במשך קרוב לאלפיים שנה, בכל מקום בעולם, העלו יהודים על בדל שפתיהם את התפילה הבאה: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" התפללו לכיוון ירושלים ואיחלו לעצמם ולחבריהם "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". ירושלים הפכה למושג, אך נשארה מקום ששואפים לחזור אליו ולקומם הריסותיו מחדש, כפי שקרה עם הקמת מדינת ישראל. מאמר זה סוקר את תולדות היהדות ועם ישראל מזמן השופטים ועד מרד בר כוכבא, הזמן שבו המרכז היהודי היה בארץ ישראל
במאמרים אחרים תוכלו לקרוא על התקופות שבהן עם ישראל היה בגלות
יהדות – דת ותרבות של שינוי.
לפי מקס דיאמונט (Max i Diamont) בספר Jews God and History היהדות היא למעשה שש תרבויות שנבעו מתוך קונפליקט של העם היהודי עם העולם החיצון וגילוי כוחות פנימיים שאפשרו יצירת תרבות חדשה שתתמודד עם האתגר שבפתח.
השלב הראשון – הוא הזמן שמאברהם עד ימי בית שני של היוונים, זמן שבו היהודים מתמודדים עם התרבות הפגאנית.
השלב השני – הוא מתקופת היוונים עד סוף תקופת הרומאים האלילים, מ300 לפני הספירה עד 300 אחרי הספירה. זמן בו היהדות מתמודדת עם התרבות היוונית רומית.
השלב השלישי – הוא הזמן שבין 100 לספירה ל600 לספירה. הזמן שבו היהדות התמודדה עם הנצרות המתעוררת והכובשת, עם האימפריה הביזנטית. הזמן הזה הוא זמן יצירתו של התלמוד.
השלב הרביעי – הוא הזמן של תרבות האסלאם. מ500 לספירה עד 1500 לספירה. זמן של פריחה יהודית בספרד ובמזרח.
השלב החמישי – הוא ימי הביניים, מ500 ל1500 לספירה באירופה. זמן של הקבלה. זמן של הישרדות שמושגת בכוחו של התלמוד, אך לא זמן חשוך כל כך כמו שחושבים.
השלב השישי – הוא מ1500 עד ימינו, זמן הרנסנס והתקופה החדשה, השחרור של היהודים ועלייתם לגדולה, אל מול רדיפות חדשות ואיומות יותר מקודמיהן.
השלב הראשון – האל הנייד
חמורבי היה משה של הבבלים. בשנת 2100 לפני הספירה הוא נתן לבבלים קוד חוקים שהגיע מהשמיים. בשנת 2000 שבט שמי רעב בשם האשורים החל לקרוא תגר על הבבלים. באותו הזמן תרח עוזב את אור, עובר את הנהר ומתיישב בחרן. בדרום טורקיה. כאן אברהם פוגש את יהוה. יהוה מציע לאברהם ברית: אם הוא ילך בחוקותיו אזי צאצאיו יהיו העם הנבחר ויהיו תחת חסותו. החובה הינה אחת ויחידה, חובת המילה, וההבטחה הינה אחת ויחידה, הבטחת ארץ כנען.
הברית היא הכוח המניע העיקרי בחיי היהודי, עד היום. היהודים מקבלים את רעיון המונותיאיזם, שיש אלוהים אחד שהוא עליון ובלתי נראה ולא מושג. יהוה לא מת ולא קם לתחייה, אין מלחמות מיתולוגיות בינו לבין האלים האחרים. הוא לא מעורב בחשקים ובתאוות ארציות כאלים היוונים. עבודת האלוהים של היהודים שונה במהותה מעבודת האלוהים של העמים הפגאנים. דוגמא טובה היא נושא הסקס. מכיוון שאלוהים לא מעורב בתאוות ארציות, אזי ביהדות המין תפש מקום משני, שלא כמו בתרבות היוונית שבה הוא תופש מקום יותר ויותר חשוב, עד שהוא מביא להחלשת המארג המוסרי של החברה.
בעוד משה רועה את עדרי יתרו ליד הר חורב, הוא פוגש את יהוה. בצורת הסנה הבוער. בעודו שואל אותו איך לקרוא לו, עונה לו יהוה: "אהיה אשר אהיה". משה הוא האדם היחיד שזוכה לראות את אלוהים, כאקט של חברות מצד אלוהים אליו. אבל הוא יכול לראות רק את אחוריו. כשהוא רואה את אלוהים בהר סיני, לאחר מתן תורה. אלוהים נגלה אליו בליווי עשרה תארים. עשרה תארים אלו משמשים כבסיס לתורת עשר הספירות של הקבלה. לפי הטענה במקביל לתורה שבכתב ועשרת הדיברות, ניתנו גם תורה שבעל פה ותורת נסתר – הקבלה, בה יש עשר ספירות. משה מצווה בברית המילה, וניתנת לו הברית של אברהם, שחלק מהותי ממנה זה ארץ כנען, ולכן יציאת מצרים.
יש אומרים שהמושג "העם הנבחר" מקורו ממשה שהיה לא יהודי (מדייני, כהן מצרי) ובחר ביהודים להעביר להם את רעיונותיו. ובסיפור המקראי הוא פשוט נשען על אבות קדומים שהם אגדה או שיוחסו להם דברים לא להם. סיגמונד פרויד כותב בספרו "משה והמונותיאיזם" שמשה היה כהן מצרי שהתיך ביחד את הישראלים שיצאו ממצרים ואת העברים שישבו בארץ ישראל, מעביר להם את תורתו המונותיאיסטית. השם משה במצרית עתיקה משמעו ילד והוא מופיע בשמות כמו "תותמוסס" – ילד של תות.
עד להגירה למצרים היהודים נקראים עברים, לאחר היציאה ממצרים הם נקראים ישראלים. אלוהים נקרא לעיתים אלוהים ולעיתים יהוה.
חוקרי התנ"ך סבורים שהתנ"ך מורכב מארבע מקורות שונים, גרסאות שונות שחוברו לאחד. וולהאוזן מונה ארבע חלקים המעורבים יחדיו בטקסט:
חלק אחד זה כתבי ה"י" – בהם מוזכר יהוה. אלו נכתבו לפי ההשערה בממלכת יהודה ב900 לפני הספירה.
חלק שני זה כתבי ה"א" – בהם מוזכר אלוהים, אלו נכתבו בממלכת ישראל ב800 לפני הספירה.
חלק השלישי הוא כתבי ה"כ" – כתבי הכוהנים, אלו נכתבו ב600 לפני הספירה.
החלק הרביעי הוא כתבי ה"י',א'" כתבי יהוה אלוהים. שהוספו על ידי מחברי התנ"ך – הסופרים במאה ה5 לפני הספירה. התורה נחתמה כנראה ב450 לפני הספירה, התנ"ך כולו נחתם כמאתיים שנה ואולי יותר לאחר מכן.
משה היה ראשון מהנביאים, והגדול מכולם. היו כתות ביהדות שהעריצו אותו, כמו למשל השומרונים או האיסיים. ולמרות זאת יש מקומות שהוא לא מופיע בהם בכלל, כמו למשל בהגדה של פסח. יציאת מצרים ומתן תורה בהר סיני הם פסגת היהדות.
חוקי משה היו פעם ראשונה בהיסטוריה שהופיע חוק כתוב מבוסס על צדק ושוויון שהכול שווים לפניו. זה אפשר את יצירת החברה הדמוקרטית של השופטים. בחוקי משה הרשות האזרחית נפרדת מהרשות הדתית. וכן יש רשות מחוקקת נפרדת. כל החוקים של היום נשענים בעצם על חוקי משה ועשרת הדיברות. חוקי משה עובדים בעיקר על מה לא תעשה. ומשאירים את מה תעשה פתוח. במסגרת הזאת שלושת חוקי עשה הם: אנוכי אדוני אלוהים. כבד את אביך ואת אימך, שמור את יום השבת לקודשו. חוקים שהם כללים ומשאירים פתח לפרשנות.
