חלק ראשון במפגש לכבוד הוצאת הספר על עומר

מפגש התקיים ביום 23.7.21 לכבוד הוצאת הספר שניים שהם אחד – סיפורו של עומר רייס והזאויה בעכו
בסרט תוכלו לשמוע על עומר מפי בני משפחתו, חבריו למסדר, אשתו ובנותיו ופרופסור אבי אלקיים
מוזמנים לראות את המשך ההרצאה – לחצו לחלק השני של המפגש

הרקע למאמר

“ביום מן הימים” (ביטוי שעומאר אהב להשתמש בו) איבדתי ארנק עם סכום גדול מאד של כסף, שהיה שם בגלל עבודתי כמארגן טיולים לחו”ל. הוצאתי מהבנק 10.000$ והכנסתי אותם לארנקי, כשמילאתי דלק, נפל הארנק על הרצפה בלי ששמתי לב ואבד!

לאחר יומיים פגשתי את חברי עומאר ראיס, הסופים מאמינים בגורל, ואצל השאזלים יאשרוטים יש תרגולת יפה שבה הם מנסים כל בוקר להקשיב מה היקום מנסה להגיד להם? ולהגיב בהתאם. עומאר היה אלוף בלהקשיב לאחרים, למרות שלעצמו הוא לא הקשיב בסופו של דבר. כשראה שאני קצת מדוכדך שאל אותי על כך.

היינו חברים והרשיתי לעצמי לעלות את מצוקתי לפניו. מדוע זה קרה לי? שאלתי. מתנדנד בין הרצון להדביק לאירועים שקורים לנו בחיים סיבה, ובין האשמה עצמית. עומאר הקשיב בסבלנות, חייך, ולבסוף אמר “חכה, אתה לא יודע למה זה קרה! זאת השורה התחתונה, לפעמים דברים קורים ואנחנו מגלים את הסיבות אחר כך”. ולבסוף הוא הוסיף “זה לא סוף הסיפור”.

מעודד יצאתי לדרכי. שעתיים אחר כך צלצל הטלפון, על הקו היה בחור צעיר מהכפר בקה אל גרבייה. “תשמע” הוא אמר לי. “לפני יומיים מצאתי את הארנק שלך בתחנת דלק, לפי המסמכים שבו ידעתי מי אתה ואיך אפשר להשיג אותך, אבל היה שם סכום כסף גדול ואני התלבטתי אם להתקשר אליך או לא. כבר יומיים שאני מתלבט ולפני שעתיים נזכרתי במשהו שאימא שלי אמרה: “לעולם לא לקחת משהו שהוא לא שלי”. והחלטתי להתקשר”.

השמיים התבהרו והעולם נראה טוב יותר. הודיתי לו מאד וביקשתי לפגוש אותו בהקדם. הכסף חזר לבעליו והמוצא הישר קיבל שי נאה. אינני יודע מי הוא היה, ולצערי לא שמרתי את הפרטים. יכול להיות שהוא יקרא יום אחד את הספר הזה ויכול להיות שלא, יכול להיות שמישהו אי שם במקום אחר בארץ יגמול לו באופן דומה בהזדמנות אחרת ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא הצטער על שהפסיד את ההזדמנות לקנות אוטו חדש, לשפץ את הבית, ויכול להיות שזה חיזק אצלו את הביטחון העצמי וההרגשה הטובה, וזה מה שאפשר לו לפרוץ דרך בחייו. אנחנו לא יודעים איך הדברים מתפתחים, קשורים אחד לשני, מתגלים, מתגלגלים.

הסופים הם הזרם המיסטי של האיסלאם. עומאר נהג לומר שהוא “משתדל להיות סופי”, שזהו אידיאל שלעולם לא מוגשם. אדם לא בוחר להיות סופי, אלא זה עניין של גורל, יש כאלו שנועדו לכך מתחילת חייהם ויש כאלו שלא, וזה לא קל. לא בהכרח ילד ממשפחה סופית יצטרף לדרך הסופית. עומאר נהג לומר שהסופים הם מעין עלית רוחנית, ואוסיף על כך, קבוצה הקשורה בקשרי נפש מלפני הזמן, מעת היותנו נשמות שמעידות על נוכחות האלוהים. כך או כך, ישנם הרבה מסדרים ומורים בדרך הסופית, ומאות מיליונים של אנשים המאמינים בה ברחבי העולם.

לפי הסופים לכל אדם יש חבר נפש שמשלים אותו, קוראים לזה בטורקית “דוסט” (יכולים להיות גם כמה חברים באותו הזמן וגם לאורך החיים). המפגש עם ה”חבר” עוזר לאדם למלא את ייעודו בחיים, ממלא אותו בכוחות, ומביא להכוונתו לדרך הנכונה – דרך האהבה והאמון. עומאר היה עבורי (וגם עבור אחרים) מעין חבר כזה, הייתה בינינו מעין הבנה שאי אפשר לבטא אותה במילים, הערכה, תמיכה וקבלה הדדית. ואני מרגיש כיום, שגם לאחר שנתיים מפטירתו הוא עדיין נוכח בחיי ומדבר איתי.

הקשר שלי עם עומאר התקיים קרוב ל20 שנה, קיימנו הרבה פעילויות משותפות ביחד, מפגשים במסגרת פסטיבל עכו, סמינרים של דרווישים מחוללים, כתיבת ספר על הסופים, לעומאר היה חלום – חזון, ליצור בעכו מעין גן עדן עלי אדמות, מקום שבו אנשים יוכלו להשלים מסע אחד בחיים שלהם, את המסע הארצי, ולהתחיל מסע מסוג אחר, את המסע השמיימי (הרוחני).

מי הוא היה?

קצת קשה לדבר על עומאר בבחינת עבר, מבחינתי הוא עדיין חי, אולי קצת בצורה אחרת, יש תמונה שלו על השולחן שלי, ונדמה שאני מדבר איתו מפעם לפעם, ובכל מקרה אין ספק שרוחו נתנה את ההשראה למאמר הזה. השאלה הגדולה היא האם יש חיים לאחר המוות או לא? כי אם כן אז זה משנה לגמרי את התמונה. עומאר תמיד טען שאין כלום, שצריך לחיות את החיים עכשיו. בלשונו הציורית נהג לומר: אין בתולות בגן עדן, בקושי בתולה אחת, אם אתם מחפשים בתולות אז כאן. אבל חיים לאחר המוות זה לא בהכרח בתולות, למי יש כוח לזה כשאתה מת. חיים לאחר המוות מהבחינה של הסופים זה התאחדות עם האוהב, עם האלוהים. או כפי שנהג לומר עומאר: אני האהוב, אני האוהב, שניים שהם אחד. רק לאחר שאדם מת המצב הזה הופך להיות קבוע, לפני כן אפשר להרגיש אותו ברגעים מיוחדים. במשפחה של עומאר מספרים כשמת אחיו מונזר בשנת 2012 הוא היה היחיד שלא בכה, כי האמין שהוא עכשיו במציאות אחרת, תרצו תקראו לזה שמיים.

עומאר ראיס היה האחראי על נכסי וניהול המסדר השאזלי יאשרוטי בארץ (מה שנקרא בלשון משפטית מתוואלי), ובמסגרת זו על שיפוץ ובנייה של המרכזים השאזלים יאשרוטים המתחדשים בעכו ובתרשיחא (עכו הוא העיקרי). עומאר תמיד היה אומר שעכו ותרשיחא הם כמו מכה ומדינה עבור השאזלים יאשרוטים, כי בהם קבורים מייסדי המסדר ושם הוא נוסד. אלא שעבור עומאר הזאוויה לא הייתה מקום פיזי, אלא רעיון ליצור מרכז רוחני עבור חסידי המסדר, תושבי עכו, וכל העולם, מעין גן עדן עלי אדמות. כשאומרים מרכז רוחני אזי האסוציאציה היא למקום של פעילויות שאליו באים אנשים רבים ויש בו הרצאות ושיעורים. עומאר לא התכוון למובן הזה. הוא הרגיש והגיב לאנרגיות, לעולמות הלא נראים, וחשוב היה לו ליצור מקום שבו תהיה אווירה של קדושה, שכל מי שייכנס לתוכו ייטען על ידה. מבחינתו המושגים של מרכז רוחני כפי שהם מופיעים בעולם הם ערבוב של אגס ותפוח, כפי שנהג לומר. ולכן הוא התעקש לעשות את הדברים בדרך הנכונה לפי תפישתו, שמעגנת את האנרגיה. ולכן גם היה קשה לעיתים לאנשים אחרים להבין אותו.

עומאר טען שעכו ותרשיחא עבור השאזלים יאשרוטים, הם כמו מכה ומדינה עבור המוסלמים, אבל שוב, לא רק במובן הפיזי, אלא במובן הרוחני. סיפור סופי מספר שכשכל האנשים הקיפו את הכעבה במכה והתשחוו כלפיה, הרימה יד אלוהים בחיזיון את מבנה הכעבה ממקומו, ואז אלו שעיניהם פקוחות גילו שהם למעשה משתחווים אחד כלפי השני, כלומר אלוהים נמצא באדם ולא באבן.

