כשהנבואה מכזיבה והאמונה נשארת

הדיסוננס הקוגניטיבי היא תאוריה הטוענת כי לבני אדם קשה לחיות עם שתי הכרות סותרות, ולכן הם מבטלים את אחת מנקודות המבט, מפחיתים אותה, או משתמשים במנגנונים אחרים בכדי לחיות עם הסתירה. במסגרת המחקר הכללי התעוררה התעניינות ספציפית בנושא נבואות שהכזיבו בכתות וקבוצות דתיות ודרך התמודדות הקבוצה עם התופעה, ההתעניינות קיבלה השראה ממחקרו פורץ הדרך של פסטינגר (Festinger, Riecken & Schachter 1956) בנושא זה, והביאה לכדי עשרות מחקרים נוספים. יצא לי להכיר באופן אישי מקרה כזה, בתור אדם שחי בישוב מעלה צביה כחלק מקבוצה שהשתייכה לדרך רוחנית הנקראת האימן, ועל כך אני מספר במאמר שלפניכם, הוא נכתב במסגרת קורס לפסיכולוגיה שלקחתי באוניברסיטת חיפה.

לקראת שנת 2000 התכונן הישוב מעלה צביה שבגליל במרץ רב לתסריט בלהות של סוף העולם כפי שהוא מוכר לנו כרגע, התפרקות החברה והכלכלה, והיווצרות מצב של תוהו ובוהו חברתי, כלכלי, בטחוני ופוליטי. התכונה הונהגה על ידי דני דוידי – מזכיר ומנהיג הישוב (שמכונה בשם "קן"), שנחשב ליודע סוד, ועל רקע התחזיות הקודרות הנוגעות לקריסת המחשבים בעולם כתוצאה מבאג 2000, הישוב הכין מאגרי מזון, דלק, מים ואמצעים אחרים שיעזרו לו לעבור בשלום כמה חודשים של תוהו ובוהו, עד שיוכל לייצר את המזון שלו בעצמו.

החזון והפעילות הושפעו והועצמו מעובדת היות הישוב ניסיון ליישם את תורת תנועת האימן בחיי היום יום, והיות דוידי בכיר בתנועת האימן ובעל קשר ישיר ובלעדי עם המנהיג ר. ארמין שישב באמריקה. באימן התייחסו לעולמות הלא נראים וארמין נחשב לבעל היכולת לקרוא אותם. הקשר של דוידי עם ארמין התפרש כהסכמה של ארמין להצעותיו של דוידי ולתחזית השחורה שלו. ב31.12.1999 ערב האירוע המצופה, התכנסו וותיקי הישוב ואורחים מתנועת האימן בארץ, באולם בו נערכות הפגישות הדתיות של הקהילה, וחיכו לנפילת המחשבים בעולם ולתוצאות הקשות שינבעו מכך. לאחר שהתברר שהנבואה נכזבה, המשיך הישוב בחייו כאילו לא קרה דבר, אך בחודשים והשנים שלאחר מכן קרו תהליכים חברתיים ופסיכולוגים מעניינים.

הרקע התאורטי – פסטינגר

בספר "כשהנבואה מכזיבה והאמונה נשארת" (Festinger, Riecken & Schachter 1956), טענו הכותבים שבני אדם מרגישים לא נוח עם דברים סותרים ומנסים ליישר את השפעתם, לעגל את הפינות. ככל שהדיסוננס גדול יותר, כך גדלה הנטייה להפחית את המתח בין הניגודים. בני אדם מחפשים רצף והמשכיות בענייניהם. אנשים מחפשים רצף בין הציפיות שלהם והמציאות, ולכן הם עוברים תהליך של הפחתה דיסוננטית כדי שהפעולות והמודעות יהיו מיושרים זה עם זה. לדוגמא, אדם מחליט שהוא לא אוכל מאכלים משמינים אך בפועל עושה זאת, הוא צריך להפחית את הדיסוננס ועושה זאת בארבעה דרכים:

1. שינוי ההתנהגות או המחשבה
2. הצדקת ההתנהגות על ידי הפחתת מודעות הסתירה
3. הצדקת ההתנהגות על ידי הוספת גורמי מודעות נוספים
4. התעלמות והדחקה

פסטינגר חיפש דוגמא שאי אפשר להתווכח איתה ושלא משתמעת לשתי פנים, וזו נקרתה לו דרך מודעה בעיתון של אישה בשם דורותי מרטין שהנהיגה קבוצת מאמינים קטנה וטענה שסוף העולם קרוב. הוא יקרה ב-21.12.1954 במבול גדול, ורק היא וקבוצת מאמיניה תינצל על ידי צלחות מעופפות שיגיעו לכדור הארץ. לפסטינגר וצוותו ברור היה שהנבואה לא תתממש והם ציפו לדיסוננס חזק ביותר בעקבות המחויבות והפומביות שדורותי וחסידיה קיבלו על עצמם. פסטינגר ציפה שכישלון הנבואה – לפי מודל הדיסוננס הקוגניטיבי, לא יביא בהכרח להכרה בטעות, ואכן זה מה שהיה: בניגוד למצופה, אי התגשמות הנבואה לא הביאה לאובדן האמונה, אלא הקבוצה המשיכה באמונתה וידעה להתגבר על הדיסוננס, ואף להתחזק. הספר "When Prophecy Fails" (Festinger, Riecken & Schachter 1956) מעלה שאלות של התמודדות קבוצות וכתות דתיות נוספות עם הנושא הספציפי של כישלון הנבואות שלהם, במיוחד נבואות יום הדין וסוף העולם. לאחר פסטינגר החלו חוקרים רבים נוספים לחקור את התופעה ולפתח גישות נוספות. המחקרים עסקו בקבוצות כמו חב"ד, עדי יהוה, הבהאים של הברית, ועוד, קבוצות ממשיות שהתחייבו לגבי נבואות עם תאריכים ספציפיים שלא התממשו, ובדקו את התמודדות הקבוצות עם המשבר. באופן כללי מה שקורה הוא רציונליזציה של הכישלון ואישור מחודש, חיזוק של אמונות אידיאולוגיות וחברתיות, בנייה מחדש של ציפיות, ולעיתים גם שינויים ארגוניים.

לפי מאמרו של דוסון (Dawson, 1999), נחקרו 17 קבוצות בהקשר הדיסוננס הקוגניטיבי בכתות וקבוצות דתיות על רקע נבואות סוף העולם. המחקר התמקד בשאלות: איך מתבצע מנגנון ההפחתה (הכחשה)? מה גורם לדיסוננס להיפתר ומה לא? באיזה קבוצות המשבר עבר בהצלחה? ומה ההשפעות של המשבר? התגלו מספר אסטרטגיות של התמודדות, שלהלן העיקריות שבהן:

1. הפצה
2. רציונליזציה: א. ספיריטואליזציה, ב. מבחן אמונה, ג. טעות אנוש, ד. אשמת אחרים
3. אישור וחיזוק

הפצה: פסטינגר טען שבאופן הכרחי הכישלון מביא להגברת מאמצי ההפצה כפיצוי וכהוכחה לנכונות האמונה. האמונה צריכה חיזוק מחודש, וזה מתקבל דרך ניסיונות הגיוס של מאמינים חדשים. הוא הראה כיצד זה קרה בקבוצה של דורותי מרטין, אלא שמחקרים מאוחרים יותר הראו שזאת לאו דווקא התגובה המובילה, למרות שבחלק מהקבוצות זה הופיע (Dawson, 1999).

רציונליזציה: רציונליזציה מוצלחת היא אחת מדרכי ההתמודדות הטובות ביותר עם נבואה שכשלה. המאמינים צריכים לתת פירוש מחדש למאורעות, כדי להתגבר על הדיסוננס הקוגניטיבי החזק (Dawson, 1999). ישנם ארבעה סוגים של רציונליזציה: "מבחן אמונה", "טעות אנוש", "האשמת אחרים", ו"ספיריטואליזציה" של האירועים.

ספיריטואליזציה: הספיריטואליזציה אומרת שהאירוע אכן קרה אך במישור אחר. דוגמא קלאסית לכך היא של עדי יהוה, שחיכו להופעתו של ישו ב-1914 כשנבואתם לא התגשמה, הם טענו שהוא הופיע בצורה אחרת, החל זמן שלטון מלכות שמים וישו הפך למלך השמיים. פלמר ופין (Palmer & Finn, 1992) חקרו קבוצת ניו אייג של ויניפרד ברטון שחיכתה לסוף העולם "כפי שאנחנו מכירים אותו" ב-13.6.1975 בחצות. בזמן הזה אנשים התחילו להגיד "וואו, הרגשת את זה", הם הרגישו שינוי אנרגטי. הדיסוננס עזר להפוך את חסידים לקבוצה מחויבת.

הדוגמה הידועה יותר היא של נבואת המאיה על סוף העולם ב-2012 שלא קרתה, הרבה מקבוצות העידן החדש ואנשים שהאמינו בנבואה הזו טענו שאכן העולם השתנה, אך בצורה אנרגטית.