במה הייתה שונה ההתגלות היהודית החדשה מהדת של מצרים והעולם הקדום?
באופן כללי ניתן לומר שהדת המצרית והדתות הקדומות האחרות היו דתות מאגיות שמשפיעות על האדם מבחוץ, בעוד שהדת היהודית הייתה צריכה להיות דת מיסטית שבאה מבפנים, קול פנימי.
הדתות הקדומות האחרות אמרו לאדם מה לעשות, כיוונו את חייו, הדת היהודית שמה דגש על מה לא לעשות: שבע מעשר הדיברות הם מה לא לעשות ואלו שאומרים מה כן לעשות: כבד את אביך ואת אימך, אני יהוה אלהיך, שמור את יום השבת. הם מצוות כלליות.
דבר זה השאיר חופש לאדם לקבוע את דרכו בחיים בעצמו וכיוון את היהודים כלפי מחשבה ויוזמה עצמאיים.
רואים נושא זה בבירור בהבדל בין היהדות לנצרות בנושא שבין אדם לחברו. הנצרות אומרת: עשה לחברך את מה שתרצה שיעשו לך. ואילו היהדות אומרת: אל תעשה לחברך מה שאתה לא רוצה שיעשו לך. נראה שאין הבדל בין שני הדברים, אך למעשה יש ביניהם עולם ומלואו.
האלוהים של ישראל הוא נסתר, לא נראה, חבוי, אי אפשר להשיג את מהותו. ושמו: "אהיה אשר אהיה"
מצרים הייתה ההתגלות הדתית של העולם העתיק בהא הידיעה. חברה שמבוססת רובה ככולה על תחושה דתית עמוקה, כשהחיים בעולם הזה הם רק מבוא לחיים בעולם הבא. פרעה היה התגלמות האל ובסיסה של אותה חברה. זו הייתה תרבות של מקדשים, קברים המכינים את האדם לקראת החיים הבאים, ובתוך כך המצבות המרשימות ביותר בעולם, הלא הם הפירמידות. כל החיים כוונו לעבר מטרה אחת – הנצחת הפרעה והבטחת קיומו לאחר המוות בתחילה. ובהמשך – הבטחת המשך הקיום של האינדיבידואל.
במצרים לאלים היו תפקידים שונים והם היו קשורים לכוחות הטבע. אוסיריס, הירוק, היה אל הצמחייה, וסימל את התחדשות הצמחים, אך באותה מידה היה גם אל השאול ואל החיים לאחר המוות. רע היה אל השמש אך באותה מידה גם עיקרון האור, אמון קשור לנסתר.
התרבות המצרית החלה כרגש דתי גבוהה, אלא שעם הזמן התדרדרה לכדי הערצת כשפים והחומרי, שדרכו הרוחני התבטא. לדוגמא: אם היה עקרון רוחני שקראו לו אנוביס – שמירת המתים, הרי שעם הזמן זה התפתח להערצת תנים. אם היה עקרון אימהי שקראו לו "חתותר", הרי שעם הזמן זה התפתח לפולחן פרות (ומכאן עגל הזהב).
נכון שהרוחני מופיע דרך החומרי, אלא שהתרבות המצרית נפרדה מהמקור ונשארה רק עם ההופעה. המקדשים נהיו חשובים יותר ממה שהם ייצגו.
מצרים הייתה תרבות שבה הבלתי אפשרי היה אפשרי, ארץ של קסמים, שבה העולמות הלא נראים היו ממשיים, אלא שהמצרים שכחו, בשל כך, שהם רק בני אדם ונתונים לאותם חוקים כמו כל דבר אחר בטבע.
האלוהים הגדול, אלוהי הטבע, יהוה, דאג להזכיר להם זאת דרך משרתו – משה.
הפרעה צריך היה להיות סמל לשלטון רוחני אך נהיה סמל לשלטון ארצי. משה, הנווד חסר הכול, החליף אותו כסמל לשלטון הרוחני.
הדת של מצרים והעולם העתיק כולו הייתה דת מאגית, התגלות הדתית של אלוהים למשה בהר סיני היא מיסטית, ההתגלות של האלוהים השוכן בתוך האדם, ולא מחוצה לו, ולכן נאמר: "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אין צורך יותר במקדשי מצרים, אלא רק בהתנהגות מוסרית נאותה, כפי שבאה לידי ביטוי בציווי עשרת הדברות.
תקופת השופטים
לפי רוב הדעות יציאת מצרים התקיימה בזמן רעמסס השני במאה ה13 לפנה"ס, וכמה שנים אחריה החלו השבטים הישראלים לחדור לארץ ישראל, בכלל לא בטוח שהפלישה לישראל הייתה כמו שכתוב בתנ"ך, אירוע היסטורי מרכזי אחד, יש דעות לכאן ולכאן ויש מי שחושב שהסיפור התנ"כי הוא אנכרוניסטי ומהווה מיתולוגיה לאחר מעשה, ומה שקרה בפועל הוא חדירה לאורך זמן של מרכיבים שמים מהמדבר שהתמזגו עם האוכלוסייה המקומית והיוו מעין ברית או פסיפס של שבטים.
כך או כך, השלטון בישראל בתקופת השופטים היה ניסיון ראשון בעולם של מנהיגות כריזמטית. לכל שבט היה את השופט שלו וכולם האמינו שבזמן משבר יקום מעצמו מנהיג מואר כמו ז'אן דארק הצרפתייה. מנהיג שהסיטואציה הקשה תיצור אותו, שיתמלא ברוח הקודש והוא יציל אותם. ואכן לשבטים הייתה מנהיגה בשם דבורה ומנהיגים רבים אחרים כמו יפתח הגלעדי שהיה בן של זונה ואפילו דוד שהיה רועה צאן. המושיע של התקופה הוא השורש של התפישות המשיחיות לעתיד לבוא. בנוסף לשופטים היה גם מועצת זקנים ואסיפה של כל העם. אך למבנה זה היו גם נקודות חולשה וזה חוסר שלטון מרכזי.
בתקופת השופטים הומצא כנראה הכתב העברי שהוא הראשון בעולם. אין יודעים אם הוא הומצא על ידי הפניקים או היהודים. אולי הוא ניתן במעמד הר סיני, יחד עם התורה? ומכאן מקור השראתו השמימית. מכל מקום המחקר המודרני מאמין שהכתב הומצא בתקופה זו, מ1300 לפנה”ס עד 800 לפנה”ס. במצרים כתבו בכתב חרטומים ובמסופוטמיה בכתב יתדות שהם לא כתבים פונטיים, אלא כתבי תמונות.
כשהיהודים המליכו על עצמם בסופו של דבר מלך היה זה מלך שונה מהמלכים הפגאניים. לפי הפגאניים המלך הוא ממוצא שמימי, הפולחן של המלך היה מרכזי בדת המדינה, כמו במצרים. אך ביהדות המלך היה צריך לשמור על החוק כמו כל אזרח אחר, ואם הוא לא עשה זאת היה מי שיזכיר לו את זה.
דויד ושלמה
דויד היה המלך הממשי הראשון בישראל והוא עשה שלושה דברים חשובים. ראשית כבש את ירושלים ועשה אותה בירתו. שנית התחיל בהכנות להקמת המקדש, ושלישית הביא את ארון הברית לירושלים שם הוא שכן באוהל עד ששלמה הקים את המקדש.
