אל מונטנגרו
מונטנגרו וסרביה הם ישות תרבותית והיסטורית אחת. השליט סטפן נמאניה הראשון יוצר את הממלכה הסרבית על ידי איחוד של רסקה בסרביה וזטה שממוקמת באזור מונטנגרו של היום, זטה הייתה ישות סלאבית סרבית מקומית שנקראה בתחילת דרכה דוקליה והתגבשה במאה ה-9 לספירה. כך שמונטנגרו בימי הביניים היא חלק אינטגרלי מהממלכה והאימפריה הסרבית, ורק ערי החוף כגון דוברובניק או קוטור שמרו על עצמאות וקשר עם הנצרות הקתולית ואיטליה.
צריך להבין בהקשר של הקשר בין מונטנגרו וסרביה שקו פרשת המים של הבלקן עובר בצד המערבי של ההרים קרוב יחסית לים האדריאטי, וכך הנהרות הגדולים שחוצבים את דרכם בין ההרים, מערכת הנהרות של הפיוה, טארה ולין זורמת לה לכיוון סרביה ולא לכיוון הים האדריאטי. מכיוון שיש קשר הן פיזי והן אנרגטי בין מקורות נהרות והזרימה שלהם, הרי שהרי ומישורי סרביה קשורים למערכת המים של הרי מונטנגרו, אפשר להמשיך לדוגמא מהרי טארה בסרביה דרך אפיק נהר הדרינה עד לקולשין במונטנגרו, או מרמת זלטיבור ומנזר מלישיבה עד לאגם פלב במונטנגרו הסמוך לגבול האלבני. עבור הסרבים הרי מונטנגרו היו ההרים הגבוהים שהם מקור הנהרות הגדולים, בדיוק כפי שעבור ההודים הרי ההימאליה מקודשים ועבור הגרמנים הרי האלפים. רק החלק המזרחי של מונטנגרו קשור מבחינה גיאוגרפית ואנרגטית אל הים האדריאטי, וגם בו יש מערכות הרים גבוהות שמתחברות משום מה לרכסי האלפים הדינריים הגבוהים ממזרח להם, מעין שלוחה שלהם שמגיעה עד לחוף, כגון ההר השחור.
מונטנגרו הייתה עד לא מזמן חלק מסרביה וראתה עצמה בתור כזו, שותפה לגורל של הסרבים. היו אלה שבטי הרים סרביים שהצליחו בעזרת וונציה, לשמור על עצמאות למול העותומאניים בעיר החוף ואזורי ההר השחור. עם הזמן הם פיתחו שלטון תיאוקרטי, החלו לפתח זהות לאומית נפרדת, אך למעשה הם מתייחסים לענף הסרבי של ימי הביניים ולכנסייה הסרבית, כפי שמופיע באפוס הלאומי שלהם “עטרת ההר”.
קראו – מאמרים על סרביה
למרות שמונטנגרו היא ארץ קטנה יחסית (חצי ממדינת ישראל) ובעלת אוכלוסייה לא גדולה (600.000 איש), הרי שהיא ארץ הררית מגוונת בעלת אוכלוסיות ומסורות שונות ואפשר לכתוב עליה בלבד ספר שלם
היסטוריה מונטנגרו
בתקופה הקלאסית יושבה מונטנגרו על ידי האילירים, עם הודו-אירופאי שהתחרה עם הרומאים על ההגמוניה בים האדריאטי. הבירה שלהם הייתה בשקודרה הסמוכה, לחופי אגם שקודרה הגובל במונטנגרו וחלקו נמצא באלבניה כיום, ולאחר מכן היא עברה לעיר ריסן במפרץ קוטור עצמו. בנוסף על כך, כנראה שהיו מושבות יווניות בבודווה ולאורך החוף.
הרומאים מנצחים את האילירים וכובשים את האזור במאה ה-2 לפנה”ס, ומביאים תקופה של רווחה ושגשוג שנמשכת עד סוף המאה ה-4 לספירה, זמן פלישת שבטי הגרמנים הברברים (ויזיגוטים ואוסטרוגוטים). לפני שהם בוזזים את רומא הם עוברים בבלקן ומביאים עליו הרס. הערים ניטשות והמסחר חדל. מונטנגרו נכנסת לתקופה חשוכה, הנמשכת עד להגעת הסלאבים והנצרות והיווסדות הממלכות הסלאביות המקומיות.
