התפתחות אידיאל הסגפנות והקדושה באסלאם

מוחמד במידה רבה מאמץ את אידיאל הסגפנות הנוצרי, אידיאל הדבקות ועבודת האלוהים, וזאת ביוצא מהכלל אחד: הוא לא מאמץ את הנזירות. אחת הסיבות לכך כנראה הייתה שהדגם של נצרות שעמד לפניו היה דגם של נצרות נסטוריאנית, שבה יש דגש חשוב על נישואין.

באיסלאם יש דגש על כך שיש אנשים שמקורבים לאלוהים (סורה 3, 40). יש אפשרות לאיחוד מיסטי. אלוהים ידריך אליו את אלו שמתכווננים אליו, האפשרות של תקשורת בין אלוהים לאדם מתבססת על העובדה שאדם מורכב לא רק מגוף אלא גם מנפש, המהות של האדם היא הלב שמכיל את הסוד והמקדש הסודי של המודעות – סיר, שעל ידו אלוהים יכול לדבר לאדם, ושבו הסודות של אלוהים מתגלים. לאדם יש גם נפס שזה נפש הגוף, שזה האגו, שמוליכה את האדם לטעות.

חדית: אלוהים אומר: אני נוכח כשמשרתי חושב עלי, אני אתו כשהוא זוכר אותי…. מי שמחפש להתקרב אלי בסנטימטר, אני אחפש להתקרב אליו במטר, ומי שחושב להתקרב אלי במטר, אני אחפש להתקרב אליו בקילומטר, ומי שהולך כלפי, אני ארוץ כלפיו."

אבו הוריירה אומר (תיאורית הראי) כשמאמין אמיתי עושה חטא, כתם כהה נוצר בלבו, ואם החטאים שלו מתגברים, הכתם הכהה מתגבר, כך שהוא משתלט על כל הלב. מפני שכתם זה הוא החלודה שאלוהים הזכיר בהתגלותו: סורה 83, 14 "מעשיהם הרעים שצברו העכירו את לבותיהם."

חדית: הנביא אומר: יש מירוק לכל דבר שנהיה חלוד, והמירוק עבור הלב הוא הזיכרון של אלוהים.

באסלאם הקדום היו את אנשי הספסל – אהל אל סופה, שהקדישו עצמם לחיים דתיים, שישבו על ספסלי אבן מחוץ למסגדים, ומכאן שמם, מקבלים תרומות מהמאמינים. הם היו יותר משלוש מאות, ולא זרעו ולא רעו, לא סחרו, הם אכלו במסגד וישנו שם. הנביא היה מיודד אתם וביקש מאנשים לכבד אותם ולהכיר במעלותיהם. האנשים הללו חיו חיי קדושה ועוני, דבקים בתפילה ובוכים הרבה על חטאיהם.

במאה הראשונה לספירה המוסלמית יש סגפנים שלובשים מעיל צמר לבן, כמו הנזירים הנוצרים, והם ידועים בכמה שמות: סגפנים – זוהוד. אנשים מאמינים – נוסק, אלו שמקדישים חייהם לקריאה קדושה – קורה, מטיפים פופולריים – קוסס, נזירים – רוחבן, בוכים – בכאון.

אחד הבכיינים הראשונים הייתה אישה בשם סוואנה. שאמרה: הלוואי שבכיתי דם, וגם אז לא הייתי מרוצה. היא אמרה: תן ואלו שאינם יכולים לבכות ירחמו על אלו שבוכים, מפני שזה אשר בוכה, בוכה רק מכוח הידיעה של חטאיו והסטיות שלו". סוואנה מעולם לא שמעה את שם האלוהים מבלי לבכות.

אבו סולימן אומר: כשהלב בוכה על מה שאיבד, הרוח שמחה על מה שמצאה.

כותב איבן חלדון: "דרך החיים שאומצה על ידי הסופים הייתה מופעלת החל מתחיל האסלאם ונפוצה בקרב מלווי של הנביא ותלמידיהם, ונחשבה להיות הדרך של אמת והדרכה. היא התבססה על דבקות וייחוד לאלוהים והוויתור על כבוד וגאווה של העולם הזה, והחשבת שום דבר, תענוגות ועושר ותהילה, והיא כללה התבודדות לצורך תפילה. דבר לא היה נפוץ יותר בקרב החברים והאחרים של המאמינים בימים הקדומים, וכאשר האהבה של העולם התפשטה במאה השנייה להיגרה, ויותר מאוחר , ורוב האנשים הרשו לעצמם להיגרר למערבולת של העולם, אלו שדבקו בחסידות נקראו סופים".

כנראה שהסופים הופיעו לראשונה בכופה עיראק. אבו הישאם שמת ב777 מוזכר כזה שלו ניתן התואר הזה לראשונה, אדם אחר מכופה שנקרא אל סופי היה גביר בין היאן, אלכימיסט שיעי. ההופעה של הסופיות בכופה מרמזת אולי על מקורות שיעים והשפעות הלנו נוצריות.

הצום האמיתי בשביל הסופים הוא לא רק הימנעות מאוכל. ישנם שלושה סוגים של צום: הצום הרגיל, צום מסוג מיוחד, אלו מהמאמינים שנמנעו מרגשות שליליים, וצום מסוג מאד מיוחד, המובחרים שבמובחרים, הסופים המושלמים שנמנעו מכל מחשבה חוטאת.

כותב אל ראזלי על הוויתור של הסופים: הדוקטרינה שמטרתה מצב זה של וויתור מורכבת מידיעה שמה שמוותרים עליו אין לו ערך בהשוואה למה שמקבלים. זה כמו ידע של סוחר שיודע שמה שיקבל בתמורה למרכולתו שווה עשרות מונים יותר ממה שהוא מוכר…"

הוויתור הוא לא רק על העולם הזה, אלא גם על העולם הבא: "התכונה של סופי אמיתי היא שהוא אדיש לעולם הזה וגם לבא" כותב אל קושיירי.

דול נון אומר על הסופים: אלו שהעדיפו את אלוהים על פני הכל, וכך הוא העדיף אותם על פני כולם.

הצעד הראשון בדרך הוא חרטה. דול נון אומר שחרטה היא משלושה סוגים: חרטה של חטא, זו של הנבחרים – חרטה משכחה והזנחה, וזו של הגנוסטים, הנבחרים מהנבחרים, חרטה מהכל חוץ מאלוהים.

גונאיד אומר שהחרטה האמיתית היא לא לזכור את החטא אלא לשכוח אותו. "המאמינים האמיתיים לא זוכרים את חטאיהם, מפני שלבותיהם עסוקים בהוד של אלוהים ובזכירה התמידית שלו."

עוני, וויתור, תלות, אמון, הם תחנות הבאות בדרך. תחנה נוספת היא סיפוק ושביעות רצון, שכל מה שקורה זה מאלוהים והמאמין מסופק בכך. , תחנה נוספת זה הזיכרון של המוות.

מוחשבי אומר: הזיכרון של המוות הוא תחנה בשביל המתחיל וגם תחנה סופית לחניך. זה כך מפני שהתחנה שייכת למתחיל בכך שזה הדבר הראשון שתופש את תשומת לבו, ולכן הוא עוזב את החטא מפחד העונש, וכשהזיכרון של המוות עולה בלבו, התשוקות בתוכו נהרסות. בקשר לזה שכבר קיבל הסמכה, הזיכרון של המוות שלו הוא האהבה שלו, והבחירה של זה יותר מהחיים בעולם הזה של צער, ושממנו לבו פונה בגעגועים לאלוהים ולמפגש אתו, בתקווה שיוכל להסתכל על פרצופו ולחיות בקרבה אליו, כשלבו מתמלא ביופי של התפישה של אדונו, כפי שנאמר "הגעגוע של הצדיק לאלוהים נמשכת הרבה זמן, אך אלוהים רוצה עוד יותר לפגוש אותם".

מוחשבי – מחשב החשבונות Harith al-Muhasibi.

מוחשבי (781-837) נולד בבצרה שהייתה כנראה המרכז הסופי החשוב ביותר בתחילת המאה ה9. שלטון השושלת העבאסית בבגדד הביא לפריחה של לימוד והשכלה, פיתוח המחשבה התיאולוגית אסלאמית, גיבוש ואיסוף החדית' והתפתחות ההלכה, במקביל לכך התפתחה הפילוסופיה הסופית שהוא היה אחד ממייצגיה הגדולים.

