אנגליה הנוצרית והקשר לישראל.

לפי האגדות שהופיעו באנגליה בימי הביניים, ישנו קשר מיסטי עמוק בין ישראל לאנגליה, שהיא ישראל החדשה. ישוע עצמו הגיע לאנגליה במהלך מסעותיו בעולם וייסד בה את הכנסייה הראשונה בעולם, ולאחר מותו המהות שלו בצורת הגביע הקדוש הגיעה לאנגליה ונשמרת בה עד היום.

בין אם האגדות נכונות ובין אם לא (קרוב לוודאי שלא), האנגלים האמינו בהן במשך מאות שנים, וצריך להכיר אותן בכדי להבין את הרקע לאדריכלות, האמנות והגיאוגרפיה המקודשת של אנגליה.

לפי הברית החדשה, ישוע התחיל את ההטפה וההוראה שלו בגיל 30, ואיננו יודעים מה הוא עשה והיכן היה מגיל 13 ועד גיל 30, פרק זמן ארוך של 17 שנה. כבר בתקופות העתיקות הופיעו טענות (בספרות החיצונית הנוצרית הגנוסטית, לדוגמא), על כך שישוע היה מורה מואר שהסתובב בכל רחבי העולם בחיפוש אחר ידע, נפגש עם המסורות הרוחניות הנפוצות בזמנו כגון כתות המסתורין ביוון ואפילו הבודהיזם, ועבר חניכה במקומות שונים כגון במצרים. במסגרת זו הוא הגיע לאנגליה בכדי לעבור חניכה אצל הכוהנים הדרואידים ולקבל מהם את הידע הרוחני.

במאה ה-1 לספירה התפתחה באלכסנדריה שבמצרים – הבירה האינטלקטואלית של אותה תקופה – אמונה שיש מעין גוף של ידע רוחני עולמי, תורה אוניברסלית, המופיע בלימוד של מקומות שונים ברחבי העולם: בכתות המסתורין ביוון, בתורות המזרח בהודו, במאגיה של תרבויות עתיקות כגון פרס ומצרים, וכן אצל הדרואידים הקלטים. המוסכמה האלכסנדרונית הייתה שהידע הרוחני האוניברסלי עבר מהדרואידים לפיתגורס ואורפיאוס שהתחילו את בתי הספר הרוחניים של יוון – "המיסטריות". וכך, ההערצה של העולם היווני-רומי לפילוסופיה הרוחנית של יוון התייחסה גם לבתי הספר של הדרואידים, שנתפשו כמרכזים של ידע המונהגים על ידי אנשים בעלי כוחות קסמים, שמכירים את סודות הטבע והעולמות הלא נראים.

לפי האגדות שהופיעו בימי הביניים, לישוע היה דוד עשיר בשם יוסף הרמתי, המופיע בסיפורי הגביע הקדוש. זהו האיש שיותר מאוחר מוריד את גופתו של ישוע מהצלב, קובר אותה בקבר האחוזה שלו, ומביא את הגביע הקדוש לאנגליה. יוסף היה סוחר עשיר, שהגיע במסעותיו לכל העולם ובכלל זה אנגליה. חלק מהעסקים שלו היה מסחר במתכות. דרום אנגליה היה המקור העיקרי בעולם העתיק לבדיל ששימש בסגסוגות הברונזה, כך שסוחרים ממזרח הים התיכון נהגו לפקוד את האזור כבר מתחילת ההיסטוריה. באחד ממסעותיו הוא לקח איתו את ישוע הנער והביא אותו לכוהנים הדרואידים בכדי ללמדו את הסודות שלהם. יוסף וישוע הנער הגיעו לגלסטונברי, שנקרא אז האי אבלון והיה מרכז פולחן דרואידי ומקום של קשר לעולמות האחרים, ובנו שם את הכנסייה הנוצרית הראשונה בעולם. בכדי שישוע יהפוך להיות מורה האנושות החדש, הוא חייב היה לאסוף את פיסות הידע הרוחני המפוזרים בעולם, ובכללן אף את ניצוצות האור הקיימים ברוחניות הקלטית, ולשם כך הוא הגיע לבריטניה, שבה היה המרכז הדרואידי החשוב ביותר בזמנו (לאחר נפילתה של גאליה לרומאים).

