גיאוגרפיה מקודשת בירושלים

למה שעיר תהיה קדושה? זה מקום של זוהמה, יצרים, בדידות, ובוודאי שלא מקום שקט. ובכל זאת, ירושלים מעוררת את הרגשות הדתיים העמוקים ביותר, עד כדי סינדרום ירושלים, וזאת מכמה סיבות: קודם כל העיר קשורה לתפישה של תור הזהב. ירושלים היא מקום גן העדן, מחייה את ההרמוניה הקדומה, חזרה לשלמות ראשונית. לפי שלושת הדתות זה מקום בריאת העולם. וקשורים אליה מאורעות מרכזיים היסטוריים
אלא שיש כאן משהו מעבר לזה הקשור למחקר הטיפולוגי של מקומות קדושים. מבחינת המבנה הגאוגרפי טופוגרפי, ירושלים עונה על מאפייני הקדושה, זהו נושא שלא נחקר מספיק ואני רוצה להתחיל בקווים הכלליים
ירושלים יושבת במעין מכתש גאולוגי, טופוגרפי, וכבר נאמר ירושלים הרים סביב לה, הצורה הטופוגרפית שבה העיר העתיקה נמצאת היא עיגול של פסגות סביב, כפי שערים קדושות נוספות ברחבי העולם נמצאות בו כגון מקסיקו סיטי, רומא, קטמנדו ועוד. כבר עמדנו על כך שצורת העיגול מתקשרת באופן ארכיטיפי עם נושא הקדושה, כפי שבא לידי ביטוי ברוג’ום הירי, ובמקומות כמו סטונהג’ ומעגלי אבנים רבים נוספים ברחבי העולם. יש רק מקום אחד דומה מבחינה טופוגרפית בשדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל וזה חברון, מקום קדוש בפני עצמו, ומושב דוד המלך לפני שעבר לירושלים.

טענתי היא שהצורה הטופוגרפית של מכתש, מעין אמפיתיאטרון, מחזקת את חוויית הקדושה. למאפיין זה שמו לב מתכנני העיר הראשונים בשנות ה20 קליפורד הולידיי, אשבי ורונלד סטורס, שהושפעו מרעיונות תנועת האמנות ואמנות, וכנראה גם מרעיונות הבונים החופשיים, הם קבעו שתכנון העיר ידגיש מבנה עיגול זה בכך שבנייני הציבור החדשים כגון האוניברסיטה בהר הצופים, ימק”א, ארמון הנציב, הכנסייה הסקוטית ודומיהם, יבנו מסביב לעיר העתיקה, נשענים על פסגות ההרים שסביבה, צופים אל ה”אגן הקדוש” במעין עיגול של מגדלים ובניינים. תוכנן שריבוע של העיר העתיקה עצמה יובלט ויובדל על ידי גנים שיהיו מסביבו. וכך נוצרה לה רצועה של גנים מסביב לחומה המדגישים אותה.
וכך נוצרה מעין היררכיה של קדושה בשלושה שלבים, מספר ארכיטיפי המאפיין מקומות מקודשים. קודם כל יש את החול, שזה העיר שמסביב לעיר העתיקה, לאחר מכן את הקדושה, כל מה שנמצא בתוך החומות, ולאחר מכן קודש הקדושים, שלגבי היהודים זה הכותל, לגבי הנוצרים כנסיית הקבר, ולגבי המוסלמים הר הבית.

אדם שמבקר כיום בירושלים עובר דרך שלושה המעגלים הללו, ומכיוון שהשילוש הוא ארכיטיפ של קדושה, הרי שזה מחזק לדעתי את תחושת הקדושה והרגשה של ההגעה למקום מיוחד. טענתי היא שאם לא הייתה הבדלה בין העיר החדשה לעתיקה והבניינים היו מגיעים עד החומה, כמו במקרה של עכו, ואם לא היה צריך להיכנס לתוך תווך אחר (חומת העיר העתיקה) בכדי להגיע למקום הקדוש עצמו, אזי החוויה הייתה שונה. מנגנון דומה מופעל באופן תת מודע ברומא (עיר הוותיקן) ובמכה, ותורם לחוויית ההתקדשות של המבקר במקום.

