התפקיד של העמים הסלאביים

דנוב מייחס תפקיד מיוחד בעידן החדש לעמים הסלאבים בכלל, ולעם הבולגרי בפרט כעם שנבחר להיות מעין ישראל (יהודה) של הזמן הזה – עם סגולה. על העם הבולגרי לקבל את שליחותו, שהיא המשך של האורפיזם בתקופה הקלאסית והלימוד של קיריל ומתודיוס והבוגומילים בימי הביניים.

לבולגרים שלוש אפיונים חשובים שהופכים אותם מתאימים לשליחותם:
1 הם הממשיכים של המסורת התרקית, המילה בלגרי משמעה – לעשות טוב.
2 הם הממשיכים של המסורת הסלאבית של נתינה והקרבה.
3 הם נושאים בחובם את האופי של השבטים התורכים שהגיעו לבולגריה והתערבבו באוכלוסייה, אופי של אומץ ונחישות

הבולגרים הוכנו במשך 5400 שנה לשליחות והיא הבאת אור לעולם. עליהם להיות המובילים של הגזע השישי והתרבות החדשה. מבחינה זו אי אפשר להפריד את האחווה הלבנה מההקשר המקומי לאומי, למרות שמבחינה מהותית היא קשורה לכל התנועות הדתיות והרוחניות בעולם, ולהיבטים השונים של רוחניות ואור, הרי שמבחינה מעשית היא הופיעה בקרב העם הבולגרי, משתמשת בשפה הבולגרית, שהיא מעין שפת קודש, ומתרפקת על ההיסטוריה של הבלקן בכלל ובולגריה בפרט, במיוחד בתקופה העתיקה של התרקים ובימי הביניים שבהם היו אימפריות בולגריות גדולות והופעה של התנועה המיסטית נוצרית גנוסטית של הבוגומילים בבולגריה.

ביקור בבית של דנוב בסופיה

דנוב גר בבית ברחוב אופלוסה 66, כנראה משנת 1904 ועד שנת 1927, לסירוגין, כאשר נעדר תקופות ארוכות לרגל מסעותיו בבולגריה ומעצר הבית שלו בוורנה במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1927 הוא עבר לשכונה ולקהילה הרוחנית שהקים באיזגרב. במילים אחרות, הוא גר בבית באופלוסה 22 שנה. זהו בית דו־משפחתי, ומי שגר בצד השני של הקיר במשך רבות מן השנים הללו, מ־1904 ועד 1918, היה לא אחר מאשר מנהיג המפלגה הקומוניסטית לעתיד, גרגורי דימיטרוב. צירוף מקרים (או סינכרוניות) מופלא.

שני האישים התנגדו להשתתפות בולגריה במלחמת העולם הראשונה, וכתוצאה מכך נאלצו לעזוב את ביתם: דנוב למעצר בית ודימיטרוב לכלא, ולאחר מכן להסתר.

שני האישים היו בערך באותו גיל, כאשר דימיטרוב היה מבוגר בשנתיים. דימיטרוב נשא אישה שנתיים לאחר שעבר לבית החדש, אך לא היו לו ילדים. שני האישים היו כריזמטיים, עם חסידים רבים, וביתם היה מן הסתם מרכז של פעילות שוקקת כזו או אחרת. לפי האחווה, דנוב החביא את דימיטרוב כאשר השלטונות רדפו אחריו, וזה גמל לו בכך שאפשר לקבור אותו לאחר מותו בגן באיזגרב שבסופיה.

צריך לומר כאן כמה מילים על דימיטרוב בהקשר הישראלי. דימיטרוב היה דמות בכירה בעולם הקומוניסטי של אירופה, חבר קרוב של סטלין ואחראי על אירופה. הוא הוביל מהפכה קומוניסטית כושלת בבולגריה בשנת 1923 ונאלץ לברוח מארצו. הוא עמד למשפט בגרמניה כקומוניסט שאחראי כביכול על שריפת הרייכסטאג, והתפרסם בנאומיו האמיצים בעולם כולו. בזמן המשפט הוא נעזר כספית על ידי חברו היהודי יצחק מרקין, ולא שכח לו חסד זה. לכן הוא התערב למען מדינת ישראל אצל סטלין לפני החלטת החלוקה, והרשה ליהודי בולגריה לעלות לארץ ישראל.