אישור וחיזוק: כמעט כל הקבוצות משתמשות באסטרטגיה של אישור וחיזוק. מלטון (Melton, 1985) מציע שהקבוצות פונות פנימה ועוסקות בתהליכי בנייה. הקבוצה מקבלת חיזוקים על ההכנה שהייתה ומכוונת להמשיך בצפייה ובעבודה הטובה.

הכלת נבואה שכשלה

לפי דוסון (Dawson, 2011), היכולת להכיל נבואה שכשלה מבוססת על כמה תנאים:

1. מידת התמיכה החברתית
2. קווי התקשורת
3. תפקוד המנהיגות
4. המורכבות והתחכום של התורה
5. הערפול של הנבואה, הדו-משמעות של מילים מסוימות, הכללת התניות ופתחי מילוט.
6. סוג ההכנות וההיקף שלהם, מידת ההשקעה ושריפת הגשרים, מידת הגיחוך והביקורת שהם נתקלים בו.
7. טקסים – אלו עוזרים להכיל את הכישלון ולהעביר את הנבואה והתהליך לממדים רוחניים.
8. ההיבט הארגוני קובע ביכולת ההכלה של כישלון הנבואה. כל כת היא ארגון מסוג אחר. לטקס יש חשיבות גדולה בהכלת נבואה מכזיבה, יש גם חשיבות למבנה ודרך ניהול הקבוצה. נבואה שנכזבה יכולה להביא למאבק מנהיגות בארגון, ללעג ובוז על ידי אחרים, למניעה של הצטרפות אנשים חדשים ועוד, אבל כל זה קורה לעיתים נדירות.

במאמר אחר שלו – "כישלון נבואי בתנועות מילניות" (Dawson, 2011), דוסון טוען שהיכולת של קבוצה לשרוד כישלון נבואה נקבעת על ידי ארבעה תהליכים חברתיים:

1. הדרגה שבה חברים מתחברים לתהליך הנבואי והציפיות
2. הדרגה שבה החברים מונעים או מחויבים להכנות יקרות
3. הדרגה שבה מנהיגים מגיבים במהירות וביסודיות לכישלון הגלוי
4. הדרגה של תמיכה חברתית בין קבוצתית

מנהיגות וכישלון הנבואה

לפי דווסון (Dawson, 2011), למנהיג תפקיד קריטי בהתמודדות עם משבר נבואה שכשלה, וזה מתבטא בכמה דרכים:

1. הוא חייב לטפח בזהירות גוף ידע נבואי שעל ידו חסידיו מוכנים לקבל ולהגיב לנבואות.
2. זה כולל תכופות פיתיונות צד בתוך הנבואות המסיטות אותם למשהו יותר כללי, כמו "סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו", ומציעות מוצא רציונלי לכישלון, כגון "תפילה תמנע את הקטסטרופה".
3. לאחר כישלון הנבואה על המנהיג להציע הסבר רציונלי המבוסס על ההיבטים הקודמים של הידע הנבואי ועל השיטה האידיאולוגית של הקבוצה.
4. בדרך כלל השיטה הכי טובה של רציונליזציה היא ספירטואליזציה, מכיוון שאי אפשר להפריך אותה.
5. הרציונליזציה צריכה להיות מועברת בצורה אפקטיבית – בביטחון ובשלמות – לכלל החברים, גם הרחוקים.
6. ברגע שהרציונליזציה מוצבת, צריכים לחזור עליה ולפתח אותה, לקשר אותה עם פעולות מאשרות ספציפיות, חדשות או מוכרות אך מפורשות מחדש.
7. המנהיגות צריכה לשמור על הכיוון ולספק תחושה של המשכיות בין התקופה שקדמה לכישלון הנבואה לבין זו שאחרי הכישלון הנבואי.

דווסון אומר שלאור הכישלון, החסידים כמהים לאישור מחודש, ואת זה המנהיג צריך לספק. ברוב הקבוצות, התגובה הראשונית לכישלון לא פוגעת במנהיג או באידיאולוגיה, יש כאן מעין הלם, ורק לאחר זמן מגיע גל מאוחר של בעיות. זה נותן מספיק זמן בידי ההנהגה להגיב לשעת החירום, ומה שקובע זה תגובה נחרצת, בטוחה, הגיונית שמגיעה לכולם. ואז, בדרך כלל, המשבר עובר.

גישות נוספות

ישנן גישות נוספת לדיסונס הקוגניטיבי

ההקשר הרחב   

מספר חוקרים טענו שהנבואה לא נתפשת ככישלון בעיני חברי הקבוצה, משום שהם לא רואים את הדברים מנקודת המבט הדתית. לפי טענתם החוקרים האחרים נוטים ליחס יתר משמעות לנבואה בהקשר של כתות וקבוצות דתיות, אך המציאות אינה כך. כישלון הנבואה מעביר את הדגש להיבטים אחרים של הקבוצה הקשורים לתפקיד שהיא ממלאת בחיי חבריה. הקבוצות אינן מתארגנות סביב הנבואה; יש להם היסטוריה קודמת ודגשים אחרים, והכישלון של הנבואה משפיע, לרוב, רק על אלו שנמשכו לקבוצה בגלל הנבואה עצמה. מלטון (Melton, 1985) טען שהדוגמאות ההיסטוריות של פסטינגר לא מדויקות ושבתוך הקבוצות הנבואה נתפשת כמתגשמת. לפי מלטון, הנבואה היא רק חלק במכלול הקשרים בין היחיד לקבוצה ולאו דווקא החלק החשוב.

החוקרת דיאנה טומינה (Tumminia, 1998) טוענת שמה שנראה כעובדות לפסטינגר מתפרש אחרת אצל המאמינים, המתייחסים למימד טרנסנדנטי שמבטיח אותם מכישלון, וזו גישה סוציולוגית לעומת הפסיכולוגית של פסטינגר. כמו כן, בתוך הקבוצה, הנבואה פחות משמעותית ממה שנראה למתבונן מבחוץ.

טיעון החיים הדתיים

חוקר בשם פרוס (Prus, 1976) טוען שדיסוננס הוא חלק אינטגרלי מחיים דתיים ומה שארגונים דתיים למדו להתמודד איתו. עוד הוא מציין, שהאינטנסיביות של הדיסוננס משתנה מאינדיבידואל לאינדיבידואל—לאלו שבפנים הוא פחות מורגש מאשר לאלו המסתכלים מבחוץ. מערכות אמונה לא דורשות מערכת עקבית והגיונית, ולעיתים פשוט מתעלמות מהדיסוננס. הם לא מכירים בכישלון, עוצמים עיניים. העולם מספק מספיק תירוצים כדי להמשיך ולהאמין בנבואה בצורה זו או אחרת.

פרוס טוען שאפשר ללמוד על דיסוננסים דתיים כלליים דרך מחקר המקרה הדרמטי של נבואה שכשלה. נבואה שנכשלה היא חלק מדיסוננס גדול יותר של חיים דתיים שלא מתיישבים עם האמת המדעית. הדיסוננס, שנראה על ידי חוקרים מבחוץ, שמונע על ידי הגיון, לא משותף לחברים מבפנים שלא חולקים אותם תפישות עולם. לא בהכרח חברי הקבוצה מכירים בכך שהנבואה כשלה.

טקס המעבר

פלמר ופיין (Palmer & Finn, 1992) טוענים שמנהיגי קבוצות רוחניות עכשוויות לעיתים קרובות מתחילים בהרפתקה מילנרית באופן בלתי צפוי, כאשר המנהיג מגיב לקונפליקטים גוברים או כאבים בתוך קהילתו, דבר הדורש ארגון מחדש קיצוני—או לידה מחדש. במקרים כאלה, הטקס של האפוקליפסה, שבמבט ראשוני נראה כמכוון להרוס את הסדר הישן של כדור הארץ, למעשה מתפקד ככלי ליצירת סדר חדש בתוך הכת או הקבוצה. ה"הצגה" של סוף העולם נראית כטקס מעבר קולקטיבי לזהות קבוצתית חדשה.

הצדקת המאמץ

דריל בם (Bem, 1967) טוען שאדם הולך בעקבות המעשים שלו ובונה עליהם תיאוריות, אין צורך בדיסוננס או בתחושה לא נעימה—זה קורה ממילא. אדם מנסה להבין את מעשי עצמו כדרך מתבונן מבחוץ, מתוך תיאוריית התפישה העצמית. עשייה יכולה לגרום לשינוי בעמדה. אדם נוקט בעמדה בתהליך שקול ורציונאלי, בו הוא מפרש תחושות עמומות בעזרת התנהגותו.

תיאורית הצדקת המאמץ (Effort Justification) צמחה בתוך תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי. לפי תיאוריה זו, ככל שמשקיעים יותר מאמץ, כך צריך להצדיק אותו, על ידי התאמת העמדה והעלאת הערך הסובייקטיבי של המאמץ. בדרך זו, הדיסוננס נפתר.

תקווה ומשיחיות

לפי וויסר (Weiser, 1974), הרציונליזציה נעזרת במנגנונים הבאים:

1. החלפה של המטרה במטרות נגזרות.
2. קבלה בברכה של נביאים מחקים.
3. המרצה של פעילות הפצה במטרה להשיג תמיכה חברתית.