לאחר חורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה) עזבו יוסף הרמתי ו-12 מתלמידיו את ירושלים ויצאו בספינה לחפש להם בית חדש. באופן טבעי, יוסף חוזר לגלסטונברי שבאנגליה ותוקע את מקלו בגבעת ההלך העייף. הוא מייסד מעין מנזר המורכב מבקתות עץ ויוצר אחווה של 12 תלמידים. ברשותו של יוסף היה הגביע הקדוש, ממנו שתה ישוע בסעודה האחרונה, ובו נאספו הדם והמים שניגרו מפצעיו בהיותו על הצלב. הגביע קיבל מתכונותיו של אדונו: ריפוי, קדושה וידע נסתר. הגביע הקדוש נשמר בידי צאצאיו של יוסף בטירה מסתורית. בריאות הארץ וברכתה תלויות היו בשמירה של הגביע על ידי השושלת הקדושה, הממשיכה את מסורת החוכמה העתיקה.[1]

התנצרות אנגליה

בשלהי תקופת השלטון הרומאי בבריטניה הפכה האימפריה הרומאית לנוצרית. הקיסר תיאודוסיוס קבע את הנצרות כדת רשמית במאה ה-4 לספירה, וכנראה שהיו אז נוצרים שגרו בערים של בריטניה והיו חלק מהתרבות הרומאית; אלא שבניגוד למקומות אחרים באימפריה הנצרות לא הספיקה להכות שורש, ובאזורי הכפר נשתמרו התרבות והאמונות הקלטיות הקדומות. הפולשים האנגלוסקסים מחזירים לעמדת בכורה את האמונה הפגאנית.

החל מהמאות ה-4–5 לספירה מגיעים לאירלנד, לויילס ולחלקים מאנגליה הקלטית מיסיונרים נוצרים, ומתפתחת בהן נצרות מסוג חדש ואחר, המשלבת את האמונות הקלטיות הקדומות עם דמותו ותורתו של ישוע, לפי פרשנות מקומית שאינה כבולה לדוגמה של רומא. התהליך מגיע לשיאו עם התנצרותה של אירלנד במאה ה-5 הודות לפטריק הקדוש (סנט פטריק), שממסד את הנצרות הקלטית. במאה ה-6 יוצאים מאירלנד מיסיונרים כגון סנט קולומבה בכדי לנצר את הסקוטים, ולימים מגיעים נזירים איריים לאנגליה ולכל רחבי אירופה כדי להפיץ את הנצרות ולהקים מנזרים. במקביל לכך, במקומות כמו גלסטונברי באנגליה או דרום ויילס (דוויד הקדוש) מתחילה תנועה מיסיונרית ונזירית דומה.

במאה ה-6 מתחזקת גם הנצרות הקתולית ומתעצבת. האפיפיור גרגורי הגדול מרומם את מעמדה ותפקידה של הנזירוּת. הוא שולח מיסיונרים אל האנגלוסקסים באנגליה בראשות סנט אוגוסטין והם מצליחים לנצר את מזרח ודרום אנגליה, וכך נוצרות למעשה שתי ישויות נוצריות – באזורי אנגליה עצמה נצרות קתולית קונבנציונלית, הקשורה לאפיפיורות ברומא ונפוצה בקרב המתיישבים האנגלוסקסים, ובויילס, קורנוול ובמערב – נצרות קלטית, שנפוצה בקרב התושבים המקוריים הבריטונים.

נצרות קלטית

המונח נצרות קלטית מתייחס לכל האזורים שבהם דיברו קלטית והתפתחה בהם נצרות מסוג אחר, החל מהמאות ה-4–5 לספירה וכלה בכיבוש הנורמני במאה ה-11, שהביא להאחדה של זרם נצרות זה עם הנצרות הקתולית מרומא. הנצרות הקלטית לא הייתה כנסיה מאוחדת לאומית כגון הנצרות הארמנית או הגיאורגית, אלא מגוון כנסיות וזרמים, שמה שמשותף ביניהם היו השפה ומאפיינים ייחודים לעולם התרבותי הקלטי, שהביאו להתפתחות מסורות נוצריות ייחודיות ושונות.

היום יש תנועה של התחדשות, הטוענת שהנצרות הקלטית היוותה משקל נגד לדומיננטיות של הקתוליות והאפיפיור, שכן היא התאפיינה בקשר עם הטבע ובשוויון לנשים, וכן הייתה רוחנית וסובלנית יותר באופייה. נכון שלא היה ארגון מרכזי או דוקטרינה אחת, אבל ניתן למצוא מאפיינים משותפים לנצרות הקלטית שהופיעה בסקוטלנד, ויילס, קורנוול ואירלנד.

