, כך גם הוא נתפש בעיני הקדמונים כמקור של הרוחניות המקומית, מקום חיבור בין בני אדם לבין אלים, ומבחינה אנרגטית במקור של השפע האלוהי, ולכן נמצא סביבו ערים קדושות כגון דן, דמשק, חצביה, ויש לו תפקיד מרכזי באוריינטציה של מקומות קדושים ואפילו ערים (בית ירח) בצפון הארץ.

גם עמים רחוקים היו מודעים לקיומו וקדושתו של החרמון, הוא מופיע באפוס הדתי המסופוטמי עלילות גילגמש כמקום הקרב בין גילגמש והמפלצת חוממבה שומרת יער הארזים המקודש, לאחר הריגת המפלצת נפרד הר החרמון מהר הלבנון ונשאר בבדידותו עד היום. בכתבי אוגרית מזוהה החרמון עם הר צפון – מקום מושב האלים, שם נמצא ארמונו של בעל. ספר חנוך מזכיר את החרמון כמקום שאליו הגיעו המלאכים הנופלים ובו נשבעו לשאת בנות אדם. מסורת יהודית מקשרת שלוחה של החרמון בהר דוב כמקום שבו התרחשה ברית בין הבתרים.

הרומאים הקימו מערך של מקדשים מסביב לחרמון, ועל צלעותיו וראשו, וכנראה שהם ממשיכים מסורת עתיקה וכי המקדשים שלהם הוקמו על בסיס מקדשים עתיקים יותר מזמן תחילת ההיסטוריה והתקופה הכנענית. פרופסור יונתן מזרחי הראה שלחרמון היה תפקיד חשוב באוריינטציה של רוג'ום הירי, מעגל האבנים הענק מהתקופה הכלקוליתית בגולן. הכנענים קישרו את החרמון עם האל בעל גד, שמזוהה עם כוכב יופיטר.

לרגלי החרמון ישנם שלושה מקורות שמזינים את נהר הירדן, האחד הוא נהר הבניאס המתחיל בבניאס, השני הוא נהר הדן המתחיל בתל דן, והשלישי הוא נהר החצבני המתחיל בחצביה, שלושת המקומות קודשו על ידי הכנענים ויש להניח שגם על ידי הפיניקים – צורים שהיו מקיימים אליהם מסעות עלייה לרגל, במסגרת הביקורים בהר הקדוש – הר צפון (חרמון) מקום מושב האלים., בתקופה הכנענית הוקמו מקדשים לאלים בבניאס, תל דן, וכנראה שגם בחצביה. בתל דן הוקמה עיר כנענית גדולה וחשובה.

תל דן

תל דן הוא תל גדול (200 דונם) בצורת אליפסה שהיה מיושב כבר מזמן תרבות האלה (לפני יותר מ8000 שנה), ובזמן תחילת ההיסטוריה הוקמה בו אחת הערים הראשונות בארץ שנודעה גם בשם "ליש". לאחר הגעת העמים השמיים לארץ ישראל והתחלת התקופה הכנענית הוקפה העיר בסוללת עפר ענקית (כמו בחצור), המגיעה לגובה 20 מטר ורוחבה מעל 60 מטר, נדמה כאילו אותו מתכנן בנה את סוללות העפר בתל דן, חצור, ומקומות אחרים ברחבי הארץ, ונשאלת השאלה לשם מה?

גרעין הסוללה הוא אבן ובתוכה יש שרידים של שכבות ישוב קדומות, נדמה כאילו הסוללה באה לייצג את הר העולם, הגבעה הראשונית שהתגבשה מהתוהו, וזה תפקידה של העיר – להביא סדר במקום של כאוס, ומכאן שתפקידה של הסוללה הוא דתי מאגי, ולא הגנתי. במילים אחרות הסוללות שנבנו בתקופות הכנעניות הקדומות מקבילות למבני הזיגוראת במסופוטמיה, או למבני הפילונים במקדשים המצרים המפרידים את הקדוש מהחול, כפי שהסברתי בפרקים קודמים.