זאת ועוד, האור המיוחד של ירושלים, השימוש באבן בבניינים, הכיוונים של העיר, המבנים האדריכליים היפים שלה, הצלילים והריחות השונים, כל אלו תורמים את חלקם לאווירה, החומה יוצרת הבדלה בין קודש לחול. כיפת הסלע, עם הצבעים המיוחדים שלה, יוצרת תחושה של ציר עולם, מרכז. במילים אחרות, הבנייה והאדריכלות של העיר והמבנים המרכזיים מחזקת את תחושת הקדושה שמתבקשת באופן טבעי מהמבנה הטופוגרפי.

המבנה העגול של ירושלים ממקד את האדם בחזרה אל עצמו, אל הפנים, ומכאן נותרות לו שתי דרכים: למעלה או למטה. ואכן ירושלים היא מקום של למעלה או למטה: מצד אחד היא מקום החיבור לשמיים, טבור הארץ, המקום שאליו ירדו וממנו עולים מלאכים, המקום שבו עלו לשמיים הנביאים הגדולים, ישוע ומוחמד, המקום שבו שכן בית המקדש. ומצד שני ירושלים היא עיר של מלחמות ושפיכות דמים, המקום בו הקריבו ילדים למולך, ועדיין מקריבים חיים יום יום על מזבח השנאה העיוורת. או במילים אחרות : מקום של גהינום וגן עדן.

אבל בוא ונחזור רגע לגאוגרפיה המקודשת: הצורה המיוחדת של ירושלים – הרים סביב לה, נוצרה עקב שביית נחל קדרון, שזרם במקורו מערבה, על ידי השבר הסורי אפריקאי המתחתר, מזרחה. בירושלים נוצר מעין מכתש, כמו שנוצרו המכתשים בנגב, על ידי שביית הנחלים והתחתרותם המהירה. התחתרות זו הביאה לכך שבגבעות המרכזיות של ירושלים, בין נחל קדרון לגיא בן הינום, התגלו שכבות סלע קדומות ובכלל זה הסלע של הר הבית והסלע של גולגותא, שלא היו מתגלים לולא ההתחתרות הלא טבעית של נחל קדרון. המסלע והקרקע באזורים שמסביב לירושלים שונים ,אם כן, מהמסלע והקרקע בעיר עצמה, זו אולי הסיבה לכך שבירושלים פורץ החוצה מעיין גדול, הגדול מסוגו באזור ההר, הלא הוא מעיין הגיחון, המאפשר בתורו הקמת עיר קטנה לידו. בנוסף על כך ירושלים נמצאת במקום הנמוך ביותר בקו פרשת המים של ההר, דבר המאפשר להביא אליה מים מהרי בית לחם וחברון הגבוהים יותר.

לפי מסורות עתיקות הסלע של הר הבית, או לחלופין הגולגותא, הוא הבסיס שממנו נבנתה הארץ כולה, הוא אבן השתייה, או לחלופין התשתית. הקצה הנראה שלו הוא רק קצה של קרחון סלע ענק, שמתחתיו נובעים באופן תת קרקעי כל מעיינות הארץ, נהרות תת קרקעיים יוצאים לארבע רוחות תבל, ואליו מחוברים עם כל שאר הסלעים בעולם. ארבע מעיינות התבל, או לחלופין ארבע נהרות גן העדן, הם הגיחון, פישון, חדקל ופרת,, הגיחון והפישון נחשבים לנילוס הכחול ונהר התקזה באתיופיה, ומכאן שירושלים היא בנקודה הגאוגרפית בין אתיופיה לעיראק, באמצע הסהר הפורה.

מבנה של קערה היה, כאמור, אחד התנאים לגאוגרפיה קדושה בימי קדם, אך היו גם תנאים אחרים: המקום הקדוש צריך שיהיה ליד מקור מים, שיהיה בראש גבעה או הר, שיהיה קשור לסלע גדול, שיהיה קשור למערה. ארבעה תנאים אלו התקיימו יחדיו במיקום של הר הבית בירושלים: הר הבית הוא לא רחוק מהגיחון – המעיין הגדול באזור. הוא בראש הר, שעליו יש סלע מיוחד – אבן השתייה. ובתחתית סלע זה יש מערה. ולא עוד אלא שכל התנאים הללו מתקיימים על הר שהוא במרכזו של קער – קערה, בנקודה שהיא ייחודית מבחינת קו פרשת המים של ההר, ובמקום בעל גיאולוגיה מיוחדת ששונה מסביבותיה.

