דיוניסוס (Dionysus)

“לאדם אין אל נורא כמותו, אבל גם אין ענוג כמותו.”

דיוניסוס נולד כתוצאה מרומן שהיה לאל זאוס עם סמלה, הבת של קדמוס הפיניקי מתבאי. הרה הקנאית גרמה לכך שסמלה תרצה לראות את פניו של זאוס, וזה גרם למותה בעוד דיוניסוס נמצא בבטן. האל ניסה לגדל את העובר על ירכו, וזה הצליח חלקית, אלא שלאחר זמן הוא העביר את התינוק לרועים בהר ניסה, שגידלו אותו ולימדוהו את סוד גידול הגפן. הוא היה ילד בעייתי שלא ידע לנתב את כוחותיו האדירים לנתיבים מועילים, זה התבטא באלימות, פראות, ובגיל הנעורים בפריקת עול, שִכרוּת והפקרות, דיוניסוס התפלש במדמנה של עצמו והיה פגע רע לסביבתו – עד כדי כך, שהרג לעתים אנשים תוך כדי אורגיות השכרות והאלימות שבהם היה מצוי. באיזה שהוא שלב הוא הבין שמשהו אצלו לא בסדר, ויצא לחפש את עצמו במזרח (הודו). שם למד להכיר את החלק האלוהי שבו וחזר ליוון מואר.

דיוניסוס למד שהוא בן אלוהים, ויש אלוהים בתוכו, אלא שאלוהים זה חווה את סבל הקיום האנושי ולכן היה חומל ואמפטי, בניגוד לאולימפיים האחרים. וכך, הדבר הראשון שדיוניסוס עשה לאחר שחזר מהמזרח היה לחלץ את אמו מהשאול. לאחר מכן נשא לאישה את אריאנדה, שננטשה על ידי תזאוס. אריאנדה משולה לנשמה האלוהית שנשכחה בחומר.

לפי גרסה אחרת, הטיטאנים קרעו את גופו של דיוניסוס הצעיר, מדורבנים למעשה הנורא על ידי הרה הקנאית, אבל הוא קם לתחייה לאחר שאבריו נאספו מחדש, ונסע להודו שם גדל, חוזר כאל צעיר שצריך להוכיח את עצמו. ההיסטוריונים היוונים כתבו שהוא האל הצעיר ביותר, שהפולחן שלו אומץ והושאל מדתות המזרח. למרות כל זאת, השם שלו התגלה בקנוסוס (בכרתים) העתיקה והיום יודעים שהוא אחד מן האלים הוותיקים ביותר.

גרסה מיסטית חשובה לסיפור זה היא זו של דיוניסוס זגוראס, ובה גופו של דיוניסוס הצעיר נקרע לגזרים על ידי הטיטאנים שבלעו את חלקיו, אלא שאתנה הצליחה להציל את ליבו ולהביא אותו לאביו זאוס, זה בלע את הלב והוליד את דיוניסוס השני, החדש, שנלחם בטיטאנים ושרף אותם. מהאפר נוצר המין האנושי המכיל יסוד דיוניסאי ויסוד טיטאני – מפלצתי בתוכו.

דיוניסוס היה אל היין, אך גם אל טבע, הצמחייה והפוריות. הוא נולד מאש ומים, כמו הגפן, ומהותו הפנימיות הייתה תמורה ושינוי. בסופו של דבר, הוא זכה למקום בין 12 האלים האולימפיים במקום הֶסטיה, אלת הבית והאח.

דיוניסוס תמיד היה עטוי מסכה, כדי שלא ישגע בני אדם. בשם דיוניסוס יש אלמנט של אל (Deo).

פולחן דיוניסוס הביא למצב אקסטטי, סוחף ועדרי. שחרור התת מודע. וזה נעשה דרך מוזיקה, קצב, שעות של ריקוד, ריטואל של מוות ולידה מחדש, ואולי גם יחסי מין מקודשים. ביוון הארכאית והקלאסית נקשר פולחן דיוניסוס לפסטיבלים העירוניים והדת הפולחנית.