בתוך הסוללה התגלה שער עיר קדום בנוי מלבני בוץ, כשמשני צדדיו שני מגדלים ושני חדרי מבוא, למרבה ההפתעה של הארכיאולוגים מעל פתח הכניסה של השער הייתה קשת של לבני בוץ מהמאה ה-18 לפנה"ס, שהשתמרה בשלמותה לגובה 7 מטר. עד לגילוי זה היו בטוחים ששימוש בקשתות לבנייה הוא מאוחר הרבה יותר, והיו כאלו שציינו אפילו את התקופה הרומאית כזמן תחילת השימוש בקשתות, כמעט אלפיים שנה מאחור יותר. הגילוי של הקשת הכנענית בחצור היה הפתעה גדולה, שהתגברה כשנמצאה קשת דומה נוספת בחומה של אשקלון הכנענית. היכולת להשתמש בקשת לבנייה מאירה באור חדש את היכולת ההנדסית של הכנענים (המצרים לא השתמשו בקשתות באותה התקופה), ומעלה את השאלות מנין הם למדו את הטכניקה הזו? ולמה לא משתמשים בקשתות גם במקומות אחרים בעולם באותו הזמן? ומדוע לא מרחיבים את השימוש בקשתות לבניית בניינים למגורים ומקדשים, ומשאירים אותו רק לשערים?

דן נמצאת 42 ק"מ בקו אווירי מזרחה מצור הפיניקית כנענית. הצורים מקדשים את האל בעל (שנקרא מלקרת) ועולים לרגל להר הקדוש של החרמון, במילים אחרות דן היא חלק מהמרחב הרוחני גיאוגרפי של צור וחוף לבנון, בנוסף להיותה חלק מהמרחב הגיאוגרפי כלכלי ופוליטי של ארץ ישראל – כנען, וחלק מתחום ההשפעה של ממלכת חצור.

באלף השני לפנה"ס מתפתח המסחר הבינלאומי הימי בין המרחב הכנעני פיניקי והממלכות המיקיניות והמינואיות ביוון (וכנראה שגם עם טרויה). בתל דן נמצא קבר של אנשים שהגיעו ממיקני ביוון ובו קבורים כארבעים איש, ובתוכו נמצאו כדים רבים שהובאו מיוון והיו כנראה חלק ממנחות הקבורה (הכדים מוצגים במוזיאון בית אוסישקין בקיבוץ דן). האנשים הללו היו כנראה סוחרים וההגעה שלהם לתל דן מלמדת אותנו שהעיר הייתה חלק מרשת המסחר הבינלאומית. התקופה הכנענית מצטיינת בסחר עם ארצות אחרות ובכלל זה התרבות המיקנית. ברחבי ארץ ישראל נמצאו עדויות רבות לסחר זה.

מיקומה של דן על הדרך הראשית של הסהר הפורה (דרך המלך), המחברת בין מסופוטמיה למצרים, הפך אותה למרכז מסחרי שמקשר את דמשק עם הערים הפיניקיות והכנעניות שלחופי הים התיכון. שמה של העיר מוזכר בתעודות מארי מהמאה ה18 לפנה"ס. מעיינות הדן הנובעים מתוך ולרגלי התל הם המעיינות הגדולים בארץ. זהו אחד המקומות הקסומים בארץ (יש הקוראים לו גן העדן), הנמצא לא רחוק ובצלו של החרמון, ובוודאי שהמקום עשה רושם גדול על הקדמונים ועורר אצלם את חוש הקדושה.

כיום תל דן הוא גן לאומי, מעבר לשרידים הכנעניים יש בו שרידים ישראליים מרשימים מאד, וביניהם שער עתיק, מקדש מצבות, ובמת פולחן שאותה הקים כנראה ירבעם בן נבט ועליה הציב אחד משני עגלי זהב שנועדו להוות תחליף למקדש בירושלים. כנראה שהמקדשים הכנעני הקדומים קבורים מתחת למתחם מקודש זה.