הנוצרים הקלטיים שימרו חלק מהמסורות הקלטיות: למשל, ב-1 בפברואר נחגג חג הפריון והזוגיות – אימבולק. ביום זה יכלו זוגות להיפרד בלא גירושין. משמעות הדבר הייתה שהנישואין היו מוסד שחודש מדי שנה. מנהג זה נשאר עד המאה ה-12.

חג קלטי נוסף שעבר לימינו היה חג כל הקדושים – ביום האחרון של אוקטובר. חג זה סימל את תחילתו של החורף וזמן שבו שדים, רוחות, וכל מיני יצורי עולם תחתון לא חברותיים עלו לפני השטח והורשו להפחיד את החיים, (ולכן התחפשו בו בתחפושות מפחידות).

הקלטים פיתחו סוג של וידוי אישי. עד לתקופתם הווידוי בכנסיה היה וידוי פומבי שכרך בחובו קלון ועונש, וכן יכול היה להיעשות רק פעם אחת. הווידוי הקלטי היה אישי, אינטימי, והוא זה שנתקבל בכנסייה עד ימינו. אדם מתוודה לאדם אחר בסודיות, ויכול לעשות זאת כמה שיחפוץ.

פרק מפואר בנצרות הקלטית ובמיוחד האירית היה שמירת המסורת הקלאסית והעתקת כתבי הפילוסופים והחכמים היוונים והרומאים במנזרים החל מהמאות ה-7–8 לספירה. בזמן הרנסנס הקרולינגי (ימי קרל הגדול – מייסד האימפריה הרומית הקדושה בסוף המאה ה8 לספירה) היו אלה הנזירים האיריים שהתבססו במרכזי הלימוד החדשים, כשהם מביאים איתם חזרה ליבשת את הפילוסופיה והידע שאבד.[7]

הנזירים הקלטיים

הקלטים מלפני בוא הנצרות עסקו כנראה בקורבנות אדם. כשהגיעה לאירלנד הנצרות החליפה ההקרבה העצמית של ישוע את הקורבנות הללו. ישוע הקריב את עצמו למען האנושות, והנזירים הקלטיים חיפשו דרך להקריב את עצמם גם כן. ההקרבה הפיזית (מרטירים) נקראה "ההקרבה האדומה", ולכך לא היו, למרבה המזל, הרבה הזדמנויות, ולכן התפתחה, מה שנקרא "ההקרבה הירוקה" – קדושים ירוקים, אנשים שפרשו אל היער והקריבו עצמם לעבודת אלוהים, מעין נזירים מתבודדים שיותר מאוחר התארגנו בסוג של מנזרים מיוחדים. יותר מאוחר התפתח מה שנקרא ההקרבה הלבנה – אנשים שעזבו את ארצם והלכו לארצות אחרות כדי להפיץ את הנצרות.

בגלל אופיים של הקלטים, תנועת הנזירים הבודדים הפכה עד מהרה לתנועה של נזירות קבוצתית. הוקמו כפרים, נקודות יישוב, שבהם חיו נזירים בקהילה. אלה היו המרכזים החצי עירוניים הראשונים באירלנד, לדוגמא. במרכזים אלה יכלו להיות כמה מנזרים, אחד של נשים ואחד של גברים. באופן כללי, לאישה בנזירות ובנצרות הקלטית היה תפקיד חשוב כמעט כמו לגבר. אישה יכלה להיות ראש של מנזר משותף של נשים וגברים ולנהל גברים, כמו שעשתה הקדושה האירית המפורסמת מכולם –בריגיט הקדושה.[8]

המנזרים שהקימו הנזירים באירלנד, סקוטלנד, ויילס וקורנוול הפכו למרכזי מסחר וחקלאות, ובנוסף לכך גם למרכזי למידה וידע. מנזר בתקופה הקלטית היה מורכב מבקתות לנזירים, כנסייה, בנייני שירות, מגדל גדול לתצפית והגנה, ומוקף גדר.

סנט פטריק הביא לאירלנד את אהבת המילה הכתובה, והאירים נשבו בקסמו ובקסם הספרות והשירה, השפה וההשכלה שהוא הציג בפניהם. הם התייחסו למילים באהבה, ויותר מכך לאותיות, שנתפשו, כל אחת, כישות נפרדת. לאותיות היה גם ערך אסתטי, ציורי, ולא רק ערך לשוני, ודבר זה בא לידי ביטוי בספרים הקלטיים החדשים. אחד מהעיסוקים החביבים על הנזירים היה העתקת ספרים. בזכות הנזירות הקלטית נשמרה הספרות הקלטית שמלפני הנצרות, שהועלתה בפעם הראשונה על הכתב וגם חלק מהספרות הקלאסית. מוסד ה"בארדים" המדקלמים, מִסדר המדקלמים, מצא בית בנצרות החדשה ונשמר עד לסוף ימי הביניים.