מוחשבי הדגיש ידע, אבל מסוג מסוים. לפי דבריו ישנם ארבעי סוגים של ידע:
ראשית ידע של אלוהים – הידע של אחדותו וכוחו שיוביל אדם לשינוי, כשהוא מפנה גבו לכל שקשור לעצמי האגואיסטי ולעולם, ומחיש צעדו אל האל.
שנית ידע של האויב של אלוהים (השטן)  – המכין אדם לקראת המהמורות בדרך התלולה.
שלישית ידע של העצמי הנמוך – ידע של החלקים שבנו הנוטים לרוע שיאפשר כיבוש שלהם.
ורביעית ידע של עבודת האלוהים – שיאפשר לאדם להתקדם בדרך הנכונה.

מוחשבי טען שידע הוא מקום השלמות, ובורות מקום החיפוש, ידע מביא אדם לרמה של שלמות, אך בורות לא מרשה לו לעבור את הדלת. ידע הוא אמת, הוא גדול יותר מפעולה, מפני שאפשר לדעת אלוהים על ידי ידע, ואי אפשר למצוא אותו על ידי פעולה. אם זה היה אפשרי למצוא את הדרך אליו מבלי ידע, הרי הנזירים הנוצרים היו רואים אותו פנים אל פנים בזכות סגפנותם, אלא שמי להגיע אל האל זה המוסלמים בזכות הידע הקיים בקוראן. בורות היא תכונה של העבד, אך ידע הוא תכונה של אלוהים עצמו. אלוהים שותל בלב המאמינים את האהבה אליו, ובלב אחדים את הידיעה האמיתית, גנוסיס.

מוחאשבי הדגיש את תרגול החשבון הפנימי – מוחאסבה (וכך זכה לשמו) כדרך להגיע לשלמות, שבמהותו ידע של השטן והעצמי הנמוך. ומשום כך על האדם להיות כל הזמן בדין וחשבון עצמי.

המוחאסבה הוא כמו יום דין קטן שהאדם עושה לעצמו בסוף כל יום, ועל ידי כך משפר את מצבו ביום הדין הגדול בסוף החיים (השינה אצל הסופים, כמו אצל הנוצרים בימי הביניים, נחשבה למוות הקטן לעומת סוף החיים – המוות הגדול).
התלמיד הסופי צריך להימנע מכל מה שנגד האלוהים, ולעשות יותר מכל מה שבעדו. בסוף כל יום, כמה דקות בלילה, עליו לערוך את החשבון ולתקן את דרכו בהתאם. כפי שאני מבין זאת החשבון איננו רק עניין רגשי, אלא צריך ממש לעשות אותו: כמה זמן ביום הקדשתי לאלוהים וכמה לענייני דיומא, כמה פעמים התרגזתי וכמה פעמים הייתי נדיב, וכן הלאה.

מוחשבי הדגיש את המאבק בתכונות השליליות, משמעת והתבוננות פסיכולוגית. אחד העזרים במאבק עם החולשות הוא לזכור בכל רגע את המוות. לזכור שהחיים קצרים ובסופם אנחנו צריכים לתת את הדין. הוא אמר:  "הזיכרון של המוות של האדם הוא האהבה שלו".

מאמרותיו

"שים את נשמת הגוף (הנשמה הנמוכה, לפי הסופים יש לנו שלוש נשמות) שלך היכן שאלוהים שם אותה, ותאר אותה כשם שאלוהים תיאר אותה.. מפני שבין אם תהיה משרתך, היא מהשטן, ואם היא תשתלט עליך, השטן בתוכה. כל מה שבה ממנה הוא רמאות, ואין צורך שלה שהוא מהולל, או נוטה אל האמת. כאשר אתה מקווה שנפטרת ממנה, היא מתחזקת בתוכך, וכאשר אתה מתרשל לבחון אותה, אתה תיפול תחת שליטתה, ואם תיחלש במאבקיך כנגדה, אתה תנוצח, ואם תלך בעקבותיה בתשוקותיך, אזי תגיע לגיהינום. אין בה אמת ולו כל נטייה לטוב, היא מקור של צרות ומקור כל הרע. אין איש יודע אותה חוץ מבוראה. זאת חובתך לבחון את האגו באופן שוטף, ולחפש לדעת אותו ואת הדרכים להתנגד לו, ולהלחם בו בכל מה שהוא מעלה בתוכך"

ראבעה אל עדוויה – משוררת האהבה Rabaa Al-Adawiya

אחד הסופים הראשונים והחשובים ביותר (המופיע גם בשלשלת המסירה של המסדר השאזלי) היה חסן אל בצרי, שנולד במדינה בשנת 642 לאישה שהייתה מקורבת למשפחת הנביא, הוא היה דור שני לאנשי הספסל וקיבל מהחברים של הנביא מוחמד ובמיוחד מעלי אבן טאלב, הרבה מאד מהידע הנסתר.

הוא היה סגפן שמדגיש את חיי העולם הבא, ההבל של העולם הזה, אהבת האל, התפילה והדבקות (התחיל את השימוש בחרוזים בתפילה וחזרה על שם האל), ובנוסף לכך היה גם שופט ומעביר מסורה. חסן אל בצרי נפטר בגיל 86 שנת 728, אבל לפני מותו הוא היה מעין מורה רוחני של נערה צעירה בשם ראבעה אל עדוויה, שהפכה להיות משוררת האהבה המוסלמית, ואחת הסופיות הראשונות, הגדולה והקדושה מכולן.

ראבעה נולדה כנראה ב714 ונפטרה ב801 (למרות שיש חוקרים שחושבים שהיא נולדה ונפטרה 50 שנה מאוחר יותר), היא נולדה למשפחה ענייה והוריה נפטרו בצעירותה, ולכן נמכרה לעבדות, אך שוחררה על ידי אדונה שהתעורר יום אחד באמצע הלילה וגילה שהיא מתפללת בדבקות, מרחפת באוויר ומנורה פלאית זוהרת מאירה מעל ראשה.

ראבעה אהבה את האלוהים לא מתוך רצון להשיג משהו, כמו להגיע לגן העדן, וגם לא מתוך פחד הגיהינום, אלא מתוך אהבה בלבד. המודעות שלה הייתה מודעות אלוהים שלמה בכל אשר עשתה וחשבה. לא היה לה צורך בעולם החיצון. היא הייתה שלמה בתוך עצמה.

יום אחד היא נראתה הולכת ברחובות ובידה האחת דלי מים, בשנייה לפיד אש. "לאן את הולכת?" היא נשאלה וענתה: "אני הולכת לכבות את האש של גיהינום ולשרוף את גן העדן, כדי ששני המסכים הללו לא יסתירו את אלוהים למאמינים."

ראבעה האמינה שגם בחיים הרוחניים ישנו פיתוי להתרחק מהאהוב, הן דרך רצונות שיוצרים התקשרויות לא בריאות, והן דרך פחדים שחוסמים את האמון ההכרחי שצריך להיות קיים ביחסים בן אהובים. התפילה של רביע הייתה "אתה מספיק בשבילי".

בוקר אחד קראה לה המשרתת: "בואי החוצה לראות את מעשיו של האלוהים."
רביע ענתה לה: "בואי פנימה בכדי שתראי מי שעשה אותם."

יום אחד חלמה, ובחלומה עץ ירוק ענק שעליו פרות לבנים, אדומים וזהובים, כמו שלא נראו על פני האדמה, זוהרים כמו כוכבים ושמשות בין העלים הירוקים. רביע התפעלה מהיופי של העץ ושאלה: "למי הוא שייך?" נאמר לה שהוא שלה והפרות הם התפילות שלה לאלוהים. כשהיא הלכה מסביב לעץ, ראתה מספר פירות זהב על הרצפה ואמרה: "היה טוב יותר אם הפרות הללו היו על העץ."

נאמר לה: "הם היו שם, אך את, יום אחד שהיללת את אלוהים חשבת לעצמך: "האם הבצק מוכן או לא?" וכך הפירות נפלו."