חדית’ מוסלמי מספר שיום אחד החליף עומאר ועלי אבן טאלב, בן דודו ויורשו הרוחני של הנביא מוחמד, שהיה מצוי בתורה הנסתרת, היו מתפללים אל הכעבה. אמר החליף עומאר: הרי את רק אבן, ולא הייתי מתפלל כלפיך אם לא הייתי רואה את הנביא מתפלל כך. ענה לו עלי אבן טאלב: זה לא כמו שאתה חושב, זאת לא רק אבן, אלא יהלום שהיה בכיסא הכבוד של אלוהים בגן עדן, שנפל לאדמה והשחיר, מכיוון שהוא לוקח על עצמו את חטאיהם של בני אדם.

מבחינתו של עומאר ראש המסדר השייח’ אחמד יאשרוטי בירדן היה הכעבה, והוא עשה מה שעשה לבקשתו. הדברים התערבבו אצלו. הדרך הרוחנית, הקשר עם השייח’, השיפוץ של מבנה הזאוויה, וזה מה שהיה יפה אצלו. הוא חשב אחרת מבני אדם רגילים, ויכל לראות מחוץ לקופסא, ואולי גם מחוץ לזמן ולמקום.

משנת 1995 ועד מותו בשנת 2018 היה עומאר פעיל בענייני המסדר השאזלי יאשרוטי בישראל ובעיקר בשיפוץ הזאוויה בעכו. זה כלל ביקורים של קבוצות ובודדים במקום (בין אם מאנשי המסדר או מהציבור הכללי ובמיוחד היהודי), יחסי ציבור, מאבק משפטי על נכסי המסדר, קידום יוזמות חברתיות בעכו, ועוד דברים רבים אחרים שרק כיום, לאחר מותו, הולכים ומתגלים. הוא חלם מדי פעם על מסעות לארצות רחוקים, ובעיקר דיבר איתי על מסע למרכז אסיה (הרי פמיר) ולאחווה הלבנה בבולגריה, הוא חשב על זמנים שבהם יקבל תפקיד אחר במסדר, אולי בדרום אמריקה, אבל בסופו של דבר התברר שאי אפשר היה להפריד את עומאר מעכו.

שנתיים לפני שעומאר נפטר, כשכבר רוב הפרוייקט היה גמור, נעצרו לפתע השיפוצים בזאוויה. כמה חודשים לפני כן נפל עץ שנטע על ידי שייח’ עלי נור א דין עצמו, עץ דקל שעמד בפני פגעי הזמן והאדם במשך 150 שנה ושלט על קו הרקיע של הזאוויה. קצת לאחר מכן עומאר חלה ואושפז לסדרה ארוכה של טיפולים בבית חולים, כריתת כף רגל, ולאחר מכן חצי רגל, כתוצאה מזיהום באגודל שהתפשט לכל הגוף. הזיהום הפשוט הזה שהתחיל במכה שהוא קיבל בבוהן כף הרגל גרם בסופו של דבר למותו.

במסדר המוולווי בתורכיה מסופר על הטבח של מייסד המסדר ג’לאל א דין רומי שנתבקש יום אחד לחמם מים למשתתפי הסמע (טקס הריקוד הסופי), מכשגילה שאין מספיק עצים לאש, הוא הכניס לתוכה את הבוהן שלו. וכשבאו להתחיל את הטקס עמד כשבוהן של רגל אחת (ימין) מכסה את הבוהן של הרגל השנייה השרופה (שמאל), וזה נהפך לסמל של הקרבה, שירות וצניעות. ומאז ועד היום כשהדרווישים המחוללים עומדים במקומם לפני הריקוד, או בזמן נתינת שירות, הם מכסים בוהן אחת עם הבוהן השנייה.

הבוהן המזוהמת של עומאר היא סמל לשירות וההקרבה שהוא נתן בחייו למען המסדר. במשך עשרים ושתיים השנים שבהם הקדיש את עיקר זמנו לזאוויה, הוא התעקש שלא לקבל שכר והיה נאמן לשייח’ ולדרכו. יש כאלו שחושבים שהשירות הממושך עלה לו בסופו של דבר במחלתו ובחייו, אבל אני חושב אחרת: לפי דעתי זה האריך את חייו, ואם לא ייתכן והיה נפטר קודם לכן כמו אחיו מונזאר, לא רק שהאריך את חייו, אלא מילא אותם בתוכן, ואפשר לו למלא את תפקידו בעולם הזה.

זה נכון שתמיד יש מי שמשלם את המחיר, מעין שה לעולה, ועכו מצטיינת בכך, יש בעיר הזו תערובת של קדושה וחול, אהבה ואכזריות. אם מתייחסים לעולמות האנרגטיים ולכך שהם משאירים חותם, הרי שעכו הייתה מצד אחד מקום של עינויים והוצאות להורג – כמו למשל אלו שקרו בכלא עכו, מלחמות ומאבקי כוח – כמו למשל בתקופה הצלבנית. ומהצד השני עכו היא מקום שבו התחיל המסדר השאזלי יאשרוטי, התחילה הדת הבהאית, בה גרו אנשים כמו הרמח”ל, וביקרו בה דמויות כמו פרנציסקוס מאסיזי. עכו היא השער לארץ ישראל, לטוב ולרע, המקום היחיד שבו יש נמל טבעי לאורך חופי הארץ, אחת הערים העתיקות בעולם שהשם שלה רומז על האמונה הקדומה של הכנענים במלחמה בין הטוב והרע.

לפי המיתולוגיה הכנענית בשחר הקיום האנושי התרחש מאבק מיתי בין כוחות הרע שיוצגו על ידי האלים הכנעניים “מות” ו”ים”, ורצו להציף את היבשה ולהחזיר את התוהו הקדמוני, ובין כוחות הטוב שיוצגו על ידי האלים והאלות: “בעל”, “ענת” ו”עשתורת”. בעכו התרחש הקרב המכריע בו האלים הטובים הצליחו לעצור את כוחות הרוע ולהגיד להם: עד כה, מכאן השם עכו. במסדר השאזלי יאשרוטי יש שירים מרגשים לכבודה של עכו שנקראים נשיד nashid לדוגמא:
עכו היא הדבר שאתה משתוקק אליו, הו אדון, כל הגעגוע הוא אליה. היא קיבלה את עלי (מייסד המסדר), הלוואי שאלוהים יעניק לה חיים טובים.

ביום מן הימים דיברתי עם עומאר על נושא הקרמה. על כך שכל אדם בא לעולם הזה בכדי לתקן דברים שעשה או שנעשו לו בחיים קודמים, אני לא בטוח שעומאר האמין בכך, אבל איכשהוא השיחה התגלגלה לאירועים שאפשר לקרוא להם קרמתיים שקרו בהקשר למתחם הזאוויה והמסדר. מעל מתחם הזאוויה מתנוסס המגדל של כלא עכו. בשנת 1868 נכלא במקום הבהאאוללה, מייסד הדת הבהאית ביחד עם בני משפחתו, שנה לאחר שהם הגיעו לעכו נפל הבן שלו מירזא מהדי מהגג של המגדל ונהרג, וזה הביא לשחרורו מהכלא. באותה הזמן פחות או יותר הגיע למקום השייח’ עלי נור א דין והתחיל לבנות את מתחם הזאוויה, מי שאמור היה לרשת אותו זה בנו Muhyi al-Di, אלא שגם הוא נפטר בנסיבות מסתוריות זמן קצר לאחר מכן ואז הוזעק הבן השני – איברהים יאשרוטי מתוניס בכדי להחליף אותו בתור היורש המיועד לראש המסדר.
“מישהו תמיד צריך לשלם את המחיר”  אמרתי, אלא שזו הסתכלות שלילית.
מסופר על הא”רי הקדוש שידע גלגולים של אנשים. יום אחד באה אליו משפחה עשירה מצפת ושאלה לגבי שידוך של הבת שלה לבן של שכן עני שביקש את ידה. האר”י התלהב ואמר שזה שידוך שנגזר עליו משמיים, הזוג התחתן והמשפחה העשירה העבירה נדוניה גדולה לחתן. לאחר כמה חודשים מתה הבת והחתן הצעיר נעלם מצפת וכל הכסף איתו. כשבאה המשפחה להתרעם בפני האר”י (לא רק שבתם מתה אלא היא קצת לפני כן היא התחתנה עם נוכל שגנב את כספם ושם אותם ללעג). הוא הסביר שבגלגול קודם הבת שלהם הייתה שותפה עסקית של אותו חתן וגנבה ממנו סכום דומה. ההגעה שלה לעולם הייתה בכדי לתקן את ה”קלקול” הזה, ומרגע שזה נעשה היא יכלה לעזוב את העולם בשקט ובשמחה.