אולי בגלל סיבות אלו, אולי בגלל אחרות, נבחרה ירושלים, כבר מימי קדם למקום קדוש. אך אם נרד לפרטים של העיר עצמה נמשיך ונגלה דברים מעניינים: ראשית דבר אם נחבר בקווים את פסגות ההרים שמסביב לירושלים נגלה דבר מדהים:
הקווים המתחברים הם הקו של הר הצופים ואבו טור, הקו של הר הזיתים ורחביה, הקו של הר המשחה ורוממה. והקו של גבעת התחמושת וארמון הנציב. חיבור ארבע הקווים הללו מתרחש בדיוק במיקום של כיפת הסלע, כשהם יוצרים ביניהם כוכב מתומן בכיוון צפון דרום, בעל פאות שווים. מתומן זה הוא בדיוק המתומן של כיפת הסלע, והכיפה מדגישה את ריכוזיות ומרכזיות המקום.

מיקומה של כיפת הסלע, אם כן, איננו מקרי. כל מבנה העמק סביב תומך בכך, ומכאן שכל העמק כולו הוא חלק ממקדש כיפת הסלע. אך בכיפת הסלע עצמה לא מסתיימת הגאוגרפיה המקודשת של ירושלים. ישנו בתנ”ך פסוק אניגמטי בספר יחזקאל המתאר את הכוהנים על הר הבית, אחוריהם אל המקדש, והם מחכים לזריחת השמש על הר הזיתים. ואכן, אם מושכים קו מזרח מערב ממקום העלייה לשמיים של ישוע על פסגת הר הזיתים, מגלים שהקו עובר דרך שער הרחמים, אל כיפת הרוחות שעל הר הבית, שהיא לפי אחד ההשערות מקום קודש הקודשים של בית המקדש, אל גבעת הגולגותא שהייתה האבן המקודשת השנייה בירושלים וסביבה נבנתה כנסיית הקבר. קו זה נקרא הקו המשיחי, ואם בונים מסביבו רשת של קווים המבוססים על מידות רחובות ירושלים, מגלים ששני נקודות המרכז של הרשת הזאת הם גבעת הגולגותא ומקום המקדש בכיפת הרוחות. שתי נקודות אלו הם  שתי נקודות המשען העיקריות של התכנון העירוני של ירושלים הרומאית – איליה קפיטולינה.

ה”קו המשיחי” הוא הקו שלאורכו יבוא המשיח. הוא יגיע מהר הזיתים, גשר דק כחוט שערה ייווצר מעל נחל קדרון, המשיח יעבור מעליו, יכנס להר הבית דרך שער הרחמים, ונשמות המתים יכנסו על הגשר הדק אחריו לעמוד לפני כיסא הדין. מי לשבט ומי לחסד, לעמוד למשפט הגדול של העמים.

הגאוגרפיה המקודשת של ירושלים מבוססת על הקו המשיחי ועל העיגול, הקערה, שבתוכו הוא נמצא ואותה הוא כמו מפרה (העיגול הוא הנקבה והקו הישר הוא הזכר). כשהקימו ערי בירה בימי קדם חיפשו, כתנאי ראשון, מקום שיהיה מיוחד מבחינת תוואי הקרקע שלו. וכתנאי שני שיהיה מכוון כלפי גרמי השמים, ובמיוחד השמש וכוכבי הצפון. המקום שנבחר צריך היה למזג את שני התנאים. מכיוון שעיר הבירה צריכה הייתה להיות מקום חיבור בין שמים לארץ. ואכן, מקומות קדושים קדומים מאד כמו סטונהנג’ באנגליה וגלגל רפאים ברמת הגולן בנויים כך שהם במקום מרכזי מבחינת השטח ויחסם לסביבה, בעלת צורה פיזית של מעגל ובו כיוונים כלפי נקודות מסוימות של זריחת השמש בזמנים מיוחדים בשנה.

