מסורות של מוזיקה מקודשת ברחבי העולם

המוזיקה מלווה את האדם מראשית ימיו. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו כלי נגינה בני עשרות אלפי שנים, מתקופה שבה בני האדם עדיין חיו במערות והתפרנסו מציד ומלקט. איננו יודעים אילו מנגינות נוגנו בכלים הללו, אך קשה להניח שהמוזיקה נועדה רק לבידור. בחברות הקדומות לא הייתה הפרדה ברורה בין אמנות, דת וחיי היום־יום. השירה, התיפוף, המחול והטקס היו חלק ממכלול אחד, שבאמצעותו ביקשו בני האדם ליצור קשר עם כוחות הטבע, האבות הקדומים והעולם שמעבר.

במהלך ההיסטוריה קיבלה המוזיקה המקודשת צורות רבות. לעיתים היא הייתה חלק מן הפולחן במקדש, לעיתים דרך להעברת ידע רוחני, ולעיתים תרגול שנועד לשנות את מצבו הפנימי של האדם. היו מסורות שבהן המוזיקה ביטאה את הסדר שעל פיו בנוי היקום, ואחרות שבהן היא שימשה לעורר אהבה, דבקות או התגלות. אלא שבכולן מופיע אותו רעיון בסיסי: לצליל יש כוח לפעול על הנפש בדרך שהמילים לבדן אינן מסוגלות לה. בבתי ספר רוחניים עתיקים קישרו את שבעה הצלילים המוזיקאליים לשבעה הצבעים ושבעה כוכבי הלכת שנראים בשמיים בעין לא מזוינת, ומכאן הביטוי המוזיקה של הספירות

דבר מפליא הוא שאנחנו קולטים את העולם החיצוני שלנו דרך מסננת של שבע בשני החושים העיקריים הפונים אל העולם והם הראייה והשמיעה, הכלב שומע דברים אחרים מאיתנו, והדבורה רואה דברים אחרים, מישהו תכנת אותנו כך שנקלוט את העולם החיצוני דרך מסננת של שבע, ויש הטוענים שזה קשור לשבע השפעות אנרגטיות (כמו בקבלה שבע הספירות התחתונות של אריך אנפין), שבע צקרות, ושבעה איברים בגוף שלנו.

המוזיקה הפרהיסטורית

אפשר לטעון ששירה ונגינה הן צורות ביטוי טבעיות הקיימות באדם מאז הופעתו. עוד לפני שהיו כתבים קדושים, מקדשים או מערכות תיאולוגיות, היו לאדם קול, נשימה, ידיים שיכלו להכות זו בזו ורגליים שיכלו לנוע בקצב. כאשר כמה אנשים שרו ורקדו יחד נוצרה חוויה משותפת, החורגת מן הקיום האישי של כל אחד מהם. נדמה כי מבחינת האפשרויות הקוליות שלו האדם עולה על בעלי חיים אחרים (למרות שיש מי שטוענים שהלוויתנים שרים), המוזיקה היא מעין שפה מורכבת מעודנת ומפותחת, וחלקים ממנה נוגעים בחוויה המיסטית ובשאיפה הטבעית של האדם למצוא משמעות

המוזיקה הקדומה הייתה קשורה כנראה למחזורי הטבע ולשלבים החשובים בחיי האדם: לידה, התבגרות, נישואים ומוות, יציאה לציד, זריעה וקציר, חילופי עונות והופעת גרמי השמים. היא לא הייתה יצירה שאותה מבצעים מוזיקאים בפני קהל פסיבי, אלא מעשה משותף שבו השתתפה הקהילה כולה. הקצב חיבר את המשתתפים זה לזה, החזרה על צלילים ותנועות שינתה את מצב התודעה, והטקס יצר זמן ומרחב שונים מן היומיום. מחקרים הראו שכל ציורי הסלע במערות האדם הקדמון נעשו באולמות בעלי תכונות אקוסטיות, מכאן ששירה ונגינה היו חלק מהטקס הדתי. גם המגליתים של התקופה הנאוליתית היו בעלי תכונות אקוסטיות, ויש הטוענים (פאול דוורוקס) שסטונהנג לדוגמא הוא קסילופון הענק וכי האבנים הכחולות שמשולבות במעגלים מייצרים צלילים כשנוקשים עליהם.

