מחולל הקדושה מורכבוּת פרקטלית

אחד המאפיינים של מקומות קדושים כריזמטיים, שהתגלה במחקרי הקודמים, ולא נזכר בצורה בולטת אצל אליאדה וגם לא אצל התיאורטיקנים של מדעי הדתות האחרים, הוא המאפיין של המורכבוּת.[1] כל האתרים הקדושים הכריזמטיים הם גדולים ומורכבים מספיק כדי שיוכלו ליצור סדר ולבטא קוסמולוגיה. יש בהם מספר חלקים, מרכיבים ואזורים, המתייחסים זה לזה והבונים יחד מערכת שהיא עולם בפני עצמו. לדוגמה, בכיפת הסלע יש "פורמולה אדריכלית, שימוש שיטתי של יחידה ספציפית, תוכנית קישוטית, תפיסה מורכבת ומתוחכמת. קונטקסט איקונוגרפי כולל".[2] נוסף על כך, המבנה הוא חלק מהמתחם הכולל של הר הבית, שבו יש "יחסים דרמטיים בין המרכיבים השונים".[3] ואולם, אין צורך בציטוטים כדי לדעת שמתחם הר הבית הוא גדול ומורכב, וכך גם כנסיית הקבר, מתחם הכותל המערבי ושאר האתרים הקדושים החשובים בארץ ובעולם.

המעבר מהמישור היומיומי והארצי אל המישור של הקדוּשה הוא הבסיס להבנת המקומות הקדושים הכריזמטיים, אבל אם אין מקום לשהות בו, החווה ישוב מהר מאוד למקום שממנו בא. כלומר, המקומות הקדושים הכריזמטיים חייבים להיות גדולים ומורכבים דיים כדי להיות עולם אחר הקיים בפני עצמו, שבו אדם יוכל למצוא את מקומו בהקשר של הקדוּשה. למקום הקדוש הכריזמטי נחוצים תוכן, נפח כלשהו, גודל ומורכבוּת.

אי לכך, מקומות כריזמטיים לא יכולים להיות עמוד בודד, אלא אם כן הוא מתייחס לסביבתו וסיפור קשור אליו; הם לא יכולים להיות בית פשוט או מצבת קבר בלבד. המקומות המינימליסטיים אינם כריזמטיים ולא מחוללים קדוּשה. וכך הצלב הקדוש שעליו נצלב ישוע לא יחולל קדוּשה כשלעצמו אלא רק בהיותו חלק מהֶקשר גדול יותר. הוא יהיה סמל, הוא יזכיר את הקורבן וייצג את האלוהות, אבל לא תהיה לו אותה איכות מחוללת קדוּשה נאוטית כמו לקתדרלה הגותית, אפילו הוא יהיה הצלב האמיתי בכבודו ובעצמו. כך גם לוחות הברית כשלעצמם. אף על פי שנכתבו באצבע אלוהים, הם לא יחוללו קדוּשה, מכיוון שהם מינימליסטיים מדי, ולמרות הציוויים המוסרים הנקשרים אליהם. דרוש ארון ברית, משכּן (או ספר) שיכיל אותם, כדי שתתחולל הופעת קדוּשה שתשפיע על בני אדם.

ואולם, אין די בגודל. מגרש כדורגל הוא שטח גדול אבל הוא לא יחולל באדם רגשות קדוּשה, וגם אולם עצום וריק לא יעשה זאת. בצד הגודל נחוצות למקום הקדוש תכונות נוספות, למשל יוצאות דופן או מורכבוּת. המורכבוּת חשובה גם מכיוון שהיא מעבירה את האדם מהחשיבה הלוגית, הליניארית, הרגילה, אל חשיבה שונה, הולוגרמית, שהיא תנאי מקדים ועזר לחוויית הקדוּשה. נוסף על כך, המשמעות של המורכבוּת היא האפשרות ליצור דמות עולם (Imago Mundi), כפי שאליאדה מכנה זאת,[4] ומכיוון שהעולם הוא מורכב והולוגרמי, כך גם חייב להיות – במידה מוקטנת – המקום המקודש. זאת ועוד, לא רק שהמקום הקדוש הכריזמטי חייב להיות מורכב והולוגרמי כמו העולם, אלא שתכונת הקדוּשה שלו תתעצם אם המורכבוּת והסדר שלו יהיו לפי אותם העקרונות של המורכבוּת והסדר בעולם. כלומר, אם תהיה לו תכונה של פרקטל – מציאוּת קטנה בתוך מציאוּת גדולה שמשחזרת אותה, ובתוכה מציאוּת קטנה דומה נוספת, עד לאין סוף. ולכן בחרתי לקרוא למאפיין (מחולל) הקדושה של המורכבות – "מורכבות פרקטלית".

לפי הפסיכולוגיה הסביבתית, הקטגוריזציה והסידור הם שלבים מהותיים בדרך התפיסה של מקום,[5] ובתוך הקטגוריזציה והסידור של מקום קדוש כריזמטי נכנס מחולל הקדוּשה של "מורכבות פרקטלית", שכּן המקום משקף מציאוּת אלוהית, המערך הכללי שלו משקף את מבנה העולם או האדם, המקום הקדוש הוא מעין פרקטל של משהו גדול ממנו, ועל ידי כך מאפשר הופעה של אלוהות (היירופאניה) בעולם.