וויסר מביא דוגמאות של תנועות משיחיות פוליטיות של עמים מדוכאים ברחבי העולם, שעבורם כישלון הנבואה היה משמעותי במיוחד לאור התקוות שתלו בו. לאחר כישלון הנבואה, המאמינים ממשיכים להאמין בתקוות המשיחיות שלהם, משום שאין להם ברירה; הם זקוקים לתקווה, וכך גם החברה, כדי לשרוד. הנביא והתקווה המשיחית הם הכרחיים למדוכא; הצורך בנבואה ובמשיחיות קיים באדם. המשיחיות מאפשרת קבלה של ערכים מסוימים הנחוצים לאינטגרציה של חלקים שונים בחברה. המנהיג מקבל את כוחו מהחברה, ובמקביל, זהו צורך של האינדיבידואל.

נבואות כושלות בישראל

מוטי ענברי בספרו "נבואות כושלות בישראל" (Inbari, 2010) מנתח את השיח שנבע מכישלון נבואה ומביא חמש דוגמאות של קבוצות בישראל וכיצד הן מגיבות לכישלון הנבואה. אחת מהקבוצות שהוא עוסק בהן היא זו של אברהם שיינמן וחסידיו, חוזי הקץ, שקשורה גם לבאג 2000.

ענברי מציין שהקבוצה האמינה בקץ ימים שמתחלק לשלושה שלבים:

1. בקץ הימים, יהודים בתפוצות יוכלו להתחמק מהכחדה רק על ידי כך שיבואו לישראל.
2. האירועים הללו יקרו לאחר התמוטטות עולמית של מערכת המחשבים בעקבות באג 2000.
3. זעם ההמונים על התוהו ובוהו יופנה כלפי היהודים.

שיינמן הסתמך על תפיסות קבליות ובמיוחד על שני ספרים – "חסד לאברהם" ו"גליה רזה" של תלמידי האר"י. הוא ציין שאסונות אנוש, מלחמות בין-לאומיות והתפרקות של מערכות בקנה מידה חסר תקדים יערערו את יסודות המבנה החברתי, הכלכלי והביטחוני של העולם. העולם יהיה כמו מרקחה והמקום הבטוח היחיד יהיה בארץ ישראל.

לאחר כישלון הנבואה, לקח כמה חודשים עד שהקבוצה התפרקה. ענברי לא נכנס לעומק התהליכים שעוברים על הקבוצה ומסתפק בתיאור המאורעות עצמם.

רקע מעלה צביה והאימן

האימן היא תנועה שהוקמה על ידי ר. ארמין (המכונה "ליאו") באנגליה בתחילת שנות השבעים. הרקע של התנועה הוא מערכת אמונות דתיות המתייחסת לעולמות נסתרים (אנרגטיים) ונשענת על מסורות אזוטריות מערביות המערבבות אוקולטיזם וספיריטואליזם עם רעיונות העידן החדש, התפתחות אישית וציפייה לשלב הבא בהתפתחות האדם וכדור הארץ. תנועת האימן חוותה התחלה מתפרצת ונלהבת בשנות ה-70, המשך בניסיונות מיסוד, גיבוש וסיכום שונים בשנות ה-80, מאבק פנים וחוץ ארגוני בשנות ה-90 ופרישה חלקית של ליאו מקשר עם הארגון והמאמינים בשנים האחרונות לחייו (מת ב-2003).

שלוחת תנועת האימן בישראל החלה לפעול באמצע שנות השבעים בהנהגת שני אנשים שחזרו מאנגליה. בתחילה היא עוררה התלהבות רבה ורבים הצטרפו לפגישות, אך בתחילת שנות ה-80 נתקלה בהתנגדות שהגיעה לשיא עם פרסום דו"ח הכתות של תעסה גלזר. בשנת 1986 עלו מספר אנשי אימן להתיישבות במעלה צביה בעידוד אחד משני מנהיגי האימן בארץ באותה תקופה, וללא תמיכה של ליאו. הרעיון שמאחורי ההתיישבות במעלה צביה היה כפול: מצד אחד ליישם את תורת האימן באופן מעשי בחיי היום יום, ומצד שני להימנע מהטעויות שהיו נחלת הארגון בעבר.

בשנות חייו האחרונות (משנות ה-90) ניתק ליאו באופן כללי את הקשר עם אגודת האימן פרט למקרה יוצא דופן והוא הקשר עם הישוב מעלה צביה. החל משנת 1994 ועד ליום מותו הוא היה בקשר אינטנסיבי עם מעלה צביה, בעיקר דרך דני דוידי מזכיר הישוב. במסגרת קשר זה אורגן הישוב מחדש לאור עצותיו של ליאו, כפי שעברו לדוידי, הן מבחינה ארגונית והן מבחינה פיזית. הארגון מחדש כלל את כל התחומים: אקולוגיה, חינוך, מבנה מוסדות היישוב, ועוד, והוביל לתפישה של מעלה צביה כתבנית אידיאלית של חיים משותפים הקשורים להתפתחות ושינוי. המשימה של מעלה צביה נהייתה להיהפך למודל חיקוי (תבנית).

דוידי, שהיה בתחילת הדרך מזכיר הישוב וחלק מהנהגה קולקטיבית, הפך למוביל השינוי ובסופו של התהליך למנהיג בודד.

ב-1995, במעלה צביה ובהנהגתו של דוידי, נתנסחה אמנה וחוקה חדשה הנותנת כוח כמעט לא מוגבל לוועד ומעקרת את סמכויות האסיפה הכללית, מעבירה אותם לגוף מצומצם בשם המועצה שרובו ממונה על ידי ההנהלה ולא נבחר בבחירות דמוקרטיות. האמנה – חוקה – תקנון מצליחה לעבור, בדרך כלשהי, את אישור רשם העמותות, הנותן לה תוקף חוקי, ורק כמה שנים לאחר מקרה באג 2000 מוכנסים בתהליך הבחירות בישוב שינויים.

במקביל לכך מוקם ב-1997 מעין מקדש במעלה צביה – בניין גדול הקיים עד היום שנקרא "הבאר", המיועד לפגישות קהילתיות, אך גם לפגישות של מוזמנים בלבד המעמיקים בתורת האימן. וכך, מתגבשת קבוצה של אנשים נבחרים שעוסקים יחד עם דוידי בלימוד הכתבים הסודיים של התכתובת בינו לבין ליאו.

השינוי שעובר הישוב כתוצאה מהקשר האינטנסיבי עם ליאו יוצר מבנה היררכי, סמכותי, הקיים במקביל במישור הפיזי אדמיניסטרטיבי וגם ברמה הרוחנית. עד אז התפישה השלטת בציבור הייתה שהישוב הוא קהילה אחת הפתוחה לכולם, ומאז מתפתח חוג סגור של מקורבים, כשבראש הפירמידה עומד דוידי שהוא בעל סמכויות כמעט לא מוגבלות בענייני ניהול היישוב, התפישה השלטת היא שיש לשמוע לו מכיוון שהוא הצינור שדרכו מתקיים הקשר עם ליאו, ודרכו עם העולמות הלא נראים.

הנבואה על באג 2000

בשנת 1999, דוידי משתכנע שכשל המערכות במחשבים הצפוי לקראת שנת 2000, והנקרא באג 2000, יוביל להתפוררות המערכות השלטוניות, כלכליות וחברתיות ולמצב של כאוס. הוא תופש את האירוע הצפוי כמאורע אפוקליפטי שבמסגרתו מערכות החיים הרגילות, כפי שאנו מכירים אותם כיום, יקרסו, הסדר העולמי יתפורר. מארג החיים המוכר יהפוך להיות לא בטוח ולא צפוי. השלטון המרכזי יתפורר והעולם יכנס למצב של תוהו ובוהו שבו כל דאלים גבר, והכוח נתון בידי שלטון כנופיות, רעב וצמא פושטים בארץ, מחלות, מלחמות ואובדן שליטה. לפי תפישתו ייקח זמן רב עד שייווצר סדר חדש.

הוא מצליח לשכנע את חברי ומוסדות היישוב בתחזיותיו הקודרות, ולגייס אותם למאמץ של הכנות קדחתניות ויקרות בכדי לקדם את פני האירועים. במהלך שנת 1999 יש מהלך נרחב של התגייסות התושבים לקראת קריסת מערכות התמיכה הבסיסיות של החברה, במשך קרוב לשנה גויסו (לעיתים תוך שימוש בסמכותו החוקית של היישוב להטיל היטלי חירום על תושביו) כספים רבים מהתושבים, הוכנו בורות מים, מכולות עם אוכל, מערכות השקיה וחקלאות, כיתת כוננות, ציוד רפואי ועוד. פגישות רבות התרחשו כדי להתכונן לתרחיש האפוקליפטי, ונעשו ראיונות אישיים כדי לעודד את אלו שלא התגייסו למאמץ. בנוסף לכך נשלחו מכתבים מאיימים לתושבים, לדוגמא: מי שלא יכין בביתו בור מים, לא יהיה זכאי לשתות ממאגר המים היישובי, וכו'.