דוד יוצר את הקשר המשולש בין מקום – ירושלים, שושלת – בית דוד, ממנה יבוא המשיח, והדת או הלאום היהודי. עד זמנו נהגו להתפלל לכל כיוון, מזמנו והלאה מתפללים לכיוון ירושלים, עד זמנו של דוד המלך כל אחד יכל להיות המנהיג – מלך (תקופת השופטים) ומזמנו השושלת היא מבית דוד
שלמה שינה את המבנה החברתי בישראל. הוא הפך את הישראלים מחברה חקלאית לחברה אורבאנית. לשם כך הוא שינה את המבנה הפיאודלי של החברה ושבר את עוצמתם של השבטים על ידי חלוקת ממלכות ל12 יחידות מיסוי בגבולות שחצו את גבולות השבטים. בעזרת המיסוי הכבד והעבודה הכפויה הוא יצר שכבה גדולה של חסרי אדמות שהוכרחו לעבור לערים, שם הוא פיתח תעשייה ומסחר. בימי השופטים המשפחה הייתה היחידה הכלכלית. בימי שלמה היחיד היה היחידה הכלכלית. התיעוש המהיר הביא אתו את החוליים של תיעוש: פערים בין עשירים לעניים, אבטלה, ועוד..
למרות שהוא זה שבנה את המקדש, שלמה הכניס לארץ פולחנים זרים דרך הנשים שאותם נשא. הממלכה המאוחדת הוקמה בהסכמה. פעמיים לקח דויד את שלמה לשכם בכדי שהשבטים הישראליים יקבלו אותו. כשבא בנו של שלמה – רחבעם לשכם לקבל את הסכמת השבטים הם בדקו את נכונותו לסגת ממדיניות המיסוי הקשה של אביו, כשהוא סירב ואמר את המשפט הידוע: "אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". לא הייתה לישראלים ברירה, אלא לפרוק את עול המלך ולהקים מדינה חדשה בהנהגתו של מצביא צבא גולה שחזר לארצו – ירבעם,. למשך תקופה של 100 שנה אחר כך נמשכת כמו מלחמת אזרחים על אש קטנה, ולפעמים גדולה, בין יהודה לישראל.
מלכי ישראל
המלוכה בישראל התקיימה 212 שנה. זמן ממוצע של שלטון היה 11 שנה, תשע שושלות עלו וירדו. מעט מהמלכים מתו מוות טבעי. ירבעם הקים מקדש מתחרה לירושלים בבית אל. המלכים אחריו היו פחות מוצלחים והביאו את ישראל אל עברי פי פחת עד שקם מלך גדול בשם עומרי, הנפוליון של תקופתו. ראשית דבר עומרי הפסיק את המלחמה עם יהודה. ואז מחץ צבאות של חצי תריסר אומות עוינות. הוא העביר את הבירה משכם לשומרון, עשה רפורמה בחוקים ועודד מסחר. הוא הרחיב את ממלכתו ושמו יצא למרחוק עד אשור, שם נודעה ישראל בשם "ארצו של עומרי". טעותו של עומרי הייתה שהשיא את בנו נישואים דיפלומטיים לאיזבל הידועה לשמצה. אביה היה כהן שתפש בכוח את כתר צידון ולימד את בתו את אומנות הבגידה והרצח למען מטרות פוליטיות. איזבל חיסלה את הזכויות האזרחיות של הישראלים, רדפה את נביאי אלוהים, הרגה אותם, והכניסה לארץ פולחן בעל ואשרה. אחאב נתן לה לעשות כמבוקשה בענייני פנים, אך בענייני חוץ הוא הוביל מהלך אמיץ בו הוא התייצב בראש קואליציה של עמים אל מול האימפריה האשורית המתפשטת והביס אותה. בשנת 854 מנצח אחאב בקרב של קרקר את הצבא האשורי. 20.000 איש נהרגים בקרב הזה.
מותו של אחאב מביא למרידה כנגד איזבל. והגנרל יהוא עולה לשלטון. הוא מדכא את פולחן הבעל. 50 שנה של רווחה באים לישראל. אל מול האימפריה האשורית שעולה מחדש מתחלפים בזה אחר זה מלכים בישראל. עד שבשנת 732 לפנה”ס פולש תגלת פלאסטר לארץ במטרה להכניע את ישראל. לוקח לאשורים עשר שנים והתחלפות של שלושה מלכים בכדי לסיים את העבודה. הישראלים מגלים התנגדות עיקשת. לאחר הניצחון מגלים האשורים את האוכלוסייה כולה. מי שאחראי על המלאכה הוא סרגון. עשרת השבטים הישראלים נעלמים בגולה.
מלכי יהודה
לאחר מות שלמה ועלייתו של רחבעם הופכת יהודה לממלכה קטנה שכוללת בתוכה את שבט יהודה ובנימין, המלך הגדול הראשון אחר רחבעם הוא אסא, ולאחר מכן הבן שלו יהושפט כורת ברית עם אחאב ומביא להסדרת היחסים בין יהודה לישראל, כתוצאה מברית זו בתה של איזבל עתליה נישאת ליהורם מלך יהודה. יהורם מת ממחלה קשה ובנו אחזיה נרצח על ידי הגנרל יהוא מישראל ביחד עם מלך ישראל יורם ואימו איזבל (הם נמצאים ביחד בביקור), כתגובה לכך עתליה תפשה את השלטון ומקדמת את פולחן הבעל ביהודה, היא רוצחת לפי התנ"ך את את כל בית המלוכה של דויד חוץ מיהואש שניצל על ידי חוגי הכהונה ובראש ובראשונה יהוידע הכהן שמכין כנגדה קשר שמסתיים ברציחתה שש שנים לאחר מכן. זוהי פעם ראשונה ולא אחרונה שהכהונה מתערב במשחק הפוליטי. אלא שפולחן האשרות והבעל נמשך.
לאחר יאשיהו באים כמה מלכי יהודה מוצלחים כגון עוזיהו, אמציה ויותם, ופחות מוצלחים כמו אחז, בזמן הפלישה האשורית שמביא לחורבן ישראל שולט ביהודה מלך חשוב בשם חזקיהו שמבצר אותה וחוצב את נקבת השילוח, הוא מקבל עידוד מיאשיהו הנביא ומצליח בדרך נס ובעזרת התערבות אלוהית לעמוד במצור. הצבא האשורי שחנה מחוץ לירושלים נתקף במגפה מסתורית והתקפל.
ירושלים נצלה וממשיכה להתקיים עוד 120 שנה לאחר חורבן ישראל. בתקופה זו, מנפילת קורים שני דברים חשובים שמאפשרים את המשך קיום העם היהודי גם אחרי התבוסה לבבל והגלות. שני הדברים הם קידוש ספר התנ"ך, וקבלת נבואות הנביאים הגדולים ובמיוחד אלו של ירמיהו וישעיהו.
שני דברים אלו אפשרו את המשך העם היהודי גם לאחר הגלות.
בשנת 639 לפנה"ס עולה לשלטון המלך הגדול האחרון של יהודה – יאשיהו. הוא מקדם רפורמות חברתיות ופוליטיות של צדק ומפשט ובמיוחד רפורמות דתיות. לפי התנ"ך הוא מצא ספר אלוהים בבית המקדש (את ספר דברים), הספר היה במקדש מימי שלמה ונמצא בשיפוצים שנערכו במקום. הוא הוקרא בטקס חגיגי, ששימש גם נקודת ציון לניקוי המקדש והארץ כולה מעבודה זרה. יאשיהו פעל רבות לחיזוק האמונה ולמלחמה בפולחנים הזרים וכן לתיקונים חברתיים ברוח התורה. הספר הכניס ממד חדש לעבודה הדתית. הוא היה סמכות מוסרית שאפשר לפנות אליה בכל עת.