המוזיקה המקודשת איננה רק מתארת את הקדושה אלא מסייעת ליצור את התנאים להופעתה. היא מפרידה את זמן הטקס מן הזמן הרגיל, מכינה את המשתתפים ומכוונת את תשומת לבם אל המציאות האחרת שאליה הם מבקשים להתחבר. המוזיקה היא מעין מיכל שמסוגל להכיל את הרגשות העדינים והנעלים ביותר.

מצרים העתיקה – מוזיקה במקדש

במצרים העתיקה הייתה המוזיקה חלק אינטגרלי מעבודת המקדשים. במקדש לא עסקו רק בהקרבת קורבנות ובאמירת תפילות, אלא קיימו מערכת מורכבת של פעולות שנועדה לשמור על הקשר שבין העולם האנושי לעולם האלים. המוזיקה, השירה והמחול השתלבו במערכת זו. כוהנות שרו וחוללו במקדשים, ונעשה שימוש בכלי נגינה שונים. המוזיקה הייתה קשורה במיוחד לאלה התור והכוהנות שלה, היא ליוותה תהלוכות, חגים, הופעות של פסלי האלים וטקסים הקשורים למוות ולתחייה. הכלים המוזיקאלים של התור היו בעיקר רעשנים, תופים, חלילים. בנוסף לכך נמצא במצרים נבלים ולירה.

לפי התפישה המצרית, העולם מתקיים בזכות סדר אלוהי שנקרא מאע'ת. סדר זה איננו מובן מאליו; יש לחדש אותו בכל יום באמצעות עבודת המקדש. המוזיקה הייתה אחת הדרכים שבהן הפך הסדר הבלתי נראה למציאות מוחשית. הקצב, החזרה, התנועה המאורגנת והצליל המדויק ביטאו עולם שבו לכל דבר יש מקום ותפקיד. גם המחול במקדשים לא היה מופע אמנותי במובן המודרני. תנועות הגוף היו חלק מהפולחן, ואפשרו לאדם להשתתף בגופו במאורע המיתי. ייתכן שהמסורת המקראית של מרים, שיצאה בתופים ובמחולות לאחר חציית ים סוף, משמרת הד למסורות קדומות אלו, שבהן נשים הובילו שירה ומחול בזמן של הופעת האלוהות והצלה.

יוון העתיקה – המוזיקה כמפתח למבנה העולם

ביוון העתיקה קיבלה המוזיקה משמעות פילוסופית ורוחנית מיוחדת. היוונים לא ראו בה תחום נפרד מן המתמטיקה, החינוך, האסטרונומיה והבנת הנפש. המילה "מוזיקה" קשורה למוזות, אותן ישויות אלוהיות המעניקות השראה לשירה, לזיכרון, להיסטוריה, למחול ולאמנויות. אפולו היה המנהיג של המוזות ופטרון המוזיקה והאמנויות ומכאן שמוזיקה נקשרה גם לנבואה. המזויקאי היווני המפורסם ביותר – אורפיאוס קיבל לירה פלאית מאפולו. והוא התחיל בית ספר רוחני שבו חלק מהלימוד נעשה דרך מוזיקה מקודשת. בעולם היווני המוזיקה הייתה חלק מידיעה רחבה יותר של העולם ושל האדם ואחד האנשים שהתעמק במשמעותה היה פיתגורס.

