המאמר מספר על ערים עתיקות בשפלת יהודה, שהפכו להיות אתרים גדולים לפני 4000 שנה, עם תחילת התקופה הכנענית, אך יושבו והתקיימו הרבה קודם לכן, אלו מקומות שאפשר וכדאי לבקר בהם, בעלי אנרגיה מיוחדת ועתיקות חשופות שאפשר להתרשם ולהתחבר אליהם, כמו שרק ארץ ישראל יכול להציע. בתחילה נספר על תל גזר ובמיוחד על מקדש המגליתים שהתגלה באתר, שהוא יחיד במינו בארץ. לאחר מכן על תל ירמות – אתר לא ידוע סמוך לבית שמש שהיה אחד הערים הראשונות בעולם. ולבסוף על תל לכיש, העיר התת קרקעית של מראשה, והאתר של בית גוברין, אך תחילה על מערות בית גוברין בדגש מיוחד:

מערות בית גוברין

בית גוברין הסמוכה למראשה הייתה פוליס בתקופה הקיסרית הרומאית. לפי הערכות במאה 3-4 היו באלוותרופוליס (בית גוברין) – עיר בני החורין. כ15.000-20.000 איש. היא הייתה מרכז לאזור רחב ידיים. ספטימוס סוורוס שמקים את העיר כעיר חופשית עודד יצירת ערים חופשיות בארץ ישראל, אומרים שחצי מהערים הם תקופתו, הרעיון היה לעודד שלטון מקומי ואף לאפשר כלכלה מקומית וטביעת מטבעות. רעיון זה הוכח כאסון, מכיוון שהשליטים המקומיים נהגו לזייף את המטבעות וזה הביא למשבר כלכלי של המאה ה3.

האמפיתיאטרון של העיר, ששרידים מרשימים ממנו נשארו עד היום, הכיל בערך 6000 מושבים, גודל הזירה כאן דומה לגודל הזירה במבנים דומים שהיו נפוצים בעולם הרומי בערים שאוכלוסייתן הייתה אף גדולה מזו של אלוותרופוליס. האמפי שימש בעיקר למשחקי גלדיאטורים ופחות למשחקי חיות שזה הצריך יותר ארגון ומשאבים. סביר להניח שזה גם היה מקום של כינוסים, הצגות ושעשועים קלים. חלק מהאוכלוסייה בבית גוברין הייתה יהודית ואנו יודעים על מעורבתה בקרבות הגלדיאטורים, הידוע ביותר הינו ריש לקיד שחי במאה ה3 לספירה והיה בן הדרום, הוא מכר עצמו בצעירות לפרנסתו למשחקי הגלאדיאטורים, נראה שמכר עצמו בשבועה המיוחדת וכנראה שפעל באלוותרופוליס.

את חידת המערות בבית גוברין, הסיבות לחפירתן, מדוע הצורה הפעמונית, מתי נחפרו, וכן הלאה, פתר אבא שלי – פרופסור יהושע בן אריה, במסגרת עבודת המאסטר שלו ב1958, להלן תיעוד של סיור שנעשה כחודש לאחר פטירתו (ביחד עם צופיה הראל) לזכרו, ובנושא זה:

העיר התת קרקעית במראשה

אחד מהמקומות המעניינים ביותר בארצנו זה העיר התת קרקעי של מראשה, כחצי שעה נסיעה מתל אביב או ירושלים. מדובה על מבוך של אולמות תת קרקעיים המחוברים ביניהם שחלקם מאגרי מים (כמו בכפרים בנגב), אלא שהחדרים הרבה יותר גדולים. מעליהם נמצאים הבניינים והכניסות דומות. הארכיאולוגים מתארכים את המערות לתקופה ההלנית ואת התל שמעליהם לתקופה הישראלית. אבל האם ייתכן שהמערות, לפחות הגרעין שלהם, הם הרבה יותר עתיקות ורק הורחבו בתקופות מאוחרות יותר. השילוב של מערות עם מבנים וכניסות מזכיר מאד את הכפרים בנגב, אולי היה כאן כפר כלקוליתי קדום, האזור הוא לא מרוחק מבקעת באר שבע והסלע מתאים לחפירה. מעבר לכך מראשה נזכרת כאחת הערים שכבש יהושע, זאת אומרת שהיא הרבה יותר קדומה מהתקופה הישראלית.
אחת האינדיקציות לקיומו של ישוב כלקוליתי במראשה זה שלא רחוק משם, כמה קילומטר, נמצא תל לכיש, בו התגלה בוודאות ישוב כלקוליתי חשוב שכנראה התחיל במערות. בתל יש באר מים המזכירה את הבארות הכלקוליתיות, כגון זו של תל שבע וערד.

הפיניקים היו עם שמי שחי לחופי הים התיכון, עריהם המרכזיות היו צור וצידון. בפיניקיה דיברו סוג של עברית. הפרסים נותנים לצידונים את השליטה באשקלון, ושליטה זו נשארת בידיהם גם בתקופה ההלנית. קהילה צידונית, אולי של סוחרים הקשורים לאשקלון, מתיישבת במראשה שהיא באותה תקופה מעין גרורה יבשתית של אשקלון. בנוסף לכך מתיישבים במראשה גם אנשים הלנים אחרים, אם זה יוונים שבאו מיוון במלחמות אלכסנדר הגדול, אם זה כנענים שעברו תהליך הלניזציה, אם זה יהודים או שומרונים שהצטרפו גם הם לעולם ההלני.  מראשה נהיית מרכז התרבות ההלנית בשפלת יהודה ומשמשת אף כמרכז ללחימה ההלנית ביהודה המכבי. מראשה הייתה למעשה בירת ארץ אדומיאה שהשתרעה משפלת יהודה דרך דרום הר חברון, הבירה השנייה של אותה ממלכה הייתה אדוריים

יוחנן הורקונוס כובש את אדומיאה ב112 לפני הספירה, מחריב את מראשה, ומגייר בכוח את האדומים. כשפומפיוס כובש את הארץ ב63 הוא מחזיר את אדומיאה לאדומים, אלא שאלו כבר נשארים יהודים. מראשה נחרבת בכיבושו של יוחנן הורקונוס, ממשיכה מאז בצורה מינורית עד לכיבוש הפרתי של ישראל בשנת 40, שאז נחרבת היא סופית. הפרתים תומכים בבית חשמונאי כנגד בית הורדוס האדומי.

נתחיל את הסיור במגרש החניה שליד מערת הצידונים. משם נלך ברגל לקומפלקס המערות שמצפון, מדובר במבוך של מערות, חלקם חוברו באופן מלאכותי, המעביר אותך ממערה למערה מתחת לפני האדמה, וגומר בבית בד שהיה גם הוא מתחת לפני האדמה.

מתחת לכל בית במראשה היה בור פעמון ענק, ולפעמים שניים, והבורות הללו התחברו ביניהם מתחת לאדמה. בכל בור יש גרם מדרגות היורד עד תחתיתו, ישנם בורות צרים יותר וישנם רחבים, התחושה היא שכל בור הוא כמו תמונת ראי של המגרש שמעליו. ייתכן שבכל בית היה פתח חצר או במחסן שממנו היו נכנסים ל"בור" של הבית. למה שימשו הבורות הללו? לפי התיאוריה המקובלת היום (תיאוריה אותה הציע אבי – יהושע בן אריה) הבורות היו מחצבות לאבן סיד, אבן זו שימשה הן להכנת טיח, הן למכירה ליישובי האזור ובראשם אשקלון. התחושה מהבורות היא שבור כזה שהיה מתחת לבית שימש להוצאת חומר במשך עשרות ואולי מאות שנים, כל שנה היו מוציאים קצת, כל פעם הוא הלך והעמיק. זה היה כמו לול תרנגולות במושב, הכנסה נוספת לבית, חלק מכלכלת הבית,

ואולי היו יורדים לבור לנפוש מחום הקיץ הלוהט, להתחבר מחדש לאנרגיות של האדמה? לעשות טקסים פולחניים?