בניגוד להכנות הכלליות בעולם לאירוע באג 2000, ההסתמכות במעלה צביה הייתה לא רק על תחזיות מדעיות, אלא גם נבואות אזוטריות של נוסטרדמוס ואחרים, שהתנבאו על מאורעות אפוקליפטיים שיקרו בזמן הזה, ונתמכו בתחזיות המצויות בתוך הכתבים של האימן ודבריו של ליאו על התפוררות "נייר האורז" של העולם. התרחיש היה קיצוני וההנחה הייתה שייקח שנה או יותר למערכות העולמיות לייצב את עצמן (ראו ראיון עם יניב קמחי).

הדפוס שהופעל הוא ציפייה לאירוע אפוקליפטי שישנה את פני העולם. האמונה חוזקה על ידי תהליכי מחשבה ושיחה שהתקיימו בפורומים שונים בישוב ובמיוחד בקרב קבוצת התמיכה המקורבת לדוידי, החוג הסגור שנחשף לכתבים הסודיים שנקרא ה"באר". בפגישות סגורות של קבוצה זו הואדר והועצם תפקיד המנהיג לעת החירום והחשיבות שיש להמשך קיום הישוב מעלה צביה כמשמר את תורת ואנרגית האימן, שיש לה חשיבות קריטית לעתידו של העולם.

התחזיות של דוידי נתפשות כנבואה, שיש לה אישור מליאו, מאורע שעליו בישרו כתבי האימן בשנים עברו, הנסמך גם על מחקרים מדעיים. ההכנות נתפשות כמינימום הנדרש מאנשים רציניים הרוצים להבטיח את עתידם, ומיישוב שיש לו תפקיד מרכזי למלא בעולם החדש שייווצר לאחר מכן, ובשימור הידע הרוחני האנושי. מי שלא מתגייס להכנות נתפש כלא אחראי וכפוגם במאמץ והאידאה היישובית. אלא שבסופו של דבר הנבואה מכזיבה. האירוע האפוקליפטי לא קורה, ואנשי מעלה צביה צריכים להתמודד עם הדיסוננס שבין מה שהם ציפו שיקרה לבין מה שקרה בפועל, במיוחד לאור הנבואה הממוקדת שאי אפשר היה להתכחש לה, ההתחייבויות גם האישיות שהם לקחו על עצמם, האנרגיה, הזמן והכספים הרבים שהשקיעו בתהליך ההכנה.

ההכנות

לפי המסמכים שבידי, נגבו תשלומי חובה מהתושבים בסך של 130,000 ש"ח ותרומות בסך של 110,000 ש"ח (מסמך מצורף 214,000 ש"ח). הגבייה הייתה פרטנית ורבים מהתושבים התקשו בכך. כספים רבים גם הגיעו מחוץ ליישוב, מאנשים שרצו להבטיח מקומם לעת חירום ולתרום למאמץ הכללי. ההכנות כללו את קניית הדברים הבאים: אורז, חיטה, קונטיינרים, גדרות תיל, מכלי סולר ענקיים, מכלי מים, ג'ריקנים, בלוני גז, עצי הדר, תנורי עצים, תנורי גז, בזנטים, גדר רשת, גנרטורים, משאבות, גלילי ניילון, עששיות ועוד. הישוב התכונן לאספקת מים עצמאית במשך שנה. עשרים ושניים מיכלי מים ענקיים נקנו באופן פרטי בסכום של 12,000 ש"ח, עשרות בורות מים פרטיים נבנו בבתים, הוקמו מאגרי מים ציבוריים, וזאת בנוסף לאגם המלאכותי הקיים בישוב.

ב-13.12 התקיימה פגישת מועצה (ועד) חשובה מאוד! שבה נקבע סופית "אופן ניהול הישוב במצבים לא צפויים" והתקיים דיווח על ההכנות. הישוב התכונן מבחינה ביטחונית לקריסת המערכות הצפויה, עדכן את מאגר כלי הנשק, תרגולות כיתת הכוננות, תסריטים אפשריים. מבחינה חקלאית הוקמה תשתית לגידול אוכל עצמאי. מבחינה ארגונית נקבעו נהלים חדשים להחלטות וניתן כוח וסמכות למנהיגות. מבחינה פיזית נבנו מאגרי מים, חוזקו הגדרות והגנות של הישוב, הוקמו מחסני מזון גדולים, נקנו גנרטורים להספקת חשמל עצמאית והוקמו מאגרי דלק וגז. מבחינה תקשורתית הותקנו אמצעים מיוחדים לתקשורת עם ליאו הנמצא באמריקה ונקנו מכשירי קשר.

בערב באג 2000 ישבו חלק גדול מהתושבים באחד מאולמי הפגישות וחיכו לרגע הגדול, אך כאשר זה לא הגיע התגובה הייתה התעלמות והתבדחות. מישהו הציע לעשות "אורזיה", על משקל "אורגיה", מכל כמויות האורז הגדולות שנאגרו. בסופו של דבר שום דבר לא קרה, העולם נהג כמנהגו גם לאחר באג 2000 והנבואה התבדתה כלא הייתה.

ביטויי המשבר פנימיים וחיצוניים:

ההכנות ל"משבר" שינו את דרך ניהול הישוב מארגון שלפחות על פני השטח הוא דמוקרטי, לארגון בעל סגנון צבאי. תרחישים אפוקליפטיים תורגלו ונדונו, ובציבור התבססה תודעת חירום שהמצדיקה נקיטת אמצעי חירום. כתוצאה מכך הופעל מנגנון מוסדות הישוב החוקיים כדי לגבות כספים מהתושבים, והתקיים לחץ חברתי ודתי גדול על החברים להשתתף בהכנות מעבר לחובה, תוך נידוי פומבי של המתנגדים.

במהלך השנה התחזיות הפכו ליותר מפחידות, מה שהביא אנשים לשנות את תכניותיהם ולהתגייס באופן יותר טוטאלי למאמץ. המשבר המתקרב בידל את אנשי מעלה צביה בתודעתם מהחברה הכללית שבה הם החלו להתערות בשנים שקדמו לכך, וגרם להם להרגיש עצמם שונים ובעלי תפקיד מיוחד.

המשבר גרם לקיטוב בקרב החברים במעלה צביה בין המאמינים ואלו שמשתתפים במאמץ, לבין המעטים שביקרו אותו ולא נסחפו עם השאר, קיטוב הקיים עד היום, שהוביל בסופו של דבר למאבק חברתי משפטי ולעזיבת חברים את הקהילה והיישוב.

המשבר רומם ובידל את מנהיגותו של דוידי והקשר שלו לליאו, מעמיד ברשותו אמצעים כספיים וניהוליים שלא היו בידיו לפני כן, והופך אותו למנהיג יחיד, בעל עמדה לא רק במעלה צביה, אלא גם בתנועת האימן העולמית.

כישלון הנבואה חייב את התושבים להתמודד עם ההוצאות הגדולות שהם לקחו על עצמם, עם מה שנשאר מההכנות – כמויות אדירות של אוכל, בורות מים, ציוד חקלאות שאף אחד לא השתמש בו, עם השיחות שהם ניהלו עם אחרים, מחוץ לתנועה, ועם העובדה שמה שהם חשבו שיקרה לא קרה. ובאופן עמוק יותר עם ההערכה שלהם של עצמם ושל המנהיגות, שיקול דעתם, ונכונותם לקבל את דרך קבלת ההחלטות בישוב. זה הביא לתהליכי פרידה מהארגון אצל חלק מהאנשים, ואלו אצל אחרים להתחזקות האמונה ומאמצי ההפצה. הרבה מחברי היישוב הביעו תמיכה בדוידי דווקא לאחר כישלון הנבואה, במיוחד כאלו שהרוויחו על ידי כך התקדמות במעמד והכללה בקבוצה המקורבת. מן הצד השני, המשבר עורר ספקות בקרב חלק מחברי היישוב האחרים במנהיגותו של דוידי והתחלה של חשיבה ביקורתית ועצמאית.

חמישה אנשים מהיישוב, שכבר לפני כן נחשבו ליוצאי דופן, ניסו לקרוא לאסיפת יישוב לצורך הסקת מסקנות והפקת לקחים מהנבואה שהתבדתה. זו הייתה פעם ראשונה שהתארגנה אופוזיציה להנהגה, אך הרוב הגדול במעלה צביה דחה כל ניסיון להתייחס למשבר, וקטלג את המעטים שהעזו לעשות זאת כבוגדים. הניסיון לקרוא למפגשי לימוד והפקת לקחים נפסל על הסף בטענה שזה לא הדרך של האימן. בפועל, לא נעשה אף מפגש ציבורי לדון במה שקרה. אציין בשלב זה שהרגישות לביקורת מסוג כלשהו גברה, ועמה גם האפשרות לקרוא לדיון ציבורי. האפשרות לקרוא לאסיפה כללית נסגרה. הנאמנות למנהיג נתפשה כערך וקריאת תגר עליו כמעשה לא מוסרי.

כשנה לאחר המשבר החל מאמץ יישובי להקמת מכינה קדם צבאית במעלה צביה. זאת הייתה פנייה חלוצית לעולם, ניסיון לעבודה ישירה עם נוער, והסתמכות על הניסיון הצבאי והרקורד של אנשי הישוב שהודגש בבאג 2000. לפי דעתי, וכפי שארחיב בהמשך, זהו סוג של התמודדות עם המשבר בדרך של הפצה, ולמרות השנה שחלפה שני האירועים קשורים זה בזה.

