המלך ארתור מופיע על במת ההיסטוריה

הראשונים שכתבו באופן מסודר וברור על המלך ארתור היו שני כותבים מהמאה ה-12. האחד – נזיר בשם ג’פרי ממונמות’ (Geoffrey of Monmouth, 1055–1095) שבויילס, שבשנת 1140 כתב את “ההיסטוריה של מלכי בריטניה”, הספר מסתמך על מסמך עתיק שהובא לידיעתו. השני היה נזיר אחר בשם ויליאם ממאלמסברי (William of Malmesbury, 1095–1143) ממנזר מאלמסברי השוכן בין אוקספורד לבריסטול. הוא היה היסטוריון שנחשב לחשוב בתקופתו, המזכיר במספר שורות קצרות את עובדת קיומו של מלך בשם ארתור ואגדות על חזרתו האפשרית.

ויליאם ממאלמסברי וג’פרי ממונמות’ היו קשורים לאצולה הנורמנית החדשה שהשתלטה על אנגליה כמה עשרות שנים קודם לכן. לשניהם היו קשרי משפחה לאבירי המסדר הטמפלרי. ההיסטוריה והסיפורים שהם מעלים על הכתב מתייחסים לזמן שבו בריטניה הייתה נתונה לפלישות העמים הגרמאניים, לאחר נסיגת ונפילת האימפריה הרומאית.

לפי הסיפורים, במאה ה-4 התפשטה הנצרות הקלטית הקדומה בבריטניה. הרומאים שלטו בה מזה מאות שנים, במהלכן הם הקימו ערים, דרכים, שווקים ומבנה מנהלי מרכזי ומוצלח, אולם במאה החמישית, עם התגברות סכנת הפלישה של השבטים הגרמאניים לרחבי האימפריה, החליטו הרומאים לעזוב את בריטניה, והתושבים המקומיים הופקרו לנפשם אל מול האיום הצפוי. על רקע זה מופיע מלך אגדי בשם ארתור, שמצליח לאחד את התושבים ובעזרת אחווה של אבירי השולחן העגול לעצור, לזמן קצר, את השבטים הפולשים, לנצח אותם בקרב מכריע (קרב באדון) וליצור ממלכת צדק אידיאלית עלי אדמות. בסופו של דבר נתפרקה ממלכתו של ארתור והוא עצמו נפצע והועבר לאי האגדי של אבלון, אלא שהמלך, הנתפש כדמות המלך האידיאלית, יחזור ויתקין מלכות צדק עלי אדמות שתקדים את בואה של מלכות שמיים, לפי האגדות ארתור לא מת, אלא מחכה לזמן שבו בריטניה תצטרך אותו שוב, אז הוא יחזור ויכונן מחדש את השולחן העגול.

הקוסם מרלין

דמותו של המלך ארתור נקשרת לדמות אגדית, המופיעה בסיפורים הוולשיים והאנגליים הקלטיים הקדומים, על קוסם שהוא יותר מאדם רגיל, הנקרא מרלין.

בשנת 1135 מופיעה דמותו של מרלין בספר “נבואות מרלין” של ג’פרי ממונמות’ כמי שקשור לאגדות הארתוריות של השולחן העגול ובהתבסס על דמותו של בארד ונביא וולשי בשם מרדין מהמאה ה-6 לספירה. לאחר מכן הוא מופיע שוב בספרים “ההיסטוריה של מלכי בריטניה” ו”חייו של מרלין” מפי אותו סופר.

לפי הסיפורים, מרלין נולד לבת תמותה ולמעין שד, והוא חצי אדם וחצי קוסם. באמצעי קסם הוא הביא ללידתו של ארתור כאיש שיגאל את בריטניה, והפך ליועצו ועוזרו הקרוב.

הוא זה שגורם ללידתו של מעין מלך משיח, מגדל ומחנך אותו ועוזר לו בתחילת מלכותו. למעשה, הוא הכוח הרוחני מאחורי הכוח הארצי. תמיד כשיש שליט או שליטה צריך לחפש את האיש, המוטיב, או הכוח הרוחני שמעצים אותו, ובמקרה של המלך ארתור זה מאוד ברור – אין ארתור בלי מרלין, אבל מרלין צריך את ארתור בכדי להשפיע ולשנות בעולם הזה.

לפי האגדות, מרלין הקוסם תכנן לאחד את העם האנגלי, וזה מתחיל לפי התוכנית באיחוד של איגריין דוכסית קורנוול עם המלך אוּתר פנדרגון (Uther Pendragon). כשהבן נולד הוא נשלח לגדול אצל מרלין. לימים, כשלא היה מלך בארץ ואוּתר מת, מרלין סידר שתהיה חרב התקועה בסדן (או אבן) ורק ארתור יוכל לשלפה – חרב פלאית שתעזור לו להבחין בין טוב ורע. החרב מאפשרת לו לפלס את דרכו למלוכה והנדן נותן לו את עוצמת הריבונות והתבונה, והוא בעל הכוח.

בסופו של דבר, לאחר שארתור עולה לגדולה, מרלין נשבה בקסמיה של גבירת האגם, נכלא ביער הקסום ברוסֶליאנד (Brocéliande) שממנו אין יציאה, ושם מת או נרדם לנצח.

טינטָגֶ’ל – מצודתו של המלך ארתור

מצודת טינטָגֶ’ל (Tintagel) נמצאת בקורנוול, בדרום מערב אנגליה, במקום של צוקים נפלאים והדורים הצופים אל האוקיינוס האטלנטי, ביניהם יש מעין הר מצדה שנבנה כמבצר שכמעט ואיננו חדיר, המחובר ליבשה בגשר צר מאוד שאדם אחד יכול להגן עליו, ליד המבצר-אי ישנו כפר קטן, שהוא כיום אחד ממרכזי העידן החדש של אנגליה, ובמיוחד בכל מה שקשור לנושאי המלך ארתור, אגדות ימי הביניים, מכשפות קריסטלים וכו’.

הכפר טינטג’ל הוא כפר קטן, למעשה הוא לא הרבה יותר מאשר רחוב ארוך שלאורכו כמה מהחנויות המדהימות ביותר שראיתם בימי חייכם – חנויות של מכשפות ובהן מבחר של שיקויים, ספרי קסמים, קדרות, שרביטים, חנויות הקשורות לאגדות הארתוריאניות והחיפוש אחר הגביע הקדוש, חנויות קריסטלים שבהם כל סוגי הקריסטלים בכל הגדלים, על מדפי עץ בארונות עם דלתות זכוכית סביב, סביב, ועוד. בין החנויות מסעדות, בתי הארחה, בתים של תושבים, ומרכזי עידן חדש.

מצודת טינטג’ל בצורתה הנוכחית נבנתה במאה ה-13, אלא שחפירות שנערכו לאחרונה במקום גילו שהוא היה בשימוש נרחב במאה ה-5, תקופה שבה שימש כנמל מסחר אליו הגיעו סחורות מכל רחבי העולם. לאחרונה התגלתה במקום כמות גדולה של חרסים מאזור הים התיכון, ואף כתובת קדומה ובה מוזכר שם הדומה לזה של ארתור, מה שהוכיח כי יש היגיון בזיהוי העממי של המצודה עם מקום הולדתו של המלך ארתור ואולי גם עם מבצרו.