הקשר בין האדומים וארץ ישראל

האדומים משתתפים בכיבוש הבבלי של ירושלים ויש להם חלק במצור. הם מנצלים את הזדמנות החורבן בכדי להתיישב בדרום הר חברון ובשפלה הפנימית הדרומית, שתי ערי הבירה שלהם הם מראשה ואדוריים. ייתכן שהיו סיבות אחרות לעזיבה שלהם של ארץ אדום, ייתכן והם סבלו באותה תקופה מפלישות של בדואים מהמדבר הקרוב. ייתכן והם סבלו משינויים במזג האוויר. כנראה שבימי קדם אזור הרי אדום היה מעט יותר גשום, וזה אפשר את גידול שלושת הגידולים של העולם העתיק: גפן, חיטה וזית.

ההתיישבות של האדומים בהר שעיר הייתה התיישבות חקלאית של אנשי אדמה שהקימו מערך של כפרים, כשם שהעברים התיישבו בארץ ישראל, מבראים את השממה, גרים בבתים הישראלים. היום הר שעיר די נטוש, אך בימי אדום היו שם כפרים והתיישבות חקלאית , מערך חקלאי מפותח. ייתכן והאדומים גרו במערות, מכיוון שבמראשה אנחנו מוצאים מערך מערות מפותח שלהם. בכל מקרה במאה השישית לפנה"ס הם עוברים לשפלה ולדרום הר חברון ובמאה השנייה לפנה"ס הם מתגיירים, יש רואים בזה הצטרפות שלהם מרצון ליהדות כחלק ממאבק משותף של העולם השמי העתיק בעולם ההלני. באזורים הכפריים של אדומיאה התרבות היהודית הייתה פופולרית ואילו בערים האדומיות התפשטה ההלניזציה, בדיוק כמו אצל היהודים בזמן המכבים. האדומים נהיים יהודים נאמנים וחלקם אפילו מתקשרים לקנאים בזמן המרד הגדול ומוזכרים בתור כאלו. האדומי המפורסם ביותר הוא כמובן הורדוס שנולד במראשה והפך לשליט של ישראל.

תל גזר.

בלב השפלה, בין עמק איילון לבקעת אונו, ישנו רכס גבעות קטן שבצפונו נמצא תל גזר. התל נמצא צמוד למושב כרמי יוסף, ויש כאן אולי את הנוף הכי יפה בארץ. השפלה כולה נראית מחוף הים ועד ההרים (וצריך להבין שבימי קדם הראות הייתה הרבה יותר טובה מאשר כיום).

גזר הייתה מיושבת אלפי שנים מהפרהיסטוריה, בתקופה הכנענית התיכונה היא נבנתה בתחילה כעיר פרוזה ששכנה רק על חלק מהתל, אבל במאה ה18 לפנה"ס היא כבר הפכה לעיר גדולה וחשובה. מסביב לעיר נבנתה חומה עם מגדלים מרשימה וייחודית מסוגה, ובתוך העיר נבנה מתחם מצבות מרשים שעליו נפרט בהמשך הפרק. השער הראשי מוקם בצד דרום. זהו שער גדול מימדים וצמוד לו מגדל גדול. בתל נחשפו מתקני איסוף מים, מחסני תבואה איכותיים, קבורות של תינוקות בקנקנים, קברים חצובים וקברי ארגז. הקברים מתקופה זו עשירים בממצאים המעידים על עושרה ושגשוגה של העיר.

תחותמס השלישי מזכיר את גזר בין כיבושיו בכנען במאה ה15 לפנה"ס. הוא החריב את העיר כפי שמתואר בכתובת מצרית בהר נראים בין היתר שבויים כפותים שמוצאם מגזר.