למחרת האירוע שלא קרה, כינס דוידי פגישה בה טען שההתכוננות הייתה טובה לישוב והכרחית, שהיה זה חוסר אחריות מצדנו אם לא היינו מתכוננים, ושליאו תומך בכך. בפעם זו הוא הדגיש והסתמך על התחזיות המדעיות המקובלות (דוח מבקר המדינה 1999).

כמה שבועות לאחר הנבואה שהכזיבה, כינס דוידי פגישה של כל הישוב ובה הקריא מכתב שכתב לארמין שבו הוא מעלה את חששותיו שלאחר ההכנות הרבות והכספים שהושקעו, לאחר שהוא טען בביטחון ובלהט שתרחיש האימים יקרה ושום דבר לא קרה, התושבים יצלבו אותו. המטרה של הקראת המכתב הייתה להביא את תשובתו של ליאו, והיא: "זה לא משנה מה הם חושבים עליך, משנה מה אני חושב עליך".

כתוצאה מההכנות לבאג 2000, דוידי צבר כוח וניסיון בהפעלה של פרויקטים גדולים, אך מן הצד השני באופן תת-מודע הרגיש לא נוח עם החברים ביישוב, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו לארמין. משלב זה והלאה הוא החל לפנות החוצה לעולם. זה התחיל במיזם של המכינה הקדם צבאית שהחל מיד אחר כך. כשנתקל בקשיים הוא הלך ראש בקיר ודחף את היישוב לפנייה לא מוצלחת לבג"ץ. הדבר הוביל בהמשך לפתיחת דינמיקה חיצונית במעלה צביה שנקראת פריזמה 2000 הפעילה עד היום, במטרה לצרף דור חדש שלא ידע את יוסף.

דוידי החל לכוון את מאמציו ותשומת ליבו החוצה, לפעילות בחו"ל וקשר עם הנהגת האימן, מממש בזה את האמרה "זה לא משנה מה שהם חושבים עליך, משנה מה שאני חושב עליך". הקשר שנוצר עם גורמים בעולם עזר לו במהלכים אלו. במהלך משבר באג 2000 היה דוידי אחראי ליצור מקומות מפלט/מקלט לליאו והנהגת האימן האחרת והסתובב בקרב קהילות אימן ברחבי העולם.

תשעה חודשים לאחר הנבואה שכשלה, הגיעו מאורעות אוקטובר 2000 עם האוכלוסייה הערבית בגליל, מעלה צביה הייתה נצורה לכמה ימים ומאוימת על ידי המון מוסת. באג 2000 נתפש, על ידי חלק מהתושבים, כנבואה שהתממשה שהכינה את היישוב למצבי חירום. זאת הייתה רציונליזציה שלאחר מעשה. עד היום (ראיון בטלוויזיה ערוץ 2, רות בן יעקב מזכירת היישוב 2014), הדעה הרווחת במעלה צביה היא שהמשבר לימד כמה אנחנו תלויים בחשמל, והיווה הכנה טובה והתארגנות נחוצה לעתות חירום.

מנגנונים יישובים שהוקמו בזמן ההכנות המשיכו בפעולה. הישוב התעשר כתוצאה מגיוס הכספים מהתושבים ותרומות מחברי האימן בעולם שניתנו לצורך ההכנה לתרחיש באג 2000. עודפי הכספים הושקעו בתבונה, דבר שהניב תשואה נאה במהלך השנים הבאות.

האמונה הייתה שלהכנות היו תפקיד אחר, נקבעה הפרדיגמה שגם אם המנהיגות טועה, אזי יש כנראה סיבה לכך, צריך להישמע ולתמוך, כי כל מה שהם עושים הוא טוב. סביב המנהיג התגבשה חבורה קנאית ונחושה, ומעמדו התחזק לאחר פטירתו של ארמין ב-2003. כמה שנים אחר כך דוידי עבר לחו"ל ממקד את זמנו בענייני התנועה העולמיים, שהישוב תומך בכך, ורק הרבה שנים אחר כך נוצר משבר אחר בינו לבין חבר נאמניו שהביא להפסקת העסקתו בישוב והתרחקותו מפעילות בו, אך זהו נושא למחקר אחר.

ראיונות עם תושבי מעלה צביה

הראיונות נעשו יותר מ15 שנה לאחר האירוע, ויחד עם זה מהווים צוהר ייחודי, נדיר ואותנטי לחוויה של המשתתפים, המשתפים אותה עם המראיין שהיה בעצמו חלק מתנועת האימן ועד למאורעות. להלן תקציר של הראיונות המתייחס לידע על נבואות שכשלו במחקר, ומנסה להראות את התהליכים כפי שהם מופיעים בדברי המרואיינים. הראיונות במלואם כן שאר המסמכים הרלוונטים שמורים אצלי.

ראיון עם יניב קמחי – ראש הוועד בשנת 2000

יניב קמחי, בתור ראש הוועד ומומחה למחשבים, היה במרכז ההכנות לנבואה. עם זאת, למרות השכלתו, הוא היה עיוור להשפעות האמתיות של באג 2000, ושיקול דעתו המקצועי הוטה על ידי הנבואות האזוטריות רואי השחורות. בראיון איתו נראה שהמשבר היה במידה רבה טקס מעבר, שבו נשתנה דרך קבלת ההחלטות ודוידי נהפך למנהיג כל-יכול. התוצאה הייתה חיזוק של המנהיגות וכלי הפעולה שלה (נוצרה קרן כספית שלא בפיקוח וכספים לא שקופים), הטקס כלל הפעלה של הקהילה (אוגרים ציוד, בונים מאגרי מים ומחסנים, מתרגלים מצבי חירום), וטקסי גיבוש (היה צוות שנועד לדבר עם אלו שלא מסכימים ולשכנע אותם).

המשבר, בהקשר הרחב יותר, היה דרך לגבש את הקהילה לתת לה תפקיד מרכזי יותר בהקשר של תנועת האימן הכללית (המנהיג מתחיל בסיבובי הרצאות, ההכנות במעלה צביה נהיות מודל לחיקוי, בנוסף לכך מוכנים מקומות מקלט להנהגה העולמית). זה היה המשך בידול בין קבוצת הנבחרים לכלל הציבור (לא כולם שותפו בכל המידע), חיזוק והדגשת הקשר הבלעדי עם המנהיג הרוחני (אנטנה מיוחדת לקליטת שידורים מפלורידה, הדגשה של הגיבוי של ליאו).

ההכנות מלוות בהסברים של האירוע בהקשר רחב יותר (נבואות נוסטרדמוס) והסבר חדש לתפקיד של הקמת היישוב מעלה צביה (מקלט לשעות משבר, המקום שבזכותו האימן יינצל וישרוד). האנשים שהיו חלק מההכנות תפשו באופן חדש את היותם גרים במעלה צביה (חלק מתכנית אלוהית שנועדה להיות מעין תיבת נוח למין האנושי) ואת תפקידו של המנהיג – דוידי.

כישלון הנבואה מביא לכדי תהליך רציונליזציה שמצדיק את הפעולות על ידי התחזיות המדעיות הרגילות, נעזר בסמכותו של ליאו, ומוסיף בשלב מאוחר יותר אלמנטים נוספים לאור התפתחויות עולמיות וארציות (ההכנות נועדו בעצם למאורעות אוקטובר 2000, בהם הישוב היה מנותק חלקית ומאוים במשך כמה ימים), הנבואה הייתה נכונה, אבל פספסה בתאריך. כבר לאחר הכישלון ובמיוחד לאחר כשנה החל תהליך של הפצה (מכינה קדם צבאית), הידע שנרכש בהכנות, תחושת מצב החירום באה לכדי הצדקה בקבלה שלה על ידי קהל צעיר.

מבחינת יניב, הנבואה שכשלה גרמה לו, לאחר זמן מה, לאבד אמון בדוידי ולעזוב את האגודה לאחר מספר שנים, אך רק לאחר משבר אישי בו הפסיק להיות ראש הוועד. מראיון איתו עולה שהאנשים במעגל הקרוב של דוידי, שרבים מהם מקבלים משכורות מהיישוב, נשארו נאמנים ומצדיקים את הדרך דרך רציונליזציה ומיסטיפיקציה, בעוד שחלק מאלו שלא מחויבים לדרך זו, מפתחים גישה ביקורתית שבסופו של דבר גורמת להם לעזוב את הקבוצה לאחר שהייה של כמה שנים. הביקורת המיידית נבלעת בחשיבות המשימה הכללית ובדמותו של המנהיג הרוחני, ליאו, המשמש כהקשר הרחב לאירועים.

ראיון עם ש (ביקש להישאר אנונימי)

ש הוא דוגמה לאדם שמלכתחילה נחשב לחריג במעלה צביה, בעל דרך משלו, מבקר את המנהיגות ומתנגד באופן גלוי להכנות לנבואה. הוא מבוגר יותר מרוב האנשים ובעל קשר עם תנועות רוחניות אחרות. בראיון איתו אפשר לראות את התהליך של הנבואה שכשלה מזווית שונה, של אדם שנמצא בפנים אך בעמדה ביקורתית, רואה את הדברים מבחוץ.