בשנת 2022 עמד הבית בפני הריסה בגלל בניית כביש חדש. האחווה הלבנה רכשה אותו, שיפצה אותו ופתחה אותו לביקורי הקהל הרחב, כאשר בקומת המרתף יש מעין מקום מפגשים קטן. הצד של דימיטרוב נשאר בשיממונו.

זהו בית פשוט וצנוע. כפי שאתם רואים בתמונות, נתחיל בחדר השינה של דנוב. יש שם שולחן ועליו תמונה של אביו הכומר, מתלה לבגדים, כורסה במקום שבו הייתה המיטה, וכמה תמונות. אחת התמונות היא זו שהייתה מעל מיטתו. למעשה, זו אינה תמונה אלא מה שנקרא אנטימנסיון (Antimension) – בד מקודש המשמש כמעין מזבח, שעליו מתקיים טקס האוכריסטיה בכנסייה האורתודוקסית. משמעות השם היא “במקום מזבח”. באופן רגיל הבד מקופל בדרך מיוחדת, עטוף בבד מקופל אחר, בד פשוט שנקרא איילטון (Eileton), המסמל את תכריך הקבורה. האנטימנסיון, שנעשה בצורה מיוחדת כמו איקונה ומתקדש על ידי משיחה, ניתן על ידי הבישוף, והוא זה שנותן את הקדושה לכנסייה ואת האפשרות לקיים בה את הסקרמנטים.

לאנטימנסיון צורה מרובעת. בפינותיו תמונות של ארבעת כותבי הבשורה האוונגליסטים: לוקס, מרקוס, מתי ויוחנן, הנקשרים לארבע החיות, ארבעת היסודות וארבעת החלקים באדם. במרכז הבד מופיעה תמונה גדולה של הכנת ישוע לקבורה לאחר הורדתו מן הצלב, עם התלמידים והנשים סביבו. באנטימנסיון הספציפי שליד מיטתו של דנוב יש בצד ימין את כלי העינויים של ישוע על הצלב: סולם, כידון, מסמרים, ספוג חומץ וכו', ובצד שמאל חפצים הקשורים לפסיון של ישוע ולמהותו: הגביע שממנו שתה בסעודה האחרונה, העמוד שאליו נקשר והשוט שבו הולקה, כתר הקוצים, וגם מנורה המסמלת את אור הכתובים. לרוב מצמידים לבד שריד קטן של קדוש כלשהו.

בזמן המיסה פותחים את האנטימנסיון ומציבים עליו את הגביע והלחם, שהופכים לדמו וגופו של ישוע – הופעה מחדש של ישוע בעולם. מתוך המוות צומחים חיים חדשים. הליטורגיה אינה יכולה להתקיים בלעדיו. לאחר המיסה מקפלים אותו ומניחים אותו על המזבח בתוך האיילטון, ועליו ספר קודש.

באנטימנסיון הספציפי שבחדרו של דנוב נראה ענן מעל הצלב שמול גופתו של ישוע, ובו המילה “יהוה” בעברית. מעליו יש כתובת האומרת: “האנטימנסיון הזה, שהוא המזבח האלוהי שעליו מתבצע הטקס הקדוש הבלתי־מדמם עם גופו ודמו של אדוננו ואלוהינו ישוע המשיח, בכנסיית תומאס הקדוש.” מתחת לתמונה יש כתובת נוספת המציינת שמקורו של אנטימנסיון זה הוא במנזר אוורון (Everon) שבהר אתוס.

ואכן, האחווה הלבנה מספרת שהאנטימנסיון הזה ניתן לאביו של דנוב, הכומר דנובסקי, על ידי נזיר מהר אתוס. כאשר ביקש להתקבל במקום, נאמר לו שיש לו עבודה חשובה לעשות במקום אחר, והוא נשלח לדרכו עם הברכה הזו. לימים העביר אותה לבנו. השינה של דנוב מתחת למתנה זו מרמזת שהמשימה של דנובסקי הייתה לגדל את בנו שיביא אור לאנושות, והשינה של דנוב מתחתיה מלמדת שהוא ראה עצמו כדמות ישוע – כמשרת של המין האנושי וכקורבן שניתן עבורם.