אגדות המלך ארתור והגביע הקדוש הופיעו לראשונה באופן רשמי בבריטניה במאה ה-12 ומייד הייתה להן השפעה עצומה. מאה שנה לאחר מכן, ריצ’רד השלישין, רוזן קורנוול (אחיו של המלך הנרי השלישי, אחד האנשים העשירים באירופה, עליו נכתב בפרק הקודם) בנה את הטירה בסגנון עתיק המחקה את האגדות. המטרה הייתה להמחיש את האגדות שהיו נפוצות באותו תקופה ונקשרו למקום. המצודה נבנתה כחיקוי למצודה המופיעה בסיפורי החיפוש אחר הגביע הקדוש וכביטוי של האבירות הרומנטית. למרות חוזקה של מצודת טינטג’ל, אין לה חשיבות אסטרטגית והיא נבנתה לצרכי חיזוק המיתוס ולא לצרכי הגנה.

נכון שנמצאו במקום שרידים מהמאה ה-5 לספירה, אבל אין הם שרידים של מצודה, אלא של נמל וכפר מסחרי. בין המאות ה-4–8 הייתה ממלכה בריטונית בדרום מערב אנגליה שנקראה דמנוניה (Damnonia), וכנראה שהשרידים שנמצאו מהמאה ה-5 ועד המאה ה-8 קשורים אליה.

לא הרבה ידוע לנו על קורנוול בימי הביניים המוקדמים. כמו בויילס, התושבים המקוריים של בריטניה מצאו מפלט באזור זה מהפלישות האנגלוסקסיות והמשיכו את המסורות הקלטיות העתיקות. ואכן, זהו אחד האזורים החשובים מבחינת השתמרות הפולקלור, השפה (עד למאה ה-18 דיברו בקורנוול “קורניש” – סוג של שפה קלטית הדומה לוולשית), המסתורין הקלטי והמאגיה.

במאה ה-12 מתאר ג’פרי ממונמות’ את טינטנג’ל כמקום שבו אימו של ארתור הרתה אותו. לפי הספרים, כאן הייתה טירתו של מלך קורנוול גוריוס ואשתו אגריין, שבה חשק אביו של ארתור, אוּתר פנדרגון. הוא התחפש בעזרת כשפי מרלין למלך שחזר מהקרב, ועיבר את אגריין.

בתחתית המצודה נמצאת המערה של מרלין, שם בוצע הכישוף המתעתע. זו מערה מיוחדת שהגאות מציפה אותה מדי יום. מהחוף מוביל גשר צר התלוי על פני תהום אל המצודה, שהיא הר נפרד שנישא כמו ספינה על פני הים הגועש מתחתיו. הדרך מובילה דרך שערים ציוריים אל חצר האוהבים של טריסטן ואיזולדה, מעין רומיאו ויוליה של אגדות השולחן העגול (ראו בהמשך – פרק על החלונות הצבעוניים). בראש הגבעה פסלים מודרניים מרשימים. זהו אתר לאומי שבו מבקרים רבים. לאחר השלמת הביקור בו מומלץ לבקר בעיירה שלידו ובמיוחד באולמות האבירים.

אולמות האבירים

אולמות האבירים נראים מבחוץ, מהרחוב, כבית אנגלי רגיל, גדול מעט, ורק הסמל של הבונים החופשיים בפתחם והדמות של האביר החרוטה עליהם מגלים את סודם, בפנים נמצא אולם אבן הגרניט הגדול ביותר באנגליה המדמה את האולם הגדול (Great Hall) של אבירי השולחן העגול.

כשקנה פרדריק תומאס גלסקוק (Frederick Thomas Glasscock) את הבית ב-1930, הוא פתח את אחוריו, השאיר את החזית ובנה אותו מחדש, אולם אחרי אולם, כך שחזית הבית היא למעשה מקטע צר שמסתיר בניין גדול שנבנה מאחוריה. הסמליות היא בכך שאבירות אמיתית היא נסתרת ולא נראית לעין במבט ראשון.

הדרך לאולם הגדול עוברת דרך מסדרון ארוך, שלכל אורכו יש חלונות ויטראז’ מזכוכית צבעונית. החלונות הללו, כשבעים במספר, נחשבים כיצירה המוצלחת ביותר של חלונות מסוגם במאה ה-20. הם נעשו על ידי אמנית בשם ורוניקה וואל (Veronica Whall) ומתארים מגיני אבירים שונים וסמלים הקשורים לאבירות. האור העובר דרכם משווה להם גוון ויופי שאינם ניתנים להעברה במילים, ואף לא בתמונות.

מן המסדרון מובילה הדרך לאולם הענק. בקצהו האחד החשוך שולחן עגול ענקי מאבן, וליד הקיר הסמוך ארון ספרים שבו מבחר הספרים הגדול בעולם בנושאי המלך ארתור והאבירות. ליד הארון ישנם שריון של אביר ושולחן תצוגה ובו כלי נשק של אבירים, מגינים, בגדים וכו’.

התקרה באולם הגדול גבוהה מאוד. במרום הקירות חלונות ויטראז’ המכניסים פנימה אור צבעוני, אלא שבקצה זה של האולם החלונות חשוכים מעט ומתארים מאבק בחולשות האנושיות. בקצהו השני של האולם החלונות בהירים, מתארים אידיאלים אנושיים ומכניסים פנימה אור יקרות. מתחת לקיר בקצה המואר יש כיסא מלך ענק עשוי מאבן בתוך במה מוגבהת ומעליו חופה הנתמכת על ידי תשעה עמודים. מעל החופה חרב התקועה בסדן. משקל הכיסא הוא מעל שני טון, ומשקל החופה והמסד שעליו הכיסא יושב הוא מעל עשרים ושלושה טון!

בחלונות הצבעוניים של הצד המואר מופיעים גלהאד, האביר המושלם, וסמלים השייכים לתכונות של אור, אהבה, טוהר ואנושיות. האולם בנוי כך שיהיה בו מעבר מחושך אל אור, שזוהי דרך האבירות. הוא נבנה כמקום ההתכנסות המרכזי של מסדר אבירי השולחן העגול החדש שגלסקוק הקים, שבשיאו היו חברים בו קרוב ל-25,000 איש. לאחר מכן הוא שימש כמרכז התכנסות ואכסנייה של הבונים החופשיים.

בטקס חניכת האולם אמר גלסקוק את הדברים הבאים: “האולם הוקם להנציח את הזיכרון הנצחי של ארתור, מלך בריטניה, ולאפשר לאחווה של אבירי השולחן העגול של המלך ארתור לעזור בהפצת רעיונות האבירות, שתמיד נקשרו עם שמו של ארתור. יש הרבה דברים רעים בעולם כיום – הסדר הישן משתנה, מפנה מקומו לחדש, ואלוהים מגשים עצמו בדרכים רבות.”