לפי אליאדה, המקום הקדוש מעביר אותנו ממצב של כאוס למצב של סדר, לקוסמוס, ולפיכך הוא חייב להיות בעל סדר בדמות העולם (Imago Mundi). המקום הקדוש מבטא את מעשה הבריאה, ולכן חייב להיות בתוכו היגיון של סדר ראשוני הקיים בין חלקיו וכן בינו לבין סביבתו, סדר המבטא את העולם ואת האדם. הסדר יתבטא בדרכים שונות, למשל גיאומטריה של הבניין, סידור של החלקים השונים באתר והיחסים ביניהם, שלבים שונים בתוכו, מעבר מהחוץ אל הפנים דרך שלבים שונים של קדוּשה, גדר גבול המקיפה אותו או מרכוז אל ציר העולם. הוא מתבסס על הגבול של המקום הקדוש ועל נקודת המרכז בתוכו. זאת הנקודה שממנה ניתן ליצור את ההתייחסויות – את הסדר, את דמות עולם – ועל ידי כך מחולל הקדוּשה של המורכבות הפרקטלית מתקשר אל מחולל הקדוּשה של המרכז המחבר.

במקום הקדוש, אם כן, נוכל למצוא קוסמולוגיה המבטאת את המסתורין של ההתהוות ואת מבנה היקום (לעיתים מבחינה רוחנית), את שלבי הבריאה הראשונית ואת עקרונות ההתנהלות של העולם (לעיתים הרוחניים). הקוסמולוגיה תופיע בסידור המקום הקדוש ובעיצובו, והיא גורמת לכך שהוא נתפס בעיני המבקרים בו כדמות עולם. אין הכוונה ליצירת מעין "מיני ישראל" ענקית, אלא ליצירת דמות עולם דוגמת גני הזן המבטאים את עקרונות היקום.

היותו של מקום דמות עולם, כלומר בעל מורכבות פרקטלית, גורם לביטול הזמן והמרחב החילוניים ולהשכנתם של הזמן והמרחב הקדושים, ועל ידי כך מתחוללת קדוּשה. נוסף על היותו דמות עולם, המקום הקדוש הופך על פי רוב לדמוי אדם (Imago Hominis), ולעיתים הוא מדמה את שניהם מכיוון שהאדם נתפס כמיקרוקוסמוס של העולם, וככזה שמשקף את מבנה היקום.

לפי אליאדה, ישנם מבנים דתיים שנבנו בתבנית היקום כדי לשקפו. הם מייצגים לא רק את דמות העולם (Imago Mundi), אלא גם את השכפול הארצי של המודל האלוהי.[6] כלומר, יש בהם מורכבות פרקטלית המחוללת קדוּשה. אם המרחב המקודש אינו מתגלה לאדם באמצעות היירופאניה, האדם בונה אותו בעצמו תוך כדי יישום הקנונים הקוסמולוגיים והגיאומנטיים. אירוע מכונן אי אז בעבר יצר מקום קדוש.^[7] המרחב הקדוש שומר על המשכיות הקדוּשה, ומכיוון שכך אפשר להתחבר באמצעותו למקור, הוא מעיין בלתי נדלה של כוח וקדוּשה, הוא נצח לעומת הזמניות של החיים. זוהי הסיבה לעצמאותם של המקומות הקדושים.[8]

סקירת האתרים הנכללים בעבודה זו מצביעה על כך שפעמים רבות הסדר הקוסמולוגי נתפס ככזה שבא לידי ביטוי בדברים ובתחומים הקשורים למדעי הנסתר, כגון אסטרולוגיה, מספרים וסמלים. אבל זה לא יהיה רק סמל וייצוג, אלא נוכחות ממשית הנתמכת בעקרון המאגיה הסימפתטית.[9] לעיתים המורכבוּת של המקום הקדוש היא לא רק ייצוג אל היקום, עולם או האדם, אלא נקשרת לדברים נוספים. לדוגמה, מודל טבעי של עץ או תוואי נוף. וגם אם המקום הקדוש מבטא את היקום, יש לתהות את איזה חלק בו הוא מבטא. למשל, שבעת הכוכבים הנעים (שבעת הרקיעים), שנים־עשר המזלות או ארבעת היסודות. כך או כך, חלק מהמורכבות הפרקטלית משמעו הפרדת הקודש מהחול (וחלקים שונים בתוך הקודש עצמו) באמצעות חומה או סימן, סף כלשהו; הקדוש הוא מרכז מאורגן והגבול הוא מאגי.

לפי ג'יימס, אתר קדוש צריך להיות מורכב, מהודר, בעל יחסים היררכיים בין חלקיו וסמכות של ירידה משלב לשלב. בכל שלב ישנם חלקים שהם מושא למסתורין ולהדר, הנובעים במקורם מהאלוהות, שהיא המעיין ושיא המערכת. אז אדם חש כאילו הוא בתוך עבודות ציפוי של רחבה אדריכלית. זוהי מורכבוּת אצילית שבה כל חלק ממלא תפקיד.[10]

לפי עקרונות הגשטלט, כל אירוע, חפץ, התנהגות או חוויה, מורכבים מיחס מתווה בין החלקים השונים. הגשטלט טוען שהשלם הוא יותר מסך חלקיו, ושהיחסים המתווים בין החלקים השונים מגלים דברים שלא נמצאים בחלקים כשלעצמם.[11] תיאור זה מסביר את תפקיד המורכבוּת הפרקטלית באתר הקדוש. אבל אין זו רק מורכבות תלת־ממדית, אלא גם גיוון. חשוב שהמקום הקדוש הכריזמטי לא ישעמם. הפסיכולוגים האמריקאים דונלד פיסק (2003-1916) וסלבטורה מאדי (2020-1933) מדגישים את החשיבות של הגיוון ואת המשמעות של הגירוי (הן חיצוני הן פנימי) בעירור הנוירופסיכולוגיה של האורגניזם.[12] כלומר, כדי שתתאפשר חוויית קדוּשה המערכת האנושית של המבקר במקום קדוש צריכה להתעורר ולהגיב, ובכך מתחיל התהליך. המורכבוּת של המקום הקדוש והגיוון שבו מאפשרים גירוי על פני ספקטרום רחב, לעיתים גם של זמן, וזה מאפשר עוררות עמוקה ורחבה יותר שמפעילה את המוּדעוּת. שמיעת צליל יחיד אינה דומה לשמיעת סימפוניה, והמקום הקדוש צריך להיות מעין סימפוניה, ולא צליל יחיד. יש ערך בגיוון, בעושר, וגם ביחסים בין חלקי המופע, בין שהוא של מקום או של מוזיקה.