דנוב היה איש בעל מראה מרשים, והדבר התחזק על ידי החליפות והבגדים הלבנים שלבש, התלויים על הקיר. הוא היה גם אדם משכיל, שלמד כמה שנים בארצות הברית. בחדר השינה נמצא שולחן העבודה שלו, ומחוצה לו, במסדרון, ספרייה עם הספרים המקוריים שמהם למד ואותם קרא. החדר האחרון בקומת המגורים הוא חדר אורחים, ובו שני חלונות גדולים הפונים לחצר. כאן קיבל אנשים, ומהחלון יכלו האנשים שבחצר לשמוע את שיעורי יום ראשון שלו ואת השיעורים האחרים (ראו בתמונה).

מתחת לקומת המגורים יש מטבח וחדר אוכל שבו דנוב אכל את ארוחותיו. הוא אהב סוג של ממליגה, וזה מה שמכינים במקום עד היום. לעיתים המקום משמש לפגישות של אנשי האחווה. בזמן שדנוב היה חי התגוררו בבית שתי נשים שטיפלו בו, כך לפי האחראית על המקום.

מרכז האחווה הלבנה בשכונת איזגרב

בשכונת איזגרב בסופיה, צמוד לשגרירות הרוסית, נמצא גן וורדים יפה ובמרכזו סבכה אליפטית לבנה ועליה סמלי פנטגרם, במרכזה קבר שיש בצורת פנטגרם של פטר דנוב, מייסד האחווה הלבנה בבולגריה בתחילת המאה ה20. הפנטגרם היה הסמל שלו ומשמעו חמשת התכונות שאדם צריך לפתח ולשאוף אליהם בדרך, והם אהבה, אמת, חכמה, מעלה (טוב) וצדק.

לא רחוק משם יש מרכז מבקרים הפתוח לביקורים. במקום יש חנות ספרים ובה כתבי האחווה, מוזיקה מקורית של דנוב וצילומים של הריקוד הפניאוריתמי. חלק מהספרים הוא באנגלית. בקומה השנייה יש גן ילדים וחדר פגישות ובקומה השלישית חדר שבו החפצים של דנוב, ספרייתו ומכתבתו. אפשר לבקר במקום בתיאום מראש.

מרכזים נוספים של האחווה נמצאים בכל הערים הגדולות של בולגריה. ניתן לקבל אינפורמציה באתר האינטרנט  http://www.beinsadouno.org/en

אחת לשנה, בין הראשון ל-22 באוגוסט, עולים חברי האחווה הלבנה לשבעת האגמים בהרי הרילה לשהות במקום ולבצע את טקסיהם, ובעיקר הריקוד הפניאוריתמי. החגיגות מתמקדות ב19.8 שהוא יום הטרנספיגורציה. לפי דנוב ביום זה מגיעות ישויות של אור לכדה"א, למקומות הגבוהים, ולכן זה נחשב למעין "ראש השנה" של האחווה. במהלך שלושת השבועות 1-22.8 שמחים אנשי האחווה ברילה לקבל אורחים. במקום יש אוהל אירוח מרכזי שלידו פעילות במשך רוב שעות היום, הכול בשפה הבולגרית

הצלת יהודי בולגריה בשואה

לפי הספר "קרן אור אל נשמות בני האדם", לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, החלה ההשפעה הגרמנית בבולגריה להתחזק בהדרגה. היהודים הבחינו בשינוי מסוים ביחס השלטון אליהם. בתחילת שנת 1940 הגיעו שלושה רבנים ראשיים מבית הכנסת היהודי בסופיה — הגדול ביותר בחצי האי הבלקני — אל המורה פטר דונוב ומסרו לו למשמרת את היהלומים שבהם השתמשו ליצירת תנאים רוחניים בטקסיהם הדתיים. בפגישה נכח גם האח בויאן בואב.

