מחוללי קדושה בכנסיות כריזמטיות בישראל

מקום קדוש כריזמטי הוא מקום שתוכנן ונבנה באופן חופשי, ולא על פי תבניות קבועות, ההשראה שהביאה לבניית האתר כמו שהוא, צירופי המקרים וההתפתחות האורגנית, מכילים בתוכם ארכיטיפים אוניברסליים של קדושה הקיימים בתת מודע הקולקטיבי האנושי, החופש בתכנון הוא זה שמאפשר להם להופיע, התהליכים שעובר הרבה פעמים מתכנן האתר מביאים להתחברות שלו לקדושה, והוא מנסה לבטא את מה שחש והרגיש בחומר.

כנסיות רגילות בנויות בדרך כלל לפי תבניות קבועות, בין אם יהיה זה בזיליקה, צלב, מלבן (ספינה), וכן הלאה. ייתכן כי במקור הייתה לתבניות הללו השראה כריזמטית אבל עם השנים הם התקבעו והפכו להיות מזוהות עם סוג התנהגות ופעילות מסוים, שקשור לפולחן ודת חיצונית שנעשית בקהל, ולא לחוויה של קונברסיה המתרחשת אצל אלו שנוטים לדת הפנימית ובאופן יחידאי. מחקרים בפסיכולוגיה סביבתית מראים שסביבות מסויימות מתנות את הנוכחים בהם, וכך בספריה נצפה להתנהגות מסוימת, במוזיאון, במסעדה, וכך גם בכנסייה. מקום שהוא חלק ממרקם תרבותי, חברתי, התנהגותי, לא יאפשר יציאה מהיומיומי והשגרתי אל הנצחי והמקודש. ולכן, מבנה כנסיות רגיל יכוון אנשים אל פולחן חיצוני, חזרה על טקסים וטקסטים, התנהגות מסוג מסויים, שלא תאפשר ואף תפריע לחוויה אקסטטית של הקדושה.

אבל לא כל הכנסיות הם אותו הדבר, במקרה של כנסייה שהיא לא קהילתית ומציינת אירוע מיוחד, יש הרשאה לתכנן ולבנות אותה בצורה חופשית באופן שיבטא את האירוע (נס או קדוש) שקרה בה, ועקב כך הביקור והפולחן בה הוא במידה רבה אישי, חופשי, ויחידאי. כנסיות רבות מסוג זה נמצא בארץ ישראל, מכיוון ששם קרו האירועים של הברית החדשה, והן באות לציין את האירוע, המסתורין שקשור אליו (משמעותו הפנימית), לחבר את המבקר בהם אל החוויה, ולהדגיש שרידים עתיקים, כנסיות אלו לא קשורות לקהילה כזו או אחרת, הן בדרך כלל מוחזקות על ידי מסדר נזירים בינלאומי ומהוות מוקד עלייה לרגל וביקור הפתוח לכל אדם, והן נקראות "כנסיות ביקור".

ישנם כאמור הרבה כנסיות ביקור בארץ, החשובה והידועה ביותר היא כמובן כנסיית הקבר, ולא פחות חשובה היא כנסיית הלידה בבית לחם. מחוצה להם יש הרבה מאד כנסיות גדולות וחשובות שלרוב הם חלק ממתחם מורכב וגדול נוצרי שמהווה מרכז עלייה לרגל, וכך נמצא את כנסיית הבשורה בנצרת, כנסיית הביקור בעין כרם, מתחם הטבילה בירדן, כנסיית ומתחם הר האושר, כנסיית ומתחם הר תבור, ועוד.

קראו מאמר – מחוללי קדושה בכנסיית הקבר בירושלים.

קולינס־קריינר חקרה גם את הביקור באתרים קדושים נוצריים.^[1] לפי ממצאיה, 86% מהקתולים ו־89% מהפרוטסטנטים מבקרים באתרים נוצריים כגון כנסיית הקבר וכנסיית הר תבור מסיבות דתיות רוחניות. רובם שאפו במשך שנים רבות להגיע לישראל, ויש להם מניעים ודחף עמוק לעשות זאת. לחמישית מהם הביקור קשור בקיום נדר! זאת ועוד, 22% מהקתולים ו־15% מהפרוטסטנטים מצפים לחוויה רוחנית בעת ביקורם באתרים הקדושים. העלייה לרגל לישראל היא מסע הנעשה ממניעים דתיים, החוצה: אל מטרה קדושה, מקום קדוש, שהוא חדש ושונה, ופנימה: אל החוויה הדתית המביאה לשיפור רוחני והבנה פנימית.^[2] אלא שישנם אתרים נוצריים שבהם מתאפשרת החוויה הרוחנית ביתר קלות, שתומכים בחוויה הרוחנית, וישנם אתרים שפחות.

רבות מן הכנסיות הכריזמטיות (כנסיות ביקור) החשובות בארץ תוכננו ונבנו בתהליך של השראה על ידי אנטוניו ברלוצי (Antonio Barluzzi, 1960-1884) – אדריכל משמרת הקודש ופטריארכיה הקתולית בזמן המנדט ותחילת המדינה. בכנסיות של ברלוצי יש מוטיבים שחוזרים על עצמם כגון שמש רוחנית (עיגול כחול על רקע זהוב), כוכבים, מתומנים, משחקים של אור וחושך, וכן הלאה, וניתן להבחין בהם באופן ברור בקיום מחוללים של קדושה.