השולחן העגול חי וקיים – רשמי ביקור באולמות האבירים – חורף 2002.

הגעתי לטינטג’ל בעיצומה של סופת חורף. אולמות האבירים היו סגורים, השעה הייתה תשע וחצי בבוקר, מישהו אמר לי שהם נפתחים רק בעשר, אז הלכתי בינתיים להתחמם מעט בחנות המכשפות הסמוכה. השיקוי היה חם וטעים ובמזל לא הפכתי לחתול.

על האולמות שמעתי לראשונה עשר שנים לפני כן. זה היה זמן תחילת התעניינותי בנושא האבירות. חבר שלי, שהיה מכור לעניין, הביא לי חוברת שבה מסופר על מקום שהוא אחד מהמבנים שהפנים שלו הוא מן המרתקים והמרשימים ביותר בעולם כולו.

אולמות האבירים של המלך ארתור והשולחן העגול נבנו על ידי תומאס גלסקוק, מיליונר תמהוני, בשנות ה-30 של המאה ה-20. את המקום הפעילה אגודת אבירי השולחן העגול, ששמה לה למטרה לחדש את מסורת האבירות בעולם ברוח השולחן העגול של המלך ארתור.

הם בנו שולחן עגול ענקי עשוי מאבן ועליו 12 סמלי 12 המגינים של 12 אבירי השולחן העגול. הרעיון שמאחורי האחווה והשולחן העגול הוא שכל אביר מגלם תכונה כלשהי (שהתבטאה בסמל שלו), ויחדיו כלל האבירים גילמו את כלל התכונות האנושיות. רק יחדיו הם יכלו להוות שלם שמסמל את האנושות כולה.

הדברים דיברו אליי. תמיד חשתי בתוכי משיכה לאבירות כמושג, וכאן, הנה מישהו שהחל לפרוט זאת למרכיבים מעשיים. לאחר עשר שנים נקרתה בדרכי ההזדמנות להגיע לטינטג’ל, וכמו אביר אמיתי – לא הגשם, לא הרוח והסער ירתיעו אותי, והנה אני כאן.

בפנים ישב אנגלי ממושקף, שנראה מופתע מעט למראה רוח הסערה והאדם הרטוב שהתפרץ פנימה. בנימוס אנגלי אופייני, הוא שאל אותי אם אני מעוניין לבקר באולמות (כאילו שיכלה להיות סיבה אחרת לבואי לשם). אמרתי שכן, והוא הציע שאניח את מעילי לייבוש ליד ההסקה ואכנס לאולם הקטן, ומייד הוא יפעיל את המופע האור-קולי במיוחד בשבילי…

נכנסתי לאולם הקטן והתיישבתי על אחד הספסלים. מסביב שרר חושך ולא יכולתי לראות הרבה, אך המעט שראיתי הבהיר לי שאני נמצא במקום מאוד מיוחד. כסאות מפוארים של מלכים נראו בשני צדי האולם וכן דגלים, סמלי מגינים, חצוצרות, תמונות. מעל כיסא מיוחד שמוקם על במה מוגבהת הייתה חופה, ומעליה חרב תקועה בסדן. התמונות תיארו רגעים חשובים בחיי המלך ארתור והאבירים… המופע האור-קולי התחיל במרלין – הקוסם מספר את סיפורו של המלך ארתור:

ארתור נולד למלך אוּתר בטינטג’ל כתוצאה מתכנון ומזימה של מרלין לאחד את המלך אוּתר עם אגריין שהייתה נשואה לאחר, כך שהוא נולד בשערורייה (היה הכרח לאחד את אוּתר עם אגריין מכיוון שהם התאימו מבחינה אסטרולוגית, נפשית ופיזית, ויחדיו היוו איחוד שאפשר הגעת אדם מיוחד לעולם). לפיכך, כבר כשהיה תינוק לקח אותו מרלין כדי שיגדל בלונדון אצל סר הקטור, הרחק מהרוחות הסוערות. ארתור לא ידע על מוצאו, אך כשהיה נער הגיע יום אחד במקרה למנזר וֶסטמינסטר, שם הייתה חרב פלאית תקועה בסדן מעל אבן, ועל האבן כתוב: “מי שיוכל לשלוף את החרב מהסדן ראוי להיות מלך בריטניה”. אבירים רבים ניסו לשלוף את החרב ולא הצליחו. רק ארתור, שכאמור, עבר במקרה במקום, הצליח…

המופע המשיך וסיפר את כל מה שקרה לאחר מכן, ובסופו נכנס האנגלי הממושקף ופתח לפני את הדלת והפרוכת שאחוריה המובילים לאולם הגדול (Great Hall) עליו נכתב בפרק הקודם, ולמסדרונות עם החלונות הצבעוניים, שם ניתן היה לראות את כל אפיזודות הסיפורים ומשמעותם הסמלית (ראו בהמשך). בקצה האולם היה כיסא של מלך, שנראה כאילו הוא מחכה למלך שיבוא וישב עליו. ניסיתי לשבת, אך הכיסא היה גדול מדי עבורי – אולי סמל לכך שרק איש בעל שיעור קומה יוכל לתפוס מחדש את מקומו של המלך, וכנראה שאינני כזה…

ביציאה מהאולם היה שולחן ועליו טפסי בקשת הצטרפות לאחוות אבירי השולחן העגול של המלך ארתור.… מדוע לא? חשבתי לעצמי…תמיד רציתי להיות אביר, להציל גברות במצוקה. (להילחם בדרקונים זה כבר משהו אחר)… האנגלי הממושקף, מכל מקום, היה מרוצה

החלונות הצבעוניים באולמות האבירים

באולמות האבירים בטינטג’ל אנגליה, ישנם חלונות צבעוניים ועליהם סמלים וציורים של האבירים השונים חברי השולחן העגול, מהם ניתן ללמוד על סיפורם והאיכויות שלהם, וכן מהי אבירות והדרך הרוחנית. להלן כמה מילים לגבי כמה הדמויות העיקריות בסיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, כפי שהן מופיעות בחלונות הצבעוניים בטינטג’ל.

סר לנסלוט – החזק
סמלו שלושה אריות אפורים על רקע כחול. הוא היה האביר הראשון של השולחן העגול, אדיב תמיד, אמיץ, מנומס ונכון תמיד לעזור לאחרים. הרומן שלו עם המלכה גְווִינֶבִיר הביא לנפילה ולפירוק של אחוות השולחן העגול. חיפושו אחר הגביע הקדוש הסתיים בכך שהוא הגיע לטירת הגביע, אך נמנע ממנו להגיע אל הגביע עצמו בגלל חטאיו. הזכות הזו נשמרה לבנו גלהאד ולשותפיו פרסיבל ובורס. כשהמלכה גְווִינֶבִיר הועלתה למשפט, הגאווה גרמה ללנסלוט להילחם מלחמה גדולה יותר מההכרחית למען חילוצה, שבה נהרגו גארת’ וגאהֶריס, אחיו של גאווין, וזה הביא לסוף השולחן העגול. לאחר הקרב הוא הפך לנזיר וחי חיי חרטה עד מותו.