בנוסף לדיוניסיאה העירונית היו גם הרבה פסטיבלים כפריים. בכל החגיגות חיקו את המיתוס הדיוניסאי. התהלוכה שנקראת “פומפיה” הייתה החלק המרכזי של הטקס. הגברים נשאו צלמיות של פאלוסים. לבחורים שנשאו את הפאלוסים קראו “פאלופורו”, בתהלוכה השתתפו גם נערות צעירות שנשאו סלים שסימלו שפע, ובתוך הסלים היו לחם, יין וכל מיני מאכלים אחרים. לאחר התהלוכה הטקסית הייתה התכנסות לשם שירה, ריקודים ומוזיקה, כולל שירת מקהלה.

חלק מפולחן דיוניסוס היה הטרגדיות והקומדיות שהוצגו במסגרת הפסטיבלים שלו באתונה, ואילו חלק אחר היה הסימפוזיום, שיחת גברים על נושאים שברומו של עולם, מלווה בשתייה טקסית. עם התפתחות ההלניזם במאה ה-4 לפנה”ס מתפתחות כתות המסתורין ודרכי החניכה של דיוניסוס, המכוונים אדם להארה וגילוי החלק האלוהי בתוכו.

פולחן המסתורין של דיוניסוס

דיוניסוס גורם לנו להיות שיכורים ודרך כך להתחבר לתת מודע. ליין יש כוח להרים בני אדם, להוציא אותם מחוץ לעצמם, לשחרר אותם ולגלות להם שהם יכולים להיהפך שמימיים. וכך, חלק מפולחן המסתורין ביוון התקשר אל דיוניסוס, והיבט זה שלו התפתח במיוחד עם תחילת ההלניזם והמהפכה הדתית של האלים הכתוניים (אדמתיים) במאה ה-4 לפנה”ס.

דיוניסוס הוא אל של אדמה. הגפן – נראה שהיא מתה בחורף, אך זהו זמן הבשלת היין, אותו היו פותחים בחגיגות החשובות ביוון. היין היה מרכז האירועים החברתיים. ביין קיימת איכות התמורה. האדמה היא פיזית, אך נושאת בחובה מהות רוחנית גבוהה. הגפן היא פיזית, אך נושאת בחובה מהות רוחנית גבוהה ואפשרות של האדם להגיע לאקסטזה. ייתכן וזה יהיה הרס, מפני הפן הכפול של דיוניסוס, אך הרס זה נושא בחובו זרעים של תמורה, משהו החבוי בתוך משהו אחר. בתוך הצמחייה חבוי הסוד של הפרי, בתוך הפרי חבוי הסוד של היין, בתוך היין חבוי הסוד של גילוי מהותו הפנימית של האדם, בתוך מהותו הפנימית של האדם חבוי הסוד של שכרון האל.

פולחנו של דיוניסוס החל כתחייה דתית גדולה, מרד כנגד המרכז הדתי בדלפי הקשור לאפולו, שהיה האל של המוזיקאים והמשוררים – אל שהביא תמיד סדר והרמוניה מתוך הבלבול, שהטיף למען מתינות ופיכחות ומידתיות (על פתח המקדש הייתה חרוטה האמרה “הכל במידה”). הדת החדשה התאפיינה בכך שהכול בה בהגזמה, אנשים מתנהגים כמשוגעים, הפסטיבלים כוללים צעקות וריקודים פראיים, אקסטזה בלתי נשלטת. יוון צריכה הייתה דת בשביל הלב, כזו שהמוסריות הקרירה של דלפי לא יכלה להציע, וכך באו לעולם המיסטריות של דיוניסוס.

דיוניסוס יוצא נגד העיר והגבולות שהיא מייצרת. הוא אל יוצא דופן, אישי, חווייתי. הזהות שלו מתעתעת, הוא כל הזמן מתחפש, לובש ופושט צורה. זהו האל היחיד שמביא נחמה וריגוש, יש לו ממד ארוטי חזק ומוחצן. הפולחן שלו היה פתוח לפני עבדים, זרים, נשים, כל מי שמורד בחברה, קבוצות שלמות המודרות מהפוליס. זאת הייתה הפרה של הסדר, המובילה לאישוש שלו. האל הוא גם היין עצמו. בשתייה מכניסים את האל לתוך האדם.