בימי הביניים התקיימה באזורי מונטנגרו, סביב אגם שקודרה, נסיכות בשם דוקליה בראשות מלך צדיק בשם ולדימיר (תחילת המאה ה-11). הוא קודש על ידי המונטנגרים וגם על ידי האלבנים, נשבה על ידי הצאר הבולגרי סמואל שכבש את האזור, אבל כשבת המלך התאהבה בו, נתן לו המלך הבולגרי את בתו לאישה ושלח אותו לשלוט בנסיכות דוקליה כווסאל שלו.
שנתיים לאחר שהצאר סמואל נכנע לביזנטיים, נערף ראשו של ולדימיר בכנסייה בפרספה מקדוניה. השרידים שלו נמצאים בכנסייה בטירנה, אבל הצלב שבו החזיק בעת שנערף ראשו נמצא בכפר Velji Mikulići בדרום מערב מונטנגרו. הוא הקדוש הסרבי הראשון והפטרון של העיר בר במונטנגרו. האגדות מספרות שהוא מגיע בליל סערה עם אור וראשו בידו.
ב-1077 דוקליה מקבלת עצמאות והופכת לאחת המדינות הראשונות בבלקן עם שפה סלאבית. השם של הנסיכות הופך להיות זטה – בסלאבית: הקוצרים. זטה עברה לזמן מה לשליטת הביזנטיים ואחר כך לשליטת השושלות הסלאביות ששלטו מעמק המלכים. סטפן נמאניה הראשון מאחד את זטה ורסקה ויוצר את המדינה הסרבית הראשונה המתקיימת מהמאה ה-12 ועד המאה ה-14. מונטנגרו היא חלק מהעם והאימפריה הסרבית.
בסוף המאה ה-14 מנצחים העותומאניים את הצבא הסרבי בקרב של קוסובו ומתחילים בהשתלטותם על הבלקן. אלא שעל מונטנגרו הם לא מצליחים להשתלט באופן מלא, וזאת משני טעמים: הראשון הוא שהוונציאנים, שהם אחד הכוחות החזקים באירופה ויריב קשה של העותומאנים, מקימים ממלכה עצמאית לחופיו המזרחיים של הים האדריאטי – ונציה אלבניה, שהשתרעה מדורס ועד דלמטיה. לוקח לעותומאניים עוד 100 שנה לכבוש את שקודרה באלבניה, לדוגמא, וגם לאחר מכן, מפרץ קוטור נשאר בשליטה ונציאנית, שמתבססת על הערים הבצורות של קוטור, בודווה, פרסט, ועוד.
הטעם השני הוא שהשבטים הסלאביים-סרביים באזור ההרים של מונטנגרו לא מקבלים עליהם את המרות העותומאנית, מורדים ומקימים מעין ממלכה קטנה משל עצמם המתקיימת החל מהמאה ה-16. ממלכה זו הופכת לתיאוקרטיה דתית לאחר שהנסיך המונטנגרי דורד החמישי מעביר את השלטון ב-1516 לארכיבישוף וויל, שיוצר שושלת של בישופים שבה הירושה מועברת מדוד לבן-דוד.
בזמן שושלת רקנוגוויץ, לאור התקפות חזקות של הטורקים, השושלת נאלצה לסגת להר לובצ’ן והקימה את צטיניה כבירה שמרוכזת סביב המנזר הקדוש וההיסטורי שבמקום. הטורקים שלטו חלקית במונטנגרו עד 1645. זה היה שלטון לכאורה בלבד. מ-1645 מתחזק במונטנגרו השלטון העצמי שמובל על ידי הכנסייה ונתמך על ידי אסיפת ראשי השבטים. ב-1697 האסיפה בוחרת בדנילו הראשון כבישוף שיוצר את שושלת פטרוביץ שמביאה את מונטנגרו לעצמאות למעשה.