יום אחד היא נשאלה: "מה על המשרת לעשות אם הוא רוצה בקרבתו של האדון?"
והיא ענתה: "צריך שלא יהיה לו דבר בעולם הזה ובבא מלבדו."
כששאלו אותה על הכעבה אמרה: "אני צריכה את האדון של הבית, מה העניין שלי בבית עצמו?"

משיריה: "אהבתי אותך שתי אהבות, אהבה אנוכית ואהבה ראויה לך. באשר לאהבה האנוכית, בה העסקתי עצמי בך, ודחיתי את כל האחרים. אך באהבה שראויה לך, אתה מסיר את המסך בכדי שאראה אותך. ובכל זאת התהילה לא לי, לא בזה ולא בזה, אלא התהילה לך, הן בזה והן בזה. אהוב הלבבות, אין לי עוד אחד כמותך. לכן רחם היום על החוטא הבא אליך. הו תקוותי, מנוחתי, שמחתי, הלב לא יכול לאהוב עוד אחד כמותך."

רביע מדברת בלשון האהבה: "הו תשוקתי והעונג שלי, חיי וחברי, אם אתה מרוצה ממני, אז, תשוקת לבי, שמחתי מושגת."

הגנב שהיה לטהור:
סיפור אחד מני רבים על השפעותיה של רביע על אנשים שבאו אליה וחזרו בתשובה.
פעם גנב נכנס לבית של רביע, רצה לגנוב ולא מצא כלום. רביע התפללה. היא ראתה אותו אך לא דיברה אתו, הגנב חיפש וחיפש ולא מצא כלום, התייאש. ורצה לצאת.
אז קראה לו: “הו אתה, בוא אליי, שכחת לקחת את הדבר הזה”, ונתנה לו כד חרס (סמל לטהרה).
הגנב נבהל, לקח את הכד וברח. ביום שלאחריו חזר עם הכד ודפק על הדלת.
אמרה רביע: “בוא תכנס”.
נכנס הגנב פנימה, פנה אליה ואמר לה: “סליחה על מה שקרה, אני חזרתי בתשובה, למדי אותי איך להתפלל ולהיות טהור”.

יום אחד נשאלה מה הם רצונותיה? וענתה כך: "אני משרתת. מה הקשר בין משרתת לרצונות."
וכך אמרה: "הו אלוהי, דאגתי ורצוני בעולם הזה שאזכור אותך, מעל לכל הדברים של העולם הזה והבא, שמכל אלו שבעולם הבא אפגוש רק אותך, רק זאת אומר: יעשה רצונך."

כשהייתה חולה בגיל מבוגר הציע לה מישהו תמרים לחים והיא ענתה: "אני מבצרה, וארבעים שנה גופי משתוקק לתמרים לחות ואני מונעת זאת ממנו, מה לי ולרצונות, רצונו שלו יעשה."

דול נון אל מיצרי – מעביר חוכמת מצרים Dhul-Nun al-Misri.

הסופיות המוקדמת התפתחה לא רק בבצרה או בארץ שם (סוריה וישראל), אלא גם במצרים, שהייתה מרכז הידע של העולם העתיק. המייצג של הסופיזם המוקדם המצרי הוא דול נון אל מיצרי (796-862), הנחשב כמי שהעביר את חוכמת מצרים העתיקה, הגנוסטיות וההרמטיזם, אל הסופיזם. הוא ידע כתב חרטומים, וכנראה שגם את מדעי האלכימיה והאסטרולוגיה ותורת הסוד העתיקה. המונח שבו הוא מרבה להשתמש הוא גנוסטיות, משמעות שמו "זה מן הדג", מרמזת על ידע נסתר.

דול נון הוא הראשון שמשתמש בדימויים של יין האהבה והגביע הנמזג בכדי שהאוהב ישתה ממנו. הוא מדבר על גביע האהבה שנמזג על ידי האהוב ואומר: "שתה את היין של אהבתו לך, כך שהוא יוכל לשכר אותך עם אהבתך לו", או במילים אחרות כפי שעומאר נהג לומר: "אני האהוב, אני האוהב, שניים שהם אחד." הוא הסתיר את ההתנסויות המיסטיות שלו: "בפומבי אני קורא לך אדוני, אבל כשאני בגפי אני קורא לך "אהובי"."

דול נון אומר: הגנוסטים רואים מבלי ידיעה ומבלי מבט, מבלי לקבל אינפורמציה ומבלי מחשבה, מבלי תיאור מבלי להסתיר ומבלי צעיפים. הם לא עצמם והם לא קיימים דרך עצמם. במידה שהם קיימים בכלל הם קיימים באלוהים. תנועותיהם נגרמות על ידי האלוהים, ומלותיהם הם מילות האלוהים, שמבוטאות על ידי לשונם, וראייתם היא הראייה של אלוהים שנכנס לתוך עיניהם. וכך אלוהים העליון אמר: כשאני אוהב את משרתי, אני, האדון, הנו אוזנו, כך שהוא שומע על ידי, אני עינו, כך שהוא רואה על ידי, ואני לשונו, כך שהוא מדבר על ידי, ואני ידו, כך שהוא לוקח על ידי.

דול נון מספר שהוא למד את התורה הזו משפחה אשה כושית שפגש במסעותיו, שעליה הוא אומר: ליבה נפתח על ידי האהבה הגדולה שלה לרחמן ואמרתי לה: "שלום עליך אחותי."
והיא אמרה: "וגם עליך דול נון."
אמרתי: "איך את יודעת את שמי?"
והיא ענתה: "טיפשון, אלוהים יצר את הנשמות אלף שנים לפני הגופים והציב אותם מסביב לכיסאו. אלו שהכירו זה את זה נהיו כעין אחווה, ואלו שלא הכירו לא היה להם מגע אחד עם השני, והרוח שלי ידעה את הרוח שלך באותו מקום."
אמרתי לה: "אני רואה שיש בך חכמת אמת, למדי אותי דבר מה ממה שאלוהים העליון לימד אותך."
ואז היא אמרה: "הו אבו אל פייד, סנן את אבריך כמו במסננת, עד שיתנקה כל מה שהוא לא אלוהים, ולבך יטהר ולא יכיל דבר חוץ מאלוהים המפואר. אז הוא יציב אותך בדלתו, ותהיה לך חברות חדשה אתו, הוא ישקיע בך את אוצרותיו, מפני המסירות שלך אליו."

בעקבות ההתגלות שהייתה לו לימד דול נון תרגולת חדשה והיא ה"שיחה האוהבת של הנפש עם אלוהים" שרוצה רק להיות בנוכחותו ולראות אותו, אותה תפילה שהיא בלי מילים שהיא זו שצריכה להיות בקרב החברים של אלוהים. זהו סוג של מדיטציה – פיקר שהיא המפתח לסגידה, פותחת את הדלת ונותן מקום לנוכחות המלך. בסיום התהליך המתרגל הופך אחד עם האלוהים, ונגלים לו העולמות הרוחניים.

לפי מירצה איליאדה: דול נון היה הראשון שניסח את ההבדל בין המעריפה, ההתנסות האינטואיטיבית באל ובין ה"עילם" ידיעת האל. הוא שלט באמנות הסתרת ההתנסיויות המיסטיות שלו "בפומבי אני קורא לך אדוני, אבל כשאני בגפי אני קורא לך "אהובי". "
הוא היה גנוסטי, וזה הגיוני בהקשר המצרי "הגנוסטי נעשה יותר ויותר עניו עם כל רגע שעובר, כיוון שכל העת הוא קרב יותר לאלוהים."

דול נון מלמד שהנפש התחתונה היא מקום התשוקות החייתיות והרצונות של האני, ועליה צריך להתגבר. הנפש העליונה שכנה עם אלוהים במצב קדם הבריאה, ועל ידי משמעת עצמית היא תוכל להשתחרר מכבלי הנפש התחתונה ולחזור לטהרה הראשונית שלה, וכך להיות מקום המשכן של הגבוה ביותר. דול נון אומר שהוא למד את התורה הזו משפחה כושית שפגש במסעותיו, שעליה הוא אומר: ליבה נפתח על ידי האהבה הגדולה שלה לרחמן ואמרתי לה: שלום עליך אחותי. והיא אמרה: וגם עליך דול נון. אמרתי: איך את יודעת את שמי? והיא ענתה: טיפשון, אלוהים יצר את הנשמות אלף שנים לפני הגופים והציב אותם מסביב לכיסאו. אלו שהכירו זה את זה נהיו כעין אחווה, ואלו שלא הכירו לא היה להם מגע אחד עם השני, והרוח שלי ידעה את הרוח שלך באותו מקום. אמרתי לה: אני רואה שאת חכמה באמת. למדי אותי דבר מה ממה שאלוהים העליון לימד אותך. ואז היא אמרה: או אבו אל פייד, סנן את אבריך כמו במסננת, עד שיתנקה כל מה שהוא לא אלוהים, ולבך יטהר ולא יכיל דבר חוץ מאלוהים המפואר. אז הוא יציב אותך בדלתו, וייתן לך חברות חדשה אתו וישקיע בך את אוצרותיו, מפני המסירות שלך אליו.