מבנה חשוב מהתקופה הוא "הבמה" או "מקדש המצבות". הללו למעשה עשרה סלעי ענק העומדים במכלול רצוף וקשורים ככל הנראה בפולחן שהתקיים במקום. הגדולות שבין האבנים שוקלות כמה טונות ומגיעות לגובה של מעל שלוש מטר. כל האבנים מוחלקות מצד אחד ומחוספסות מהצד השני ומסודרות כך שצידם המוחלק פונה אל זריחת השמש ביום הקצר בשנה. ישנם רווחים לאחר האבן השנייה והאבן השביעית, וכמו כן האבן השביעית שונה מכל השאר בכך שהיא עשויה מאבן קשה יותר שהובאה מאזור ירושלים.

לפי פרופסור פאתון[1] האלוהות הראשית של גזר הייתה "עשתורת קרניין", היא מיוצגת על ידי פסלון שנמצא במקום ועלי שני קרני טלה. באופן כללי בשכבות הכנעניות הקדומות בתילים הארכיאולוגים הגדולים של ישראל התגלו מספר גדול של לוחות טרקוטה ועליהן הדמות העירומה של האלה אם. באותם שכבות לא נמצאו ייצוגים של אלוהיות אחרות מחוץ למצריות, ומכאן שהעשתורת הייתה האלה הראשית של הכנענים הקדומים בישראל.

את עשתר (עשתורת) היו עובדים במקומות גבוהים, ואחד המקומות החשובים בהקשר זה הוא מקדש המצבות בתל גזר. לפי פאטון האבן השנייה שהיא קטנה שונה מהשאר: היא מחודדת, רואים שנחצבה ועוצבה ויש עליה סימנים של משיחה, מגע אדם (נשיקות ושפשוף). חופר האתר הראשון מקאליסטר הציע שלאבן הזו קדושה מיוחדת ושהיא העתיקה מבין כולן. לפי פאטון האבן היא ייצוג וסמל של האשרה, שבהתאמה הופיעה במקומות שונים בצורת קונוס המסמל את שדי האישה. לפי מקורות ערבים ועדויות היסטוריות של כותבים רומאים זאת הייתה הצורה שבה קודשה האלה בפטרה ובטאיף. הזיהוי של האלה באבן מופיע בפסוק 27 פרק ב' בירמיהו: "לָאֶבֶן אַתְּ ילדתני (יְלִדְתָּנוּ)". מחוץ לאבן השנייה המיוחדת, שאר האבנים הם יצוגים של סמלים פאליים.

לפי פאטון באבנים השלישית והשמינית יש שקעים שהם מעין ספלולים על הצד האנכי שלהם. זה נעשה על ידי סיבוב אבן קשה על משטח סלע רך ומופיע רבות בתרבות הניאוליתית, העובדה שהם על החלק האנכי של האבן מראה שהם שימשו לצרכים טקסיים, ואכן הם מופיעים גם בקירות של מקדשים לאלה וכנראה שמסמלים אותה.

מדרום לאבנים העומדות בגזר, בחלק גבוה סמוך, מצא מקאליסטר משטח סלע ועליו ספלולים, השטח הוא בגודל 30X25 מטר, יש עליו 83 ספלולים בקוטר של כמה אינצ'ים ועד מטר או שניים, מתחת למשטח נמצאות שלוש מערות יוצאות דופן. מקאליסטר כותב בדוח החפירה שלו שמסביב למשטח היו אבנים עומדות קטנות שחוברו ביניהם עלי ידי טין, ושבאחד השקעים בסלע שקוטרו היה 2 מטר נמצא פתח נקבה שקוטרה 30 ס"מ המוביל אל אחת משלוש המערות התת קרקעיות, הפתח מנקז אליו משטח סלע ואגן ניקוז שאורכו 1.3 מטר ורוחבו 0.6 מטר הנמצא מצפון מערב לו.

