שבתאי צבי

במאה ה-17 סחף אחריו אדם בשם שבתאי צבי את רוב העולם היהודי. מתימן ועד לאנגליה האמינו יהודים שהוא המשיח והיו מוכנים ללכת אחריו לארץ ישראל, מכרו את רכושם וארזו את מטלטליהם. אלא שלמרבה אכזבתם, כשהועמדה לפני שבתאי צבי הברירה בין מוות להתאסלמות, הוא בחר להתאסלם, ומאז נקשר שמו למושג משיח השקר (משיח יכול למות, אך לא לעבור על מצוות התורה ולהתאסלם). אלא שעובדה זו, של התאסלמות המשיח, לא נתנה לכמה מאמינים אדוקים להתבלבל ולהפסיק להאמין בו. וכך, במשך 10 שנים נוספות, עד שהוא מת, הם המשיכו ללכת אחריו, התאסלמו למראית עין והקימו קהילות שנקראו לימים “דונמה”, וחיכו עד שהעולם יהיה מוכן לקבל את בשורת המשיח, שבינתיים התייסר בקליפות ובסופו של דבר נעלם ויחזור בזמן הנכון.

סיפורו של שבתאי צבי

הוא נולד באיזמיר ב-1626. למד תורה מפי גדולי הדור ובראשם רבי יוסף איסקאפה. בהיותו בן 16 היה לו חיזיון ששלהבת יורדת מהשמיים ופוגעת באיבר מינו, ומאז היה לו תסביך בקשר למין. שתי הנשים הראשונות שהוא נשא התגרשו ממנו מכיוון שהוא לא שכב איתן. חסידיו ראו בכך אות לחסידות ולדבקות.

הוא התחיל ללמוד קבלה בגיל 18. שכן באותה תקופה לא היה נהוג עדיין האיסור ללמוד קבלה לפני גיל 40 (האיסור הוטל לאחר מכן בעקבות המקרה שלו). הוא למד בעיקר קבלה קדומה, את ספר הזוהר ואת ספר הפליאה והקנה, ונמנע מן הקבלה של האר”י וכוונותיה. הוא למד קבלה בעצמו בלי רב ובלי מורה, מחפש מפתח משלו לספר הזוהר. הגאונות שלו הייתה שהוא ידע לתת לקבלה פירוש מעשי דרך כל מיני טקסים שהוא יצר. במהלך הלימוד העצמי הוא גילה את “סוד האלוהות”, ודבר זה בא לידי ביטוי בכך שהיה קורא בשם המפורש תוך כדי תפילה ובהזדמנויות רבות. סוד האלוהות היה קשור לספירת התפארת, שם עיקר הכוח הפעיל של האלוהות, שבתאי חידש שאלוהים לא נמצא בספירת “אין סוף” כפי שנהוג היה לחשוב, אלא בספירת תפארת. יש כאן הנחה של שתי אלוהויות, האחת היא האינסוף, והשנייה היא אלוהות בשם ‘הויה’, הקשורה לזמן ולספירת ‘תפארת’, (אלא שאין בזה כל חדש, זהו לימוד המיסטיקנים בכל הדורות). “אז אמירה היה נער והתחיל להיכנס בסוד האלוהות, וכמו שדבק בקבלת החכמים האלה, תפס במידת התפארת וזהו מה שגילה לתלמידים בשנת הת”י”.

שבתאי צבי אסף סביבו באיזמיר קבוצה של תלמידים ויחדיו היות מתעמקים ברזי תורה ויוצאים לשדות וגם לטבול בים. הוא לא היה שונה ממורים מקובלים אחרים, אלא שאז חלה ונהיה משוגע. זה קרה כשהתבגר, קרוב לגיל 20, ואומרים שהייתה זו מאניה-דפרסיה. באחת מהתקפות המאניה הוא התגלה לעצמו כמשיח.

“משנת הז”את – 1648 נחה עליו רוח ה’ בלכתו לילה אחד חוץ לעיר רחוק מן היישוב כשתי שעות מופשט ומתבודד, עד ששמע קול אלוהים מדבר עמו: אתה מושיע ישראל משיח בן דוד משיח אלוהי יעקב, ואתה עתיד לגאול את ישראל ולקבצם מד’ כנפות הארץ בתוככי ירושלים. ובהן, מאותה שעה נתלבש ברוח הקודש ובהארה גדולה היה הוגה את השם באותיותיו ועושה מעשים זרים כפי מה שנראה לו שכך ראוי לעשות מפני כמה סיבות ותיקונים אשר הוא היה מתקן.” – מתוך פיו של שבתאי עצמו בזמן שהיה בארם צובא, מפי ר’ שלמה לנייאדו.

בזמני ההארה החל שבתאי צבי לעשות כל מיני מעשים שונים ומשונים, שרק נותר לנו לנחש לגביהם, ולאחר שהיה מתעורר משיגעונו היה מפרש אותם על דרך התיקון והניסיון. בחוגי השבתאות נשתרשה התפישה שהמשיח צריך לרדת אל תוך הקליפות בכדי לתקן, ושם הוא עושה כל מיני דברים בכדי להעביר את התיקון דרכו. למשל, אם הוא עושה משהו רע, אז המשהו הרע הזה מטהר את דרכו.