לפי ש, תהליך אימוץ הנבואה היה תהליך של שכנוע עצמי שבו דוידי משכנע את עצמו בנכונות מה שהוא אומר ומשתכנע מעצם העובדה שהוא חושב זאת. הפסילה של רעיונות דוידי על ידי ש לא הייתה מבוססת על שיקולים רציונליים אלא על בסיס תקשור רוחני. כלים דומים של אמונה בעולם הרוח הובילו לתוצאות שונות. ש היה יכול להשתלב בתהליך (כמו המתקשרת במחקר של פסטינגר (Festinger, Riecken & Schachter 1956) שמוסיפה להבנה), אך בגלל האישיות והדומיננטיות של דוידי, הוא מצא את עצמו מחוץ לקבוצה בעמדה של מבקר, ואז גם הופעלו מנגנוני ביקורת.

ש מזהה בקבוצה תהליך של התנתקות מהמציאות, פולחן מנהיגות, רדיפה של המתנגדים, אי סבלנות לדעות שונות ואובדן ערכים בסיסיים אנושיים לטובת המטרה הגדולה. הוא מצביע על פסיכולוגיה של הפחדה שהמנהיגות משתמשת בה כדי לשלוט. דוידי מתקשר אליו בנוגע לנבואות על באג 2000 ומשתמש בבתו (בת שנה וחצי) כדי ללחוץ עליו להשתתף בהכנות. זה גורם אצלו לתגובה הפוכה: הוא יוצא בקול גדול ורם נגד ההכנות והתפישה האליטיסטית והלא אנושית שמאחוריהן, ושואל "אנחנו נעמוד עם נשק ולא ניתן לילדים שיבואו מעראבה לקחת אצלנו מים?" הנבואה שכשלה גרמה לו לזעזוע, התרחקות מאימן וביקורת חריפה עליו, גם במבט לאחור. למרות שהוא היה חלק מהארגון באופן פעיל עד 1997, הוא עדיין מתייחס לליאו באמביוולנטיות ולא בביקורת מלאה.

לאחר כישלון הנבואה, ש מזהה כישלונות בהפקת מסקנות וטיוח של האירוע, וגם השלכות של הכישלון על נכונות התורה כולה. המסקנה שלו היא שהישוב סטה מדרכו, וזה מעודד אותו לפנות ביתר שאת למסלולים רוחניים אחרים (קבוצות אחרות), ולנתק לחלוטין מגע עם האימן, למרות שהוא ממשיך לגור במעלה צביה מסיבות אחרות. הוא מזהה שקשה לאחרים להודות בטעות ומספר שאחת הפגישות הראשונות לאחר כישלון הנבואה הייתה בנושא "מה עושים כדי שהאימן יגדל?" אינדיקציה ברורה לתהליך של הפצה, כפי שמופיע אצל פסטינגר (Festinger, Riecken & Schachter 1956).  ש משתתף בפגישה זו והיא לפי דבריו גט הכריתות שלו עם התנועה, הדרך של ההפצה לא נראית בעיניו (משתמשים בראש במקום הלב, שוללים דינמיקה קבוצתית). לפי דבריו, הנבואה שכשלה הייתה תהליך שסתם את הגולל על מחשבה חופשית והתחברות לעצמי, ושם את הדגש על החוץ. הנבואה שכשלה העבירה את הישוב תהליך קבוצתי ואישי ששינה את המציאות החברתית והאמונית, הופך את הארגון והמטרה לחשוב יותר מהאינדיבידואל.

ראיון עם א' (ביקש להישאר אנונימי)

הראיון עם א' מהווה דוגמה לקבלה של נבואה שכשלה אצל אדם צעיר בגיל ובתנועה, שהגיע למעלה צביה שנה לפני תחילת המאורעות ורוצה להתקבל חברתית ולהתחזק אמונית. הנבואות על קריסת המערכת הכלכלית העולמית הובילו את א' למתח, שינו את תפישת עולמו ביחס לחברה ולחיים. הן הביאו אותו להבין את חשיבות מגוריו במעלה צביה וחברותו בתנועת האימן. הנבואות פעלו כקטליזטור להגברת מחויבותו ומעורבותו בארגון, וגרמו לו להתמקד בנושאי הפצה. הן דגשו את תפקיד האימן כעתיד המין האנושי וחיזקו את אמונתו בהנהגה. תסריטים אפוקליפטיים שהוא דמיין כללו מלחמה גרעינית, קריסת הטכנולוגיה, חזרה לתקופת האבן, והתקפות על הישוב. הוא דיבר על כך עם חבריו ומשפחתו, דבר שהוביל אותו לקיצוניות בהתייחסות אליהם, אומר לאביו: "מה שליאו לימד אותי במשך חודשיים לא לימדת אותי במשך כל החיים."

הנבואות הביאו את א' להבחנה ברורה יותר בין אנשי התנועה לאחרים. התפישה שקיבל היא של קהילה סגורה, דואגת לעצמה, שקיומה חיוני להתפתחות האנושית. הנבואות שימשו כטקס חניכה וגיבוש לו ולקהילה כגוף סגור ומלוכד. א' מעריך את דוידי ומתחזק בהערכתו אליו בעקבות הנבואות וההכנות שקשורות אליהם. האמונה במנהיגות נותנת לו ביטחון מול הכאוס המתקרב. הנבואות הפכו להיות חלק חשוב מעולמו ושיחת היום בישוב באותה תקופה.

לאחר כישלון הנבואה, א' הלך לפגישה עם דוידי, שהשתמש בהזדמנות כדי להאשים את אלו שלא התכוננו, ואמר "הם לא נערכו כמו כל הקהילה, זה לא מקובל עלי", מדגיש את התפקיד המאחד של ההכנות. ניתן לראות כאן תבנית של האשמת אחרים והצדקה. דוידי מחזק את מנהיגותו על ידי השמצת אחרים שלא בנוכחותם בשיחות פרטיות עם אנשים, לפי דברי א' דוידי לא בוחל באמצעים בכדי להשיג את מטרתו, וא' החל לראות זאת במהלך ההכנות לנבואה שכשלה. למרות זאת הוא מקבל את דבריו והאשמותיו כלפי אנשים אחרים, ורק לאחר שנים רואה את העוול והעיוות שבהם.

לפי דברי א', הנבואה שכשלה הוסיפה לתחושת השייכות ולהשתלבות שלו בקהילה. תרמה לגיבוש, גרמה לו למדר ולהדיר את אלו שהתנגדו לה. לפנות במאמצי הפצה את העולם החיצון. להעלאת ערכם של הוותיקים והמנהיגות. זה גרם לו לבטל את עצמו ולמול חומרת הנבואה את החשיבה הביקורתית שלו, גם כיום, במבט לאחור הוא לא בטוח שהיה נוהג בצורה אחרת, למרות ששנים אחרת כך עזב את הארגון והתכחש להנהגה. יש לו ביקורת על דוידי שהלכה והתגברה עם השנים, וביחד עם זה הוא דו ערכי לגבי ליאו. הוא מזהה באירועים מרכיבים של פחד ושליטה, ואת תפקיד "אומר ההן" שהוא מאמץ. דוידי הפך למנהיג כל יכול המרחיב את שליטתו לקהילות אימן נוספות ברחבי העולם. הוא מגיע לכדי עימות עם מנגנוני השליטה הללו כעבור שנים רבות, אבל הנושא של הנבואה שכשלה מודחק.

ראיון עם אלה שי

אלה שי, חברת ישוב מעלה צביה בתקופת הנבואה שכשלה, הייתה אחת מהמתנגדות הבולטות להנהגה. מלכתחילה היא לא האמינה בנבואה. לדבריה, הנבואה יצרה פחד והיסטריה בקרב התושבים, שחשבו שהעולם יתמוטט והיחידים שיוכלו לעזור הם מוסדות הישוב וההנהגה. זה גרם להכנות אובססיביות שהביאו להוצאות כספיות ניכרות.

הנבואה יצרה גם התייחסות אליטיסטית ומפרידה בין הישוב לשאר העולם. לדבריה, התפישה הייתה שרק האימן היו חכמים מספיק להבין מה הולך לקרות ומאורגנים מספיק כדי לפעול. שאר העולם, וגם אלו בתוך הישוב שלא חלקו את דעתם, לא הבינו דבר. הנבואה גרמה להבדלה בין מי שמקבל את סמכותו והנהגתו של דוידי לבין האחרים, והפרדה זו הובעה בדיבורים גלויים ובהשמצות בפגישות הדתיות. ההתנגדות שלה לדוידי החלה שנים לפני הנבואות אך קיבלה חיזוק בעקבות ההיסטריה שנוצרה.

לדבריה, כישלון הנבואה גרם לכעס בקרב חלק מהאנשים, בעוד אחרים המשיכו להאמין וטענו לפספוס בזמנים, רציונליזציה שהוצדקה אחר כך על ידי מאורעות אוקטובר 2000. הרבה אנשים הצדיקו את ההכנות מסיבות שונות, בעיקר קהילתיות.