לאחר נפילת ישראל, הנביאים ירמיה וישעיה מביאים מושג חדש של יהדות. הם אומרים שהיהדות איננה פולחן, ושבפולחן כשלעצמו אין שום ערך לאלוהים. מה שחשוב זה אנושיות, צדק, מוסריות. אלוהים לא רוצה פולחן, הוא רוצה אנשים מוסריים. אין שום חטא באי הקרבת קורבנות. החטא האמיתי הוא באי צדק.
הדת החדשה שהנביאים הטיפו לה שינתה את אופיים של הכוהנים מכוהני מקדש לדמויי רבנים, מלמדי יהדות. הדת החדשה הפכה את היהדות לדת ניידת. הנביאים לימדו שהיהודים צריכים לתת דוגמא לעולם כולו. המצוות המעשיות של היהדות הם רק ליהודים, אך המסר הרוחני והמוסרי הוא לאנושות כולה. היהדות נהייתה דת אוניברסאלית (למעשה ישוע ממשיך את תורתם של הנביאים).
בשנת 612, בשיא הצלחתה של האימפריה האשורית, מורדים בה הבבלים, העם הראשון שהם כבשו, ומנצחים אותה ומקימים במקומה את האימפריה הבבלית. יהודה מורדת בבבל בשנת 600 , צבא ששולח נבוכדנצר מושמד, והוא נאלץ לבוא בעצמו בראש צבא גדול ליהודה. לאחר מצור של חצי שנה הוא כובש את ירושלים ומגלה את המלך יהויכין ו8000 איש מבין האצולה והשכבות הגבוהות. במקומו הוא ממנה את צדקיה. צדקיה מורד גם הוא ונבוכדנצר חוזר לירושלים. לוקח לו שנה וחצי להביס את היהודים, בשנת 586 הוא כובש את העיר והורס את בית המקדש, מגלה את רוב האוכלוסייה לבבל. הורג את בניו של צדקיהו למולו ואז מנקר את עיניו. הנותרים ביהודה מורדים שוב לאחר זמן מועט ומובסים בשלישית.
אחד ההסברים לכך שהעם של יהודה שרד בגלות ואילו העם של ישראל לא, הוא שהאשורים היו מגלים את העמים שכבשו בקבוצות קטנות ומפזרים אותם באימפריה, ואילו הבבלים היו מגלים כקבוצה אחת. כמו כן ההגליה של הבבלים הייתה יותר הומאנית ועד מהרה היהודים השתלבו והצליחו בארצם החדשה. אלא שיש גם הסברים אחרים: היהודים שהלכו לגלות בבל נשאו איתם את רעיונותיהם של הנביאים ואת ספר התורה הכתוב. שני דברים אלו שמרו עליהם בגולה. בבבל היהודים יצרו עוד שני דברים: את בית הכנסת ואת התפילה. לימים החליפה התפילה את הקורבן ובית הכנסת את בית המקדש.
גלות בית ראשון ושיבה
במאה השישית לפנה”ס נשלטה בבל על ידי שורה של מלכים נאורים. היהודים נחשפו לספרות דתית ואחרת של העמים האחרים, בעיקר לדת זרתוסתרא, אך גם לרעיונות אחרים. כשהגיע העת לחזור לארץ רובם רצו להישאר בגולה.
בשנת 539 לפנה”ס מנצחים הפרסים את הבבלים ומקימים את ממלכתם, הייתה זו ממלכה שהוקמה בעיקר בזכותו של אדם אחד, כורש. הוא כובש את בבל בשנת 539 לפנה”ס ונותן ליהודים רשות לחזור לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש. בבבל חיו אז 150.000 יהודים (הרבה יותר מאשר הגיעו לשם) רבע מהם החליטו לחזור לארץ. את החוזרים הנהיגו שני נסיכים וכוהן גדול צדוקי. הנסיכים ששבצר וזרובבל מבית דויד. שניהם נעלמים. זרובבל שהיה אחראי על בניית המקדש נעלם לאחר בניית המקדש, וששבצר קודם לכן. יהושע הכוהן הגדול מוכתר בכתר זהב וכסף ושולט למעשה בירושלים.
במשך 500 השנים הבאות של הבית השני השולטים בירושלים הם לרוב הכוהנים הגדולים, אלא שיש להם איזון אזרחי בדמות הסנהדרין וכנסת ישראל.
לאחר העלייה הראשונה מבבל מתרחשת עלייה שנייה, בראשה עומדים עזרא ונחמיה. נחמיה ממוצא צדוקי הוא נושא הגביע של המלך. עזרא הוא סופר בחצר המלך. נחמיה ממונה כשליט יהודה והוא מקדם רפורמות חברתיות שלטון חוק וכלכלה, ובונה את חומות ירושלים. עזרא לוקח על עצמו את המשימה הגדולה של קיבוץ ספר התורה והחייאת חוקי משה, הוא נקרא, לכן, "משה השני". עזרא עולה ליהודה בראש 1800 איש בשנת 458 לפנה”ס. ביחד עם נחמיה הם גוזרים אל איסור נישואים של יהודים לאחרים, גזירה ראשונה מסוגה בהיסטוריה. הדבר השני שעזרא ונחמיה עושים זה להציג ולסגור את ספר התורה. שליחים נשלחו לכל רחבי העולם היהודי להודיע שבערב ראש השנה ספר התורה שנכתב על ידי משה יקרא בציבור. מכיוון שרוב היהודים כבר לא דיברו עברית נכחו גם מתורגמנים לארמית. מהמתרגמים האלו נוסד אחר כך הבית ספר הראשון של תרגום התורה הנקרא מדרש. עזרא ונחמיה גם קבעו שהתורה תיקרא בבתי כנסת כל יום שבת ופעמיים בשבוע. כל קריאה תתחיל מחדש בראש השנה בפרק הראשון של בראשית.
השפעות דת זרתוסטרא
באמונה המקראית שמור מקום לפמליה של מעלה הנמצאת סביב האלוהות ולשליחים הנשלחים אל האדם, הלא הם המלאכים. הפמליה של מעלה היא ירושה של התקופה הקדם מקראית, השפעת האמונות של עמי כנען. המלאכים הם בחינת שליחים נזכרים במקרא פעמים רבות ומקשרים בין האדם לאלוהים.
בתקופת בית שני חל שנוי יסודי בעניין זה, חשיבות המלאכים עולה ובפעם הראשונה הם נזכרים בשם. בספר טוביה נזכר המלאך רפאל. נוהגים לדבר על שבעת המלאכים הראשיים או על ארבעה, ומלבדם שמות מלאכים רבים אחרים. לכל אומה יש שר בשמים. לפי מגילות מדבר יהודה השר השמימי של ישראל הוא המלאך מיכאל. מחבר ספר חנוך מפרש את הפסוק בישעיהו: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות", כקדוש קדוש קדוש אדון הרוחות וכל הארץ ימלא רוחות. כל העולם מלא רוחות – כוחות שמימיים.
העולם מלא ברוחות טובות, אך גם רוחות רעות (בלייעל), ישנם מלאכי אור ומלאכי חושך. מלאכי החושך הם המלאכים שנפלו, אלו שלקחו להם מבנות האדם, הם מזוהים עם הנפילים, מלשון "נפל". המלאכים הרעים הם אלו שמרדו באלוהים. המרד דוכא אך לפי בקשת השטן שוחררו חלק מהמלאכים הרעים כדי להיות לפני השטן בארץ (ספר היובלים).