יכול להיות שעומאר בא לעולם לעשות תיקון ויכול להיות שלא, אלא שבשונה לאותה כלה שבסיפור או לבן של הבהאאוללה, הוא לא מת צעיר, אלא בגיל 60 לאחר שהגשים הרבה מאד בחיים שלו, הוליד ילדים וגידל משפחה, עזר לאנשים רבים מאד, הקים מרכז מפואר שעתידו לפניו בעכו, ועזר למסדר השאזלי יאשרוטי לבנות מחדש את עצמו ולקבל חזרה את הבעלות על רכושו, הוא נתן השראה לעשרות אלפי אנשים, היה דמות ציבורית מוכרת, ובנוסף לכך היה איש העולם שקרא ולמד הרבה, נחשף לחוויות שמעטים נחשפו אליהם, בקיצור היו לו חיים מלאים וטובים שקיבלו תפנית מפתיעה באמצעם שאפשרה לו לעשות מסע רוחני.

אומרים שהאחרון שיודע שהוא במים זה דג הזהב. אנחנו תמיד מחפשים מה פספסנו, מה לא עשינו שיכולנו לעשות. לאן נוכל או יכולנו להגיע. אני חושב שאפשר גם אחרת, לראות את מה שכבר הושג ולהוקיר על כך תודה, לברך על מה שנחשפנו אליו, חווינו, מעצם היותנו חיים כאן בעולם הזה, וזה מה שננסה לעשות בפרקים הבאים.

ילדות

משפחת ראיס הגיעה מעזה לעכו בשנות ה30, הסבא רבא של עומאר היה סוחר מצליח שסחר עם לבנון וסוריה, אבל הוא נפטר בגיל צעיר יחסית ובנו – סבא של עומאר גדל אצל דודתו, כשהיה בן 20 רצו לחתן אותה עם אישה שלא מצאה חן בעיניו ולכן הוא ברח לעכו – עומאר קרוי על שמו. עד היום משפחת ראיס היא אחת המשפחות המכובדות של עזה, ראש העיר היה ממשפחת ראיס וכך גם מנהל לשכת החינוך.

כשהגיע סבא של עומאר לעכו הוא עסק במסחר, וכך גם הבן שלו שוקרי ראיס שפיתח את העסק המשפחתי, והיה סוחר מצליח, לימים לימים הוא נישא ללייקה כורדי, היא הייתה ממשפחה טורקית כורדית, הסבא של עומאר מהצד הזה הגיע מקרבקר והאימא מאיזמיר. הסבא היה שליט של אדמות מטעם הטורקים ולאחר מכן קצין במשטרה הבריטית, היה להם ארמון ליד מזרעה, כך שהחתונה בין אבא של עומאר ואימא הייתה במידה רבה חיבור בין האצולה המקומית והפקידות – אצולה העותומאנית.

בזכות היות סבו של עומאר קצין במשטרת המנדט המשפחה ניצלה מגירוש בזמן מלחמת השחרור, הסבתא והילדים מצאו מקלט בכפר ירכא, ולאחר כמה חודשים חזרו לעכו. גם משפחת ראיס נשארה במקומה.

עומאר נולד ב1959 הוא בן ראשון לאחר בת שחיה ובת שמתה בגיל 4 חודשים. אחרי שעומאר נולד הסבא שלו חילק לכל עכו ממתקים, שנה אחריו נולד חאדר, שלוש שנים לאחר מכן אחסאן, שמונה שנים לאחר מכן מונזר ולבסוף שנים עשרה שנים מאוחר יותר האחות הקטנה הודה.

עומאר היה שקט, ילד טוב, ישן כל הלילה בלי להעיר את ההורים, אולי הוא העיר את עצמו, אבל הוא לא סיפר על כך לאף אחד. הוא היה רגיש וכבר בתור ילד אהב ספרים, חאדר שנולד שנה וחצי אחריו היה ספורטאי (ולימים אלוף ישראל באגרוף), אבל עומאר היה בעולמות אחרים, עולמות רוחניים, כל מה שעניין אותו היו הספרים. הוא קרא ללא הרף, ולאחר מכן יושב עם אימא (בדרך כלל לאחר ארוחת צהרים) ומספר לה על מה שהוא קורא, על אנדלוסיה וארצות רחוקות, הזמן עבר ביעף, שעתיים נראו כמו חמש דקות, כשעומאר היה מפליג על כנפי הדימיון וההתלהבות.

הילדים הם היו גרים כולם יחד בבית קטן, משפחה גדולה, כמו קיבוץ. סבא וסבתא, דודים, הורים וילדים, כל האחים והאחיות היו בחדר אחד וההורים בחדר אחר, לא היה מקום שקט. הילדים היו משגיחים אחד על השני ומסתדרים טוב ביחד. המשפחה התמקדה בתוך עצמה, העדיפו להיות בבית ולא לבזבז את זמנם לריק באירועים חברתיים. לעומאר הילד לא היו הרבה חברים, הספרים היו החברים שלו. הוא לא היה צריך דבר ולא מבקש דבר.

הם לא היו משפחה דתית, התפילה בשבילהם הייתה לתת לאחרים, להתנהג יפה, הם היו משפחה מכובדת המצויה בעולם החברתי והכלכלי של עכו הקטנה. היה להם עסק של שמלות כלה שהלך והתפתח, חנות בגדים שהצליחה, ולימים הם פתחו גם מפעל לצבע.

עומאר הטמיע בתוכו את ערכי הנדיבות והאכפתיות של המשפחה, הוא אהב לתת לאחרים, יום אחד ההורים נתנו לו דמי כיס, הוא הלך אל קרובה רחוקה שגרה בקצה הרחוב ונתן לה אותם. בפעם אחרת שכבר היה גדול נסע לעמאן עם חבר והם פגשו בצומת קבצן שביקש נדבה בשם האל. החבר גירש אותו, עומאר רדף אחריו ביקש את סליחתו ונתן לו 20 דינר מכיסו. “אתה משוגע” אמר לו החבר. “לא, אתה משוגע”, ענה עומאר, “הוא ביקש בשם האל”.

לפי אימו עד כיתה ט’ הוא לא בלט ואפילו לא היה תלמיד כל כך טוב, אבל בכיתה ט’ הכל התהפך והוא הפך להיות מספר אחד. כל הבנות היו באות אליו הביתה בכדי שילמד אותם מתמטיקה שבה הצטיין. בנוסף על כך החל מכיתה י’ הוא היה מארגן טיולים ופעילויות, אהב לנגן בגיטרה והיה מנגן ושר שירי ביטלס.

לאחר שעומאר סיים תיכון הוא הלך ללמוד להיות מהנדס פטרוכימי באוניברסיטת באר שבע. גם שם הוא הצטיין בלימודיו. לאחר מכן קיבל עבודה במפעלי פטרוטרום ליד עכו, הוא היה מהנדס ראשי, מתחתיו היו מהנדסים אחרים ופועלים. עומאר היה דואג לכולם, לא אוכל צהרים לפני שווידא שכולם אוכלים. הוא הצליח מאד בתפקידו אך רצה להיות אדון לעצמו והחליט לצאת לדרך עצמאית

ביחד עם האח מונזר הוא פתח עסק עצמאי של יצור מתנול לפחחות רכב בירכא. עומאר הרכיב את המכונות והמציא את הנוסחאות. אלו היו זמנים קשים, העסק קרטע. באמצע שנות העשרים של חייו קרה משבר, אביו שהוא היה קשור אליו מאד נפטר, ועומאר החליט לקחת פסק זמן מהחייים ולעבור לארץ אחרת. באותה תקופה אחיו החל להתעסק בפוליטיקה מטעם מפלגת העבודה. עומאר שעזר על ידו היה חביבו של אלי דה קסטרו ראש העיר, שנהג לשלוח אותו בראש משלחות מטעם העירייה למקומות שונים בעולם. לאחר נסיעה לאוסטריה במסגרת משלחת כזו, החליט עומר להשתקע שם ובילה את שש השנים הבאות של חייו (84-89) באוסטריה.

זאת תקופה עלומה בחייו, לפי אחותו זה כנראה הזמן שבו החל להתעניין ברוחניות ופילוסופיה. בשנה השביעית הוא חזר, היישר לתוך העסקים המשפחתיים שהלכו והתרחבו. שנות התשעים היו תקופה של גדילה והתפתחות בעכו ומשפחת ראיס כיכבה. עומאר הציע בהסתמך על הידע הכימי שלו לבנות מפעל לייצור צבעים שהתחרה בהצלחה בטמבור. המשפחה נרתמה לנושא ובנו מפעל גדול בכפר מכר של שתי קומות, כל אחת 1800 מטר. הוא עשה את הבישולים, החומרים והתרכובת, והתמיד בכך גם כשהיה עסוק בזאוויה. לאחר סיום העבודה בזאוויה הוא היה הולך למפעל להכין את החומרים ליום המחרת. זה היה עסק משפחתי, רק לפני ארבע שנים הם הפסיקו לייצר את הצבעים בעצמם והפכו להיות סוחרים ומשווקים בלבד.