סר פרסיבל – המסתורין של החיפוש
סמלו לב אדום בחלק העליון של מגן לבן. הוא היה הבן הצעיר של המלך פלינור. אביו וכל אחיו נהרגו בקרב, ואימו הסתירה ממנו את תורת הלחימה ולימדה אותו להיות עדין ואציל במחשבה ובמעשה. אלא שיום אחד, בעודו משוטט ביער סביב הטירה בה גדל, הוא ראה מספר אבירים של המלך ארתור בשריון נוצץ רוכבים לדרכם, והחליט בו-במקום להיות אביר. הקרב הראשון שלו היה עם אביר לא נודע, שהעליב את המלכה גְווִינֶבִיר. אחר כך הוא ניצח אויבים רבים וחס על חייהם בתנאי שייכנעו למלך ארתור. הוא לחם נגד כשפים ומכשפות, שהיו נפוצות אז בממלכה, ונזקק לצורך כך להרבה אומץ וחסד. אחרי גלהאד הוא היה האביר שאין שני לו במעשי קדושה, ומבחינת אומץ לבו היה השני אחרי לנסלוט.

סר טריסטן – העצוב
כשהוא נולד אימו נתנה לו את השם טריסטן, שמשמעו “הילד מלא העצב”. בגיל 19 נלחם עבור המלך מארק כנגד סר מרהאוס מאירלנד וניצח אותו. לאחר מכן הוא נשאר האביר של אותו המלך, אף שהיה קשה להישאר נאמן לאיש כזה. האבירים שהתמזל מזלם לשרת את המלך האציל ארתור קיבלו אהבה בתמורה, אך אדונו של סר טריסטן לא גילה כלפיו דבר פרט לשנאה ועוינות. הייתה זו הנאמנות חסרת הגמול שהפכה את טריסטן לדוגמא מצוינת של אביר נאמן.

צער נוסף בחייו של טריסטן הייתה אהבתו הטראגית לאיזולדה. בעודו נלחם עבור המלך מרק, נפצע טריסטן ונשלח להירפא באירלנד. איזולדה טיפלה בו במסירות והוא החלים, היא הייתה מיועדת להיות כלתו של המלך מרק, ועל טריסטן הוטלה המשימה ללוות אותה לקורנוול. בדרך הם שתו ללא כוונה שיקוי אהבה והתאהבו זה בזו. קנאתו של המלך מרק התעוררה, ויום אחד, בעוד סר טריסטן מנגן על חליל לאיזולדה בחוף של טינטג’ל, הוא הרג את שניהם בהתקף של זעם. לאחר מכן נתקף בחרטה, קבר את האוהבים באותו הקבר בכדי שיהיו יחד לנצח, ושתל ורד וגפן על הקבר בכדי שיתערבבו זה בזה ויהפכו לבלתי נפרדים כמו הגופות שמתחתם. העתק החצר של טריסטן ואיזולדה נמצא בטירת טינטג’ל.

סר גאווין – האציל
סמלו פס זהב עם שלושה כדורים אדומים בתוכו על רקע כחול, כשבחצי התחתון של המגן חרב לבנה עם נדן מוזהב על אותו הרקע. הוא היה הבן הבכור של המלך לוט מאורקני. הוא הוכתר כאביר בחתונתו של ארתור והיה הראשון שיצא לחיפוש אחר הגביע הקדוש, אך לא היו לו את המעלות הדרושות לחיפוש כה גבוה והוא חזר על עקבותיו. גאווין סירב לקחת את המלכה גְווִינֶבִיר למבחן האש, וכשסר לנסלוט הרג בטעות את שני אחיו, גארת’ וגאהֶריס (Gaheris and Gareth), חיפש לנקום את מותם והביא בכך לפירוק אחוות השולחן העגול. הוא נפצע בקרב נגד לנסלוט ולפני מותו התחרט על השנאה שרחש לו.

ויחד עם זאת גאווין הוא דמות האביר האולטימטיבי, לא היו לו תכונות רוחניות, אך היו לו תכונות מוסריות גבוהות. הוא נלחם בכדי להציל גבירה בטירה מדרקון ובדרך מתמודד עם חמישה אבירים בחמישה צבעים, אשר נובעים מקוד ההרלדיקה ((Heraldry של ימי הביניים.

בסיפור הכי יפה של אבירי השולחן העגול הוא מסכים לשאת מכשפה מכוערת במקום המלך ארתור שהתחייב לכך ולא עמד בהבטחתו. בגלל נכונותו לקיים את חובתו כבעל הכישוף שיש עליה מוסר בחציו והיא מתגלית כיפהפייה בחצי מהזמן ומכוערת בחצי השני, המכשפה שואלת את גאווין מתי הוא רוצה שתהיה יפה ומתי מכוערת – ביום או בלילה? וגאווין עונה בג’נטלמניות שהדבר תלוי בה, כי היא סובלת מכך. התשובה האצילית מביאה לכך שהכישוף יוסר במלואו והיא נהיית יפהפייה לתמיד.

סר גארת’ – המשרת
סמלו מגן המחולק לארבעה חלקים, שניים מוזהבים ושניים אדומים. הוא היה הצעיר בבניו של המלך לוט ומרגוס (אחותו של ארתור), אימו הסכימה לתת לו ללכת לחצר ארתור רק בתנאי שיסתיר את מוצאו ויעסוק בעבודה פשוטה, גרט הסכים לכך והתחיל לעבוד במטבח, היכן שסר קאי, שהיה אחראי, התייחס אליו בקשיחות ובלעג ונתן לו את הכינוי “באומאין”. אבל לנסלוט חיבב את העוזר הצעיר וידידות גדולה התפתחה ביניהם. בסוף אותה שנה גילה גארת’ את זהותו האמיתית והושבע כאביר. הוא קיבל על עצמו משימה מגבירה בשם לינט, שביקשה עזרתו של אביר לשחרר את אחותה ליאונס, שהוחזקה כאסירה על ידי סר אירונסייד – האביר האדום בטירה המסוכנת.

לינט בזה לגארת’ מפני שהיה עוזר טבח, אך הוא זכה בהערכתה לאחר שניצח חמישה אבירים: בחמישה צבעים בכדי לשחרר את אחותה: אביר ירוק, אביר שחור, אביר כחול, אביר חום, ואביר אדום. חמישה צבעים אלה נובעים מקוד ההרלדיקה ((Heraldry של ימי הביניים, ומסמלים את חמש הפלנטות שנראות נעות בשמיים – מרקורי, וונוס, מרס, יופיטר וסאטורן.

גארת’ משחרר את את העלמה ליאונס, היא מתאהבת בו והם התחתנו. הוא נהרג בטעות על ידי לנסלוט בפעולת השחרור של גְווִינֶבִיר. נחשב להתגלמות של צניעות, הנכונות לשרת בעמדה נמוכה בכדי להיות נשפט על ידי מעשיך בלבד.