דול נון עצמו אמר: ברוך הוא שמטוהר וסגר את הדלת לחטא. ברוך הוא שממהר אל הנצח. ברוך הוא ששומע לאלוהים כל ימיו.

הדרך, אם כן, לדול נון, הייתה בראש ובראשונה תהליך של טיהור בכדי שהנפש תשוחרר מהכבלים של הנפש החייתית, וכל הקשרים ומקשרים אותה לעולם הזה, או לכל דבר או כל אחד, מלבד אלוהים עצמו. הוא צריך להיות נעבד לא בתקווה ולא בפחד ולהיות אהוב על ידי אלו שהגיעו לידע האמיתי שלו.

דול נון אומר: לאלוהים יש משרתים שאחרי שהם וויתרו על חטאיהם מפני הפחד של עונשו, וויתרו על חטאיהם לנצח מפני הבושה מחסדו. גם התפילה צריכה להיות משוחררת מהמוטיב של תקווה לתמורה. היא חייבת להיות ה"שיחה האוהבת של הנפש עם אלוהים" שרוצה רק להיות בנוכחותו ולראות אותו, אותה תפילה שהיא בלי מילים. דול נון אומר: כל מתווך, מוסתר על ידי תיווכו מפני המבט על האמת, מפני שהאמת נמצאת לאנשי האמת, מפני שאלוהים עצמו הוא אמת ומילתו אמת, ואין צורך לקיים תיווך כשאלוהים עצמו נמצא ומתגלה… תפילה מנטלית, לכן, היא הצורה שתפילה צריכה להיות בקרב החברים של אלוהים. מדיטציה – פיקר היא המפתח לסגידה זה הפותח את הדלת ונותן מקום לנוכחות המלך.

איברהים איבן אדהם – בודהא המוסלמי Ibrahim ibn Adham

נסיך פרסי, ממשפחת מלכים בבלח שהפך למואר (מת 782), סיפורו מזכיר את זה של הבודהא, הוא היה נסיך בן של מלך שהפך להיות סופי סגפן. לידתו טבולה באגדה, אביו עלה לרגל למכה ושם נולד איברהים, הוא נשא את התינוק הקטן מסביב לכעבה וביקש מההמונים שיתפללו עליו.

הילד גדל כנסיך, יום אחד בעודו צד הוא שמע קול שמימי שאומר לו: "הו איברהים, האם לשם כך יצרתי אותך:" הוא פחד ונפל מסוסו, זה קרה שלוש פעמים ואז דיבר אליו קול מלפני האוכף שלו: "באמת לא יצרתי אותך לכך, ולא בזה תמות."

איברהים ירד מסוסו ופגש אחד מרועי אביו, הוא לקח את לבוש הצמר של האיש ושם אותו עליו, שילם לו, ומבלי דבר בידיו התחיל ללכת לכיוון מכה.

אגדה אחרת מספרת שיום אחד שאל אותו אחד מתלמידיו : "מה גרם לו, בן מלך, לעזוב את העולם הזה ולחפש את הנצח?" הוא ענה לשואל שיום אחד הוא ישב בדיוואן של הארמון, עם משרתיו סביבו, כשהוא הסתכל החוצה מבעד לחלון הוא ראה קבצן בחוץ אוכל לחם יבש שהיה טבול במים ומתובל במלח, לאחר שהקבצן סיפק את רעבונו הוא התפלל והלך לישון. איברהים הסתכל על הקבצן וביקש לקרוא לו כשקם. המשרת אמר לקבצן שהאדון של הארמון מבקש לדבר אתו. "בשם אלוהים" הוא ענה "אין אדון ואין כוח חוץ מזה של אלוהים, אבל אבוא".

איברהים שאל את הקבצן: "האם הרעב שלך סופק על ידי פיסת הלחם."
הקבצן ענה שכן.
איברהים שאל אותו: "האם הוא ישן טוב אחר כך, בלי דאגה או צער?"
הקבצן ענה שכן.

איברהים חשב על כך ועל חוסר הסיפוק שלו מהחיים שלו, ותהה איך הוא יכול להגיע לסיפוק כמו הקבצן. באותו הלילה הוא הוריד את בגדי המלכות, לבש בגדי עניים ועזב את הארמון לחיות חיים של עוני ונדודים, כמו הקבצן. בתחילה עשה דרכו למדבר, הו אז הצטרף אליו אדם שידע, על ידי תפילה, לגרום למים ואספקה להופיע, אותו אדם לימד אותו את השמות האלוהיים הסודיים, ואז נעלם.

איברהים, מטורף מפחד, קרא לאלוהים בשמו, ומייד הופיע לצדו מישהו שאמר לו: "שאל ויינתן לך." האיש אמר: "אני אחיך קידר, וזה היה אחי דאוד שלימד אותך את השמות הסודיים. אכוון אותך לקרוא לאלוהים כדי שיחזק אותך בכל זמן שתצטרך" (קידר הוא מדריך הנשמות באסלאם).
איברהים נשאר במדבר ארבע שנים כשאלוהים מספק את צרכיו. במשך כל הזמן הזה קידר ייעץ לו. לבו נהיה ריק מכל דבר חוץ מאלוהים.
לאחר מכן המשיך למכה, שם נפגש עם מורים סופים חשובים. אחר כך הלך לסוריה וחי שם כסופי, אוכל רק את מה שהוא גידל. הוא בילה את הלילות בתפילה, לא אכל ולא ישן.

באהבה, בידע ובחברות איברהים איבן אדהם עלה על כל אדם או ג'ין. גונאיד אומר שאיברהים היה המפתח של הדוקטרינה הסופית.

מסופר עליו שיום אחד פגש איש צעיר שהכיר בו כבנו. לרגע הרגשות הטבעיים שלו כמעט והכריעו אותו, אך הוא שלט בהם ואמר שורות אלה: "אלוהים! למען אהבתך עזבתי את המין האנושי, הפכתי ילדי ליתומים, בכדי שאוכל להסתכל עליך, ואם עשית את התנאי לאהבתך לקרוע אותי לגזרים, גם אז לא אפנה לאיש לעזרה חוץ ממך". באומרו כך עזב את בנו והתפלל רק שאלוהים ינקה את בנו מכל חטא ויעזור לו למצוא את דרכו.

איברהים אמר על העוני שזה אוצר שאלוהים שומר בשמיים ונותן רק לאלו שהוא אוהב. לאדם שהוא ראה שמקיף את הכעבה הוא אמר: דע שלא תשיג את הדרגה של הצדיק עד שלא עברת דרך שלבים מסוימים: ראשית אתה חייב לנעול את דלת התענוג ולפתוח את דלת הקושי. שנית אתה חייב לנעול את דלת הכוח ולפתוח את דלת החולשה. שלישית אתה חייב לנעול את דלת העושר ולפתוח את דלת העוני. ולבסוף, אתה חייב לנעול את דלת התקווה ולפתוח את דלת ההכנה למוות.

הוא הטיף לוויתור על העולם הזה: "אדם חופשי כשהוא מוותר על העולם הזה, גם לפני שהוא עזב אותו, אלא שצריך לוותר גם על העולם הבא. צריך להקדיש את כולך לאלוהים ולהפנות פרצופך רק אליו."