הנבואה שכשלה חידדה את ההיבטים השליליים של חיים בתוך הקהילה והקבוצה, כפי שפגשה בקיבוץ שבו נולדה. היא התחילה לראות מזמן זה והלאה את האימן ככת. הנבואה הייתה נקודת שבר בתפישתה את הארגון והקבוצה. למרות זאת, היא לא האשימה את ליאו.

דיון

לנושא הנבואה שכשלה – מקרה באג 2000 במעלה צביה, ישנם היבטים רבים שהופכים את המקרה למורכב יותר ממקרים קלאסיים אחרים, כמו זה המופיע בספר "כשהנבואה כשלה והאמונה נשארת" של פסטינגר (Festinger, Riecken & Schachter, 1956).

ראשית, לנבואה היה בסיס בתחזיות של מוסדות מדעיים וממשלתיים (מבקר המדינה, 1999). היו אנשים רבים שהתכוננו למצבים קיצוניים, והייתה אפשרות שאכן מצבים כאלה יתרחשו. בנוסף לכך, בחברה הישראלית, הנושא של מצבי חירום, במיוחד בקרב יוצאי צבא ויחידות מובחרות, הוא חלק מהד.נ.א הקיומי, וקל מאוד להפעיל אותו.

המקרה מורכב להתייחסות, מכיוון שהנבואה התקיימה בכמה רמות של קרבה לגרעין הנהגת האימן. במעגל החיצוני, הנבואה נשענה על תחזיות ממשלתיות. ברמה הפנימית – חוג המקורבים – נוספו לכך תחזיות נבואיות של חוגים אזוטריים, תחושות, הבנות ואינטואיציות של ההנהגה, וכן רוח ותחזיות נבואיות הקיימות בכתבי האימן.

ובכל זאת, בשנת 2000 הייתה במעלה צביה תחזית וציפייה ברורה להתפרקות הסדר החברתי, הכלכלי והביטחוני, שהובילה למהלך של הכנות רבות, שינויים באורחות החיים והוצאות כספיות משמעותיות. אי התממשות התחזית יצר דיסוננס קוגניטיבי, גם ברמת המעגל החיצוני, ועוד יותר ברמת המעגל הפנימי. לכך אני מתייחס.

ראשית, נשאלת השאלה: מדוע עלתה הנבואה מלכתחילה? מה גרם לדוידי להאמין בה ולדחוף את הנושא בכל כוחו?
מהראיונות השונים עם האנשים עולה תמונה שמספר לא מבוטל של אנשים החלו להדיר את רגליהם מפגישות הישוב ולהתנגד באופן סביל להנהגה ולדרכה בשנתיים שקדמו לנבואה. ההתלהבות הראשונית מהקשר עם ליאו, שהחלה ב-1995, דעכה. התזמון של העלאת הנבואה לאחר התחלת התרחקותם של חברים מהקבוצה מעורר תהיות. הנבואה שימשה דרך לבסס את המנהיגות, לקבוע אורחות חיים ונהלים חדשים, לסנן אנשים, ולהעביר את הישוב דרך מעין טקס מעבר. היא נועדה לגייס את כולם לתקופת עבודה ומחויבות אינטנסיבית, ולמצוא אלמנט מחזק. אלו מצטיירים כמוטיבים לא מודעים לעליית הנושא (גם אם באופן לא מודע).

ההתייחסויות המפורטות והחמורות של גורמים ממשלתיים רשמיים לנושא באג 2000, והחשש הכללי בסוף 1998 לגבי הנושא (שבהמשך דעך), אפשרו לחבר בין תחזיות ממסדיות לנבואות אזוטריות. בנוסף, המשמעות הסמלית של כניסת האלף החדש הפכה את נושא באג 2000 לאילן נאה להיתלות בו.

הזמן הארוך יחסית שעבר מתחילת ההכנות ועד לאירוע עצמו אפשר פיתוח של התרחישים השונים וביסוס דרכי התנהלות וקבלת החלטות חדשות. הנושא, שהיה קשור במצבי חירום, הבליט את ניסיונו של דוידי כקצין בסיירת מטכ"ל, העלה את חשיבותו בקרב קהילות האימן בעולם ואת מרכזיותו בהנהגת האימן בארץ, והעצים את כוחה וחשיבותה של מעלה צביה במסגרת הכוללת של ארגון האימן. בנוסף, הוא איפשר התייחסות לנושא ברומו של עולם כסיבה להמשך קשר אינטנסיבי ורב-חשיבות עם ליאו. אלו הם מוטיבים לא מודעים ששיחקו תפקיד בהתפתחות ההכנות ובעיוורון שנלווה אליהן ככל שהזמן התקדם והתחזיות בעולם הרחב השתנו בקשר להשפעת באג 2000.

ההכנות, שהחלו כתהליך סביר והגיוני, בדומה לתכנון לקראת רעידת אדמה, הפכו עם הזמן לאירוע אפוקליפטי הזוי ולוו באיומים לגבי העתיד. כך זה נשאר עד לרגע האחרון. באחד המכתבים, למשל, אוימו התושבים שמי שלא יבנה על חשבונו בור מים בביתו, לא יורשה לשתות מים מהמאגר הציבורי – האגם שבמעלה צביה. הדיסוננס שנוצר עקב כך הביא את מעלה צביה לכיוון אחר לגמרי מזה שהיה לפני האירוע, ומבחינה זו האירוע אכן קרה.

בראיונות השונים, כולל עם אנשים שהתנגדו להכנות לבאג 2000, בולט נושא ההתעלמות וההדחקה. רוב האנשים אמרו שהאירוע לא היה חשוב במהלך החיים של הישוב, וזאת למרות שאנרגיה רבה, זמן וכספים הושקעו בו, ולמרות הרגשות והמצבים הקשורים אליו.

הדפוס של התעלמות והדחקה נשען על תפישה בסיסית שלאורה התחנכו האנשים באימן בכלל ובמעלה צביה בפרט. לפי תפישה זו, הדרך להתמודד עם בעיות היא לא להציף אותן אלא לכסות עליהן בכוונה ובמחשבה חדשה. האמונה הייתה שאדם לא צריך להתמודד עם עברו אלא לכוון את עצמו לעתיד, וכך יקבל עזרה אנרגטית מהמקום שאליו הוא מכוון. המונח האנגלי הוא over-ride או re-print. אדם יכול ליצור תבניות חדשות בתוכו ומחוצה לו, ובכך לתקן את העולם. תפישה זו באה לידי ביטוי גם בשם החדש של הישוב – "משימת התבנית" – שאומץ ב-1995. ההתבנות היא לפי הרצוי ולא לפי המצוי, מתוך תקווה שזה יביא לתוצאה הרצויה. הלך רוח והרגל זה מנעו התמודדות אמיתית עם כישלון הנבואה.

בולטת גם אי ההתייחסות לדבר המתבקש ביותר כתוצאה מכישלון הנבואה – המסקנה שדוידי לוקה בשיקול הדעת שלו ולכן אינו מתאים לתפקיד. בראיונות השונים, מנהיגותו של דוידי מעוררת התנגדות בחלק מהאנשים, אך איש לא הציע להחליפו או פעל בכיוון הזה.

כמה שנים לאחר האירוע התקיים משאל אישי במעלה צביה לגבי התאמתו של דוידי לתפקיד, וכמעט כל האנשים, כולל כותב מאמר זה, הביעו תמיכה בהמשך כהונתו. ההערכה על עבודתו הקשה, הרצון לשמור על ערכים אנושיים כמו נאמנות, תמיכה ומחשבה חיובית, כיסו על ההיגיון והמסקנות המתבקשות. חוסר ההתאמה של דוידי להנהגה ושיקול הדעת המוטעה שלו הובילו למשברים נוספים בישוב לאחר מכן.

מאפיין בולט נוסף של המרואיינים הוא שכולם, כולל כותב מאמר זה, מביעים נאמנות בצורה זו או אחרת לדרך הרוחנית, וממשיכים לעסוק בנושאים אלו. ההתפכחות קשורה לאדם או להיבט מסוים של התורה, ולא למכלול כולו. זהו מאפיין כללי של יוצאי כתות שונות והוא המשך מסע החיפוש הרוחני בצורה אחרת, בין אם על ידי הצטרפות לקבוצות אחרות או באופן אישי.

תפקידו של דוידי בכישלון הנבואה הוא מרכזי. ניתן לראות אצלו דואליות של מעשיות ורוחניות, שמתבטאת בתפקידו כמזכיר הישוב – אדם עם הישגים בהפעלת פרויקטים – וכמנהיג הרוחני של "הבאר", החוג הסגור של אלו שמקורבים ומכווננים יותר בתורת האימן. דוידי מעביר פגישות של התקשרות לכוחות עליונים, מביא אנרגיות, ונמצא בקשר בלעדי וייחודי עם המנהיג של האימן בעולם. לפי המאורעות, הכתבים והראיונות, נראה שאצל דוידי קיים מנגנון של הכחשה, הן עצמית והן חיצונית. ביחס להכנות, לעיתים זה נתפס ככורח שהוא רק מגיב לו (לאחר הכישלון), ולעיתים כיוזמה שלו הנובעת מתובנות של הארה. בפגישה הקובעת לאחר האירוע, בנוכחות כל הישוב, הוא מקריא מכתב שכתב לליאו, כאילו לא מדובר בו עצמו, ולא מדבר ישירות אל האנשים.

