יהדות ספרד בבלקן

בסוף המאה ה-15 החלו להגיע יהודים מספרד לבלקן ביוזמתה ועידודה של האימפריה העותומאנית (זה היה בזמן הסולטאן באיזיט השני, שנחשב לסוּפי). הם יצרו לאורך דרכי הסחר ותרבות קהילות מפוארות משל עצמם, ששמרו על מאפיינים ייחודיים, שפה ומנהגים לאורך מאות שנים. באקלים של הבלקן היה זה אפשרי ליצור קבוצת תרבות נפרדת ומשתלבת בו-זמנית, כפי שהיו קבוצות אחרות כגון וָלָאכים, אלבנים, יוונים, טורקים ועוד. יהדות הבלקן הגיעה לשיאה באמצע המאה ה-17, במקביל לשיא התפשטותה של האימפריה העותומאנית וניסיונות הכיבוש האחרונים של וינה, ולקראת המשבר של התנועה השבתאית; אולם גם לאחר מכן היא ידעה עדנה והתפתחות, שהופרעו רק עם המשבר הכלכלי של המאות ה-18 וה-19.

קהילות יהדות ספרד בבלקן היוו ציבור בפני עצמו, עם זהות ייחודית, שפה ותרבות משלו. הלכידוּת התרבותית וההיסטורית של קהילות יהדות ספרד במסגרת אימפריה גדולה אחת, הופרעה עם הופעת מדינות הלאום במאה ה-19 והתפרקות הישות העותומאנית, שסופה היה לקראת מלחמת העולם הראשונה. חלק גדול מהקהילות הושמדו בשואת יהודי מקדוניה, סרביה, בוסניה ויוון, ומה שנשאר נעלם בעקבות העלייה לארץ. כיום יש קהילות קטנות במקומות שונים, ובעיקר בסופיה שבבולגריה, בבלגרד שבסרביה, בסקופיה שבמקדוניה, וסראייבו שבבוסניה.

הופעת יהודי ספרד בבלקן

"וישמע סולטאן באיזיט מלך תורגמה את כל הרעה אשר עשה מלך ספרד ליהודי, וכי הם מבקשים למצוא מנוח לכף רגליהם, ותחס עינו עליהם, וישלח אנשים מלפניו ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור, לבלתי יהיה רשאי שום אדם ממושלי עריו תיו לדחוק את היהודי ולגרשם, רק כולם יקבלום בסבר פנים יפות.

כך אמר באיזיט: "כלום אפשר לקורא למלך כזה חכם או נבון? הוא מרושש את ארצו ומעשיר את ממלכתי".

הסולטאן הטורקי שלח באופן יזום אוניות לספרד ופורטוגל בכדי להביא את היהודים לתחומי שלטונו. יותר מ-150,000 איש מצאו מקלט באימפריה העותומאנית, מתיישבים בסלוניקי ואיסטנבול תחילה, ובערים לאורך דרכי הסחר של הבלקן: סופיה, סקופיה, שטיפ, ביטולה, ניש, סראייבו, פרישטינה, ולימים גם בלגרד.

הם הגיעו לארץ החדשה אפופי הילת קדושה ותרבות, מצטיירים כאנשים שבחרו מרצונם החופשי לבוא לבלקן, ולא לאיטליה למשל, ועקב כך מכבדים ומעריכים את המולדת החדשה והאפשרות שנתנה להם, ומצד שני שומרים על הזיקה והכבוד של ארץ מוצאם. ספרד היא גן העדן האבוד השני, לאחר גן העדן האבוד הראשון, שהוא ארץ ישראל. הם חשבו שצריך לשמר את הספרדיות למען הדורות הבאים.

אצל היהודים הספרדיים הייתה אידיאליזציה של ארצם (ספרד) ושל התרבות היהודית שלה. לפי טענתם, הם הגיעו לשם כגולים לאחר חורבן בית ראשון, ולמעשה היו בעלי חלק מאדמות חצי האי. בכל מקרה, הקהילה התקיימה מעל אלף שנה, שבהן הייתה רציפות של עשייה תרבותית, והייתה המרכז היהודי החשוב ביותר בעולם.

יוצאי ספרד הביאו איתם את הרבנים, את המורשת, את הספרות והלכות ההלכה שלהם. המנהג היהודי היה שמהגרים יהודים חדשים נטמעים בקהילה המקומית, אך באימפריה העותומאנית ובמיוחד בבלקן, הקהילה הספרדית יהודית שמרה את המסורות שלה והטמיעה בתוכה את היהודים הרומאניטים (הקהילות העתיקות מהתקופה הביזנטית), וגם את האשכנזים המועטים שבסביבה. רק ביואנינה שבצפון יוון נשמרה קהילה רומאניטית עתיקה.