איברהים הסתובב בכל רחבי המזרח התיכון, ארץ שם, כולל ארץ ישראל, יש אומרים שמקום קברו הוא במזרח ירושלים, מחוץ לחומות. יש אומרים שהוא דמות אגדית, אחרים מקשרים אותו למשפחה המלכותית של מוחמד דרך האימאים השיעים או החליף עומאר, רומי מקדיש לו שורות רבות במסנאווי. הציסטים מאמינים שהוא היה אחד משלשלת של השייחים שלהם, וכך גם הנקשבנדים. הוא היה תלמיד של נזירים נוצרים, ולימד שייח בשם שקיק אל בלחי שעבר לחורסן והיה גורם משמעותי ביצירת זרם המלאמתיה,

בסטמי – הראשון שהגיע לכיליון Bayazid Bastami

אחד המיסטיקנים המוסלמים הקדומים החשובים ביותר, הוא בסטמי שנולד ונקבר בצפון פרס אך פעל בכל רחבי האימפריה המוסלמית, כולל, כנראה, בירושלים. נודע בשם מלך הגנוסיס (ידיעה). בסטאמי (844-879) נחשב למי שמתחיל את זרם האקסטזה – ההתלהבות בסופיות והראשון שהגיע לדרגה של כיליון באל, כלומר נכחד באהבתו אל האל (מצב שנקרא בסופיות פנאא fana).

לפי אליאידה (תולדות האמונות ג', עמ' 112) "בסטמי היא הראשון שתיאר את ההתנסות המיסטית שלו במונחים של "מיערג" (עלייתו הלילית של מוחמד), הוא הגיע לאחווה גמורה, ולפחות לרגע האמין שהגיע לאחדות מוחלטת של האהוב, האוהב והאהבה עצמה, כשהיה במצב זה של אקסטזה, ביסטמי השמיע "ביטויים תאופתיים", כלומר שהוא דיבר כאילו הוא האל עצמו, "האל בחן את כל ההכרות בכל היקום וראה כי אף אחת לא נותנת את דעתה עליו. ורק בהכרתי הוא ראה את עצמו במלוא שפע הדרו."

לפי חוקרים של המזרח הרחוק כמו R. C. Zaehner, hindu and muslim mysticism ההתנסות המיסטית של בסטמי היא תוצאה של השפעה הודית ובעירק הדרך של הוונדטה של סאנקארה, אך איליאדה חושב שזאת השפעה של היוגה

בסטמי הגיע מוקדם לדרגת הכיליון, הדרגה הגבוהה ביותר. הוא התגורר במסגד אל אקצא, ולפי אחת המסורות קבור בעיר העתיקה ברובע המוסלמי (יש מקאם ורחוב על שמו).

מספרים על בסטמי שפעם אמר לו אמר אדם: "שמעתי שאתה עף באוויר".
ענה לו בסטאמי: "מדוע אתה מתפלא, הנשר אוכל פגרים והוא עף באוויר, והמאמין טוב יותר מהנשר, מדוע שלא יעוף"?

עוד מספרים עליו שפעם חסיד של דול נון אל מצרי, הלך לירושלים.
השייח הגדול ביקש ממנו לעבור אצל בוסטאמי ולמסור לו דרישת שלום
החסיד נסע לירושלים ושאל: "איפה אבו יזיד (בסטאמי)"?
אמרו לו: "הנה הוא שם יושב לו לבדו".
הלך אליו.
אמר לו: "שלום אבו יזיד".
ענה לו: "שלום".
אמר לו: "הייתי אצל אל מצרי והוא מוסר לך שלום".
ענה לו: "מי זה"?
אמר לו: "זה החבר והשייח שלך, יה אבו יזיד".
ענה לו: "מי זה אבו יזיד"?
אמר לו: "אתה".
ענה לו: "מי אני"?

חזר החסיד למצרים וסיפר לאל מצרי מה שקרה. צחק אל מצרי ואמר: "אלוהים ירחם על אבו יזיד, הוא הגיע למצב הכיליון.

בוסטמי הופיע לאחד מתלמידיו בחלום. שאל אותו התלמיד: מה קרה לך בשמים. ענה בוסטמי: שאלו אותי עם מה באתי, ועניתי: כשאדם עני בא לפתחו של המלך הוא לא נשאל: עם מה באת? אלא, מה רצונך?

כששאלו את בוסטמי היכן ארץ הבית שלו, הוא ענה: מתחת לכיסאו של האלוהים, זאת אומרת מעבר לכוחות של התפישה ומעבר לגבול הראיה שלי, וזה המקום שבו נפשי מוצאת מנוחה, והמקום הסודי שבו עבודתי מושלמת, כשם שאלוהים העליון אמר למשה: אתה זר כאן, מפני שאני ארץ הבית שלך.

מתפלל לאלוהים: "הו אללה, יצרת את הברואים בלי הידע שלך, ונתת בהם את ה"אמון" בלי שירצו בכך. אם לא תעזור להם מי יעזור להם?"

הוא אמר: "אם אללה אוהב את משרתו הוא ייתן לו שלוש תכונות שהם ההוכחה של אהבתו: נדיבות כמו הנדיבות של האוקיינוס, חסד כמו החסד של השמש בנתונה אור, וצניעות כמו הצניעות של האדמה. האוהב האמיתי לעולם לא מחשיב פגעים להיות גדולים מדי ולעולם לא מפחית את הערצתו מפני אמונתו הטהורה."
"אינני רוצה דבר שהוא לא רוצה".

ביסטמי מספר על דרכו: "התגרשתי שלוש פעמים מהעולם הנמוך בכדי שלא אוכל לחזור אליו, ופניתי אל אלוהי לבדו, מבלי אף אחד, וקראתי לו לבדו לעזרה באומרי "הו אללה, הו אללה, לא נשאר לי אף אחד מלבדך". באותו הרגע נתגלתה לי הכנות של בקשתי בלבי והמציאות של חוסר האונים של האגו שלי. מייד הקבלה של התחינה שלי התקבלה בלבי, זה פתח לפני חזיון שבו כבר לא הייתי קיים ונעלמתי לגמרי מעצמי לתוך עצמיותו. והוא העלה את כל מה שדחיתי מלפני מקודם, והלביש אותי באור ובתכונותיו."

הוא אמר: "התהילה לי, מה נעלה אנוכי".
"הפלגתי אל האוקיינוס בעוד שהנביאים הקודמים נשארו על החוף"
"הו אדוני, הכניעות שלך אלי יותר גדולה המכניעות שלי אלייך".

הוא אמר: "עשיתי ארבע טעויות בצעדים הראשונים שלי בדרך: חשבתי שאני זוכר אותו ואני יודע אותו ואני אוהב אותו ואני מחפש אותו, אבל כשהגעתי אליו ראיתי שהזכירה שלו אותי קדמה לזכירה שלי אותו, שהידע שלו עלי קדם לידע שלי עליו, שאהבתו אלי קדמה לאהבתי אליו, ושהוא חיפש אותי בכדי שאני אתחיל לחפש אותו."

הוא אמר: "הו אללה, מה היא האש שלך? זה שום דבר, תן ואהיה האדם האחד שהולך לתוך האש שלך וכל השאר ינצלו. ומה זה גן העדן שלך? זה משחק לילדים. ומי הם אותם לא מאמינים שתה רוצה לענות? הם משרתיך. סלח להם."

הוא אמר: "אללה הצודק קרא לי יום אחד לנוכחותו ואמר לי: הו בייזיד כיצד הגעת לנוכחותי? עניתי: "דרך זוהוד, על ידי וויתור על העולם." הוא אמר "הערך של העולם הנמוך הוא כמו כנף של יתוש. איזה סוג של ויתור באת אתו?". אמרתי "הוא אללה, סלח לי" ואז אמרתי: "הו אללה, באתי אליך דרך "תווקל" (אמון באל), על ידי תלות בך". אז הוא אמר: "האם אי פעם בגדתי באמון שהבטחתי לך?" אמרתי, "הו אללה סלח לי". ואז אמרתי, "הוא אללה, באתי אליך דרכך". באותו הזמן אללה אמר, "עכשיו אנחנו מקבלים אותך".

הוא אמר: עמדתי עם הצדיקים ולא מצאתי כל התקדמות אתם, עמדתי עם הלוחמים למען המטרה ולא מצאתי ולו צעד אחד של התקדמות אתם, עמדתי עם אלו שמתפללים באופן מרובה ואלו שצמים באופן מרובה ולא התקדמתי צעד אחד. אז אמרתי "הוא אללה, מה היא הדרך אליך?" ואללה אמר "עזוב את עצמך ובוא".