במדרש רבה אנחנו מוצאים את שמות המלאכים שהביאו בני ישראל מבבל. אך השאלה היא אם יש להעריך את הידיעה הזאת כידיעה היסטורית או שמא היא נוצרה מכך שהאמונה בכוחות שמימיים וברוחות רעים הייתה נפוצה בבבל כבר מן התקופה העתיקה? ומכאן הסיק שבני ישראל למדו את שמות המלאכים בבבל דווקא.
אפילו אם הידיעה אינה נובעת מתוך מסורת היסטורית, קיימת אפשרות סבירה שבעניין המלאכים, כמו בעניינים אחרים, הושפעה הדת ביהודית בתקופת בית שני על ידי הדת הפרסית. הסיפור של ספר טוביה שמקומו הגיאוגרפי הוא פרס ושנכתב כנראה בתקופת פרס מספר על המלאך רפאל שעזר לטוביה להשיג את אשתו שהייתה תפוסה על ידי השד אשמדאי. החוקרים מסכימים על כך שהשם אשמדאי הוא פרסי ומובנו "שד הזעם". נראה שאפילו בספר טוביה יש הד לניגוד שבין כוחות האור ומלאכיו לבין כוחות החושך שאליהם השתייך, לפי האמונה הפרסית, אותו שד זועם. ספר טוביה יכול לשמש עדות לכך שבעניין האמונה במלאכים ובשדים קיימת השפעה פרסית.
כדאי להזכיר ששבעת המלאכים הראשיים ביהדות מקבילים עם שבעה קדושים בני אלמוות בדת הפרסית. יש לציין שלאנשי כת מדבר יהודה היה עניין רב במלאכים וברוחות רשע. התפיסה הדואליסטית שלהם חילקה את בני אדם לבני אור מזה ולבני חושך מזה, ואת הרוחות לרוחות אור ולרוחות חושך, מבוססת על הניגוד בין האור והחושך בדת הפרסית.
ידוע לנו שהדת הפרסית השפיעה על האמונה היהודית בחיים שאחרי המוות. נראה שמפרס באה לישראל האמונה שהמתים נבדקים על ידי נהר האש (דינור) ושהאש מטהרת את הצדיקים ושורפת את הרשעים. הפרסים האמינו בתחיית המתים ויש החושבים שהאמונה בתחיית המתים בישראל מקורה בהשפעת דת פרס. אפילו אם נאמר ששורשי האמונה הזאת נעוצים במקרא, אין ספק שהאמונה בתחיית המתים התפתחה לאמונה מחייבת בתקופת בית שני, וגם אם אמונה זו לא נוצרה בהשפעת דת פרס, הרי התפתחה בהשפעתה. ידוע שדת פרס השפיעה באמצעות שליחיה וחכמיה על כל המזרח הקרוב ואף הרחק מעבר לו, בייחוד בתקופה ההלניסטית. לכן לפי פרופסור פלוסר קיימת אפשרות סבירה שהדת הפרסית הייתה הדת שהשפעתה על תורת ישראל הייתה בעלת משקל גדול ביותר.
תקופת "אפיקורוס"
אלכסנדר מוקדון כובש את ירושלים ב332 לפנה”ס. הכוהן הגדול (שמעון הצדיק) יוצא לקבל את פניו ואלכסנדר מברך אותו ומכיר בו ככוהן באומרו: אתה זה שראיתי אותו בחלום. אלכסנדר נותן ליהודים חופש דתי ופוליטי והופך ליקירם.
אלכסנדר מצווה על חייליו להתערב באוכלוסייה המקומית באימפריה ולהוליד כמה שיותר ילדים. בתוך עשר שנים מוקמות עשרים וחמישה ערים חדשות יווניות שהראשית מבניהם היא אלכסנדריה. לאחר מותו המוקדם נקרעת ממלכתו הענקית לשלושה חלקים. התלמים שולטים במצרים ובמשך מאה השנים הבאות ויותר גם בישראל. הסלווקים בסוריה ושאר המזרח התיכון. הממלכות ההלניות דוגלות בעיקרון של "חיה ותן לחיות". הסמכות העליונה בארץ זה הכוהן הראשי ולצידו או מעליו הסנהדרין שנבחר מבין המשפחות המובילות, מלומדים והאינטלקטואלים של התקופה. הסנהדרין פועל כבית משפט וכסנאט. בתקופה היוונית מתחיל מסחר בינלאומי, היהודים מתרבים ונפוצים בכל האימפריה, אין כמעט עיר שאין בה יהודים.
התנגשות רעיונית:
היוונים מביאים איתם תרבות מפותחת, פילוסופיה, מדע, רפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה, גימנסיון, תיאטרון, פוליטיקה ודמוקרטיה, ובעקבות כך מתפתח מאבק רעיוני בין התרבות היהודית לתרבות ההלניסטית. בין הדוניזם למוסר, ויותר מכך בין רעיונות הפילוסופים היוונים לבין תורת משה ועקרונות המונותיאיזם הדתי.
מבין הזרמים הפילוסופים המאיים ביותר הוא האפיקורסי, שבו דגלו הציניקנים שלימדו כי האלים לא מתערבים במעשי אדם, שחובתו היחידה של אדם היא להנות את עצמו ואין כל גמול בשמים. אין מוסר רק הנאה. רדיפת ההנאה היא מטרתו היחידה של האדם בחיים. האפיקורסיות גרמה לאי מוסריות ורישיון למתירנות שהחליפה את הערכים המסורתיים של צניעות ונאמנות, וזה נתפש כאיום על החברה.
רוב היהודים נשארו אנטי הלנים כששני דברים עיקריים מאחדים אותם: האחד זה האמונה בתורת משה, והשני זה הציפייה לחזרת מלך מבית דוד. האנטי הלנים יצרו מפלגה שנקראת החסידים, שבמקורה נוצרה כתנועת התנגדות לזימה ולשתייה, ויצאה כנגד האפיקורסיות וההתייוונות. החסידים מילאו תפקיד חשוב במאורעות לבוא.
לאחר 125 שנים של שליטה תלמית, נכבשה ארץ ישראל על ידי הסלווקים בראשות אנטיוכוס הגדול. חלומו של אנטיוכוס היה לכבוש גם את מצרים ולחדש את ממלכתו של אלכסנדר מוקדון. אלא שבמצרים הוא נתקל ברומאים ועשה אחורה פנה. הוא תרץ את חולשתו כלפי הרומאים בכך שאין אימפריה מאוחדת מאחוריו, וחשב שהדרך ליצור אימפריה מאוחדת זה על ידי תחייה של התרבות ההלנית שתכלול גם את פולחן השליט. הוא התחיל בתוכנית הלניזציה גרנדיוזית שכללה הצבת פסלים של אלים יוונים וגם של עצמו בכל ממלכתו ועידוד הרגש הפטריוטי. האינדוקטרינציה ההלנית הצליחה בכל רחבי האימפריה חוץ מאשר בישראל, שם טענו היהודים שעל ידי תשלום המיסים הם ממלאים כבר את חלקם וסירבו להציב את פסלי היוונים במקדשיהם. אנטיוכוס שהיה שליט סובלני הסכים עם טענותיהם, אלא שבנו אחריו – אנטיוכוס אפיפנס חשב אחרת.
אנטיוכוס אפיפנס נעזר במפלגת המתייוונים בישראל. הם הצליחו בעזרת שוחד וקנוניות למנות אחד משלהם לכהן הראשי – יאסון, מראשי המתייוונים, ויאסון זה אפשר לקיים במקדש פולחן זר: משחקים יוונים של גברים ערומים התנהלו בחצרות, פסלים הוכנסו פנימה. הדבר גרם להתמרמרות רבה באוכלוסייה ולחיזוק החסידים.