לפי בארי, לצורך הבנת המשמעות של האדריכלות המקודשת יש לראות את הקומפוזיציה ואת היחסים החלליים, את הגיאומטריה ואת הפרופורציה, את הטקסטורה ואת המשטחים, וכן את הטיפולוגיה. נדרשת גם הבנת ההקשר של העבר התרבותי וההיסטורי. המשמעות של האדריכלות המקודשת נובעת מיחסי הגומלין הדינמיים בין הצורה, החלל, הסידור תרבותי והחוויה. אין די באפיון האדריכלות (החלל, הצורה, החומרים והארגון), אלא יש לנסות להסביר מדוע זה כך, מהי המשמעות החבויה במקום הקדוש ואיך הוא נחווה.[13]

בארי מזהה חמש יוזמות (סדרים) של גיאומטריה ופרופורציות באדריכלות המקודשת. הראשונה היא חיקוי של היקום, המגלם את האיכויות של חוקי הטבע האלוהיים. השנייה היא הסידור של המקדש בכיוון מסוים של האלוהי, או באופן ישיר על ידי האלוהות, או דרך מתווך. השלישית היא תבניות של סמכות ארכיטיפית שבּה דוגמאות מהעבר משמשות מודל לחיקוי והמשכיות היסטורית מושגת, וזה נותן תוקף ואמת למקום הקדוש. הרביעית היא שימוש מקודש בגיאומטריה ובפרופורציות (לעיתים על ידי גילדות או חברות סודיות), פעולות שנחשבות לפעולות מקודשות. החמישית היא שהאדריכלות היא ביטוי של הבנה. היא לא רק משקפת את היקום, היא גם מייצגת את הבנתו.[14] כל אלו הם מחוללי קדושה מורכבות פרקטלית ברמה כזו או אחרת.

המורכבוּת הפרקטלית מופיעה דרך הסידור של המקום הקדוש, יחסי הגומלין בתוכו, ההיררכיה, התלות בין החלקים, תכונת השיקוף של המקום ויחסו לסביבה. היא מתבטאת בחלוקת המקום הקדוש לחלקים שונים, באוריינטציה שלו ובמרכז שבתוכו, בהבדלה בין קודש לחול ובין הפנים לחוץ, וכן בקשר שבין השמים, הארץ ומה שנמצא מתחת לפני האדמה. המורכבוּת הפרקטלית של המקום מועשרת על ידי גיאומטריה המקודשת, שימוש בפרופורציות, במוטיבים אמנותיים ואדריכלים ובהופעת סמלים וסמליות. משמעותה של המורכבוּת היא שעל אף שיש במקום הקדוש מרכיבים רבים ש"מדברים" אל המבקר, לסך הכולל ולקשר בין המרכיבים יש משמעות, וזוהי תכונתו של מחולל הקדוּשה של המורכבות הפרקטלית. זאת הדרך שבה הדברים מסתדרים, ראשית דבר מחוץ לאדם בתפיסתו את המקום הקדוש, ולאחר מכן בתוכו. קיומו של מחולל זה מעורר את חוויית ותחושת המורכבוּת הפרקטלית בקרב המבקר. לפי האדריכל האמריקאי סטיבן הול, רק אדריכלות יכולה לעורר את כל החושים והמורכבויות של התפיסה,[15] שהרי רצף חללי מעמיק את המשמעות. ואכן, על פי רוב חלק מתכונת המורכבוּת הפרקטלית הוא שיש רצף חללי באתר הקדוש שמרמז על משמעות ברמה אחרת.

אבל יש כאן היבט נוסף, כפי שאני מבין את בארי. הוא מרמז לכך שמטרת המורכבוּת היא הזמנת האדם למסע בתוך המקום הקדוש, מסע שמביא לשינוי. באופן טבעי יש במקום קדוש גדול ומורכב חלקים שלא נגלים או שלא מתייחסים אליהם במבט ראשון, והמקום הוא מעין מבוך, וזה קורא למסע גילוי. מכאן שחלק מתכונת מחולל הקדושה מורכבוּת פרקטלית היא לגרום למסע של גילוי, שבמהלכו מתגלות (בעזרת החוויה הקורית במקום) אמיתות על החיים, על האדם ועל מסע הגיבור שעליו לעבור.

כמו במקרה של יוצא הדופן, לא כל מקום מורכב הוא מחולל קדוּשה. נדרש מרכיב נוסף במורכבות של המקום הקדוש, וזוהי תכונת הפרקטל הנזכרת לעיל, היותו של המקום הקדוש בדמות העולם או האדם, או מערך מקודש אחר שמהדהד את התבניות הקיימות בתפיסה האנושית. תבנית עץ כנראה מהדהדת משהו, וכך גם תבנית מערה או בית. או־אז מחולל המורכבוּת הפרקטלית נכנס לפעולה. זה דומה למכונת מזל, שבּה לעיתים כל הגלגלים מסתנכרנים ומסתדרים בשורה ואז נפתחים שערי השפע. כך גם במערך של המקום הקדוש, כשכל המרכיבים נופלים למקומם ונוצר מעין פרקטל של העולם. אז מתחולל מופע קדוּשה לא רק במציאוּת הפיזית שלו, אלא בעיקר במציאוּת הרוחנית התפיסתית, וגם בזו המאגית הסימפתטית.