הקלטים הוקסמו גם ממספרים, והמספר הקדוש החדש של הנצרות היה 12 השליחים שסביב לישוע. המנזרים גדלו ובכל פעם שהם עברו סף מסוים, נשלחו 12 נזירים לייסד מנזר חדש במקום חדש. כך ניצרו הנזירים הקלטים ובמיוחד האירים את צפון אנגליה, ולאחר מכן שלחו שליחים וייסדו מנזרים בכל רחבי אירופה. הם הביאו את הנצרות לצפון אירופה הברברית והפראית, ויחד עם הנצרות – גם את ההשכלה והספרים שנעלמו.

סנט פטריק (St Patrick)

סנט פטריק (פטריק הקדוש) הוא הקדוש של אירלנד שניצר את האירים, אבל הוא נולד וגדל באנגליה, נחטף לאירלנד אך חזר לאחר שש שנים והפך לנזיר באנגליה, בילה ברחבי אירופה כמה שנים בלימודים עד שהחל בשליחותו אל האירים, ובסוף חייו (לפי המסורת האנגלית) חזר לאנגליה והקים מנזר בגלסטונברי, שם מת ונקבר.

פטריק גדל בבריטניה הרומאית בתחילת המאה ה-5 לספירה וקיבל חינוך נוצרי רומאי קלאסי, אלא שבגיל 16 הוא נחטף על ידי סוחרי עבדים ונמכר כעבד באירלנד. תפקידו היה לרעות את החזירים, ומנת חלקו היו קור ורעב. הוא פנה בייאושו אל אלוהיו, התפלל ללא הרף יומם ולילה, עד שלאחר שש שנים זכה לחיזיון שבו נאמר לו ללכת לספינה הממתינה לו. בלי לחשוב פעמיים הוא יצא לדרך, הלך מאתיים קילומטר מבלי שייתפס, ובדרך פלאית עלה לספינה שלקחה אותו אל החופש.

במהלך השנים הבאות הפך פטריק להיות נזיר, והשלים את הכשרתו ולימודיו בטובי המוסדות הנוצריים ביבשת, אבל גורלו כבר היה שזור בגורלם של האירים. יום אחד הוא חלם חלום בו הופיע לפניו איש אירי שמסר לו ערמת מכתבים. על אחד מהם הייתה הכותרת "הקול של האירים". ברגע זה הוא שמע קול המון שנמצא ביער ליד הים, הקורא לו "אנו מתחננים לפניך לבוא ולהלך בינינו שוב!" פטריק נדקר בליבו ולא יכול היה להמשיך לקרוא – ואז התעורר. מכיוון שהכיר את האירים מקרוב ונפשו נקשרה בנפשם, נשלח כשליח המבשר את הנצרות. בעקבות הטפתו הופכת אירלנד לנוצרית, בלא שתישפך אפילו טיפת דם אחת.

סוג הנצרות שפטריק ייסד היה שונה מהנצרות שהייתה נהוגה ברומא: הוא ראה את האלוהים בכל דבר ובמיוחד בטבע, האמין בטובו של האדם וייצג בדמותו את הטוב הזה – זאת בניגוד לנצרות הקתולית של אותה תקופה, שראתה באדם חוטא והטיפה להתכחשות לעולם החושים (לפי התורה של אוגוסטינוס הקדוש). פטריק נהנה מהעולם החושי וראה בו ודרכו זוהר אלוהי של עולם על-חושי.

פטריק הוא כמו אבא גדול ורחום של האירים, כואב את כאבם, מתפעל מתכונות רוחם. רוחו הגדולה משנה את אירלנד. כבר בתקופתו חדל סחר העבדים, האלימות, הרצח והקונפליקטים הפנימיים פחתו בצורה דרמטית. ברחבי אירלנד הוקמו עשרות מנזרים ובישופויות ששימשו כמרכזי לימוד, השכלה ועזרה לחלשים.

לסנט פטריק היו כמה תכונות שעזרו לו להתקבל על ידי האירים כאחד משלהם:

הוא לא פחד מהמוות. הוא היה נכון בכל רגע להיות נבגד, להיפצע, להישדד, להימכר שוב לעבד או להירצח, בהאמינו שהוא יזכה לגמול במלכות השמיים. דבר זה ענה על הצורך של האירים במנהיג אמיץ, אך גם על הצורך התת-מודע של כל אדם באשר הוא למצוא מודל של התמודדות עם הפחד מפני המוות. היה לו יחס חם לנשים, בהן הוא ראה את בנותיו, וזה התאים להערצה של האירים את האלוהויות הנשיות ולתפקיד החשוב של הנשים בחברה הקלטית.