הפיתגוראים גילו שהמרווחים המוזיקליים מבוססים על יחסים מספריים. מכאן הגיעו לתפישה שהמספרים אינם רק אמצעי לחישוב, אלא עקרונות המונחים ביסוד המציאות. אם צלילים שונים יוצרים הרמוניה בזכות יחסים נכונים, הרי שגם העולם כולו בנוי על יחסים, מידות ומחזוריות. מכאן התפתח רעיון המוזיקה של הספירות. גרמי השמים נעים במסלולים שונים, אך כל אחד מהם הוא חלק ממערכת כוללת. תנועותיהם מבטאות סדר והרמוניה, מעין מוזיקה קוסמית שאיננה נשמעת באופן הרגיל. הפיתגוראים האמינו שהיקום מלא בצלילים – רטטים, וכי כל אחד מכוכבי הלכת שנראים נעים בשמיים על פני הכוכבים הקבועים רוטט בתדר מסוים, ויחדיו היקום בנוי כמו יצירה מוזיקלית: ריבוי של חלקים המתחברים לכדי אחדות.

בתפישה זו יש קשר ישיר בין המקרוקוסמוס, העולם הגדול, לבין המיקרוקוסמוס, האדם. גם הנפש מורכבת מחלקים שונים, וגם בה צריכים להיווצר יחס נכון והרמוניה. המוזיקה יכולה להשפיע על האדם לטובה מפני שההרמונה שבה משקיטה את היצרים והסערות שבתוכו, כפי שעשה אורפיאוס במסע האראגונטים.

אורפיאוס והמוזיקה כדרך חניכה

הביטוי המובהק ביותר של מוזיקה מקודשת ביוון הוא דמותו של אורפיאוס. לפי המיתוס, נגינתו הייתה כה מופלאה עד שהצליחה לרכך את לבם של בני אדם, ולהשפיע אף על עצים וסלעים. כשהוא היה מנגן העולם כולו נמלא קסם ובעלי חיים היו באים לשמוע, בזכות המוזיקה הוא ידע לדבר בשפת בעלי החיים. היה רק דבר אחד שאורפיאוס אהב יותר מאשר נגינה וזה את אהובתו אאורידיקה, אלא שביום חתונתם הכיש אותה נחש והיא מתה. אורפיאוס שלא ידע נפשו מרוב צער החליט להשתמש בכישרון המוזיקלי שלו ולחלץ אותה מהשאול, הוא השקיט את הכלב קרברוס וניצב לפני מלך השאול מנגן לו שיר עצוב על חיי אדם שרק נוגע באושר וכבר זה נלקח ממנו. מאחורי הסיפור האגדי נמצאת מסורת רוחנית שלמה של ירידה לשאול – קתבסיס. אורפיאוס הצליח לעבור את גבולות העולם האנושי בכוח המוזיקה, אך איבד את אאורידיקה בסופו של דבר, ורק בזכות המוזיקה הוא הצליח לצאת מהשגעון שאחז בו ולהתאחד איתה מחדש בעולם הרוחני.

ותה לאחר שהביט לאחור. הסיפור איננו רק אגדה טראגית, אלא תיאור סמלי של ירידה אל עולם המוות וחזרה ממנו. אורפיאוס עצמו עובר מעין מוות ולידה מחדש, ובעקבותיהם הוא מלמד את בני האדם דרך של חניכה.

לפי המסורת האורפית, האדם איננו רק גוף ונפש זמניים. יש בו יסוד אלוהי שנפל לעולם החומר ושואף לחזור למקורו. הדרך האורפית עסקה בטיהור, בהכנה למוות ובאפשרות של הנשמה להשתחרר ממעגל החיים. לפי הגרסה התרקית של סיפור אורפיאוס לאחר שאיבד את אארודיקה, השתגע וזכה להארה כצפה יום אחד בזריחה ממרומי הר גבוה, אורפיאוס פתח בית ספר למוזיקה וריקוד מקודש, ודרכם לימד את מבנה נפש האדם והעולם, הרמוניות היקום והחיים. החניכה האורפית התקיימה בקבוצות סגורות. הסודות נמסרו למי שעבר הכנה מתאימה, מפני שידע על המוות, הנשמה והעולמות שמעבר לא נחשב לידע אינטלקטואלי בלבד. הוא היה צריך להפוך לחוויה ולשנות את האדם. המוזיקה הייתה אחד הכלים שאפשרו את המעבר מהבנה חיצונית לידיעה פנימית.