מונטנגרו העצמאית
שושלת המלכים העצמאית של מונטנגרו מופיעה על בימת ההיסטוריה בתחילת המאה ה-18, זהו זמן המרידות של הסרבים בעותומאניים, שמביאות לניצחון זמני של האוסטרים ושחרור חלקים מסרביה, אבל בסופו של דבר מסתיימות בכיבוש עותומאני מחודש ונטישה של חבל קוסובו וחלקים אחרים במערב סרביה. האירועים הדרמטיים שבמסגרתם מתרחשת יציאת מצרים של ארסני השלישי וחתימת חוזה קרלוביץ. מביאים להרבה פליטים סרביים שמוצאים מקלט במונטנגרו, להתגברות ההשפעה של האוסטרים והנוצרים באזור, ובהמשך לכך להפיכת מונטנגרו לעצמאית למעשה.
מי שהוביל את המהלך לעצמאות היה הבישוף דנילו הראשון, המטרופולין של צטיניה, מהכפר נייגושי. הוא היה עֵד לאירועי המלחמות, להגירה של הסרבים וחבר של ארסני השלישי, שהאציל עליו מסמכותו וברכתו. בשנת 1711 הוביל דנילו מרד מוצלח בעותומאניים וקשר קשרים עם רוסיה, כשהוא מוביל את האוריינטציה הסלאבית החדשה המחברת בין הרוסים לסרבים. דנילו הצליח לאחד את השבטים, וראה עצמו ממשיך של הנסיך לזאר ושל הגיבור מילוש אובלביץ מקרב קוסובו. בשנת 1715 הוא מבקר בסנט פטרבורג, ולאחר מכן כל היורשים שלו ממשיכים במסורת זו. ב-1718 וֶנֶציה מכירה בו כסמכות הרוחנית של הסרבים אורתודוקסים.
דנילו בונה את המנזר בצטיניה, במקום מנזר ישן מהמאה ה-15, והוא נהיה מקום מושב המטרופולין עד היום. במנזר זה יש חלקים של הצלב האמיתי, יד ימין של יוחנן המטביל, וכן הכתב של המלך הסרבי משושלת נמאניה סטפן אורוס השלישי דקנסקי. יש לציין כי שושלת המלוכה המונטנגרית פטרוביץ הגיעה מאזור מנזר דקאני בקוסובו.
המלך המונטנגרי הגדול פטר ה-I פטרוביץ מנצח את הטורקים בתחילת המאה ה-19. הוא מקרב את החוף, המצוי באותה עת בשליטת-אוסטרו-הונגריה, אל ההרים. לאחריו בא פטר פטרוביץ השני (נייגוש).
הדת במונטנגרו היא מרכיב חשוב בזהות הלאומית. שלושה רבעים מהאוכלוסייה שייכים לכנסייה הסרבית-מונטנגרית. אנשי הדת הם אלה שהובילו את המאבק האֶפּי לעצמאות במשך מאות שנים כנגד הטורקים, וכתוצאה ממאבק זה נוסדה תיאוקרטיה דתית מהמאה ה-17 עד אמצע המאה ה-19, בראשות שושלת של מלכים שהם גם ארכיבישופים. באמצע המאה ה-19 המנהיג המונטנגרי החשוב ביותר, פטרוביץ השני (נייגוש), הופך את מונטנגרו מתיאוקרטיה למלוכה חילונית, למרות שהוא עצמו היה איש דת וחונך במוסדות של נצרות אורתודוקסית.
נייגוש (Njegos)
מירקו פטרוביץ נייגוש הוא המשורר הלאומי והמנהיג של מונטנגרו במאה ה-19, בתקופה שבה המונטנגרים זיהו עצמם כחלק מהאומה הסרבית. בפואמות שלו, שזכו להכרה בינלאומית, הוא מתייחס לגורל של הסרבים, לקרב קוסובו ולמאבק לעצמאות, כמו גם לנושאים אוניברסליים כגון שאיפת האדם לחירות, הנפש האנושית, ועוד.
נייגוש קיבל חינוך אוניברסלי מהמשורר, החוקר והמדען הבוסני-סרבי סימה מילוטנוביץ. הוא ידע כמה שפות והיה בקיא בשירת וספרות העולם. לאחר שהתבגר נשלח להרחיב את השכלתו באירופה וברוסיה. הוא היה בקיא הן בספרות החולין והמדע והן בספרות הדת, אינטלקטואל של תקופתו. למעשה, נייגוש חונך בכדי להיות שליט פילוסוף אפלטוני. במונטנגרו באותה תקופה הייתה שושלת של שליטים מלכים שהיו גם נזירים ואנשי דת ועמדו בראש הכנסייה המונטנגרית. כל שליט בחר מבין קרובי משפחתו, אחייניו, את השליט המתאים הבא, ונייגוש נבחר לתפקיד והפך למלך לאחר חזרתו מרוסיה, שם הוסמך כבישוף וזכה לעזרת והכרת רוסיה הצארית, שהייתה כוח עולה באותה תקופה.