סר גלהאד – הטהור
סמלו צלב אדום שלם על רקע לבן. הוא האביר המושלם, טהור וללא רבב, היה הבן של לנסלוט ואיליין, בתו של המלך פֶלֶס.

הוא היחיד שהשלים את החיפוש וראה את הגביע, ובאקסטזה של שמחה ביקש למות, בקשה שניתנה לו. הוא היה הגיבור המיועד של החיפוש, שנותר בתול כל חייו, מפצה בכך על לידתו הלא קדושה. גלהאד הוא שיאו של המאמץ לחבר את האבירות עם הדת.

אמנות ואומנות (Arts and Crafts)

ורוניקה וואל, יוצרת חלונות זכוכית הוויטראז’ באולמות האבירים בטינטג’ל, הייתה קשורה לתנועת האמנות ואומנות, שהוקמה באנגליה בסוף המאה ה-19. היא הייתה תלמידתו האישית של וויליאם מוריס, האידיאולוג של התנועה,  ובתו של כריסטופר וואל, מראשי התנועה ואחד מאומני הזכוכית הצבעונית החשובים באנגליה.

אנשי תנועת האמנות ואומנות טענו כי ה”קִלקול” של המין האנושי קרה בתקופת הרנסנס, עם הופעתם ופרסומם של גאונים כמו לאונרדו דה וינצ’י, רפאל, ואחרים. בעקבות כך נכנסה לעולם התחרותיות והרצון להצטיין, והתפתח מושג ה”גאון”, האדם שמעבר לאדם הרגיל. עד לאותה תקופה אנשים חיו בגילדות, עשו את מלאכת יומם מתוך התחייבות מוסרית להיות מה שהם, מתוך מסורות שעברו במשך דורות מאב לבן, מתוך התמחות שהיא לא אישית אלא התחייבות לחברה, לצורך ולמקצוע, וסוג מסוים של כבוד עצמי שעבר מהעולם. המטרה הייתה להיות הכי טוב במה שאתה עושה ולזכות בכבוד הקשור לאומנות, בניגוד לאמנות, שהיא ביטוי אישי של האדם.

תנועת האמנות והאומנות שמה לה למטרה לחדש את מסורת האומנות של ימי הביניים. התיאורטיקנים שלה ובראשם ויליאם מוריס האמינו שרק כאשר בני אדם יחזרו לחיות ולעבוד בגילדות מקצועיות, לא מתוך רצון להרוויח כסף או לפאר את עצמם, תבוא הגאולה לעולם. דוגמא טובה לכך הן הגילדות של הבנאים שבנו את הקתדרלות הגדולות באירופה.

אנשים שניסו להחיות את מסורת השולחן העגול

במהלך ההיסטוריה האנגלית היו מספר מלכים, ואנשים חשובים אחרים, שניסו להחיות את האחווה של השולחן העגול, להמשיך את הדרך של המלך ארתור, ולקדם את ערכי האבירות והאצילות. ואלו הדמויות העיקריות:

ריצ’רד מקורונוול

בזמן שהמסדר הטמפלרי הגיע לשיא כוחו והשפעתו, והסיפורים על הגביע הקדוש נפוצו בכל בית באנגליה, אנגליה הייתה נתונה למלחמת אזרחים. דווקא אז בלט אחד האנשים המרתקים באירופה של המאה ה-13 בשם ריצ’רד השלישי מקורנוול. הוא היה הנכד של אלינור מאקוויטניה, בנו של המלך ג’ון ואחיו של המלך החלש, הנרי השלישי, והתומך העיקרי שלו. הוא הוביל מסע צלב מוצלח ולא ידוע, ובנה את ביצורי אשקלון. היה רוזן פואטו בצרפת, הוכתר כמלך גרמניה ושימש כרוזן קורנוול. ריצ’רד היה אחד האנשים העשירים באירופה. הוא זה שבנה את טירת טינטג’ל (ראו בהמשך) כמודל של האגדות הארתוריאניות.

ריצ’רד הנהיג את מסע הצלב של הברונים, שהתנהל ב-1239 עד 1241 בשני שלבים ושחרר חלק גדול מארץ ישראל מידיים מוסלמיות. את הגל הראשון הנהיגו תיאובלד משמפיין, ביחד עם אוברי ממונפורט. את הגל השני הוא הנהיג בעצמו. יש אומרים שלאחר מסע צלב זה, הנוצרים שלטו על כל השטח מהים ועד הירדן.[1]

ריצ’רד לחם לצידו של אחיו הנרי השלישי במסגרת מלחמות הברונים שקרעו את אנגליה. כתוצאה ממלחמות אלו נחתמה המגנה כרטה – כתב הזכויות שהוביל בסופו של דבר את אנגליה להפוך לדמוקרטיה חוקתית. בסופו של דבר היה זה בנו של הנרי, אדוארד הראשון, שהכריע את המערכה. כמו דודו לפניו, גם אדוארד חלם להחזיר עטרה ליושנה וליצור מחדש את השולחן העגול של ארתור.

אדוארד הראשון

אדוארד נולד ב-1237 כבנו הבכור של המלך הנרי השלישי, מלך חלש שבזמנו איבדה אנגליה את רוב נחלותיה בצרפת. אדוארד בילה הרבה מילדותו בביתו של דודו – ריצ’רד מקורנוול, שהיה אוהד נלהב של האגדות הארתוריאניות. הוא היה חבר שלו ושל בנו הנרי ויצא ביחד איתם למסע הצלב של הברונים לישראל.

לאחר שחזר ממסעותיו בעולם הוכרז כמלך ושלט מ-1272 ועד 1307, 35 שנה שבמהלכן הצליח להחזיר לאנגליה סדר, יציבות וביטחון.[2] אדוארד היה איש גדול, חזק ואמיץ, אבל בליבו שכנה כנראה נפש רומנטית שהתרפקה על סיפורי הגביע הקדוש ואידיאל האבירות. הרבה ממה שהוא עשה אפשר להבין על רקע זה.

ב-1278 הוא ביקר בגלסטונברי ופתח את הקבר של ארתור וגְווִינֶבִיר. במקביל לכך התחיל במסע לכיבוש ויילס, שבה ראה חלק מהעולם הארתוריאני. ב-1282 כבש את הממלכה הוולשית האחרונה בצפון, וחלק מזה היה בכדי להשיג בחזרה את הכתר של אנגליה שהיה אצל המלך שלהם ל’ואלין (Llywelyn). לאחר מכן החל במפעל בניית טירות בדמות קמלוט במקומות שונים בצפון ויילס, בעזרת אדריכל מומחה שהוא הביא משוויץ בשם ג’יימס של סנט ג’ורג’. הוא בנה שמונה טירות, שהיפה והמפורסמת ביניהם (ראו בהמשך) היא זו שבקרנארבון (Caernarfon). הבן שלו (אדוארד השני) נולד בטירת זו והוכרז כמלך האנגלי הראשון שהוא גם נסיך ויילס.