בסלוניקי הייתה קהילה רומאניטית, יהודית דוברת יוונית. לאחר כיבוש איסטנבול הם הועברו לשם ולא נשארו יהודים בעיר, אלא שבסוף המאה ה-15 החלו להגיע מגורשי ספרד, ובמאות ה-16–17 כבר יש רוב יהודי בעיר והיא העיר היהודית הגדולה ביותר במרחב הים התיכון.

חלק מהיהודים שהגיעו לאימפריה, החל מהמאה ה-16, היו אנוסים שחזרו לדתם. הם הביאו איתם קשרים עם העולם שמחוץ לאימפריה והשתלבו בכלכלה המתפתחת. באותה מאה עולות לגדולה דמויות חילוניות יהודיות בחצר הסולטאן, כגון: דון יוסף נשיא, דונה גרסיה מנדס, שלמה אבן יעיש ועוד.

במאה ה-16 מגיעה הפעילות הכלכלית של היהודים לשיא, צומחת עילית של מימון, מסחר וטקסטיל, בספרד היהודים היו גובי מיסים כך שהיה להם כישורים לכך והם מלאו תפקידים אלו לאורך הדנובה, באדריאטי והאגאי, במיוחד בערים. דון יוסף נשיא עשה הון כחוכר מיסים, ושימש בנציג בינלאומי של האימפריה. ליהודים היה תפקיד נכבד בסיפוק צרכיו של צבא היניצ'רים, החל מבגדים וכלה בשירותי בנקאות. אלא שבניגוד לאירופה היהודים לא היו היחידים שעסקו בבנקאות ולא בלטו בכך במיוחד.

רבים מהבאים מספרד היו רופאים ושימשו בתפקיד זה גם באימפריה, משה המון היה רופאו של סולימן המפואר. בספרד הם היו 'אליטה' חצרונית, בטורקיה הם היו מצויים בחצרות הממשל והצבא, אך לא בבלעדיות, מדי פעם היה אדם מהם שעלה לגדולה.

שני התחומים שבהם היהודים הצטיינו היו תעשיית האריגים וסחר בינלאומי. הטקסטיל היה מפותח בעיקר בסלוניקי, הטכנולוגיה הייתה לא פחות מתקדמת מזו של אנגליה. הם ארגו בדים וצמר, שניתן היה להשיג באיכות טובה בבלקן. את הידע הם הביאו מספרד וסיציליה. צפת התבססה גם היא על תהליכי יצור צמר שהובא מהבלקן. משפחות שלמות השתלבו בתהליך, ובנוסף לכך, מסביב לפעילות הייצור הייתה פעילות מסחר והשקעת הון. השוק העותומאני שאב אליו את רוב רובה של הסחורה.

היהודים מילאו תפקיד חשוב במסחר עם איטליה, ונציה הייתה מחסן הסחורות המרכז של אירופה. הסחר בין איטליה לעותומאניים עובר לאחר גירוש ספרד מיוונים וארמנים לידי היהודים. מסיבה זו וונציה מרשה ליהודים לשבת בתחומה. יחד עם זאת, רובה המכריע של הקהילה היהודית היה בעלי מלאכה וסוחרים קטנים, צורפים, סנדלרים, סוורים, וכו'.

בשנת 1535 מוקמת אינקוויזיציה בפורטוגל, והאנוסים מהגרים לאירופה ומשם לרחבי האימפריה העותומאנית. וכך, באמצע המאה ה-16 יש גל עלייה נוסף של אנוסים מפורטוגל המתיישבים בסקופיה ובביטולה וסראייבו, משתלבים בקהילות היהודים הספרדיים הקיימות במקום. קהילות יהודיות גדולות יש בעיר ספליט – שבה הם תורמים למסחר הימי. בדוברובניק שהיא המרכז של הסחר הימי ובבלגרד, סראייבו נהיית ירושלים הקטנה. ואלונה–וולורה באלבניה היא יישוב יהודי גדול.

חיי היהודים

באיסטנבול וסלוניקי היו יותר מ-30 קהלים, מאורגנים לפי ארצות מוצא. בתחילה קהל הורכב מקהילה שלה בית כנסת, אך מהמאה ה-17 זה מתארגן לפי שכונות (Mahalle). השמות של ארצות המקור נשארו (כמו בית כנסת פורטוגלי בביטולה, לדוגמא) אך ההרכב של הקהל כבר לא היה קשור לכך.

הארגון לפי עדות נקרא באימפריה מילאט (Millet), היהודים היו "דימה" – בני חסות, ובעלי מעמד זהה ליוונים והארמנים. אלא שאצל היהודים המודל היה מקומי ולא ממורכז (לא היה פטריארך יווני, לדוגמא, שהוא נציג של כל המאמינים).