השירה והמוזיקה בבית המקדש

גם במסורת היהודית יש הופעה של מוזיקה מקודשת, שהייתה חלק מהותי מפולחן המקדש. דוד המלך מזוהה עם הנבל, עם השירה ועם מזמורי תהילים. לפי הסיפור המקראי, נגינתו הצליחה להשקיט את רוחו הרעה של שאול. מכאן שהמוזיקה איננה רק דרך להלל את אלוהים, אלא כוח המסוגל להשפיע על מצבו הפנימי של האדם. דוד נקרא "נעים זמירות ישראל", והמסורת מייחסת לו את מזמורי תהילים. המזמורים לא נועדו מלכתחילה לקריאה שקטה. הם היו שירים, ולכל אחד מהם הייתה כנראה דרך ביצוע ומנגינה. הכותרות וההוראות המופיעות בחלק מהמזמורים מעידות על הקשרם המוזיקלי ועל השימוש בכלים ובסוגי שירה שונים.

בבית המקדש הפכה המוזיקה לחלק מסודר מעבודת הקודש. הלויים שרו וניגנו את פרקי תהילים בזמן הקרבת הקורבנות היומי ובאירועים מיוחדים. לא מדובר בתוספת נעימה לטקס, אלא באחד ממרכיביו. הקורבן, התפילה, הקטורת, תנועת הכוהנים, השירה והנגינה השתלבו במכלול אחד. בית המקדש היה מקום שבו המישור המקודש אמור היה להופיע בתוך העולם הארצי. לצורך כך הופעלו בו כל החושים: ריח הקטורת, מראה הזהב, האש והבגדים, טעם הקורבנות, תנועת הכוהנים וקול השירה וכלי הנגינה. המוזיקה הוסיפה למקום ממד אחר, חיבור אל הקדושה ואולי גם סדר בתנועה ובזמן. השירה בבית המקדש הייתה גם קולו של הציבור. עבודת הקורבנות בוצעה בעיקר בידי הכוהנים, אך המזמורים אפשרו לעם להשתתף באופן רגשי ורוחני במתרחש. שירי המעלות, למשל, מבטאים את חוויית העלייה לירושלים ואת המעבר מן המקום הרגיל אל המקום הקדוש. בכך נעשית המוזיקה חלק מתהליך העלייה לרגל עצמו ולא רק מן הטקס המתקיים בסופו.

למוזיקה היה גם תפקיד בהכנת האדם לנבואה. במקרא מופיעות קבוצות בני נביאים המשתמשות בכלי נגינה, ויש קשר בין נגינה לבין הופעת רוח אלוהים. הנביא אלישע מבקש שיביאו לפניו מנגן, וכאשר המנגן מנגן, נחה עליו יד אלוהים. משמעות הדבר היא שהמוזיקה יכולה ליצור מצב פנימי שבו אדם נעשה פתוח יותר להשראה ולמסר שאיננו נובע מן המחשבה הרגילה.

הנצרות – המוזיקה כתפילה מתמשכת

הנצרות ירשה מן היהדות את ספר תהילים ואת מסורת השירה בתפילה. המזמורים הפכו ליסוד מרכזי בחיי המנזרים ובפולחן הכנסייתי. נזירים ונזירות שרו אותם בשעות קבועות לאורך היום והלילה, וכך יצרו מעגל של תפילה מתמשכת. בחיים המנזריים יש חשיבות למחזוריות. היום מחולק לזמני תפילה, וכל שעה מקבלת אופי משלה. השירה מסייעת להכניס את האדם לתוך הסדר הזה. היא מוציאה אותו מזמן החיים הרגיל ומחברת אותו לזמן הליטורגי, שבו המאורעות המקודשים אינם רק זיכרון היסטורי אלא מציאות החוזרת ומופיעה.