לדוגמה, אם למשל תכונתו של העולם הוא שיש בו ארבעה יסודות, או תכונת התפיסה של האדם היא שיש בו ארכיטיפ של ריבוע והוא קולט את העולם דרך ארבעה מצבים, אזי לעיתים המקום הקדוש מסתדר, גם באופן לא מודע, כך שיש בו הופעה של ארבעת היסודות באיזונים הנכונים ביניהם. או שיש בו משהו שעולה על התדר הזה, מזכיר אותו, הופעה בצורה זו או אחרת של ריבוע או חלוקה לארבע. במקרה זה המקום הקדוש והמורכב הופך להיות פרקטל של מבנה העולמות הרוחניים, והשפע של הקדוּשה זורם דרכו. כלומר, האיכות הפרקטלית של מקום מחוללת את הופעת הקדוּשה, ולא בצוּרת שיקוף (אף על פי שגם הוא פרקטל), אלא בהדהוד בדרך פלאית כלשהי של אותו התדר. ויש לחזור ולהזכיר שאין המדובר במציאוּת אונטולוגית חיצונית, אלא במשהו שקיים בתפיסה האנושית.

נקודת המבט האנושית מחלקת את העולם לארבע: קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה. זו הדרך שבה מתמצאים במרחב, ולכן אם יהיה מקום קדוש שיהדהד זאת, בייחוד אם הסידור הזה יסתנכרן עם ארבעת הכיוונים הקרדינליים – צפון, דרום, מזרח ומערב, שלהם ביטוי ממשי (אונטולוגי) במציאוּת החיצונית בכך שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, וכוכב הצפון נמצא תמיד באותו המקום; אם יהיה סנכרון של האוריינטציה בחלל המרובע של האדם עם המציאוּת החיצונית בעולם, והיא תתבטא בסידור של המקום הקדוש, יהיה זה תנאי אידיאלי להופעתו של מחולל הקדוּשה של המורכבוּת הפרקטלית, שיעודד חוויה דתית והופעת רגשות של קדוּשה בקרב חלק מהמבקרים במקום, וכך הוא יהפוך לכריזמטי.

המורכבוּת הפרקטלית מופיעה במגוון צורות, שרק אחת מהן היא המספר ארבע. חלק גדול מהצורות הללו, שמתייחסות לעולם ולאדם, נמצא בתוך הצורות הגיאומטריות, דוגמת הריבוע או העיגול, וזוהי הגיאומטריה המקודשת.

גיאומטריה מקודשת

מחולל הקדושה מורכבות פרקטלית נמצא לעיתים בגיאומטריה של מקום קדוש, ודוגמה טובה לכך היא רוג'ום אל־הירי ברמת הגולן והגנים הבהאיים בעכו. לפי בארי, המילה גיאומטריה מורכבת מ"גיאו" – אדמה ו"מטריה" – מדידה, כלומר מדידות הנובעות מהקשר לאדמה, או מדידת האדמה.[16] אבל הגיאומטריה נקשרת גם לשמים מכיוון שמערכות הכוכבים מסודרות בצורה גיאומטרית, בעוד שעל פני האדמה אין לרוב צורות גיאומטריות טיפוסיות וקבועות. מסיבה זו הגיאומטריה של אתרים קדושים בתרבויות עתיקות, החל במצרים ובבבל והמשך בתרבות הקלאסית, ייצגה מציאוּת שמימית על פני האדמה, בייחוד באדריכלות. וכך, לדוגמה, הפנתיאון ברומא מייצג מיקרוקוסמוס (פרקטל) של תבנית היקום דרך גיאומטריה של החלל,[17] וכך זה מופיע גם ברוטונדה של כנסיית הקבר, הבנויה על פי המודל של הפנתיאון.[18] ולכן, כדי להבין את המבנה של חלק מהמקומות הקדושים, יש לפנות לתחום הגיאומטריה המקודשת, מתוך הבנה שמבנה המיישם את עקרונותיה, לפחות לפי תפיסת הקדמונים, מחולל קדושה.

הגיאומטריה עוסקת בצוּרות. הצורה המסמלת אחדות ונצחיות היא העיגול, ונוסף עליה שתי צורות בסיסיות נוספות נקשרות לסדר היקומי ומופיעות בהקשר של קדוּשה ושל מקומות קדושים, והן המרובע והמשולש. הריבוע מסמל אחדות וראשוניות, אך מייצג גם את עולם החומר ואת היציבות. המשולש מסמל דינמיות וראשוניות ומתקשר לקדוּשה בכל הדתות. הוא לא בהכרח פיזי, והוא יכול להיות גם רוחני, כמו בשילוש הקדוש בנצרות. ריבוע, משולש ועיגול הם שלוש הצורות הגיאומטריות הראשונות, וכנראה הם ארכיטיפים הקיימים בתפיסה האנושית, הריבוע מכוח התפיסה המרחבית (בני האדם מסתכלים קדימה ומחלקים את העולם לארבע), המשולש מכוח היותו מתווך ומאזן בין הניגודים ומייצג את רצף הזמן (עבר, הווה ועתיד), או כל זרימה כלשהי ממקום למקום, והעיגול מכוח היותו שלם. מיותר לציין ששלוש הצורות הללו מופיעות גם בגוף האדם – ראש עגול, גוף מרובע ואיברי מין משולשים – והן שימשו מאז ומעולם ארכיטיפים בציור. לדוגמה, כאשר ילדים מציירים בית הם תמיד יציירו משולש מעל ריבוע.

