רמלה בירת ישראל

רמלה היא עיר מיוחדת בארץ. זה נראה לנו קצת ביזארי כיום, אך רמלה הייתה בירת הארץ במשך יותר משלוש מאות שנים. בתקופה הערבית הקדומה היא הייתה עיר עם יותר מחמישים אלף איש, בירת הארץ מהמאה ה7 ועד המאה ה11, שאז חרבה ברעידת אדמה גדולה, והמרכז חזר לירושלים. השרידים מגדולת העבר הם מעטים, ויחד עם זאת מרשימים.

השריד החשוב ברמלה הוא המסגד הלבן והמגדל הלבן שלידו. המסגד היה מסגד חצר גדול מאד, כדוגמת המסגדים בעיראק או בקיראון בתוניסיה. בקצהו הדרומי היו אולמות רוחב עם קשתות. מתחת לחצר היו וישנם עדיין מאגרי מים ענקיים בעלי קיבולת של 6000 קוב.

אתר תיירות נוסף ברמלה הוא בריכת הקשתות. בריכת אגירה בעלת קשתות מחודדות שנבנתה בזמנו של החליף העבאסי הארון אל רשיד כחלק ממערכת המים של רמלה, מים הגיעו באמת מים ממעיינות ליד תל גזר, מערכת המים מזכירה את זו של איסטנבול אך קטנה הרבה יותר. מסלול התיירות ברמלה מוביל מהמוזיאון העירוני אל המסגד הלבן ומשם לבריכת הקשתות. ליד המוזיאון העירוני נמצא המסגד הגדול שהיה בעבר כנסייה צלבנית.

המילה רמלה באה מהמילה חול, רמל בערבית, העיר נקראה כך מכיוון שנבנתה על תלוליות חול גבוהות יחסית. ואכן רמלה הוקמה מהחולות על ידי הכובשים הערבים של הארץ, בני אומיה, מסיבותיהם שלהם, ויש אומרים שבזמנו היא הייתה מהערים היפות והגדולות בעולם .זה לא עושה שכל, מכיוון שלפני רמלה בירת הארץ הייתה לוד הסמוכה שהיא הרבה יותר נוחה מבחינת התיישבות, בלוד יש בארות מים, בעוד שברמלה צריך לחפור לעומק גדול בתוך חול לא יציב כדי להגיע לשכבת המים.

לפני שאתייחס לאתרים של רמלה ברצוני להרחיב מעט על השושלת של בני אומאיה.

שושלת אומאיה וארץ ישראל

לאחר מותו של מוחמד מנהיגים את העולם המוסלמי ארבעה החליפים ישרי הדרך, ראשון הוא אבו בכר, המבוגר האחראי שבחבורה, לאחריו עומאר, השליט המושלם והכובש הגדול, לאחריו עותמאן שמעלה על כתב את הקוראן, ולבסוף עלי, החותן של מוחמד ובן דודו, שנחשב על ידי השיעים כממשיך דרכו ונושא אור הנבואה. אלא שכבר בזמנו של עלי ולפני כן עותמאן יש מאבק פוליטי וגם צבאי על ההנהגה ולאחר מותר עלי – הרצחו עולה לשלטון מועויה הראשון ומתחיל את שושלת בית אומייה

השושלת האומאית שולטת במשך 90 שנה, מ661 לספירה ועד 750. ראשון עולה לשלטון מועוויה ששלט עד 680 במשך 20 שנה, הוא היה גנרל בצבא, ובנו של אבו סופיאן, אחד מנכבדי מכה ושבט קורייש, אלא שהוא הוריש את השלטון בתורשה לבנו יזיד הראשון (ששלט שלוש שנים) ונהג בניגוד למסורת, ואז החלו הצרות: יזיד הרג את חוסיין ומשפחת הנביא בקרב של כרבלא, השיעים טוענים שהוא כופר, ויש אף טוענים שהוא קשור לכת היזידים שנקרא עובדי השטן. לאחר מותו עלה בנו מועוויה השני לשלטון למשך כמה חודשים, אבל האימפריה התדרדרה לאנדרלמוסיה בעקבותיה פרץ מרד של אדם בשם איבן זובייר, הוא השתלט על הערים הקדושות וחלקים גדולים מהעולם המוסלמי, וממלכתו היוותה מעין תחרות לשלטון בית אומאיה. בעקבות כך בני אומיה העבירו את השלטון לענף אחר של המשפחה, למרואן הראשון. זה שלט זמן קצר אבל הצליח לייצב את שלטון בית אומייה בחלקים גדולים של העולם המוסלמי ובכלל זה סוריה ומצרים, העביר את הבירה לדמשק ואת השלטון בירושה לבנו עבד אל מלכ.

וכאן צריך לשים לב לכמה צאצאים נוספים למשפחת המלוכה הזו. ראשית דבר ליזיד הראשון היה בן שנקרא חאליד בן יזיד, הוא היה מיועד להיות חליף, אבל בגלל השתנות הנאמנויות בבית אומייה וויתר על שאיפה זו והפך להיות בן ברית לעבד אל מלכ, אחד ממפקדי צבאו ושליט מחוז, אלא שבמקום השאיפה להיות חליף, הוא פיתח שאיפה גדולה יותר, והיא להגיע לחיי נצח, והפך להיות האלכימאי הערבי הראשון, הוא למד מנזיר שנקרא מורניה אלכימיה וכתב את הספר הראשון בערבית שנקרא Liber de compositione alchimiae. הוא ציווה על מלומדים יוונים וקופטים ממצרים לתרגם את הספרות האלכימית הרמטית עתיקה לערבית (אנחנו יודעים עליו מכתביו של אחמד אל-בלאד'רי – היסטוריון מוסלמי מסוף המאה ה9). הוא היה מעורב כנראה בתכנון ובניית כיפת הסלע בהר הבית (ראו מאמר על כיפת הסלע). האיש השני שכדאי לשים לב אליו הוא הבן של מרואן הראשון שהיה דרוויש סופי בשם עדי אבן מסאפר והוא ייסד את הדת היזידית. מכאן אנחנו למדים שהשליטים של בית אומאיה התעסקו, בחלקם, בתורת הנסתר, ולמדו מסורות שהיו נפוצות באותה תקופה בעולם העתיק (כמו אלכימיה), מתרגמים אותם לערבית ומכלילים אותם בעולם החדש, בתרבות ובדת החדשה שהייתה בתהליך יצירה.

עבד אל מלכ זה היה כבר סיפור אחר, הוא היה אחד השליטים המוצלחים שהצליח לשלוט 20 שנה ברציפות משנת 685 עוד 705). הוא יזם רפורמות שהפכו את האימפריה לריכוזית, ולמעשה הוא מייסד האימפריה, הוא דיכא את מרד אל זובייר, כבש את המגרב, קבע את הערבית כשפה רשמית ובנה מסגדים מפוארים ברחבי האימפריה ובראש ובראשונה את כיפת הסלע בשנת 691. הבן שלו וליד הראשון שלט עשר שנים אחריו, (705-715), הוא כבש את ספרד ומרכז אסיה. גם הוא בנה בקנה מידה גדול, ובין השאר את המסגד האומאי בדמשק ואת מסגד אל אקצא בירושלים. אלא שהיה לו אח בשם סוליימן שלימים ירש אותו בתפקיד החליף. אח זה היה בתחילה מושל פלשתין ובנה את העיר רמלה כמרכז שלטונו (כנראה ב710 לספירה). העיר תוכננה לפי תכנון היפודמי והשתרעה על שטח כפול מהעיר העתיקה בירושלים כיום. כנראה שהיו בה כ50.000 איש. כולל יהודים שעסקו בצביעה.

ברמלה נבנו ארמון, בית צבעים, מסגד. עיר עתיקה זאת חרבה ברעידות אדמה ב1068 לספירה והיא נבנתה מחדש באתר סמוך על ידי הסלגוקים שהגיעו באותו הזמן (1072) לישראל, אולם עד מהרה הם העבירו את הבירה לירושלים, במילים אחרות, העיר הקדומה הייתה באזור המסגד הלבן שהיא מתוכננת בתכנון היפודומי ובליבה ארמון ומסגד נפלא, עיר זאת נהרסה עד היסוד (לפי המקורות מתו 25.000 איש ברעידת האדמה), והבנייה המחודשת נעשתה באזור השוק של היום, לאחר החורבן לא היה טעם לשקם את ההריסות ועדיף היה לבנות מחדש נקי באתר סמוך.

סוליימן היה בקשר קרוב עם מלומד דתי בשם Raja ibn Haywa שהיה גם עוזרו ויועצו של עבד אל מלכ בבניית כיפת הסלע, ויועצם של אל וואליד ועומאר השני, ובסך הכל של ארבעה חליפים. רג'ה נולד בבית שאן וכונה גם הפלשתיני או הירושלמי, בין השאר הוא ליווה את החליף אל וליד במסע החאג' למכה והיה כנראה אחראי לבחירתו לשלטון של חליף הצדק עומאר השני, והמנטור של סוליימן. הוא נודע כאיש צדיק ומסתגף, הוא זה שהתחיל את התפילה עם החרוזים באסלאם, שמהותה חזרה על משפטים, מילים, בסגנון מדיטטיבי, או שינון של שמות האל (יש לו 99 שמות). הוא קיבל את הידע הרוחני מכמה חברים של הנביא, ובכללם מועוויה, ועבדאללה איבן עומאר. הוא נחשב לאיש הרוח של דורו, המזכיר של החליפים, וראשר בית המשפט. הוא זה שיעץ לסוליימן לבחור את האתר של רמלה. רגה היה הראשון שכתב את שבחי ירושלים באסלאם.

לאחר סוליימן שלט עומאר השני, שנחשב לדמות חסודה, חליף צדק, במשך שלוש שנים ולאחר מכן יזיד השני במשך ארבע שנים נוספות, ואז עלה לשלטון במשך עשרים שנה הישאם שבנה את ארמון הישאם ביריחו וארמונות בירושלים, וכנראה תכנן להעביר את הבירה האומאית לירושלים. מעניין לציין שיזיד השני הוציא צו להשמיד את כל האיקונות וזה השפיע על הקיסר הביזנטי ליאו השלישי להוציא צו דומה, לפי המקורות יזיד ששלט בשנים 720-724 הושפע מקוסם יהודי בטבריה שנקרא "בצר", וזה מראה את הקשר בין היהודים לשושלת האומאית, הצו בוטל על ידי הישאם.

ביקור ברמלה (נכתב ב2005)

ביקור ברמלה מתחיל בשוק. יש כאלו שאוהבים חומוס ויש כאלו שאוהבים בורקס, אני נמנה עם בני המין השני, מכל מקום צמוד לשוק ישנו מבנה גדול ומרשים שמשום מה צבעו אותו בצבעי לבן – סיד וירוק מזעזעים, במקום לתת לו לבטא את היופי הטבעי שלו, זהו אחד המבנים הצלבניים המרשימים והגדולים בארץ, ששרד כמעט כמו שהוא עד ימינו, אלא שבמקום להישאר כנסייה, כפי שהיה, צלאח א דין (או אחד מצאצאיו הקרוי גם כן א דין) הפך אותו למסגד. וכיום הוא מסגד אל עומאריה, או אל גומעה, המסגד הגדול של רמלה, מסגד יום השישי. את הכנסייה בנתה המלכה מליסינדה באמצע המאה ה12, תוכלו לקרוא עליה במאמרים אחרים באתר זה.

בכניסה למסגד ישנה חצר ובה בניין משרדים קטן השייך לווקף המוסלמי, שם משרדו של מנהל הווקף – מוחמד טאג'י, מוחמד מתקרב לגיל 70, זאת אומרת שהוא זוכר את רמלה עוד מלפני 1948, שעדיין הייתה עיר מוסלמית שוקקה בת 25.000 איש ובה תפקיד חשוב לדרווישים. כשם שבתורכיה ובארצות מוסלמיות אחרות ישנם פסטיבלים שנתיים של עלייה לרגל למקומות קדושים, פסטיבלים הקשורים לקדושים מקומיים הקבורים במקום, כך גם בישראל, מלפני 48 היו פסטיבלים רבי משתתפים במספר מקומות ובזמנים שונים של השנה: מקומות כמו נבי רובין שבשפך נחל שורק, נבי הוריירה שביבנה, סידני עלי שבהרצליה, נבי מוסה שבמדבר יהודה, וכן חגיגות לכבודו של נבי צלאח ברמלה. כל שנה באביב היו אנשים מכל רחבי הארץ ובראשם הדרווישים, נאספים לרמלה לכמה ימים של פסטיבל. מוחמד טאג'י סיפר לנו מעט על הפסטיבל הזה: "את הפסטיבל היו מתחילים הדרווישים עם הקריאות האקסטטיות שלהם, כמה עשרות מהם היו מתאספים עם התופים והמצלתיים הקדושים, והולכים בתהלוכה ברחובות רמלה, צועקים את המנטרות של: "אללה חי", "אללה הוא", "לה איללה איל אללה", ובעזרת התופים שלהם מרעידים את אמות הסיפים שבבתים."

הנביא צלאח הוא אחד הנביאים שנשלחו אל הערבים עוד לפני תקופתו של מוחמד, הוא נשלח אל שבט בני תמוד שישב בערב, אך הם דחוהו, אלא אם כן יחולל נס. תכונתו של צלאח הייתה שהוא יכל להפיח רוח חיים בחומר, ואכן… הוא עשה נס והוציא מהסלע נאקה (נקבת גמל). לאחר הנס הוא השביע את אנשי התמוד לא להרוג את הנאקה, אך הם לא שעו לדבריו והרגוה, ואף בזו לו, כתוצאה מכך הם נענשו ונכחדו ברעידת אדמה. (הסיפור מופיע בקוראן פרק ז 71-77)
כשם שצלאח הפיח רוח חיים בחומר, כן האביב מפיח רוח חיים באדמה, והחגיגות של נבי צלאח, כמו כל חגיגות עממיות אחרות, הפיחו רוח חיים באנשים, וכללו הקרבת קורבנות, הרבה אוכל, שוק ומסחר, מפגשים עם אנשים, להטוטי דרווישים, אקסטזה דתית, ועוד…

אלא שהחיים שהיו ברמלה השוקקת כמעט ונכחדו במלחמת 48. רק עשר משפחות מוסלמיות וחמש עשרה נוצריות הורשו להישאר לגור ברמלה בזמן המלחמה, ומשפחת טאג'י ביניהם. מוחמד הסביר לנו שזה בגלל התעקשותו של אביו, על המשרד שלו תלויים תמונות מאותה מלחמה נוראה ובה נראים אנשים מפונים באוטובוסים (אל לטרון ומשם לרמאללה לפי טאגי). משפחת טאג'י היא מהמשפחות הוותיקות והמיוחסות ברמלה, והיא נקשרת לצאצאיו של עומאר, החליף השני האגדי של המוסלמים. המשפחה הגיעה לרמלה מצפון אפריקה בתקופה הממלוכית וקשרה את גורלה בגורל העיר. לאחר 48 החל תהליך שיקום הדרגתי ואיטי של הקהילה המוסלמית בעיר, אנשים רבים הובאו אליה מדרום הארץ, וכיום מונה האוכלוסייה המוסלמית  כ17.000 איש, שזה כ17% מהאוכלוסייה. על מלאכת השיקום של המסגדים הרבים שהיו בעיר הופקד מוחמד טאג'י, ויש כיום שלושה מסגדים פעילים, כשהראשי שביניהם הוא המסגד הגדול – אל עומאריה, שבחצרו היינו יושבים. את המסגד פוקדים מבקרים רבים מכיוון שהבניין הוא גם מוקד התעניינות אדריכלי והיסטורי. ואכן המבנה בפנים מרשים ביותר ונותן מושג על גדולת האדריכלות הצלבנית בשיא תפארתה. טאג'י ואנשיו מספקים למבקרים במקום הסבר מאיר פנים וידידותי על הדת המוסלמית: משמעותה, הדרך שלה, ועוד…

מסתבר שהמפגש הבלתי אמצעי עם מסגד ועם אנשים דתיים מוסלמים עוזר לראות שאין לאחר קרניים ושהאסלאם הוא דת אנושית  שדומה רבות ליהדות, ולא דת של קנאות חשוכה חסרת פשרות. במסגרת מאמצי השיקום שלו ניסה טאג'י לחדש את מסורת חגיגות נבי צלאח, אלא שבשנים האחרונות, בגלל האינתיפאדה, ניסיון זה נפסק.
"מי ייתן" אמרנו "שיבוא במהרה היום שבו יהיה שלום, ונוכל גם אנחנו לבקר בחגיגות המחודשות". "נוכל לרקוד עם הדרווישים שברמלה, לתופף איתם, לשיר איתם, ולא רק עם הדרווישים שבקוניה שבתורכיה, או באוזבקיסטן".

כדאי לציין שליד מסגד עומאריה נמצא המוזיאון לתולדות רמלה, וכן שבחצר המסגד יש את הקבר של שיהאב א דין – אחיינו של צלאח א דין.

המגדל והמסגד הלבן

לאחר הביקור במסגד פנינו אל האתר הקדוש של רמלה, הלא הוא המגדל הלבן, שריד בודד לגדולה שהייתה כאן פעם, והקברים הקדושים שלידו. המגדל הלבן, (שמזכיר בשמו סצנות ממלך הטבעות), בולט למרחוק ממקומות רבים בעיר, זה הוא מבנה ממלוכי בגובה 30 מטר, מרשים ביותר, ואם מסגד עומאריה הוא דוגמא ומופת לאדריכלות הצלבנית, הרי שהמגדל הלבן הוא אות ומופת לאדריכלות הממלוכית (מאה 14 לספירה). לידו שדה גדול ובו חורבות מרשימות, מסתבר שהיה שם מסגד, מהיפים בעולם, שעמד על תילו עד 1927, ורק אז נהרס ברעידת אדמה,

המסגד הוקם מלכתחילה על ידי בני אומייה, כנראה על ידי החליף סוליימן, אותו הזכרנו בתחילת דרכנו. כותב עליו ההיסטוריון אל מוקדסי ב985 לספירה: "אין באסלאם נאה מהמסגד… הוא נאה ומשובח ממסגד דמשק והוא הנקרא הלבן". המסגד נהרס ברעידות אדמה במאה ה11 והוקם שוב על ידי הממלוכים במאה ה13.

מדוע "לבן"? לאלוהים וסוליימן הפתרונים, אולי בגלל הקשר שלו לנביא צאלח ולסופים שאצלם לבן הוא צבע מקודש המסמל טהרה?

ליד המגדל הלבן, בנוסף לחורבות, ישנו גם בית קברות מוסלמי ובו שני אתרים חשובים, ששימשו ומשמשים עד היום אתרי עלייה לרגל. האחד הוא מבנה הקבר – מקאם לכבודו של הנביא צאלח. מבנה ירוק, לא מרשים, הנמצא בצל עץ ענק שלרגלי המגדל. בארץ יש מספר אתרים, "מקאמים", לכבודו של הנביא צאלח, אך נדמה שזה שברמלה היה בעבר החשוב ביותר.
"מקאם" פירושו "מקום", אין זה קבר, יחד עם זאת בתוככי הבניין הירוק יש מבנה קבר ועליו בד ירוק.

נביא צלאח היה אחד מארבעה הנביאים היחידים לערבים, הוא הגיע לשבטי תמוד והטיף להם לחזור למוטב ולאמץ את המונותאיזם, אלא שהם לעגו לו ודרשו שיעשה נס בכדי להוכיח שהוא דובר אמת. "אם אתה דובר אמת", אמרו לו, "תעשה שנאקה (נקבת הגמל) תצא מהסלע".
הנביא נענה לאתגר, ואכן הוציא נאקה מהסלע, אלא שהוא הזהיר את בני תמוד שלא יפגעו בה, זה לא הרשים אותם והם הרגו אותה, וכתוצאה מכך נכחדו ברעידת אדמה. האזור שבו זה קרה הוא בצפון מזרח ערב הסעודית, ומשם לפי האגדות הנביא המשיך לארץ ישראל. את החגיגות לכבודו היו עורכים ביום השישי הראשון שלאחר חג הפסחא של הנוצרים.

המבנה השני החשוב ליד המגדל הלבן הוא חצר קטנה מגודרת ובה קברו של האימאם אל ניסאווי. הוא היה דמות דתית חשובה בעולם המוסלמי כולו, מכיוון שחיבר אחד מששת קבצי החדית הקנוניים, המשמשים בסיס להלכה ולמסורת המוסלמית. זה שהקבר שלו ברמלה זה סימן שרמלה הייתה מקום של לימוד וקבלת מידע, וגם שהייתה בעלת אוכלוסייה ניכרת. האימאם ניסאווי חי ופעל במאה ה10 בעיקר באזורי ארץ שם – הלא הם אזורי סוריה, לבנון, ישראל. הוא היה עובר ממקום למקום מנסה להגיע אל המסורות השונות הקשורות בנביא מוחמד שהתפזרו בעולם המוסלמי, וכנראה שהתחנה האחרונה שלו הייתה ברמלה, ולכן שם נקבר. אימאמים אחרים גרו בכל מיני מקומות אחרים בעולם המוסלמי, למשל האימאם אל בוכרי, שנחשב לאוסף המסורה החשוב ביותר, מת ונקבר בבוכרה. לפי ראסן מנאסרה האימאם אל מסאווי היה גם סגפן ונוטה לכיוון הסופיות, וזאת אפשר לראות מהספרים שהשאיר אחריו, בנוסף לאוספי החדית הוא גם כתב על הנפש והרוח. החצר שלו נמצאת בצד הדרום מזרחי של החורבות, ובתוכה צומחים דקל ועץ גדול, על הקיר שלט בערבית המספר על הקבור בחצר.
בין החורבות ישנם מספר פתחים המוליכים אל חללים שהיו וישנם מתחת למסגד, חלקם הגדול שימש כבורות מים.

הסופים הראשונים

התנועה הסופית היא הזרם המיסטי של האיסלאם המדגיש אהבה וקבלה כדרך חיים, באתר תרבויות עולמי תמצאו מאמרים רבים על הסופים בארץ ובעולם. הקשר לרמלה הוא שלפי מסורות היסטוריות חשובות הסופיות התחילה למעשה ברמלה. ראסן מנסארה אומר כי הראשון שנקרא בשם "סופי", היה אבו האשם הזהאב – הסגפן, שקראו לו גם אבו האשם הסופי Abū Hāshim al-Ṣūfī. או al kufi, לפי מה שמסופר, הוא בנה את ה'חנקה' – המרכז הראשון של הסופים ברמלה, שהייתה אז הבירה המוסלמית של ארץ ישראל. הוא היה מורה של Sufyan al-Thawri שטען שללא הנחייתו הוא לא היה קולט את הצורות החמקמקות של צביעות בעצמו.

רוב המקורות הערביים תומכים בגרסה זו, אך הרבה מעבר לכך אינם יודעים לספר. אבל אם מסתכלים על ההקשרים הנסיבתיים, הנוכחות של רג'ה איבן הווה – היועץ לחליפים והאיש הקדוש והסגפן של התקופה האומאית, זה שהתחיל את התפילה עם החרוזים וקבע את מקומה של העיר, ברמלה. האפשרות של נוכחות של חאליד בן יזיד, האיש שהתחיל את האלכימיה הערבית ובן זמנם של עבד אל מלכ וסוליימן ברמלה. העובדה שהשם שניתן למסגד הגדול ברמלה היה המסגד הלבן, והרי לבן נקשר לרוחניות וטוהר. והסמיכות של הקמת רמלה עם הקמת מסגדי הר הבית ובמיוחד כיפת הסלע. ואם מביאים בחשבון שהסופיות ממשיכה מסורות מיסטיות קדומות של הנצרות והיהדות שהערבים פגשו בישראל והמזרח התיכון, שרבים מהמורים של הסופים הראשונים (כגון חסן אל בצרי) היו נזירים נוצרים, ואת העובדה שלוד הייתה עיר קדושה ונקראה דיופוליס. כל הדברים הללו יחד יכולים להוות חיזוק נסיבתי לטענה שמופיעה בכתבים קדומים, החל מהמאה ה10 לספירה, שהסופים הראשונים והתנועה הסופית התחילה ברמלה.

לוד – גיאורגיוס הקדוש

סנט ג'ורג' הוא הקדוש הנוצרי החשוב ביותר בישראל בפרט ובחלקים גדולים של העולם הנוצרי בכלל, פירוש השם הוא: זה אשר בא מן האדמה – גיאה. סנט ג'ורג' הוא האיש שמוביל את המאבק בין טוב לרע בעולם, וזה שהכניס את קידוש המלחמה בדת הנוצרית. הוא היה חייל בצבא הרומאי שהפך לנוצרי בסוף המאה ה3 לספירה והוצא להורג בצורה די מגוחכת על ידי דיוקלטיאנוס. אבל בינתיים שמו נקשר לאגדה על לוחם אביר הנלחם בדרקון ירוק והורג אותו בכדי להציל גבירה בטירה. לפי המסורת גיאוגריוס הקדוש נולד בלוד, ולכן יש שם כנסייה גדולה לכבודו.

לצבעים יש משמעות בדתות, והצבע הירוק הוא דו משמעי בנצרות. מצד אחד הוא מסמל את השטן ומצד שני זה צבע החיים. בליטורגיקה הנוצרית משתמשים בירוק ברוב ימות השנה. ירוק גם מזוהה עם יוחנן המטביל שהיה איש טבע. גיאורגיוס מזוהה עם ירוק מכיוון שהוא בא מהאדמה, ומה שבא מן האדמה הוא ירוק, אבל מהצד השני הוא נלחם בדרקון ירוק, ומה משמעות הירוק בהקשר הזה? ובכן הירוק כאן הוא כל מה שקשור לחיים, שבא מהאדמה, שהוא מעוות כתוצאה ממעשי בני האדם. ירוק הוא כל הרוע בעולם שגודל גם הוא באופן טבעי, מה שבא מהאדמה יכול להיות קוץ ודרדר, עשבים שוטים, או צמחי מרפא ומזון, פרחים שנותנים יופי ומהללים בזאת את האל והבריאה. הגשם יורד על הטוב והרע שווה, ותפקידו של האדם הוא לברור את המוץ מתוך התבן, לנקש את עשבים השוטים, להילחם בירוק שצומח לא בריא. הדרקון הירוק במקרה של גיאורגיוס מסמל גם את אחרית הימים, את המאבק באנטי כריסט. ובכן, זה אשר בא מהאדמה – גיאורגיוס, ילחם בזה אשר בא מהאדמה והוא לא נכון – הדרקון, בכדי להפוך את האדמה הזאת לגן עדן.

ומי זאת הגבירה בטירה?

זאת השכינה, החלק האלוהי שבתוכנו, הנפש שלנו, היפהפייה הנרדמת אותה יש לשחרר.
ניתן לפרש את המלחמה של גיאורגיוס בדרקון בכמה אופנים: האחד זה מלחמה פנימית ביצר שבתוכנו, בחלקים הנמוכים שלנו, בכדי לשחרר בנו את רוח הקודש, ההשראה הגבוהה המסומלת על ידי הגבירה בטירה. זה הפירוש המיסטי המדבר על מלחמה פנימית שצריכה להתרחש בכל אדם, הרג האני הישן, צליבתו, בכדי לאפשר לאני חדש, שהיה בתת מודע עד כה, להיוולד בתוכנו. זה הפירוש של המיסטיקנים הנוצרים שחלקם מדברים בפירוש על טירה וכל מיני נחשים ועקרבים מסביב לה (תרזה מאווילה). אלא שרוב הנוצרים פירשו את סיפורו של גיאורגיוס בצורה קצת אחרת, הרבה יותר פשטנית, שהתייחסה למאורעות העולם הזה והביאה הרבה נזק והרס בעולם.
הגבירה בטירה נתפשה כרוח הקודש, או הכנסייה שאותה צריך לשחרר מידי אויביה, הכופרים, האנטיכריסט, כוחות השטן ורוע שסומלו על ידי הדרקון ונתפשו כדתות והעמים האחרים. גיאורגיוס נתן השראה למלחמה למען הכנסייה ולכן הפך לפטרון הלוחמים. בתחילת דרכה של הנצרות העדיפו הנוצרים לשמור על תורתו של ישוע שאמר כי אם מכים אותך על הלחי האחת צריך להגיש את הלחי השנייה, הנוצרים הקדמונים העדיפו למות על קידוש אמונתם. אלא שעם הזמן התעורר הצורך להילחם עבור הנצרות והכנסייה וצורך זה בא לידי ביטוי באגדה של גיאורגיוס הקדוש. זאת הייתה תחילת הדרך שבסופה מצדיק ברנאר מקלרבו במאה ה12 את ההרג בשם ישוע, היפוך של מאה ושמונים מעלות במחשבה הנוצרית.

מבנה הכנסייה

לפי הנזיר המקומי הכנסייה נבנתה על ידי הלנה המלכה בדרכה לירושלים, לכבוד סנט גורג, ואכן הכנסייה נבנתה בתחילה במאה ה4, אבל כנראה שלא לכבודו של סנט גורג. צריך לזכור שלוד נקראה באותה תקופה דיופוליס – עירו של האל – Dio, אל שזוהה עם זאוס יופיטר. הכנסייה המקורית חרבה בפלישה הפרסית, נבנתה מחדש ונהרסה ננטשה לאחר מכן.

אלא שגיאורגיוס היה הפטרון של הצלבנים שבאו לארץ ישראל והם הקימו מחדש את הכנסייה לכבודו בלוד. בזכותו הם זכו בניצחונות בשדה הקרב, אחד הבולט שבהם היה לאחר שצלאח א דין כבש את אשקלון בשנת 1170 ואיים על הממלכה הצלבנית (זה היה כמה שנים לפני קרב קרני חיטין), לאחר מכן כשהוא ניסה לכבוש את רמלה כבר היה לו עסק עם הקדוש סנט ג'ורג'. הוא ספג תבוסה קשה ונאלץ לסגת מישראל, רק כדי לנסות מזלו מחדש כמה שנים אחר כך.

מאה שנים לאחר מכן, כשכבשו הממלוכים את לוד בשנת 1270, הם הרסו את הכנסייה הצלבנית, בנו במקומה מסגד ורק השאירו בשוליו את האפסיס והקשתות החרבות בכדי להראות את גודל ה"ניצחון" של סנט ג'ורג'. בסוף המאה ה19 בנו הנוצרים מחדש את מה שנשאר מהכנסייה החרבה, וכך, חצי מהבניין הוא מסגד וחצי שני כנסייה. במרתף נמצא קברו של הקדוש שנולד בלוד ונקבר שם. בצד שמאל של האיקונסטזיס – מסך האיקונות, ישנה תמונה האופיינית לבלקן ונדירה בארץ. רואים בה את המלאך מיכאל מרים חרב בידו מעל דמות מנוצחת שהיא התגלמות השטן. משמעות התמונה היא שיש בעולם מאבק תמידי בין טוב ורע, ובזכות המלאך מיכאל, כוח הטוב, שהתגלם בדמותו של ישוע, מנצח הטוב את הרע.

הנזיר המשיך וסיפר שכשבנו את הכנסייה הביאו אליה את שרידיו של סנט גורג מביתניה בטורקיה, והם נקברו בקריפטה תת קרקעית, סנט גורג נקרא גם מפיק המור, והקבר הוציא מתוכו מור (המור מופיע הרבה פעמים כבושם נוזלי, ולא רק כקטורת כמו במקרה של הלבונה), והרבה ניסים התרחשו מסביבו. בכנסייה ניתן לראות גם את השלשלת שבה נכלא סנט גורג וגם היא גורמת להרבה ניסים רפואיים ונפשיים לקרות למאמינים.