באותה תקופה הוא החל לפתח פילוסופית חיים משל עצמו. הוא חשב לעומק על דברים ועל החיים ומכשהגיע למסקנה מסויימת קשה היה להתווכח איתו. הוא ידע הרבה וידע גם איך להעביר זאת ולשכנע. כשאחיו נהיה חבר מועצת העיר עכו, הוא עזר על ידו בפוליטיקה המקומית והיה בעל השפעה. באותה תקופה הוא היה נוסע פעמים רבות עם אימו לקפריסין בענייני עסקים (שמלות כלה) וקניות. היא הייתה אחראית על הרכש של העסק המשפחתי. בכל מקום היו מקבלים אותם כמו מלכים, כולם אהבו אותו. אימא מספרת שתמיד דאג לה וידע לחכות כשצריך, פעם היא הלכה למכון יופי והטיפול התארך לכדי שבע שעות. עומאר לא התלונן וחיכה בסבלנות כדרכו.

המפגש הגורלי – הזאוויה

בשנת 95 יצא עומאר בראש משלחת של נכבדים מעכו לעמאן במטרה להיפגש עם השייח’ אחמד יאשרוטי ואנשי המסדר השאזלי יאשרוטי, ובנוסף לכך נראה שגם עם עם נכבדים אחרים ובהם אנשים ממשפחתו של המלך. בממשלה הירדנית היו באותה תקופה אנשים מעכו שקרובים למסדר והעירייה היא זו שתמכה ודחפה ליציאת המשלחת.

זאת הייתה משלחת ראשונה מטעם העיריה לאחר שנחתמו הסכמי השלום בערבה. מי שהוביל אותה היה אדם שהכיר אישית את השייח’ בשם חאתם סרוואן, אבל עומאר היה המארגן ותיאם את היציאה עם ראש העיר. גם אחיו של עומאר חאדר שהיה חבר מועצת העיר היה חלק ממשלחת זו.

הקבוצה הגיעה לזאוויה בעמאן במטרה להיפגש עם השייח’, עומאר ציפה לפגוש אדם עם זקן וגלבייה, אבל זה לא קרה, במקום זאת הוא פגש אדם מגולח למשעי, לבוש בבגדים מערביים, ונפשו יצאה אליו, משהו קרה במפגש ביניהם. כבר באותו מפגש עומאר התחיל לשרת את האנשים, הוא לא היה אורח אלא חלק מהבית.

הזמינו אותם לארוחת ערב בזאוויה, היה שולחן גדול שהכיל את כל המשלחת, השייח’ חילק את המקומות ואת עומאר לא הזכיר, והוא נכנס ללחץ, חשב לעצמו: מה הוא חושב שאני ילד קטן? כשישבו כולם אמר לו השייח’: אתה בוא תשב כאן לידי, ומאז הכל התחיל. השייח’ ביקש מעומאר שישרת את האנשים האחרים וכך היה, כבר מהמפגש הראשון ביניהם הפך עומאר למעין “דרוויש” המשרת את הבית, זאת הייתה הזאוויה של עומאר, הוא הפך להיות תלמידו של השייח’ ולימים גם נציגו בארץ. אחרי כמה חודשים הוא קיבל על עצמו את שבועת האמונים למסדר, הבאיאה, מידיו של השייח’.

עד למפגשו עם השייח’ ניזון עולמו הרוחני של עומאר בעיקר מספרים, אלא שהסופים אומרים ש”ספרים זה מת למת, ואילו השייח’ לתלמיד זה חי לחי”, מרגע שעומאר נהיה תלמידו של השייח’ הצליחה קרן אור של רוחניות חיה להבקיע את חשכת עולמו.

מזמן זה והלאה התחיל קשר רציף ואינטנסיבי בין עומאר לשייח’ בירדן והטריקה (המסדר), הוא היה נוסע לעיתים תכופות לעמאן (הרבה פעמים ביחד עם אחד מהאחים שלו) וממלא אחר משימותיו והוראותיו של שייח’ אחמד יאשרוטי, שאותו אהב בכל נימי נפשו ולבבו, אהבה שהפכה עליו את עולמו. הוא עזב את עיסוקיו האחרים, וויתר על תוכניותיו, סטה מקו ההתקדמות הצפוי של חייו, והחל לנוע בכיוון אחר, זר ואולי גם מפחיד.

עומאר לא התעניין בסופיות ובדת לפני שפגש את השייח’, אבל הוא עשה שיעורי בית לפני הנסיעה לרבת עמון. עומאר נהג לספר שהגורל זימן לו את המפגש עם השייח’, כשראה אותו לראשונה הרגיש שנפשו נקשרת אליו וחש כלפי קרבה, הוא לא ידע להסביר לעצמו מדוע, אבל לא יכול היה להתעלם מרגשותיו. המשפט הראשון שהשייח’ אמר לו היה “חיכיתי לך הרבה זמן”, וזה מוסס את חומות ההגנה שלו. לפי אשתו של עומאר פטנה, הייתה זו אישתו של השייח’ שאמרה לעומאר ש”השייח’ חיכה לו הרבה זמן”, והוסיפה שהוא צריך להיות זהיר, ואולי היו אלו שניהם. כך או כך, זהו משפט נפלא לצאת איתו לדרך.

מספרים על בסטאמי שהיה אומר: “עשיתי ארבע טעויות בצעדים הראשונים שלי בדרך: חשבתי שאני זוכר אותו ואני יודע אותו ואני אוהב אותו ואני מחפש אחריו, אבל כשהגעתי אליו ראיתי שהזכירה שלו אותי קדמה לזכירה שלי אותו, שהידע שלו עלי קדם לידע שלי עליו, שאהבתו אלי קדמה לאהבתי אליו, ושהוא חיפש אותי כדי שאני אתחיל לחפש אותו”.
האמת היא שלא השייח’ חיכה לעומאר, אלא עומאר חיכה לשייח’ זמן רב. חיכה למפגש הגורלי שיעיר אותו ויעשיר את חייו.

כך או כך, מה שקרה בעקבות המפגש של עומאר עם השייח’ היה שהוא עבר תפנית, זאת הייתה הזאוויה שלו שהסיטה את מהלך חייו מעסקים, לימודים, עסקנות והתמקדות בעולם הזה. אל רוחניות, שירות, הגיגים והתייחסות אל העולמות הלא נראים. זה קרה בזכות זה שעומאר נתן מקום לרגשותיו, אף שלא ידע להסביר אותם.

מסיבה זו אומרים שהתכונה הראשונית החשובה בדרך הסופית היא הקבלה, הצניעות, הכניעות. אין זו כניעות שיש בה השפלה, אלא כניעות שיש בה קבלה והשלמה, שיש בה את השלם – ‘אסלאם’. אבל האם זה אפשרי לכל האנשים? האם הדרך הרוחנית נועדה למתי מעט? או רק ליחידי סגולה? רק לכאלו שיש להם את ה”אקידה” (החינוך הנכון) כפי שנטען לפעמים?

עומאר תמיד אמר שכל נביא הוא בעל תכונות, אך לא כל בעל תכונות הוא נביא. מראש נגזר מי יזכה לקבל את החסד האלוהי ומי לא. אם ילד נולד במשפחה סופית, אין פירושו שהוא יהפוך לסופי. זה עניין של גורל. איש איש ודרכו, כל אחד ואלוהיו. לא כולם יכולים להיות אותו דבר. לכולנו יש חלק אלוהי בתוכנו, אך לא כולם נועדו לדרך הזאת. אלא שלא עלינו לקבוע מי שנועד לדרך הזו ומי לא. כשהיו שואלים אותו “האם זה נועד לכל בני האדם?” הוא היה עונה ש”לאו דווקא”, ומוסיף: “הלוואי ולא הייתי סופי, זאת לא דרך קלה. החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים לפני כן”.

לפי דעתי השקפה זו בטעות יסודה, לכל אדם יש זכות לגעת בקדושה, להשלים את המסע של להיות אדם כאן בעולם, שבשבילו הנשמה שלו הגיע לעולם הזה. לכל אדם יש אפשרות לעשות את השינוי, את התפנית (זאוויה) בחייו ולפנות לכיוון הרוחני.

כולנו מחכים כל הזמן שמשהו טוב יקרה לנו, מקווים שיש שם מישהו שמחכה לנו הרבה זמן. אולי אביר על סוס לבן. היו תקופות שחלמתי על מקום שמחכים לי בו כבר הרבה זמן, אבל משום מה אני שוכח או לא מצליח להגיע אליו. אני יודע שמחכים לי אבל אני שוכח, לא מצליח להיזכר, ואני חש בחרדה עמומה על כך שאני מפספס, מאכזב את האנשים. ואולי זה לא אנשים?

כשביקרתי בפעם הראשונה בזאוויה בתרשיחא (זה המקום שבו נוסד המסדר לראשונה, אבל לאחר מכן הם עברו לעכו) הכניס אותי עומאר לחדר הדרומי-מערבי. מיד ידעתי שזהו חדרו של השייח’, אינני יודע אפילו כיצד. הייתה בחדר תחושת נוכחות, אולי בגלל החשיבות שמייחסים למקום אנשי המסדר. מכל מקום, משהו המתין לי שם, אולי חלק מרוחו של השייח’. אם אכן הוא הקוטב של הזמן כפי שהחסידים מאמינים, הרי שהוא לא מוגבל לזמן ולמקום. ואולי אפשר להרחיב את מושג ה”חי לחי” שעליו מסתמכים הסופים למאורעות החיים עצמם ולעולמות הנסתר.