במסורת האורתודוקסית נשמרה בדרך כלל העדפה לקול האנושי על פני כלי נגינה. הקול נחשב לכלי שהאל נתן לאדם, ולכן הוא המתאים ביותר לתפילה. המקהלה אינה אמורה להבליט זמר יחיד, אלא ליצור קול משותף. היחיד מוותר במידה מסוימת על ייחודו ונכנס אל תוך הרמוניה גדולה ממנו. השירה הביזנטית מבוססת על מסורת של נוסחים מוזיקליים שעברו מדור לדור. היא אינה רק קישוט למילים, אלא מעניקה להן צורה, קצב ועומק. אותו טקסט מקבל משמעות אחרת כאשר הוא מושר, מפני שהחזרה וההארכה מאפשרות למתפלל לשהות בתוך המילים ולא רק להבין אותן. המוזיקה הנוצרית קשורה גם לתפישה שהפולחן הארצי משקף פולחן שמימי. המלאכים שרים לפני כס האל, והמקהלה בכנסייה מצטרפת לשירתם. מכאן שהמוזיקה איננה מכוונת רק מן האדם אל האל, אלא גם מביאה אל העולם הארצי הד מן הסדר השמימי.

הדרווישים המחוללים והמוזיקה של הסַמַאע

המילה סַמַאע בערבית פירושה הקשבה. במסורת הסופית היא מציינת טקסים שבהם מקשיבים לשירה ולמוזיקה כדי לעורר את הלב. הסופים לא ראו במוזיקה מטרה בפני עצמה, אלא כלי. השאלה החשובה לא הייתה אם המנגינה יפה, אלא מה היא מעוררת באדם ולאן היא מובילה אותו.

לפי התפישה הסופית, בלב האדם קיים זיכרון של הקשר עם אלוהים. אלא שהחיים בעולם, העיסוק בעצמי וההרגלים מכסים אותו. השירה והמוזיקה יכולות לעורר מחדש את הגעגוע. המסדר המוולווי, שנוצר בעקבות חייו ותורתו של ג'לאל א־דין רומי, פיתח את אחת מצורות המוזיקה המקודשת המרשימות בעולם. בטקס הסמאע משתלבים שירה, נגינה וסיבוב. לכל אחד מן המרכיבים יש משמעות, והטקס כולו בנוי בשלבים.

החליל, הנַאי, תופס מקום מרכזי. הוא עשוי קנה שנחתך ממקומו הטבעי, ולכן קולו מבטא געגוע. בפתיחת ה"מסנאווי" של רומי החליל מספר על פרידתו ממיטת הקנים. זהו דימוי לנשמה שנפרדה ממקורה האלוהי ומבקשת לחזור אליו. מכאן שהצליל איננו רק יפה או עצוב, אלא מבטא את מצבו היסודי של האדם בעולם. גם התוף חשוב, מפני שהוא נותן את הקצב ואת פעימת הטקס. החליל מבטא את הגעגוע, והתוף את התנועה. אליהם מצטרפים הקול והשירה, המביאים את המילים של רומי ושל משוררים סופיים אחרים.

הדרוויש איננו מסתובב באופן חופשי, אלא לפי סדר שנלמד ומתורגל. הסיבוב מתרחש סביב ציר, והוא מבטא את תנועת העולם סביב מרכז. היד האחת מופנית כלפי מעלה והשנייה כלפי מטה; האדם מקבל ומעביר, ואיננו שומר לעצמו. אלא שהמשמעות איננה רק סמלית. הסיבוב הממושך, יחד עם המוזיקה, הקצב והכוונה, משנה את תחושת הגוף ואת מצב התודעה.