לפי פרופסור ברמר, האזכור הראשון של המסתורין לדיוניסוס הוא על ידי הרקליטוס מאפסוס, שבו הוא מאיים על נודדי הלילה הבַּכְּחים בעונש לאחר המוות. אלו חסידי וחסידות של דיוניסוס וגם מיסטאי, אנשים שעוברים את המסתורין. הוא משתמש לראשונה במילה מיסטריה. זה אומר שבאסיה הקטנה היה פולחן פרטי של המסתורין הבכחי כבר במאה ה-5 לפנה”ס. בטקסים ובריקודים צעקו את מילת הקסם Euai. במסתורין השתמשו בעלי זהב שהיוו אשרת כניסה לשאול, ובהם הנחיות וברכות לדרך. לעתים היו לובשים כתר של עץ צפצפה, שנחשב לעץ של השאול. החניכים היו חלק מקבוצה, וקיימת התייחסות להר אם או לאם ההר, הפטרונית של הריקודים האקסטטיים, המלכה הכתונית. בכחוס משחרר את פרספונה מהשאול. המין האנושי צריך לכפר על האשמה של הרג דיוניסוס ושריפת הטיטאנים. פרספונה צריכה לקבל פיצוי על צערה. החניכים רואים ושומעים משהו, במסתורין הדיוניסאי הדגש הוא על שמיעה, בעוד שבאלאוסיס הודגשה הראייה, הצפייה.

המסתורין נערך בחורף, והמקום האידיאלי עבורו היה מערות וחורשות. לנשים היה תפקיד חשוב ככוהנות. כנראה שהחניכה התחילה בטבילה באמבט, ייתכן והייתה תהלוכה, אנשים שנשאו את האל. הם נשאו פאלוס, את האש, את התרסוס (מקל עם אצטרובל בראשו שסימל את דיוניסוס). ייתכן והוקרבה עז, איננו יודעים הרבה בקשר לכך. כנראה שהיו ריקודים, לעתים פנטומימה, הצגות של לידת דיוניסוס לסמלה ומותה, ושל גדילתו של דיוניסוס. במסגרת החניכה ניתנו סימנים והיו התגלויות, אולי השתחוויות, הראו חפצים, אולי נחש? החניכים קיבלו רצועה של עור עופר, היו סיסמאות ומחוות פיזיות נסתרות, שתייה. הם נפגשו במרכזים, בתים מיוחדים, וחולקו לקבוצות לפי דרגות הקשורות לטבע, תוך שהם מחקים את הטבע.