כשהוא חוזר לארצו הוא מייסד במונטנגרו מערכת חינוך ומנסה להפוך אותה מאוסף של שבטים נחשלים לסוג של מדינה זעירה מודרנית, עם סנאט, צבא קבע, ומערכת מס ומשפט תקנית. נייגוש נחשב לאחד מגדולי המשוררים בשפה הסרבית, ולכבודו הוקם מאוזוליאום בהר מעל צטיניה. נייגוש כותב פואמות כמו ‘עטרת ההר’ או ‘האור של המיקרוקוסמוס’. הוא הופך את מונטנגרו מתיאוקרטיה לממלכה חילונית (רק משורר יכול הפוך את הדת למשהו חי).
נייגוש כתב ספרים ושירים רבים, חלקם ספרי פילוסופיה, חלקם ספרות יפה, חלקם ספרי דת, אולם הספר המפורסם ביותר שלו הוא הפואמה “עטרת ההר”, המספרת את סיפור המאבק של המונטנגרים והסרבים לעצמאות. מאבק זה הוא גם מאבקו של האדם לחירות אישית ורוחנית. דרך סיפור המאבק של הסרבים לעצמאות מספר נייגוש את סיפורו של האדם באשר הוא אדם, ונוגע במוטיבים אוניברסליים של מלחמת הטוב ברע, ועוד… אלא שאליה וקוץ בה. בתוך הפואמה מתחבא פרק חשוך בהיסטוריה של סרביה ומונטנגרו, והוא רדיפת המוסלמים והטיהור הדתי שהתחיל בזמן הבישוף דנילו כחלק מהמאבק לעצמאות ונמשך על למלחמות הבלקן בסוף המאה ה-20.
בשורות שלפניכם אקח מספר קטעים מתוך “עטרת ההר” של נייגוש, בתרגום חופשי מאנגלית, ואנסה להראות בהם איך המוטיב של חיפוש אישי אחר חופש מביא לעיתים לדמוניזציה של האחֵר, דבר המביא לתוצאות טראגיות והרסניות.
כשהתחיל הבישוף דנילו את השושלת של נייגוש והניף את נס המרד, הדבר הראשון שהוא עשה היה טיהור אתני של מונטנגרו מכל האנשים שהתאסלמו. טיהור זה כלל גם רציחות. היצירה של נייגוש שמאירה באור רוחני טהור את מאבקם של המונטנגרים לחירות, הכשירה באופן לא מודע את הלבבות למעשי העוולה שנעשו 150 שנה אחר כך על ידי הקיצונים הסרבים, בבואם לעשות טיהור אתני במוסלמים של בוסניה וקוסובו.
הפואמה ‘עטרת ההר’ מתחילה במילים: “ראה את השטן עם שבע מחלצות שָני, עם שתי חרבות ועם שני כתרים על ראשו, הנכד הגדול של הטורקי, עם קוראן! מאחוריו המונים של הפסולת המקוללת הזאת, צועדים להביא הרס לכל כדור הארץ, כשם שארבה הורס את השדות הירוקים. אם הסוללה הצרפתית לא הייתה עומדת בדרכו, הים הערבי היה מציף את הכול!”
אלו הם מילותיו של הבישוף דנילו הנמצא לבדו על הר לובצ’ן, ההר הגבוה במונטנגרו, מחכה לראשי השבטים שיגיעו לפגישת הוועידה שתכריע לגבי המאבק לעצמאות. השטן עם שבע המחלצות הוא כמובן הסולטאן הטורקי. גם הקוראן הופך להיות כאן שטני. בישוף דנילו נמצא במצב של מצוקה שבו העולם נצבע בצבעים קודרים, ובכדי להיחלץ ממצב זה הוא חייב לצבוע את האחר בצבעים קודרים. זוהי השלכה של הקַדרוּת של ליבו, המשתקפת גם בשמיים שמתעננים להם לפתע. בישוף דנילו מכין בתוך עצמו את ההכשר להחלטה שתבוא, ושהוא רוצה להעביר – החלטה להרוג אנשים חפים מפשע.