האדריכל ג’יימס של סנט ג’ורג’ (James of Saint George) היה גרנד מאסטר מאגודת בנאים מסורתית שבאלפים (צפון איטליה ושוויץ), אותו פגש אדוארד במהלך מסע הצלב. הוא היה בן למשפחת אדריכלים מסורתית שהייתה מעורבת בבנייה בממלכת סבוי – ממלכה שהתפרסה על פני חלקים מאיטליה, צרפת ושוויץ. ג’יימס היה בנאי ראשי של טירות כגון שאטל ארז’ה (Châtel-Argent) בעמק האאוסטה, והמשיך דרכו של אביו שבנה את קתדרלת לוזאן בשוויץ והיה מעורב בפיתוח הסגנון הגותי. בשנת 1278 הוא עבר לאנגליה לפי בקשתו של אדוארד ובנה טירות בסגנון דומה בצפון ויילס כגון קונווי (Conwy) או הרלך (Harlech) ואת קרנארבון והמצודה בומריס ((Beaumaris באי אנגלסי, בהן באים לידי ביטוי עקרונות האדריכלות המקודשת, בשילוב עם מוטיבים מהאגדות הארתוריאניות והמזרח.

צריך לזכור, שזמן שלטונו של אדוארד הראשון היה זמן שיא השפעתו של המסדר הטמפלרי. אדוארד הגיע לעכו ובוודאי היה בקשר איתם. זאת ועוד, בזמן שהייתו בעכו ניסתה כת החשישיון להתנקש בחייו. יש הטוענים לקשר בין כת זו לבין הטמפלרים. אדוארד גם ביקר במרכז שלהם בצרפת בדרך לאנגליה. אביו, הנרי השלישי, ביקש להיקבר בכנסייה של הטמפלרים בלונדון (אך בסופו של דבר נקבר במקום אחר), וסבו ג’ון בלי ארץ השתמש במרכז של הטמפלרים כמקום האוצר המלכותי. לאחר נפילת עכו ב-1291 הגיעו רבים מן הטמפלרים לאנגליה ולסקוטלנד והיו קשורים למשפחות האצולה. אין ספק שהיה קשר משמעותי לכאן או לכאן בין אדוארד לטמפלרים, קשר שמשום מה לא עסקו בו חוקרים בהרחבה. זה מסביר בצורה אחרת את מפעלי הבנייה שלו, וגם את החשיבות שהוא ייחס לסקוטלנד ולמאבק הסקוטי לעצמאות. רק שלושה חודשים לאחר מותו של אדוארד[3] העז פיליפ היפה, מלך צרפת, לפעול כנגד הטמפלרים, כמו חיכה למותו בכדי לעשות מעשה.

אדוארד השלישי

המאה ה-14 נחשבת למוכת פורענות, אסונות אקלימיים (עידן הקרח הקטן), מגפות שכילו שליש מאוכלוסיית אירופה ומלחמות הרסניות, אלא שדווקא בתקופה זו זורח כוכבו של אחד המלכים המוצלחים של אנגליה, ששלט במשך 50 שנה (1327–1377), כעשרים שנה לאחר מותו של אדוארד הראשון, והוא אדוארד השלישי, שממשיך במידה רבה את דרכו כמחדש המסורת הארתוריאנית.

אדוארד השלישי היה אחד המלכים שהסתמכו על אגדות השולחן העגול והמלך ארתור. הוא ראה באבירות אידיאל וטיפח את רוח האחווה בין בני האצולה בארצו. לצורך כך חשב להקים מחדש את השולחן העגול, אך בסופו של דבר הקים במקום זה את מסדר הבירית ב-1348.

הוא בנה מחדש את טירת ווינדזור כמעון מלכותי ובסגנון גותי, ובמסגרת זו את קפלת סנט ג’ורג’ (שהיא יותר קתדרלה מאשר קפלה מבחינת גודלה), ששימשה כבית למסדר הבירית. הוא חיזק את הזהות האנגלית ובמיוחד את השפה האנגלית, שהפכה לרשמית במקום הצרפתית של המעמדות הגבוהים הנורמניים.

מסדר הבירית

מסדר הבירית (Order of the Garter)[4] הוא המסדר החשוב ביותר באנגליה, בו חברים בני משפחת המלוכה. אדוארד השלישי הקים את המסדר ברוח השולחן העגול והאבירות. לפי האגדה הוא רקד עם עלמה והבירית שלה נפלה. הוא התכופף, הרים את הבירית והצמיד אותה חזרה לרגלה, באומרו את המילים “יתבייש זה שחושב רע על כך”. לכבוד האירוע נוצר מסדר של 26 אבירים, שבו חברים בני אצולה מויילס ואנגליה.

בירית היא אביזר לבוש המחזיק את הגרב על הרגל, שבו השתמשו בעבר נשים וגברים כאחד. היא הייתה סמל לסמכות ונחשבה לאביזר לבוש בעל תכונות קסם, שבו יש שימוש בחגורות ולעיתים חוטים מסביב לגוף. הקמת המסדר הייתה מעין יצירה מחודשת של אחווה, שבה בנוסף למלך יש עוד 12 אבירים, וכך נוסדה אחווה אחת של 13 איש הקשורה לאנגליה ואחווה נוספת של 13 איש הקשורה לויילס, וביחד הם היוו את 26 האבירים שבמסדר.[5]

הנרי השביעי

הנרי השביעי היה למעשה המלך האחרון שניסה להחיות את ממלכתו של המלך ארתור, והתייחס לאידיאל של האבירות שהסיפורים הציעו באופן מעשי. הוא נולד בויילס ובילה חלק מנעוריו בצרפת, ותוך כדי כך נחשף לסיפורי המלך ארתור, שהופיעו באותה תקופה בגרסה מחודשת ומורחבת בספר “מות ארתור” מאת סר תומאס מאלורי.

הנרי חלם על הגשמת נבואות אנגליות עתיקות על חזרתו של המלך ארתור והקמתו מחדש של מסדר מקודש הרואי שמסומל על ידי השולחן העגול. הסמל שלו היה הדרקון האדום של ויילס והוא טען כי מוצאו מן המלך הוולשי האחרון קאדוואלדר (Cadwallader) וברוטוס הטרויאני (מלך אגדי המופיע בספר “ההיסטוריה של מלכי בריטניה” של ג’פרי ממונמות’). בנוסף לכך, טען להיותו מצאצאיו של המלך ארתור וכי השושלת שהוא התחיל באה להחזיר עטרת אנגליה ליושנה. וכך, כשנולד בנו הבכור הוא קרא לו ארתור וגידל אותו כמלך פילוסוף לעתיד לבוא. הילד הוטבל בווינצ’סטר, אחד המקומות שנחשבו לקמלוט האגדית.

ארתור שודך לקתרינה, בִּתם של איזבל ופרדיננד, מאחדי ומשחררי ספרד, והעתיד נראה מבטיח – אלא שלרוע המזל, הוא מת בגיל 15 והנרי השביעי, שבור לבב, מת שבע שנים לאחר מכן. במקומו עלה לשלטון בנו האחר, הנרי השמיני, והשאר, כפי שנאמר, “היסטוריה”.