לפי עבודת הדוקטורט שלי ישנם ארבעה מחוללים שנמצאים במערכים של מקומות קדושים כריזמטיים ובו בזמן בתפיסה שלנו, שעוזרים לחולל באדם חוויה של קדושה, ואלו הם: דואליות מאחדת, יוצא דופן נשגב, מרכז מאחד ומורכבות פרקטלית. בכדי להבין איך הם עובדים נתייחס במאמר זה באופן מפורט להופעת מחולל הקדושה של דואליות מאחדת באחת הכנסיות היפות בארץ – כנסיית ההשתנות בהר תבור, וגם בכנסיות נוספות, ובאופן פחות מפורט על הופעת מחוללי הקדושה האחרים בכנסייה בהר תבור, ובכנסיות האחרות של ברלוצי ואחרים.

אלא שלפני כן נפרט על תהליך התכנון של הכנסייה בהר תבור, שבמהלכו הצליח ברלוצי להתחבר לתבניות המחוללים. זהו אחד האתרים שנחקר באופן יסודי, וכך גם תהליך תכנונו, וניתן לראות כיצד הוכנסו בו במודע מרכיבים שיקוף שמים על פני אדמה, חיבור בין שמים וארץ, וארכיטיפים נוספים, המופיעים גם באתרים קדושים כריזמטיים אחרים בארץ ובעולם. וכדאי להזכיר בהקשר זה כי השמיים המופיעים בכנסייה אינם רק שמיים ארציים, אלא גם שמיים רוחניים.

תכנון כריזמטי בכנסיית ההשתנות הר תבור

אחד מהאתרים הקדושים הכריזמטיים הבולטים בארץ, שנבנה בתהליך השראתי, הוא כנסיית ההשתנוּת בהר תבור. זו דוגמה טיפוסית לכנסייה שתכנונהּ היה חופשי ונבע מתפיסת הקדוּשה של המתכנן. כלומר, הופעת הנומינוזי במחשבתו ובתחושתו של האדריכל אנטוניו ברלוצ'י, לאחר שעבר תהליך התכוונות והתקדשות, הביאה לגיבוש תבנית הבניין ותוכניתו. ולכן הוא משפיע על המבקרים בו בצורה כה נפלאה.

ברלוצ'י היה האדריכל של משמורת ארץ הקודש של המסדר הפרנציסקני בשנים 1958-1919, בתוקף תפקידו זה האדריכל האחראי מטעם הכנסייה הקתולית על בניית הכנסיות הקתוליות בארץ ישראל לאורך רוב זמן השלטון הנוצרי (הבריטי) בארץ, וכן בשנים הראשונות של מדינת ישראל. זאת הייתה תקופת פריחה של הנצרות בכלל ובניית הכנסיות בפרט, ובמסגרתה ברלוצ'י תכנן ובנה עשרים וארבעה כנסיות ומבני דת שונים. אחד המוטיבים העיקריים בעבודתו היה בניית כנסיות שיבטאו באדריכלות ובאמנות שלהן אירועים שונים מהברית החדשה במקום שבו הם התרחשו. אלו לא סתם אירועים, אלא כאלו שיש בהם שיעור רוחני ומשמעות בני האדם ההולכים בדרך הרוחנית. כנסיות כאלו אפשר לבנות בעיקר בארץ ישראל, והן נקראות "כנסיות ביקור".^[3]

כלומר, הכנסיות של ברלוצ'י תוכננו ונבנו לפי ההופעה האלוהית שהתרחשה במקום, מתוך השראה אלוהית שברלוצ'י עצמו קיבל בתהליך התקדשות שעבר לפני התכנון והבנייה, ולפי הבנתו הרוחנית, האלגורית והמיסטית של האירועים שהתרחשו במקום. הכנסיות נבנו מתוך רצון להעביר את המבקר בהן חוויה דומה למה שישוע והתלמידים עברו במקום, מתוך ההבנה שאותם אירועים הם אלגוריה לשלבים בדרך הרוחנית, מסתורין, שאותם כולם עוברים בחיים. למשל, כל אחד סוחב על גבו את צלבו, לכל אחד יש "לילה אפל של הנשמה" – רגע קשה כמו שחווה ישוע בגת שמנים, ולכל אחד יש אפשרות להתגלוּת של האור האלוהי, כמו שאירע לתלמידים בהר תבור.