במהלך המפגש על ההר קורים כל מיני דברים חיצוניים בטבע שמשקפים את הלך הנפש הפנימי של האנשים. באחת הפעמים, חבורה של ציפורים דומות לחוגלות מתעופפת לה היישר לזרועות החבורה. חלק מהאנשים רוצים להרוג אותן ולהשתמש בבשרן, אולם הרוב נזעקים, במילים הבאות: “תנו להם ללכת, יהיה חסד אלוהים אתכם, מפני שצרות דחפו אותם לידינו. לא הייתם תופסים אף אחד מהם אלמלא זאת. הם ברחו אלינו כדי למצוא מחסה ולא כדי שנטבח בהם.”
מילים אלו עומדות בניגוד משווע למה שאותם אנשים יעשו בהמשך והוא לטבוח בחפים מפשע רק בגלל שהמירו את דתם לאסלאם. והסתירה זועקת לשמיים….
במהלך האפוס נזעקת זעקה מרה על גורלם של הסרבים, ונבנה המיתוס של האומה הסרבית, אלא שיחד איתו נחשף קומפלקס אשמה עמוק, שעומד בקנה אחד עם תחושת האשמה הבסיסית הכללית העומדת ביסוד הדת הנוצרית, באשמה מופנה בתחילה כלפי העצמי, ולאחר מכן כלפי האחר והופכת לכעס, זעם, על הבוגדים שבתוכנו, שיוביל בסופו של דבר למעשים רצחניים.
“אלוהים כועס על האנשים הסרבים, מפני חטאי הבשר הרבים שלהם, המלכים והצארים שלנו דרכו ברגל גסה על החוק. הם החלו לריב אחד עם השני בעוצמה ולנקר זה את עיניו של זה. הם זנחו את הממשלה ואת הארץ ובחרו בכסל שיהיה האור המנחה שלהם. המשרתים שלהם הפסיקו לשמוע לאדוניהם ורחצו עצמם בדם של הצארים שלהם. המנהיגים שלנו, תהיה קללת אלוהים על נשמותיהם, קרעו את האימפריה לגזרים קטנים ומצצו את הכוח של הסרבים בתאווה. המנהיגים שלנו, לוואי ויעלם זכרם, זרעו את הזרע המר של חוסר הרמוניה וכך הרעילו את השבט הסרבי כולו. המנהיגים שלנו, ממזרים פחדנים, נהיו בוגדי האומה. גורל מקולל של קוסובו!
השם הסרבי נמחק בכל מקום. אריות עוצמתיים הפכו לאיכרים כנועים, החמדנים והנמהרים שינו דתם לאסלאם – לוואי והחלב הסרבי שלהם יגרום להם להיות חולים במגיפה!
אלו שנמלטו מהחרב הטורקית, אלו שלא חיללו את האמונה האמיתית, אלו שסירבו להיות מוגבלים בכבלים, מצאו מפלט בהרים הנישאים הללו, לשפוך דמם יחד ולמות בגבורה, לשמור את השבועה הקדושה, את שמם האהוב, את חירותם הקדושה. ראשינו עמדו במבחן הקשה של קרבות! הנערים האמיצים שלנו זרחו כמו כוכבים זוהרים. אלו שנולדו בהרים נישאים אלו נפלו יום אחר יום במלחמות העבר העקובות מדם. נתנו את חיים בעבור כבוד, שם וחופש.”
ולבסוף באה הקריאה לפעולה, עדיין לא במילים מפורשות אלא בהלך רוח, סיסמא, החלטה: “הכה את השטן ואל תשאיר לו זכר, או עזוב את העולם הזה וגם את העולם הבא!”
לאחר הקריאה לפעולה בא הפירוט של האויבים הספציפיים והמסקנה הבלתי נמנעת מקיומם, והיא שיש להשמיד אותם. כך הופכת להיות יצירת מופת שהיא מפסגות הספרות הסלאבית והאנושית, יצירה שמכוונת לכבוד האדם וחירותו, להיות הכשר לרצח בידי אלו שלא מבינים אותה נכון!