מקומות באנגליה, סקוטלנד וויילס הקשורים לאגדות המלך ארתור

המלך ארתור הוא דמות אגדית פופולרית מאד בכל רחבי בריטניה, המופיעה כבר במיתולוגיה הקלטית. יש כמה מקומות שבהם נמצא את הגיאוגרפיה המקודשת הקשורה לסיפורי השולחן העגול. קמלוט, מקום השולחן, מקום הקרבות השונים, אתרים הקשורים לארתור ומרלין, ועוד. הרי הם לפניכם:

קמלפורד (Camelford)

כמה קילומטר מטינטג’ל בפנים היבשה, לא רחוק מבודמין מור (Bodmin Moors). נמצאת העיירה קמלפורד, לידה יש גשר על נהר קמל, שנקרא גשר הטֶבח (Slaughter Bridge), שם ניטש לכאורה הקרב האחרון בין ארתור למורדרד, שבמהלכו נהרג מורדרד וארתור נפצע. יש שם מצבה קלטית שנחשבה בזמנו למצבתו של ארתור. ליד הגשר מרכז ארתוריאני, בו מוזיאון וגלריה קטנה.

יש הטוענים שקמלפורד עצמה, גם בגלל השם שלה, היא מקומה של קמלוט האגדית, עירו של המלך ארתור, אולם רוב החוקרים לא מקבלים את הזיהוי הזה. כך או כך, בסוף מלכותו התרחש כנראה באזור הקרב של קאמלאן (Camlann), שאחריו ארתור החזיר את החרב לגבירה באגם (כנראה אגם דוזמָרי הסמוך) ונלקח לאי אבלון.

בריכת דוזמרי וגבירת האגם (Dozmary pool and the Lady of the Lake)

בחלק הצפוני של בודמין מור, באזורים הגבוהים של ה-Moor, ישנו אגם קטן שאין לו תחתית, כך לפחות לפי האגדות. זהו ביתה של גבירת האגם (שליטת אבלון), שנתנה את החרב אקסליבר לארתור.

גבירת האגם היא דמות אגדית המזוהה לעיתים עם מלכת הפיות. לפי הפרשנות היונגיאנית היא מייצגת את התת-מודע, אבל לא רק את הצדדים היצריים שלו, כמו במקרה של מורגן לה פיי, אלא גם את השאיפה לטוהר, קדושה ואיחוד מיסטי. היא זו שנותנת לארתור את מתנת הריבונות – המסומלת על ידי חרב היוצאת מהמים (תת-מודע) שבה יש לנהוג בתבונה (החרב מסמלת את היכולת לשפוט בשיקול דעת. צד אחד שלה הוא החובות לאדם, ואילו צדה השני הוא החובות לאלוהים), והיא אף זו שלוקחת את החרב אליה חזרה לאחר פציעתו. בינתיים, היא מכשפת את מרלין הקוסם שמתאהב בה ונרדם לנצח. אפשר אולי לומר, שגבירת האגם היא היפהפייה הנרדמת, היכולת הרוחנית הגבוהה באדם, המתקשרת לכוח המרפא והמזין של המים, של מעיינות ובארות.

אגם דוזמָרי הוא אגם יפה ומכושף באזורי הבתה הפראיים והגבוהים של קורנוול. לא רחוק ממנו נמצא האתר המגליתי הנפלא צ’יזרינג (ראו במסלול בריטניה הקדומה). ישנן אגדות על רוחות החיות באגם, ולידו ניתן למצוא את הכפר טמפל (Temple), שם יש בית הארחה וכנסייה שנבנו על ידי הטמפלרים ועברו אחר כך לידי מסדר ההוספיטלרים. בכנסייה צלבים ייחודיים של המסדר הטמפלרי.

השולחן העגול בצ’סטר (Chester) צפון אנגליה

התחנה הראשונה כשעוזבים את ויילס היא צ’סטר, עיר בגבול הצפון מזרחי של ויילס, שהייתה מרכז רומאי חשוב. נמצא שם אמפיתיאטרון שהוביל את ההיסטוריונים לחשוב שזה היה מקום השולחן העגול ומכאן שצ’סטר היא קמלוט. צ’סטר היא אחת הערים השמורות בבריטניה, המוקפות חומה, עם בתים מימי הביניים ודוגמאות יפות של אדריכלות ויקטוריאנית. יש שם מקדש למינרווה, וייתכן והמקום יועד להיות בירת בריטניה הרומאית.

שלושת המאחזים הרומאים העיקריים בבריטניה היו צ’סטר, איסקה אוגוסטה (קרליאון) ויורק.

לפי ההיסטוריון כריס גידלואו (Chris Gidlow), השולחן העגול היה מבנה של עץ ואבן שיכול היה להכיל יותר מאלף איש, ומיקומו היה בתוך האמפיתיאטרון הרומי העתיק, שם נאספו האבירים ומשם יצאו לקרב.

נזיר בשם גילדאס (Gildas) מזכיר את ארתור בפעם הראשונה במאה ה-6. הוא אומר שהוא קשור לעיר הלגיונרים ומזבח למרטירים, מזבח כזה נמצא באמפי, ואילו תיאור העיר מתאים לצ’סטר.

קמלוט באזור האגמים צפון אנגליה – קרלייל (Carlisle)

בצפון אנגליה (סמוך לאזור האגמים) נמצאת קרלייל – מרכז נוסף של מסורות ארתוריאניות. במקום יש מצודה שלפי ההיסטוריון מייקל ווד (Michael Wood) היא מקום קמלוט האגדית. קרלייל הוקמה כבירה הרומאית של צפון מערב אנגליה, וכמצודה הגדולה ביותר והמערבית של חומת אדריאנוס, קו הגבול בין הבריטים הרומאים לסקוטים במאה ה-2 לספירה.

קרלייל בנויה על יסודותיו של אתר קדוש לקלטים. היא נמצאת במקום מפגש נהרות, הרבה ממקומות המפגש הללו נחשבו לקדושים ובעלי אנרגיה מיוחדת על ידי הקלטים הקדומים (כשם שבמסורת ההודית מקום מפגש נהרות נחשב לקדוש). הקלטים קידשו את מצבי הביניים של חיבור בין ניגודים, יסודות, מצבים, זמנים, וכך קודשו מקומות מפגש דרכים, ולהבדיל – נהרות.

לפי האגדות המקומיות לאחר נסיגת הרומאים מבריטניה במאה ה-5 הוקמה בצפון אנגליה ממלכה קלטית נוצרית עצמאית שהבירה שלה הייתה קרלייל ומלכה היה ארתור. אבירי השולחן העגול היו לוחמים בצבא הרומאי לשעבר שניסו באופן עצמאי לשמור על קו הגבול מפלישה של השבטים הגרמאניים והסקוטים, ולכן יש באזור מספר אתרים הנקראים על שם ארתור, ביניהם באר ארתור – באר קדושה הנמצאת 26 ק”מ ממזרח לקרלייל, כיסא ארתור – סלע הנמצא מצפון לחומת אדריאנוס הסמוכה לקרלייל, והמערה שבה הוא ישן מתחת לשרידי טירת סווינסשילדס (Sewingshields Castle).