העולם נראה לסנט פטריק כמלא בקסם ושינויי צורה, קסם שמקורו בטוב, טרנספורמציה שהיא גם סובלימציה. באגדות הקלטיות מודגש המוטיב של שינוי צורה: נשר שהופך לדוב, שהופך לאדם, הכול הוא נוזלי, ואין, לכן, זהות אמיתית, מכיוון שמה שנראה יכול להיות משהו אחר לגמרי. שינויי הצורה גורמים לכך שהעולם מלא במלכודות נסתרות, בטאבו, וכל הגיבורים נופלים בהן. עבור פטריק לשינויי הצורה יש סדר ומשמעות, קסם אלוהי. העולם המסתורי והמפחיד של הקלטים עובר שינוי לטובה, ישוע עובר בכל הדרכים וסולל לנו את הדרך בעולם הזה, וכל שנשאר לנו זה לפתוח את עצמנו ולקבל את הברכה.

לפטריק מיוחסת תפילה הנקראת "קריאת הצבי", או "המגן של סנט פטריק", וזו תפילה שבה היקום כולו הופך לסקרמנט אחד גדול.

תפילת "המגן של פטריק הקדוש" (St Patrick's Breastplate)
תרגום של התפילה מאנגלית:[5]

אני קושר אל עצמי היום, את עוצמת התפילה אל השילוש: את האמונה בשילוש שבאחדות, את בורא האלמנטים.

אני קושר אל עצמי היום, את עוצמת התגשמותו של הכריסטוס עם הטבלתו, את עוצמת צליבתו וקבורתו, את עוצמת תחייתו ועלייתו לשמיים, את עוצמת ביאתו לפי גזר הדין.

אני קושר אל עצמי היום. את עוצמת האהבה של השרפים, בצייתנות למלאכים, בתקווה לתחייה למען הגמול, בתפילותיהם של האבות האצילים, בנבואות הנביאים בהטפות של השליחים, באמונתם של המוודים, בטהרתן של בתולות קדושות, במעשי צדיקים.

אני קושר אל עצמי היום, את עוצמת הרקיע, את אורה של השמש, את לובן השלג, את כוח האש, את הבזק הברק, את מהירות הרוח, את עומק הים, את יציבות האדמה, את חוסנם של הסלעים.

אני קושר אל עצמי היום, את כוחו של האל לכוון אותי, את עוזו של האל לתמוך בי, את חוכמתו של האל ללמדני, את עינו של העל להשגיח עלי, את אוזנו של האל לשומעני, את דברו של האל כדי שאוכל לדבר, את ידו של האל כדי לגונן עלי, את דרכו של האל כדי למנוע ממני, את מגינו של האל כדי לתת לי מקלט, את צבא האל כדי להגן עליי מפני כל מלכודות השדים, מפני פיתויי חטאים, נגד תשוקות היצר, נגד כל אדם החורש רעתי, בין שקרוב או רחוק, יחיד או רבים.

את כל הכוחות הללו הצבתי מסביבי, כנגד כל כוח עוין אכזר, המכוון נגד גופי ונפשי, נגד כישופיהם של נביאי שקר, נגד חוקיהם האפלים של הפראים, נגד חוקיהם השקריים של הכופרים, נגד רמייתם של עובדי האלילים, נגד כשפיהם של נשים, נפחים ומכשפים, נגד כל הידע הכובל את נפש האדם.

כרייסט, הגן עלי היום נגד רעל, שריפה, נגד טביעה, נגד פציעה, כך שאקבל גמולי בשפע.  כרייסט עִמי, כרייסט לפני, כרייסט מתחתי, כרייסט מעלי, כרייסט מימיני, כרייסט משמאלי, כרייסט במבצר, כרייסט במושב המרכבה, כרייסט על הסיפון.[6]

אני קושר אל עצמי היום, את עוצמת התפילה אל השילוש: את האמונה בשילוש שבאחדות, את בורא האלמנטים.

בטחון, בטחון, כרייסט הוא הישועה, בטחונך תמיד עימנו.

השיר-תפילה "המגן של סנט פטריק" מהווה בעצם מבוא לשירה הימי-בניימית, וממשיך אחר כך בשירתם של פרנסיס מאסיזי, דאנטה ואחרים. פטריק נהנה מהעולם החושי ורואה בו ודרכו זוהר אלוהי של עולם על-חושי.