מורו של דיוניסוס היה ישיש שמנמן הרכוב על גבי חמור בשם סילאנוס, הוא מצויר המיתולוגיה ככל הזמן שותה ומנהל שיחות שאין להם קץ במילים לא ברורות, הוא ההיפך מדיוניסוס הצעיר והיפה.
דיוניסוס היה האל הראשון שחי על גבי האדמה, כל יצור היה נוהר אליו ברצון, כי טוב לב היה ועדין הנפש, הוא הקסים את חיות הטרף ובחדרו עד לעמקי היערות היה מגרש משם את שדי היער, סביבו היו סאטירים עם רגלי תיש מהללים ומשרתים אותו בעליזות ובשמחה. הוא הוציא את פרי הגפן מן האדמה ולימד את בני האדם לנטוע כרמים ולגדלם. הוא עבר במסע דרך כל העולם בכדי לתת לכל את המצאתו הנפלאה, בנדודיו נלוו אליו הבאכחיות והמנאדות שלבושות היו בעורות אילים – והן שרו לו שירי הוללות פרועים. הוא חזר מהמזרח והביא אתו מנהגי פולחן חדשים שיש לקיימם בלילות, בגאיות ההרים, בשירה ובזמרה עליזה לכבודו. ומי שלא יכיר בו כאל – ייענש בכל חומר הדין.
דיוניסוס יוצר יש מאין – חלב ודבש, וכשהוא מכה במקלו בסלע זורמים מים מן האבן. הוא השליט על הלידה והתחייה, והוא מתגלה בטבע האביב העשיר והשופע כוחות יצירה. היוונים האמינו כי דיוניסוס ישן בחורף והוא מתעורר באביב ובחגיגיות רבה היו חוגגים גם את תרדמתו וגם את יקיצתו. בתקופת טבת בזמן הימים הקצרים ביותר היו עורכים לכבודו חגיגות בלילה. נשים עם לפידים בוערים בידיהן היו יוצאות במחול אקסטטי. טקסים אלו נקראו אורגיות, מן המלה היוונית אורגא שפירושה גירוי. המחולות הפרועים, הצעקות והמוסיקה מחרישת אוזניים הביאו לידי אקסטזה, מין דבקות דתית שנחשבה כהתייחדות רוחנית עם הכוח האלוהי. נדמה היה לאנשים שהשתתפו בהוללות קדושה זו שנשמותיהן משתחררות כליל מן הגשמיות, הן נוטשות את הגוף והאל נכנס לתוכו, והם עצמם מלאים רוח אל. הרגשה זו של הפרדה בין הנשמה והגוף הביאה לאמונה בהישארות הנפש. הנפש אינה אלא חלק בן אלמוות של האדם, ולאחר מות הגוף מתגלגלת הנשמה ועוברת לדמויות אחרות. במאה ה7, 8 כבש פולחן דיוניסוס את יוון בהשתוללות של מחול שגעוני. המחול הגיעה כנראה מפריגיה. לדיוניסוס נהגו להקריב תיש או ארנבת, והיו מתיזים על המזבח יין מהול במים.

האל פאן (Pan)

אחד מחבריו של דיוניסוס ושותפו למסע להודו הוא האל פאן, חצי תיש חצי אדם. המשמעות של זה היא שהוא היה מכוער עד אימה מצד אחד, ומלא זימה וחשק מצד שני. החלק הנמוך של פאן ייצג את הצד החייתי באדם, מהמותניים ומטה, ואילו החלק הגבוה של פאן ייצג את הצד האנושי. שני הדברים לא הסתדרו ביחד, וזה מה שהביא אותו למרדפים נואשים ואלימים אחר בנות המין השני שבהן חשק, שהיו לאו דווקא נעימים לבחורה המסכנה שנכנסה ל”פאניקה”.

פאן הוא בנו של דיוניסוס ואחת הנימפות, לפי גרסאות אחרות, פאן הוא בנו של הרמס או של זאוס ונימפת יער. לפי המשורר היווני פינדר הריהו בנם של אפולו ופנלופה – אשתו של אודיסוס. מתברר שפנלופה לא הייתה נאמנה כל כך כפי שמופיע באודיסיאה, אלא קיימה יחסי מין מזדמנים עם מי שהיה בסביבה, והתוצאה הייתה היוולדו של יצור מעוות ומלא תשוקה שהוא חציו אדם, חציו תיש.

באחד הימים רדף פאן כהרגלו אחר נימפה בשם סירנקס (Syrinx), וזו נמלטה אל הביצה. כשפאן כמעט תפס אותה ועוד מעט קט היה מבצע בה את זממו. התפללה הנימפה לזאוס ראש האלים שיציל אותה מידיו של האנס, וזה נענה לתחנוניה והפך אותה ברגע האחרון לקנה של במבוק. פאן המאוכזב, שתפס קנה במבוק במקום נימפה יפה, עצר לרגע ממרוצתו והשפיל מבטו אל המים, שם ניבטה אליו דמותו. השיקוף במים המחיש לו בפעם הראשונה בחייו את כיעורו והוא הבין שלעולם בנות המין היפה ידחו אותו, וכל ניסיונותיו לרדוף אחריהם ולהשיג אותם נועדו לכישלון. אי הצדק של העולם, הבל היופי ושקר החן, וההבנה של התנהגותו הנלוזה שלו, גרמו לזעזוע פנימי גדול בתוכו, ופאן החליט לזנוח את דרכיו האלימות והשוביניסטיות ולהפוך להיות מה שתמיד הרגיש בתוכו פנימה – ליצור מעודן, אלוהי ומואר. הוא עזב את הכול ויצא ביחד עם האל דיוניסוס למסע חיפוש עצמי במזרח הרחוק, בהודו, שבמסגרתו הם פגשו תורות ומורים רוחניים, גילו את האלוהי בתוך עצמם, עברו שינוי וחזרו אחרים.