סיפור על ביסטמי: אחד מהחסידים של אל מיסרי הלך בעקבות בייזיד. בייזיד שאל אותו: "מה אתה רוצה?" הוא ענה "אני מחפש את בייזיד". הוא אמר "הוא בני, בייזיד מחפש את בייזיד כבר 40 שנה ועדיין לא מוצא אותו."
אדם צעיר רצה חתיכה ממעילו של בייזיד לברכה. בייזיד אמר לו: "גם אם תיקח אל כל עורו של בייזיד ותלבש אותו כשלך, זה לא יעזור לך אלא אם כן תלך בעקבות דוגמתו."

שאלו אותו: מתי גבר נהיה גבר? והוא ענה: "כשהוא יודע את השגיאות של עצמו ומעסיק עצמו בתיקונם".

יום אחד בוסטמי חלם שהוא מגיע אל כסא הכבוד ואומר לו: כסא כבוד, אומרים אצלנו שאלוהים שוכן בך. והכיסא עונה: בייזיד, אומרים אצלנו שאלוהים שוכן בלב של הצנועים.

הוא אמר שזה שאהוב על ידי אלוהים נודע בשלושה דברים: החופש שלו הוא כמו הים, הנדיבות שלו כמו שמש, הצניעות שלו כמו האדמה.

הוא מספר: כשברחתי מתוך עוינות לעולם, ברחתי אל האלוהים, אהבתו כה מלאה אותי שנהייתי עוין לעצמי.
יום אחד חיפשתי את לבי ולא מצאתי אותו, מכיוון שהוא נאבד באהבת אלוהים. וכשהגיע השחר שמעתי קול אומר: הו אבו ייזיד, מדוע תחפש דבר חוץ ממני? מה אכפת לך הלב שלך?

הוא אמר: הישלתי את האגו שלי כשם שנחש משיל עורו, ואז הסתכלתי על מהותי, והייתי עצמי, הוא.

גונאיד – סולטאן הסופיות Junayd Baghdadi

ג’ונאיד (830-910) שנחשב למקור רוב שלשלות המסירה של המסדרים הסופים החשובים (כולל זו של השאזלים) ולכן נקרא גם ה"סולטאן". הוא מייצג את הזרם של הפיכחון וייסד את בית הספר לסופיות הבגדדי שהפך לאסכולה המרכזית בסופיות. דודו היה הסופי הגדול סרי אל סקטי Sirri Saqti שממנו למד את עקרונות מדע הסוד הסופי (ה'תסווף') ואת עקרונות ההלכה (ה'שריעה').

בתור ילד הוא בילה זמן רב בתפילה, מדיטציה וזיכרון האל והתמיד בכך במשך 40 שנה, נאבק עם הנפש שלו, ולבסוף הבין שללא אחדות עם האל, כל המאמצים הם רק מכשלות. לאחר מכן סירב ללמד אחרים בטענה שכ"שהמורה נמצא (הכוונה לנביא מוחמד) לא מתאים שהתלמיד ילמד", ורק משנגלו אליו שלושים קדושים ואף הנביא מוחמד בעצמו בחלום וציוו עליו ללמד, נתרצה.

ג’ונאיד היה הראשון שהוציא את מדע ה'תסווף' מן הסודיות אל האור, דרך חיבורים תיאולוגיים ומיסטיים העוסקים בהתנסויות הרוחניות. הוא היה מצוי בכל סוגי הידע, העביר דרשות עוצמתיות מלאות ב"אישק" (אהבה) שהממו את שומעיו, ויחד עם זאת הדגיש את המפוכחות הבאה לאחר ההתנסות האקסטטית, בבחינת "מפוכחות שנייה", כמו שהיה לנביא מוחמד שחזר לחיי היום יום, שמביאה לשירות לעולם ולאחרים.

לאחר ביטול האגו יש למצוא קיום חדש, לבנות אישיות חדשה, "המים מקבלים את צורתה של הכוס". וזה אומר שההתגלות האלוהית מופיעה דרך המיכל של האינדבידואל, ולכן צריך לבנות אותו דרך התחברות לתכונות הטובות (כשהחשובה ביותר היא צניעות), מצב זה שבה לאחר מצב הכיליון נקרא ובקאא Baqaa.
בספר ריפוי הנשמות Cure of Souls מפרט ג’ונאיד את תכונות משרתי האלוהים, בעלי הידע, אם תרצו "הקבוצה הנבחרת". בספריו האחרים הוא מקדם מושגים בסייסיים בסופיות כגון מושג הג'יהאד האמיתי כמאבק באגו, או שהסופי צריך להיות כמו הדרך, כולם דורכים עליו והוא מחזיר אהבה – תמיכה, אנשים זורקים על האדמה את הרפש שלהם והיא מסייעת לדברים לגדול.

לפי ג’ונאיד יש הבדל בין מצב לבין תחנה, מצב הוא תוצאה של חסד אלוהי והוא זמני, תחנה היא משהו שהאדם מגיע אליו בכוחות עצמו ולכן קבועה. לגבי הדרגה – תחנה של האהבה הוא אמר: "התחנה של האהבה היא נביעה של להט (דתי) החופשי מהסחת דעת".

הלימוד של ג’ונאיד מנסה לאחד את הניגודים בדרך הרוחנית: סגידה עם ריכוז פנימי, אקסטזה עם האזנה בתשומת לב, פעולה עם קבלה (אי היכולת להבין היא בעצמה הבנה). הוא מאחד את הדרך המיסטית עם ההלכה ומציע שיטה הכוללת את לימוד מדעי הדת, שרוב המסדרים אימצו.

תקופתו החל להתפתח מתח בין הזרם האורתודוקסי לסופים, שהביא בסופו של דבר להוצאתו להורג של אל חלג'. ג’ונאיד פועל לפשר מתח זה, מסיבה זו הוא מדגיש את קיום המצוות, התרגול ההדרגתי והפיכחון. תלמודו מתבסס על תרגולות בסיסיות בסופיות כגון מורקאבה (מדיטציה), פנאא (כיליון באל), זיכר, ועוד. את מה שאי אפשר לגלות לאחרים הוא מצפין בצורה שההמונים לא יוכלו להבין, ושתיועד רק ליחידי סגולה, מעין אליטה רוחנית.

מספר גונאיד על עצמו:
"הייתי ילד בן שבע משחק ליד דודי סרי והיו אנשים מדברים על ההודיה (לאל), אז דודי פנה אלי ושאל:  'היי תינוק. מה זאת ההודייה?'
עניתי: 'שלא תסרב לאל כשהוא משפיע עלייך מחסדו'.
דודי אמר: 'אני מפחד שהחלק שלך אצל האל יהיה לשונך'.
אמר גונאיד: 'עד עתה, שנים רבות אחר כך,  אני עדיין בוכה בגלל המילים הללו ששמעתי'.

אל חלג' – ישוע הסופי Mansur Al-Hallaj

אל חלג’ (858-922) נולד בפרס והפך להיות תלמיד של ג'ונאיד בבגדד בהיותו בן עשרים. הוא לא הסתפק בכך ועלה לרגל למכה, שם שהה בשתיקה למשך שנה וזכה לחוויות מיסטיות, וכך הוא כותב: "רוחי מתערה ברוחו כמושק בענבר, כיין במים צלולים". בעקבות כך הוא פרש מהאורתודוקסיה, יצר קשרים עם פשוטי העם וחולל ניסים. בשנת 905 הוא יצא למסע ממושך במזרח ואיתו ארבע מאות תלמידים, לבסוף חזר לבגדד והכריז כי התכלית העליונה של האדם היא איחוד מיסטי עם האל אליו ניתן להגיע דרך אהבה, ועל ידי כך המאמינים הופכים לקדושים ואלוהיים.