באותו הזמן יצא אנטיוכוס אפיפנס למצרים בכדי לכבוש אותה, אלא שכמו אביו לפניו הוא נתקל ברומאים וחזר על עקביו, בירושלים נפוצה שמועה שהוא נהרג בקרב. החסידים ניצלו את ההזדמנות והרגו את הכוהנים המתייוונים וטיהרו את בית המקדש מפסלים, אלא שאנטיוכוס לא מת, הוא עלה זועם לירושלים וטבח 10.000 מאוכלוסייתה, בלי קשר להשתייכות מפלגתית זו או אחרת. הוא קרא לפגאניים לבוא ולגור בירושלים והתחיל ברדיפות של הדת היהודית, רדיפות הדת הראשונות בהיסטוריה.
מרד החשמונאים
אנטיוכוס הוא דמות יוצאת דופן בהיסטוריה של העולם העתיק, הוא לא היסס לעולם לעשות דברים בלתי רגילים ולא צפויים, פיתח קשר אישי עמוק עם זאוס, וניסה לחדש את המסורת ההלנית ולחזק אותה אל מול הכוח העולה של רומי וחולשת ארצו, הוא היה בעל דחף דתי עמוק במאמצו זה ואמונה עמוקה, אך זו דחפה אותו להטיל גזרות הדתיות, ולבצע את הרדיפה הדתית הראשונה בהיסטוריה, רדיפה שהביאה לידי מרד החשמונאים והקמת ממלכת יהודה עצמאית.
אנטיוכוס החליף את יאסון במנלאוס, כוהן מהדרג הזוטר, שנעשה בעצם נציגו בארץ. הוא שדד את בית המקדש בהסכמת מנלאוס, הביא אל העיר מתיישבים זרים. בשנת 167 לפנה”ס הוצאה הדת היהודית מחוץ לחוק ושמירת מצוותיה נאסרה באופן קפדני. המילה נאסרה, ספרי תורה נשרפו, השבת חוללה. יתרה מזאת, היהודים הוכרחו להשתתף בפולחן האלילי, להקריב קורבנות בבמות ולאכול מאכלים אסורים ובמיוחד חזיר. מזבחות לעבודה זרה הוקמו בערים שונות ביהודה, ועליהם הוקרבו חזירים ובעלי חיים אסורים אחרים. יתר על כן, בית המקדש בירושלים חולל והפך להיכל זאוס האולימפי, חג דיוניסוס הוחג בבירת יהודה והיהודים נאלצו להשתתף בתהלוכה לכבוד האל, מקושטים בזרי קיסוס. אנטיוכוס פיתח סלידה עמוקה כלפי היהדות., מדיניותו הוגשמה באכזריות רבה.
גזרות אנטיוכוס היו יותר מדי עבור האוכלוסייה היהודית. כוהן בשם מתתיהו ממודיעין ביחד עם חמשת בניו פתח במרד ב164 לפנה"ס אליו הצטרפו רבים. פעם אחר פעם הם הביסו את הצבאות הסלווקים שנשלחו למולם. מי שהוביל את המרד בתחילה היה יהודה המכבי, הוא פעל בעיקר בשדה הקרב וניצחונותיו אילצו את השלטון הסלווקי לחדול מרדיפותיו. לאחר נפילתו באחד הקרבות הוא הוחלף על ידי אחיו יונתן, שהמשיך את הברית עם רומא, כרת ברית ידידות עם ספרטה, וניצל מריבות פנימיות בחצר הסלווקית כדי להרחיב את סמכויות ושטח שלטונו. הוא מונה כנציב מטעם הסלווקים על ישראל כולה, אלא ששר צבא סלווקי בשם טריפון הזמין אותו לעכו במרמה, כלאו והרגו.
את יונתן החליף שמעון, אחרון האחים החשמונאים והשליט המוצלח מכולם. הוא קיבל אישור לשלטונו מאסיפת העם והתרכז בבניית הארץ, שמעון היה שליט, כהן הגדול וראש הצבא, אך לא היה מלך. הוא קבע את מגילת היסוד של המדינה החשמונאית. הוא נרצח בעת ביקור אצל ידידו תלמי מיריחו בהשפעת אנטיוכוס השביעי. לאחר מכן עלה לשלטון יוחנן הורקנוס.
יוחנן השתחרר סופית מעול השלטון הסלווקי, החל לטבוע מטבעות, הרחיב את גבולות שלטונו ואף גייר בכוח חלק מהתושבים שכבש ובמיוחד את האדומים שהפכו מאז והלאה להיות חלק מעם ישראל, הוא כבש את המתחם המקודש של השומרונים בהר גריזים והרס אותו.
יוחנן שלט שלושים שנה, בסוף שלטונו התגלה סכסוך בינו לבן הפרושים שהיו לו השלכות הרסניות לעתיד לבוא. אופי החצר החשמונאית החל מזכיר יותר ויותר חצר מלוכה הלניסטית, וזאת הייתה אחת הסיבות לסכסוך. לאחר יוחנן מלך בנו – יהודה אריסטובלוס במשך שנה אחת בלבד, בימיו נכבש הגליל ותושביו גוירו. אריסטובלוס היה הראשון ששם כתר על ראשו. לאחר מותו עלה לשלטון אחיו: אלכסנדר ינאי, שמלך כעשרים ושבע שנים, שנות שלטונו היו סוערות ומרובות בסכסוכים ומלחמות.
ינאי הסתכסך עם הנבטים וכבש את עזה שהייתה נמלם, הסתכסך עם הפרושים, דבר שהביא למלחמת אחים, הוא מת בשדה הקרב ואשתו – שלומציון ירשה אותו, היא שלטה תשע שנים שנחשבו למוצלחות ביותר – שנים של אושר, עם מותה החל מאבק על השלטון בין שני בניה: הורקנוס שהיה הכהן הגדול ונתמך על ידי הפרושים ואריסטובלוס – בנה הצעיר שנתמך על ידי הצדוקים.
מפלגות בעם
ביהדות בית שני היו קבוצות רבות[1]:
בתקופת החשמונאים מופיעים שלוש כתות ראשיות והם הפרושים, צדוקים ואיסיים. הם נחלקו ביניהם בנוגע לאמונה בהשגחה ובחירה חופשית לעומת גזרת גורל.
הצדוקים דחו כל אמונה בהשגחה והחזיקו בדעה שהכול תלוי ברצונו החופשי של האדם. הם חשבו שהאמונה בהשגחה מטילה דופי במידותיו של הקדוש ברוך הוא. האל לא רק שלא ברא את הרע, אלא אף אינו צופה בו. הם לא האמינו בחיי עולם הבא והאמינו שחיי העולם הזה הם תוצאת ההכרעה החופשית של האדם והתורה הכתובה ניתנה כדי להנחות את האדם בהכרעותיו החופשיות.
האיסיים האמינו בגזירה הקדומה הכפולה, חלוקת האנושות לבני אור ולבני חושך. האיסיים ראו עצמם כבני אור. "מאל הדעות כל הווה ונהייה, ולפני היותם של הנבראים הכין כל מחשבתם, ובהיותם לעדותם כמחשבת כבודו ימלאו פעולתם ואין להישנות" (מגילת הסרכים ג' 15-16).
הפרושים האמינו בהשגחה עליונה וייחסו לה את הכול. אמנם עשיית צדק או עוול תלויה ברובה בבני אדם, אך בכל מעשה ומעשה עוזרת גם ההשגחה. הם טענו שכמה דברים, אך לא כולם, הם מעשה ההשגחה, אולם דברים מסוימים תלויים בנו אם יקרו או לא יתקיימו. הדברים שאינם תלויים בהשגחה העליונה הם מעשה צדק או עוול.