פאטון סבור כי המערה שימשה ככלי קיבול לנוזלים שנשפכו אליה דרך אזור הניקוז, לפי פאטון השקעים העגולים הם ייצוג אופייני של האלה אם, המערה היא מאפיין של מקומות קדושים שמים, לפי דעתו המערה מתחת למשטח הסלע בגזר היא קדושה ועתיקה יותר מהאבנים העומדות, וייתכן שכאן היה מקדש כבר בתקופות פרהיסטוריות והקריבו בו נסכים לעשתרת. אולי אפילו בתקופות פרהיסטוריות. הטיעון הזה מתחזק בעקבות ממצא נוסף של מקאליסטר המציין שבתוך המערה נמצא ריכוז יוצא דופן של עצמות חזיר (החזירה הייתה אחת החיות שנקשרה באופן מסורתי עם האלה).

שרה לי גרדנר ((Gardner, Sara Lee[2] טוענת שמתחת לאבנים העומדות התגלתה שכבת סיד מ2900 לפנה"ס, וזה מראה שהמקום היה מקום פולחן מקודש כ1300 שנה לפני הצבתם של המצבות הגדולות, מתחת לשכבת הסיד התגלה מגלית קבור גדול, שאולי שימש לפולחן באותה התקופה, וזה מזכיר את חצור בה הוקם מקדש של אבנים עומדות מעל אתר פולחן קדום, ומתחת למקדש נקברו שלושה מצבות גדולות קדומות. בחצור התגלה מאותה תקופה מקדש קטן בסוללת המגן ובו עשר אבנים שנקרא מקדש המצבות, ובנוסף לכך מקדש ובו עשרות מצבות באקרופוליס של העיר מול מה שנחשב לארמון, אך הוא בעצם מקדש. בשני המקומות נקברו מתחת לרצפה שרידים של מצבות, פסלים, וחפצי פולחן קדומים יותר. יש כנראה קשר בין גזר וחצור, מכיוון שבשני המקומות יש הופעה של עשר מצבות, כשאחת מהם שונה מהשאר.

גרדנר מספרת שבגזר התגלתה מערה מהתקופה של שכבת הסיד ובה ציורי קיר, באחר הציורים מופיע תוואי המצבות. היא מציעה שאתר המצבות היה מקום פולחן כבר לפני 5000 שנה, ואולי קודם לכן, ובמקום מצבות ייתכן והיו מקלות עץ תקועים באדמה באותו מתווה, כפי שמופיע באתרים מגליתים ברחבי העולם כגון סטונהנג', שם יש שלב קדום של מוטות עץ לפני הקמת האבנים, המוטות והאבנים משמשים לאותה מטרה והיא תצפיות אסטרונומיות.

בסמוך לאבנים העומדות שש ושבע יש מעין מזבח מרובע ובו מעין שוקת, לפי פאטון זה שימש למנחות ונסך לאחר שהקימו את מקדש המצבות ועיקר הפולחן עבר אליו, מקאליסטר הציע שזה היה בסיס של עמוד עץ מקודש שנקרא אשרה (המזבח מזכיר את שולחן המנחות לפני עשר המצבות בחצור).

שרה לי גרדנר הראתה שהצל של האבן החמישית בזמן הזריחה ביום הקצר בשנה מכסה בדיוק את הדופן של המזבח, ואילו הצל של האבן השישית בזמן הזריחה ביום הארוך בשנה מכסה בדיוק את האגן שבתוך האבן. במילים אחרות מישהו סיתת והכין את המזבח לפי גודל צל האבנים החמישית והשישית בזמני הזריחה של היום הקצר והיום הארוך בשנה, המזבח משקף את היטל הצל של אבן חמש בזמן הזריחה ביום של שיא החושך, שאז הצל מכסה את דופן המזבח, מסמל את הסגירות והמגבלה של זמן זה, ואת היטל הצל של אבן שש בזמן הזריחה ביום של שיא האור, שאז הצל מכסה את אגן המזבח, מסמל את הפתיחות והקבלה של יום זה. בנוסף לכך היא הראתה שהאבן השלישית מכוונת במדויק לזריחת השמש ביום השוויון.