29 ק”מ מדרום מזרח לקרלייל (ליד אזור האגמים) נמצא מתחם עגול פרהיסטורי מרשים חשוב וגדול, ובו שטח המוקף בסוללה בקוטר 50 מטר שנקרא “השולחן העגול”. השטח נמצא כ-400 מטר מאתר פרהיסטורי חשוב אחר, שגם הוא סוללה המקיפה שטח מקודש, בשם מאיבורו הנג’ (Mayburgh Henge), עליו נכתב במסלול בריטניה הקדומה. זהו אחד מחמישה אתרים בבריטניה המזוהים עם השולחן העגול. לא רחוק ממנו נמצא אגם מקומי בשם אגם וינדרמייר (Windermere Lake), המזוהה עם גבירת האגם. במילים אחרות, באזור קרלייל אנו פוגשים את כל הגיאוגרפיה המקודשת הארתוריאנית, כשם שהיא קיימת בדרום ויילס או בקורנוול.

בימי הביניים הוקמה בקרלייל קתדרלה גדולה ויפה שנבנתה בשלבים, וחלקים ממנה נפגעו במהלך השנים, אבל בתוכה נמצאים חלונות הזכוכית שנחשבים ליפים באנגליה, מתוכם הגדול והחשוב ביותר הוא החלון המזרחי שנעשה במאה ה-14. מתחת לקתדרלה ישנן חמש בארות קדושות.

השולחן העגול וקמלוט בקרליאון ויילס (Caerleon)

לפני 2,000 שנה הייתה כאן עיר רומאית, ואילו כיום זהו פרבר של ניופורט, אחד מהנמלים החשובים בויילס שנמצא מרחק קצר מקארדיף. ג’פרי ממונמות’ כותב בתחילה שארתור מולך בקרליאון, ורק אחר כך מחליף אותה בקמלוט, ולכן היה מי שזיהה אותה כמקום השולחן העגול. קרליאון נמצאת על גדות נהר האוסק שהיה ערוץ תחבורה חשוב בימי קדם. זה היה מקום החנייה של הלגיון השני אוגוסטה, קראו למקום איסקה (על שם נהר האוסק) אוגוסטה, ומסיבה זו הוקמה מצודה ועיר רומאית במקום.

יש שם אמפיתיאטרון רומאי מרשים מכוסה ירק, שנחשב בעבר למקום השולחן העגול, זאת אומרת שהשולחן העגול לא היה שולחן, אלא מתחם עגול מקודש ששימש לכינוסים, כפי שהיה במסורת הקלטית. ליד האמפי ישנה גבעה מוקפת חומה, שעליה לפי המסורת היה מגדל שהקים המלך ארתור וכיום יש במקום מוזיאון מעניין, המוקדש לצבא הרומאי ומראה על ההיבטים השונים של החיים והשירות בו. (יש הטוענים שארתור היה קצין בכיר בצבא הרומאי שנשאר לאחר נסיגת הצבא ונלחם בפולשים הסקסונים).

וינצ’סטר (Winchester)

מהצפון הרחוק נחזור לאזורי הדרום הסמוכים ללונדון ונתחיל בביקור בווינצ’סטר, הבירה ההיסטורית של אנגליה וממלכת ווסקס, הנמצאת כ-100 ק”מ מדרום מזרח ללונדון. ווסקס הייתה אחת הממלכות הקדומות של אנגליה – היחידה שהחזיקה מעמד מול פלישות הוויקינגים. לכן, באופן טבעי הפכה לבירה של אנגליה כולה החל מימי אלפרד הגדול בסוף המאה ה-9 ועד לסוף המאה ה-11 – לאחר הפלישה הנורמנית. בתחילה הסתמכו הנורמנים על שני המרכזים העתיקים של דרום אנגליה, וינצ’סטר וסולסברי; אבל כובש חדש צריך בירה חדשה, ולשם כך נבחרה לונדון, שהייתה העיר הגדולה ביותר באנגליה והמרכז המסחרי העיקרי בה.

כיום זוהי עיירת תיירות נעימה וציורית. לאורך הרחוב הראשי ישנם כמה אתרים חשובים, ובלב העיר קתדרלה גדולה ויפה. בתחילת הרחוב שער העיר העתיקה ולידו טירת וינצ’סטר, בה נמצא אולם גדול ובו השולחן העגול המקורי.

לפי האגדות העיר נוסדה במאה ה-9 לפנה”ס על ידי המלך האגדי בלדוד – התשיעי בשושלת של ברוטוס הטרויאני, מייסד לונדון ובריטניה – והיא נקראה “העיר הלבנה”. היא התפתחה כצומת דרכים ועיר חשובה כבר בתקופה הרומאית. בימי הביניים יצאה ממנה דרך עולי הרגל לקנטרברי.

הקתדרלה של וינצ’סטר היא הארוכה באירופה. בסיסה הוא מסוף המאה ה-11. הבנייה העיקרית שלה בסגנון גותי היא מהמאה ה-14. היא נבנתה על בסיס אתר פגאני קדום (ייתכן שהיה זה מעגל אבנים). במרתף הכנסייה יש באר דרואידית קדושה עתיקה. בקתדרלה קבורים מספר מלכים קדומים, כולל אלפרד הגדול וגם הסופרת ג’יין אוסטן.

וינצ’סטר זוהתה עם קמלוט האגדית של המלך ארתור על ידי שושלת בית טיודור ומייסדה הנרי השביעי. הוא קרא לבן הבכור שלו ארתור והטביל אותו בווינצ’סטר. הכוונה שלו הייתה לייצר קשר בין שושלתו לזו של ארתור, ועל ידי כך לקבל לגיטימציה שלטונית והילה מיתית לשלטון שושלתו. אלא שארתור מת בגיל צעיר, ומי שהחליף אותו בתור יורשו היה הנרי ה-8.

הנרי השמיני היה האיש שהפך את אנגליה לפרוטסטנטית. אגדות הגביע הקדוש נתנו לגיטימציה מיתית לבכורתה וייחודה של הנצרות האנגלית, ולכן הוא טיפח אותן. בזמנו נתלה על הקיר של האולם הגדול בטירת וינצ’סטר שולחן עתיק ענקי, שנחשב לשולחן העגול המקורי. משקל השולחן יותר מטון וקוטרו 6 מטרים. הוא מחולק לרצועות ירוקות ולבנות ועליהן שמות 24 האבירים, ובאמצעו פרח של בית טיודור, המשלב את השושנה הלבנה של בית יורק והשושנה האדומה של בית לנקסטר. מעליו יושב מלך בדמותו של הנרי ה-8, ומכאן שהציורים שעל השולחן הם מתקופתו, אבל השולחן עצמו עתיק הרבה יותר – כנראה מזמנו של אדוארד הראשון שרצה לחדש את מסורת השולחן העגול.

באולם שבו מוצג השולחן יש תצוגה של חיי האבירות וניתן אפילו להתלבש בבגדי אבירים לרגע קצר, שבו חולפת תהילת עולם.