אחד מעיקרי האמונה היהודית הוא הציפייה למשיח, כולנו מחכים לו כבר הרבה זמן, אבל אולי הוא בעצם מחכה לנו, אולי הוא נמצא כל הזמן סביבנו אבל אנחנו לא שמים לב? לא רואים? אולי הוא לאו דווקא אדם רכוב על חמור לבן, אלא סוג כלשהו של נוכחות?

לפי תפישתי משמעות הזאוויה של האדם היא שינוי בהתייחסות הכרוך במעבר משימוש במערך מושגים אחד הקשור למדידה פיזית, לשימוש במערך מושגים אחר שקשה להגדיר אותו במונחים הרגילים של השפה שלנו, מכיוון שהיא מותאמת לעולם החושים. אבל כיצד עושים את התפנית הזו? את המעבר ממישור מודעות אחד, שאפשר לקרוא לו דו מימדי או תלת מימדי, למישור מודעות אחר? הנמצא מעבר לזמן ולמקום, ומחבר אותנו עם הנצח והרוח.

לאחר שהשינוי קרה על עומאר, לאחר שעבר את הזאוויה (תפנית) הרוחנית האישית שלו דרך מפגשו עם השייח’ אחמד יאשרוטי, הוא השתנה, נהיה יותר סבלני וסולח. הדעות שלו היו שונות. השייח’ השפיע עליו. הוא דיבר עליו גם בשבועות האחרונים שלו בבית חולים, בכל פעם שהיה מדבר עליו העיניים שלו התמלאו דמעות. הוא הושפע ממנו מאד. אחותו הודה סיפרה לו פעם על חלום שבו כמו היה לה מגע יד עם  השייח’ והיה מעין חשמל בין הידיים, עומאר אמר לה שזה ה”חדרה” – קישור רוחני.

לאחר התפנית, הזאוויה הרוחנית, בילה עומאר את שארית חייו בלחדש ולבנות את הזאוויה הפיזית של המסדר השאזלי יאשרוטי בעכו. אלא שעבור עומאר הזאוויה לא הייתה רק הבניינים, אלא כל ההתרחשות שקרתה סביבם, הוא הרגיש את האנרגיות של הזאוויה, שנובעות אולי מהקדושים שקבורים בה, וידע עמוק בתוכו שאפשר לבנות סביבם מקום שיעשיר את כל מי שיבקר בו: אנשי המסדר, אנשים מעכו, מבקרים מכל רחבי הארץ והעולם. ישנה את חייהם, יהווה מעין זאוויה עבורם. הוא גם הבין שלא מספיק לבנות מקום פיזי, צריך ליצור סביבו גם התרחשות, שיחות, פעילות חברתית, מפגשים עם העולם שבחוץ, ובכלל זה החברה היהודית.

עומאר ביחד עם המתוואלי הנוכחי ואנשים נוספים מהמסדר רצו ליצור בעכו גן עדן עלי אדמות, מקבלים השראה מהשייח’ ומאמינים בחזון שלו, המתערבב ומופיע לפי הבנתם דרך החזון שעולה בתוכם. כולנו מחכים כל הזמן שמשהו טוב יקרה לנו, מקווים שיש שם מישהו שמחכה לנו הרבה זמן, ומה שבא לאחר מכן הוא שאנחנו מייחלים לעשות משהו בעל משמעות, ושמחים שיש לנו הזדמנות לכך. אנחנו רוצים להאמין במשהו שיסחוף אותנו, ומוכנים ללכת אחריו. וזה מה שעשו עומאר ואחרים שנתגייסו לטובת החזון של הקמת הזאוויה בעכו, ועל כך מספר הספר הזה.

אלא שהיה בעומאר משהו נוסף: הוא הבין שבכדי שמשהו יקרה בזאווייה, מעבר לבנייה והעשייה, משהו אמיתי הקשור לעולמות הרוח. הוא צריך לתת לזה מקום, קודם כל בתוכו. לתרגל את התרגולות של המסדר, לשים לב אל הטבע. ואחר כך לתת מקום לדברים לקרות גם בעולם החיצון, דרך סימנים הבאים מאחרים ואירועים. ואכן הייתה מסביב לזאוויה התרחשות פלאית, לעיתים היא ניקזה אליה התנגדות וביקורת, את הכוחות השליליים, אבל עומאר לא שם לב, ממוקד בחזון שלו.

במילים אחרות, מה שעומאר ניסה לעשות, לפי הבנתי, הוא להעביר את החוויה של הזאוויה האישית רוחנית שלו, המפגש שלו עם השייח’, לבניית מקום בעכו שדרכו תוכל לעבור חוויה מעין זו לאחרים, למעשה לכל העולם. הוא ניסה ליצור מקום קדוש, על כל מה שמשתמע מזה, מאמין שבכך הוא ממלא את רצונו של השייח’. מרגע שהוא הפך חסיד של המסדר נשזר גורלו בגורל הזאוויה בעכו, גם במובן הפיזי, בהיותו אחראי על השיפוצים של המקום, וגם במובנים אחרים.

אני תקווה שדרך קריאת סיפור חייו של עומאר, דרך ביקור בזאוויה שהוא היה אחראי על הקמתה מחדש, תוכלו גם אתם לעבור במידה מסוימת את החוויה שהוא עבר, שזה יגרום אצלכם לתפנית. אני לא מסכים עם קביעתם של הסופים שהדרך הרוחנית לא יכולה לעבור דרך ספרים (למרות שאני יכול להבין מאיפה זה בא ולהסכים עם הקביעה הזו חלקית), אני חושב שגם עומאר לא הסכים לכך בעמקי ליבו. ספרים מאפשרים לנו לעבד את מאורעות החיים, להשלים תהליכים, מלמדים אותנו להיות לבד עם עצמנו, עם הרגשות שלנו, ולהרגיש טוב עם זה.

ספרים יכולים לעשות שינוי באדם, דרכם יכולה רוח של מישהו אחד לעבור למישהו אחר. לפעמים כשאתה קורא ספר זה כמו לפגוש חבר. לזמן קצר אחד האדם שכתב את הספר, או עליו מסופר, נהיה חבר שלך. עומאר היה חבר של הרבה אנשים דרך הספרים שהוא קרא והמחשבות שלו, אז אתם יכולים להמשיך ולקרוא…

האישה והילדות שאיתו

פטנה ראיס נולדה ב1971 למשפחה ירושלמית שעבר לירדן. אביה ממשפחת חוסייני והיה להם בית בוואדי גוז’ ואימא ממשפחת דג’אני, שתי משפחות הקשורות לאצולה הפלסטינאית. סבתה שנקראה שוקרן, הייתה חברה במסדר השאזלי יאשרוטי ותלמידה של שייח’ה בשם סידי פטמה, שהייתה המוקדאם (נציג המסדר) בירושלים. היא הכניסה את בנותיה בסוד הלימוד, וגם את נכדותיה, ובכלל זה את פטנה. וכך, כבר מגיל קטן היא הייתה מבקרת בזאוויה, והפכה לחלק ממעגל נשים המקורב לאשת השייח’ אחמד יאשרוטי, שאיתה הן היו לומדות פעם בשבוע, מאזינות לשיעורים או עוסקים בפרשנות על דבר זה או אחר.

עוד שהייתה ילדה עשתה את הבאיאה – טקס הכניסה הרשמית אל המסדר שבו המאמין מחזיק את ידו של השייח’ או נציגו המוקאדם ונשבעה אמונים לדרך. כשהתבגרה עבדה בתור מורה לאנגלית ולא תכננה להתחתן.

ב1996 ביקר עומאר למשך יומיים בזאוויה בירדן ביחד עם אחיו חאדר וכמה אנשים נוספים בכדי לדון בענייני הזאוויה. עומאר עדיין לא מונה כמתוואלי של המסדר אך היה כבר בסוד העניינים. ביום שהם הגיעו הזמינה אשת השייח’ את פטנה, אחותה ואימא, לפגישה ולאחר מכן ביקשה ממנה שתבוא לארוחת צהריים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבו פגשה (ראתה) את עומאר, לפי דבריה המפגש היה מתוכנן. כבר באותו הביקור, ביום למחרת, הציגו ביניהם ואשת השייח’ הודיעה לה שעומאר  הולך להיות בעלה, וכנראה שהשייח’ עשה את אותו התהליך עם עומאר.

פטנה הייתה בשוק, הם נתנו להם זמן לדבר ביניהם, וכשאשת השייח’ שאלה אותה מה היא חושבת עליו, היא לא יכלה להגיד לא. הכל קרה מהר מאד. אחרי חודש עומאר הגיע עם המשפחה לירדן והם התארסו, זה היה בנובמבר 1996. חודש לאחר מכן היא הגיעה לעכו עם משפחתה לחתום על הכתובה, ובמאי 1997 הם נישאו.