במסגרת החזיונות שלו השמיע את הפסוק הנודע "אני האמת – אנא אלחק", וזה הביא להרשעתו על ידי העולמא, לפי החוקר מסיניון כפי שמופיע אצל איליאדה: "הוא ביקש להביא לכך שהמאמינים ישימו קץ לשערוריה, ויהרגו את זה שחשב עצמו לאחד עם אללה, הוא קרא לעברם במסגד אל מנצור "אללה התיר לכם את דמי, הרגו אותי, בכל העולם המוסלמי אין משימה דחופה יותר מאשר המתתי" (כמובן שיש בכך סמליות למות האגו). בעקבות דברים אלו ואחרים הוא הוצא להורג, מילותיו האחרונות היו: "די לו למתעלה כאשר רק היחיד (האל) מתגלה בקרבו".

מספר ראסן מנאסרה מהמסדר הקאדרי בנצרת:
כשהכניסו אותו לכלא, סיפרו עליו שהיה משתחווה אלף השתחוויות כל לילה והיה קורא את הקוראן ומסיים אותו כל יום. פעם אחת, אחד המשרתים בכלא, רצה להביא לו אוכל. נכנס המשרת ופתאום ראה שאל חלאג’ ממלא את כל החדר (קוראים לזה מצב העוצמה). נבהל המשרת מאד ופחד פחד מוות. כשחזר לעצמו אל חלג, אמר למשרת: "אתה חושב שאני לא יכול לברוח"?
שאל אותו המשרת: "איך"?
אמר לו אל חלאג’: "תסתכל על הקיר". ראה המשרת שהקיר לא קיים.
אמר אל חלאג’: "תסתכל על כבליי". ראה המשרת שאין כל כבלים.
אמר לו אל חלאג’: "אני יכול לברוח, אך אני יודע שזה גורלי".
אל חלאג’ נשאר בכלא ולאחר כמה ימים הוצא להורג. כשהלך אל מקום הצליבה הוא חייך. אחד השומרים סטר לו ודם ירד מפניו. אל חלאג’ המשיך לחייך, הסתכל עליו ואמר: "תסלח להם, כי אם לא יעשו את זה הם אשמים".
אל חלאג’ הסתכל על אימאם שיבלי – חברו שהיה נוכח באירוע, ושאל אותו: "האם יש לך שטיח תפילה"? ענה לו שיבלי: "כן אדוני".
שיבלי הוציא את שטיח התפילה ואל חלאג’ התחיל להתפלל.
שאל אותו שיבלי: "מה אתה עושה?"
ענה אל חלאג: "אני מתפלל את תפילת האהבה, שלא תבוצע אלא בטהרה של דמים".
החיילים צלבו את אל חלאג’, והתחילו לענות אותו. חתכו לו את הגפיים אחת אחרי השניה, והוא חייך והמשיך להתפלל תפילה בזו הלשון:
"ברחמים שלך אנחנו מתחבאים, ובאור של עוצמתך אנחנו מוארים. תראה לנו מה שתרצה מדברייך, ואתה אשר בשמיים – הכסא שלך. בשמיים אתה האלוהים ובארץ אתה האלוהים. אתה מתגלה כפי שאתה רוצה, כפי רצונך, בצורה הטובה ביותר. הצורה היא הרוח המדברת, אשר נתנה לנו את הדעה ואת ההבעה ואת היכולת. כולם עבדייך… הנה הם התאספו להרוג אותי מתוך קנאת דתך. הם חושבים שהם מתקרבים בזה אליך.. אז תסלח להם. כי אם גילית להם את מה שגילית לי, לא היו עושים את מה שהם עשו. ולו כיסית ממני את מה שכיסית מהם, לא הייתי במצב הזה. אתה עושה את הכל, והכל קורה ברצונך. תתגדל ותשתבח בכל מעשייך."

שיבלי הסתכל על אל חלאג’ וביקש מן השומרים להביא לו מים. השומרים הסכימו שאישה תביא לו מים. ביקש שיבלי מהאישה שתשאל את אל חלג: "לאן ילך? ומה הוא ה'תסווף'"?
האישה נתנה לאל חלאג’ לשתות והוא אמר לה שתגיד לשיבלי שילך לגונאיד, ושהשלב הראשון ב'תסווף' הוא היכן שהוא (אל חלאג’) נמצא עכשיו.

המילים של אל חלג’ בלילה האחרון לפני מותו נאספו בספר "אכבר אל חלג"'. הוא השאיר אחריו שירים מיסטיים עוצמתיים הקשורים לאלכימיה ומשמעות האלף בית הערבי, חיבור בשם "כיתב את תוואסין" שבו הוא עוסק בנבואה ופרשנות לקוראן, ועוד. מסיניון טוען שהדרך של אל חלג’ קשורה בהדברת האגו ומזכירה את זו של ישוע, הסבל מלמד "אהבה נלהבת".

הוצאתו להורג של אל חלג' מסמלת את תחילת שקיעתה של האימפריה העבאסית, גופתו נשפרה ועפרו פוזר בחידקל. עומאר במידה רבה מזכיר אל אל חלג', אבל לא רק אותו, אלא את כל הקדושים הגדולים. כמו אל חלג' הוא יכל להיאבד לעצמו דרך צפייה על הים (במיוחד בראש הנקרה) או התבוננות בעץ. הוא אימץ את גישתם של ראבעה אל עדוויה ובסטאמי לאהבה והבוז שלהם לתפישת השכר והעונש, את הדין והחשבון של מוחשבי, וגם את ידיעת האל הפנימי של דול נון אל מיצרי.

אל חלאג חשוב מאד במסדרים הצופים המיסטיים כמו הבקטשים, שם יש עמדה לכבודו במיידן (המקום הקדוש)

איבן עראבי – חותם הקדושים

אחד מהאנשים החשובים בהיסטוריה הסופית הוא המיסטיקן והפילוסוף, איבן עראבי שנולד במורסיה שבספרד במאה ה12. איבן עראבי נקרא גם “השייח' הגדול” וגם “חותם הקדושים”. השמות הללו מלמדים על חשיבותו העצומה במיסטיקה הסופית ועל היותו דמות מפתח בהתפתחות התנועה. גדולתו הייתה, בין השאר, בתורה המטאפיזית שהוא פיתח, בה הוא מתייחס אל העולם כאל שילוב של ניגודים שבו דברים הם הפוך ממה שהם נראים.

הסיפור מספר שיום אחד נפגשו שרוורדי ואיבן עראבי, שני ענקי הסופיות של אותה תקופה. שרוורדי הגיע עם תלמידיו ואיבן עראבי הגיע עם תלמידיו שלו. עמדו השניים זה מול זה ולא הוציאו מילה מהפה במשך שעה ויותר, ולבסוף נפרדו. שאלו התלמידים את שרוורדי: “כל כך רצית לפגוש את איבן עראבי, והנה אתה נפגש אתו ואתם לא מדברים"?
ענה שרוורדי: “נפגשנו ועוד איך”.
שאלו התלמידים: “מה אתה אומר על איבן עראבי”?
ענה שרוורדי: “אש שורפת”.
שאלו התלמידים את איבן עראבי: “מה אתה אומר על שרוורדי”?
אמר להם: “הוא ים מטביע”.

איבן עראבי מעולם לא קיבל דבר כפשוטו, וטען תמיד שראיית החזיונות שלנו, למשל, טעונה תרגום. הוא הסביר, אולי בפעם הראשונה, בצורה בהירה וקולחת את הקשר בן העולמות הנראים לעולמות הלא נראים, את המבנה המטאפיזי של היקום, ואת השתלשלות הבריאה לשלביה השונים מהמוחלט עד הפרטיקולרי. הוא פיתח את התורות של המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס, האדם האוניברסלי, האור של מוחמד, ועוד…

איבן עראבי עצמו היה אדם בעל יכולות על חושיות, בעל חזיונות ומיסטיקן. לתורתו, כמו גם לדמותו, יש עד היום השפעה עצומה בעולם המוסלמי ומחוצה לו. חלק גדול מהסופיות המודרנית מתייחסת אליו. להלן מקצת מהביוגרפיה שלו ובה ציטוטים מתוך סיפרו האוטוביוגרפי.