כשהמלך אחנתון המצרי מבקש להקים בירה חדשה הוא הולך לאורך הנילוס עד שהוא מוצא מקום שבו יש עיקול מיוחד בנהר, ובנוסף לכך בהרים שממזרחו יש שקע שנראה בצורת האות המצרית הראשונה ודרך פתח זה זורחת השמש ביום מיוחד בשנה. לפי דעתי כשדוד המלך בוחר להקים בירושלים את הבירה, אחת הסיבות לכך הייתה שהמקום היה מיוחד מבחינת תוואי השטח שלו ומבחינת כיווני השמים שלו, ולכן נחשב, עוד לפני שדוד הקים שם את עירו, למקודש ולמתאים להקמת מקדש שאמור לחבר בין שמים לארץ.

קו אנרגיה נוסף בירושלים הוא קו צפון דרום המחבר את כיפת הסלע עם מסגד אל אקצא וממשיך את השלוחה של עיר דוד בסטייה קלה. צריך לזכור שהאתר הקדוש של ערים בעולם העתיק, הוקם במידת האפשר מצפון לעיר ובמקום גבוה (ונקרא אקרופוליס). לכיוונים הייתה משמעות רבה בבניית מקדשים וערים, מבחינת הכיוונים ביחס לעיר דוד עונה הר הבית על הדרישות המקודשות של ימי קדם.

העיר העתיקה של היום בנויה על תוואי העיר הרומאית איליה קפיטולינה, ובעיקרון היא ריבוע שלא מתאים בהכרח לתוואי השטח. הסיבה לצורה של הריבוע היא הגאוגרפיה המקודשת של הרומאים שבנו ערים בצורת ריבוע (הצורה הראשונית) המכוון כלפי רוחות השמיים ובו שני רחובות ראשיים החוצים אותו בכיוון צפון דרום – הקרדו, וכיוון מזרח מערב – הדקומנס .

לימוד של תכניות של ערים כפי שהם מופיעות בספרים ישנים של כותבים וארכיטקטים כמו וויטרויוס הרומאי או  אמברוסיוס ליאו מהמאה ה16, מראה שהתכנון הראשוני של ערים התבסס על נומרולוגיה ותוואים קוסמיים. ספריו הארכיטקטוניים של ויטרוביוס (רומאי) מלאים בהתייחסויות להתחשבויות גאומנטיות ואחרות ביחס לתכנון עיר. האתר צריך להיבחר באמצעים של ניחוש, העיר צריכה להיות בנויה בתוואי גיאומטרי. נקודת המבט של הארכיטקטים הקדמונים הייתה שהטבע הוא מושלם, אך הוא יכול להיות מועשר על ידי מאמצים אנושיים, כשם שכל המתכות שואפות להיהפך לזהב, כך גם שואפת הפלנטה להיהפך לראי מושלם של גן העדן השמימי. בני האדם נוצרו למען היות עזר בהשלמת מטרה זו. ההשראה מאחורי מונומנטים קדושים עתיקים הייתה, אם כן, הדימוי של ירושלים החדשה הנוצרת על פני האדמה.

תרבות האלה בירושלים

לפני התרבות הכנענית שמית, הייתה בישראל בפרט ובמזרח התיכון באופן כללי, תרבות אחרת שקשורה לאדמה, תרבות פרהיסטורית מטריארכלית שהונהגה על ידי נשים כוהנות שקידשו את מלאכות הבית, המיניות והקשר לאדמה, פיתחו חקלאות זעירה ומסחר, והדגישו את ערכי האחריות, מודעות ואכפתיות. מחקרים של הארכאולוגית מריה גימבוטאס הראו קיום חברה אוטופית מטריארכלית במזרח אירופה בפרהיסטוריה, וממצאים שהתגלו לאחרונה בישראל, כמו העיר הפרהיסטורית בשער הגולן (מלפני 8000 שנה), מגלים תמונה דומה.