אלו לא היו נישואי אהבה מלכתחילה, אבל ככל שעבר הזמן הקשר ביניהם התהדק, התפתחה חיבה והערכה הדדית ובעקבותיה גם הגיעה האהבה. לאחר שנולדו הילדות עומאר הרגיש שיש לו משפחה, שיש מי שאכפת לו ממנו כאדם, אבא, כבעל. בשנת 1998 נולדה סירין ובשנת 2001 ריינה. עומאר לקח אותם לזאוויה כילדות. הזיכרון הראשון של ריינה מהזאוויה הוא שהיא לא יכלה לעלות בכבש אל הגג והוא החזיק בה. בכריסטמס הוא הזמין את המקהלה של טרה סנטה ואחותה ריינה שהייתה בכיתה ד’ שרה שם. יום אחד היא שאלה אותו האם הם סופים?
והוא ענה ש”הוא בתהליך”.

סירין מספרת שעומאר היה קם בבוקר ועושה מדיטציה, הוא היה יושב כל בוקר בכורסא בשקט שעה, חצי שעה, לפני שיוצא לעבודה, ואסור היה להפריע לו, אם הפרעת הוא לא היה עונה. הוא אהב את הים ואת הגולן, ראש הנקרה, רק לשבת לפני הגלים, לחשוב. לקח אותן בשבתות לפארק גורן לעשות ברבקיו, וגם צירף אותם למפגשים עם קבוצות, לקח אותן לטקסים. כשהייתה בת שמונה הוא לקח אותה איתו לשייח’ בירדן והסביר לה על החדרה, שהיא דרך להתחבר עם אלוהים, והיא הרגישה אנרגיה. תמיד אמר שהכל בסדר ושמר את הבעיות לעצמו, אבל הן ידעו להרגיש אותו.

כשהן למדו לבגרות הוא היה מנתח איתן שירים, ודרך זה לימד אותן על הסופיזם. על “חדרה מוחמדיה” שהיא הנוכחות של האור של מוחמד, עומאר אמר שזאת האהבה שבזכותה העולם מתקיים, הוא ראה בשיר על אהבה שנקרא “קורא הקפה” The Coffee Cup Reader של עבדל חלים חפז אותו למדו לבגרות – שיר סופי, האהבה שיש לו לאישה, היא האהבה שיש לנו לאלוהים, ככל שתאהב יותר אזי קשה יותר. קשה לשמר את האהבה הזאת בתוכך. ככל שתאהב יותר זה לעולם לא מספיק. כשהמשורר אומר שאתה תהרס אם לא תגיע אליה, לא תתקיים, אפשר להבין זאת באופן חיובי כהיעלמות האגו.

עומאר אהב שירה באופן כללי והזכיר רבות את שמו של איבן אל פריד, המשורר הסופי הגדול ממצרים (1181-1234), הוא נחשב לגדול המשוררים המיסטיים הערבים ושיריו משמשים עד היום במסדר השאזלי יאשרוטי. המוטיב המרכזי בשיריו הוא האהבה, וכן השיכרון האקסטטי שנמשל לשיכרון היין, שתי היצירות החשובות שלו נקראות “השיר של הדרך הסופית” ו”פואמת היין”

מתוואלי של המסדר

המתוואלי (אחראי על הנכסים) של המסדר השאזלי יאשרוטי בישראל לפני עומאר היה דוקטור מחמוד עבאסי, משורר, סופר, ואחד מענקי התרבות הערבית בארץ.

עומאר החל לבקר בזאוויה בעכו ולהיות חלק מהמסדר בעכו בשנת 1995, בהתחלה הוא בא עם אחמד אבו אל הווא, מהנדס מירדן, שהיה לו בית בירושלים, ולימים הוא כתב ספר על הטריקה (מסדר), ספר שהוא בחלקו פילוסופי. אחמד אבו אל הווא היה אדם רוחני, הוא ידע איך לדבר עם עומאר.

בשנת 1996 ארגן עומאר את הביקור של השייח’ בעכו לכבוד חגיגות מאה שנה לעלי נור א דין. עכו מעולם לא ידעה אירוע כזה, אנשים הגיעו מכל העולם בכדי לפגוש את השייח’, מברזיל ומאפריקה, אימא עשתה סעודה בבית המשפחה אליה הגיעו אנשי עסקים גדולים מכל העולם, הם עמדו בחוץ על המדרכה כי לא היה מקום בתוך הבית. ואחרי שנקראו לאכול אף אחד לא העז להתחיל עד שהגיע השייח’ ואמר להם בנים תשבו. “וזה היה עומאר שארגן את הכל” אומרת אימו בגאווה.

בשנת 1997 מונה עומאר למתוואלי של המסדר, בשנת 2000 ממנה השייח’ אחמד יאשרוטי מוקאדם חדש לעכו, את האב (שם) חרוף שתומך בפעולותיו של עומאר, הבן שלו שכיום הוא המתוואלי הנוכחי הופך כבר מהתחלה לחבר של עומאר וככל שהזמן עובר הופך לעוזרו ויד ימינו.

המתוואלי הנוכחי מספר שכשעומאר הגיע לזאוויה לראשונה הוא נכנס עם אחיו אחסן, הם היו קוראים את הווזיפה, והוא הרגיש שלפניו בן אדם עם עומק, שאי אפשר להכניס אותו למסגרת, או לראות את סופו. השאלות שלו וההתעניינות משכו אותו, נוצרה כימיה. הוא הרגיש כאילו הוא מכיר אותו מממקום כלשהו ומזמן אחר (תחושה נפוצה אצל הסופים הנובעת מהאמונה שהנשמות שלהם היו מחוברות יחדיו לפני הלידה, מעידות על אלוהים שהוא ריבונם).

מדוע עכו?

לעומאר היו תפישות עמוקות מאד לגבי הזאוויה והתפקיד של שלושת האבות (השייח’ים) המייסדים בה. הוא כמו חי אותם, קורא את כתביהם וחושב עליהם. עם השייח’ הרביעי בשלשלת (אחמד יאשרוטי) הוא היה מחובר בכל נימי נפשו. מכוח הכושר האינטלקטואלי הגדול שלו ויכולת הדימיון וההפשטה, נדמה לי שהוא הצליח להתחבר למהותם של השייח’ים, הנתפשים על ידי אנשי המסדר כישות אחת.

בפרקים הקודמים סיפרנו ארבעת השייח’ים מנקודת מבט חיצוני בשלושת הפרקים שלפניכם אספר על שייח’ עלי נור א דין, שייח’ אל האדי יאשרוטי, ושייח’ אחמד יאשרוטי מנקודת מבט פנימית, נקודת מבטו של עומאר כמו שאני מבין אותה.

ראשון ובעל העוצמה מבן השייח’ים היה עלי נור א דין מייסד המסדר, הוא הקוטב, הציר שסביבו הכל סובב. אבן הראשה, נקודת התפנית. לפי עומאר מה ששייח’ עלי נור א דין חידש מתבטא באמרה שלו “אתה והאלוהים שלך”. הוא היה במצב של כיליון באל, שבו הכל הוא בעצם אחד. שייח’ עלי נור א דין הפיץ את תורתו של שייח’ איבן עראבי, שנחשב לאחד מגדולי המיסטיקנים המוסלמים וחותם הקדושים, איבן עראבי הסביר את מבנה העולמות הלא נראים (האידיאות), דרך השמות של אלוהים ותכונות הנביאים, הוא הלך בדרך האימננטית, ואילו לשייח’ עלי נור א דין היה גם את זה וגם את החוויה המיסטית הטרנסנדנטית, הוא נכחד באל, וכיוון שכך ראה שהכל הוא בעצם אחד, שיש את האדם ואת האלוהים ואין ביניהם מחיצות.

כפי שאני מבין זאת כיום ההגעה של שייח’ עלי נור א דין לעכו משולה להגעה של הנביא מוחמד במסע הלילי לירושלים. לא במקרה הוא הגיע לעכו, משהו קרה בארץ בזמן הזה.
לכל תקופה יש את האנרגיה שלה, האווירה שלה, ובישראל בחצי השני של המאה ה19 הייתה אנרגיה מיוחדת, זה מה שמשך כל כך הרבה אנשים מיוחדים לכאן, זה כאילו שהארץ התעוררה לחיים אחרי תרדמה של מאות שנים וכל הקדושה שבה הייתה זמינה לבני אדם, והרי ידוע שישראל היא ארץ הקודש.