בניאס – מקום מקודש מני קדם

בסמוך למעיינות נהר הבניאס נמצאת העיר העתיקה בניאס וליד הנביעה עצמה מתחם מקודש. במאה ה3 לפני הספירה נבנה כאן מרכז לכבודו של האל פאן, הבן של הרמס ופנלופה בת התמותה. על פי המסורת הרמס בא אל פנולופה מחופש לתיש, ולכן פאן מצויר בדמות חצי אדם וחצי תיש, כל מי שהיה רואה אותו היה נכנס לפאניקה. במיוחד הנימפות שאחריהן היה רודף. אחת הנימפות היפות ביותר הייתה סירינקס, בתו של זאוס. כשראתה שהיא נופלת בידיו של פאן בקשה עזרה מזאוס והוא הפך אותה לצמח קנה

פאן היה מבדר במראהו המגוחך את האלים. הוא דילג עם עדרי הצאן, היה אל הרועים.
כשהתאהב בסירינקס והיא הפכה עצמה לסוף, הוא הבין סוף סוף, נפל לו האסימון, שהוא מכוער, וישב ליד קני הסוף ומירר בבכי, אז קרה דבר מופלא, הרוח הרעידה את הקנים ונדמה היה לפאן שגם הם בוכים. הוא קטף כמה קנים ועשה מהם שבעה חלילים, כל אחד בגודל אחר, חיבר אותם בשורה, וכך נוצר חליל הרועים בשם סירינגה, שעליו פאן ניגן את מנגינת היגון על הנימפה האבודה.
לפאן לא הלך בחיי האהבה, כשסוף סוף התאהב בנימפה שרצתה אותו, בשם פיתיס, התברר שגם בוראאס, רוח הצפון מאוהב בה, וזה הפיל אותה מצוק. פיתיס מתה ומגופה יצא עץ האורן הראשון, שהיה מאז מוקדש לפאן. כדי להסיח את הדעת מייסוריו, יצא האל למסע עם דיוניסוס. הוא חזר מזוכך יותר והיה אוהב לשכב בהרי ארקדיה ולנגן מנגינות עצובות בסירינקס, אז היו גולשות ממדרונות ההרים האלות הערפליות ששרו או יצאו במחול מחניים והרועים היו מתעוררים משנתם ועושים אוזנם כאפרכסת.
פאן נהג לנוח אחר הצהרים, והרועים שמרו על מנוחתו, אלו נקראו שעותיו של פאן. אוי ואבוי למי שהפריע לו.
קרנו של פאן עלתה בייחוד בימים שלאחר אלכסנדר מוקדון, כשתושבי הערים הגדולות החלו להתגעגע לפתע לחיי רועים, ועל רקע זה התפתחה שירת הרועים – האידיליה. חיי השאננות של ארקדיה נראו בעיני האנשים העייפים והנרגזים שבאותה התקופה – כאידיאל של אושר עילאי, וכך גמרו את ההלל בשיריהם על ארקדיה המאושרות, ועם זאת נתנו כבוד ויקר לפאן – אל הרועים, ולחייהם הנטולים כל דאגה. באותו פרק זמן לערך חל שינוי בעצם מושג פאן. כמה פילוסופים פרשו את השם פאן – על פי פירוש מוטעה של המלה – כיקום כולו, וראו בו כוח אלוהי הזרוע על פני כל הטבע, יוצר ושליט הכל. שריד לזה יש בשפה.

הורדוס מקים קרוב לפניאס מקדש לכבודו של אוגוסטוס. עם מותו מתחלקת ממלכות בין שלושה מילדיו, הורדוס פיליפוס מקבל את הגולן ומקים את העיר בניאס, או קיסרי פיליפוס.
בשנת 34 מת פיליפוס, המקום נמסר לאגריפס ה1, ולאחר מכן המקום עובר לשלטונו של אגריפס השני. הוא מקים ארמון מפואר שקיים עד היום.