לאחר כישלון הנבואה, עובר הארגון והישוב מעלה צביה תהליך של אישור וחיזוק, המסתמך תחילה על דבריו של ליאו, ולאחר מכן על מאורעות חיצוניים שונים שקורים בעולם ובארץ. בנוסף לכך, עבור חלק מהאנשים זוהי הזדמנות להביע תמיכה במנהיג, שהרי הוא רק פעל מתוך מחויבות (לא הוא שיזם את זה), והפחד לאבד את הקשר הרוחני הרחב יותר (ליאו) מוביל להבעת תמיכה חזקה יותר ובלתי מסויגת.

המשבר במעלה צביה הוכל בעיקר מתוך פחד לאבד את הקשר עם ליאו והסמכות שהייתה לדוידי כתוצאה מכך. כל דבר אחר נתפש כמשני ולא חשוב במיוחד. זה היה הדבר הראשון שדוידי התייחס אליו ביום למחרת האירוע, והטיעון העיקרי שלו במפגש עם האנשים שהתקיים כמה שבועות לאחר מכן. לפי דבריו, ליאו טען שהוא עשה את הדבר הנכון. נוצר מעין מבנה דו-שכבתי שבו ליאו, הנמצא למעלה, אינו יכול לטעות, ומי שמתחתיו – גם אם טעה – טעותו נסלחת בזכות הקשר עם ליאו. מצד שני, פעולותיו מוצדקות בשל אותו קשר.

הלכידות החברתית במעלה צביה והדרך המשותפת רבת השנים סייעו להכיל גם את כישלון הנבואה הזה, שהפעם, בניגוד לפעמים אחרות, התלוו אליו הכנות והתחייבויות מעשיות. תפקיד מרכזי היה לתפקוד המנהיגות – דוידי, שידע להחזיר את הפוקוס ברגע הנכון לטאבו, שהוא הקשר עם ליאו, ולהתעלם מכל הדברים האחרים. דוידי הציע בדרך עקיפה ולאורך זמן כל מיני הסברים רציונליים.

סיכום

ראשית דבר, בתור חבר לשעבר בקבוצה, עברתי מסע אישי בכתיבת עבודה זו, וזה גם ערכה. לפי דעתי, רוב החוקרים נותנים משקל מוגזם למה שקורה בתוך כתות וקבוצות דתיות סגורות בהקשר של נבואה שנכשלה. המשתקף מהבנתם הוא מטוטלת הנעה בקיצוניות מצד אחד אל הצד השני – מהצד של חיים נורמטיביים אל הצד של כת כמשהו חוצני. הקבוצות נתפשות כלכודות בתוך עצמן, בסבך של משמעויות, קוסמולוגיות, התייחסות לעולמות טרנסנדנטיים, ומערכות סמלים ופרשנויות.

הניסיון שלי מראה שגם בתוך ערפילי וענני האמונה בוקעות מפעם לפעם קרני האור של ההיגיון. המאמין איננו חי רק במציאות כיתתית, אלא משלב בין המציאות האמונית לבין מציאות חיי העולם שבו הוא חייב להתפרנס ושאתו הוא בא במגע. גם בקבוצות סגורות לחלוטין קיים זיכרון העולם הקודם, ה"רגיל" – זיכרון החברה המערבית שגדלה על ערכי המדע, ההיגיון וההשכלה, גם אם לא תמיד מיישמת אותם בפועל.

לאנשים החברים בקבוצה יש בדרך כלל חיים אחרים, שהם מעין אישיות שונות הנמצאות באינטראקציה זו עם זו. שינוי באחת מהן משפיע על כל האחרות. מחקרים כמו של פסטינגר יוצאים מתוך נקודת הנחה של חיים קוהרנטיים ואישיות אחת, אך לא כך הוא. באנשים המחפשים משמעות בתוך הסבך המטאפיזי קיים מארג מיסטי, ובו בזמן גם נקודת מבט ביקורתית ותבונית טהורה – גם אם מתעלמים ממנה.

השינויים הרבים שקרו באימן במהלך השנים, היכולת שלו להמציא את עצמו בכל פעם מחדש, וגם ההתעסקות ב-event – אירוע שאמור היה לשנות את העולם אך מעולם לא קרה ולא נוסח במונחים ספציפיים של זמן והתרחשות – עזרו לוותיקי האימן להכיל את אי-התקיימות הנבואה של באג 2000. בתקופת ההכנה התקיימו כמעט בכל אחד מהמרואיינים שני קולות מקבילים: גם אנשים שהאמינו בכל ליבם השאירו מקום לספק, וגם אלו שלא האמינו הכינו דברים לכל צרה. עם כישלון הנבואה, המשיכו שני קולות אלו להיאבק זה בזה. החלק השונה והכואב במקרה זה עבור רבים היה השקעה גדולה של כספים, זמן ואנרגיה שהלכו לטמיון.

לאחר כישלון הנבואה התחילו שני תהליכים מקבילים: אותם אנשים שהתנגדו למנהיגותו של דוידי מלכתחילה התחזקו בהתנגדותם, ולימים נוצר קרע גלוי בינם לבין שאר הישוב. אותם אנשים שתמכו בדוידי והשקיעו את זמנם, מרצם ורגשותיהם בהכנות, התחזקו באמונתם. לאחרים שהתנדנדו זו הייתה הזדמנות להתקרב אל גרעין המנהיגות בהביעם תמיכה בדוידי ברגע של חולשה, או להחליט על התרחקות מהקבוצה.

המודלים של פסטינגר (Festinger, Riecken & Schachter, 1956) בהתייחסות לנבואה שכשלה עבדו גם במקרה זה, עם אוריינטציה לכמה מודלים שמציעים חוקרים נוספים. המטרה הכללית הוחלפה במטרות נגזרות, כפי שמציע ויסר (Weiser), ולאור זאת המאמץ הוצדק, כפי שמציע בם  (Bem, 1967). הנבואה הוכלה בעיקר מכיוון שהייתה חלק ממערכת אמונית גדולה יותר. לפי המודלים של טומינה (Tumminia, 1998) ופרוס (Prus, 1976), היא למעשה התקיימה ברמה מסוימת, כפי שמציע מלטון (Melton, 1985), והיוותה טקס מעבר לישוב, כפי שמציעים פלמר ופין (Palmer & Finn, 1992).

הרציונליזציה, כפי שמציע מלטון, לא הייתה מרכזית בתהליך הנבואה, אך פעלה בעיקר לאורך זמן. לעומת זאת, המודלים שמציע מלטון לגבי המנהיגות ותפקידה בהכלת הנבואה שכשלה נכונים ברובם גם במקרה זה.

ההנהגה – דוידי בדרכה ובעזרתו של ליאו – ידעה להכיל את המשבר ולצאת ממנו מחוזקת.

ביבליוגרפיה

Bem, D. J. (1967). Self-perception: An alternative interpretation of cognitive dissonance phenomena. Psychological Review, 74, 183.

Dawson, L. (2011). Prophetic failure in millennial movements. In C. Wessinger (Ed.), The oxford handbook of millennialism (pp. 150-170) Oxford university press.

Dawson, L. L. (1999). When prophecy fails and faith persists: A theoretical overview. Nova Religio: The Journal of Alternative and Emergent Religions, 3, 60-82.

Dawson, L. L. (2011). Charismatic leadership in millennial movements. In C. Wessinger (Ed.), The oxford handbook of millennialism (pp. 113-132) Oxford university press.

Festinger, L., Riecken, H. W., & Schachter, S. (1956). When Prophecy Fails: A Social and Psychological Study of a Modern Group that Predicted the Destruction of the World. Minneapolis, MN: University of Minnesota Press.

Inbari, M. (2010). Messianic movements and failed prophecies in israel: Five case studies. Nova Religio: The Journal of Alternative and Emergent Religions, 13, 43-60.

Melton, J. G. (1985). Spiritualization and reaffirmation: What really happens when prophecy fails. American Studies, 26, 17-29.

Palmer, S. J., & Finn, N. (1992). Coping with apocalypse in canada: Experiences of endtime in la mission de l'esprit saint and the institute of applied metaphysics. Sociology of Religion, 53, 397-415.

Prus, R. C. (1976). Religious recruitment and the management of dissonance: A sociological perspective. Sociological Inquiry, 46, 127-134.

Tumminia, D. (1998). How prophecy never fails: Interpretive reason in a flying-saucer group. Sociology of Religion, 59, 157-170.

Zygmunt, J. F. (1972). When prophecies fail A theoretical perspective on the comparative evidence. The American Behavioral Scientist (Pre-1986), 16, 245.

דוח מיוחד של מבקר המדינה על באג 2000 – 16.8. 1999

ראיונות עם אנשים

מסמכים פנימיים של תכתובת מעלה צביה, הוועד והמזכירות