בתרבות האלה הפרהיסטורית הקימו מעגלי אבנים ענקיים המכוונים כלפי זריחת ושקיעת השמש בימים מיוחדים בשנה, כדוגמת רוגום הירי ברמת הגולן. מאפיינים נוספים של תרבות זו היו דולמנים ענקיים מסוגים שונים, רוגומים (תלי עפר מלאכותיים ובתוכם מעין קבר/רחם), מנהירים (אבנים עומדות) וציורי סלע סמליים.

בשנת 2019 התגלה ליד סיבוב מוצא הסמוך לירושלים שרידי עיר פרהיסטורית גדולה (3000 איש) ועתיקה מאד (בת 9000 שנה), שבה מאפיינים של תרבות האלה. לא ברור מי גר שם ולמה כל כך הרבה אנשים, לפי דעתי כבר בתקופה ההיא היה אזור ירושלים מקודש והבתים היו של אנשים שעלו לרגל, במיוחד בתקופת הקיץ מעמק הירדן שהיה אז פורה וירוק הרבה יותר מהיום (זה סוף תקופת הקרח והנגב גשום). ידוע שיריחו היא הישוב העתיק בעולם (בן 11.500 שנה) ושלפני 9000 שנה היו ישובים גדולים סמוך לה וגם בצד הירדני של השבר הסורי אפריקאי (כגון עין עז’אל), בהם נמצאו, בין השאר, מסכות פנים מכוירות בקברים וברור שהייתה אמונה בחיים שלאחר המוות.

מבנה הקערה הגאוגרפי הייחודי של ירושלים עם אבן בולטת על הר במרכז הקערה, הוא מבנה קלאסי לצורך הקמת מעגל אבנים קדום. הרבה ממעגלי האבנים הפרהיסטוריים, כגון מעגל האבנים קוסב קמן במקדוניה, הוקמו מאבנים שהיו מפוזרות במרחקים גדולים זו מזו, ולעיתים על ראשי גבעות. אם כך הדבר, הרי שירושלים הייתה אתר מגליתי קדום וייתכן שהאנשים בסיבוב מוצא הלכו אליה (מרחק שעתיים שלוש הליכה), וכן לאתרים נוספים בסביבה כגון נבי סמואל וגבעון הסמוכים.

בישוב שבסיבוב מוצא נמצאו פסלונים של פרצוף אנושי וכן של שור, מה שמראה על האמונה בעולם הרוחות (הפרצוף סימל את הרוח), ובאנרגיות של האדמה (השור סימל את אנרגיות האדמה), פסלונים אתנומורפים המשלבים צורות של נשים וביצה/ציפור, כמו בשער הגולן. זכוכית געשית – אובסידיאן שיובאה מאנטוליה או ארמניה (דבר המראה על קשרי מסחר עם ארצות רחוקות), צדפים שהובאו מהים האדום (המראים על חשיבות המים והקישוט), וסמלים מפשטים שהם מעין שפה מספרית חרוטים על עצמות (דבר המראה על חשיבה מופשטת)

ירושלים הכנענית

במכתבי אל עמארנה מהמאה ה14 מופיע מלך ירושלים בשם עבדיחיבה, חיבה הייתה האלה הראשית של החורים ומזוהה לעיתים עם אנהיטה. ומכאן שירושלים הייתה מקום פולחן של האלוהות הנשית

ירושלים קרויה על שם שלם, האל הכנעני[1] של השקיעה, העולם שאחר המוות, בריאות והגנה, הוא האח של שחר – אל הזריחה, שניהם נולדו כתוצאה מזיווג של האל הראשי של הכנענים “אל” עם שתי אלות או שתי בנות תמותה. שחר ושלם זוהו עם הכוכב נוגה שלו מופע כפול בערב ובבוקר, כוכב הזריחה והשקיעה, וייצגו את הטבע הכפול של האלוהות.

בנוסף ל”שלם” נקשרה ירושלים עם האל היבוסי “צדק” והאל הכנעני החשוב והגדול ביותר שנקרא “אל עליון” או “אל”. מלכיצדק מלך שלם הוא כוהן לאל עליון, ומברך את אברהם ביין ולחם לאחר ניצחונו על ארבעת המלכים.