בבניאס נובעים מעיינות נהר הבניאס שפעם יצאו ממערה בצוק ההר. ליד המעיין יש שרידי מקדשים אחדים, מקדש שהוקם לשמש על ידי אלגבלוס – קיסר השמש הרומאי מהמאה ה3, מקדש קבר העזים הקדושות, שם קברו עצמות עזים שהוקרבו בפולחן פאן. לידו מקדש פאן והעזים המרקדות, שם היו עושים את ההצגות של פאן. לידו מקדש לנמזיס – אלת הנקמה והצדק האימפריאלי. ליד המעיין עצמו מקדש לאל פאן עצמו

בניאס קדושה גם לערבים ולדרוזים, במקום יש מקאם לכבודו של אל חידר.
בניאס קדושה גם לנוצרים. לפי הברית החדשה כאן נתן ישוע לפטרוס את מפתחות מלכות שמיים, וכמו כן במאה הרביעית התפרסמה מסורת שמופיעה אצל אוזיביוס, שכאן גרה אישה זבת דם בשם וורוניקה שנגעה בשולי מעילו של ישוע ונרפאה, אוזביוס מצביע על ביתה.

חורבת עומרית

אזור הגליל העליון בפרט והחרמון בכלל משופע במקדשים רומאים. החל בבעל בק בצפון, המשך בדמשק במזרח, וכלה בקדש בדרום. סמוך למקום נביעת הבניאס ישנם מקדשים חשובים וליד הנביעה הייתה עיר עתיקה שבנו (בין השאר) הורודוס פיליפוס (הבן של הורדוס) ואגריפס השני. העיר נקראה קיסריה פיליפי. לידה בנה הורדוס הגדול מקדש לאוגוסטוס. אחד מארבעה מקדשים שהוא בנה בארץ ישראל (בנוסף לירושלים, קיסריה ושומרון) וזה כנראה מה שהתגלה בחורבת עומרי.

בכל מקרה מדובר על פודיום מרשים על גבעה הצופה על הנוף. מתחת למקדש של הורדוס יש מקדש קדום יותר מהמאה ה1 לפנה"ס, זאת הייתה באותה תקופה ארצם של היטורים. במאה ה2 לספירה חודש המקדש ונחרב ברעידת האדמה במאה ה4 לספירה, על בסיס חלק ממנו נבנתה באותה תקופה כנסייה ביזנטית קטנה. כיום זהו אחד מאתרי המקדשים הרומאים הפתוחים היפים בארץ, שניתן לבקר בו בדרך כלל בשקט ובבדידות ולנסות ולהרגיש את הקדושה.

סוסיתא – אחת מערי הדקופוליס

בגבעה מרשימה ממזרח לקיבוץ עין גב נמצאים שרידי העיר העתיקה סוסיתא. היא הוקמה במקור כמבצר של בית סלווקוס כלפי בית תלמי ב200 לפני הספירה, היא הייתה פוליס הלני עצמאי שהוא חלק מהדקופוליס (עשרה ערים הלניות עצמאיות למחצה ובהם בית שאן וגרש). והמשיכה להיות חשובה לתוך התקופה הרומאית והביזנטית. אם טבריה הייתה המרכז היהודי הגדול ליד ים כנרת, אזי סוסיתא מהצד השני הייתה המרכז הפגאני. העיר נפגעת מהכיבוש הערבי וננטשת באמצע המאה ה8 עקב רעידת אדמה.

עולים לסוסיתא דרך כביש חקלאי שיוצא ממול לקיבוץ עין גב, לא רחוק מתחנת הדלק (לשאול בתחנת הדלק) הדרך לסוסיתא מתפתלת בין מדרונות הגולן עד לכתף המחברת את סוסיתא עם הגולן, שם משאירים את האוטו וממשיכים ברגל. השביל לוקח אותנו בין האבנים אל חומות העיר סוסיתא שהיא כמו מבצר החולש על סביבותיו, כשעוברים את החומות מגיעים לרחוב חפור עם ריצוף מקורי, חוויה עולמית, הולכים לאורך הרחוב עד לפורום של העיר, הרחבה המקודשת, רחבה מרוצפת גדולה, ממנה נשקף נוף מרהיב של כל הגליל והכנרת, התחושה היא תחושת קדומים. לאורך הדרך נראה עמודי שיש שנפלו, וגם בפורום המעידים על פארה בעבר, בפורום עצמו נשאר עומד חלק מהנימפאון, מזרקת המים של העיר, מסביב חפורים הכנסיות והמקדשים העתיקים.
האתר כמעט ולא מבוקר ומאפשר התבודדות וחוויה פנימית.