תחת לחץ כבד מצד גרמניה, מגיש פילוב ב-24 בדצמבר 1940 את "חוק הגנת האומה" בפני האספה הלאומית ה-25. החוק מגביל לחלוטין את היהודים ואת פעילותם, ומופנה גם נגד כתות. לפי הצעת המורה, בוריס מעכב את חתימת החוק וחותם עליו רק ב-21 בינואר 1941. באותו זמן מוצבים בשטח רומניה 680,000 חיילים של זיגמונד ליסט, שעל פי התוכנית הגרמנית אמורים לעבור דרך בולגריה, לסייע לאיטליה במלחמתה ביוון ולכבוש את יוגוסלביה.

בינואר 1941 שולח המורה את ליובומיר לולצ’ב להיפגש עם המלך בבית מריה אלכסייבה, שבו הוא מבקר בקביעות ואף סועד. מזכירת המלך היא נדיה סטויאנובה – בתה הבכורה של מריה. מריה מעבירה למלך את דברי המורה: "עליו להכריז על נייטרליות מלאה של בולגריה ולא לאפשר לכוחות הגרמניים לעבור דרכה. אם יעשה זאת, לאחר המלחמה בולגריה תהיה המדינה המועדפת ביותר באירופה, יעניקו לה שפע מכל עבר והיא תשיג את תביעותיה הטריטוריאליות שטופחו מאות שנים". המלך משיב: "איני יכול, גברתי, למלא עצה זו, משום שהגרמנים יהרגו אותי. רוב הקצינים איתם, והם יכניסו אותם גם בלי פקודה ממני".

בוריס אינו מקשיב לעצת המורה, ודבר זה יעלה לו מאוחר יותר בחייו. ב-1 במרץ 1941 טס פילוב לווינה, שם הוא חותם על הצטרפות בולגריה למעצמות הציר. כוחותיו של זיגמונד ליסט חוצים את הדנובה ועוברים בשיירות דרך סופיה לכיוון יוון ויוגוסלביה. מפקדתו הראשית של ליסט נמצאת בבורובץ, שם ב-6 במרץ מבקר אותו המלך בוריס. הפילדמרשל ליסט מוציא לפועל את תוכנית "מריטה", וב-26 במרץ פולש ליוון.

פלישת הגרמנים לרוסיה ב-22 ביוני 1941 אינה מפתיעה את המלך בוריס ואת הממשלה, אך העם הבולגרי ובייחוד היהודים מקבלים את הבשורה בלב חרד. רוסיה – אחינו הסלאבי הגדול – הותקפה. בבוקר אותו יום אומר המורה כי היטלר חוזר על טעותו של נפוליאון, פותח במלחמה נגד רוסיה בזמן מיעוט הירח, ויפסיד בה כפי שנפוליאון הפסיד. הגרמנים מתקדמים במהירות ובראשית הסתיו מגיעים עד 20 ק"מ ממוסקבה. הרדיו והעיתונות מכריזים ללא הרף שבתוך ימים אחדים תיפול מוסקבה והמלחמה תסתיים. אל המורה מגיע הקולונל איליה מלאדנוב עם בתו ואומר: "מורה, אתה אומר שהעתיד שייך לסלאביות, והנה המדינה הסלאבית הגדולה ביותר גוועת – הגרמנים יכבשו את מוסקבה". המורה מחייך קלות ומשיב בתקיפות: "הגרמנים לא יכבשו את מוסקבה, אלא הרוסים יכבשו את ברלין ויניפו את דגל ניצחונם מעל הרייכסטאג. לפני המלחמה דיברתי עם היטלר, אך הוא לא הקשיב ויפסיד. בזמן המלחמה דיברתי עם סטלין – הוא הבין והקשיב, ולכן ינצח".

בתחילת 1942, לנוכח הסכנה הגדולה לקהילה היהודית בבולגריה, פונה יושב ראש הקהילה היהודית בסופיה, הרב דוד ציון, אל המורה פטר דנוב ומבקש את עזרתו. לאחר שיחה שנמשכה שש שעות יוצא הרב נפעם וזוכר היטב את הבטחתו של המורה כי אף יהודי מבולגריה לא יגורש. ציון רושם סיכום של השיחה תחת הכותרת "התגלות מאלוהים", מדפיסו ביותר מ-200 עותקים ומוסר אותו לכל השרים ולמלך בוריס.