לפי כתבים שנמצאו באוגרית אל הלך על שפת הים בבגד תחתון בלבד וצד את תשומת לבם של שתי אלות, עתירת ורחמיי, שילדו לו את שחר ושלם, אלוהי הזריחה והשקיעה, המזרח והמערב. רק לאחר מכן הוא (אל) התמסד ונשא לאישה את אשרה שהולידה לו את שאר האלים. בין השאר היא הולידה תאומים: את עשתר ועשתורת. הם הפכו לתחליף של שחר ושלם. עשתר ועשתורת הפכו לאלוהי הזריחה והשקיעה, אלא שעשתר נעלם (לתוך השקיעה) וכך עשתורת קיבלה עשתורת את הזיהוי הכפול וזוהתה גם עם כוכב הזריחה והשקיעה – וונוס.

במילים אחרות, ירושלים הייתה בתחילה מקום פולחן לשחר ושלם, ולאחר מכן הפכה להיות מקום פולחן לעשתר ועשתורת, אלא שעשתר היה חדל אישים, וכך ירושלים הפכה להיות מקום פולחן לעשתורת, או במילים אחרות מקום פולחן לאלוהות הנשית שיוצגה על ידי הכוכב וונוס – כוכב הזריחה והשקיעה (יותר מאוחר הגיע למשפחה אל חדש, שהחליף את עשתר והוא האל בעל).

התפישה הדתית הקדומה שרווחה ברחבי המזרח התיכון וגם במקומות אחרים בעולם הייתה שיש שתי כוחות – זכרי ונקבי, שלפיהם העולם מתנהל. המסתורין הגדול הוא ההתחברות ביניהם, וכך הטקס הדתי החשוב ביותר במסופוטמיה במשך אלפי שנים היה טקס הנישואין המקודשים, בין הכוהנת או המלכה והכוהן או המלך, שדימה את החיבור בין השמיים והארץ, הזכרי והנקבי, כך היה גם בארץ כנען הפגאנית. החיבור בין הזכרי והנקבי נתפש כחיבור בין השמיים והארץ, והתבטא במין הפולחני. זה היה קשור לירידת הגשם ולאל הגשם בעל: הגשם היורד מהשמיים נתפש כבועל את האדמה (ומכאן השם “בעל”).
טקס הנישואין המקודשים הפעיל אתי העיקרון המאגי של הקולן (דברים דומים משפיעים על דברים דומים להם) וגרם לגשם לרדת בעתו, מביא פריון לארץ.

כוהנות האשרה ולאחר מכן העשתורת נקראו “קדשות”. את הפולחן היו מקיימים מתחת לעצים או במקדשים מיוחדים, זה היה מעין זנות פולחנית מקודשת. בנוסף על כך הפרי של החיבור בין הזכרי והנקבי נחשב כמקודש. בתרבות הכנענית היו מביאים ביכורים של צמחייה, קורבנות בעלי חיים, ולעיתים גם מקריבים ילדים. הרעיון הוא לתת חזרה מהפרי של הזיווג בין הזכרי לנקבי, בכדי לגרום לעוד ממנו. במסגרת זו היו מבשלים גדי בחלב אימו, לברך את האימהות שיתנו עוד גדיים.

לכנענים היה פנתיאון של שבעים אלים שבראשו עמד האל שקראו לו: “אל”. (כן, זה אנחנו גנבנו את השם להם). האלים היו למעשה פרסוניפיקציה של כוחות טבע שונים, של אנרגיות, אל יכול היה להיות אל של כל דבר, וגם של השמים, ומכאן הביטוי: אל עליון.