העיגול הגיאומטרי מסמל, כאמור, שלמוּת, את האחד, אין לו התחלה ואין לו סוף. השמש עגולה, הירח עגול, השמים עגולים, כדור הארץ עגול, הגולגולת והאישונים עגולים, אבל יש לעיגול גם משמעות סמלית: החיים הם עגולים. הכול חוזר למקום שממנו הוא בא, והרוח האנושית, שבאה מהאלוהים, שואפת לחזור אליו. האדם נפל מגן העדן והוא שואף לשוב אליו, זהו מיתוס השיבה הנצחית שעליו כתב אליאדה.[19]

אחד המאפיינים של הקדוּשה הוא העיגול או המעגל, הן במובן הפיזי והן במובנים הסמליים. המונח ציר העולם (Axis Mundi) מניח את קיומו של גלגל – עיגול – מסביב לו. כמו כן, הטבע מתנהל במחזורים (עיגולים), למשל מחזור הצמחייה או המים, וכך גם הזמן, שהמחזוריות שבו מתבטאת בין השאר בחילופי העונות, היום והשעות, או במחזורי השמש, הירח והכוכבים. גם התנועה בטבע היא ספירלית או עגולה, לדוגמה במערבולת או בדרך צמיחת ענפים על גזע. יתרה מזו, העיגול הוא מחזור וגם האחדות שמאחורי עולם התופעות, כך לפחות הוא נתפס בתורות רוחניות שונות,[20] ולכן הוא יופיע במקומות קדושים כריזמטיים.

אי לכך, צורת העיגול היא מחולל קדוּשה של מורכבות פרקטלית המסייע בעירור חוויית הקדוּשה, ולכן היא מופיעה בין השאר בריקודים מקודשים של הדרווישים המחוללים, בטקסים שמאניים ובפעולת ההקפות הקיימת בכל הדתות.[21] העיגול נותן הרגשה שהכול הוא בעצם אחד, הוא גם מרכז וגם היקף, הוא גם אחדות וגם אינסוף. ולכן, במקומות קדושים רבים העיגול ממלא תפקיד מרכזי, למשל בכיפת הסלע, בכנסיית הקבר ובזאווייה בעכו.

כיפה היא מופע תלת־ממדי של העיגול. ככלל, היא מסמלת שמים, חסד שמימי,[22] והיא מרכיב מרכזי באדריכלות של מקומות קדושים. בזאווייה בעכו יש כיפה כחולה שבולטת על רקע קו הרקיע של העיר, לכיפת הסלע כיפה מוזהבת בולטת, בקבר נבי שועייב יש כיפה עגולה, בקבר מאיר בעל הנס – שתי כיפות בצבעים כחול ולבן, שהן סימן ההיכר שלו, בקבר רשב"י כיפה גדולה, לכנסיית הקבר מבנה עגול – רוטונדה, וכיפה שהשראתה היא מכיפת הפנתיאון. השימוש בכיפה אינו מעשי גרידא (יצירת חלל גדול, הימנעות מקורות עץ) אלא מחולל מורכבות פרקטלית של קדוּשה, מכיוון שהכיפה היא פרקטל של כיפת השמים.[23]

אלא שהכיפה היא רק ביטוי אחד ובולט של העיגול. לפי יונג, בימים עתיקים המעגל סימל את האלוהות: "אלוהים הוא צורה (גיאומטרית) רוחנית, שהמרכז שלה נמצא בכל מקום, אבל היקפה בשום מקום".[24] מאז הטימאיוס (Τίμαιος) של אפלטון נחשב המעגל לצורה המושלמת ביותר, לנפש העולם (Anima Mundi), לנפש הנוכחת בטבע. האור הראשון שנברא בדימוי של האלוהות צורתו הייתה עיגול, או ביצה קוסמית. היה זה המפתח המאגי שפתח את הדלת הנעולה של החומר.[25]

המשלים של העיגול הגיאומטרי הוא הריבוע. לפי יונג, אנשים שלא היו מודעים להיסטוריה דיווחו כי המספר ארבע מסמל את עצמם, משהו בתוך עצמם. הריבועיות היא תיאור ישיר, פחות או יותר, של האלוהים המתגלה דרך בריאתו. זהו סמל הנוצר באופן ספונטני בחלומותיהם של בני אדם מודרניים, הוא האלוהים הפנימי.[26]

הצורה הגיאומטרית הבסיסית השלישית היא, כאמור, המשולש, המסמל את התגלות האלוהות באדם. הוא פעימת החיים, האנרגיה, רצף הזמן המורכב משלושה – עבר, הווה ועתיד.[27] גם לצורות הגיאומטריות האחרות יש משמעות: המתומן מסמל מעבר בין הריבוע לעיגול, והמחומש – יציאה מהקביעוּת של עולם החומר אל הדינמיות של הרוח, את הספירלה ואת יחס הזהב, הנמצא ביחס שבין הזרועות לגוף המחומש ובפרופורציות הגדילה של הספירלה הטבעית.

הצורות הגיאומטריות הן, למעשה, סמלים של עקרונות מופשטים, של אידיאות, והן אף פתח למציאוּת אחרת. הגיאומטריה היא מחולל קדוּשה של מורכבות פרקטלית, מכיוון שהיא נמצאת באופן נסתר בגוף האדם, בעולם ובתבניות שדרכן הוא קולט את העולם. הגיאומטריה היא תבניות מחשבתיות, ובתור שכזו נוכחותה יכולה לחולל קדוּשה. יש לה תפקיד כה חשוב בהפיכת מקום לכריזמטי, בייחוד מכיוון שלרוב לא מודעים לה, ודברים נסתרים משפיעים הרבה יותר על התת־מודע.