לפי פאטון האבן השנייה בשורה שייצגה את האשרה והייתה מעין מזבח נוסף, קורבנות הוקרבו לה, חלק מהדם נמרח עליה והשאר נמזג לאגן הניקוז שהוביל למערה שמתחת למשטח הסלע הסמוך. העור של החיה שהוקרבה נתלה על האבן, ומכאן האימוץ של מוטיב קרני המזבח המאוחר יותר, וכך המזבח של שאול הראשון היה אבן גדולה אחת, ובאופן כללי מזבח צריך להיות מאבן לא מעובדת והדם מותז עליו. פאטון אומר שבשום מקום לא נמצאו שרידים של שריפת הקורבן, וזה מסורת מאוחרת יותר. לפי פאטון המנחות שניתנו לעשתרת היו של ביכורי השנה, וכן ילדים בכורים.

 

לפי פאטון מסביב למקום הגבוה בגזר נמצאו מאות כדים ובהם עצמות של תינוקות שזה עתה נולדו, העצמות שלמות והגופות לא חוללו וגם לא נשרפו, הכדים ממולאים בחול שהובא ממקום אחר ובתוכם נמצאו גם 2-3 כלים קטנים לאוכל כגון אלו שהונחו בקברים. כל התינוקות הם בני פחות משבוע. פאטון חושב שהתינוקות הללו הוקרבו לאלה. פולחנים דומים נמצאו בתל חסי, תענך ומגידו, וזה מראה על שקורבן ילדים היה נפוץ בתרבות הכנענית הקדומה. כדים דומים נמצאו מתחת לבניינים חדשים, וכנראה שהם הוקרבו להבטיח הצלחת הבניין. כפי שמקריבים כיום עז או כבשה. פולחן הילדים משתקף במלכים א' פרק טז' פסוק 34 "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל, בֵּית הָאֱלִי–אֶת-יְרִיחֹה:  בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ, ובשגיב (וּבִשְׂגוּב) צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ".

פאטון שכתב בתחילת המאה בא מתוך תפישה תנכ"ית של עליונות הדת המונותאיסטית על הפגאניות, כיום אנחנו יודעים שבזמן תרבות האלה הקדומה לא היו קורבנות אדם וגם קורבנות בעלי חיים היו מעטים. ייתכן שהתינוקות שבכדים הם כאלו שמתו בגיל קטן, תופעה נפוצה בימי קדם, ויש למסורת הזו של קבורת תינוקות בכדים גם הסברים אחרים, פולחן האדם שהיה קיים בישראל הקדומה הגיע רק בתקופות מאוחרות יותר.

בדרך כלל הארכיאולוגים מפרשים הימצאות של שלדי ילדים במקומות קבורה כקורבן, אלא שאליאדה מסביר זאת בצורה אחרת[3]. לפי דבריו הנשמה נחשבה לבאה מהאדמה, זאת אימא אדמה שיולדת את הילדים נותנת להם מכוחה, ולא רק האם. ולכן נשים ילדו על האדמה ושמו את התינוקות על האדמה, כשהתינוק היה קטן היו כורים בור באדמה מכסים אותו בעלים ומשאירים את התינוק לישון בתוכו, ועל ידי כך הוא היה מקבל מכוחות האדמה והיסודות. מפני הקשר בין פוריות ולידה לאדמה נהגו לקבור ילדים באדמה, בעוד שאת המבוגרים שרפו, זה נעשה בכדי שהילדים יחזרו לחיקה של אימא אדמה ויוכלו להיוולד מחדש, והמנהג הזה קיים גם בחברות פרימיטיביות. המשך של אמונה בסיסית זו היה קבירת השלייה באדמה, העברת תינוקות דרך חרך סלע מאגי, ועוד מסורות שהתקבעו בפולקלור.