דויד הקדוש הוולשי

ויילס היא מעין נסיכות בתוך הממלכה הבריטית בגודל מדינת ישראל, המתרכזת בחצי אי בחוף המערבי של בריטניה. המיוחד בה הוא שהתושבים הם ממוצא קלטי טהור יחסית, ולא התערבבו עם הפולשים האנגלוסקסים. במילים אחרות הם שמרו את המסורת והמנהגים של בריטניה העתיקה ומדברים בשפה הקלטית הוולשית. ואכן, הרושם הראשון של המבקר בויילס הוא השימוש בשפה העתיקה בכל מקום (כולל בשלטי הדרך – במקביל לאנגלית).

הרומאים כבשו את ויילס והחריבו את המרכז הדרואידי החשוב באי אנגלסי בשנת 70 לספירה, אבל המקומיים שמרו על תרבותם ודתם. וכך, השליט הרומאי האחרון מגנוס מקסימוס (Magnus Maximus) (מאה 4 לספירה) החזיר את השליטה לשושלות מקומיות הקשורות לאשתו הלן, והתחיל סוג של עצמאות מקומית. לפי המַבּינוֹגיוֹן (ספר המיתולוגיה הוולשי), מגנוס מקסימוס חלם על אישה נפלאה בקארנפרון (עיר ליד אנגלסי), ואכן היא עלתה על כל הציפיות. הוא נשא אותה לאישה ונתן את השלטון בארץ לקרוביה, שעזרו לו במלחמותיו. היא השפיעה עליו לבנות דרך המחברת בין דרום וצפון ויילס שנקראת על שמה – דרך הלן.

לאחר זמנה של הלן החל איום הפלישות של האנגלוסקסים, ויש הטוענים כי סיפורו של המלך ארתור התרחש בויילס לאחר הנסיגה הרומאית, וכי מדובר במלך וולשי מקומי שהביא את הארץ לתור זהב קצר, וסחף אחריו גם את הבריטונים במערב אנגליה וקורנוול. כך או כך, ויילס נשארה טריטוריה קלטית עצמאית.

במאה ה-6 מופיע הקדוש הלאומי הוולשי – דויד הקדוש או סנט דייוויד (Saint David, 500–589) שמבסס בויילס סוג של נצרות קלטית סגפנית ייחודית, מעין כנסייה עצמאית שמחזיקה מעמד מאות שנים, וגם כיום הוא נחשב לאבי האומה. במקום קבורתו במחוז הכי מערבי של ויילס, פמברוקשייר, נבנתה קתדרלה גדולה שמהווה אתר עלייה לרגל.

בשנת 560 מתקיים כינוס כלל נוצרי במקום בשם לאנדוּאי בְּרֶפי (Llanddewi-Brefi) בחוף המערבי של ויילס. דויד נשא נאום בטבע בפני קהל רב, והנה המקום שעליו הוא עומד מתרומם באוויר ונוצרת גבעה שלא הייתה שם קודם לכן, ותוך כדי כך נוחתת יונה על כתפו. הנס הגדול הזה מחייה את רוחה של ויילס. האגדות מספרות שהוא ביקר בירושלים הביזנטית והוסמך לדרגת ארכיבישוף, ולכן יש לכנסייה הוולשית מעמד עצמאי. כל זה קרה במקביל לייסוד הכנסייה האנגלית בקנטרברי.

כך או כך, דויד הקדוש הפך למנהיג הנוצרים בויילס וסביבותיה. הוא הקים מנזרים שבהם חוקה תובענית הקובעת, בין השאר, שעל הנזירים לעבוד את האדמה, אלא שעליהם למשוך את המחרשות בעצמם, ולא בעזרת בעלי חיים. עליהם לשתות רק מים ולאכול רק לחם עם עשבים. אסור שיהיה להם חפצים אישים, ולהגיד "זה הספר שלי" נחשב לעבירה חמורה. שעות הערב מוקדשות ללימוד ותפילה. בקצרה, עליהם לחיות חיים פשוטים וסגפניים. הסמל של דויד הקדוש היה צמח הכרישה, שאותו גידלו ואכלו הנזירים עם הלחם. הכרישה הפכה להיות הסמל של הוולשים כולם, ששמו גבעולי ובצלי כרישה על כובעם בזמן שיצאו לקרב.