לאחר ההתגלות החלו לקרות דברים משונים: החל לצאת מהגוף שלו ריח טוב, הבריות ריננו שהוא שם בושם, ושבתאי הוכיח לרופא אחד שאין זה כך, הוא סיפר לרופא שמשחוהו בלילה בשמן המשחה של המשיח והשביעו אותו לא לגלות את הסוד עד שיגיע הזמן. ברבות הימים החלו לחגוג בחוגי השבתאים את המשיחה של שבתאי צבי על ידי אליהו הנביא בכ”א בסיון.

בסביבות שנת 1948 והלאה קורה מאורע חשוב נוסף בחייו של שבתאי: הוא שוחה בים, נקלע למערבולת וניצל בדרך נס, והאירוע הופך לחג שבתאי שמושווה לפורים. זה קרה בט”ז בכסלו, כותבים שירים לחג הזה. המאורע נקשר לעלייתו של המשיח מהתהום לאחר שהוא נאבק עם התנין: “כלב עמו נאבק, צער רב אליו הסב והוא הרגו ועלה עליו”. בערב החג עשו תענית המזכירה את תענית אסתר.

מאז האירוע המיסטי של המשיחה החל שבתאי עולה במדרגות הרוחניות, שבע מדרגות כנגד שבע ספירות, והוא נגלה ונחבא לחליפין. לאחר שבע שנים הוא מגיע לסוד ספירת בינה ולסוד אלוהות עמוק יותר. מן הזמן הזה והלאה מתגבר אצלו המושג של “מצווה שבאה בעברה”. הוא רואה קול מדבר אליו ואומר לו לעשות כך וכך, הקול חזק יותר ממנו וגורם לו לעשות מעשים משוגעים. לאחר שהוא מתעורר מן המעשים הוא מתבייש במה שעשה וזה הסבל של המשיח. מאותו הזמן והלאה מעשיו אינם מחייבים שום אדם, ואת הסוד שבהם הוא עצמו אינו יכול להסביר.

ב-1651 הוא מגורש מאיזמיר, ועובר לסלוניקי, השערוריות נמשכות. יום אחד הוא יושב עם חכמי סלוניקי, שמקבלים אותו בסבר פנים יפות, ולפתע מבקש מהם להביא חופה וספר תורה ועורך חתונה בינו לבין ספר התורה. למשמע הסתייגותיהם הוא מסביר את הטעמים המיסטיים לטקס זה שאמור לאחד אותו עם התורה.

שבתאי מהלך קסם על בני אדם, לא סתם הוא הגיע לאן שהגיע, אפילו הסולטאן הטורקי ברבות הימים נכרך אחריו. הוא גאון של יצירת טקסים מופלאים ויוצאי דופן, גאון של דרמה וסיפור אנושיים, הוא מדבר לרגש של אנשים מסוימים, ולא משנה היכולת האינטלקטואלית שלהם הם הולכים שבי אחריו. הוא טוטאלי במה שהוא עושה, והטוטאליות הזו, הפתיחות, העדינות, המאבק הפנימי, שובים אותם. הוא גאון בהפיכת הדת לאישית, בחידוש מנהגים שלא היו ולא נבראו ושיש בהם סימבוליקה כובשת.

אחרי סלוניקי הגיע שבתאי לקושטא בשנת 1958, וגם שם קמה שערורייה: הוא קנה דג גדול, שם אותו בעריסה והלך איתו בעיר. הדג סימל את גאולת ישראל שתבוא במזל דגים, והנה היא כבר נולדה ונמצאת כרגע בעריסה. חכמי קושטא אסרו אותו על כך והלקו אותו וגירשו אותו מן העיר. דבר נוסף שהוא עשה באותה שנה הוא לחגוג את שלושת הרגלים בשבוע אחד.

בשנה זו מתגלה לשבתאי גם תורה חדשה ומצוות חדשות, אלא שתורה זו רק שבתאי עצמו יכול ורשאי לנהוג לפיה, ורק בשעות של הארה, שבהן מותר לקדש עבירות שהופכות מעתה למצוות וטעונות ברכה – מעתה אין זו עבירה, אלא טקס מסודר וערוך.

אחרי שנתיים של נדודים וגירושים חוזר שבתאי לאיזמיר. הוא שוהה באיזמיר כשנתיים, לרוב מסתגר בחדר וסובל ייסורי גלות, אולי בדפרסיה. לפי קונקי, הוא “מתפלש בעפר מטתו כפיה”, ושני מלאכים מחזיקים בו, מפייסים אותו ומנערים אותו ואומרים: “התנערי מעפר קומי שובי ירושלים!”

בסופו של דבר, ב-1662, לוקח שבתאי כסף ממשפחתו שקצה במוזרותו, ועולה לרגל לירושלים, אך קודם לכן עובר במצרים, שם פגש כנראה את אשתו השלישית.