לאחר שחזר קטף פאן את קנה הבמבוק (שהיה למעשה הנימפה סירינגה אהובתו הנכזבת) ועשה ממנו חליל פאן, מנגן עליו מנגינות מופלאות שביטאו את המוזיקה של הספירות, ההרמוניה האלוהית, החוקיות של הטבע, הגעגוע האנושי אל המופלא, הרצון למצוא משמעות, בית ואהבה. פאן הפך להיות אל אוניברסלי, אל הטבע, החומל על בני אדם, מבין לליבותיהם ומקשר אותם עם הסביבה, גורם להם לראות, להבין ולהיווכח שהם חלק משלם גדול יותר, הרמוני ומושלם, שבו לכל דבר יש תפקיד, שלעולם הם לא לבד ולא יהיו. הוא לימד אנשים לראות את האלוהים דרך הטבע ולהכיר באוניברסליות של קיומם ביקום.

למעשה פאן קטף שבעה קני במבוק בגדלים שונים ואיגד אותם לחליל המשמיע שבעה צלילים. דרך החליל הוא התחבר לסירינקס האהובה. הוא ניגן כה יפה עד שהגיע לכדי תחרות עם אפולו והלירה שלו.

לפי כתות המסתורין, פאן הוא אל עתיק יותר מן האלים האולימפיים, שנתן לאפולו את מתנת הנבואה ולארטמיס את כלבי הציד שלה. הוא מזוהה עם Phanes/Protogonos, האל של הבריאה הראשונה. לפי המסורת האורפית פאן קשור לאל הראשוני של היצירה וההולדה, המזוהה גם עם מחשבה מטיס Metis, ארוס. ואכן, המילה Phanes, שהיא האנדרוגינוס הראשון, מזכירה את המילה Pan.

הארכיאולוגית מרגרט מארי (Margaret Murray) זיהתה את פאן עם האל המקורנן הקדם דתי, שמופיע גם בשם Cernunnos אצל הקלטים ו-Pashupat אצל ההודים, או קדמולוס בסמותראקי. לפי טענתה, בכל העולם הייתה אמונה בכוח הבורא של הטבע, והיא סומלה על ידי קרניים. בעולם היווני התפתחה אמונה זו לכדי האמונה באל פאן.

המקדשים של פאן היו תמיד בטבע ולא בבתים, בדרך כלל במערות, כמו באי של תאסוס, אליו הגיע במסעותיו. הנימפות רקדו בהם את ריקוד הסיקינוס (Sicinnus) המיוחד, אותו למדו במזרח.

הטרגדיה

באתונה בפרט וביוון בכלל הייתה חשיבות רבה לפסטיבלים. הגדול ביותר היה הפנתיאה בקיץ, ואילו בחורף היה זה פסטיבל הדיוניסיאה, שהתרחש על פני חמישה ימים ובו הוצגו שלושה מחזות – טרגדיות הקשורות אחת בשנייה, ובסופן סאטירה. זה היה חלק מפולחן דיוניסוס, והתקשר לפתיחת בקבוקי היין של קציר השנה שעברה, כאשר היין השלים את תסיסתו והיה מוכן לשתייה.

הטרגדיה הייתה המצאה יוונית. אנשים חשבו יותר ויותר לעומק על חיי אנוש, והחלו להבין יותר ויותר בבהירות שהם כבולים על ידי רוע ואי צדק, ושזהו טבע הדברים. ואז, יום אחד, יֶדַע זה – של משהו שהוא בבסיסו לא נכון בעולם – הגיע למשורר, שהיה מסוגל לראות דרכו את היופי של חיי אנוש. “הרוח של המחקר פגשה את הרוח של השירה – וטרגדיה נולדה”. הראשון שכתב טרגדיה היה אייסכילוס.