באוגוסט 1942 מוקמת הוועדה הידועה לשמצה לענייני יהודים (ק.ע.י), בראשות אלכסנדר בלב – אנטישמי קיצוני ומקורבו של גברובסקי. הוא נוסע אישית לברלין לקבל הוראות במאבק נגד היהודים. עם שובו לסופיה הוא מחמיר מאוד את המשטר כלפיהם. הוועדה מגבירה את הצעדים האנטי-יהודיים, אך הבולגרים מסכלים את כל רמזי הגרמנים לגירוש היהודים. בביקור נוסף אצל היטלר מצהיר בוריס כי הוא זקוק לעובדים רבים לבניית כבישים, בעיקר באזורי רזגרד ודוברוג'ה. השגריר הגרמני בקרלה מדווח כי הטיעון הבולגרי מדויק ויש להמתין.

ב-2 בנובמבר 1942 משיב שר החוץ פופוב לפנייה גרמנית נוספת כי הממשלה מוכנה לגרש את מכסת היהודים שנקבעה, אך כעת יש צורך גדול בהם בבנייה. הגרמנים שולחים לבולגריה את אייכמן וב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם לגרש 20,000 יהודים מהשטחים הכבושים, והוחלט להתחיל בגירוש במרץ. הממשלה נענית להסכם זה, שכן השטחים "המשוחררים" נמצאים תחת סמכות גרמנית, ומוציאה צו סודי מספר 127 לוועדה לגירוש היהודים משם.

בלב משנה את הצו, מוחק את המילים "השטחים המשוחררים" וכותב באותו דיו ירוק "יהודי כל בולגריה", שלגביהם הכין רשימה מפורטת: 46,000 מהפנים ו-8,500 מסופיה. ב-2 במרץ מאשרת הממשלה את הגירוש ומוציאה צו סודי. נגדו יוצאים 43 חברי פרלמנט, יחד עם סגן יושב ראש האספה הלאומית דימיטר פשב. הם מייצגים רבע מהצירים. המלך בוריס, חש אשם ואינו מודע להתערבותו ולשינויים של בלב, נעלם מסופיה. שר הפנים גברובסקי מוציא הוראה לכל תחנות המשטרה בפרובינציה: בלילה שבין 9 ל-10 במרץ 1943 לעצור את כל היהודים לפי הרשימות שנשלחו מראש, קרונות משא סגורים ולהגלותם לפולין. לגבי סופיה הוא מורה לאסוף 8,500 יהודים במחסן הטבק "פרננדס" ולהעמיסם לגירוש.

המלך בוריס השלישי נתן פקודה לגרש את היהודים ונעלם (בכדי שלא יוכלו לבטל את הפקודה ולא יופעל עליו לחץ). מתודי קונסטנטינוב היה תלמיד של דנוב ועבד בממשלה הבולגרית כמתרגם לפולנית; הוא הוצב בתפקיד של מלווה היהודים למחנות בפולין, והודיע על כך לדנוב. המורה קורא את הצו ומכריז: "אני לא מרשה שהפשעים האלה יבוצעו לעיני אלוהים!". לאחר מכן הוא מבקש ממנו מיד לקרוא לאח ליובומיר לולצ'ב (Lyubomir Lulchev) שהיה המזכיר הצבאי של המלך.

כשהם מגיעים הוא מצווה עליו: "מצא מיד את הצאר בוריס ואמר לו שאם הוא יאשר אפילו ליהודי אחד מבולגריה להיות מגורש לפולין – ממנו, ממשפחתו וממעמד המלוכה לא יישאר כלום". לולצ'ב ניסה לאתר את המלך במשך שלושה ימים, אבל העלה חרס בידו. ביום השלישי הוא חזר למורה מותש ואמר לו שהמלך לא נמצא בשום מקום. זה עזב את החדר לכמה דקות, וכשחזר אמר "קריצ'ים" (Krichim), שהוא כפר בהרי רודופי.