השלטון המקומי של היהודים לא היה בעל תוקף חוקי, אך נתמך על ידי מערכת הסכמות פנימיות. ככל שהקהילה הייתה מגובשת יותר, כך כוח הרבנים והראשים היה חזק יותר. הכוח של הקהילה נבע גם מן העמדות הבכירות של חבריה. אם ברמה המקומית או הארצית. העונש הקשה ביותר שיכלה הקהילה להטיל היה חרם.

היחידה הבסיסית הייתה הקהל, שהתגבש סביב בית כנסת, מעליו הייתה הקהילה כולה, ומעליה כלל היהודים. הקהל שילם מיסים לקהילה וזו שילמה לשלטונות. המנהיגים החילונים של הקהלים היו אחראים אישית לתשלום המיסים בפני השלטונות העותומאניים. מגובים על ידי הקהילה והרבנים. הם גם היו משתדלים בעניינים שונים אצל השלטונות, נעזרים בקשרים יהודיים בחצרות הסולטאן.

הייתה אסיפה כללית של משלמי מיסים, והיא האצילה סמכויות למועצה מבצעת שנקראה מעמד, בה היה ייצוג לכל קבוצה חברתית. אלא שבמקרי חירום כמו מלחמה ומיסים מיוחדים, העשירים תפסו פיקוד והעבירו את הסמכות להנהגה ממשיכה. השררה נשמרה בידי מספר משפחות מוגבל. נוצרה אוליגרכיה שלטת. המשפחה הייתה פטריארכלית ובסיסה כלכלי – המשרות והעסקים עברו במשפחה.

במעמד היו 6–8 חברים, והם בחרו מנהיגים או פרנסים, גזבר, גבאי. האסיפה הכללית בחרה שמאי מס שנקראו מעריכים, והם חילקו את נטל המיסים בין כולם. המעמד טיפל בחינוך, סעד, תקנות וכל התפקידים האזרחיים. באיסטנבול הייתה מועצת על לכל המעמדות, ואילו הארגון השלטוני היהודי בסלוניקי ואזור הבלקן היה יותר מבוזר.

לכל קהל היה רב משלו שקיבל שכר ונבחר בהסכמת הציבור. הוא חוקק תקנות ושפט, יושב בראש בית דין. בקהל היו הצבעות באסיפה הכללית. היו קהילות שבהם היו ישיבות, נתמכות על ידי כמה קהלים, כגון "תלמוד תורה הגדול" של סלוניקי, שהכשיר דורות של מנהיגים. עם הזמן החלו הקהלים להיות מוחלפים בקהילות גדולות יותר לפי מקום מגורים, וכך הגיעו בסופו של תהליך למשרת רב ראשי של כל היהודים, חכם באשי.

הקהילות ניסו לשמר את חבריהן, מכיוון שאחרת היו מאבדים משלמי מס. מן הצד השני, לעתים העשירים ביקשו לעזוב ולעבור לקהילות אחרות שבהן התנאים הכלכליים היו טובים יותר. הקהילה קבעה את פטור ושיעור המס לכל אחד. עניים ותלמידי חכמים היו פטורים, כמו היום. השלטונות העותומאניים לא ידעו מי משלם ומי לא. הם קיבלו תשלום כללי עבור כולם.

לקהילות היו תקנות פנימיות המבוססות על ניסיון ספרד, שהחזיקו מעמד כל עוד החברה הייתה דתית ומסורתית. היה גוף של "בירור עבירות" ואפילו צנזורה. הקהילה הייתה גוף מגונן ומלוכד, שפעל לשמירת עצמאותו.

היהודים גרו בשכונות משלהם, אך בשוליהן היו אלה שכונות מעורבות, ולא היו להן גבולות ברורים. בסיס השכונות היה בית מגורים גדול סביב חצר פנימית בו שוכנות כמה משפחות, אשר כונה 'החצר הגדולה'.

 קשיים כלכליים

הקהילה היהודית הגדולה ביותר הייתה בסלוניקי, מבוססת בתחילה על תעשיית האריגים. הסולטאן סולימן המפואר פטר את יהודי סלוניקי ממס בתמורה לאספקת אריגים למדי הצבא של החיילים היניצ'רים. במילים אחרות, ליהודים היה מעין מונופול על עיבוד צמר הכבשים שהגיע מהרי הבלקן. אלא שתעשיית הצמר נתקלה בקשיים עם התקדמות המאה ה-16, ובסופו של דבר התמוטטה. תחרות, מחירי חומרי הגלם ופיקוח ממשלתי הביאו לחוסר כדאיות כלכלי. היהודים החלו לייצא צמר גולמי ועורות (שהגיעו מערים כמו קסטוריה), אבל קהילות צפת וסלוניקי נפגעו קשות מהמשבר.