לדויד הקדוש היו תלמידים רבים והוא שלח אותם להפיץ את הנצרות הקלטית ברחבי ויילס, קורנוול, אירלנד ועד לברטאן שבצרפת (כולם ארצות של הבריטונים הקלטיים). הוא מת ונקבר במנזר סנט דייוויד בפמברוקשייר שבדרום מערב ויילס. במהלך ימי הביניים נכתבים סיפורים רבים על מעלליו הנפלאים של הקדוש, שירים ותפילות מולחנים לכבודו וכנסיות נקראות על שמו.[9]

קתדרלת סנט דיוויד – פמברוקשייר

בויילס יש שלושה פארקים לאומיים: בצפון, פארק לאומי סנודוניה (Snowdonia) ובו הרים גבוהים; בדרום-מערב, פארק לאומי הרי ברקון ביקונס (Brecon Beacons); ובדרום-מזרח – צוקי החוף של פמברוקשייר (Pembrokeshire Coast), מפגש נפלא של יבשה וים.

בפמברוקשייר ישנם אתרים מגליתים רבים, ובאופן טבעי גם מרכזים של הנצרות. לא רחוק מהפארק הלאומי פמברוקשייר נמצאת העיירה סנט דייוויד ובה הקתדרלה של סנט דייוויד, אחד המקומות הקדושים והחשובים בויילס כולה. כאן חי ופעל במהלך המאה ה-6 הקדוש הלאומי סנט דייוויד ויצר את הקהילה הנזירית הראשונה של הנצרות הוולשית, שהיוותה מודל לאלו שיבואו במאות שנים אחריה. כאן הוא אף מת ונקבר.

במשך מאות שנים התקיימה במקום קהילה נזירית חשובה, אלא שהמנזר היה נתון לפשיטות חוזרות ונשנות של וויקינגים. במאה ה-12 הגיעו הנורמנים והנרי השני בנה קתדרלה חדשה. האפיפיור סיקסטוס השני קבע ששתי עליות לרגל לקתדרלת סנט דייוויד שוות לעלייה לרגל לרומא, וכך השתלב המקום ברשת העלייה לרגל הקדושה המתפתחת של המאה ה-12.

בסוף המאה ה-12 החלו לבנות מחדש את הקתדרלה והמבנים שסביבה מחדש, בנייה שנמשכה בהפסקות עד לרפורמציה במאה ה-16, זמן שבו הוזנח המקום; אלא שבמאה ה-19 הוא שופץ מחדש, כחלק מההתעוררות הלאומית והתרבותית הוולשית החדשה. יש במתחם ארמון בישוף, קולג' דתי, ספרייה, מוזיאון קטן, מנזר, אולם אוכל של המנזר, קתדרלה גדולה ובה קפלות מעניינות, חלונות זכוכית צבעונית, יצירות אמנות ומקום קברו של דוויד הקדוש.

בעשרות השנים האחרונות הקתדרלה פורחת, בית המלוכה האנגלי מבקר בה וכך גם מאות אלפי עולי רגל ותיירים. המקום שוקק פעילות דתית, ובמיוחד מוזיקה ושירה לאחר שהותקן בקתדרלה אורגן חדש.

מדרום לעיירה סנט דייוויד, בסמוך לחוף, נמצאת הקפלה של נון (Chapel of St Non), מקום לידתו של דייוויד. הקפלה קרויה על שם אימו, נון (ננו הקדושה), ויש בה באר קדושה, שרידי כנסייה קדומה הנמצאת ליד אבנים עומדות פרהיסטוריות, קפלה חדשה שנבנתה על ידי ססיל מורגן-גריפיטס (Cecil Morgan-Griffiths), שהיה קשור לתנועת האמנות והאומנות של ויליאם מוריס בשנות ה-30 של המאה ה-20,[1] (עובדה המתבטאת בחלונות הצבעוניים שבמקום), ומרכז ריטריט (התבודדות) נוצרי שבו מקיימים סדנאות מסוגים שונים.

מעניין לציין שדייוויד הקדוש נולד לאחר שאימו נאנסה. אלא שהתפישה הנוצרית היא לזכך את הרוע ולהפוך את הסבל לאהבה. הפושע נענש, אבל במקום להאשים את הקורבן כפי שקרה במקומות אחרים בעולם באותה התקופה, ננו הפכה לקדושה והתחזקה בעקבות הסבל שלה. גם הלידה הייתה קשה וננו עמדה בה בגבורה. בשיא הכאבים היא החזיקה אבן בידה וזו נשברה מחמת הלחץ של אצבעותיה. השברים קבורים מתחת למזבח בקפלה.