טרגדיה היא כאב מותמר שהופך להתעלוּת באמצעות האלכימיה של שירה, כאב שהופך לרוממות. הטרגדיה מראה לנו כאב ובכך מספקת תענוג. תענוג טרגי זה נקרא על ידי אריסטו “רחמנות ופליאה”, שבה “רגשות מטוהרים ומזדככים על ידי הטרגדיה”. הֵגל קרא לטרגדיה “השלמה”, שבה הדיסוננטים של החיים הופכים להרמוניה נצחית. שופנהאואר קרא לטרגדיה “קבלה”, המצב שבו המחשבה אומרת: “רצונך יֵעשה”. ניטשה אמר שהטרגדיה היא “האישור של הרצון לחיות אל מול המוות”, “והשמחה של חוסר הגבולות כשהרצון מאושר”.

בטרגדיות יש היבטים מוסריים עמוקים, כל טרגדיה בוחנת גיבור מנקודת מבט מוסרית. מושג מפתח הוא חטא הגאווה, היבריס, שהגיבור לוקה בו.

הטרגדיה לעולם לא מוותרת על הכבוד והחשיבות של חיי אנוש, בלעדיהם אין טרגדיה. כשאנו מחפשים בתוכנו את השכנוע שברוממות חיי אנוש, אנו מגיעים לתשובה שזה בגלל שכל אחד יכול לסבול בצורה כה נוראה. אין דבר יותר אציל מנפש סובלת. ככל שהנפש יותר גדולה, כך הסבל שהיא מסוגלת לקחת יותר גדול. הדבר החיוני לטרגדיה הוא שהמשתתף בה חייב להיות בעל יכולת להרגיש באופן מיוחד.

מוות של אדם פשוט הוא משהו שאנחנו בורחים ממנו, בעוד שמוות של גיבור הוא תמיד טראגי, ומעורר אותנו. “לעולם אל תיתן לי לשמוע שדם אמיץ נשפך לשווא”, אומר סֶר ואלטר סקוט, “זה שולח אתגר תמידי לכל הדורות”. הסוף של הטרגדיה מאתגר אותנו, הנפש הגדולה סובלת ומתה, מתמירה את הכאב והמוות. דרכה אנו קולטים את עיר האלוהים האהובה של הקיסר הסטואי, מציאות עמוקה ושונה מזו שבה אנו חיים את חיינו.

כדי להציג את הטרגדיות ולקיים את פולחן דיוניסוס נבנו תיאטראות במקומות רבים ביוון. ההתחלה של התיאטרון הייתה דווקא בסאטירה, שהיא פולחן לכבוד סאטירים, חצאי תיש עם זנב ואיבר מין גדול. המופעים הקדומים של הסאטירים היו הצגה לפני הקהילה של מחוללות וקבוצה של שחקנים שהובילה את המהלך הדרמטי. כל חברי הקבוצה שרו ביחד, וזה המקור של המקהלה בטרגדיה (שהיא קול המוסר, האומר לגיבור מה אסור ומה מותר לעשות). בתקופות מאוחרות יותר, הסאטירה הפכה למופע קומי עם הרבה גסויות וסלפסטיק.

התיאטרון היווני נבנה אל צלע ההר (הם לא ידעו להשתמש בקשתות) ולידו מקדש לדיוניסוס (כפי שקיים בבית שאן). ברקע שלו היה המסך, באמצע עמדה המקהלה שהסבירה לקהל את העלילה, ובנוסף אליה היו דמויות לבושות מסכות גדולות.