לצורות הגיאומטריות כשלעצמן יש תכונה של מחולל קדוּשה פרקטלי, אבל כשהן מחוברות יחדיו באופן היוצר מורכבות שבה יש איזון, יחסי גומלין והתפתחות, נוצר מחולל קדוּשה של מורכבות פרקטלית משפיע הרבה יותר. דוגמה טובה לכך היא מנדלה, המחברת בין ריבוע ועיגול, ויונג כבר קבע כי היא מתארת את העצמי, וכי היא חיבור של הניגודים.[28]

מנדלה או יאנטרה (שתיהן מהמסורת הבודהיסטית), היא כמו קלידוסקופ שדרכו ניתן לראות את המבנה הרוחני של העולם, סכמה המסייעת למסע האינדיבידואציה של המבקר בהם. לשיטתו של יונג, צורת האמנות של מנדלה, צירוף של עיגולים, מרובעים ומשולשים, מסודרים בצורה סימטרית סביב מרכז, או ציר, היא ארכיטיפ, סמל קדום של היקום, חיבור של המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס, הברהמן והאטמן. ומבחינת האדם זהו חיבור של הניגודים.[29]

בהשאלה מכך ניתן לטעון כי גם מקומות קדושים כריזמטיים הם סוג של מנדלה תלת מימדית. האתר רוג'ום אל־הירי ברמת הגולן, מעגל האבנים הגדול בעולם (שקוטרו מאה וחמישים ושישה מטרים), הוא דוגמה למעין מנדלה המכילה גיאומטריה מקודשת, ויש גם מי שפירשוהו ככזה. וזהו אחד הדברים המחוללים קדוּשה במבקר במקום, גם אם הוא לא מודע למערך הגיאומטרי שבתוכו הוא נמצא. המורכבות של רוג'ום אל־הירי, החלוקה למעגלים שונים, הן בצורתם (חצי עיגול ועיגול) הן בגודלם, ההסתמכות על מידה קבועה החוזרת על עצמה (מודול), קיומם של מבנים נוספים בגלגל ומחוצה לו המתייחסים אליו, הכיוונים כלפי השמים והאדמה, הנוכחוּת של יסוד האדמה על ידי האבנים, המים על ידי נחל דליות והאש על ידי הכיוונים לזריחה, כל אלו יוצרים קוסמולוגיה שהופכת את האתר לבעל מורכבות פרקטלית המחוללת קדוּשה.

מכיוון שלאתר אין הקשר עכשווי דתי ותרבותי, אלא רק פרהיסטורי, והמאפיין הבולט שלו הוא הגיאומטריה המקודשת, הביקור בו (בדומה לביקור בסטונהנג'), משפיע באופן דומה על כל אדם, יהיה זה נוצרי, יהודי או מוסלמי. למעשה, הגיאומטריה המקודשת היא אחת ההוכחות הטובות ביותר להשפעה האוניברסלית של מחולל הקדוּשה מורכבות פרקטלית, השפעה שאיננה תלוית תרבות, אלא נובעת מדרך התפיסה של האדם באשר הוא אדם.

מדרג קדוּשה

לפי הפסיכולוגיה הסביבתית, חלק מהותי מתפיסת מקום הוא קטגוריזציה וסיסטמציה.[30] אי לכך, במקום קדוש כריזמטי אפשר ליצור סדר (בין שבתפיסה או באופן פיזי, או בשניהם) שיהדהד את הסדר היקומי ויהיה פרקטל שדרכו הקדוּשה תוכל להופיע. אם חלק מיצירת דמות עולם (Imago Mundi) מורכבת הוא הגדרת הגבולות ויצירת הבדלה בין חלקים שונים של העולם, בדומה לחלקים שונים באדם, המתייחסים זה לזה ומרכיבים יחד שלם שהוא יותר מסך חלקיו, הרי שמקום קדוש כריזמטי הוא מקום שיש בו מספר חלקים מובדלים זה מזה שהם חלק ממערכת אחת, מקום שיש בו הבדלה בין רמות שונות של קדוּשה ובין קודש וחול. וזהו אחד הכלים לפעולתו של מחולל הקדוּשה מורכבות פרקטלית.

דוגמאות לכך ניתן למצוא ברחבת הכותל, בקבר רבי מאיר בעל הנס ובקבר רבי שמעון בר יוחאי, כולם אתרים יהודיים שיש בהם מדרג של קדוּשה. ולא רק ביהדות, גם בכנסיות נוצריות ובאדריכלות המקודשת של מקדשים בתרבויות מאגיות כגון מצרים הייתה הבדלה בין אזורים שונים לפי מדרג של קדוּשה – בחוץ המקדשים הייתה חצר פתוחה לכולם, לאחר מכן היה אולם שבו התנהל פולחן הכוהנים, ולבסוף קודש הקודשים, שהיה מקום מושבו של האל ואליו נכנס רק הכוהן הגדול. מדרג זה של קדוּשה בת שלושה חלקים קיים ברבים מהאתרים שנבדקו – בחוץ מקום המפגש עם העולם, בפנים המרכז המחבר הקדוש (ציר העולם), ובין שניהם מקומות שבהם מתרחשת פעילות הקשורה לקודש, ומבחינת החלל – מקומות של תנועה ופולחן.

המקום הקדוש מייצג במידה מסוימת סוג כלשהו של מסע מהחוץ אל הפנים, מהחולין לקדוּשה, ולכן הוא צריך להיות מורכב ובעל כמה חלקים מובחנים שיש ביניהם דרגות. ג'וזף קמפבל בספרו על מסע הגיבור מתאר מבנה כללי של מסע הקשור להתקדשות, להתפתחות, לשינוי ולהגעה אל המהות, אל האמת ואל האיחוד עם האל. מסע זה מופיע באגדות ובסיפורים ברחבי העולם, ומשקף גם את מסע החיים של האדם. לדבריו, מסע הגיבור מתקדם לפי התוואי של הפרדה מהעולם, חדירה לכוח כשלהו, מקום של עוצמה וחזרה מעשירת חיים (ועטורת ניצחון) אל המציאוּת.[31] במידה מסוימת הביקור במקום קדוש הוא מעין מסע גיבור שכזה.