למעשה “אל” הוא השם לחלק האנרגטי של דברים, בכל דבר יש גם פיזי וגם אנרגטי, ולחלק האנרגטי קראו אל, אלא שהיה לאותו חלק גם פן נשי שקראו לו אשרה. העיקרון הראשון שמתחוור בכניסה לעולם האנרגיות הוא עיקרון הדואליות, זה כמו פלוס ומינוס בחשמל, ולכן האלים מופיעים בזוגות תמיד, וכשם שיש אל לכל דבר כך גם יש אשרה לכל דבר. בהמשך ההיסטוריה הכנענית האל הפך להיות בעל, והאישה בעלת. לכל מקום היה את הבעל (אל) והבעלת (אלה) שלו: אנו מכירים את בעל חצור, בעל מגידו, בעל חרמון, ועוד. במקרים אחרים הייתה זו הבעלת (אלה), אנו מכירים את בעלת מגידו, בעלת כרך, בעלת גבל, וכו…

לפי מירצ’ה איליאדה אל – ראש האלים נקרא חזק, פר, אבי האלים ובני האדם, מלך, אב השנים. הוא קדוש, רחמן, חכם מאד. על אסטלה מן המאה ה14 הוא מתואר ישוב על כס מלכות, רב הוד, מזוקן, לבוש גלימה ארוכה, ועל ראשו כתר עם קרניים. אלא שעם השנים הוא הפך לאל נעדר או מסתתר, כפי שקורה במקרים רבים (לדוגמה אוראנוס או קורונוס) והוא התרחק יותר ויותר מן הבריאה שלו. הדבר בא לידי ביטוי בסטלות שבהם הוא נראה בדמות איש זקן, עייף. ומי שמחליף אותו בתפקיד ראש האלים הוא בנו – בעל.

אשרה הייתה האם הגדולה, אלוהות נשית, אישה גדולה עם שדיים חשופות, לעיתים אוחזת ילד, שסימלה את הפריון. האלה אשרה הייתה אלוהות השמיים והים, המוות והלידה. היה לה טבע כפול. וגם לשני משרתיה – קודש ואמרר, שהיו דייגים עם רשתות היה טבע כפול מעין זה.

אשרה קשורה בטבורה למספר שבע, דרכו היא בוראת את העולם, ואכן היא נקראת אם שבעים האלים. המספר שבע קשור לשמיים מכיוון שיש שבעה כוכבים שרואים אותם בעין לא מזוינת נעים בשמיים על פני הכוכבים הקבועים, וכן שבעה צבעים בקשת. ומכאן התקבל שיש שבע ספירות בשמיים ושבעה מדורים בשאול התת קרקעי, שהרי אשרה היא אלת האדמה, והאדמה צריכה להיות שיקוף של השמיים.

המקום שבו רואים שהאדמה היא השיקוף של השמיים הוא עצים, מערכת השורשים שלהם היא שיקוף של מערכת הענפים והעלים שלהם. עצים נהיו קדושים לאשרה. היו עושים מזבחות לאשרה ונוטעים לידם עצים מיוחדים שנהפכו לעצים קדושים. גם אבנים היו מקודשות לה, מכיוון שנקשרו עם מוות ובריאה[2], גם הרים נקשרו עם הבריאה. הפולחן הכנעני הקדום היה קשור לכמה צורות בסיסיות: האחד זה עצים, השני זה ראשי הרים[3], השלישי אבנים[4]. כולם הופעות של האלוהות הנשית.

המקדש הכנעני סימל מקום היוצרות הבריאה, מקום שבו נוצר קוסמוס – סדר, מול התוהו. במקדש התרחשה דרמה מיתית תמידית  של מלחמה בין האלים הטובים שרוצים לאפשר תרבות לבני אדם, ובין כוחות התוהו בראשות ים ומות – האלים הרעים שרוצים להשמיד את העולם. האלים גילו עצמם דרך נביאים, נביאות, דרך חלומות, אנשים היו נכנסים לטראנס ומעבירים את דברי האל.

לקריאת מאמר על פגאניות כנענית והאלות אשרה, עשתורת וענת – לחצו כאן

ירושלים היבוסית

כשדוד המלך כובש את ירושלים גרים בה היבוסים, שהם אחד משבעה עמי כנען. אלא שיש הטוענים שלפי שמות האלים והמלכים שלהם הם היו קשורים לממלכה גדולה וחשובה באלף השני לפנה”ס שנקראה “מיתני” והתקיימה במזרח טורקיה וצפון עיראק ולעם שחי בה שנקרא “חורים” (ומקורו כנראה מהקווקז).