האיסיים באו מהגרעין של החסידים. אלא שהם פרשו מהפוליטיקה ליישוביהם המבודדים והקדישו את חייהם להתבוננות דתית. יש אומרים שהכתבים שלהם כנגד כהן הכזב מכוונים כנגד אלכסנדר ינאי, שהיה בנוסף למלך גם כהן ראשי, כמו כל מלכי החשמונאים.
הפרושים היו הגרעין האנטי הלני, שמרניים במחשבתם הפוליטית אך ליברלים בדתם. הם קידמו את התורה שבעל פה ואת מוסר הנביאים, את האמונה ביום הדין והחיים לאחר המוות. הפרושים היו בית הכנסת, הרבי, תפילה.
הצדוקים היו ליברלים במחשבתם הפוליטית ושמרנים במחשבתם הדתית, הם קידשו את המקדש ואת הפולחן, ודמו בזה לעמים האחרים, קרי לרומאים וליוונים. הצדוקים היו המקדש, הכהן, קורבן. הצדוקים היו אריסטוקרטים וכוהנים. הפרושים פשוטי העם. בין שני הפלגים החל מאבק שנגמר בניצוצות של מלחמת אזרחים וליווה את כל התקופה החשמונאית ולאחריה.
התורה שבעל פה
התורה שבעל פה התפתחה בקרב הפרושים, אך הייתה מקובלת גם על האיסיים, אבל עם פירושים משל עצמם. גם בעמים אחרים הייתה תורה שבעל פה או סוג כלשהו של מדרש על אגדות המיתולוגיה או כתבי הקודש. לעיתים המדרש היה אלגורי. פילון האלכסנדרוני הוא האיש שקידם את הפרשנות האלגורית של התורה.
בישראל הייתה גם דרשנות, כמו אצל עמים אחרים. היוונים היו דורשים את דברי הומרוס בשיטה הקרויה אלגוריה. הדרש בישראל נבע מתוך ההכרה שלכתבי הקודש בכלל ולתורה בפרט יש מובן רחב הרבה יותר מאשר בלשון המוחשית. לא יהיה זה אפוא נכון לומר שהדרשנות נוצרה בישראל מתוך הצורך להתאים את דברי המקרא לרוח הזמן.
האפוקליפטיים פירשו את דברי הנביאים כרומזים על תקופתם. האיסיים פרשו את דברי חבקוק על הכשדים כמכוונים לרומאים. לדעתם ידע מורה הצדק את הרזים הטמונים בדברי הנבואה אפילו יותר מן הנביאים עצמם.
האמונה באחרית הימים
עם ישראל ציפה בימי בית שני לאחרית הימים, הוא לא היחיד. אמונות דומות רווחו בקרב עמי המזרח בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון ויורשיו. המשבר המדיני והרוחני שנוצר בעקבות הכיבוש נתן אותותיו בתקוות המשיחיות של העמים הללו. תקוות אלה מצאו את ביטויין בנבואות שונות שעתיד לבוא כובש גדול מן המזרח אשר יכריע את היוונים ויחזיר את הסדר על כנו. תקוות אלה היו חזקות במיוחד במצרים ופרס. במצרים היה רעיון המלך האלוהי מושרש בתודעת העם ועל כן מצאה האידיאולוגיה של החזרת הסדר הקדום מקום נרחב בליבותיהם של אלה אשר שנאו את הכובשים המקדונים. הדת הפרסית מכוונת מטבעה לקראת אחרית הימים בהם תנצח האמת ויאבד השקר. על כן היה נוח יותר לדת זו לקבל רעיונות משיחיים שלפיהם בעת הכחדת הרשע יישמדו הפולשים הזרים.
ספר זרובבל הנו קובץ חזיונות שנתגלו לפחה האחרון של יהודה בעניין אחרית הימים וביאת המשיח. זרובבל מגיע לנינוה בעזרת מטטרון ורואה את המשיח ששמו מנחם בן עמיאל. הוא נולד בזמן מצור נבוכדנאצר על ירושלים והוסתר מאז. אימו נקראת חפצי בה, בידה מצוי למשמרת מטה ישועות נפלא – המטה שהיה באוהל מועד, בידי אדם הראשון, בידי נוח, בידי שם, ועבר לאברהם, עד דוד המלך.
ההשקפה היסודית של חוזי הקץ והגאולה בימי בית שני הייתה שאכן חיים הם בדור אחרון לפני אחרית הימים, ובדרך כלל הייתה אפוא בחוגים הללו ציפייה משיחית אקטואלית. ברם, תהיה זו טעות לחשוב שניתן להגדיר את התפיסה האפוקליפטית על ידי כך שהחוזים הללו ראו את עצמם תמיד כאילו הם ממש על סף אחרית הימים. הגדרה יותר מדויקת תהיה לאמור שאופיינית לאפוקליפטיקה היא ההשקפה שהכוחות המביאים את אחרית הימים פועלים כבר עתה וההיסטוריה כבר שואפת כביכול לאחריתה.
בספרות האפוקליפטית ניתן לראות שהם לא התעניינו רק בצד הפוליטי, אלא חיפשו לדעת גם את הרזים האלוהיים שהם רזי היקום, מקומו של האדם בעולם מול האלוהים וסודות האלוהות עצמה. בחוגים האיסיים כרוכים היו זה בזה הסודות עם חזיונות אחרית הימים. נראה שבמאה ה-1 לפנה"ס חלה התפלגות בין ההתעניינות האפוקליפטית המיסטית לבין חזון אחרית הימים. יש זרם המדגיש את העניין הפוליטי ויש זרם המדגיש את העניין המיסטי. הזרם המיסטי מוליד ספרים כמו "ספר חנוך".
חידוש הנבואה
אחרית הימים נקשרה בישראל לחידוש הנבואה. קשה להעריך די צורכה את האבדה הגדולה שנגרמה לישראל על ידי הפסקת הנבואה בראשית בית שני. בני אותו הדור הבינו שצינורות ההשראה השמימית נסתמו וכל סדרי העולם הם ארעיים כל עוד אין נביא שייתן גושפנקא אלוהית למה שנעשה בעולמם של ישראל. העדות הראשונה של התקווה לחידוש הנבואה באחרית הימים היא סיום ספר מלאכי. המחבר האלמוני מביע את תקוותו בצורה פיוטית בתוספת המשמשת כחתימה לספר כולו. הפסוק הראשון של חתימה זו מתחיל במילים "זכרו תורת משה עבדי" ובהמשך: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות פן אבוא והכיתי את הארץ חרם". התוספת מציינת אפוא את סיום התורה והנביאים ומלמדת על התקווה כי הנביא שיחדש את הנבואה יהיה אליהו הנביא, אשר לא מת אלא עלה בסערה השמיימה. עליו יהיה לחדש את הנבואה באחרית הימים. תוספת זו קיימת כבר בימי בן סירא.
ברם לא תמיד חשבו שנביא אחרית הימים יהיה אליהו דווקא, ודיברו על נביא באופן כללי. כך הדבר במגילות מדבר יהודה ובספר מקבים שם נאמר "עד אשר יקום נביא אמת". דומה שאנשי בית שני ראו עצמם נטולי השראה אלוהית, ועם זאת זכרו שעם ישראל מצאצאי הנביאים הוא. העיון במקורות מבהיר שהמושג "בני הנביאים" בתקופת בית שני מובנו: בני ישראל אינם עוד נביאים, מצווים לשמור על גחלת הנבואה, ויש להם השראה המאפשרת להם להכריע באופן אינטואיטיבי בענייני הלכה ולהבין דברי הנביאים הקדמונים.