הטקס אינו נועד להביא לאובדן שליטה מקרי. להפך, הוא דורש אימון, משמעת ומודעות. הרעיון הוא שהאדם יוכל לנוע בעוצמה בלי לאבד את המרכז. בכך הופך הריקוד לדימוי של החיים: העולם נע ומשתנה, אך על האדם למצוא בתוכו נקודה שאיננה נסחפת עם התנועה. המוזיקה המוולווית היא אפוא חלק מדרך שלמה. היא קשורה למורה, לקבוצה, למסורת, למשמעת וללימוד. כאשר מוציאים אותה מן ההקשר והופכים אותה להופעה בלבד, נשאר היופי החיצוני, אך חלק מן המשמעות הפנימית אובד.

פטר דנוב – יצירת מוזיקה רוחנית חדשה

בתחילת המאה ה־20 פיתח פטר דנוב בבולגריה דרך נוצרית רוחנית חדשה שבה תפסה המוזיקה מקום מרכזי. דנוב למד כינור בצעירותו, נחשף למסורות מוזיקליות שונות וחיבר שירים ומנגינות עבור תלמידיו. השירה ליוותה את הדרשות ואת חיי הקהילה, אך חשיבותה הייתה עמוקה יותר. לפי תפישתו, האדם מושפע מן הצלילים שהוא שומע ומפיק. מוזיקה נכונה יכולה לסייע בפיתוח מחשבות ורגשות הרמוניים, ואילו מוזיקה אחרת עלולה לפעול בכיוון הפוך. משום כך נועדה המוזיקה של האחווה הלבנה להיות פשוטה, בהירה וקלה לשירה משותפת. היא לא הדגישה את הווירטואוזיות של המבצע, אלא את ההשפעה על המשתתפים.

הפנאוריתמיה היא הביטוי השלם ביותר של רעיון זה. זהו מחול קבוצתי המבוצע במעגל, בדרך כלל בטבע ובשעות הבוקר, לצלילי מנגינות מיוחדות. התנועות, הקצב והמוזיקה מותאמים זה לזה, וכל תרגיל מבטא רעיון או כוח מסוים. המוזיקה בפנאוריתמיה איננה רק ליווי לתנועה. בלעדיה התרגיל איננו שלם. התנועה נותנת צורה נראית לצליל, והצליל מעניק לתנועה זמן וקצב. המשתתפים נעים בזוגות ובמעגל, וכך נוצרת מערכת שבה היחיד הוא חלק מן הכלל, אך איננו נעלם בתוכו. התרגול מבקש ליצור הרמוניה בין מחשבה, רגש ותנועה, בין בני האדם המשתתפים ובין האדם לטבע. משום כך הוא מבוצע מחוץ למבנה, בנוכחות אור השמש, ההרים, המים והצמחייה. הרעיון איננו לפרוש מן העולם, אלא ללמוד להשתלב באופן נכון בכוחות הפועלים בו.

פטר דנוב על המוזיקה

מתוך המורה מדבר על מוזיקה – לחצו לקישור

אצל דנוב, המוזיקה איננה אמנות בלבד, אלא אחד הכוחות היסודיים של הבריאה. מוזיקה אמיתית בונה ולא רק מבטאת רגשות. היא מאזנת את הכוחות בנפש, מחברת את האדם אל העולם העליון, ויוצרת סדר והרמוניה במקום כאוס. האדם אינו ממציא מוזיקה; האדם מכוון את עצמו אל המוזיקה שכבר קיימת ביקום. דנוב מבחין בין מוזיקה רגילה לבין "מוזיקה אוקולטית". לדבריו, המוזיקה האוקולטית משתמשת בצלילים בעלי משמעות אחת בלבד; אינה מיועדת לבידור; נועדה לשנות את האדם; ופועלת על הנפש כמו חוק טבע.