עומאר אמר לי פעם שהיו שלושה אנשים גדולים בתקופתו של שייח’ עלי נור א דין שפעלו בארץ, האחד הוא הבהאאוללה, מייסד הדת הבהאית, שהגיע לעכו באותה שנה שבה הגיע שייח’ עלי נור א דין, והיה כלוא במגדל הסמוך לזאוויה, ולאחר מכן פעל במקביל אל שייח’ עלי נור א דין במשך 24 שנה (1868-1992). השני זה הבישוף הפרוטסטנטי סמואל גובאט שהיה הבישוף הפרוטסטנטי הראשון למעשה ופעל בעיקר בקרב האוכלוסייה המקומית הערבית בישראל במשך 33 שנה (1846-1879) מקים מערכת חינוך מודרנית ראשונה מסוגה. והשלישי זה שייח’ עלי נור א דין שפעל בגליל במשך 50 שנה (1850-1899). התפישה הזו של עומאר מראה על היקף ידיעותיו. צריך להוסיף לכך שסמואל גובאט נעזר בחתנו ג’ון זלר  Jhon Zellerויחדיו הם הקימו בית ספר בנצרת ב1868 וכיתות בהרבה כפרים בגליל, כולל בעכו ב1870.

לפי התפישה הבהאית הייתה זו יד הגורל שהביאה את הבהאאוללה לעכו, בתור מייסד של דת חדשה שממשיכה ומקבלת, אוספת אליה, את הדברים הטובים מכל שהיה לפניה, בכדי שתוכל לקחת אותם לעתיד חדש המבוסס על התגלות חדשה. לשם כך היה הבהאאוללה חייב לבוא לארץ ישראל, מקום בו התחילו היהדות והנצרות. הוא נולד במעוז של האסלאם השיעי – איראן, לקח משם מה שלקח והמשיך למעוז של האיסלאם הסוני בזמנו – האימפריה העותומאנית, איסטנבול ואדריאנא, הוא חי כדרוויש סופי בהר כורדיסטן במשך כמה שנים, ואסף אל עצמו את הבראכה והחוכמה הסופית. אבל בכדי להשלים את תהליך ההתפתחות שלו כממשיך הדתות הקיימות והמחדש שלהם, היה צריך להגיע לישראל. ואכן, על הכרמל הוא קיבלת התגלות שנקראת “טבלת הכרמל” שנחשבת כמקבילה להתגלות של הר סיני, ואת הספר הקדוש ביותר של הבהאים הוא כתב בעכו, לא רחוק מהזאוויה.
אפשר להבין את ההגעה של שייח’ עלי נור א דין לעכו באותה הדרך.

פעם שאלתי את השייח’ אחמד יאשרוטי מדוע הטריקה (מסדר) התחילה בעכו? מדוע לא ירושלים?
“זה הכל עניין של איזון”, הוסיף השייח’, “אל עכו הגיעו הבהאים, ועלי נור א-דין נצטווה לבוא לעכו לאזן את השפעתם. ואכן”, הוא הוסיף “הוא הצליח להוציא אותם מחוץ לעכו ולמתן את השפעתם, אחרת כל הגליל היה הופך להיות בהאי”.
הבן של שייח’ עלי נור א דין הוסיף “בניגוד לירושלים, עכו הייתה יותר קוסמופוליטית. היה בה משהו יותר משוחרר”.

באותה שנה שבה מגיעים שייח’ עלי נור א דין והבהאאוללה לעכו, מגיעים גם הטמפלרים למפרץ חיפה ומקימים את המושבה שלהם לרגלי הכרמל. ושנה לאחר מכן כך מגיע הסבא רבא שלי (יהושע שטמפפר) לארץ ישראל לאחר מסע של שבעה חודשים ברגל, כשהתחנה הראשונה בדרכו היא העיר עכו, יש אומרים שהוא היה הציוני הראשון.

עומאר תמיד אמר ששייח’ עלי נור א דין הגיע לעכו בצו אלוהי. לפעמים אנחנו שומעים דברים ומבינים אותם רק הרבה שנים אחר כך. מה זאת אומרת צו אלוהי? זאת הייתה הזאוויה של עלי נור א דין, כל אחד מאיתנו מקבל בשלב זה או אחר של חייו מעין צו כזה, קריאה. עומאר נענה לקריאה שלו, והוא מצא נוחם בכך שהיו כאלו שעשו את הדרך לפניו, מתחבר אליהם על ידי קריאת הספרים וידיעת הסיפור שלהם. על ידי מחשבה עליהם ומעין מדיטציה, הוא הרגיש את נוכחותם, וקודם כל את זו של השייח’ים. מעניין לציין שלאחר מותו נמצא לו בדרך פלא מקום בבית הקברות הישן של עכו מחוץ לחומות, סמוך לקברו של הנביא צלאח, מקום אליו הגיע שייח’ עלי נור א דין לראשונה ושם נפשו שקטה.

עבור עומאר התאאמול – המדיטציה הייתה התרגול המרכזי של הדרך. זה הביא אותו להכרה שהכל הוא אחד. וזה החידוש שלפי דעתו הביא שייח’ עלי נור א דין. דרך התאאמול עומאר הגיע לפנאא (כיליון) בשייח’, ודרך השייח’ לפנאא עם כל היקום.

עומאר חשב שנקודת המפנה, הזאוויה של בני אדם, היא ההבנה שאנחנו חלק ממשהו עצום ונהג לצטט את המשפט “אל תחשוב עצמך כוכב קטן, בך טמון היקום כולו”. הוא טען ששייח’ עלי נור א דין אמר “אם תאהב אותי, אתה תהיה חלק ממני, אפילו תהיה אני”, ונהג לספר על אחד המאמינים שהיה רועה צאן וחיפש את הכבשים האובדות שלו, בדרך הוא פגש אריה, מכיוון שהיה שקוע במחשבות על השייח’ חשב שהאריה זה השייח’ ורץ לחבק אותו. האריה לא פגע בו ובמקום זאת הוביל אותו למקום שבו היו הכבשים.

מעניין לציין שאריה במסורת הסופית מסמל את עלי אבן טאלב, האיש שהיה מצוי בתורת הנסתר, והראשון מבין השלשלת של השייח’ים הסופים של המסדר השאזלי יאשרוטי. האריה שהוא עלי באגדות הסופיות, מוביל את המאמינים אל הפרדס, הפחד מול החיה העצומה הזו הוא הפחד מפני הנסתר.

במילים אחרות שייח’ עלי נור א דין מחדש דרך שבה המאמינים יכולים להתאחד עם הבריאה, להגיע אל האל. אופן חייו ומה שהוא לימד היווה אפשרות חדשה בעולמות הלא נראים, שהתבטאה בהקמת המסדר השאזלי יאשרוטי, ותחילתה של שלשלת חדשה של שייח’ים – מורים. מה שאפשר את זה הוא הכניעה שלו לצו האלוהי, וההתגברות על היצר, האגו, המתבטא, בין השאר, בסמלו של האריה.

טבעם של סמלים, דרך אגב, הוא שיש להם כמה משמעויות, ולכן עומאר כל כך אהב אותם, בתור מתמטיקאי הם היו עבורו מעין נוסחאות מתמטיות שעוזרות לו להבין את מבנה היקום.

שייח’ עלי נור א דין אמר באחד הפעמים שאלוהים לקח חופן מהאור שלו, שהיה המציאות של מוחמד, והוא (האור) נאצל בצורה של חסד, וממנו נוצר כל מה שהיה וכל מה שיהיה. האור של מוחמד הוא הקרן הראשונה של התממשות הנובעת מהאל. אלוהים ברא תחילה אור וממנו את כל שאר הדברים. המשמעות של זה היא שהנוכחות של אור הנביא מוחמד נמצאתא בכל חלקיק וגרגר של קיום וזאת חשיבה מהפכנית. עומאר היה מבין היחידים שהבין אותה לעומק.

אם הניצוצות של האור נמצאים בכל חלקיק של קיום, הרי שאין טוב ורע, אין כופר ואין כפירה. עומאר תמיד אמר שכל הדרכים טובות, אם אתה יהודי תהיה יהודי טוב, ואם מוסלמי אז מוסלמי טוב, הוא הסתמך על פסוק מהווזיפה (התפילה של השאזלים יאשרוטים) האומר הדת לפני אלוהים היא אסלאם (במובן של כניעה, קבלת מרותו של האל), וטען שהפסוק בכוונה לא אומר הדת לפני האלוהים היא דת האסלאם. אפשר היה לכתוב זאת אחרת, אבל המשמעות בפסוק כפי שהוא היא שהדת לפני האלוהים היא קבלה, השלמה והתמסרות, ואת זה יש בכל אמונה.

לפי אחד הסיפורים עבדל בהא, בנו של הבהאאוללה שהיה קרוב אצל המסדר השאזלי יאשרוטי ובן בית אצלם (הוא כתב את הקליגרפיה על הקברים), פנה יום אחד אל שייח’ עלי נור א דין בבקשה להתקבל כחבר בטריקה (מסדר), השייח’ ענה לו שמה שיש בתוכו זה מספיק, והוא לא צריך יותר מזה. אפשר לפרש את הסיפור הזה בכמה דרכים, אחד מהם הוא שבכל דת יש גרעין של אמת.