במרוצת הזמן השלימו ישראל עם הרעיון שאכן פסקה הנבואה וראו את החכמים בשלשלת הקבלה כיורשי הנביאים. החכמים אף אמרו כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים", וחשבו ש"חכם עדיף מנביא". אולם דעה אחרת גורסת ש"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות".
שלטון רומא והמרד הגדול
לפי האגדה בשנת 753 לפנה”ס הניקה זאבה שני תינוקות עזובים את רומולוס ורומוס שהיו מצאצאי השושלת של איניאס נסיך טרויה, לימים הם הקימו את העיר שתשלוט על כל העולם. במשך 400 השנים הבאות נאבקו הרומאים על מקומם באיטליה. מ350 לפנה"ס עד 50 לפנה"ס לערך הם הופכים למעצה שהעולם לא הכיר כמוה, זה קורה דרך שורה של מלחמות. שלוש מלחמות סמניטיות נתנו להם את השליטה על מרכז איטליה (בהם הצטיין חיל הפרשים הסמניטי), שלוש מלחמות פוניות נתנו להם את השליטה על מערב הים התיכון. שלוש מלחמות מקדוניות הביאו להם את השליטה על יוון, ושלוש מלחמות מיתרידיות נתנו להם את השליטה על מזרח הים התיכון.
בשנת 64 לפנה”ס, הגיעו הרומאים לסוריה. הורקנוס ואריסטובלוס החשמונאים (בניה של שלומציון שהיו מסוכסכים ביניהם) פנו לפומפיוס בכדי שיחליט מי ישלוט. פומפיוס נכנס ליהודה, לקח בשבי את אריסטובולוס, שם מצור על אוהדיו שהתבצרו בהר הבית וכבש אותו בכוח. הוא מינה את הורקנוס לשליט אך העניק לו סמכויות מצומצמות, וכן קיצץ בגבולותיה של מדינת החשמונאים. יהודה הפכה להיות חלק מהאימפריה הרומית.
לאחר שניצח את הסלווקים וכבש את יהודה חזר פומפיוס בשנת 64 לפנ"הס לרומא ויצר את הטריומוורט הראשון ביחד עם מרקוס קרסוס ויוליוס קיסר. ב48 ניצח יוליוס קיסר את מתחריו ונהיה שליט יחיד. הרפובליקה הרומית גמרה את תפקידה והחל עידן הקיסרים.
לאחר יוליוס קיסר עלה לשלטון אוגוסטוס. הורדוס שתמך באוגוסטוס במאבקו על הבכורה.
בשנת 42 לפנה”ס חל זעזוע במזרח, הפרתים ניצחו את הרומים ו"שיחררו" את ישראל. אריסטובלוס תמך בפרתים והם העלו לשלטון את בנו מתתיהו אנטיגונס, הגלו לבבל את הורקנוס, ופגעו בהורדוס ואחיו פצאל ששלטו בירושלים. פצאל נהרג והורדוס נאלץ לברוח לרומא, שם נהפך לתומך הבכיר ביותר של רומא ביהודה. כשכבשו הרומאים את הארץ חזרה הם הפכו אותו לשליט במקום בית חשמונאי.
במותו של הורדוס ירשו אותו שלושת בניו שחילקו את הממלכה ביניהם. ארכאלוס שלט ביהודה, אלא שהוא לא היה מוצלח במיוחד, הורדוס אנטיפטס שלט בגליל ובעבר הירדן, והוא התברר כשליט יותר מוצלח ואח שלישי שלט בצפון ממרכזו בבניאס. היהודים פנו לרומאים להפטר מארכלאוס. התוצאה הייתה שאוגוסטוס החליף את ארכלאוס בשלטון נציבים רומאים, שהיה גרוע אף יותר מהקודם. שלטון הנציבים התחיל בסקר מיסים. לרומאים הייתה שיטה נוראית של איסוף מיסים. את הזכות לאסוף מיסים קיבל זה שהציע את סכום הכסף הגדול ביותר, ואז הוא היה חופשי לאסוף כמה מיסים שהוא יכול ולשמור לעצמו כל מה שמעבר למינימום המבוקש. הארץ הייתה אחרי המיסוי הקשה של הורדוס, והתוצאה של המיסוי הנוסף של הנציבים שהתחלפו לעיתים תכופות הייתה עוני קשה, חסר כל ועבדות.
שלטון הנציבים הרומים הביא את הארץ לסף מרד. המרד פרץ בסופו של דבר בגלל טיפשות. במהלך חג הפסח חשב הנציב פלורוס שיהיה זה מצחיק להחרים את מלבושי הכוהן הגדול, וחילל בנאצות את האמונות של היהודים. הוא דרש שישלמו לו סכום גדול מקרנות המקדש בכדי ל"הגן" עליו. בשנת 66 לספירה תקפו הקנאים את חיל המצב הרומי בירושלים והשמידו אותו, לאחר מכן הם פשטו על מצדה והחרימו את מחסני הנשק שבה, המרד החל.
לאחר ארבע שנות מלחמה צרו הרומאים על ירושלים שהייתה על סף כניעה ורעב. בתוככי העיר ביקש חכם הדור, הרב יוחנן בן זכאי להימלט, ולאחר שהוברח מהעיר בתוך ארון מתים, התייצב לפני המצביא אספסיאנוס וביקש ממנו שתינתן לו רשות לפתוח בית ספר ללימוד יהדות ביבנה.
מדוע שאעשה זאת? שאל אספסיאנוס המופתע. "מפני שבקרוב תהיה קיסר אמר יוחנן וכשזה יקרה תדע שזה רצון האל". ואכן כך קרה. כשעזב אספסיאנוס לרומא הוא העניק ליוחנן את מבוקשו והעביר את הפיקוד על הצבא לבנו טיטוס.
הצבא הרומי מנה 80.000 איש. מספר גדול מאד בכל קנה מידה. מולם התייצבו בירושלים 25.000 קנאים שהחזיקו מעמד זמן רב. לאחר המרד ייסד רבי יוחנן את הישיבה הראשונה ביבנה. הדגש של העם היהודי עבר ללימוד במקום למלחמה.
מרד בר כוכבא
הקיסר אדריאנוס היה הבונה הגדול בהיסטוריה, הוא בנה את חומת אדריאנוס באנגליה, ומקדשים רבים בעולם העתיק. הוא הבטיח ליהודים לבנות את מקדשם מחדש, אך בסופו של דבר בנה במקומו מקדש ליופיטר. דבר זה הצית מרידה חדשה בראשותם של רבי עקיבא ובר כוכבא. המלחמה נגמרה בתבוסה נוראה ובמחיקת הישוב היהודי ביהודה. המרכז ביבנה נסגר, ולאחר זמן נפתח מחדש באושע שבגליל. גם האבדות של הרומאים היו גדולות ובברכה המסורתית של הקיסר לסנאט לאחר המלחמה הוא השמיט את הברכה המסורתית: "לי ולצבאותיי שלום". תוך כדי המלחמה הרגו הרומאים את רבי עקיבא ועשרה מגדולי הדור הנקראים עשרת הרוגי מלכות.
זמן מה לאחר מרד בר כוכבא החלה תקופת פריחה של היהדות בארץ ובעולם הרומאי בכלל. תלמידי רבי עקיבא יצאו ממחבואם, הסנהדרין חודש, ורבי יהודה נשיא שהיה מקורב לקיסר הרומאי, פרסם את המשנה. לפי אומדנים של היסטוריונים כ10% מאוכלוסיית האימפריה היו יהודים, זאת אומרת כשבעה מיליון איש.
ראו הצעות לטיולים בירושלים והסביבה:
