מקומות קדושים

מתברר שישנם מאפיינים לא מעטים של מקום קדוש, ולא תמיד כולם ישנם, אבל צריך כמה מהם בכדי לעורר את הרגשות הדתיים, ישנם מאפיינים פשוטים יותר וישנם מורכבים, לעיתים הם קשורים אחד לשני ולעיתים לא, אבל תמיד הם קשורים למערכת התרבותית שבה הם מופיעים ומתייחסים לאדם המבקר במקום.
מזומדר (Mazmudar) לדוגמא, נותן כמה מאפיינים למקומות קדושים: גובה, צליל, כיוון, סמלים, נקודת מרכז, הרצפה, ייצוג אדם, חפצים המסמלים קדושה, תמונות, דת משפיעה על המרחב, שימוש באדמה, שתילת עצים וצמחייה מסוג מסוים, אוריינטציה של רחובות ובניינים, מבנה שכונות, תכנון בתים, מקום סגידה, בתי קברות וגנים, ועוד (Mazmudar, 2004). אלו הם ברובם מאפיינים פיזיים, אלא שיש מאפיינים נוספים מופשטים, ארכיטיפים, עקרונות, הקשורים לתופעת הקדושה באדם.

מתוך התיאוריות של הדת ומהתייחסויות הקיימות בהן לקשר שבין מקום לאדם, ניתן לדלות מאפיינים מופשטים ועקרוניים של מקום קדוש ולמצוא את הפנומנולוגיה הקדושה של מקומות קדושים. אלו הם התנאים העוזרים בהשגת החוויה הדתית מיסטית רוחנית מצד אחד, ומהווים עקרונות מסדרים של המקום עצמו מהצד השני.
להלן מאפיינים שונים בסדר הופעה אקראי, ומלאכותי במידה רבה, אי אפשר להתייחס לנושא זה כאל מפה דו ממדית עם מקרא של סימנים. המאפיינים הם רב ממדיים במהות העמוקה שלהם, ומתכתבים עם תפישת הקדושה (והחלל הקדוש) באדם.

שקט

אם נמשיך את המשל של אסתטיקה, קשה ליהנות מתמונה יפה בתוך מוזיאון רועש, ואחד מהתנאים לקליטה חושית טובה והנאה הוא רגיעה ושקט, הן פנימיים והן חיצוניים.
לפי מזמודר (mazmudar, 2004) ישנו תנאי מוקדם למקומות קדושים והוא שהם יהיו במקומות שקטים, עם עצים, גנים, צליל מים זורמים. זהו תנאי מקדים והכרחי לקדושה, מכיוון שאנו מדברים כאן על כושרים אנושיים שמופעלים שלא באופן אוטומטי, עדנה של רגשות ורשת של תובנות שמחברת אדם לחלקים בתוכו.
חווית הקדושה המתוארת אצל רודולף, ג'יימס, ואחרים, איננה אוטומטית, ולא קשורה למשמעות הרגילה של שימוש במילה זו, כשם שלא כל מה שנקרא אומנות הוא אכן כזה.  ג'יימס אומר שאחת מהתנאים לחוויית הקדושה זה "אי הסחת הדעת" (ג'יימס, 1949)
זה לא אומר שכל מקום שקט הוא קדוש, אבל קשה להרגיש קדושה בלב עיר סואנת, צריך תנאים מסוימים שלא יפריעו ליכולת האדם להתחבר לכושר זה בתוכו, ואחד מהם זה שקט.
במשמעות העמוקה יותר שקט הוא המרכז, המקום שבו מתחדשת הבריאה הנצחית, הפנימיות של האדם המחברת אותו לאלוהים, כפי שנאמר בתנ"ך "קול דממה דקה". והוא מתקשר לרגשות הנומינזים שמתאר רודולף. שקט הוא מצב פנימי, וניתן להרגיש אותו גם במקומות רועשים כגון הכותל או כנסיית הקבר, ודווקא על הרקע הזה החוויה מתעצמת, הטענה שניתנת לבדיקה על ידי ראיונות עם אנשים היא שחווית הקדושה במקומות הקדושים קשורה לרגע של שקט באדם, וכן שפינה שקטה מסייעת ביצירת תנאים מתאימים להופעת החוויה הדתית במקומות קדושים, ובחלק מהמקומות זה מתוכנן כך שיהי הפינות מדיטציה, תפילה.

אמנות ויופי

מקום קדוש קשור הרבה פעמים לחוש האסתטי אמנותי, אם זה באופן טבעי, מקומות יפים בטבע, או באופן מלאכותי אנושי, יצירות אמנות ואדריכלות מיוחדות. יצירות אמנות המתקשרות לקדושה מבטאות את סדר הבריאה, אך גם את היופי שלה. היופי מקשר אותנו למצב ההיולי הראשוני, גן העדן האבוד, מיתוס השיבה הנצחית של אליאדה.
ג'יימס טוען שסנטימנטים אסתטיים כגון צבע, תכשיטים, ליטורגיקה, תורמים להרגשת הפאר שזו מביאה להגברת התחושה הדתית. פרסקאות, שיש, חלונות צבעוניים, קישוטים, עושר הוא דרישת דמיון עליונה אצל חלק מהאנשים (ג'יימס, 1949)
לפי רודולף מקדשים הם מקום להרגיש את אותו "מיסטריום טרמנדום" המועצם על ידי האפלה השוכנת בתוכם, העיטורים, האמנות, הטקסים והפולחן, הקטורת והמוזיקה. מאז ומתמיד היה כך. מטרתם של המקדשים היא לעורר באדם את רגש ההוד והיראה מצד אחד ורגש הנבראות מהצד השני (רודולף, 1999).
לא כל מקום קדוש הוא יצירת מופת אמנותית, אבל חייב להיות סטנדרט מסוים אסתטי בכדי שהסביבה לא תפריע לכושר של הרגשת הקדושה. ומבחינה פוזיטיבית היופי, במידה והוא קיים, עוזר להפעיל את כושר התחברות עם הקדושה באדם

אמנות ודת הם "נסיגה בשירות האגו", נסיגה מהמציאות אל פתרונות דמיוניים, הקהל הדתי דומה במקצת לקהל האמנותי. רגשות דתיים יכולים להיעזר בתהליכים אסתטיים, דבר זה בולט במיוחד בנצרות, אמנות ואדריכלות כנסיות, אך גם בדתות האחרות. האמנות נחשבת לחיקוי מעשה הבריאה של האל. במיסטיקה הסופית לדוגמא היופי הוא הדרך להיזכר בקיום ההיולי שלנו עם האלוהים, בזמן הקדום של מירצ'ה אליאדה, ישנם 99 שמות לאל, חצי מהם קשורים לעוצמה ומבוטאים על ידי השם של משה, ,הם התהליך האימננטי, וחצי מהם ליופי, מבוטאים על ידי יופיו של יוסף, וקשורים לתהליך הטרנסנדנטי, ומכאן החשיבות המודעת של יופי במקומות קדושים מוסלמים, בהאים ודרוזים.
גם ביהדות המיסטית האמנות של בצלאל, בונה המשכן, היא הדבר הקרוב ביותר למעשה הבריאה של האלוהים, ומכאן שמעוררת באדם את רגש ה"נבראות" הנומינזי.

טבע

מקומות קדושים נמצאים לרוב במקומות יפים ומיוחדים בטבע, אפשר שזה זכר survival לדת האנימיסטית הקדומה שקידשה את הטבע וראתה במקומות מיוחדים מאנה, ישויות אלוהיות. אפשר שזה מעבר של זיהוי מקומות מהתקופה העתיקה ועד היום, בבחינת בתי כנסת, מסגדים וכנסיות שנבנים במכוון במקומות קדושים פגאניים.
כך או כך הטבע מעורר את רגש הקדושה באדם ובמיוחד המקומות שנתפשים על ידינו כיפים (עוד הוכחה לכך שיופי הוא מושג אובייקטיבי שקשור לקוגניציה של האדם. הנמלה לא חווה יופי על הר במדבר). המילים: נפלאות, קסם, הוד, נשגבות, מופיעים בטבע, ביחד עם פחד מכוחו, עצמתו, הרגשה של האחר לגמרי, המסתורין, ואיינות אל מול משהו גדול ממך. הטבע הוא הדבר הקרוב ביותר לנבראות. אלא שיש בתוכו בולטות ונראות של חלקים מסוימים ולא אחרים, זה יכול להיות נהר, נחל, הר, אבן, עץ, ולכן, מקומות קדושים בחברות פרימיטיביות נקשרו תמיד למקומות בולטים ויוצאי דופן בטבע, אם זה מסלע גאולוגי, או מאפיין טופוגרפי, גיאוגרפי.

לפי ג'יימס "מראות טבע מסוימים כוחם יפה, כנראה, במיוחד לעורר מצבי רוח מיסטיים כאלה באדם. רוב הדוגמאות המפתיעות שאספתי (הוא מתייחס לחוויה הדתית) הנן תוצאות של חוויה בלב הטבע" (ג'יימס, 1949. עמ' 259)
הטבע איננו רק סדר, אלא גם היופי והגיוון שבו, החיים המתבטאים בריבוי צורות, מעין דבר לא מוגדר שמתקשר למושגי האנימיזם וה"מאנה".
למרות שהמקום הקודש מעצם הגדרתו נפרד מהסביבה הוא בדרך כלל קשור לטבע, מתייחס אליו, משקף אותו, ואף מכניס אותו לתוכו.

יוצא דופן

ה"נבדלות" של מקום קדוש קשורה לכך שהרבה פעמים הוא יוצא דופן.
רודולף מאפיין את הקדושה כ"אחר לגמרי", דבר זה צריך לבוא לידי ביטוי גם באופן פיזי במאפיין יוצא דופן כלשהו כגון גודל, גובה, סדר, אמנות, נראות, צבע, וכו'.
רודולף מדבר על "האחר לגמרי", הזר והמוזר, החורג מעבר לכל הידוע המובן והרגיל, השרוי אפוא ממש "מחוץ לעולם, בכלל, ומשים עצמו בניגוד לעולם, ולפיכך הנו כה מדהים ומקפיא את הנפש במכת תימהון" וזה כולל "תופעות ותהליכים מפתיעים ויוצאי דופן הנקרים בטבע, בעולם החי והצומח, ובניסיון האנושי בכללותו" (רודולף, 1999 עמ' 32)
כבר באמונה האנימיסטית הקדומה מקומות יוצאי דופן בטבע התקדשו ונחשבו לבעלי אנימה מיוחדת, כגון הר פוג'י ביפן לפי מסורת השינטו, או הר החרמון אצלנו, שהם בולטים על סביבתם.
בכל האתרים הקדושים יש מאפיין יוצא דופן כלשהו החורג מתחום הרגיל, נורמלי, ולו רק בתחום הסיפור, כמו במקרה של קבר רבי מאיר בעל הנס שבו המאפיין היוצא דופן הוא, בין השאר, הנס עצמו. מאפיין זה "שובר את ההומוגניות והאמורפיות של חול לא מתבדל. השבירה הזו מספקת אוריינטציה מרחבית שיש לה את הסימבוליות של המרכז". וזה מאפשר חיבור בין ממדים, מישורים. הפיזי מוביל לרוחני.

סדר המשקף את הבריאה

המקום הקדוש מבטא את מעשה הבריאה, הסדר הראשוני, ולכן חייב להיות בתוכו הגיון של סדר הקיים בין חלקיו ובינו לבין סביבתו, סדר המבטא את העולם והאדם. הסדר יתבטא בצורה גיאומטרית של הבניין, בסידור של האתר, בשלבים השונים שבו, מעבר מהחוץ לפנים דרך שלבים שונים של קדושה, בגדר גבול המקיפה אותו, במרכוז אל ציר העולם.
המילה היוונית קוסמוס משמעה סדר, ולכן נמצא באתרים קדושים ארגון וסדר כלשהם, קוסמולוגיה המבטאת את המסתורין של ההתהוות והקיום שלאחר מכן, הבריאה הראשונית ודרך התנהלות העולם.
לפי אליאדה (אליאדה, 2003), ישנם מקומות שמעבירים אותנו מהעולם הרגיל אל הקדוש. החוויה הדתית מעבירה את האדם ממצב של משבר – כאוס, למצב של סדר – קוסמוס. היא מחזירה אותו מהמצב הראשוני שממנו נפלנו. ישנם מקומות שדרכם הריאליות נגלית ואליהם האדם יכול לחזור, גם באופן פיזי וגם באופן סיפורי, מכאן שהמקום הקדוש חייב להיות בעל מבנה מסודר כלשהו.
הקוסמוגוניה היא המודל של בנייה שהוא חיקוי של בריאת העולם, ביטול הזמן והמרחב החילוניים והשכנתם של הזמן והמרחב הקדושים. צלם העולם, מיקרוקוסמוס המופיע באתר שהוא מעין סף (מרכז) המפריד בין שני המרחבים. מצד אחד יקום, מצד שני העולם.
גם עיקרון המאגיה הסימפתטית של פרייזר מחייב סדר כלשהו המשקף את סדר הבריאה, ולרוב זה מבנה הכוכבים והשמיים.
הבדיקה של אתרים קדושים מראה שהרבה פעמים הסדר הקוסמולוגי מתבטא בדברים ותחומים הקשורים למדעי הנסתר כגון אסטרולוגיה, מספרים, סמלים, פעמים זה מתבטא על ידי ייצוג גוף האדם שנתפש כמשקף את העולם, ופעמים זה דרך ארכיטיפ כגון עץ. למספרים יש תפקיד חשוב בסדר זה, לדוגמא המספר שלוש הוא ארכיטיפי ומופיע הרבה פעמים בהקשר של הקדושה.

מורכבות וייעוד

בכדי שאתרים קדושים יוכלו ליצור סדר, קוסמולוגיה, חייבת להיות להם מורכבות של חלקים שונים בתוכם המתייחסים זה לזה, או במילים אחרות הם חייבים להיות גדולים מספיק בכדי להוות עולם בתוך עצמו, שבו אדם יוכל למצוא את מקומו בהקשר של הקדושה.
המעבר לממד אחר הוא חשוב, אבל אם אין מקום לשהות בו, תחזור מהר מאד למקום שממנו באת. גבול בין קודש לחול חיוני, אך חייב שיהיה תוכן, נפח, כלשהו לקודש בכדי לייצר את הגבול הזה.
זאת ועוד, יש משהו במורכבות המוציא אדם מהחשיבה הלוגית, ליניארית הרגילה, אל חשיבה שונה, הולוגרמית, שהיא תנאי ועזר לחוויית הקדושה, בבחינת "אחר לגמרי", וגם נפלא והוד, הרגש הדתי של התבטלות למול האל, "איינות", נעזר על ידי גודל האתר, מורכבותו, כך שאדם יכול ללכת בו לאיבוד, בדיוק כמו בדרך הרוחנית.
זאת ועוד, הקדושה נעזרת בתפישה של הנסתר, ובהרבה מן האתרים, בהתאמה, יש משהו נסתר, מעבר, חדר סודי שאותו צריך לגלות.
לפי ג'יימס אתר קדוש צריך להיות מורכב, מהודר, בעל יחסים היררכיים בין חלקיו, סמכות של ירידה משלב לשלב, ובכל שלב חלקים שהם מושא למסתורין והדר, הנובעים במקור מהאלוהות, שהוא המעיין והשיא של המערכת. אדם מרגיש אז כמו בתוך נוכחות של עבודת ציפוי רחבה ארכיטקטונית… מורכבות אצילית… שבה לכל חלק תפקיד (ג'יימס, 1949. עמ' 460)

גובה וחלל

בתוך זה נכנס הממד של גובה וחלל מתקשר לקדושה, רודולף טוען שגובה וחלל של קתדראלות מייצר באדם את הרגש הנומנזי. הוא עוזר ללידת רגש האיינות, של היות חלק ממשהו גדול יותר שמהמם את הקיום האינדיבידואלי. החלל משקף את הסדר היקומי והדינמיקה של חיים בעולם והתייחסות אליו, כמו גם את הגוף האנושי. הגובה עוזר להולדת רגש הרוממות וההתעלות שהם חלק מהותי מהחוויה הדתית
ג'יימס מראה שחלק מהחוויות המיסטיות קשורות לגובה, כמו גם למסעות ומקומות (ג'יימס 1949).
הרבה מהמקומות הקדושים מאופיינים בגודל יוצא מהגדר הרגיל, הן באופן פיזי, והן בקשר לסיפור הקשור אליהם. ג'יימס טוען שבחוויית הקדושה אדם מרגיש שהוא חלק ממשהו גדול יותר, באופן פיזי זה יבוא לידי ביטוי על ידי קשר של מקום לטבע ולסביבה, או בגודל שלו. הטענה של המחקר היא שהרגשת האיינות, נבראות ונשגבות נעזרות בממדים הפיזיים יוצאי דופן, כמו למשל בקתדראלות, או הגודל של אבני הכותל.

התייחסות לסביבה

המקום הקדוש קשור לסביבתו, הן בצורה של אוריינטציה, הן בצורות אחרות כגון שיקוף השמיים, הבדלה בין קודש לחול, מעבר תווך, היבטים של אור, אך גם באופן עמוק יותר. המקום הקדוש קשור לסביבה הפיזית וכן לסביבה הרוחנית, למעשה הוא יכול להיות קדוש רק דרך סביבתו.
כבר הזכרנו שמקומות קדושים מתייחסים לתוואי שטח גיאוגרפי בולט, כמו במקרה של הר תבור, לצורת האדמה והנוף באופן כללי כמו במקרה של רוג'ום הירי, לבניין בולט סמוך כמו במקרה של כיפת הסלע (המתייחסת לכנסיית הקבר), לוויסטה (התצפית) כמו במקרה של נביע שועייב, לאוריינטציה ועוד. אלא שבנוסף לכך המקום הקדוש יכול לשקף סיפור שקרה במקום, כמו במקרה של קבר רשב"י, תפישה מוסרית ודתית כמו במקרה של הכותל, גם זה סוג של סביבה.
המקום הקדוש הוא שיקוף של הסביבה, היפוך שלה, פעולה עליה ובתוכה, הקשר לסביבה מופיע בתפישות האנימיסטיות, בעקרונות המאגיה הסימפתטית והמגע (פרייזר), ולאחרונה בתפישות של חלל ומרחב (שינר) שמדברות על הסביבה כחלל חי. האדם הוא כמו צבי ביער, ולא גפרור בקופסת נעליים.
המקום הקדוש מתייחס לטבע, לאורחים המבקרים בו, לחילופי העונות, לשמים ולכוכבים, סביבות קרובות ורחוקות, הוא משתלב עם סביבתו בצורה מופלאה ומסתורית שמגלה את הפוטנציאל הטמון בו ומעשירה אותו. הקדושה מתגלה דרך מקום בעזרת עיצובו, כשם שפסל טוב מגלה את הפסל מתוך גוש של שיש, העקרונות הנסתרים שמתגלים על ידי המקום הקדוש מקדשים ומעצימים את האדמה והסביבה.
ואכן, חלק מהמקומות הקדושים מתייחסים באופן נפלא ומסתורי לסביבתם, ובכך מעצימים את החוויה והקדושה, חלקם מכניסים את הסביבה פנימה, כמו במקרה של הגנים הבהאים ורוג'ום הירי, חלקם מעצימים את הסביבה כמו במקרה של הר תבור, חלקם משקפים את הסביבה, כמו במקרה של כיפת הסלע, ויחד עם זאת חלקם לא קשורים בהכרח לסביבתם הפיזית, לפחות לא באופן גלוי, כמו במקרה של הכותל.
דוגמא יפה להתייחסות לסביבה של מקומות קדושים נמצא בעקרונות האדריכלות של מקדשים בימים קדם, שהתייחסה לנוף שמסביב, והייתה בדיאלוג אתו (הפרתנון), הופעה של מסורת זו נמצאת באופן מודע בכיפת הסלע, ובאופן לא מודע בחלק מהמקומות האחרים. גם במסורות תרבותיות שלא שמו דגש על הקשר עם הסביבה, אלא פנים האדם, כמו היהדות האורתודוקסית, נמצא בחלק מהמקומות הקדושים שנבדקו במחקר זה (קבר רשב"י וקבר רבי מאיר בעל הנס) דיאלוג עם הסביבה הפיזית.
הקשר לסביבה הוא מאפיין כללי, שמכיל בתוכו כמה מהמאפיינים האחרים, כמו למשל אוריינטציה, שמיים וארץ, גובה וחלל ועוד

מיקום בשוליים

טרנר מציע שמקום קדוש מחייב תהליך עלייה לרגל שמוציא אדם ממקומו אל השוליים, אלא ששוליים אלו אינם פיזיים בלבד לפי מיטב הבנתי, אלא בעיקר נפשיים פנימיים, ולכן אין הכרח שמקום קדוש יהיה מחוץ למרכזי ישוב וזה לא סותר את התפישה של אליאדה לגבי מקום קדוש כמרכז העולם, אלא משלים אותה. לפי הבנתי זאת טעות לעשות סולם של מיקום מקומות קדושים על הרצף שבין מרכז לשוליים, במקום זאת אני מציע להבין לעומק את משמעות הדברים של טרנר ואליאדה, ולראות את המשמעות העמוקה שלהם שנוגעת למעשה באותו הדבר מכיוונים שונים.
ראשית דבר לגבי טרנר, תהליך העלייה לרגל הוא במטרה ליצור את הקומיטאס, האחווה החברתית, שעוזרת בהתמודדות במצבי הכאוס של חיי היום יום, זאת מעין בריאה חדשה ברוח הדברים של אליאדה, המאפשרת את קיום העולם בהיבט חברתי.
פרט לתנאי של השקט, יש הכרח שיהיה במקום קדוש משהו הקשור לפריצת גבולות, שונה מהרגיל, תחושה של קצה, סוף דרך אחת והתחלה של דרך אחרת ולכן טרנר ממקם אותו בשוליים, אלא שאלה לא שוליים פיזיים, למרות שהם יכולים להיות, אלא שוליים במובן של תהליך.
כשמוחמד מגיע למסגד הקיצון, זה בשבילו הקצה, המקום שבו הוא יכול לעבור שינוי, אבל מבחינת הרוחניות העולמית הקודמת זהו מרכז העולם – ירושלים.
המיקום בשוליים מאפשר את מסע הגיבור, התהליך ההכרחי לעבור ממצב אחד של חולין למצב אחר של קדושה, שלעיתים נקשר עם עלייה לרגל. מיקום בשוליים הוא במידה מסוימת אוריינטציה, נקודת כיוון היוצרת מרכז התייחסות. אלא שגם עבור עולי הרגל לרומא – מרכז העולם בימי הביניים, זה היה מסע לימינאלי המוביל לקומיטאס, וכך גם לגבי ירושלים, כפי שאני מראה בהמשך, אפשר לתפוש אותה בתור מרכז, ואפשר בתור שוליים.
ומצד שני גם עבור אליאדה המרכז – ציר עולם הוא לאו דווקא פיזי, אלא נקשר לתהליך פנימי, אליאדה מדבר על ה"אחר לגמרי", ג'יימס מדבר על החוויה המיסטית הנעזרת בעליה לרגל למקום, אני מרחיב על זה בהמשך. בינתיים אפשר לשאול האם מכה עבור רוב המוסלמים היא מרכז, או מקום מרוחק בשוליים? האם ירושלים עבור הנוצרים בימי הביניים זה מרכז או שוליים? ואם ירושלים היא שוליים, האם מסע העלייה לרגל לרומא הוא למרכז או לשוליים?

גוף האדם

מקום קדוש משקף פעמים רבות את גוף האדם, לא רק בצורה הפיזית, אלא גם כאדם רוחני ונפשי הקשור ומתייחס לגוף הפיזי, המקום הקדוש מתייחס אל האדם, ובלעדיו איננו קיים, מבחינה זו יש יתרון למקומות קדושים הקשורים לסיפור אנושי, כגון קברי צדיקים.
לעיתים קרובות ההתייחסות לגוף האדם היא במודע; כמו במקרה של מבני מקדשים בתרבויות עתיקות, החל ממצרים וכלה ברומא, המקדשים שיקפו את מבנה גוף האדם הפיזי והרוחני. כך היה גם בבית המקדש בירושלים, וכך בקתדראלות הגותיות הגדולות של אירופה בימי הביניים
התפישה שעמדה מאחורי זה היא שכשם שבגוף האדם שוכנת הרוח שבאה מאלוהים, כך מבנה שיבנה כמו גוף האדם יוכל להכיל את רוח אלוהים, הקדושה.
הקשר שבין הרגשת הקדושה לגוף האדם מתכתב עם תיאוריות חלל ומרחב כגון החלל החי של שינר, או תיאוריה שבה מדובר על חלל כהארכה של הגוף Veikko anttonen, בכל מקרה אי אפשר להפריד את ניתוח המקומות מהכלי שדרכם הם נתפשים שהוא המערכת האנושית, כפי שאני טוען בהגדרה שלי של מקום קדוש ("מקום קדוש הוא מקום שיש בו עיקרון מארגן שנתפש (מהדד) על ידי המערכת הקוגניטיבית ערכית של זה שמבקר במקום"). הרבה פעמים דברים הקשורים לגוף האדם יופיע במקומות הקדושים הן באופן ישיר, למשל טביעת כף רגל, והן באופן עקיף, למשל פרופורציות.

זאת ועוד, האדם נתפש כמחבר שמיים וארץ, ציר עולם, ראשו בשמיים (הוא עגול) ורגליו, גופו באדמה (ישר), תשתול אותו ראשו באדמה וקיבלת את עץ החיים, תעמיד אותו דום והרי הוא עמוד ציר העולם. בתורה נאמר "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". האדם הוא המקדש האמיתי. המקום הקדוש הוא רק כלי עזר להכיל הקדושה באדם, כשם שהגוף הוא כלי שמכיל את הרוח, ולכן אחד המאפיינים של מקום קדוש זה שהוא מזכיר, משקף, מהדהד את גוף האדם.

אינטראקטיביות

בכדי להתחבר לחוויית הקדושה חייבת להיות פעולה, גם אם היא מסוג אחר (הליכה פנימה במקום החוצה), הקדושה הנמצאת במישור "אחר לגמרי" צריכה מאמץ בכדי להגיע אליה, לחוותה, וזאת גם הסיבה שהיא לא נחוות באופן אוטומטי על ידי כל האנשים המבקרים באתרים המעוררים תחושות של קדושה, וגם על ידי אותו אדם במשך כל הזמן, אלא רק ברגעים וזמנים מיוחדים וספציפיים, תחת נסיבות מתאימות, ורק על ידי מי שעושה את הדרך.
באופן פיזי הדרך או הקדושה התקשרה בעבר עם תהליך העלייה לרגל, אנשים הגיעו לאתרים הקדושים מוכנים, מבושלים, ולכן יכלו להרגיש את מה שכוון להתעורר בתוכם, ואפילו את המאנה שנבעה מביקור אלפים רבים לפניהם והרגשות שהם חשו וחוו במקום.
זאת גם הסיבה מדוע מדע הדתות איננו יכול להילמד במסגרת מדעים אחרים כגון אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה ותיאולוגיה, חייב להיות תהליך המוביל לחוויה של הקדושה, קודם להבנה.
אוטו רודולף חווה את חווית הקדושה בבית כנסת בקזבלנקה ביום כיפור, ולא הגיע למסקנות שלו בדרך דדוקטיבית או אינדוקטיבית ביושבו על המכתבה בביתו. הוא קבע את האקסיומה שניתן לחקור את הקדושה רק מתוך חווית הקדושה עצמה

אחד המאפיינים של מקומות קדושים הוא שהם מפעילים את המבקר בהם, אם זה על ידי תפילה, תחינה, בקשה, או מדיטציה, התבוננות, מחשבה, בעזרת פעילות זו מתעוררים רגשות גבוהים הקשורים לתחום הדתי, כמו "האושר של השהייה בנומן" או ה"פחד שבגישה לקדוש", והאדם עובר את תהליך ה"קונברסיה" של וויתור על האגו והתאחדות עם משהו גדול יותר ממנו
התהליכים הללו נעזרים על ידי מבנה המקום, מיקומו, הקשר שלו לסביבה, האמנות שבו, אך גם על ידי פעולות פיסיות שצריך לעשות בעת ביקור במקום, ובראש ובראשונה תהליך העלייה לרגל עצמו, ולאחר מכן יצירת הקשר עם הנומן דרך תפילה, תחינה, בקשה. חשוב שיהיה שלב של גישה אל האתר, ושחלקו האחרון לפחות יהיה ברגל. בנוסף על כך שיהיה מעבר סף בין קודש לחול.
המדרג בין חצרות שונות, פעולות של לבישת או הסרת פרט לבוש, כניעה להוראות של האחראים במקום, קיום מצוות של שקט, הדלקת נרות, תפילות, עמידה ועצירה מול חפצים מקודשים, מזבחות, קברים, כל אלו עוזרים בעוררות תחושת הקדושה, ופועלים על ארכיטיפים תפישתיים הקיימים בתוכנו. הם מוציאים את האדם מעצמו, ממישור הקיום ההומוגני והאמורפי של היום יום ומאפשרים לו לחוות משהו אחר

מאנה

קשה קצת להתייחס לנושא זה, למרות שאליאדה מנסה להגדיר אותו, זה קשור לאנימיזם הקדום של טיילור, אמונה שיש אנרגיות בדברים, נוכחות משהו אחר שאיננו טבעי. לא כל אבן קדושה, אלא רק זו שיש בה מאנה. אומר אליאדה "בני אדם ואובייקטים ניחנו ב"מאנה" שאותה קיבלו מיצורים נשגבים, ובמילים אחרות משום שהם משתתפים באופן מיסטי בקודש, ועל פי שיעור השתתפותם בכך". זהו "הכוח המסתורי והפעיל שבו ניחנו יחידם מסוימים, וכן נשמות המתים וכל הרוחות" (אליאדה, 2003. עמ' 27). זהו כוח המסוגל להפוך את הדברים לחזקים, ממשיים.
חוקרים רבים מתנגדים לשימוש במונח מאנה וטוענים שאיננו אוניברסלי, כמו כן יש וויכוח האם הוא אישי או לא אישי (שם, עמ' 29). אליאדה מקשר זאת להופעה של קדושה – הירופאניה, ועקבות של קדושה – קרטופאניה.

קשר לעבר

ברבים מן האתרים הקדושים ישנם שרידים של מבנה, חפץ, שריד עתיק יותר, המקשר את המקום עם הזמן ההיולי. לעיתים זה אגדה. אפילו גלגל רפאים בנוי על אתר מקודש עתיק יותר. המסורת של בניית מקדשים בעולם העתיק (מצרים, שומר, ואפילו יוון ורומא) הייתה לשלב בתוך הבניין חומרי בנייה של מקדש עתיק יותר, בין אם כזה שהיה במקום או לידו, וכך הקדושה עוברת מהזמן ההיולי לזמן הזה.
לרוב העתיקות גלויה ונמצאת בלב האתר המקודש, משרה עליו מהקדושה, המאנה שלה. לעיתים אלו חפצים מקודשים השייכים לאדם קדוש או לאירוע מיתי שקרה בעבר, והם מופיעים בהקשר לייצוגי מרכז העולם או הקוסמולוגיה של המקום, אם זה עקבות רגלו של מוחמד בהר הבית, או עקב רגלו של יתרו בנבי שועיב.
לעיתים האוריינטציה של המקום הקדוש קשורה לאותו אירוע מיתי מהזמן שלפני הזמן.
לפי אליאדה (אליאדה, 2003), ישנו זמן לפני הזמן, שאליו מתחברים בעתות משבר, בריאה נצחית שמתחדשת כל הזמן, היא הקדושה. על זמנית ועל היסטורית, אך גילויה הוא בהיסטוריה. היא מתגלה בזמן ובמקום ומקדשת אותם – תיאופוניה. המקומות שבהם היא מתגלה (בהם קורים אירועים נסיים היסטוריים) הופכים להיות מרכזים חשובים לאדם
המסורת בכנסיות היא לשלב בתוכם שרידים של קדושים מהעבר, באתרים שנבדקו בארץ יש שילוב של שרידי כנסיות ואתרים עתיקים, כמו בתבור, וכך גם לגבי אתרים יהודים המשלבים שרידים עתיקים, כגון קבר הלל באתר רשב"י.
החפץ או השריד, מבנה, העתיק קשור לאנאמנזיס, ההיזכרות בזמן שלפני הזמן, למאגיה המשרה פעולתה על המקום, הרבה פעמים מתקינים אותו או מקדשים אותו באמצעים מאגיים. האמונה בחפצים קדושים מקורה באנימיזם והתופעה שלה נקראת פטישיזם על ידי טיילור, אלא שממד העתיקות נותן להם הילה של קדושה וגם סמליות, החפץ הופך למעין טוטם, מחזק את המאנה שלהם.

אור, אש וצבעים

אחד המאפיינים של מקומות קדושים הוא הקשר לאור, אש וצבעים.
קשה להתייחס במונחים ומילים רגילות לעולמות הלא נראים, שהם המקור של הדת כפי שהגדרנו מקודם. אחד הסמלים הפופולאריים והעוזרים ביותר בהקשר זה הוא האור המתחלק לצבעים, אלא שזה לא רק סמל. מקום קדוש מתייחס לאור, משקף את האור, משתמש באור, כמעט תמיד יש תופעה של אור שקשורה אליו, ביום או שעה מסוימת בשנה. זה קשור לתפישת הזמן הקדוש של אליאדה, אבל גם לאנימיזם והרגש הנומינזי שמתעורר בעקבות הפעלה של החושים, האור הוא הסמליות הנפוצה והחשובה ביותר לתיאור החוויה המיסטית, אך גם טריגר להתעוררות תחושות ורגשות, מבחינה פיזיקאלית אור הוא גם פיזי וגם אנרגטי.

הצבעים הם ארכיטיפים של תכונות נפשיות ומתקשרים אל האור והחוויה המיסטית, חלקם טבעיים וחלקם מלאכותיים, הם מעין לבוש מלכות של הקדושה ומאפיינים אותה. בנוסף לצבעים גם הצליל והריח מפעילים את הרגשות הגבוהים. זהו נושא שלא נחקר מספיק לפי דעתי, הוא קיים בכל דתות העולם ומופיע בכל המקומות שנבדקו.
מקור האור בעולם הוא שניים, השמש ביום והירח בלילה. בנוסף על כך יש אור שקשור לאש.
הקשר בין אור ואש מתבטא בנר שמצד אחד מאיר ומצד אחד נשרף. בסמליות של הנצרות, יהדות ואסלאם, הנר מסמל את הנפש האנושית והקשר שבין הרוח לגוף, "כשלהבת האחוזה בגחלת", הגוף מתכלה ובינתיים חיי אדם מפיצים אור סביב. האש היא סופית האור אין סופי. בכל הדתות מופיעים נרות, וסמליות של אור ואש במקומות קדושים.

מים

אחד המאפיינים של רבים ממקומות קדושים הוא ההופעה של מים או הקשר למים.
מים הם ארכיטיפ של חיים, הקשור להתעוררות, הוצאה מהכוח לפועל, נביעה של מים מסמלת מעבר מממד של קיום מוצק לממד של קיום נוזלי, ולכן נקשרה באופן אינטואיטיבי ואינסטינקטיבי עם האצלה של קדושה.
בנוסף על כך מים נקשרים למעשה הפלא של הלידה, ומכאן החשיבות של טבילה.
זאת ועוד, מים הם חומר מנקה בדומה לאש. הטיהור מאפשר לידה רוחנית.
המים יורדים מהשמיים באופן פלאי, הופכים לנהרות, אגמים וימים, אליהם הכל זורם. הם תמיד זורמים כלפי מטה ומקבלים את צורת הכלי שבו הם נמצאים. מים הם צורת הנוזל המוכרת והנגישה לנו ביותר והם מהווים שני שליש מהעולם ושני שליש מהגוף שלנו. הם סוג של תווך אחר שנגיש לנו ולא נגיש בו זמנית, וישנם שני סוגים של מים: מלוחים שנותנים מזון אך לא זמינים לשתייה, ומתוקים. ומכאן סמליות חשובה של הדואליות. המים מקבלים את תכונת הדבר המתערבב בהם ומסמלים סוג של קבלה, כניעה, דתית וגם את התת מודע.
הרבה מקומות קדושים קשורים למעיינות, בארות, אגמים, נביעות פלאיות, מים. ותמיד נמצא התייחסות למים בהקשר של קדושה בטקסים ובפולחן. מים מכילים בתוכם מאנה ומופיעים כבר בהקשרים מאגיים ואנימיסטיים עתיקים, כמו גם בנצרות, יהדות ואסלאם.

אדמה ומערות

המאפיינים של הקדושה קשורים לסדר של החיים שאחד הביטויים הברורים שלו הוא ארבע מצבי הצבירה של החומר: מוצק, נוזל, אדים ואנרגיה – אש, שמופיע גם בחלוקה לארבע היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש, כשהקדושה מופיעה בצורה אחרת בכל אחד מהם.
עד כה דיברנו על השמיים כמאפיין של קדושה, הם קשורים ליסוד האוויר, האור כמאפיין של קדושה, הקשור ליסוד האש, המים הקשורים ליסוד המים והאבן או ההר שקשורים ליסוד האדמה. אלא שבנושא האדמה יש ארכיטיפ נוסף: והוא של שמיים, ארץ ועולם נסתר שנמצא מתחת לאדמה (שאול בימי קדם)
במקומות קדושים רבים הקדושה מתחברת עם ירידה לתוך האדמה, מערות, מעבר מהעולם הזה לתווך אחר, זה מתחיל עוד בתקופה הפרהיסטורית ולא קשור בהכרח ליסודות אלא לתפישה של האדמה כאימא ורצון לחזור אל הרחם.

הירידה את מתחת לאדמה נקשרה כבר בימי קדם עם הקדושה, יש בה ממד של מעבר למישור אחר, כניסה לתוך עצמך, לאני הפנימי, התבדלות מהעולם. אלוהים נתפש כקיים בתוכנו. העולם מסביב מזוהם מדי מכדי להכיל את הקדושה, השונה, אחר, מסתורין נורא.
מערה מאפשרת ניתוק מהעולם החיצון, והיא הגבול האולטימטיבי, מעין רחם שבתוכו יכולה לקרות לידה חדשה
בהרבה מן האתרים הקדושים ישנם חללים תת קרקעיים, זה קשור גם לציר עולם המחבר את השאול, הארץ והשמיים. בגלגל רפאים יש חדר תת קרקעי בתוך תלולית האבנים. בכותל ישנה מסתורין האופף את מנהרות הכותל, בכנסיית הקבר ישנה קפלת הלנה ובור הצלב, בכיפת הסלע מערה מתחת לסלע, בהר תבור מודגשת הקריפטה התחתונה ויש בה פתחים אל הסלע הטבעי ושרידי העבר, וכך הלאה.

החשיבות של העיגול

העיגול תכונתו הוא שלמות, השמש עגולה, הירח עגול, השמיים עגולים, כדור הארץ עגול, החיים הם עגולים. הכל חוזר למקום שממנו הוא בא, והרוח שלנו שבא מאלוהים שואף לחזור אליו. האדם נפל מגן העדן והוא שואף לחזור אליו, זהו מיתוס השיבה הנצחית, לפי הקבלה הנהגת העיגולים הנה עץ החיים. החלק העגול של העץ, הצמרת העגולה. והנהגת הישר היא עץ הדעת, טוב ורע, במילים אחרות העיגול מתקשר עם קדושה, בגוף שלנו ישנם עיגולים, הגולגולת עגולה, האיריסים בעיניים עגולים.
מבחינה גיאומטרית העיגול מסמל שלמות, את האחד, אין לו התחלה ואין לו סוף.
בהרבה מהמקומות קדושים העיגול ממלא תפקיד מרכזי, זו מהותו של האתר העתיק ביותר – גלגל רפאים, אבל האם אפשר לדמיין את כיפת הסלע בלי כיפה?
כיפה היא הופעה תלת מימדית של העיגול. באופן כללי וארכיטיפי היא מסמלת את השמיים, חסד שמימי, והמהווה מרכיב מרכזי באדריכלות של מקומות קדושים. לזאוויה בעכו יש כיפה כחולה שבולטת על רקע קו הרקיע של העיר, למקדש הבהאי בעכו יש גן עגול המקיף את המתחם המקודש, לקבר נבי שועיב כיפה עגולה, לקבר מאיר בעל הנס שתי כיפות בצבעי כחול ולבן, שהם סימן ההיכר שלו, לקבר הרשב"י כיפה גדולה, לכנסיית הקבר מבנה עגול – רוטנדה. הר תבור הוא הר כיפה המיוחד בצורה העגולה שלו. אלא שהכיפה היא רק ביטוי אחד ובולט של העיגול.

המונח "ציר עולם" מניח קיומו של גלגל –עיגול, מסביב לו. אחד המאפיינים של הקדושה זה העיגול או המעגל. גם במובן פיזי, וגם במובנים אחרים: הזמן מתנהל במחזורים עגולים של ארבע עונות, למעשה כל המחזורים בעולם כמו זה של הגשם הם עגולים. התפישה של הזמן  ההודו אירופאית בימי קדם הייתה עגולה, מחזורית. העיגול הוא גם מחזור וגם האחדות שמאחורי עולם התופעות.

גיאומטריה מקודשת

בנוסף לעיגול ישנם שתי צורות בסיסיות נוספות שנקשרות לסדר היקומי, ומופיעות בהקשר של קדושה, והם המרובע והמשולש, ביחד עם העיגול אלו הם שלוש הצורות הגיאומטריות הראשונות, הריבוע השלם מסמל אחדות וראשוניות אך גם את עולם החומר. המשולש לא חייב להיות פיזי, אבל קשור לארכיטיפ של השילוש שמתקשר לקדושה בכל הדתות, העיגול מסמל את האחדות.
זאת ועוד, המתומן מסמל מעבר בין הריבוע לעיגול והמחומש יציאה מהקביעות של עולם החומר אל הדינמיות של הרוח וקשור ליחס הזהב.
אלא שיש כאן משהו מעבר לזה. מקומות קדושים מהווים פעמים רבות מעין מנדלה – ינטרה. העוזרת למסע האינדיבידואציה של המבקר בהם. לפי שיטתו של יונג צורת האמנות של המנדלה המופיעה במסורת הבודהיסטית, כצירוף של עיגולים, מרובעים ומשולשים מסודרים סימטרית מסביב למרכז, ציר. היא ארכיטיפ, סמל של היקום, חיבור של המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס, הבהרמן והאטמן (sharpe, 1989. P. 208).
המנדלה היא סמל של העצמי. המביאה את האדם מהזמן אל מעבר לזמן. מירצה אליאדה מתייחס לזה בספרו "מיתוסים, חלומות ומסתורין" משנת 1968. במילים אחרות ייתכן שמקום קדוש יהווה מעין מנדלה המעוררת ומעודדת, את תהליך האינדיבידואציה individuation  התהליך בו המודע מכיר בתת מודע, אדם מכיר את עצמו ונהיה שלם. תהליך הקשור באיבוד של עצמך ומסע כפי שמתואר במיתולוגיות. המשלב דימויים של אור וחושך, יין ויאנג. אנימוס ואנימה. תהליך המביא לאחדות של המודע והתת מודע, חיבור בין האינדיבידואל והיקום שהוא חלק ממנו.
יונג מראה דוגמאות כיצד מנדלות מופיעות בחלומות וחזון של מטופליו, מביאים לשלווה והרמוניה, ואני מציע (בהסתמך על אליאדה) שמקומות קדושים הוא מעין מנדלה תלת ממדית.

הצעה זו בולטת במיוחד במקומות עתיקים כמו רוג'ום הירי, שהיה מי שהציע שזו מנדלה ענקית, אך גם באתר ידוע כמו כיפת הסלע, ובמיוחד בעיטורים של פנים הכיפה. קיום מעין מנדלות  במקומות כמו הזאוויה בעכו ובגנים הבהאים בעכו קשור, אולי, להקשר המזרחי של שלושת המקומות הללו (ביחד עם כיפת הסלע) ומביא לכדי הרגשה מיוחדת של שלמות, השלמה, כניעה וקדושה במקום, וכן להופעה של חלומות, חזיונות, ומיתולוגיה אישית, מעין תחושה של השלמת מסע.
לפי דעתי אליאדה בהדגש שלו על ציר העולם – מרכז, מסתמך על הקשר זה גם אם הוא לא מפרט זאת בגלוי.

זמן קדוש וטקסים

ברבים מהאתרים הקדושים יש מסורת של הילולה, חג, אירוע המוני הקשור לעלייה לרגל, ולרוב זהו גם ציון אירוע ניסי המתקשר לזמן הקדוש, הזמן ההיולי שלפני הזמן, מצב גן העדן, שאליו האנושות גם תחזור.
ברוג'ום הירי זה היה היום הארוך בשנה, בכותל העלייה לרגל ברגלים, בכנסיית הקבר נס האש הקדושה בפסחא, בכיפת הסלע חג אל איסרא אל מהרג (המסע האופקי המוביל למסע האנכי) וכן הלאה. הרבה מציוני הזמנים קשורים למייסדי דתות או לאירוע מכונן בהיסטוריה של העולם או הדת שנמצאת במקום.
בכל מקרה האירועים הקשורים לזמן הקדוש הם לרוב המוניים, ונחשבים למחברים בין מישורים קוסמיים, הם מעין ציר עולם של השנה. משרים מקדושתם על המקום, מולידים אותו מחדש ומטעינים אותו באנרגיה, מאנה.

נקודת מרכז – ציר עולם

לפי אליאדה כל מקום קדוש צריך שיהיה בו מעין ציר עולם, המחבר בין מישורים שונים, שמיים וארץ, קדושה וחולין, נקודת המרכז משחזרת את מעשה הבריאה, הזמן ההיולי, יוצרת את הסדר היקומי. ההופעה של ציר העולם יכולה להיות מסומלת על ידי עץ, אבן, עמוד, מעיין, הר, וגם דברים לא טבעיים כגון מזבח, פסל, תמונה, ולפי דעתי גם דברים מופשטים כגון סיפור. נקודת המרכז קשורה לסדר, קוסמולוגיה, שמעצם טבעם צריכים נקודת התייחסות ומדידה.
לפי אליאדה, כל בית, באמצעות הטקס של הקדשת המרחב, הופך ל"מרכז". כל הבתים, בדומה לכל המקדשים, הארמונות, המבצרים, נמצאים באותה נקודה, מרכז היקום, מדובר, כמובן, במרחב טרנסצנדנטי, השונה לחלוטין מן המרחב החילוני, וייתכן בו ריבוי ואף אינסוף "מרכזים" (אליאדה 2003).

המרכז הוא מאפיין מרכזי בהופעת הקדושה לפי שיטתו של אליאדה, מאפיין שחוקרים אחרים התייחסו אליו הכי הרבה, מכיוון שהוא המהותי ביותר לשיטתו, אלא שכפי שרואים בציטוטים מדובר במרחב טרנסצנדנטי, ולא רק במקום פיזי.
במסורות דתיות שונות הבריאה מתחילה מ"מרכז" כיוון ששם נמצא המקור של כל ממשות ועל כן גם האנרגיה של החיים. הואיל ובריאת העולם מתחילה במרכז מסוים, בריאת האדם לא יכלה להיעשות אלא באותה נקודה, חיה וממשית באורח עילאי. גן העדן שבו נברא אדם מעפר נמצא במרכז היקום, הוא טבור הארץ. שם חוזרים אל הזמן הקדוש.

אם מעמיקים בהבנה אזי ניתן לראות גם בגישות של חוקרים סוציולוגים כגון דורקהיים וגירץ התייחסות למרכז כלשהו, טוטם, מערכת סמלים (גירץ). נקודת התייחסות משותפת (טוטם דורקהיים) היא מעצם הגדרתה מרכז, גם אם לא באופן פיזי. אפילו טרנר, המדבר לכאורה על תהליך לימינאלי ופריפריה, משתמש במונח מרכזי עלייה לרגל. הקומיטאס שנוצר בתהליך העלייה לרגל הוא מכנה משותף חברתי, אחווה בין בני אדם, שמעצם טבעה היא מרכז ונקודת התייחסות לבנייה החברתית. ולכן בתוך הפריפריאליות שהוא מציע בהקשר של מקומות עליה לרגל מתחבא מרכז מסוג אחר.

לכל האתרים הקדושים יש מרכז מסוג כזה או אחר, ציר עולם, עיקרון מארגן שמופיע דרך מאפיינים וארכיטיפים שונים, אם זה באופן גיאוגרפי, סמלי, אך גם בהיבטים והקשרים אחרים וחלקם מופשטים ונוגעים לאדם. התייחסות לקדושה מעצם הגדרת הפעולה מחייבת הנחה של סדר קוסמי מסוים, וסדר מעצם הגדרתו מחייב נקודת התייחסות ובנייה של הסדר, שהיא ציר העולם, או במילים אחרות – מרכז.

ארכיטיפים של ציר עולם

עץ

העץ מסמל את מבנה העולם, כמו בדוגמא של עץ הספירות בקבלה, יש בו חלוקה לשורשים, גזע וענפים, חלק גלוי וחלק נסתר. הוא מחבר בין שמים וארץ, למעלה ולמטה, ראשון בשרשרת המזון, בעל מבנה רדיאלי בדרך כלל, חי ל"נצח" ומגיע לגודל אדיר, ולכן עץ הוא ארכיטיפ בתפישה התת מודעת שלנו.
העץ הקדוש מסמל את מבנה העולם אך הוא גם ייצוג של מרכז, ציר, העולם.
בתרבויות ארכאיות שונות, בחברות מפותחות וגם בפרימיטיביות, עצים מתקשרים עם פולחן האלוהות הנשית. עצים מסמלים את עונות השנה וחילופי העיתים, החזרה אל הזמן ההיולי, המוות בסתיו (שלכת) והתחייה באביב. ויחד עם זאת את היסוד הקבוע שנשמר בתוך כל זה. עץ קשור לבריאה ולידה, גדילה והתפתחות, העץ מופיע במיתולוגיה ובמיסטיקה של כל הדתות, החל מסיפור בראשית, המשך ב"ענף הזהב" של פרייזר, וכלה בעץ הספירות של הקבלה. במקרים רבים הוא משמש כציר המקום הקדוש, נקודת המרכז שלו, מעין ציר עולם, בין אם זה עץ עצמו או ייצוג שלו.

עמוד

לעיתים מחליף את העץ עמוד כמסמל את ציר העולם, נקודת המרכז, או את עץ הבריאה עצמו, במיוחד במקדשים ומקומות בנויים. בתרבויות העולם העתיקות מופיעים כמה סוגי עמודים המסמלים סדר קוסמי כזה או אחר, כמו העמוד הדורי – גברי ויוני – נשי ביוון, בועז ויכין בבית המקדש, עמוד הלוטוס והגומא במצרים ועוד. הצורה של העמוד היא הדבר הקרוב ביותר לביטוי וצורה של ציר עולם פיזי ומזכירה את הגזע של העץ מצד אחד ואת האדם הזקוף מהצד השני.
הרבה פעמים העמוד הוא מאבן מיוחדת, והוא ארכיטיפ תת מודע הקיים בתוכנו מסיבה כלשהי, למרות שהוא איננו טבעי.

אבן

אבן היא ארכיטיפ הקיים בתוכנו המסמל את הנצח, האלוהות, ולו רק בגלל הקושי שלה, העובדה שהיא לא משתנה והדמיון שלה לעצמות שנשארות לאחר המוות. בהקשר של מקומות קדושים אבן מופיעה הרבה פעמים כייצוג של ציר העולם, היסוד שממנו נוצר הכל, הן במובן גיאוגרפי והן כייצוג של האלוהות.
אבנים מופיעות בהקשר של קדושה כבר מתחילת האמונה האנושית והם מהוות מרכיב מרכזי במקומות ובאמונות האנימיסטיות, שריד לזה נמצא במצבות שעל הקברים. אבנים היו מקודשת מאז ומתמיד, ישנם סוגים שונים של אבנים שהיו חשובות בחוויה האנושית הדתית בתרבויות וזמנים שונים, כגון אבני חן, אבני בניין, מזבחות, מצבות, אומפולוס.
האבן היא בית למאנה, לרוח, ואיננה רק סמל, אלא הוויה מאגית או קדושתית אמיתית ונוכחת, הנקשרת לבריאת העולם והתגבשות הראשונית של חומר, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא אבן השתייה בבית המקדש

הר קדוש

אחד הארכיטיפים הנמצאים בתוכנו המתקשר אל הקדושה וגם אל ציר העולם הוא זה של ההר, או ההר הקדוש, זהו המקום שממנו התחילה בריאת העולם, ההופעה שלו מתקשרת לגובה וחלל, אך יש בו גם מרכזיות, צורה גיאומטרית. ההר הוא ארכיטיפ תת מודע המסמל התגבשות ראשונה מתוך התוהו, גבעה שצצה מתוך המים (אררט), ומופיע כמעט בכל התרבויות והדתות העתיקות.
הרבה מהאתרים הקדושים בישראל קשורים למאפיין זה של הקדושה, הן בצורה פיזית והן בצורה סמלית, או על ידי אוריינטציה. כך לגבי גלגל רפאים המכוון להר חרמון ולתבור, כך לגבי ירושלים, הר המוריה והר הזיתים, כך לגבי קבר רשב"י הקשור להר מיירון, נבי שועייב הקשור לקרני חיטין ועוד.
המיתולוגיות של הדתות מדברות על הר קדום שממנו התחיל מעשה הבריאה, באסלאם המיסטי זהו הר קף, בבודהיזם הר מארו, ביהדות הייתה העברה של מיתוס זה להר הבית, בנצרות לגולגותא. ההר הוא יעד למסע עלייה לרגל (מעצם טבע המילה עלייה יש רמיזה להר).
לפי אליאדה במרכז העולם נמצא מקום מפגש בין רקיע ואדמה – הר קדוש. כל מקדש, ארמון, עיר קדושה, משכן מלכותי נחשב להר מקודש. המקום הקדוש נחשב למקום מפגש בין רקיע, אדמה ושאול, הואיל וזהו המקום שבו עובר ציר העולם.
הערים והמקומות הקדושים משולים לפסגות ההרים הקוסמיים. מסיבה זו המבול לא פגע בציון ובירושלים. לפי אליאדה, הר הגולגותא נמצא במרכז העולם, הוא פסגת ההר הקוסמי וגם המקום שבו אדם הראשון נברא ונקבר. בדרך זאת, דמו של הגואל ניתז על גולגולתו של אדם הראשון הקבור למרגלות הצלב, ובכך גאל אותו." (אליאדה, 2003)

אוריינטציה

הקדושה מתבטאת פעמים רבות באוריינטציה כלשהי, אם זה כלפי גרם שמיים, או נקודת נוף בולטת על פני האדמה, הר קדוש. שבירת מישור הקיום הרגיל נעשית על ידי אוריינטציה מרחבית הקשורה לסימבוליות של המרכז. זה יכול להיות מקום זריחה או שקיעה ביום מסוים בשנה, הר בולט, אתר הקשור לסיפור של המקום הקדוש. לעיתים האוריינטציה היא רב ממדית, לדוגמא, כנסיית הקבר היא באוריינטציה כפולה, הן באוריינטציה לזריחת השמש והן להר הזיתים, מקום שם עלה ישו לשמיים. משמעות האוריינטציה היא תנועה, יציאה מעצמי אל הסביבה, חיבור בין מישורים שונים, זה החלק הדינמי שבקדושה המתבטא במילה "הקדשה" בשפה העברית.
לפי אליאדה, "המרחב הקדוש מתגלה לאדם בדרך זאת או אחרת, ההתגלות אינה נעשית בהכרח באמצעות צורות היירופניות ישירות (מרחב זה, מעיין זה, עץ זה וכו'), לעיתים קרובות היא מושגת בעזרת טכניקה מסורתית, שהופיעה במסגרתה של שיטה קוסמולוגית והמבוססת עליה. האוריינטציה היא אחד התהליכים בהם נעשה שימוש על מנת "לגלות" מקומות" (אליאדה, 2003).

מקומות קדושים, כבר מהתקופה הפגאנית, נבחרו בהקשר לאוריינטציה שלהם לכיווני השמים, כוכבים, שמש וירח, נקודות ציון בולטות על פני האדמה.
האוריינטציה לא חייבת להיות פיזית, אלא יכולה להיות בהקשר לזמן, טקס, סיפור, ולרוב יש לה כמה ממדים, והיא נקשרת לחיבור בין תווכים, בין שמיים לאדמה, ציר אופקי ואנכי, והתייחסות לסביבה.
האוריינטציה היא תחילתו של התהליך המארגן היוצר סדר קוסמי ומגלה את המרכז, ההבנה בה משנה את תפישתו של המבקר במקום ומשליכה עליו.

דואליות קדושה

הקדושה מופיעה פעמים רבות במפגש בין תווכים שונים, זמנים שונים, ובמהותה היא הבדלה בין שני מצבי קיום באדם, האחד זה הרגיל והיומיומי והשני זה המקודש, ומכאן ההבדלה שבין קודש לחול. נדמה כאילו בין הניגודים קיים משהו שלישי הקשור בקדושה, בדיוק כפי שבבית המקדש בירושלים כבוד האלוהים שכן במקום שבין שני הכרובים, ניזון מהמתח ביניהם
להלן כמה מאפיינים דואלים של הקדושה

הבדלה בין קודש לחול

מעצם ההגדרה של הקדוש הרי שהוא נפרד מהשגרתי, הרגיל, זאת תכונתו, ודבר זה צריך להיות מבוטא על ידי שינוי כלשהו בתוואי השטח: גבול, גדר, סימון. ההגדרה יכולה להיות מלאכותית (לדוגמא חוני המעגל חג עיגול סביב עצמו) או טבעית.
לפי אליאדה משמעות הקדושה היא שבירה מישור החולין ההומוגני והאמורפי, שלא מתבדל, מכאן שהגבול הוא סוג כלשהו של שינוי, מעבר מימד.
ההבדלה יוצרת מרחב מקודש, ו/או זמן מקודש
גם רודולף מדבר על ה"אחר לגמרי", השונה.
חוקרים סוציולוגים כגון דורקהיים מאפיינים את הקדושה מבחינה נגטיבית כאיסור כניסה, ומכאן הבדלה בין קודש לחול
אפילו המילה קדושה בלטינית sacred משמעותה נפרד ממעשי ומקומות היום יום
הרבה פעמים ההפרדה מתבטאת על ידי גבול או גדר. לעיתים על ידי סימן.
כותב אליאדה," החומה או מעגל האבנים המקיפים את המרחב הקדוש, נחשבים בין המבנים האדריכליים העתיקים ביותר של המקדשים המוכרים" (אליאדה, 2003)
החומה אינה מחייבת ואין פירושה רק נוכחות קבועה של קרטופוניה או היירופוניה בתוך השטח המגודר. תכליתה להגן על החילוני מפני הסכנה שאליה היה נחשף לו חדר לשם בלא לשים לב לכך. הקודש מסוכן תמיד למי שיוצר אתו מגע בלא הכנה, בלא שעשה את "מחוות ההתקרבות" הנדרשות על פי כללי הדת"
הגבול איננו רק סימון פיזי בין חלקה אחת לאחרת, אלא הבדלה בין מהויות שונות ומכאן שהוא אקטיבי במידה מסוימת, סמלי, קשור לטאבו של דורקהיים, למפחיד של רודולף ואליאדה, צריך עוד התעמקות בנושא זה של גבול שהוא גם מאגי וגם סמלי מיסטי.

מפגש בין תווכים שונים

לפי אליאדה מקום קדוש הוא מעבר בין מישורים קוסמיים שונים, אלוהי וארצי, הקדוש הוא פתח במישור הקיום היום יומי השגרתי אל מציאות אחרת. הממצא של המחקר מראה שהרבה פעמים הקדושה מתבטאת במעבר פיזי בין תווכים מסוגים שונים. מקום קדוש נמצא פעמים רבות במפגש בין מים ואדמה, ים ויבשה, יער ושטח פתוח, מדבר וארץ נושבת, סלע ואדמה, או אפילו במפגש בין חלל תת קרקעי למה שעל פני הקרקע, אדמה ושמיים.
המפגש בין תווכים שונים מסמל מעבר מעולם אחד לעולם אחר ולעיתים אף מאפשר מעבר זה לפי עיקרון המאגי של הקולן, במסגרת זו אפשר להכליל את הבחירה בראשי הרים כמקום מפגש של אדמה ושמיים.
מקום קדוש הוא מקום מעבר, ומכורח ההגדרה הזו גם מקום מפגש בין תווכים שונים, זה יכול להיות פיזי אך גם רוחני, מקום מעבר בין עולם החיים למתים הוא דוגמא קלאסית לכך

אופקי ואנכי

המקום הקדוש הוא הרבה פעמים שילוב של שני מישורים שונים ולעיתים המישורים הם נקודות התייחסות שונות, דרכי פעולה, נקודות מבט, לפי אליאדה כשמקדשים נקודת התייחסות אופקית, וציר אנכי של תקשורת נוצר עולם. השילוב של שני אלה נראה כחזרה של האקט הראשוני של הבריאה על ידי האלים.
באסלאם יש מושג שנקרא "אל איסרא אל מהרג" המתקשר לירושלים כמקום בריאת העולם, ומשמעו "המסע האופקי המוביל למסע האנכי", זה מתייחס למסע הלילי של מוחמד, אך בממד עמוק יותר למסע הרוחני האנושי, שמעביר את האדם ממסע במישור אחד לחיפוש והתקדמות בממד אחר, ומכאן גם המילה זאוויה – זווית, המתארת מרכז רוחני סופי.
בכל הדתות יש התייחסויות למימד זה של למעלה ולמטה, וכן לארבע הכיוונים. האחדות הנחשקת נמצאת במפגש בין שניהם. במישור האופקי יש התייחסות לכיוונים כמעבירים קדושה (לדוגמא מזרח), המישור האנכי מתייחס לתפישת החלל שלנו כבני אדם השואפים כלפי מעלה.

שמיים וארץ

מקום קדוש מבטא הרבה פעמים חיבור של שמיים וארץ, שיקוף של שמיים על פני האדמה, השמיים נתפשים כמקום שבו קיים סדר המתבטא במחזורי הירח, תנועת הכוכבים, ובזריחת ושקיעת השמש, אלא שבנוסף לכך השמיים משפיעים מחסדם על הארץ, ולכן המקום הקדוש מאופיין בביטוי סדר זה וביצירת הקשר בין השמיים לבין האדמה, היכול להתבטא, לדוגמא, באוריינטציה לזריחת השמש בימים מסוימים בשנה, כמו למשל ברוג'ום הירי, או אפילו במקדש בירושלים וכנסיות ברחבי העולם.
השמיים אינם רק מקום, אלא מייצגים מציאות אחרת, תפישה, אחדות וקדושה.

במדעי הדתות ישנה תיאוריה שקודם לאנימיזם הייתה אמונה באל עליון הקשור לשמיים, ורק אחר כך "הופיעו" מגוון אלים המתייחסים לתופעות על פני האדמה. הארכיטיפ של שמיים וארץ נמצא כבר בספר בראשית, וכנראה שגם בתפישה הפגאנית הקדומה.
ולכן, אחד המאפיינים של מקומות קדושים הוא שהם יתייחסו לתנועת וסדר גרמי השמיים, ובראש ובראשונה השמש והירח, ובמקרים רבים ישקפו מקומות קדושים את מבנה גרמי השמיים על פני האדמה, ובמיוחד את העיגול שנקשר לשמיים וגם לצורת השמש והירח.
השמש וירח, הם גרמי השמיים הגדולים והחשובים ביותר שהיה להם תפקיד מרכזי בתפישות האנימיסטיות בכל העולם, ולכן נצפה שיתבטאו במקומות קדושים, אעז ואומר שהשמש והירח הם ארכיטיפים הקיימים בתת מודע של האדם וקשורים לתפישה הדתית.

ארכיטיפ נוסף הקשור לשמיים הוא המספר שבע, מכיוון שישנם שבעה גרמי שמיים שנראים בעין בלתי מזוינת נעים על פני הכוכבים הקבועים, ואלו הם: שמש, ירח, מרקורי, וונוס, מרס, יופיטר וסאטורן (כל השאר לא נראים), ובנוסף לכך שבעה צבעים בקשת שבשמיים, ולכן המספר שבע (או שמונה המייצג את אלוהים שמעל שבעה הרקיעים) יופיע במקומות קדושים.
מבחינה ארכיטיפית השמיים מתקשרים עם צורת הכיפה והעיגול, הארץ עם הריבוע והקו הישר.

זכרי ונקבי

הרבה מהמקומות הקדושים מבטאים את הקשר והזיווג של הזכרי עם הנקבי, זה מתבטא בדואליות הטופוגרפית של עמק והר, או מערה וקרן שמש, ישר לעומת עגול, עומד לעומת שוכב. למעשה המקום הקדוש הקדום ביותר שנבדק – רוג'ום הירי, שמקבילות רבות שלו נמצאות במקומות רבים בעולם, מייצג את החיבור הזה, כשהעיגול הוא הנקבי וקרן השמש היא הזכרי.
בקבלה הזכרי קשור לספירת יסוד והנקבי לספירת מלכות, העולם תלוי בזיווג תמידי ביניהם. המקובלים היו יוצאים לשדה תפוחים במאה ה16 בצפת, בכדי לצפות בשמש שוקעת בין שתי הפסגות של הר מירון ערב שבת, ושרים "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" ההר או האדמה זה הכלה, השמש השוקעת החתן, הפנייה מערבה (ולא מזרחה) בערב שישי נשמרה במסורת היהודית עד היום. מקום המערב הוא מקום קבר הרשב"י גם כן.
החלוקה הבסיסית של העולם לדואליות. היא אחת התובנות הבסיסיות של הדת הקדומה, ומופיעה באתרים קדושים עתיקים רבים. הזכרי נתפש לרוב כשמיים, והנקבי כאדמה, למרות שיש תרבויות שאצלם השמיים נקביים והאדמה זכרית (מצרים). קו ישר מסמל לרוב את הזכרי ועגול את הנקבי, הווקטור האנכי את הזכרי והאופקי את הנקבי. כיוון צפון דרום את הזכרי וציר מזרח מערב, מקום זריחת ושקיעת גופי השמיים (אירועים המסמלים לידה ומוות), את הנקבי.
הטקס הדתי המרכזי בימי קדם נקרא "הנישואים המקודשים", לפי החוקרים זה מה שעשו ברוג'ום הירי. החיבור בין הזכרי לנקבי משמעותו לידה חדשה, חזרה על מעשה בריאת האדם והעולם, הן במובן פיזי והן במובן רוחני. ולאן נצפה שמאפיין של חיבור בין זכרי לנקבי יופיע במקומות קדושים.

דואליות פיזי ורוחני

הקדושה היא הופעה של משהו אחר, נסתר, במישור הרגיל והיומיומי. ההתייחסות אליה יוצאת בהכרח מתוך נקודת הנחה שישנה חלוקה דואלית בסיסית במבנה האדם והעולם  שקשורה לחלוקה בין פיזי לרוחני, גוף ונפש, גלוי ונסתר.
מירצ'ה מקדיש פרק שלם לנושא הדואליות בספרו the quest (אליאדה, 1969), אלא שהוא מתייחס לדתות "פרימיטיביות", בדיקה של האתרים שנבחרו לצורך עבודה זו מראה שברבים מהם מופיעה דואליות פיזית, המסמלת את הדואליות הבסיסית של גוף נפש:
בהר תבור, לדוגמא, יש קומה תחתונה המייצגת את הגוף ומפלס עליון המייצג את הרוח, בכיפת הסלע יש את הסלע המסמל את העולם הפיזי, והכיפה את הרוחני.
הדואליות איננה רק בחלוקה שבין פיזי לרוחני, אלא גם בשתי הופעות שונות של האלוהות. בתיאוריות של הדת מדובר על אלוהים בורא – נסתר, ואלוהים משמר ויוצר – גלוי, שהוא במהותו נשי, במיסטיקה מדברים על אלוהים והאצלותיו, מלבושיו, אמונה זו מתבטאת במורכבות ובדואליות של האתרים, לא רק במישור הארצי דו ממדי.