בנוסף על כך, היהודים היו מעורבים בעסקי כרייה (קרטובו במקדוניה וקוסובו), עיבוד מזון, בורסקאות, ואומנויות נוספות. רבים מהם היו בעלי מלאכה זעירים, כגון צורפים או סנדלרים.

העושר של העותומאנים היה קשור להתפשטות הצבאית שלהם. משזו נפסקה החלה רגרסיה כלכלית. הכלכלה העותומאנית נכנסה למשבר ממושך החל מהמאה ה-17. בנוסף על כך, השיטה הצבאית השתנתה משיטה פיאודלית (טימאר), בה בעלי הקרקעות מספקים צבא וציוד, לצבע קבע שהיה צריך לשלם עבור החזקתו, וזה הביא להטלת מיסים על ידי שליטים מקומיים. מחיר התבואה עלה כתוצאה מביקוש באירופה והתערבות של כסף אמריקאי. הסחר ההולנדי והבריטי האפיל על זה של ונציה, וזה הביא לאינפלציה.

מהצד השני, האנגלים והצרפתים התחילו להיות כוח עולה במסחר הים-תיכוני. סוחרים צרפתיים רבים התיישבו בערי הלבאנט, חלבּ, איזמיר, סלוניקי. רבים מהם היו יהודים בחסות צרפת. במהלך המאה ה-17 וה-18 הופכת איזמיר למרכז חשוב יותר ויותר ועוקפת את סלוניקי השוקעת. יהודים רבים עוברים לשם. חברות הסחר ההולנדית והאנגלית וגם הצרפתים, תוקעים שם יתד.

מיסי חרום[1] שהוטלו במאות ה-17–18, בעקבות המשבר הכלכלי של האימפריה העותומאנית, בתוספת פשיטת הרגל שחוו רבים בעקבות המשיחיות השבתאית, הביאו חלק מהקהילות למצב כלכלי קשה. בנוסף למיסים לעותומאניים היו גם מיסי קהילה. במילים אחרות, חלק גדול מהוויית הקיום היהודי הפכה להיות תשלומים, ולכן מרדף אחר הכסף, בניגוד למקומיים החקלאים, שהתפרנסו מהאדמה וחיו חייהם בשקט יחסי.

חיסול היניצ'רים בשנת 1826 פגע קשות בכלכלה היהודית, שנסמכה על סיפוק צרכיהם וניהול הבנקאות שלהם. באופן כללי, היהודים בבלקן היו קשורים לסדר העותומאני הישן, ולא השתלבו מספיק טוב בכלכלה החדשה. ליוונים ולארמנים היה יתרון עליהם. הרפורמות של התנזימאת גדעו את ענף גביית וחכירת המיסים שעליו הם התבססו, והביאו למשבר קשה נוסף.

חיי הרוח של יהדות ספרד בבלקן

במאה ה-16 התרחש רנסנס תרבותי יהודי בצפת, שאנשיה היו דור שני לגירוש ספרד, רבים מהם בנים ובנות של יהודי סלוניקי ונתמכים על ידם. היה זה זמנם של רבי משה קורדובה, האר"י, שולחן ערוך, התפתחות הקבלה והלימוד. בספרד החכמים היו מפוזרים, ועתה הם התכנסו יחדיו והיה לזה כוח והשפעה אדירה, הוקמו ספריות וישיבות, נכתבו ספרים והלכות. וכך אפשר לייחס את השלב האחרון בגיבוש היהדות להשפעה של יהדות ספרד בבלקן, דרך שלוחותיה בצפת וירושלים. העושר היחסי אפשר לנדבנים לתמוך בתלמידים וסופרים. בית הדפוס העברי הראשון נוסד באיסטנבול ב-1494, ולאחר מכן בסלוניקי ב-1510. גרשום שלום טוען שהגירוש מספרד עורר את המיסטיקה והמשיחיות היהודית.

הטראומה של גירוש ספרד נותרה טבועה בזיכרון הקולקטיבי, מעין גן עדן אבוד. אסונות נוספים השפיעו לכיוון גישה פסימית. הנצרות נתפשה כאויב, ככוח רשע, ומסיבה זו האימפריה העותומאנית נתפשה ככוח האל, וזה נתן פתח לחזיונות משיחיים, כגון זה של שלמה מולכו מביטולה שבמקדוניה ודוד הראובני.

בסוף המאה ה-17 מתגברת ההתעניינות בקבלה, וספר הזוהר נהיה פופלארי. פליטים מרוסיה (פרעות ת"ח ות"ט) הגיעו לאימפריה. על רקע זה צומח גל נוסף של משיחיות שמגיע לשיא בהופעתו של שבתאי צבי, הסוחף אחריו את קהילות הבלקן. עד היום יש קהילות שבתאיות בכמה מקומות. הוא עצמו בילה באלבניה את שנותיו האחרונות, והנביא שלו – נתן העזתי – מת ונקבר בסקופיה שבמקדוניה.