כדי שיתאפשר מסע בכל שלביו, נדרש שהמקום שבו הוא מתרחש יהיה מורכב, מדורג, בעל נפח וגודל מספיקים כדי לאפשר מסע, ושתהיה אפשרות לדינמיקה, להתפתחות ולגילוי בין החלקים השונים. אחד השלבים במסע הוא חציית הסף, האמורה לבוא לידי ביטוי באתר עצמו בצורת שער, גבול, מעשה מסוים שעל הגיבור לעשות. שלב אחר הוא נתיב האתגרים, וגם הוא יכול לבוא לידי ביטוי באתר בצורת פעולה או מכשול סמלי שיש להתגבר עליו.

לפיכך, על מקום קדוש כריזמטי להיות גדול ומורכב דיו כדי להכיל בתוכו נתיב, דרך המובילה ממקום למקום, וזו לא חייבת להיות דרך ארוכה או אפילו ישרה, זו יכולה להיות הירידה אל רחבת התפילה בכותל, או הגישה העקיפה לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון תוך כדי המעבר באולמות עם מתפללים. לעיתים המסלול נקבע בכוונת מכוון, למשל בגנים הבהאיים בעכו, שם אי אפשר לגשת לקבר בצורה ישירה ויש לצעוד מרחק של קילומטר עד שמגיעים אליו; ולעיתים הוא מתהווה במקרה. כך או כך, נדרש דירוג של הקדוּשה באמצעות מעברים שונים ופעילות המתקיימת לאורך המסלול, בין שפנימית ובין שחיצונית, כדי שמחולל הקדוּשה מורכבות פרקטלית ומחוללי הקדוּשה האחרים יפעלו ויובילו את האדם לחוויית קדוּשה.

ובהקשר של הגיאומטריה המקודשת, לפי קמפבל, הגיבור מנסה להגיע למקום הנביעה של החסד האלוהי – מרכז של מעגל סמלי שסביבו העולם סובב, ההר הקוסמי שעליו בנויה עיר האלים, טבור הבריאה. סוד המעבר של השמימי לצורות ארציות נמצא, אם כן, בצורה הגיאומטרית של עיגול המתייחסת לארבע נקודות קרדינליות (ארבעה כיוונים) או בכיפה הנשענת על ארבע קשתות או ארבע עמודים, וזה מזכיר כמובן את תפקיד העיגול בתוך הריבוע במנדלות של יונג. אליאדה מסביר כי אמצעו של העיגול או חלקה העליון של הכיפה הוא מרכז השמים, המקום שדרכו עוברות נשמות מקיום בזמן לקיום בנצח. אלא שבמקום הקדוש יש גם מזבח, או אח של אש קדושה, רחם העולם המקבל את האש שלו מקרן השמש. זהו מקור כוח החיים המסומל על ידי הריבוע. המקום הקדוש הוא מקום החיבור של שני הצירים הללו, שני המישורים: מצד אחד ציר העולם (Axis Mundi), הציר האנכי, ומהצד האחר כוח החיים של האש הקדושה, הציר האופקי.

מה שאני מציע הוא תרגום הסמליות של מסע הגיבור למערך של מקום קדוש, ובמקרה זה נדרש בו מרכז, תחום קדוש מוגדר ואולי גם עגול, ריבוע שבתוכו הקדוש מוכל ומבנים או חפצים שונים הפונים לארבעת הכיוונים הקרדינליים, מקום של כוח החיים במישור אחר (אח קדושה או מזבח, מקום של פעולה), מרכז שאליו מנסים להגיע שמסומל על ידי נביעה, סף קדוש ונתיב מקודש, קיום כל או רוב המרכיבים הללו ביחד יוצר דמות עולם (Imago Mundi) [32], ומהווה מחולל קדושה של מורכבות פרקטלית.

קמפבל מציע שמסע הגיבור עובר בתוך מעין מבוך, לא בהכרח פיזי אלא מבוך פנימי, מקום של בירור שבו נמצא האדם,[33] ואכן האתר הקדוש מעצם היותו קשור לעולמות אחרים הוא בבחינת מבוך, ובזכות המורכבות שלו יש בו בדרך כלל חלקים נסתרים, גם פיזיים וגם רוחניים. כלומר, יש באתר הקדוש חלקים ומשמעויות שמתגלים רק עם ההתקדמות לעבר הקדוּשה. מחולל הקדוּשה מורכבות פרקטלית ומחוללי הקדוּשה האחרים מסייעים לחשיפת המשמעות האמיתית של המקום הקדוש. חוויית הקדוּשה, רק היא יכולה לגלות את המבנה הנסתר, הרוחני, הקוסמי, של האתר. ההגעה למשמעות היא הניצחון של הגיבור.

לא כל מי שנכנס לאתר קדוש בהכרח יעבור מסע, או אפילו יושפע מהשהות ומהביקור בו. לפי קמפבל, "העובדה שמישהו יכול לעבור על פני שומרי המקדש לא משנה את חשיבותם, מפני שאם המפריע לא מסוגל לקלוט את המקדש אז הוא באופן אפקטיבי נשאר בחוץ".[34] בסופו של דבר, המסע הוא פנימי והמקום הוא רק שיקוף של תהליכים המתרחשים באדם. דרוש ראי גדול ומורכב (הולוגרמי) דיו כדי שיוכל לשקף אותם גם במובן הרוחני, והמורכבויות הפרקטליות המהדהדות תבניות בתפיסה האנושית מסייעות בכך.