שבתאי מגיע לישראל ב-1662, שוהה כאן כשנתיים, מתחבב על הקהילה, ויחד עם זאת ממשיך במעשיו המוזרים. בירושלים גרו אז 200–300 משפחות יהודיות, ביניהן רבים העוסקים בקבלה. הוא נוהג מנהגי חסידות, מתבודד בחדר התבודדות, ואף יוצא לימים להרי יהודה ומדבר יהודה, שומע קולות ובת קול מתוך הקברים, ומתבודד עם אלוהים. בשנת 1664 הוא נשלח בשליחות הקהילה למצרים. לפני כן הלך לחברון, שם פגש אותו לראשונה ולאחרונה אדם בשם קונקי, שאחר כך כתב עליו דברים רבים. וכך מתאר קונקי את הרושם שעשה עליו שבתאי לראשונה:

“לא זזו עיני ממנו מעת כניסתו בחצר קודש הן בהתפללו תפילת מנחה אצלנו בבית הכנסת הן בהתפללו מעריב במערת המכפלה עם כל הקהל אשר הלכו לרגלו. רוב הלילה הייתי סביבות הבית אשר הוא חונה שם, וראיתי מעשיו, גם כל יושבי חצר הקודש אנשים ונשים וטף נדדו שינה מעיניהם כל הלילה ומשגיחים מן החלונות מציצים מן החרכים, והוא היה מתהלך ארוכות וקצרות בביתו וכל הבית היה מלא אבוקות של נר, כי כן ציווה והוא היה קורא בעל פה תהלים כל הלילה בקול גדול קול ששון וקול שמחה בקול נעים וערב לאוזן מאוד עד אור הבוקר וכאור הבוקר הלך להתפלל תפילת השחר. מעיד אני שהיו ענייניו מבהילים, משונה מכל האדם בכל בחינותיו, ולא היו עיני שבעים מלהסתכל בו, אחר תפילת השחר נסע לאיזו דרך לבד מהלך שש פרסאות עם יהודי אחד שהיה הולך לרגלו, ואצלנו לא אכל ולא שתה ולא ישן ולא שנת קבע ולא שנת ארעי, בתוך תעניתו נכנס ויצא, ועוד לא יספו עיני לראותו עד היום הזה”.

ב-1664 מתרחש האירוע שמשנה את חייו. הוא פוגש בעזה את נתן הנביא, שמשכנע אותו שהוא המשיח המיועד. מזמן זה והלאה העניינים מואצים. שבתאי חוזר לאיזמיר וסוחף את רוב הקהילה אחריו. נתן כותב מכתבים לכל התפוצות בדבר הגעתו של “המשיח” ומעורר התלהבות גדולה. שבתאי חוגג את נצחונו וממנה מלכים לעמים השונים, מבטל איסורים דתיים ומנהיג טקסים חדשים. הוא טוען שהוא ילך לאיסטנבול, יוריד את הסולטאן מהמט הרביעי מכסאו וישלוט במקומו, דבר שנחשב כמרידה במלכות.

ב-1666 הוא נקרא לבירור אצל הסולטאן, שלמרבה הפליאה לא הורג אותו אלא שולח אותו למאסר, ביחד עם חסידיו, למבצר גליפולי. אלפי יהודים עולים לרגל ל”בית הכלא”, שהופך מעין ארמון זמני של המשיח המיועד. בסופו של דבר, לאחר כמה חודשים, מעמיד הסולטאן בפני שבתאי ברירה: להתאסלם או למות. שבתאי בוחר להפוך למוסלמי, לפחות כלפי חוץ. בחירתו זו יוצרת שבר גדול בקרב מאמיניו: משיח יכול להיהרג, אבל לא להתאסלם, לפנות לעבודה זרה. רוב המאמינים נוטשים אותו. אלא שיש קומץ אדוקים שמאמין שיש לפעולה זו סיבה, ששורשה נעוץ בירידה לתוך הקליפות בכדי לחלץ את הניצוצות. חלק מתאסלם יחד איתו, וחלק ממשיך להיות איתו בקשר. במשך שבע שנים הוא חי באדריאנופול חיים כפולים – כמוסלמי כלפי חוץ, וכמקיים את המנהגים היהודיים בסתר. הוא עושה נפשות וזוכה להתגלויות, מוליד ילד שנקרא ישמעאל, ולא מוותר על שאיפותיו להביא גאולה לעולם.

מתברר שדווקא לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי הוא זכה להארות גוברות יותר ויותר, עד ששנה וחצי לאחר התאסלמותו זכה לעלייה במדרגות הרוחניות, עלייה בהיכלות, עד למפגש בלתי אמצעי עם אלוהים והתגלות שקרתה לו ברקיע השמיני, בהיכל כיסא הכבוד. ההתגלות שקרתה לו וההארות שהיו לו נכתבו בספר שהיווה בסיס להמשך קיום של קבוצה קטנה ממאמיניו (ה”דונמה”), שקיימת עד היום.

לאחר שהתאסלם התקרב שבתאי צבי לחוגי המיסטיקנים המוסלמים הסוּפיים. מסופר על שייח’ ממסדר החלוותיה (ניאזי מיצרי, ראו במסלול סוּפים בבלקן), שלימים התפרסם כמשורר טורקי חשוב, שהיה מקורב ביותר לשבתאי צבי, עד כדי כך ששבתאי צבי נהג להתארח אצלו בטקה (חצר החסידים – מרכז של סוּפים), והם היו ממתיקים סוד ביניהם במשך ימים.

בשנים האחרונות היה נהוג בחוג האינטימי של המאמינים לקרוא את שבתאי צבי בכינוי הקבוע “האהוב”. נשתמרו מסורות מאת רבי נתן, שבהן אמר “שעתה לא יקראו לו אדונינו כ”א אהובנו”.

לאחר שבע שנים, ב-1673, משנתגלה שהוא מקיים את היהדות בסתר, הוא מוגלה על ידי השלטונות לבראט שבאלבניה, שם הוא מבלה את השנים האחרונות לחייו. אלבניה באותה תקופה הייתה מחוז נידח באימפריה העותומאנית, מעין מושֶבֶת עונשים לגולים שהשלטון רצה להרחיק מהבירה, עיר סוחרים קטנה בדרך משום מקום לשום מקום. ואכן, שבתאי צבי חי בבראט שלוש שנים ואז נעלם. בסוף חייו הוא יצא למסע לאולצין במונטנגרו ולא חזר. לפי השבתאים הוא יחזור כשהעולם יהיה מוכן, אבל הגרסאות ההיסטוריות טוענות שהוא הגיע לאולצין במונטנגרו ושם מת, וגרסאות אחרות אומרות כי חזר לבראט ושם מת, או נפטר בדרך לחופי הים. היה זה בשנת 1676 בהיותו בן 50.

הקבר של שבתאי צבי בבראט

לפי חלק מהמקורות בספרו של גרשום שלום, גדול החוקרים של הקבלה ושל השבתאות, שבתאי צבי קבור במקום כלשהו בבראט שבאלבניה, אלא שאיש אינו יודע בדיוק היכן. במסגרת המסעות שלנו לבלקן ניסינו לגלות את האמת, ולהלן מה שמצאנו:

קצת אחרי הגשר העותומאני של בראט, העמק נפתח לכיוון מזרח ושם נמצא מסגד הנחושת. מאחורי מסגד הנחושת יש בניין מרובע גדול עם מרפסות עמודים לפניו, זהו המרכז העתיק של הדרווישים ממסדר החלוותיה, כאן נפגשו, למדו, תרגלו את הטקסים המיוחדים שלהם החל מהמאה ה-17. הבניין נשאר כמו שהוא עד ימינו. למרבה ההפתעה על משקוף הכניסה לדלת מצוי סמל המגן דוד. לפי המקומיים, בחצר הבניין קבורה אישיות יהודית חשובה מהמאה ה-17. האם ייתכן שמרכז זה של מסדר החלוותיה שימש את חסידיו של שבתאי צבי? האם ייתכן שהאיש הקבור בחצר הוא שבתאי צבי עצמו?

חיזוק לאפשרות שהקבר ליד בניין הטקה של מסדר החלוותיה הוא קברו של שבתאי צבי, הם העיטורים שבתקרה, העשויים בדמות רימונים וצמחים שצומחים בארץ ישראל, ולאו דווקא באלבניה. מעניין לציין, שלפי חוקר אלבני בשם Dritan Coku, ישנם שרידים של בית כנסת עתיק בתוך המצודה של בראט.

“אבל לבסוף הגיעו לידו ידיעות, הסותרות את כל הידיעות ממקורות שבתאיים, כאילו נפטר ונקבר שץ בעיר האלבנית בראט: “שמעתי בתורת ודאי מאיש מהימן ששבתאי צבי מת במקום הנקרא בראט במדינת אלבניה על יד המים, על פי בקשתו. ימים אחדים שכב במחלת הקוליק ואחר מת בה וביום כפור נקבר. על זה העיד החכם ר יוסף אלמו שנינו אב”ד של בלגרד ששמע בעצמו מפי טורקי אחד אשר היה אצל שץ בשעת מחלתו והתעסק בקבורתו.”

הקבר של שבתאי צבי בכפר פטרה

מיקום אפשרי נוסף לקברו של שבתאי צבי הוא ליד הכפר היפה פטרה (Fterre) שבריוויירה האלבנית, לא רחוק מ-Borsh, שם ישנו קבר של אדם קדוש שעליו נהוג לשים אבנים, מנהג יהודי. אנשי הכפר מספרים על משפחה אחת שהיא יהודית, למרות שהיא טוענת שהיא לא כזאת. לפי פלורי מקוסובו (יהודי שבתאי), שם שהה שבתאי צבי בימיו האחרונים ושם אף נקבר. טענה זו מסתמכת על איגרת של חסידי שבתאי שנמצאת בספרו של גרשום שלום, שלפיה הוא בילה את ימיו האחרונים במערה ליד הים:

“שץ קרא לאחיו ולאשתו ולחכמים שהיו עמו ואמר. דעו כי אנכי מסתלק מכם ביום צום כיפור בשעת נעילה, ועתה שאוני באותה מערה שעשיתי לי סמוך לים וביום השלישי יבוא אחי רבי אליה במערה, וכך היה, ולאחר שנסתלק ביום כיפורים הביאוהו למערה והלכו להם. וכשאחיו בא, ביום שלישי, מצא תנין גדול על הפתח. אמר לו אליהו צבי כך וכך ציוה לי אחי, ואז הניחו להיכנס, ויפן כה וכה והנה אין אדונינו במערה ולא דבר אחר אלא שנתמלאה כל המערה ההיא אורה.”

הקבר של שבתאי צבי באולצין, מונטנגרו

המיקום המקובל יותר לקברו של שבתאי צבי, הוא באולצין ((Ulcinj עיר עתיקה ויפה בדרום הריוויירה של מונטנגרו, במקום שבו ההרים נושקים לים, שהמצודה והרובע העתיק שלה נשמרו כמות שהם. בניגוד לערים האחרות של מונטנגרו, היא הייתה בשלטון עותומאני החל מהמאה ה-16 ושימשה כבסיס לשודדי ים. לפי הגרסה המקובלת, שבתאי צבי עזב את בראט בחודשי חייו האחרונים ועשה מסע לאורך החוף האלבני עד לאולצין, שם נפטר. וכך אומר ספרו של גרשום שלום:

“אחרי התעוררות אחרונה זו אין לנו ידיעות על חייו של שבתאי צבי. הוא נפטר בדולציניו (שמה העותומאני של אולצין) שני חודשים לאחר שמלאו לו חמישים שנה, בנעילת יום הכיפורים של שנת 1676 – כמעט בתאריך ההמרה, עשר שנים לאחר המרתו.”

ואכן, ליד תחנת האוטובוסים המרכזית של אולצין ישנה חצר בית ובה חדר קבורה של קדוש. לפי המקומיים זהו קדוש יהודי. יהודים שבתאים מהבלקן מזהים את החדר בחצר עם קברו, או עם ציון קברו (הוא לא מת אלא נעלם), של משיחם.

משיח לא בא

הראשון ביהדות שנקרא משיח הוא דווקא כורש מלך פרס. משיח נחשב בתחילה כמי שיש לו תפקיד פוליטי ומעשי בהבאת עצמאות מדינית לישראל. עם התפתחות הנצרות והתורה המשיחית של ישוע, מתפתח גם מושג המשיח ביהדות. משיח בתחילה הוא מלך שנמשח. עם הזמן עבר המושג לייצג מלך אגדי, שיבוא בסוף הימים ויביא מלכות שמיים לעולם, יגרום לכבוד ה’ לבוא ולהתגשמות נבואות הנביאים.

אלא שקבלת האר”י נותנת למשיח ממד עמוק יותר. הסיבה לגלות ישראל היא התאונה הקוסמית שבמהלה נשברו הכלים וניצוצות האור של צלם אדם קדמון לכל קדומים, התפזרו בין הקליפות שיצרו את העולם. האור שהיה בדמות אדם קדמון לכל קדומים נכלא בקליפות והוא מפוזר כרגע בעולם. תפקידו של ישראל הוא לאסוף את ניצוצות האור מהארצות והעמים השונים בכדי ליצור מחדש את צלם האדם, עולם קוהרנטי אחד, המבוסס על צדק ושלום, שמרכזו הדת היהודית וירושלים ברוח חזון הנביאים. מי שיוביל את התהליך הזה יהיה דמות אגדית שמגשימה בעצמה את האידיאל הזה, והיא המשיח.

קבלת האר”י בצפת, הדינמיקה של התיקון, התיאור של הספירות בדמות אדם – כל הדברים הללו, ואחרים נוספים, הכשירו את הקרקע להופעת טענות על התגלות אלוהית באדם בקרב היהדות שלאחר המאה ה-16, ומי שרכב על הגל הזה היה שבתאי צבי, שהצליח לסחוף אחריו את כל העולם היהודי באמונה במשיחיותו ואלוהותו.

שבתאי צבי נותן ממד חדש למושג המשיח: על המשיח לסבול למען ישראל. תהליך התיקון יתבצע דרכו ודרך דמותו ולא דרך אחרים בהנהגתו. עליו לתת דוגמא אישית ולרדת אל הקליפות ברמתן הנמוכה ביותר. רק מהמקום הנמוך ביותר ניתן לדעת את השמות האלוהיים במלואם, שזו תכליתו של האדם בבריאה. ממקום של רע אפשר לדעת את הטוב, ממקום של כיעור אפשר לדעת את היופי. רק על ידי ירידה לקליפות ניתן לחלץ את האור שבתוכן ולראות את הטוב שברע, את היופי שבכיעור, ולאחד את כל העולם עם האל, להפוך את הכול לאחד, שזה תפקידו של האדם.

אפשר לומר שגם בנצרות, ישוע יורד אל הקליפות, בנו של האלוהים מופיע בעולם הזה בכדי לסבול למעננו, אך הוא לא שותף פעיל בתכונות הקליפות. הוא מביא אור למקומות של החושך, ולא נהפך לחושך בעצמו. מושג האלוהות של שבתאי צבי והמשיחיות שלו, גורס שעל המשיח להשתתף בתהליך של החושך בכדי להעלות את החושך לאור, ולא כפי שעשה ישו, להביא מלכות שמיים על פני האדמה, ולו לזמן קצר אחד. ישו לא מחלץ את ניצוצות האור מתוך קליפות החושך, אלא מתעלם מהם, הוא מביא נקודת מבט גנוסטית של שני עולמות הקיימים במקביל ונלחמים ביניהם. ביהדות הנטייה היא להתייחס לעולם הפיזי כחלק מהעולם האלוהי, לכול כאחד.

בנבואות הנביאים על החורבן מתוארת ירושלים בתור עלמה המתפלשת בעפר והיא נקראת להתנער מאֶפרה ולקום ולהתעורר. הנבואות הם על המצב הגרוע של העלמה ירושלים וחידוש ימיה כקדם, ואף באופן מפואר יותר. לימים זוהתה ירושלים או ציון עם השכינה, שנמצאת במצב של אֵבל, התפלשות בעפר, של ריחוק מהמלך, אך בבוא היום תתעורר ותחזור למעמדה כמלכה, כמעבירה דרכה את האור האלוהי. שבתאי צבי מזהה את עצמו עם השכינה, הוא ההופעה שלה בעולם. זוהי המשמעות של המשיח, לפי שיטתו.

אנו רואים ששבתאי צבי מערבב כמה מושגים קבליים שהתחילו להשתרש בעם באופן עמוק בתקופתו ומייחס אותם אליו, ומכאן כוחו. המושגים הם מושגי השכינה, המשיח, צלם אדם קדמון לכל קדומים, והתהליך הדיאלקטי של התיקון. מושג נוסף ששבתאי צבי משתמש בו באופן גאוני הוא מושג התורה ופרשנות התורה.

לפי פרשנות הקבלה ניתנה התורה לעם ישראל כחלק מתהליך התיקון ההיסטורי וחילוץ הניצוצות מתוך הקליפות. בתורה יש ארבע רמות של הבנה: פשט, דרש, רמז וסוד. בתוך הסוד נמצא כל התהליך הדיאלקטי של הבריאה, השבירה, והתיקון. פרשנות נכונה של התורה מחלצת את האור מתוך הקליפות ויכולה להביא ליצירת גוף רוחני, צלם, באדם ובעולם. שבתאי צבי עסק רבות בלימוד הפירוש הנסתר של התורה וראה עצמו כמומחה וכמוביל בתחום זה, עד כדי כך שתורה חדשה הופיעה בו, כשם שניתנה תורה למשה. הוא נהיה בעצמו התורה, מכיוון שהתורה ניתנה לגלות לבני אדם את סודות הבריאה וכחלק מתהליך התיקון, והוא עצמו מגלם בדמותו את סודות הבריאה ואת תהליך התיקון. הזיהוי של עצמו עם התורה לא הובן כפשוטו על ידי מרבית העם, אלא ההבנה הייתה שיש לו מפתחות לצד הנסתר של התורה, לתורת הסוד שבה.

אנו רואים שערבוב מושגים, שמות, ופירושם דרך דמותו של שבתאי צבי הינו אופייני לשבתאות. זוהי מעין תנועת עידן חדש, בה מנופפים באופן חופשי בשמות ומונחים כמו גאולה, משיח, סתרי תורה, צלם אדם קדמון לכל קדומים, ועוד. אלה שמות שהיו טעונים באופן חזק על ידי התת-מודע הקולקטיבי של הקהילה היהודית, ומספיק היה לנופף בהם בכדי ליצור אפקט רגשי חזק בקרב המוני העם, מעין כריזמה של המונים, או דמגוגיה שמנגנת על רגשות שמעוררים מושגים טעונים.

זה מסביר את הצלחת השבתאות, אך יש כאן ממד נוסף, עמוק יותר: השבתאות מצליחה לחבר את כל הכוחות הללו, את כל הווקטורים הטעונים של הציפייה לגאולה, החיפוש אחר הרוחני באדם, הניסיון להבין את סתרי התורה, לכדי למערכת מושגים ביניהם קיימים יחסי גומלין, אשר נסובה סביב דמותו של שבתאי צבי, מעין עוגן פיזי לכל אותם מונחים, נקודת התממשות שלהם ואפשרות להתייחסות מעשית. על ידי הצעת אפשרות מעשית ונגישה למושגים אלה. כתוצאה מחיבור זה השבתאות גורמת להתעוררות כוחות נפשיים רדומים בקרב המאמינים, וזאת הייתה תופעה אמיתית שהיה לה ערך בפני עצמה.

תורת אמת וחסד

שבתאי צבי ידוע במקורות היהודיים כמשיח שקר, אחד שהבטיח ואִכזב. אפשר לפטור את כל התופעה השבתאית וטיעוניו כשיגעון ותו לא. אך במבט נוסף ומעמיק יותר אפשר לראות (אם רוצים) איך הוא בכל זאת הצליח לגעת באמת מסוימת, אלא שהוא עצמו לא ראה זאת בימי חייו, וגם לא חסידיו, ורק בפרספקטיבה של זמן אפשר לגלות זאת.

זה קשור למשפט שהפך להיות למוטו של התנועה השבתאית, “תורתי אמת וחסד”. הפרשנות של שבתאי צבי לשני התארים, לאחר המרתו, הייתה שהאמת היא היהדות והחסד הוא האִסלאם. מטרתו של שבתאי צבי, בדיעבד, המשיחיות שלו הייתה בחיבור שבין היהדות לאִסלאם ובהתעלות מעל שניהם לדת אישית, רוחנית, שפורצת מחוץ למסגרות הדת הרגילה והמאובנת ויכולה לתת תשובות לחיי אדם. אלא שהוא לא הלך עם המסקנות שלו עד הסוף, ונשאר כלוא עד סוף ימיו בפרדיגמות של טוב ורע לפי היהדות – גם אם לא בהתנהגותו, לפחות בחלק ממחשבתו.

לפי תפישה זו, היהדות והאִסלאם אינם צריכים במהות לסתור זה את זה, אלא הם שני אספקטים של אותו דבר. הדת האמיתית היא שילוב של שניהם, כמו שכתוב: “חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו” (תהילים פה, 11). אומר שבתאי צבי: “כבר ידעת כי תורת ישמעאל נקראת תורת חסד ותורתנו הקדושה היא אמת”.

הוא דורש על סיבת הכינוי הזה ועל ההוויה הכפולה של המשיח בשתי הדתות גם יחד: “כי הישמעאלים אין להם אלא מה שמסרו להם אבותיהם, ועל כן. נקראת תורתם חסד ולזה אמר בתהלים כו’, כי חסדך לנגד עייני, הוא סוד הצעיף שהוא נגד העיניים…”.

“היה מרנן וקורא בתורת חסד הוא קוראן של אומה ישמעאלית, וזהו פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.” (מתוך ספרו של גרשום שלום – שבתאי צבי).

האִסלאם מביא את הרוח, החסד, היהדות מביאה את המוסר, דבקות, אמת, האדם צריך שיהיו לו בחיים את שני הדברים בכדי להתקרב אל האלוהים. האמת לא מספיקה, מכיוון שהיא יבשה. החסד לא מספיק גם הוא מכיוון שחסר בו ידע, חסר בו מסגרת, חסרים בו קודים מוסריים, סיבות. אין קיום לגוף מבלי הרוח, אבל גם לרוח אין קיום מבלי הגוף. האִסלאם נותן את הרוח, היהדות איבדה את הרוח אך היא מחזיקה את הגוף. בכדי להיות משיח אמיתי, שבתאי צבי היה צריך לאחד באישיותו את שניהם, והוא ניסה: בשנת 1666 הכריח אותו הסולטאן להתאסלם או למות, והוא בחר להתאסלם. באותה התלהבות שבה היה משכנע המונים שהוא משיח, באותם פרצי אקסטזה האופייניים כל כך לדרווישים המוסלמיים, הוא ניסה לשכנע את היהודים ללכת בעקבותיו. רובם דבקו במסורת אבותיהם, חלק השתכנעו, וחלק פסחו על שני הסעיפים. שבתאי צבי היה קורא בקוראן ומתמלא ברוח, ויחד עם זאת הוא לא זנח את המסורת היהודית, הנחת התפילין, הציצית, את ייעודו כמשיח היהודים, כל אימת שיכול היה ומתאימה הייתה לו השעה המשיך לקיים מצוות שראה טעמים לקיומם והמשיך וראה עצמו כיהודי.

שבתאי צבי החל לזהות עצמו כדמות “אדם קדמון לכל קדומים” של הקבלה, כדמות האור של מוחמד, האדם השלם, של האסלאם המיסטי, הוא מצליח לחבר בתוך עצמו את תפישות האדם הרוחני בשתי הדתות. וכך הוא חותם את אחד ממכתביו: “נאום אחיכם מאמת אמונת ה’ אל אמת זה השער לה צדיקים יבואו בו”. כלומר: מחמד – שהוא מאמת בטורקית – הוא שבתאי צבי, הוא השער אל ה’, המאמת את האמונה האמיתית.

מוחמד ניאזי מיצרי – חברו של שבתאי צבי

במאה ה-17 יש הרבה קווי דמיון בין המיסטיקה היהודית למיסטיקה המוסלמית. שבתאי צבי מתחבר למיסטיקן צופי בשם ניאזי מיצרי, שגם הוא רואה את עצמו כמשיח ומצליח לגבש סביבו עדה של מעריצים עד שהוא מורעל על ידי השלטונות.

הוא נולד במלטייה שבטורקיה למשפחה מוסלמית אדוקה. אביו היה שייח’ במסדר הנקשבנדי, בשנות העשרים המוקדמות שלו הוא החל במסע רוחני עצמאי, נסע למצרים בעקבות חלומותיו, שם בילה שלוש שנים מכוננות, וחזר לטורקיה בכדי ללמוד אצל משורר ממסדר החלוותיה בשם אומי סינן. באותה תקופה הייתה מסורת של פריקת עול בקרב המיסטיקנים הסוּפיים. ניאזי מיצרי יצא לתרבות רעה, תרבות של דמיונות, אקסטזה, הפניית עורף לעולם הזה. לפרנסתו הוא עבד כעושה נרות. אבל ראה עצמו יותר כפקיר.

באמצע המאה ה-17 ניאזי מיצרי היה לראש הטקה, מרכז של החלוותים באיסטנבול, וייסד טקה כזו גם בעיר בורסה. תורתו הייתה תורה אנטינומית ולא אורתודוקסית במיוחד, מה גם שהוא לא טרח להסתיר את ביקורתו הפוליטית על השחיתות השלטונית, ולכן הוא גורש כמה פעמים באשמת כפירה. הגירושים רק חיזקו אותו בדרכו וגרמו לו להיות יותר ויותר פופולארי, מה שגרם להגברת הרדיפות מטעם השלטונות. עם הזמן החלה להתפתח סביבו תנועה משיחית.

על רקע זה אפשר להבין את הקשר המיוחד שהיה לו עם שבתאי צבי, שנהג להיפגש איתו באופן אישי לימים ארוכים והיה מתארח בטקה שלו באיסטנבול.

בנוסף לכך ניאזי פעל גם בבורסה, סלוניקי ואדריאנופול, וגם שם היה לו, כנראה, קשר למרכזים שבתאיים. למסדר החלוותיה היה מרכז בבראט שבאלבניה הקיים עד היום, חדר יפהפה מלא במשמעות סמלית על עיטורי תקרת העץ ומסביב.

בסופו של דבר ניאזי הורעל על ידי אויביו ומת בשנת 1694. השירים שלו, לעומת זאת, חיים עד היום וממשיכים להיות מושרים על ידי הסוּפים בטקות שלהם באלבניה, בוסניה, קוסובו ובמקומות אחרים.

“חשבתי שבכל העולם לא נשאר מי שיאהב אותי.

ואז עזבתי את עצמי, עתה בכל העולם אין אדם זר.

ראיתי בכל דבר קוץ ולעולם לא וֶרֶד

היקום נהיה גן וְרָדִים, אף קוץ לא נשאר.

יום ולילה ליבי נאנח “אהההה”! אינני יודע איך זה קרה –

עתה אף “אהההה” לא נשאר.

נעלמה הדואליות, הגיעה האחדות, נפגשתי עם החבר ביחידות.

ההמונים עזבו, האחד הגיע, רק האחד נשאר.

דת, חמלה, מסורת ושם טוב – כל אלו היו חשובים לי מאוד.

הו ניאזי – מה קרה לך? שום זכר של דת לא נשאר.”

מסורות שבתאיות

סופר על ידי פלורי מקוסובו שאימו הייתה ממשפחה שבתאית ודודו הוא שבתאי וכן רבים ממשפחתו, הוא גדל בקהילה שבתאית נסתרת בעיר ג’קובה בקוסובו. וכך הוא מספר:

יש כמה משפחות שבתאיות בג’קובה שבקוסובו, וישנם שבתאים רבים בטורקיה. הם מוסלמים בחוץ, אבל מקיימים את מצוות היהדות בסתר. יש להם ספרים קדושים עבים שכבר השחירו מרוב יושן.

כששבתאי צבי הוּמר על ידי הסולטאן, הוא החזיק סמוך ללבו יונה, וכך בזמן ההמרה היונה היא שספגה את ההמרה ולא הוא.

אימו של פלורי נהגה להכין ארוחה חגיגית כל ערב שבת, וללכת בבוקר שבת לנהר לחכות למשיח.

בשבת השבתאים מתפללים שלוש שעות עם שירה. הם מתפללים בבתים פרטיים, בכל פעם בבית אחר. יש להם פסטיבלים מיוחדים שבהם נשים וגברים מתאספים יחדיו ורוקדים ושרים. באיזשהו שלב יש חושך ואז כל אחד תופס את בת הזוג או בן הזוג הקרוב ושוכב איתה או איתו. הרבי של הקהילה שוכב עם הכלה של הזוג הצעיר לפני שהחתן שוכב איתה.

ברית המילה נעשית בגיל מאוחר יחסית, שנתיים, שלוש, ארבע, לפלורי עשו עם הרדמה.

בר מצווה הוא לא זוכר במיוחד. חתונה היא רק בתוך הקהילה.

הראש של החבורה של ג’קובה בקוסובו גר כרגע בגרמניה, הוא מהנדס, בג’קובה נשארו שלוש משפחות, לפי פלורי שנים-עשר איש, והם לא רוצים להיחשף. אין לשבתאים מקצועות מיוחדים ואין אצלם מלומדים, לפחות לא בקוסובו.

היהודים לא הכירו במשיחותו של שבתאי צבי וכך גם שאר העולם, משמע הזמן לא מתאים עדיין – משיח סבל בשבילנו, אבל העולם לא היה מוכן לקבלו. פלורי טוען שאם כולם היו מקבלים אותו הגאולה הייתה מגיעה, ולכן לקבוצה הקטנה שהלכה בעקבותיו לא נותר אלא להסתגר ולהמתין לזמן הנכון, שהעולם יכיר במשיחותו.