האי של אבלון הופך להיות נוצרי

במסורת הבריטית קלטית הקדומה ישנו אי אגדי בשם אבלון (Avalon) במערב (מקום שקיעת השמש), עליו תוכלו לקרוא במסלול בריטניה הקדומה. האי אבלון זוהה עם גבעת הטור בגלסטונברי, שלפני 2,000 שנה הייתה אי שמסביבו אגם רדוד. במקום זה היה שער שדרכו עוברות הנשמות בחופשיות מעולם החיים לעולם המתים ובחזרה. הכניסה לעולם התחתון, הנמצאת מתחת לגבעת הטור, איננה רק מושג מופשט, אלא נוכחות פיזית שמופיעה בשאריות המינרלים המוזרות הנמצאות במעיין הלבן שלרגלי הגבעה, ומרמזות על מערות תת-קרקעיות. למקום זה הגיע יוסף הרמתי והטמין את הגביע הקדוש מתחת לגבעה הסמוכה, הנקראת "גבעת הגביע".

לפי כותבים מהמאה ה-12 (ג'פרי ממונמות'), האי היה מקום מגוריה של מורגן לה פיי, שהייתה הכוהנת הראשית מתשע הכוהנות של אבלון. הייתה זו מורגן ושתי כוהנות נוספות שקיבלו את המלך הגוסס ארתור באי אבלון כדי להכין אותו לשלב הבא במסעו. ההוכחה לכך הגיעה כאשר כמה שנים לאחר פרסום ספרו של ג'פרי "ההיסטוריה של מלכי בריטניה", מצאו הנזירים במנזר גלסטונברי ב"מקרה" את קברם של המלך ארתור וגְווִינֶבִיר במקום.

עלינו להבין, שהנצרות המשיכה את המסורת הקלטית-פגאנית והקימה את המקומות הקדושים שלה על גבי אתרים מקודשים פגאניים. האי אבלון הפך להיות האתר הנוצרי החשוב ביותר באנגליה, שלימים נקרא גלסטונברי.

[1] במאה ה-5 לספירה, המלך ארתור והכוהן הדרואידי הגדול מרלין נאבקו לשמר את החוכמה העתיקה וחידשו את האחווה שהקים יוסף, שנקראת "השולחן העגול".
[2] מתקופתו מתחילה התיישבות של בריטונים בצרפת, שלימים מתרכזת בחצי האי ברטאן.
[3] כנראה שבסוף המאה ה-5 התרחש קרב המכונה קרב באדון (Battle of Badon), שבו הבריטונים הצליחו לנצח את הפולשים האנגלוסקסיים ולעצור את התפשטותם.
[4] ויילס נשארת עצמאית במשך מאות השנים שלאחר מכן, ועד היום זהו מעוז האוכלוסייה הברטונית המקורית, שמשמרת את השפה העתיקה ועל כך גאוותה.

[5] מתורגם על ידי תומר רוזן גרייס מן התרגום המילולי לאנגלית של התפילה המקורית בשפה האירית העתיקה, שנעשה על ידי Todd בשנת 1864.
[6] בגרסאות מאוחרות יותר של תפילה זו, שלוש השורות הללו – "כרייסט במבצר, כרייסט במושב המרכבה, כרייסט על הסיפון" – הוחלפו באמירות אישיות יותר כדלקמן: כרייסט בשוכבי, כרייסט ביושבי, כרייסט בקומי, כרייסט בליבו של כל אדם החושב עלי, כרייסט בפיו של כל אדם שמדבר עלי, כרייסט בכל עין הרואה אותי, כרייסט בכל אוזן השומעת אותי.
[7] ישנו ספר שמתאר איך האירים הצילו את תרבות המערב בשם  How the Irish Saved Civilizationמאת הסופר Thomas Cahill
[8] את חגה חוגגים ב-1 בפברואר – חגה של האלה בריגיט הקדומה, אלת האהבה והפריון, שאת מסורתה היא ממשיכה במידה רבה.
[9] המלך האנגלי אדוארד הראשון, ברצונו למצב עצמו כקשור למורשת הוולשית, מגיע למנזר סנט דייוויד בפמברוקשייר ומשפץ אותו.

[1] ייתכן ויש למקום זה קשר לאולמות האבירים בטינטג'ל שנבנו באותה תקופה. בחלונות הצבעוניים של שני המקומות יש סגנון זהה, ויש להניח שהם מהווים חלק מרשת של קדושה שמנסה להעצים מחדש את המקומות העתיקים הקשורים למורשת הרוחנית העתיקה של אנגליה.