הבדלה בין קודש לחול

הקדוש, מעצם הגדרתו, הוא משהו נפרד מהשגרתי, מהרגיל. המילה Sacer/sacrum (קדוש) בלטינית משמעה גם שטח נפרד.[35] על הופעת הקדוּשה לבוא לידי ביטוי בשינוי כלשהו בתוואי השטח: גבול, גדר, סימון כלשהו. ההבדלה יכולה להיות מלאכותית או טבעית, אבל היא זו שמסייעת ביצירת מרחב מקודש או זמן מקודש, או שני הדברים גם יחד.[36]

לפי אליאדה, משמעות הקדוּשה היא שבירת מישור החולין ההומוגני והאמורפי, שלא מתבדל, ולפיכך הגבול הוא סוג כלשהו של שינוי, מעבר ממד. "החומה או מעגל האבנים, המקיפים את המרחב הקדוש, נחשבים בין המבנים האדריכליים העתיקים ביותר של המקדשים המוכּרים".[37] לגבול יש תפקיד כפול, הן כלפי פנים – להגן על הקדוּשה, והן כלפי חוץ – להגן על החול מפני הקדוּשה. החומה אינה מחייבת ואין פירושה רק נוכחות קבועה של קרטופאניה או היירופאניה (קדושה) בתוך השטח המגודר. תכליתה היא להגן על החילוני מפני הסכנה שאליה היה נחשף לוּ חדר לשם בלי משים. הקודש מסוכן תמיד למי שבא איתו במגע ללא הכנה מוקדמת, בלי שעשה את "מחוות ההתקרבות" הנדרשות על פי כללי הדת.

הגבול אינו רק סימון פיזי בין חלקה אחת לאחרת, אלא הבדלה בין מהויות שונות, ולפיכך הוא אקטיבי במידה מסוימת, סמלי, והוא קשור לטאבו של דורקהיים ולמפחיד של אוטו. הוא גם מאגי וגם סמלי ומיסטי. לפי רפנגלוק, בתהליך היצירה של חברה וסידור העולם האנושי חייבים היו להיווצר הגבלות, הפרדות, חלוקות ומעברים סלקטיביים בין תחומים (ממברנות), כדי לאפשר ריכוז מאמץ והגדרת חיי חברה ואדם, ולכן לגבולות ולמכלים שונים הייתה חשיבות רבה להתפתחות. בניית בית היא הפרדה של המוגן מהחשוף, של המוכּר והקרוב מהרחוק, של הפראי מהתרבותי, של עולם החיים מעולם המתים, של החול מהקודש.[38]

התכונה הבררנית של הגבול היא זו שקושרת אותו למחולל הקדוּשה של המורכבות הפרקטלית. הגבול הוא מקום מעבר רוחני בין שני תחומים של מציאויות. אילולא התקיימו דיאלוג ומעבר מאגי בין שני הצדדים, אזי ההבדלה בין קודש לחול הייתה נכללת במחולל הקדוּשה של הדואליות המאחדת, ואכן במידה מסוימת היא קשורה לכך, אבל היא גם משקפת דינמיקה אלוהית, מציאוּת מורכבת, מדרג של קדוּשה, ולכן הגבול הפיזי יכול להיות גם הופעה של מחולל הקדוּשה מורכבות פרקטלית. הגבול מכוון לחיבור ומביא לכך שהחילוני יהיה מסוגל, בסופו של דבר, להיות ספוּג גם הוא בקדוּשה בזמן הנכון.

הערות

[1] בן אריה, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, עמ' 20.

[2] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 16

[3] שם, עמ' 2.

[4] אליאדה, תבניות בדת השוואתית, עמ' 229.

[5] Ittelson et al., An Introduction to Environmental Psychology, p. 96

[6] Eliade, The Sacred and The Profane, p. 58

[7] אליאדה, תבניות בדת השוואתית, עמ' 224.

[8] שם, עמ' 332.

[9] פרייזר, ענף הזהב, עמ' 14.

[10] James, The Varieties of Religious Experience, p. 460

[11] Ittelson et al., An Introduction to Environmental Psychology, p. 68

[12] Donald W. Fiske and Salvatore R. Maddi, Functions of Varied Experience, Homewood, Ill.: Dorsey Press, 1961

[13] Barrie, The Sacred In-Between, p. 41

[14] שם, עמ' 132.

[15] Steven Holl, Juhani Pallasmaa and Alberto Pérez-Gómez, Questions of Perception: Phenomenology of Architecture, San Francisco, CA: William Stout Publishers, 2006, p. 45

[16] Barrie, The Sacred In-Between, p. 136

[17] שם, עמ' 133.

[18] Coüasnon, The Church of the Holy Sepulchre in Jerusalem, p. 28

[19] לעיל, הערה 18.

[20] בקבלה קוראים לזה חלל הצמצום. ראו שתיל, האר"י, עמ' 44.

[21] הנוצרים מקיפים את הקבר הקדוש בכנסיית הקבר בפסחא, המוסלמים מקיפים את הסלע בכיפת הסלע והיהודים מקיפים את הבימה בבית הכנסת בסוכות.

[22] Bennett, “Islam”, p. 98

[23] Kenaan-Kedar, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture”, p. 112

[24] יונג, פסיכולוגיה ודת, עמ' 87.

[25] שם, עמ' 101.

[26] שם, עמ' 92.

[27] שם, עמ' 108.

[28] שם, עמ' 87.

[29] שם, עמ' 131.

[30] Ittelson et al., An Introduction to Environmental Psychology, p. 96

[31] קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים, עמ' 38.

[32] בשיטות עתיקות של אדריכלות מקודשת כגון הסטפטיה וודה ההודית או הפנג שואי הסיני ניתן למצוא מבנה־על של מקום קדוש (שהוא גם מקום מגורים), שבו יש מורכבות הבנויה לפי עקרונות רוחניים מופשטים, וגם ייצוג של גוף האדם והיקום.

[33] שם, עמ' 59.

[34] שם, עמ' 85.

[35] Hubert, “Sacred Beliefs and Beliefs of Sacredness”, p. 11

[36] אליאדה, תבניות בדת השוואתית, עמ' 223.

[37] שם, עמ' 224.

[38] Rappenglück, “The Housing of the World”, p. 429