היקום הוא מערכת מוזיקלית חיה. לכל כוכב ולעולם יש הרמוניה משלו. כל העולמות יחד יוצרים "סימפוניה של היקום". גוף האדם עצמו הוא תזמורת של איברים ורטטים. מחלה, עצב או סכסוך הם צורה של חוסר כיוון או זיוף. שירה נכונה מסייעת להחזיר את האדם להרמוניה. כאשר האדם מגיע להרמוניה פנימית, הוא מתחיל לקלוט את ההרמוניה של הטבע והיקום. לכן, מוזיקת הספֵרות אצל דנוב אינה נושא נפרד מתורת הריפוי באמצעות צלילים. זהו אותו חוק בשתי רמות: ברמה הקוסמית – הכוכבים והעולמות שרים; וברמה האנושית – האיברים, המחשבות והרגשות צריכים להשתלב בהרמוניה.

דנוב מלמד: לשיר כאשר עצובים; לשיר כאשר נמצאים בחוסר איזון; להשתמש בצלילים כדי להחליף מצב נפשי אחד באחר; לשיר באופן שכל הגוף משתתף ורוטט; ולהקדיש בכל יום זמן לשירה. הוא אף נותן הוראות מעשיות: כאשר הרגליים נחלשות – לשיר Re–Re–Re; במצב של חוסר נחת – לשיר Sol–Sol; בעת תחושת הגבלה – לשיר בהדרגה Do–Re, אחר כך Do–Re–Mi–Fa, ולבסוף Do–Re–Mi–Fa–Sol. אין מדובר כאן במחקר רפואי, אלא בשיטה אזוטרית־רוחנית בתוך תורתו.

המשמעות וההקשרים של שבעת הצלילים

Do – התחלה, יציאה לדרך, התמודדות עם קושי, החיים. צבע אדום. קשור ללב.

Re – תנועה, התקדמות, התגלות האינדיבידואליות. צבע כתום. קשור למערכת הנשימה.

Mi – מחשבה והכרה, תנאים לפעולה, מציאת עבודה או תפקיד. צבע צהוב. קשור לכבד.

Fa – העולם והמישור הפיזי, התבססות, חומר וצמיחה. צבע ירוק. קשור לכליות.

Sol – פריחה, התפתחות, פתיחת החיים, לידה של משהו חדש, יופי ושאיפה רוחנית. צבע תכלת בהיר. קשור לטחול.

La – רוך, חיבור, דיבור והבעה רגשית. אי אפשר לדבר במתיקות אם אינך יודע לשיר היטב את הטון La. עומק והבשלה, איסוף, פרי שניתן לאכול. צבע כחול־אינדיגו. קשור לכיס המרה.

Si – צדק, השלמה והתרוממות, השלמת המחזור והכנה למעבר לאוקטבה הבאה. צבע סגול. קשור למערכת העיכול.

דנוב טוען שכל איבר בגוף "פועל" כצליל מוזיקלי, וכי האדם כולו הוא למעשה כלי נגינה חי. בהרצאות אחרות הוא כותב: "כל איברי הגוף הם צלילים מוזיקליים". וכן: "אם יש כאב באיבר כלשהו, שירו שיר". השירה יכולה להחזיר את ההרמוניה ולפעול כדרך לריפוי. כל צליל הוא ביטוי של כוח חי בטבע, ולכל צליל יש איכות רוחנית משלו.

דנוב מייחס לצלילים משמעות תהליכית. לכן הסולם אינו רק רצף של גבהים מוזיקליים. הוא מתאר תהליך שלם: התחלה, תנועה, חשיבה, התגשמות, פריחה, הבשלה והשלמה. לפי דנוב, צליל, צבע ואנרגיה הם ביטויים שונים של רטט אחד. הצליל פועל דרך השמיעה, והצבע דרך הראייה, אך בשורשם הם כוחות מקבילים.