“אתה צודק, וואיווד מיליגה! לוואי ואלוהים ימחוק כל זכר לגזע שלנו אם נחיה בפחדנות ובבושה! מדוע בשם השטן במדינות נוצריות אלו שלנו? מדוע אנחנו מזינים נחש בחיקֵנו? בשם אלוהים, איזה אחים הם אלו שמביישים את הפנים המונטנגרים ויורקים באופן גלוי על הצלב? איך יכול בוגד להיות יותר טוב מאביר? מהו הדיבור הזה על “חרב” ו”קוסובו”? האם לא היינו שנינו בשדה הקרב של קוסובו? נלחמתי אז ועדיין אני נלחם היום, אתה היית בוגד אז ועדיין אתה בוגד היום. איבדת את כבודך לפני העולם, ביישת את האמונה של אבותיך, הפכת עצמך עבד לזרים!”
והסליחה עם נייגוש…
לקראת תקופה חדשה
לאחר נייגוש עולה לשלטון המלך דנילו שמפריד סופית את הדת מן המדינה. הוא מחליט להתחתן בשנת 1852 ומפסיק להיות כומר, כנראה שזה מה שעוזר לו לנצח את הטורקים ב-1858 בקרב גרהווק. וכך הריבונות של מונטנגרו מוכרת בעולם.
לאחריו עולה לשלטון ניקולה הראשון המולך מ-1860 ועד 1910. בזמנו הרוסים מנצחים את העותומאנים במלחמת 1878 ומונטנגרו מקבלת שטחים רבים בדרום: בר, אולצ’ין, פודגוריצה, ועוד, ניקולה מציע חוקה ראשונה ב-1905, הברית עם סרביה מתחזקת, ובשנת 1910 הופכת לממלכה.
עם פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה ב-1912 מונטנגרו היא כוח עולה. המדינה הקטנה מצליחה להחזיק צבא מאורגן ויעיל של 30,000 איש ומהווה גורם משמעותי בניצחון של ברית הננסים (סרביה, בולגריה, יוון, מונטנגרו ורומניה) על העותומאנים, בעקבות כך נוספים למדינה הקטנה שטחים נוספים בדרום המיושבים באלבנים.
במלחמת העולם הראשונה מונטנגרו נלחמת לצד סרביה הנכבשת על ידי האימפריה האוסטרו הונגרית והמלך ניקולה יוצא לגלות. עם הניצחון מספחת סרביה את מונטנגרו ב-1918. אלא שהמלך של סרביה הוא דוד של מלך מונטנגרו, וקשרי המשפחה והרעוּת נשמרים.
במלחמת העולם השנייה מנסה מוסוליני להקים במונטנגרו מדינה עצמאית. אשתו באה מהעיר צטיניה ונקראת הנסיכה ממונטנגרו. אלא שהמונטנגרים מצטרפים לסרבים במלחמתם בנאצים, הן למחתרת הקומוניסטית בראשות טיטו והן לצ’טניקים התומכים במלך.
לאחר התפרקות יוגוסלביה נשארת מונטנגרו יחידה בברית עם סרביה. הם עוזרים לסרבים במלחמותיהם בבוסנים והקרואטים, מפציצים את דוברובניק במלחמת בוסניה ואת נמל התעופה בטירנה במלחמת קוסובו, מן הצד השני מופצצים על ידי כוחות נאט”ו.
ב-2006, לאחר משאל עם שנוי במחלוקת, מחליטים תושבי מונטנגרו לצאת לדרך עצמאית ונפרדת מסרביה.
במונטנגרו יש נוכחות קתולית רבה, מכיוון שעל אזורי החוף שלטה ונֶציה. בנוסף לכך, המסדר ההוספיטלרי מצא בסרביה ומונטנגרו בית לאחר גירושו ממלטה בזמן נפוליאון. מסיבה זו או אחרת נשמרת ידו של יוחנן המטביל (הפטרון של המסדר) במנזר המרכזי בצטיניה, הבירה העתיקה, וזהו השריד הקדוש והחשוב ביותר במונטנגרו ואולי בבלקן כולו.
הצעות לטיולי תרבות ורוח בבלקן
עוד על מונטנגרו קראו בספר “לב הבלקן – סרביה, מונטנגרו, מקדוניה”