צדק היה אל יבוסי, ומלך ירושלים באופן מסורתי נקרא מלכיצדק, וכך אברהם פוגש את מלכיצדק, וגם יהושע נלחם באדוני צדק, מלך ירושלים ואחד מחמשת המלכים שכרתו ברית ביניהם כנגד הפלישה הישראלית (ארבעה המלכים האחרים היו של לכיש, עגלון -כנראה חרבת בית מירסים, ירמות – ליד בית שמש וחברון).

השם “צדק” קשור כנראה לאל כנעני פיניקי, אלא ששמות אחרים הקשורים לירושלים הם ממקור חורי (או חיתי – עם סמוך ודומה להם). השם “ציון” הוא של אל חורי שנקרא ה”מזהיר”, ומכאן שמצודת ציון היא מצודת השמיים הזוהרים. האיש שמכר את אזור בית המקדש לדוד היה ארנונה היבוסי. ארנונה בחורית עתיקה זה “אדון”, במכתבי אל עמארנה מהמאה ה14 מופיע מלך ירושלים בשם עבדיחיבה, חיבה הייתה האלה הראשית של החורים, כמו כן ברשימת שבעת עמי כנען שאותם צריך להוריש מופיעים היבוסים לאחר החתים ויש שטענו שמדובר באותו העם. בכתבים מצריים מתוארת ישראל כ”ארץ החורים”.

אם היבוסים היו באמת ממוצא חורי (או חיתי), הרי שהם עם הודו אירופאי ולא שמי, ויש להניח שהם הביאו לישראל אמונות שונות מהמקומיות (הרוחניות ההודו אירופאית שונה מזו של העמים השמים), בנוסף על כך זה מסביר את הקשר בין אברהם למלכיצדק מלך ירושלים, שהרי אברהם הגיע לישראל מחרן – מקום מושב החורים, ואת הקשר בין הר אררט והקווקז לישראל (מקור החורים הוא בקווקז).

ישנה כיום תיאוריה הנקראת “התיאוריה היבוסית”, ולפיה לאחר כיבוש ירושלים והיבוסים על ידי דוד המלך, הם השתלבו בעם היהודי והפכו לחלק ממנו (אין אזכור של הרג האוכלוסיה לאחר הכיבוש), וכך חלק גדול מהדמויות החשובות בימי דוד הם ממוצא יבוסי. בת שבע ונתן הנביא הם ממוצא יבוסי, ועוד יותר חשוב מכך צדוק הכוהן. במילים אחרות הכהונה הגדולה היבוסית של ירושלים ממשיכה בתור נציגה של האל והופכת להיות משפחת הכהונה העיקרית בבית המקדש החדש הנבנה בירושלים. התיאוריה נשענת על הדמיון בשם בין “צדוק” ל”צדק” – האל והתואר של כוהני ירושלים היבוסיים, וכן על העובדה שמשפחת צדוק כמשפחת כהונה ראשית מופיעה רק לאחר כיבוש ירושלים ומחליפה לאחר בניית בית המקדש על ידי שלמה כמשרתת בקודש את משפחת הכוהנים הגדולים מבית עלי ששירתה במשכן (צדוק הכהן מחליף את אביתר הכוהן מבית עלי שמגורש).

[1] כנען היה בנו של חם ונכדו של יפת, תושבי הארץ נחשבים בתנ”ך כ”חמים” ולא כ”שמים”. יותר מאוחר קראו להם היוונים “פיניקים”.
[2] אבן סימלה את ההתגבשות הראשונית של היקום, נקודת ההיווצרות של הבריאה. כך היה מצרים – אבן הבן בן בהליופוליס, וכך גם אבן השתייה בירושלים.
[3] עם שמי שהתיישב במזה”ת לפני 4000 שנה לערך הם האמורים, יש אומרים שהר המוריה הוא הר האמורי.
[4] בקודש הקודשים במקדשים היו אבנים עומדות צרות וארוכות שסימלו את האל הגברי, אבנים שוכבות או רחבות שסימלו את האלוהות נשית.
[6] לדוגמה, האל בעל הוא למעשה כינוי של האל האד שמשמעו אדנות. ומכאן גם אדוני אלוהים. ולכן גם הפנייה לעשתורת היא ברבים: עשתרות