גמלא בגולן

גמלא היא אתר חשוב מתקופת המרד של היהודים ברומאים, הסיפור של המרד הגדול בגמלא מתחיל במאבק בין הקנאים היהודים שהתבצרו במקום לבין חילותיו של המלך בובה מטעם הרומאים אגריפס השני, שמלך על הגולן ועל חלקים באזור החרמון. גייסותיו של המלך לא מצליחים לכבוש את העיר, ומי שעושה זאת בסופו של דבר זה אספסיאנוס ובנו טיטוס. לטיטוס יש רומן, כל הזמן הזה, עם ברניקי, אחותו הנסיכה של אגריפס השני, והיא הולכת אחריו עד לרומא. היהודים המורדים במקום מקווים לקבל עזרה מאחיהם היהודים שבאימפריה הפרתית, שחלקם אף חיילים בצבא, אלא שעזרה זו מתבוששת לבוא, מסיבה זו גם חשוב לאספסיאנוס לכבוש את המקום שהוא שער למזרח. לאחר נפילתה של גמלא נופל כל הגליל היהודי.
סיפורה של גמלא הוא סיפור המגדל העגול שבראש החומה המזרחית, משזה מתמוטט עקב חבלה של שלושה חיילים רומאים, מצליחים חיילי הקומנדו של טיטוס לפרוץ אל העיר ולהביס את המתגוננים. הפריצה הראשונה, כמה ימים לפני כן, בראשותו של אספסיאנוס, נכשלת מכיוון שמפולת של בתים נופלת על הרומאים המתקדמים, הרוח והטבע עוזרים למגינים. הפריצה השנייה מצליחה מכיוון שהפעם הרוח היא נגד המגינים ולא מאפשרת להם להמטיר את חציהם על הרומאים, אלוהים גוזר שהעיר תיפול, כך לפחות לפי יוסף בן מתתיהו. 9000 איש מאבדים את חייהם בגמלא, 4000 בחרב ו5000 בנפילה מהמצוקים שמסביב.

הגולן בימי בית ראשון ובית שני

הישראלים פורצים לגליל החל מהמאה ה14 לפני הספירה ומיישבים אותו, טיפוס הבית מאותה תקופה זה הבית הישראלי (בית ארבע המרחבים). עם הקמת המלוכה נכבשים הערים הגדולות בעמקים, כדוגמת חצור, מיושבות ביהודים ומוקמים מפעלים ממלכתיים, הממלכה הישראלית היא ממלכה מסודרת עם צבא פרשים גדול, ממלכה שבנויה על אדמיניסטרציה שעקפה את המבנה השבטי, גדולי מלכיה הם עמרי, אחאב ואחרים, והם מצליחים להחזיק מעמד אל מול האימפריות של העולם העתיק, לאורך התקופה יש מאבקים מתמשכים בין הממלכה הישראלית לבין הממלכה השכנה הארמית, שבמידה רבה הייתה תרבות דומה, המאבקים מתמקדים בצפון הארץ, בגולן, בדן, ובמקומות אחרים.
בסופו של דבר, בשנת 732 לפני הספירה כובשים האשורים את הארץ ומגלים את התושבים, תוצאותיה של פלישה זו נראים בחצור, בדן, ובמקומות אחרים. כתוצאה מכך חלק גדול מהיישוב הישראלי בגליל שמם, ואז יש לנו תקופה עלומה של 400 שנה שאיננו יודעים הרבה על אודותיה.
בשנת 332 לפני הספירה כובש אלכסנדר מוקדון את ישראל ועידן חדש מתחיל