השפה של יהודי הבלקן הייתה יהודית ספרדית (לאדינו), היהודים התרחקו מהעברית. מן הצד השני, רבים מהם לא ידעו טורקית. הם יצרו חברה מבודלת הקיימת בפני עצמה. המילה enladinar משמעה לתרגם ללטינית, כלומר לספרדית, ומכאן השם "לאדינו". בהתחלה הייתה זו שפה מיושנת, אך במאה ה-18 היא התחדשה והפכה עממית.

בבלקן התחילה ספרות דתית יהודית ספרדית, בשפת הלאדינו ובתעתיק עברי – כתב רש"י. הלאדינו התפתחה כשפה נפרדת, משמרת מילים וביטויים ישנים ומטמיעה מילים בעברית, טורקית, יוונית ואיטלקית. ספרים כגון החומש, חובת הלבבות, שולחן ערוך, תורגמו ללאדינו.

היצירה המונומנטאלית של היהדות הספרדית-בלקנית היא "מעם לועז" מאת רבי יעקב כולי בתחילת המאה ה-8, בה נמצא בשפה פשוטה אגדות חז"ל, פרשנות המקרא וקבלה, זה לצד זה. הרב עובדיה נהג לצטט מספר זה, וגם הספר "פלא יועץ" של רבי אליעזר פאפו מסתמך עליו. אריה קפלן תרגם אותו לאנגלית והוא תורגם גם לעברית.

עידן ההתמערבות

במאה ה-19 משתנה הבלקן העותומאני בעקבות עליית הלאומיות, החילוניות וההשכלה. התנזימאת (רפורמות מודרניות) של הסולטאן עבד אל מג'יד נותנות זכויות ליהודים ולנוצרים, ובין השאר מבטלות את מס הגולגולת והמשפט הדתי. מן הצד השני, ב-1909, בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, החל גיוס של לא-מוסלמים לצבא. הקהילות איבדו עצמאות וסמכויות, וכל אזרחי האימפריה היו כפופים לחוק אחד, שהוא העתק של החוק הצרפתי. יחד עם זאת, המבנה האוטונומי של הקהילות והקהל המשיך להתקיים.

בתחילת המאה ה-20 עלה מספר היהודים העותומאניים (רובם בבלקן וכמעט כולם ספרדים) לרבע מיליון. היחסים בין יהדות המערב ליהדות ספרד התחזקו. היהודים התלהבו ממהפכת הטורקים הצעירים, הקימו סניף של ההסתדרות הציונית באיסטנבול, וישבו בפרלמנט ובשירות הציבורי. העילית החילונית מילאה תפקיד חשוב בחברה המתגבשת, אבל הרוב שמרו על אורח חיים מסורתי והלאומיות הטורקית הפריעה להשתלבות אמיתית. מערכת החינוך נותרה כיתתית, ורק מעט יהודים למדו במוסדות טורקיים.

עלילת דמשק ב-1840 הייתה פרשת דרייפוס של היהדות העותומאנית. יהדות המערב התגייסה כנגד העלילה והביאה לשינוי. חברת "כל ישראל חברים" נוסדה ב-1860 ותרמה את חלקה ליצירת סולידריות כלל-יהודית. יהדות המערב תפשה את עצמה עליונה על יהדות ארצות ערב וגם על יהודי ספרד בבלקן, ובעלת חובה לעזור לאחיהם לעבור את אותו מודל שינוי והתפתחות שהם עברו. העילית הספרדית, שנהנתה ממעמד הקפיטולציות, שיתפה פעולה עם יהדות המערב. נפתחו בתי ספר יהודים שבהם למדו טורקית ומדעים חילוניים.

בין היהודים החלו להופיע משכילים. הרב יהודה נחמה מסלוניקי כונה "מנדלסון" הטורקי (נפטר ב-1899). יוסף הלוי היה מלומד אשכנזי שפעל באדרינה ואחר כך כאוריינטליסט בפריז (הוא גילה את יהודי אתיופיה), אלי יצחק נבון היה משורר ועיתונאי ופרסם מאמרים בעיתון "הצפירה", בעידודו של נחום סוקולוב.

מכובדי הפראנקוס (העילית הספרדית) היו אנשי כספים כגון מואיז אלאטיני מסלוניקי. הוא הקים מערכת חינוך מודרנית עם הרב נחמה ואת חברת "קופת חסד עולם", שגבתה מס מסוחרים יהודים לשם תיקון הקהילה ב-1853 (המוסד סגר את שעריו ב-1861 מחוסר תקציב). בשנת 1908 מונה יצחק אפשטיין לראש תלמוד תורה בסלוניקי ומילא תפקיד חשוב בתחיית השפה העברית וקידום העניין הלאומי.

הבנקאים לבית קאמונדו כונו "הרוטשילדים של המזרח". הם נמנו על הפראנקוס וניהלו בית ספר שנפתח באיסטנבול. ב-1860 ממונה יעקב אביגדור, מהפראנקוס הרפורמיים, לרב הראשי של האימפריה. הוא ממנה את אברהם בכור קאמונדו למנהל כללי. חלק מהפראנקוס היו יהודים ספרדיים שבאו מאיטליה, שהקימו קהילה איטלקית נפרדת (ניתן לראות את עקבות הבידול הזה בבתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים, מקום שם יש בית כנסת ספרדי נפרד ליוצאי איטליה).

ב-1850 עולה מעמדם של הבונים החופשיים בסלוניקי ואיסטנבול. העילית החילונית היהודית משתתפת בפעילות. ללשכת ה"מזרח הגדול" של צרפת ואיטליה הייתה נציגות בסלוניקי ובה יהודים ספרדים רבים.

בחלק השני של המאה ה-19 השתלטו המעצמות האירופאיות על כלכלת האימפריה, הם הציפו את השווקים בתוצרים מוכנים משל המהפכה התעשייתית וקנו את חומרי הגלם. בשנת 1875 האימפריה פושטת רגל, ולמעשה הופכת לקולוניה מערבית למחצה. בסוף המאה ה-19 מוקמות מסילות ברזל, ויש תנועה של אוניות קיטור קונסוליות מוקמות בביטולה וסלוניקי והיהודים ממלאים את שורות הסגל שלהם.

סלוניקי הייתה הנמל השלישי באימפריה העותומאנית לאחר איסטנבול וביירות. בתחילת המאה ה-20 היא חוברה ברכבת לבוסניה, סרביה, וינה ואיסטנבול, היקף הסחורות הכפיל עצמו כל 30 שנה. סלוניקי ייצאה צמר, עורות, טבק, וכותנה, ובנוסף לכך בסוף המאה ה-19 החלה לפתח תעשיה של אריגים, סריגים, טקסטיל, סיגריות וטבק.

בני משפחת אלאטיני ומודיאנו הקימו טחנת קמח מודרנית ב-1857 ועסקו בסחר דגנים וקמח. הם הקימו בית חרושת ללבנים, סחרו בטבק והקימו בנק. משפחות מודיאנו ופרננדס הקימו את מזקקת אולימפוס. בסלוניקי נוצר פרולטריון יהודי של כ-10,000 איש. בנוסף לכך היו ספנים, דייגים וסוורים. רוב האנשים היו עניים וקרוב לחצי נזקקו לסיוע. ב-1913 היו בסלוניקי 80,000 יהודים מתוך אוכלוסייה של 157,000 איש (בתחילת מלחמת העולם השנייה היו בסלוניקי 60,000 יהודים, שרובם הושמד בשואה).

מעניין לציין שבמקביל לכך, בסוף המאה ה-19 היו הארמנים והיוונים חצי מאוכלוסיית איסטנבול ושלטו במסחר ובתחום המלאכה הזעירה.

כל ישראל חברים

מוסד כל ישראל חברים – כי"ח, או בצרפתית אליאנס (Alliance) – נוסד בידי יהודים צרפתים בפריז, שרצו לתקן את חיי היהודים במזרח ברוח תנועת ההשכלה. אמונתם הייתה ששחרור חברתי ותרבותי צריך ללוות שחרור חוקי אזרחי. הם ניסו לעצב מחדש את הקהילות ברוח צרפת, פעלו בארצות רבות ממרוקו ועד איראן, והקימו קרוב ל-200 מוסדות עד מלחמת העולם הראשונה, בהם פעלו 44,000 תלמידים. בבלקן הוקמו בתי ספר, בין השאר, בוולוס וסלוניקי שביוון, בשומן וסופיה בבולגריה, ובביטולה במקדוניה, שם למדו גם עברית, בנים ובנות יחדיו. סמינר ראשי למורים התקיים בפאריז בו למדו אנשים מארצות המקור שהביאו חזרה את בשורת המערב – הרוב היו מארצות הבלקן.

במוסדות כי"ח לימדו בצרפתית, שהפכה להיות שפה משמעותית בחיי התרבות והרוח היהודיים. השפה החדשה והחשיפה לתרבות המערב עזרה לחלק מהיהודים למצוא עבודות בתור רואי חשבון, צווארון לבן, מקצועות חופשיים. הנשים עבדו במפעלי טבק, או כמשרתות, תופרות ורוקמות, אך לרוב נשארו בבית.

התרבות הקוסמופוליטית המערבית שהונחלה במוסדות כי"ח השתלבה יפה עם חיזוק הזהות היהודית-ספרדית, ועזרה להרחיק את היהודים ממגמות ההתבוללות הלאומית שהחלו רווחות בבלקן. המוסדות הישנים יותר, כגון "תלמוד תורה", המשיכו להתקיים, אך הושפעו מהרוח החדשה.

לאחר מהפכת הטורקים הצעירים נבחר איש כי"ח לראש היהדות העותומאנית – חיים נחום. גם התנועה הציונית וארגון "בני ברית" החלו להיות פעילים באימפריה העותומאנית. עם הזמן ירד קרנם של מוסדות כי"ח, והתלמידים היהודים החלו לעבור לבתי ספר מיסיונרים וחילוניים או ציוניים. גימנסיה יהודית של "בני ברית" נחנכה ב-1915 באיסטנבול.

שינויים לאומיים

סרביה הפכה עצמאית דה-פקטו ב-1830. ב-1842 חוקק המנהיג קאראג'ורג'ביץ חוקים אנטי יהודיים. אלא שחוזה ברלין ב-1878, שנחתם לאחר המלחמה הרוסית טורקית, הדגיש את שוויון היהודים ועיגן זאת בבסיס החוקות של בולגריה, מונטנגרו, סרביה ורומניה.

בסרביה (כולל קוסובו) ובוסניה מצאו עצמם אשכנזים מהצפון וספרדים מהדרום זה ליד זה. חלק גדול מהיהודים עסקו במסחר, בורסקאות, ייצור גפרורים. סראייבו הייתה מרכז יהודי חשוב החל מהמאה ה-16, שהתפתחה לכדי מרכז רבני עצמאי בעל השפעה רבה על מערב הבלקן. היהודים היו רבע מאוכלוסיית העיר במאה ה-19, שהמשיכה להתפתח תחת השלטון האוסטרי החל מ-1878. רוב היהודים היו ספרדים עניים, אך היו גם עשירים, ועם הזמן החלה להתפתח קהילה אשכנזית גדולה וחשובה. שליש מהפעילות הכלכלית ויותר מחצי מסוחרי הטקסטיל של סראייבו היו יהודים, אך אלה היו מעטים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה מוקמת המדינה החדשה של יוגוסלביה, הכוללת את בוסניה, סרביה, קוסובו, מקדוניה, קרואטיה ובוסניה ובה יש מספר יהודים גדול. ב-1928 הוקם בית מדרש לרבנים בבלגרד שהקהילה שלה גדלה עד ל-10,000 יהודים ערב מלחמת העולם השנייה. בסראייבו יש מספר דומה. היהודים החלו לדבר סרבו-קרואטית, הממשלה עודדה שימוש בשפה זו בבתי הספר. הם עברו תהליך חילון והשתלבות באומה החדשה.

בולגריה הפכה להיות עצמאית ב-1878, ובעקבות כך מונה רב ראשי בתשלום המדינה, והוקמו וְעדים שנבחרו באופן דמוקרטי. בתי ספר יהודיים קיבלו הכרה רשמית מהמדינה שסבסדה אותם והשפיעה על תוכנית הלימוד. היהודים עברו בולגריזציה והשתלבו במדינה החדשה, ומנגד שמרו על התרבות ושפת הלאדינו והפכו ציונים. מרביתם היו סוחרים ובעלי מלאכות זעירות. הם חלשו על סחר הדגנים, טבק, פירות ותוצרת חלב. רק מיעוט עסק במקצועות צוואר לבן כגון עריכת דין ורפואה, בניגוד לאחיהם במערב אירופה.

סלוניקי וצפון יוון עברו לשליטת היוונים רק ב-1912. היהודים התנגדו ליוונים בתחילה, חששו ופחדו. אלא שהחיים המשיכו במסלולם הרגיל. אך בשנת 1917 פורצת שריפה שמכלה חלק גדול מהרובע היהודי. יותר מ-10,000 משפחות, 70,000 איש, נותרים ללא קורת גג. הממשלה הפקיעה את אזור האסון ובנתה את סלוניקי מודרנית. היהודים נאלצו לעזוב את מרכז העיר שהתמלא במהגרים יוונים חדשים, העיר הפכה להלנית. גלי מהגרים יהודים יצאו לאירופה, אמריקה וישראל. המפלה היוונית לטורקים ב-1922 הביאה לעיר עשרות אלפי פליטים נוספים.

ב-1923. חל שינוי לרעה ביחס ליהודים – ראש הממשלה וניזלוס קבע בחירה נפרדת של נציגים יהודיים ומוסלמיים לפרלמנט, דבר שעיקר את כוחם הפוליטי. ב-1924 הם חויבו לשבות ביום ראשון ולהתגייס לצבא. לקראת מלחמת העולם השנייה הייתה התאוששות מסוימת בכלכלה היהודית. הם שלטו בבנקים, ברבע מהעסקים, והיו להם מפעלי טקסטיל מובילים.

ב-1899 נוסדה בסלוניקי חברת "קדימה", שהושפעה מתנועת ההשכלה והציונות, עודדה לימוד עברית ואמונה דתית מודרנית, היסטוריה ומורשת, ופתחה ספרייה. נולדו היסטוריונים יהודיים, ספרות ומפעל תרגומים. יעקב יונה כתב פזמונים ואסף שירי אהבה, משלים וסיפורים. העיתונאי דוד פרסקו תרגם ללאדינו עבודות בנושא מדע, אלוהים, פילוסופיה. הבלקן חווה תור זהב ספרותי יהודי. לקראת מלחמת העולם השנייה ישנו בבלקן עולם של רבע מיליון יהודי ספרד גאים ומשולבים בסביבה, עם אוריינטציה ציונית ומערבית, תרבות ופולקלור משל עצמם.

שואת יהודי הבלקן

ביוגוסלביה לפני השואה היו כ-80,000 איש. רבים מהם חיו במקדוניה, קוסובו ובוסניה, והשאר בסֶרבּיה וקרואטיה. כ-60,000 הושמדו בשואה. בסרביה התרכז חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית בבלגרד. לאחר הכיבוש הגרמני ננקטו צעדים אנטי יהודיים. הגברים גויסו לפלוגות עבודה. ב-1941 הייתה התקוממות סרבית קומוניסטית בעקבות הפלישה הנאצית לרוסיה. בעקבותיה החלו הגרמנים לנקוט פעולות עונשין אכזריות נגד האוכלוסייה. היהודים הועברו למחנות העבודה והוצאו להורג. באוקטובר 1941 רוכזו יתרת היהודים בזמלין, במחנה סיימישטה. בין מארס למאי 1942 חוסלה אוכלוסיית המחנה – 7,500 איש, במכוניות גז תוך כדי נסיעה במרכז בלגרד.

בסראייבו נעצרו בנובמבר 1941 רוב היהודים ונשלחו למחנות ריכוז. הגברים למחנה יאסנובאץ, שם נרצחו ביחד עם עשרות אלפי סרבים. הנשים למחנה ג'קובו ולאחר מכן ליאסנובאץ, ורובן נרצחו. מי שניצל עשה זאת על ידי בריחה לאזור דלמטייה האיטלקי.

ביוןן היו לפני השואה כ-80,000 איש גם כן, בעיקר בצפון יוון וסלוניקי. מהם הושמדו קרוב ל-64,000 איש.

רק יהודי בולגריה (50,000 איש) ואלבניה (300 איש) ניצלו כמעט כולם.

מסלול יהדות ספרד בבלקן

יהדות ספרד בבלקן הייתה חלק ממרחב תרבותי וכלכלי גדול, שלא ידע את הגבולות הלאומיים של היום. האימפריה העותומאנית הייתה רב תרבותית ורב דתית, והיהודים היו בה גורם מרכזי. מרכזים יהודיים חשובים היו ראשית דבר בסלוניקי, איסטנבול ואיזמיר, ולאחר מכן בערי הבלקן המרכזיות: סופיה וערים רבות נוספות בבולגריה, בערים סקופיה, ביטולה-מונסטיר ושטיפ במקדוניה, בערים ניש ובלגרד בסרביה, בוולורה באלבניה, בפרישטינה בקוסובו, ובסראייבו בבוסניה.

המסלול של יהדות ספרד במערב הבלקן עובר באופן טבעי לאורך דרכי הסחר. מסלוניקי שהיא הנמל של הבלקן הדרכים הובילו לאורך עמקי נהרות הוורדר ומוראבה אל בלגרד ומשם אל פנים היבשת. לפיכך כללתי במסלול זה גם אתרים במקדוניה וסרביה. המסלול שלנו מתחיל מביטולה, שהייתה הקהילה היהודית השנייה בחשיבותה בבלקן העותומאני בסוף דרכו, ומשם לשטיפ, סקופיה, פרישטינה, ניש, בלגרד, ולבסוף לסראייבו, שהייתה מרכז יהודי חשוב ועצמאי החל מהמאה ה-16. (את הקהילות היהודית בסלוניקי ובולגריה נבקר בטיול אחר).

מי שמעוניין בטיול מעגלי, יכול לחזור לסלוניקי דרך אזור החוף היפה של מונטנגרו ואלבניה ובדרך לבקר בסטולאץ, מקום קברו ועלייה לרגל של רבי משה דאנון, באולצין שבמונטנגרו, מקום קברו של שבתאי צבי, ובבראט באלבניה, וְלורה וסרַנדה לאורך החוף, מקום שם יש שרידים לנוכחות יהודית עתיקה.

[1] חלק גדול מהמיסים והתקנות באימפריה העותומאנית, נועדו להראות את עליונות המוסלמים על בני החסות: יהודים ונוצרים.