כותב הטרגדיות הגדול הראשון הוא אייסיכילוס. עד לתקופתו הייתה מקהלה עם שחקן אחד, הוא הוסיף שחקן שני, ועל ידי כך יצר דיאלוג. הוא היה איש דתי, ויחד עם זאת מהפכן המצליח לחדור מבעד למעטפת האֵלים אל המהות של דת. האלים בהצגותיו באים והולכים והם לא ממש ממוקדים, הוא רואה בעדם את “האב, עתיק היומין, שיצר אותנו במו ידיו”. באלוהים נמצאת התשובה הסופית למסתורין של חיי אנוש, שנמצאת מעל המסתורין של סבל לא מוצדק – שהרי איך יכול להיות סבל לא מוצדק ואלוהים צודק בו-זמנית? זוהי הבעיה הגדולה לא רק של הטרגדיה, אלא גם של חיי אנוש בכללותם.

התשובה היא שהקללה הנגרמת על ידי החטא מפתחת חיים משל עצמה, מעין קארמה העובדת דרך הדורות – ועל ידי כך מסירה מאלוהים עול נורא. הטרגדיה מסירה מאִתנו את קללת חוסר הצדק. “אלוהים שחוקו הוא שזה אשר לומד אותו צריך לסבול. ואפילו בשנתנו ישנו כאב שלא שוכח, נופל טיפה אחר טיפה על ליבנו, ולמרות רצוננו, בחוסר הסכמתנו, חוכמה באה אלינו על ידי החסד האיום של אלוהים.”

הטרגדיה מביאה עִמה לימוד וחוכמה, למרות רצוננו, וזהו חסד אלוהי.

שני כותבי הטרגדיות הגדולים האחרים הם סופוקולס ואוריפידס מאתונה, שחיו במאה ה-5 לפנה”ס. המחזות שלהם מהווים מקור חשוב להבנת ההיסטוריה, המיתולוגיה, הדת, חיי החברה, הלימוד והמוסר ביוון העתיקה.

הסימפוזיום

הסימפוזיום היה ישיבה ושתייה ביחד המתקיימת על פני כמה שעות, בדרך כלל לאחר הארוחה, בה מוגש יין מדולל במים ונדונים נושאים ברומו של עולם. המשתתפים הם גברים בלבד (בדרך כלל מהשכבה האריסטוקרטית), היושבים על ספות שביוונית נקראות “הסיבה”, ומכאן המילה “הסבה”. ההתכנסות היא לשם שתייה, שיחה, תכונית אמנותית ודיון בנושאים פילוסופיים.

המשתה התקיים על פי כללים מאוד ברורים ומעוגנים. אין אלה סתם חבר’ה שנפגשים ועושים צחוקים, אלא טקס שיש לו חוקים ומבנה. לכל סימפוזיום היה יושב ראש, והוא התחיל בסוג של נטילת ידיים והיטהרות. לאחר מכן הייתה הקדשה לאלים ולדיוניסוס, והזמנה של האל לבוא ולהתארח ולקחת חלק פיזי בדיון. דיוניסוס מתאפיין בכך שהוא עצמו בא להשתתף בסימפוזיום. דרך היין שהמשתתפים שתו הוא נכנס לתוכם והביא מהשראתו.

המקורות של ליל הסדר הם בסימפוזיום היווני, והוא בנוי מאותם מרכיבים: ארבע כוסות, כולנו מסובין, קריאה בהגדה. כוס לאליהו הנביא, נטילת ידיים. זהו משתה יווני, שהתוכן שלו הוא סיפור יציאת מצרַים.

חיבור המתאר מעין משתה (סימפוזיום) כזה נכתב על ידי אפלטון. ההתרחשות היא למחרת היום שבו אפלטון זוכה בפרס הראשון לטרגדיות במסגרת הדיוניסיאה. החברים נפגשים ומחליטים שהמשתה של היום יֵערך בצורה יותר מחכימה מאתמול, וכי הנושא שבו ידונו הוא האל ארוס. כל אחד מהמשתתפים, שהם המי-ומי של אתונה הקלאסית, נושא נאום לכבוד האל, ומציג זווית שונה של התשוקה, ובסוף סוקרטס נושא נאום ומביא את תורת האידיאות.

לחצו כאן – מאמרים על תרבות יוון העתיקה