לפי ברלוצ'י, האירועים השונים בחייו של ישוע הם מסתורין שנושא בתוכו שיעור לחיים, והכנסיות נועדו לגלות את המסתורין הזה.^[4] הוא רצה שהאדריכלות תעורר דבקות דתית אך גם תחולל חוויית קדוּשה ותלמד שיעור. ואכן, עולי הרגל מדווחים כי בכנסיות שהקים הם יכולים להתפלל בדבקות אמיתית,^[5] וכי הם חווים בהן רגשי התרוממות ורגעי הבנה. ברלוצ'י התכוון במודע ליצור חוויית קדוּשה. וכך הוא מצוטט: "בפלשתינה לכל מקום קדוש יש התייחסות ישירה למסתורין מוגדר בחייו של ישוע. אך טבעי להימנע מהסוג הכללי של אדריכלות שחוזר תמיד על אותה המילה, ותחת זאת לעצב את האמנות כך שתבטא את התחושה שנקראת על ידי אותו מסתורין. בצורה זו הנאמנים, בהיכנסם למקדש, יוכלו בקלות לבנות במחשבותיהם את סיפור הבשורה ולהתרכז במדיטציה שלהם במחשבות המתאימות למסתורין שנוצר שם, במקום לבחור את האמנות תחילה ולכופף את כל שאר הדברים כדי שיתאימו לה. אני חושב שזה הולם יותר לכונן תחילה את התפיסות הדתיות הבסיסיות של מקומות קדושים שבשבילם המקדש נבנה, ולהתאים את האדריכלות להם".^[6]

לעיתים ברלוצ'י משתמש במונחים ממדע הדתות כדי לתאר את יצירתו: "כדי להשיג את האפקט האמנותי ההדור, הגדול והמניע ביותר, הושקע מאמץ להשיג פשטות מקסימלית של קו בחיפוש אחר איכויות אוניברסליות ועמוקות שייתנו תוצאות מקסימליות במינימום מהומה, כמעט ניסיון לתרגם לאדריכלות את ההוד ואת הפשטות של כתבי הקודש. עבודות אלו נעשו יותר עם הלב מאשר עם המדע, מחפשים את נפש הדברים".^[7]

ברלוצ'י נהג למדוט שעות לפני כל יצירה, לחשוב עליה, להתעמק בסיפורי הבשורה, לגלות בהם את סודותיהם האלוהיים ולשאוב השראה לתוכניותיו האדריכליות והאמנותיות. הוא חי חיי נזיר פשוטים, השתתף במיסה בכל בוקר בשעה שש, עבד כל היום והתפלל שעתיים אחר הצהריים. לעיתים הוא לא שרטט קו אחד במשך שעות רבות, אלא ישב ליד השולחן וחשב.

תהליך תכנונה של הכנסייה הביא את ברלוצ'י להתחבר באופן לא־מודע לארכיטיפים של הופעת קדוּשה (שהופיעו, כמובן, כשהם עטויים במושגים מהעולם הנוצרי שהוא הכיר), והתוצאה היא קיומם של מחוללי קדוּשה בכנסיות שאותם תכנן והקים. יש הדהוד בין התהליך שעבר המתכנן והמשמעות הרוחנית של מה שאירע במקום (ההיירופאניה), צורת המקום הקדוש, האדריכלות והאמנות שבו, והדהוד הזה הופך אותו לכריזמטי ומשפיע על המבקר בו.

מחוללי קדושה בכנסיית ההשתנוּת הר תבור

הכנסייה נחנכה ב־1924 והיא מבטאת באדריכלות שלה את מוטיב האור והשמיים הרוחניים. ברלוצ'י עצמו השתתף בבניינה ובו־בזמן בנה את כנסיית גת שמנים המבטאת את מוטיב החושך.[8] במסורת הנוצרית זהו מקום ההתגלוּת של ישוע, ההר הגבוה שאליו לקח את תלמידיו והופיע מולם בדמות אורו והשתנה: לְאַחַר שִׁשָּׁה יָמִים לָקַח יֵשׁוּעַ אֶת כֵּיפָא וְאֶת יַעֲקֹב וְאֶת יוֹחָנָן אָחִיו. הוּא הֶעֱלָה אוֹתָם לְהַר גָּבוֹהַּ לְבַדָּם וְהִשְׁתַּנָּה לְעֵינֵיהֶם; פָּנָיו זָהֲרוּ כַּשֶּׁמֶשׁ וּבְגָדָיו הִלְבִּינוּ כָּאוֹר (מתי יז:1).

לפי ברלוצ'י, זה לא ישוע שהשתנה, אלא התלמידים חוו לראשונה את העולם הרוחני ואת ישוע כפי שהוא באמת (הוא תמיד היה שם, אבל הם לא שמו לב לכך),^[9] ואת השינוי אמור לחוות מי שמבקר במקום ופתוח למסרים שהוכנסו בו במודע. האור שמופיע בכנסייה הוא לא רק האור הפיזי הרב הממלא אותה בשפע דרך החלונות הגבוהים והפתחים בצד מזרח (התקרה גבוהה ומושכת כלפי מעלה. בעבר היא הייתה עשויה מאבן אלבסטר שקופה באופן חלקי שהכניסה את האור פנימה),^[10] אלא גם האור הרוחני. מטרת הביקור בכנסייה היא לגלות למבקרים את קיומו של אור ועולם הזה, כלומר לחולל בהם חוויית קדוּשה.