הוא נולד ב27 ברמאדאן, שנת 560 להיגרה, במורסיה בדרום ספרד (שנת 1165). במשפחתו היו אנשים מלומדים, סופים  ואנשים המקורבים לשלטון. אביו היה תלמיד של עבדול קאדיר גילני. מייסד המסדר הקאדירי. כבר מילדותו נודע כבעל חזיונות, כעילוי וכילד מיוחד. הוא זכה לחינוך מקיף בכל תחומי הסופיות. בין הנושאים שלמד: דוקטרינות מטאפיזיות, קוסמולוגיה, פירושים אזוטריים, מדע האותיות והמספרים, ואת השלבים השונים בדרך. כתלמיד, בילה זמנים ארוכים בתרגול נושאים סופיים כמו: קריאה, תפילה, צום, חרטה, בידוד ומדיטציה, ערות ועוד… היו הרבה ניסיונות על חושיים במהלך חייו שכללו מלבד חזיונות גם ראייה על חושית, התקשרות רוחנית עם החיים ועם המתים וכוחות ריפוי.

בעודו נער בסביליה בילה איבן עראבי  שעות ארוכות בבתי קברות מבודד מן העולם ומתקשר עם רוחות המתים: “מזה זמן מה בודדתי עצמי בינות לקברים. שמעתי שהשייח' שלנו – שייך אל קומי אמר למישהו שוויתרתי על החברה של החיים והתחברתי עם המתים. קראתי לו, לכן, וביקשתי ממנו לבוא בכדי שיראה עם מי אני מתחבר. כשהוא התפלל את תפילת הצהרים, הוא בא לבדו ומצא אותי בינות למצבות יושב עם ראש מורכן ומדבר עם הרוחות שהיו נוכחות איתי. בתשומת לב רבה, הוא בא והתיישב לידי. הסתכלתי עליו וראיתי שצבעו השתנה ושהוא במצוקה ולא יכל להרים את ראשו בגלל הכבדות שנחתה עליו. חייכתי, אך הוא לא יכל לחייך בגלל המצוקה שממנה סבל. כשגמרתי את ההתקשרויות שלי, מצוקתו של השייח' הוקלה, הוא פנה אלי ונישק אותי בין העיניים. ואז אמרתי: מי הוא זה שתיקשר עם המתים, אתה או אני?’

איבן עראבי קיבל את הדרכתו בספרד, ערש המיסטיקה המוסלמית המערבית. הוא היה תלמידו של איבן-סינא ואחרים. לאחר שהתבגר עבר לצפון אפריקה, שם המשיך לקבל הדרכות מפי ‘קהדיר’(הירוק – מדריך הנשמות המוסלמי, מעין נביא, שליח, נודד נצחי. דמות אגדית במיתולוגיה המוסלמית, כעין “סנטה קלאוס”, איש זקן פלאי החי לנצח, מגיש הגביע. באמונה הסופית, מדריך הנשמות מדריך כל מחפש בדרך הייחודית שלו. הדרך שלה הוא באופן אישי נועד, מפני שאותה דרך מובילה לגן העדן הפנימי שלו, לצורה של מהותו הנצחית, שזה השם השמימי הייחודי המושקע בו. צבעו של קהדיר הוא הירוק. לעיתים הוא מזוהה עם אליהו הנביא. הוא מסמל את הקשר של האדם עם השמימי.)

איבן עראבי החל לקבל הדרכות ישירות מ’קהדיר’. הדרכות שגרמו לו לעזוב את צפון אפריקה ולעלות לרגל למכה, שם התגלה לו חזיון שבו הוא הופיע כ”חותם הקדושים” (כשם שמוחמד הוא “חותם הנביאים”). הוא המשיך לנדוד ברחבי המזרח התיכון וכתב ספר על ההתגלויות שהיו לו במכה, וכן ספר נוסף שנקרא “חותמות התבונה”, ובו עיקרי תורתו.

מעניין לציין שבזמן שהיה במכה כתב ספר שירי אהבה לאישה – בת של שייח' שנקרא "פשר התשוקות" המזכיר את אהבתו של דנטה אל ביאטריצ'ה (איליאדה, תולדות האמונות ג' עמ' 123).

איבן עראבי בז למלומדים המוסלמים ובאחד הוויכוחים האחרונים שלהם איתו הוא אמר: “הדבר שאתם מחפשים נמצא מתחת לכף רגלי”, משפט שעורר אצלם כעס רב.

מה גדולה הייתה תדהמתם כשלאחר מותו של איבן עראבי, כשחפרו את הקבר, נמצא אוצר מתחת למקום שבו הייתה אמורה להיות כף רגלו של השייח' הגדול – חותם הקדושים – איבן עראבי.

הוא נפטר ב1240 וקבור בדמשק.

לפי איבן עראבי דמיונות ופנטסיות הנן הופעה מעוותת של עולם הדימויים. שהוא עולם שמתווך בין העולם הפיזי לעולם הרוחני. אצל רוב האנשים עולם הדימויים לא מפותח. בעולם הדימויים יש טווח בין העדין למחוספס והוא תמיד צריך פירוש. לעיתים יש חלומות אמיתיים שהם הופעה נכונה של עולם הדימויים, אך גם אותם יש לפרש.. למשל, אברהם פירש לא נכון את חלומו ולכן הקריב את יצחק/ישמעל, שהיה אך סמל, במקום את הטלה. הפירוש מצריך “ידע”. כל התגלות אלוהית מצריכה פירוש. אברהם שכח, או הזניח, (לפי אבן ערבי), את חובתו לתרגם את החזון ועל ידי כך נכשל בניסיון האלוהי.

איבן עראבי שילב בין המיסטיקה הסופית המערבית לבין זו המזרחית. הוא לא ייסד מסדר אחריו, דבר המתאים לאופיו הניהליסטי. יש מספר מסדרים, כמו למשל, המסדר הנימטוהלי, המתייחסים לתורתו. (לאחרונה קם במערב בית ספר סופי סביב תורתו, הקשור לציזם שבסקוטלנד, מקום הקשור לראשד פילד, כותב הספר ה”מחסום האחרון”.)

לפי איליאדה (תולדות האמונות ג' עמ' 124): "בכל הקשור לתהליך הבריאה, איבן עראבי נוקט בדרך כלל בנושא הדימיון הבורא והאהבה. הודות לדימיון הבורא, הצורות הלטנטיות שקיימות בממשות מוקרנות על הבד המדומה של ה"אחר", כך שהאל יכול להשיג את עצמו כאובייקט. אשר על כן הדימיון הבורא הוא הקו המאחד בין הממשי כסובייקט ובין הממשי כאובייקט של הכרה, בין הבוראה ובין הבריאה. הסובייקט האלוהי מזהה את האובייקטים ש"נקראים" להברא על ידי הדימיון הבורא.

בנוסף על כך הוא משתמש בנושא האהבה על מנת להבהיר את תהליך הבריאה. הדבר מבוסס על תשלוקתו של האל לכך שברואיו יכירו בו ויזהו אותו. אל עראבי מתאר תחילה את תהליך הבריאה הראשוני שאותו מבצעת הממשות הבוראת. אולם האהבה היא זאת המחברת בין הבריות. הקרא של הממשות לסובייקט אלוהי ואובייקט נברא, יביא בסופו של דבר לאיחוד מחדש באחדות ההיולית, שהתעשרה בעצם ההכרה העצמית".

איבן ערבי מפתח את מוטיב האדם השלם: "דע כי האדם השלם הוא העמוד התומך בשמים, באמצעותו מקיים אותם האל לבל ייפלו לארץ. כאשר יחדל האדם השלם ויעבור אל עולם הביניים, יתמוטטו השמים, והוא שאמר האל יתעלה: ביום ההוא ייבקעו השמיים ויתמוטטו (16:69) כלומר יצנחו לארץ."

תפקיד הדמיון לפי איבן עראבי

המסתכל בשמים או בארץ ואחר כך משפיל את מבטו, יראה את צורת השמים והארץ בדמיונו כאילו הוא מתבונן בהם. גם אם יחדלו השמים והארץ ויישאר הוא לבדו, גם אז ימצא את צורת השמים והארץ בנפשו, כאילו הוא צופה ומתבונן בהם. מהדמיון נמשך רישומם אל הלב, וכך מגיעות אל הלב אמיתות הדברים שחדרו אל החושים ואל הדמיון. מה שמגיע ללב תואם למה שמגיע לדמיון, ומה שמגיע לדמיון תואם לעולם הקיים כשלעצמו, מחוץ לדמיון האדם וליבו, ובאשר לעולם הקיים, הוא תואם לדגם החקוק על הלוח הגנוז. (סבירי, הסופים, עמ' 418)