עידן חדש בגולן

העידן ההלני, שממשיך במידה רבה את העידן הפרסי, הוא עידן של רווחה, המלחמות ההרסניות של האימפריות הקדומות, בבל, אשור, משנות צורתם ונהפכות למלחמות תרבות. העולם עובר לכלכלת שוק ושימוש בכסף, דרכי התחבורה משתפרות, ובעקבות הרוח היוונית שעודדה את המחשבה, המחקר והמדע, מומצאות כל מיני המצאות שעוזרות בחיי היום יום, כמו בית הבד החדש עם הים והממל. העולם הופך להיות מעולם מאגי, שנשלט על ידי תרבויות כמו מצרים, בבל, לעולם רציונלי, שבו יש גם מקום למיסטיקה. ואת המקום הזה ממלאת, במידה רבה, היהדות, שנתפשת כדת עתיקה, שכתגובה לשכלתנות היוונית עוברת שינוי ומפתחת סכולסטיקה משלה, שמתבטאת יותר מאוחר במשנה ובתלמוד. היהדות מפתחת גם את הפן המיסטי שלה המתבטא בתחילת ספרות ההיכלות, תורת המלאכים, ועוד.

הניצחונות הפוליטיים והצבאיים של החשמונאים עוזרים לפריחת היהדות והתפשטותה. התקופה היא תקופה שבה מלכים כגון אלכסנדר ינאי מגיירים את תושבי הארץ הלא יהודים, בין אם בכוח או שלא, ובמיוחד קבוצות כמו האדומים, יטורים, ואחרים. כתוצאה מכך מוקמת ממלכה יהודית גדולה וחזקה, ויישובים יהודיים רבים מוקמים ברחבי הארץ, שמתבססים על החקלאות המתחדשת לאור גידול כלכלת השוק והמצאות היוונים. הגליל והגולן הופכים להיות אזורי התיישבות יהודית, שמתבססת בחלקה על קבוצות מקומיות שהתגיירו.

באופן כללי הגולן מבחינה גיאוגרפית והתיישבותית מתחלק לשלושה חלקים: דרום הגולן, אזור הרמות הפוריות, הוא אזור התיישבות פגאני הקשור לערי הדקפוליס ובמיוחד לסוסיתא. מרכז הגולן הוא אזור התיישבות יהודי הנחשב לחלק מהגליל. צפון הגולן היה אזור של יטורים.

בשנת 64 לפני הספירה כובשים הרומאים את ישראל ומתחיל עידן חדש, הקשור בחלק גדול מהזמן בשושלתו של הורדוס. העולם הפלורליסטי ההלני מפנה את מקומו לאימפריה שמאמצת חלק מערכי ההלניזם, אך יש לה גם פן ייחודי משלה של שליטה ואחידות, היהודים נהנים מהשלום הרומאי מצד אחד, ומצד שני כורעים תחת נטל המיסים ואי הצדק.
התקופה הרומאית המוקדמת בישראל מתחלקת לכמה שלבים: בשלב הראשון עדיין קיימת הרפובליקה וישראל נתונה לשלטון של נציבים. בתקופה זו אנטיפטר האדומי, שהוא יועצם של מלכי הבובה החשמונאים של הארץ, מקבל מעמד חשוב. לאחר מכן מתחילה מלחמת אזרחים ברומא ובמקביל מלחמת אזרחים בישראל. מי שעולה לשלטון בסופו של דבר זה הורדוס, לא לפני שהפרתים כובשים את הארץ לכמה שנים ומעלים לשלטון את אחד החשמונאים.

במסגרת רפורמות השלטון הרומאיות נקרע חלק מהגולן מהממלכה היהודית וביחד עם אזור השליטה היטורית מוקם חבל נפרד שעליו שליט בובה רומאי. זאת ארץ הניסיונות של הרומאים עם השליטים של בית חשמונאי ואחר כך בית הורדוס. בסופו של דבר משתלט הורדוס על העניינים. לאחר שהוא מוכיח את יכולתו כשליט הוא מקבל מהרומאים את השליטה גם על החורן והבשן בכדי לעשות שם סדר. הורדוס מושיב שם חיילים יהודיים פרתים לשעבר (מביא כ3000), במושבות צבאיות. לאחר מותו מחולקת ממלכתו בין בניו ומי שמקבל את הממלכה הצפונית זה פיליפוס שמקים את קיסריה פיליפוס ליד הבניאס. ואחר מכן, בזמן המרד הגדול, שולט על אזור זה אגריפס השלישי, נכדו, שהוא אח לנסיכה ברניקי, אהובתו של טיטוס.

מאמר על מגידו וערים עתיקות בישראל