הכנסייה נבנתה בתבנית בזיליקה סורית שהייתה במקום במאה הרביעית, אך עם מוטיבים חופשיים ותכנון שונה מהרגיל, ולכן ניתן למצוא בה את מחוללי קדושה, וביניהם מחולל הקדושה דואליות מאחדת, המתבטא בהדגשה של האור לעומת החושך, לא כל כך במובן של שיקוף השמים, אלא בדרך של חיבור שמים וארץ, וגם בקיומם של שני מגדלים בכניסה, שתי קומות לאפסיס, ועוד.

מעצם מיקומה של הכנסייה, בראש אחד ההרים הבולטים בגליל, היא מחברת בין השמים והארץ ומתקשרת למחולל הקדושה מרכז מחבר. לפי אליאדה, הר הוא תבנית ציר עולם, חיבור בין המישורים: "במרכז העולם נמצא הר קדוש, שהוא מקום המפגש בין הרקיע ובין האדמה".[11] ברמה עמוקה יותר השמים בנצרות הם כינוי למלכות האלוהים – "מלכות שמים". זהו תחום שלפי ענפי מיסטיקה נוצרית שונים, ניתן לחוותו ואפשר להקבילו למקודש של אוטו ולחוויה הדתית של ג'יימס. במסגרת החוויה חווים את האור הרוחני, "האור של הר תבור" כפי שהוא מכוּנה בנצרות. האדריכלות והאמנות בתוך הכנסייה מתייחסות במפורש לממלכה הרוחנית הזו ומנסות להציגהּ, ועל ידי כך לעזור לאנשים להתחבר אליה.

אפסיס גדול ניצב בקצה האולם המרכזי של הבזיליקה. בחלקו העליון ציור מוזאיקה גדול בצורת חצי עיגול ובו נראה ישוע מתרומם באוויר בלבוש לבן, התלמידים למרגלותיו ומאחוריו שמים זהובים ושמש כחולה. חלקו התחתון הוא מעין כוך חשוך יחסית בעל תקרה גלילית עגולה שיורדים אליו באמצעות שתים־עשרה מדרגות, ובו ציורים הקשורים לחייו של ישוע כאדם. בקצהו חלון עם פסיפס זכוכית ובו שני טווסים גדולים וביניהם גביע מואר על רקע משולש. חלק זה משלב שרידים מהבזיליקה הביזנטית שניצבה על ההר במאות הרביעית והחמישית. החלוקה בין שני המפלסים היא חלוקה בין מלכות שמים ואור רוחני (למעלה) ובין מלכות ארץ ואור פיזי (למטה).

המוטיב המודגש בכנסייה הוא האור; החללים מוארים ורחבים ועשויים מאבן אלבסטר שקופה, הקירות והעמודים – משיש לבן בוהק. האפסיס מגלה לנו כי ישנם שני סוגי אור – אור פיזי ואור רוחני, וזה בא לידי ביטוי בחלוקה שלו לשני מפלסים: בחלקו העליון שמש החולה על רקע שמים זהובים, המסמלת את השמש הרוחני והאור הרוחני, ישוע הלבוש לבן מתרומם (צף) באוויר, וכל זה מסמל את החוקיות האחרת השולטת בעולם הרוחני. חוקיות זו היא הרבה פעמים הפוכה לזו של העולם הפיזי, ולכן השמש היא כחולה על רקע צהוב, צבעים הפוכים לאלו של השמש בשמיים הפיזיים. האור הרוחני הוא "האור של הר תבור", מונח מרכזי במיסטיקה של הההסיכאזם (מדיטציה נוצרית) כפי שהתפתחה בהר אתוס במאה הארבע־עשרה.^[12] ניתן להשוות אור זה לאור הגנוז של הקבלה, והוא מסומל על ידי הצבע הלבן (של ישוע).

בחלק התחתון של האפסיס, לעומת זאת, יש שמש צהובה על רקע כחול, והיא מסמלת את האור הפיזי. מסביב לה נראים אירועים מחייו של ישוע בזמן ההתגשמות ההיסטורית של האלוהות בעולם הזה, ברצפה יש פתח אל שרידי העבר (בעוד שבאפסיס העליון יש קשר לעתיד). האור כאן מועט יותר, אבל בשעת הזריחה קרני שמש ראשונות חודרות דרך החלון ומאירות את הטווסים שעל הזכוכית הצבעונית, המסמלים את האפשרות של חיי נצח. דרך האדריכלות והאמנות של הכנסייה ברלוצ'י גורם לנו להבין שישנם שני סוגים של ישוע, ישוע ארצי שחי בעולם הזה לפני אלפיים שנה, וישוע רוחני שהוא נצחי ומקודש. זאת ועוד, כשם שישנם שני סוגים של אור ושני מישורים של הוויה, כך גם יש שני חלקים באדם, והרעיון הוא שההיווכחות בדואליות הקיימת בכנסייה תביא לחיבור בין החלקים השונים בתוך האדם המבקר בה, ראיית הרוחני והמקודש מתוך היומיומי והארצי.

מחולל הקדוּשה של הדואליות המאחדת, כפי שהוא מופיע בחלוקת האפסיס לשתי קומות ובאופן כללי בכנסייה, הופך אותה לכריזמטית, למושכת, למעוררת מחשבה: המוטיב המודגש בכנסייה הוא, כאמור, האור הפיזי, שנכנס לבניין בזכות מיקומו ותכנונו מזוויות שונות ובמופיעים שונים במשך היום, האור הנכנס פנימה הוא דינמי ומשנה את מראה הבניין לאורך היום. הפסיפסים הנהדרים של אנטוניו וילאני (Antonio Villani), לדוגמה, נראים אחרת בזמנים שונים של היום, יש בהם משחק עם האור, ומראה זה משפיע על המבקרים במקום. אלא שזה לא רק אור פיזי, אלא גם אור רוחני, וזה נרמז על ידי הצבע הלבן, והמחולל של הדואליות המאחדת המופיע באפסיס הכפול, בשמשות השונות, במגדלים שבכנסיה, ובדואליות האחרת הקיימת בבניין.

האור הבוהק, עבודות האמנות הנהדרות, החלל הגדול, המיקום היפה והמגדלים בכניסה, כל אלו גם קשורים למחולל הקדושה של יוצא הדופן הנשגב, ישוע המתרומם באוויר לבוש לבן בפסיפס המרכזי באפסיס הוא ללא ספק יוצא דופן נשגב. העלייה הדרמטית אל ההר, בשביל מתעקל ובמכוניות קטנות, המעבר דרך שער עתיק ובין שדרות הברושים אל מגרש החניה שבאמצע הפסגה, כל אלה נותנים תחושה של ה"אחר לגמרי" של רודולף אוטו.[13] ההליכה אל הכנסייה עצמה דרך שער הברזל, המעבר ליד השרידים העתיקים והכניסה הדרמטית אליה, כל אלה מעבירים את המבקר שלב נוסף בחוויה. ועם הכניסה פנימה הלובן הנשקף מכל מקום, האפסיס עם דמותו של ישוע בלבן מתרומם באוויר והאור הרב, מביאים לרגש של נפלאות, רוממות, ורגשות דתיים נוספים. המוכרבות של האתר והדירוג הקיים בו קשורים למחולל הקדושה של מורכבות פרקטלית, כמו בכל הכנסיות האחרות בעולם המזבח מתחת לאפסיס הוא מרכז מחבר, או ציר עולם, אבל במקרה של הכנסייה שלפנינו זה דמותו של ישוע המתרומם באוויר, שמהווה מוקד התמקדות מכל מקום בכנסייה, כלומר יוצא הדופן הנשגב במקרה זה מושך את תשומת לב המבקר והופך להיות מרכז מחבר, התבוננות והתרכזות בדמות שקורית באופן אינסטנקטיבי יכולה להעביר את המתבונן למישור אחר של הוויה וחוויה, לחולל בו חוויה של קדושה, הוא מרגיש עצמו כמו שלוש הדמויות שלמרגלות ישוע המתבוננות למעלה אל המחזה המופלא.

שימוש באור וצבעים

ברלוצ'י ממשיך במידה רבה מסורות אדריכליות ואמנותיות גותיות, של שימוש באור וצבעים בקתדרלות וכנסיות, וכבר רודולף אוטו עמד על ההשפעה שיש לכך על המבקרים במקומות בעלי משחקים של אור וצבעים בחללים גדולים בכיוון התעוררות של רגשות קדוּשה.[14] ואני אוסיף כי האור מופיע על רקע של החושך, המסמל את העולם הפיזי, ולכן הכנסייה היא לא כנסיית האור, אלא כנסיית ההשתנוּת. מחולל הקדוּשה הוא הניגודיות שבין האור והחושך, ההבדל שבין הקומה הראשונה והשנייה של האפסיס.

פלא השתנותו של ישוע והגעת מלכות השמים, המסומלת על ידי הגוף המרכזי של הכנסייה, מתרחשים בד בבד עם הופעתם של אליהו ומשה, נציגי העולם הארצי והברית הישנה, המיוצגים על ידי שני המגדלים בשני צידי הכניסה לכנסייה ונראים משני צדדיו של ישוע המתרומם באוויר. הכנסייה, בצורתה ובמיקומה על קצה פסגת ההר, מזכירה את תיבת נוח על הר אררט, ומסמלת בכך את הברית הישנה בין אלוהים ובני האדם בחיצוניותה, ואילו בפנימיותה היא הברית החדשה. ההר הוא התגבשותו הראשונה של החומר מתוך ים הכאוס, מודעות העולה מתוך חוסר המוּדעוּת של אוקיינוס התת־מודע, ההר הוא מקום חדירת האור לתוך עולם החושך, ולכן ההדגשה על הזריחה ועל האור שנכנס מהחלונות הצבעוניים, שעליהם מתנוססים טווסים, גביע ומשולש, המסמלים את הנצח הפורץ אל תוך החלק החשוך ומביא איתו הבטחה של תחייה וגאולה.

ההבדל בין הקומה התחתונה לקומה העליונה של האפסיס מודגש דרך האור החודר לכנסייה במשך היום ומשתקף בפסיפס המוזהב שבחלק העליון, והאור חודר דרך החלונות בזמן המעבר בין החושך לאור (שעת הזריחה) בחלק התחתון. החלוקה לחלק עליון ולחלק תחתון, הקשורים לארצי ולרוחני, לעבר ולעתיד, מופיעה גם בכנסיות נוספות בארץ, למשל כנסיית הבשורה בנצרת, או כנסיית הביקור של ברלוצ'י בעין כרם. הדואליות של שמש רוחנית המסומלת על ידי עיגול כחול על רקע זהב ושמש פיזית המסומלת על ידי עיגול מוזהב על רקע כחול מופיעה גם בכנסיות האחרות של האדריכל האיטלקי, כגון כנסיית גת שמנים בירושלים וכנסיית הר האושר מעל הכינרת. אחת מהתכליות של דואליות זו ללמד שהחוקיות בעולם הפיזי הפוכה לעיתים מזו של העולם הרוחני. לדוגמה, ככל שתיתן יותר, כך יהיה לך פחות בעולם הפיזי, אבל יותר בעולם הרוחני. השפעה והמסר של היפוך הצבעים בין השמש הרוחנית לשמש הפיזית, מתחזקת מכוח העובדה שצהוב וכחול הם שילוב בין הצבע הקורן ביותר (צהוב) והצבע המופנם והרגוע ביותר (כחול).

ניתן לראות כי אחד המאפיינים הבולטים במקומות קדושים כריזמטיים הוא הקשר לאור ולצבעים.[15] מקום קדוש מתייחס לאור, משקף את האור, משתמש באור, כמעט תמיד ישנה תופעה של אור הקשורה אליו, בשעה מסוימת ביום או ביום מסוים בשנה או סתם כך, באופן כללי. מחולל הקדוּשה דואליות מאחדת, בביטויו כאור וחושך, אינו חלוקה סטטית בין שני מצבים, אלא דרמה קוסמית דינמית של זריחה ושקיעה, הופעת האור מתוך החושך, הפלאי והמקודש מתוך היומיומי, הסתמי והארצי. ברגע שמתחברים לדרמה הזו, נוצרת האפשרות למופע, להיירופאניה, של הקדוּשה בתוך האדם.

החשיבות של האור קשורה לתפיסת הזמן הקדוש, קידוש זמנים מיוחדים בשנה וביום לפי המצב של השמש, והמחזוריות של החיים כפי שהיא מתבטאת במחזורי השמש[16] כל זה מבחינה חיצונית, מבחינה פנימית נפשית החשיבות של האור קשורה לרגש המתעורר בעקבות הפעלת החושים. אור וצבעים הם גירוי להתעוררות תחושות ורגשות. הצבעים הם ייצוג של תכונות נפשיות המתקשרות אל החוויה המיסטית. הם מאפיינים את הקדוּשה ומשמשים לה מעין לבוש מלכות.[17]

נוסף על הצבעים, גם הצליל והריח מפעילים את הרגשות הגבוהים.[18] זהו נושא שלא נחקר מספיק, למרות שהוא מופיע בכל הדתות, כמעט בכל המקומות הקדושים הכריזמטיים מופיעים התייחסויות אל אור השמש, צבעים, משחקים של אור וצל, נברשות, נרות, וסמליות של אור ואש.

דוגמאות למחוללי קדושה בכנסיות נוספות

ברלוצי בנה כנסיות רבות ברחבי הארץ שבהם מופיע מחולל הקדושה של דואליות מאחדת, בכנסיית הר האושר למשל יש משחק של אור וצל, לבן ושחור, היפוך של שמש פיזית ורוחנית, כנסיית הביקור בעין כרם שהיא הכנסייה האחרונה שהוא השלים בנויה בשני מפלסים, אחד קשור לעבר והשני להווה ולעתיד. אחד לעולם הזה, ושני להתגלויות אלוהיות של מריה.

בכנסיית הבשורה בנצרת שנבנתה בשנות ה60 יש גם כן שני מפלסים, האחד משמר את שרידי העבר והשני קשור להתגלות של האלוהות בעולם שמביאה את הגאולה. הקמה של כנסייה בשני מפלסים מהדהדת גם את החלוקה בין הברית הישנה והברית החדשה. בחלק התחתון יש את חדר הבשורה שבו קרה האירוע הפיזי של מפגש המלאך עם מריה, ובחלק העליון ביטוי באדריכלות ואמנות של המשמעות הרוחנית של הבשורה. הדואליות מופיעה גם בפסיפסים בשלושה האפסיסים במזרח, באמצע הפסיפס המרכזי יש את ישוע ומריה, מצד אחד שלהם כל אנשי הדת הרשמיים, ובאפסיס הקטן הנלווה שבצד זה מנהיגי הנצרות בזמננו. ובצד השני כל הקדושים והמשוגעים של הכנסייה, כשבאפסיס הקטן הנלווה שבצד זה מופיע פרנציסקוס מאסיזי המייצג אותם. הדואליות היא חיבור בין החלק הרשמי של הכנסייה לחלק הכריזמטי, שרק הוא יוצא הופעה שלמה.

באופן כללי לכל כנסייה יש קריפטה, מקום שם נקברים מכובדים, אנשי כנסייה וקדושים, אבל לעיתים הקריפטה משתלבת באיקונוגרפיה של הבניין ומהווה מעין ניגוד משלים לקומה העליונה, וכך בכנסיית הדורמיציון בירושלים יש לנו קריפטה עם מוטיבים משלימים לחלל הכנסייה הראשי ונוצר מחולל קדושה של דואליות משלימה, בחלק התחתון של הכנסייה יש את מריה ישנה וישוע מוליד אותה לחיים הרוחניים, ובחלק העליון מריה חיה ומולידה מטפלת בישוע התינוק לתוך החיים הארציים. הכנסייה צורה בצורה עגולה שקשור לתהליך ההתגשמות, תהליך הבריאה של העולם, כפי שמופיע בפסיפס ברצפה, מצד אחד, ורגע המוות (או התרדמה) שהוא השלמת מעגל החיים מהצד השני. ניתן להמשיך בדוגמאות רבות של דואליות מאחדת, מכיוון שזה אחד המוטיבים הבולטים ביותר בעולם שלנו בכלל ובחיי אדם.

מחולל הקדושה של מרכז מחבר הוא באופן טבעי המזבח או האפסיס של הכנסייה, אבל ברלוצי ברבות מהכנסיות שלו מסיט את המרכז המחבר אל האמנות, ולעיתים גם לאוריינטציה שנמצאת מחוץ לבניין. דוגמה טובה לכך נמצא בכנסיית הדמעה בירושלים הנמצאת במורד הר הזיתים. המזבח של הכנסייה נמצא בצד מערב, בשונה מכנסיות אחרות, למול חלון גדול מאד הפתוח לנוף העיר העתיקה. על החלון יש שבכה ובמרכזה צלב ברזל, זהו המרכז המחבר של הבניין, מכיוון שאם מתבוננים בצלב מחלל הכנסייה, ניתן להבחין כי זרוע אחת שלו נוגעת בכיפת כנסייה הקבר הנשקפת מבעד לחלון, וזרוע שנייה שלו בכיפת כיפת הסלע. ההבחנה הזו לא קוראת מייד אבל מכשהיא קורית המקום מקבל לפתע משמעות אחרת לגמרי, כמו בחוויה אסתטית שבה התמונה מקבלת לפתע משמעות נוספת.

כיפת הסלע היא מקום המקדש וכך היא נתפסה על ידי הנוצרים בימי הביניים, מקום הברית הישנה, כנסיית הקבר היא מקום הברית החדשה, החיבור של שניהם הוא דואליות מאחדת, מה גם שקוטר הכיפות הוא אותו הדבר, והם המבנים החשובים בעיר העתיקה. המתבונן מתוך חלל הכנסייה נמשך על ידי הצלב שעל החלון והנוף הנשקף ממנו להביט מערבה ואז לפתע שני המבנים העיקריים והחשובים הללו בהקשר הנופי וגם הנוצרי מתחברים להם לפתע ונוחתת עליו הבנה. האוריינטציה כלפי המבט המשתקף מהחלון דרך החלון והריכוז בנוף הנשקף מביא מבלי שהתכוונו לכך לאיחוד מפתיע בין שתי הכיפות ובעקבות כך לחוויה של קדושה. זהו מוטיב אמנותי אדריכלי שברלוצי הכניס לבניין באופן מודע. מחולל הקדושה מרכז מחבר מוביל את המבט אל העיר העתיקה ומאפשר למחולל הקדושה דואליות מאחדת להופיע

בכנסיות אחרות של ברלוצי המרכז המחבר נמצא בתקרה מעל המזבח, כך בקפלת ההקלאה בוויה דולורוזה. בכיפה הגדולה והרחבה שמעל המזבח יש כתר קוצים ובו פתחים אל השמיים בצורת כוכבים, וכוכב גדול המכניס אור פנימה במרכז, המבט של המבקר במקום נמשך למעלה אל הכיפה שהיא נמוכה יחסית ומתמקד בכתר ובכוכב שהופכים להיות מרכז מחבר עם עולמות אחרים המכניס פנימה אור רוחני, התגלות של קדושה. הכיפה השטוחה היא מאפיין של כנסיות בהר אתוס המתרגלות את מסורת ההסיכאזם, ההתחברות אל האור הרוחני בהר תבור, וכך גם המספר שמונה המופיע בכוכבים. ברלוצי מחבר את האדריכלות למסורות היסטוריות. החזית של הקפלה היא העתק של חזית קבר מרים בעמק יהושפט, ועל ידי כך נוצר חיבור של המקום אל העבר המיתי. הכנסייה מורכבת משני חללים מרובעים שלמים (בדומה לקודש הקודשים בבית המקדש), האחד עם מזבח במרכזו שהוא מקום הקודש, והשני עם ספסלים מקום הקהל, הריבוע עוזר לריכוז ומהווה פרקטל של מבנה העולם, במקרה הזה הוא כפוי טובה ואכזרי.

ניתן להמשיך ולהביא דוגמאות רבות של פעולת מחוללי הקדושה בכנסיות כריזמטיות בישראל, ואני תקווה שיום אחד יערך מחקר מקיף בנושא זה, אך אנחנו נסתפק בכמה הדוגמאות הבודדות שהבאתי עד כה, כשאפשר להשלים את הרקע הכללי לגבי פעולת המחוללים, חוש הקדושה באדם והקשר שבין אדם במקום במאמרים האחרים שמופיעים במסגרת עבודת הדוקטורט.

ביבליוגרפיה

אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

אליאדה, מירצ'ה, תבניות בדת השוואתית, תרגם: יותם ראובני, תל־אביב: נמרוד, 2003.

בן אריה, זאב, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2019.

ג'יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, מהדורה שנייה, ירושלים: מוסד ביאליק. 1959.

הלוי, מאשה, ההקמה המחודשת של המקומות הקדושים לכנסייה הקתולית במרחב הארץ ישראלי על ידי אנטוניו ברלוצ'י: היבטים תרבותיים, גיאוגרפיים ופוליטיים, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 2009.

קולינס־קריינר, "תיירות עלייה לרגל לישראל: מאפיינים של עולי רגל ושל עולי רגל־תיירים נוצרים בגליל", אופקים בגאוגרפיה 52 (2000), עמ' 69-55.

Barrie, Thomas, The Sacred In-Between: The Mediating Roles of Architecture, Abingdon: Routledge, 2010.

Beit-Hallahmi, Benjamin, and Michael Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, London: Routledge, 1997.

Bushell, Gerard, Churches of the Holy Land, photos by Anna Riwkin-Brick, New York: Sabra Books, Funk & Wagnalls, 1969.

Collins-Kreiner, Noga, et al. (eds.), Christian Tourism to the Holy Land: Pilgrimage during Security Crisis, Aldershot, Hampshire, England: Ashgate, 2006.

Diffey, Terry J., “The Idea of Aesthetic Experience”, in: Michael H. Mitias (ed.), Possibility of the Aesthetic Experience, Dordrecht: Martinus Nijhoff Publishers, 1986, pp. 3-12.

Ginsberg, Robert, “Experiencing Aesthetically, Aesthetic Experience, and Experience in Aesthetics”, in: Michael H. Mitias (ed.), Possibility of the Aesthetic Experience, Dordrecht: Martinus Nijhoff Publishers, 1986, pp. 61-78.

Ittelson, William H., Harold M. Proshansky, Leanne G. Rivlin, and Gary H. Winkel, An Introduction to Environmental Psychology, New York: Holt, Rinehart and Winston, 1974.

Markus, Robert Austin, “How on Earth Could Places Become Holy? Origins of the Christian Idea of Holy Places”, Journal of Early Christian Studies 2 (1994), pp. 257-271.

Maslow, Abraham H., Religions, Values, and Peak-Experiences, Columbus, OH: Ohio State University Press, 1964.

Nicholson, Peter C., The Churches of Antonio Barluzzi, London: McCabe Educational Trust, 2000.

הערות

[1] לעיל, הערה 2.

[2] Noga Collins-Kreiner et al. (eds.), Christian Tourism to the Holy Land: Pilgrimage during Security Crisis, Aldershot, Hampshire, England: Ashgate, 2006, p. 67

[3] על כך ראו בהרחבה אצל Peter C. Nicholson, The Churches of Antonio Barluzzi, London: McCabe Educational Trust, 2000

[4] הלוי, ההקמה המחודשת של המקומות הקדושים לכנסייה הקתולית במרחב הארץ־ישראלי על ידי אנטוניו ברלוצ'י, עמ' 195-193.

[5] Nicholson, The Churches of Antonio Barluzzi, p. 13

[6] שם, עמ' 16.

[7] שם, עמ' 18.

[8] הלוי, ההקמה המחודשת של המקומות הקדושים לכנסייה הקתולית במרחב הארץ־ישראלי על ידי אנטוניו ברלוצ'י, עמ' 156, 161.

[9] זהו האור של הר תבור, כפי שהוא מופיע במסורת ההסיכאזם של גרגוריוס פַּלַמַאס (מת ב־1359), גרגוריוס מסיני (מת ב־1346) והמסורת של הר אתוס שהחלה במאה השלוש־עשרה ושילבה מקורות קדומים יותר. ראו לדוגמה Solrunn Nes, The Uncreated Light: An Iconographical Study of the Transfiguration in the Eastern Church, tr. Arlyne Moi, Grand Rapids, MI and Cambridge: William B. Eerdmans Publishing, 2007, p. 97

[10] Gerard Bushell, Churches of the Holy Land, photos by Anna Riwkin-Brick, New York: Sabra Books, Funk & Wagnalls, 1969, p. 23

[11] אליאדה, תבניות בדת השוואתית, עמ' 227.

[12] אליאדה, תולדות האמונות והרעיונות הדתיים, כרך 2, עמ' 188.

[13] אוטו, הקדוּשה, עמ' 31.

[14] שם, עמ' 17.

[15] בן אריה, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, עמ' 23.

[16] אליאדה, תבניות בדת השוואתית, עמ' 236.

[17] שם, עמ' 85.

[18] James, The Varieties of Religious Experience, p. 460