האח לולצ'ב נוסע מיד ברכב לקריצ'ים ומוצא את הצאר מטייל בחצר בית הספר החקלאי. בוריס המופתע שאל אותו בחומרה: "מי אמר לך שאני כאן?". לולצ'ב ענה: "המורה שלי אמר לי. הוא שלח אותי להזהיר אותך שאם תאשר אפילו ליהודי אחד מבולגריה להיות מגורש – ממך, ממשפחתך וממעמד המלוכה לא יישאר כלום". עד אותו רגע לולצ'ב הרגיש לחץ וחוסר שקט, אבל מרגע שאמר את הדברים חש הקלה; המלך בוריס, לעומת זאת, התרגש מאוד ממה ששמע ואמר נסער כולו: "מר לולצ'ב, מר לולצ'ב, אני אתקן הכל, אבטל את הצו לגירוש ואכתוב צו חדש". השניים עלו מיד לרכב ופנו במהירות לסופיה. הם הלכו ישירות למשרדו של שר הפנים גברובסקי ובוריס קרע את צו הגירוש לגזרים. לולצ'ב הביא פיסה מהנייר הקרוע למורה כהוכחה להצלחת שליחותו.

ביטול הצו נעשה ב-9 במרץ, מאוחר אחר הצהריים, אחרי השעה 17:00. עבור ערים רבות בפריפריה, הטלפקסים מגיעים באיחור ורבים מהיהודים מחוץ לסופיה חווים את אימת הגירוש; חלקם אף עלו לקרונות סוסים סגורים. למחרת בבוקר, לאחר כמה שעות, המשטרה משחררת אותם. כך, ברגע האחרון, ניצלו היהודים ממוות ברור שחיכה להם במחנה טרבלינקה. אלא שהצו של הצאר לא יכול היה לבטל את גירוש היהודים מהשטחים שנכבשו לאחרונה, מכיוון שהם היו תחת סמכות גרמנית. כתוצאה מכך 7,144 יהודים ממקדוניה, 4,058 מתרקיה ו-185 מפירוט נשלחו למחנה טרבלינקה בפולין, ואף אחד לא חזר.

לפי הספר "קרן אור אל נשמות בני האדם", המלך צאר בוריס השלישי הוא גלגול מחודש של צאר בוריס הראשון, שבשנת 865, על פי צו השמיים, המיר את הבולגרים לנצרות. הייתה לו אינטואיציה חזקה והוא פחד בעיקר משלטון בולשביקי שיגיע לבולגריה. לעיתים קרובות הגיע לסתירות פנימיות עמוקות ורצה לעזוב את הכתר, ולעיתים אף עלו בו מחשבות על התאבדות. הוא רוחני ומבין היטב מי המורה, ובפעם זו מיד הקשיב לדבריו. מבחינה רוחנית, צאר בוריס עמד גבוה יותר מהיטלר, ולכן האחרון קיבל אותו באופן רשמי ולא התנגד לו מעולם. הכבוד לצאר לא היה בשל מוצאה הגרמני של שושלת קובורג, אלא כי הוא נציג המדינה בה חי המורה. היטלר הכיר את המורה וידע שהוא נגד תוכניותיו, אך למרות זאת כיבד מאוד את בוריס.

לאחר ביטול צו הגירוש חל שינוי במלך בוריס והוא התגייס במלוא כוחו למשימה של הצלת יהודי בולגריה, וכנראה ששילם על כך בחייו; אבל הקרמה של השושלת שלו נשמרה – כמעט אף אחד ממשפחתו לא נהרג, ולימים בנו ויורש העצר, סימיון, נהיה לראש הממשלה של בולגריה בשנים 2001–2005 (אחד משני המלכים היחידים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות). היועץ שלו ומי שבנה את האסטרטגיה לצירוף בולגריה לשוק האירופי ולנאט"ו היה ד"ר סלומון פאסי – מתמטיקאי, יהודי ממשפחה מכובדת, בן של פילוסוף חשוב בשם איסאק פאסי ונכד של גיבור בולגריה אליעזר כלב, הפעיל בפוליטיקה הבולגרית עד היום.

יש לציין שבארץ היו לדנוב כמה תלמידים מובהקים שכתבו ספרים ובהם ניכרת השפעתו; הידוע שביניהם הוא שלמה קאלו, ובנוסף לכך גם הרב דניאל ציון, הרב הראשי של סופיה בתקופת מלחמת העולם השנייה.