מופיע במקור הטוב – מילותיו האחרונות של פטר דנוב – לחצו לקישור

המוזיקה של הספֵרות

בהרצאה של דנוב המתוארכת ל־19 בינואר 1936 נאמר בבולגרית: „Има една хармония на сферите. Всяка звезда си има хармония. Един ден, когато хората се пробудят, ще чуят симфонията на вселената, когато всички разумни светове пеят.“ (לחצו לקישור למקור)

תרגום: "קיימת הרמוניה של הספֵרות. לכל כוכב יש הרמוניה משלו. יום אחד, כאשר בני האדם יתעוררו, הם ישמעו את הסימפוניה של היקום, כאשר כל העולמות התבוניים שרים."

מוזיקת הספֵרות איננה רק תנועה מכנית של גרמי השמים המייצרת יחסים מתמטיים, כפי שמקובל בתפיסה הפיתגוראית הקלאסית. דנוב מוסיף לתמונה ממד תודעתי ורוחני: לכל כוכב או עולם יש טון והרמוניה משלו. העולמות הם "תבוניים" – כלומר, מאחוריהם עומדים חיים ותודעה. היקום כולו הוא מעין סימפוניה חיה. האדם אינו שומע אותה במצב התודעה הרגיל. שמיעתה תלויה ב"התעוררות" או בהתפתחותו של החוש המוזיקלי הפנימי.

באותו רצף דברים דנוב אומר שאדם בעל "תודעה מוזיקלית" יכול לתפוס את המציאות באופן רחב יותר, וכי כאשר חוש מוזיקלי זה יתעורר, בני האדם ישמעו את "המוזיקה האמיתית". דנוב מבחין למעשה בין שתי רמות: מוזיקה חיצונית היא שירה, נגינה, קצב ומנגינה הנקלטים באוזן. מוזיקה פנימית היא התאמה בין המחשבות, הרגשות, הרצון והמעשים של האדם. האדם נעשה "מוזיקלי" כאשר הכוחות שבתוכו פועלים בהרמוניה. לכן מוזיקת הספֵרות היא הדגם הקוסמי של ההרמוניה שהאדם צריך ליצור בתוך עצמו. האדם הוא מעין עולם קטן, והיקום הוא העולם הגדול. כאשר האדם מכוון את עצמו כראוי, הוא מסוגל להיכנס לתהודה עם ההרמוניה הקוסמית. "החיים הם סימפוניה גדולה."

המשפט "לכל כוכב יש הרמוניה" אינו אומר בהכרח שלכל כוכב יש רק צליל פיזי יחיד. במערכת של דנוב, "הרמוניה" כוללת: קצב תנועה; תדירות או רטט; איכות רוחנית; יחס לגרמי שמים אחרים; והשפעה על יצורים ועל התודעה. כל כוכב הוא אפוא כמו קול בתזמורת. הכוכבים אינם פועלים בנפרד, אלא משתלבים באקורד או בסימפוניה כוללת. איננו שומעים את המוזיקה הנפלאה הזו לא מפני שהיא אינה קיימת, אלא מפני שהאדם אינו מכוון אליה. חושיו ותודעתו גסים מדי או חסרי הרמוניה. הוא אומר שככל שהאדם נעשה מוזיקלי יותר, הרטטים שלו נעשים עדינים יותר, זכים יותר ומאורגנים יותר. המוזיקה מאפשרת לו להשתחרר מהשפעות נפשיות נמוכות ולשנות את מצבו הפנימי. במובן זה, "שמיעת הספֵרות" היא דרגה של תודעה, ולא בהכרח שמיעה אקוסטית רגילה.

השירה האנושית היא, לפי דנוב, דרך לכוון את האדם אל הסימפוניה הקוסמית. כאשר אדם שר נכון, אין מדובר רק בביצוע מוזיקלי יפה; הוא משנה את הרטט של גופו, רגשותיו ומחשבותיו.