עומאר התייחס רבות לקשר שבין שייח’ עלי נור א דין לדמותו של ישוע, וזה חשוב מכיוון שישוע הוא בן הגליל ושייח’ עלי נור א דין פעל והתגלה בגליל, באופן כללי ישוע הוא דמות חשובה מאד אצל הסופים והמודל שלהם לאהבה וקבלה ללא תנאי, הסופים קוראים לעצמם “דרך” – טריקה, משום שתכונתה של הדרך היא שדורכים עליה והיא מחזירה תמיכה – אהבה (וזה בדיוק מה שלימד ישוע). לפי דבריו היה מקרה בעכו שבו שייח’ עלי נור א דין החזיר לחיים אדם על ידי זה שאמר שלוש פעמים אללה, אללה, אללה. והיה כומר ארמני שזיהה אותו בשל כך כהתגלמות של ישוע.

בסיפור אחר הוא מספר שהראשונים שהגיעו לקבל את פני ‘קוטב הזמן’ היו הדרוזים. החכמים שלהם בישרו שלפי הסימנים שאותם נתן הח’ליף אל חאכם באמר אללה, כבר לפני 900 שנה, ‘קוטב הזמן’ בכבודו ובעצמו אמור להגיע לעכו באותו זמן. הם שיגרו משלחת בכדי לחפש אחריו ובדקו האם ייתכן שזה שייח’ עלי נור א דין? אלא שזה מיהר ועישן נרגילה מתום כוונה שהדבר ירחיקם מעליו. אצל הדרוזים אסור לעשן.

“זה הוא”, הם אמרו, “אבל לא נוכל לקבלו מכיוון שהוא מעשן נרגילה”.
“אם הייתי מסכים לא לעשן יותר הם היו מקבלים אותי כמנהיגם,” אמר אחר כך שייח’ עלי נור א-דין לחסידיו, “אבל זה היה מרחיק אותי מהייעוד שלי, מכם, ולכן סירבתי”.
מעניין לציין שבאופן עקרוני שייח’ עלי נור א דין היה נגד עישון, וטען שהוא מפר את הסדר הטבעי של הנשימה וגורם למחלות.

בסיפור חייו של עלי נור א דין יש חשיבות גדולה לחסידים, הוא הגיע לארץ בכדי לפגוש את חסידיו, שחיכו לו הרבה זמן. המשמעות החברתית של תלמוד שייח’ עלי נור א דין הייתה שבני אדם הם משפחה אנושית אחת גדולה, ובמסגרתה החזקים צריכים לעזור לחלשים, יש לנו אחריות כלפי כל החברה, ודרך נתינה לאחר אנחנו מקיימים את הצו הרוחני, שייח’ עלי נור א דין רצה להיות מגדלור של אור לכל החברה, לא רק למוסלמים, הוא עסק הרבה במתן בסתר וכיבד את כל בני האדם.

הגליל

עומאר ידע להרגיש אווירות של תקופות היסטוריות, עוד כשהיה ילד היה קורא על אנדולוסיה ומספר לאימו בארוחת צהריים, מעביר אותה לזמנים ומקומות אחרים. הוא הרגיש שמשהו מיוחד התרחש בישראל באמצע המאה ה19, כשהייתה נתונה לשלטון האימפריה העותומאנית – האדם החולה של אירופה, באותו הזמן היו ניסיונות להביא את האימפריה בעזרת רפורמות (שנקראו טנזימאדט) והיא נפתחה לעולם, לרגע היה נדמה שהכל אפשרי ואור חדש וגדול הולך לזרוח, זה היה הזמן שבו שייח’ עלי נור א דין הגיע לישראל[1].

גם בתחילת תקופת המנדט הבריטי הייתה תחושה שהכל אפשרי, שאנחנו בתקופה של פעמי משיח, החברה והתרבות בארץ היו רב תרבותיים ורבי גוונים, ובאופן כללי אנשים כיבדו זה את זה, לא הייתה עדיין מלחמה בין יהודים וערבים והעדות השונות שיתפו פעולה אלו עם אלו. וכך, לדוגמא, קם בירושלים שולחן עגול שנקרא “החברה למען ירושלים” והוא כלל את נציגי כל העדות והשלטון, לפתע המודרנה נכנסה לארץ, נבנו מסילות ברזל והופיעו מים זורמים בברזים וחשמל בבתים.

כשאנחנו חושבים על תקופות בעבר יש לנו נטייה לבחון אותם דרך משקפיים של ימינו, דרך תחושות ומושגים של עכשיו, וזה נכון גם בחיים הפרטיים. אבל במונחים של אווירה, יש זמנים שבהם יש הרשאה ואור גדול שזורח, ויש זמנים שבהם השערים נסגרים. הבעיה היא שאנחנו לא זוכרים את האווירה שהיינו חלק ממנה פעם, וזה מה שמפריע למשל לזוגות שנפרדים. פעם היה ביניהם משהו, איזושהיא פלזמה של חיבור, והנה הם נפרדים ופתאום זה היה כלא היה, הם עוינים אחד לשני. ובעצם הם עוינים לעצמם, מכיוון שמה שהיה הוא חלק מהם.

באותו האופן לפעמים יש תחושות של אחווה בין אנשים, ויקטור טרנר קרה לזה קומיטאס, וזה קורה לדוגמא בצבא או בבית הספר, ואז יש את ההוויה שנקראת כיתה זו וזו, או מחלקהה זו וזו שגובשה באש ובמים, צורפה זוקקה וכבר היא קולקטיב שהוא מעבר לפרט שכולם מרגישים חלק ממנו. ולעיתים יש גם חיבור בין מקום, בני אדם וזמן, וחיבור כזה קרה ברמה זו או אחרת בארץ ישראל של שנות ה20, במיוחד באזור הגליל. זה לא נכון שתמיד הייתה עוינות בין יהודים וערבים, עד למאורעות תרפ”ט היו יחסי שכנות טובים בערים העתיקות, וגם החלוצים כמו הסבא רבא שלי טיפחו והעריכו את הקשרים עם השכנים.

אחד המרכזים של הפעילות הכלכלית והשיתוף בתקופת המנדט היה מפרץ חיפה, צריך לזכור שהעיר חיפה הייתה עיר מעורבת עד מלחמת השחרור וראש העיר היה ערבי. זה לא אומר שלא היו קיצונים ובעיות, המרד הערבי היכה גם בגליל, אבל לא באותה מידה כמו השומרון או אזור חברון. הגליל שמר על הציביון התרבותי שלו, בכרמל נערכו תהלוכות לכבודה של מריה – גבירתנו של פלסטין, משפחות המכובדים מעכו כגון שוקיירי ניהלו דיאלוג עם היהודים.

אפשר להגיד ששנות ה20 היו תור זהב של הגליל, יכולת לנסוע בביטחון לכל מקום, וזאת הייתה תקופה של פריחת המסדר השאזלי יאשרוטי. בזמן זה קיבל את שרביט הנהגת המסדר שייח’ אל האדי יאשרוטי ובזכות החזון שהיה לו והזיכרון של מה שאפשרי מהתקופה העותמאנית, הוא הצליח לנווט את ספינת המסדר על פני תקופה של חמישים ושלוש שנים (1927-1980) של מים סוערים.

עם התדרדרות היחסים בין העדות בהמשך תקופת המנדט הוא הטיף לסובלנות ודיאלוג, מגן על הנוצרים והיהודים ויוצא כנגד הקיצוניות של המופתי – חאג’ אמין אל חוסייני וסיעתו. שייח’ אל האדי היה אמיץ ולא פחד מאף אחד, הוא ראה באנשים כולם חלק מקולקטיב אנושי אחד (המונח בסופיות נקרא sic), שבו יש מגוון של צבעים וגוונים, כפי שאומר הפסוק הקוראני: “בני אדם! אנחנו בראנוכם מאיש אחד ומאשה אחת, ונפרידכם לגויים ולשבטים למען תאהבו איש את אחיו” (סורת החדרים פסוק 13).

שייח’ אל האדי היה במידה רבה אידיאל עבור עומאר שלמד ממנו לתרגם את האידיאולוגיה הסופית למעשה, לנקוט עמדה ולא לפחד להביע אותה בציבור, הוא למד ממנו שמה שאפשרי בארץ הזו, ובמיוחד בגליל ובעכו, זה רב תרבותיות. מבחינתו של עומאר הלאומיות הייתה תפישה לא טבעית שהתחילה באמצע המאה ה19 (אביב העמים), והמדינה מוסד מלאכותי. במקום זה צריכה לבוא רב תרבותיות: מבנה שלטוני חדש שבמסגרתו יוכלו לחיות זו לצד זו תרבויות, עדות ודתות שונות בהרמוניה, כבוד הדדי, ותוך כדי שיתוף פעולה מעשיר. עומאר חשב והרגיש שבאופן בסיסי אין קונפליקט בין בני הארץ הזו, ושיש אפשרות שנוצרים, דרוזים, בהאים, מוסלמים ויהודים, יחיו יחדיו בשלום, כפי שהיה בגליל (לפי תפישתו) לפני מאה שנה.

המשך בחלק הבא – לחצו לקישור: סיפורו של עומאר ראיס חלק שני.

[1] אבל אז האימפריה התכנסה בתוך עצמה בעקבות מלחמות הבלקן, עלייתו לשלטון של עבדל חמיד, וחזרה אל השמרנות והמחלוקת.