הקבורה בתוך כדים קשורה לכך שגרעיני חיטה הוטמנו בתוך כדים, המתים הם האחראים על נביטת ופריון החיטה, מכיוון שהם שולטים על תחום האדמה, הגרעינים הנטמנים באדמה הם כמו מת הנטמן באדמה בתקווה לחיים חדשים. על רקע האמונה הזו צריך להבין את ההנחה של שלדי התינוקות (שכנראה מתו מוות טבעי) בתוך הכדים, המנהג וההקשר הזה מופיע ביוון הארכאית (לפי אליאדה). זה כנראה מה שאנחנו מגלים בתל גזר.

בגזר נמצאו כמה מהופעות הכתב האלף בתי הקדומות בעולם, בשבר חרס מהמאה ה16 לפנה"ס שנקרא Gezer shred מופיעים שלוש אותיות, וכך גם סימנים בודדים על מספר כדים מתקופה זו ומאוחר יותר. חוקר עצמאי בשם Lance Carlyle Carter מראה שהאותיות הקדומות עוקבות בצורתן אחר מערכי כוכבים בשמיים (כנראה שבגזר קיימו תצפיות כוכבים קדומות, וזה מוכח על ידי קיום וכיוון המצבות). הממצאים הללו ביחד עם אלו שהתגלו בלכיש מוכיחים שהכתב האלף בתי העברי הקדום התפתח בקרב הכנענים כבר בתקופה הכנענית התיכונה, לפני הגעת העברים לארץ והרבה לפני המצאת הכתב הפיניקי.

תל ירמות

כשלושה ק"מ דרומה לבית שמש התגלו לאחרונה שרידים של עיר קדומה בגודל 180 דונם שהארכיאולוגים מזהים עם ירמות המקראית, לעיר שהיא גדולה יחסית לזמנה הייתה חומה עבה מאד שחלקה היה בעל מבנה משונן לא רגיל וזה מעלה שאלות לגבי תפקידה, באופן כללי החומות העבות של הערים הראשונות בישראל לא מצדיקות את העבודה שהושקעה בהם, האיומים הצבאיים לא היו גדולים, מצרים הייתה ממלכה של שלום ובמשך מאות שנים אין לנו שרידים של הרס או שריפה של ישובים, כדי להתמודד עם האיום מצד שבטים נודדים (אם היה) מספיקים חומות דקות, שהרי לא היה להם כלי מצור. ולכן יש בסיס לסברה שהחומות לא נועדו רק להגנה אלא היו אמצעי מאגי, בדומה לחומות של המתחמים המקודשים במצרים כגון סקרה – החומות שמסביב לפירמידת המדרגות של ג'וסר.

הצורה המשוננת של החומה בתל ירמות מזכירה את החומה של מתחם פירמידת המדרגות או הקירות החיצוניים של מסטבות (מבני קבורה מונומנטאליים) מצריות מהשושלות הראשונות. כך או כך, לעיר היה בית שער מפואר שהוביל לחצר מקורה עמודים שהייתה חלק ממתחם של ארמון בגודל 6000 מ"ר, שזה הרבה מאד. בארמון היה אולם בגודל 180 מ"ר שנתמך בתשעה עמודי עץ על בסיס אבן, הוא הוקף חומות שנבנו בקפידה ובזוויות מוסלמות, לחלק מהארמון הייתה קומה שניה. הממצאים הובילו את החופרים לשער שהעיר הייתה מרכז של ממלכה מקומית, ואם כך הדבר אז עולה השאלה מדוע לא היה להם כתב? הרי במצרים הסמוכה כבר השתמשו בכתב חרטומים ובמסופוטמיה בכתב יתדות.

העיר הייתה מאורגנת לפי תכנון על ומחולקת לפי אזורים, רבעים שונים הוקצו למטרות שונות, היה אזור של בעלי מלאכה, אזור של מגורים, בחלק הגבוה של העיר שעדיין לא נחפר כנראה שהיה מקדש. לפי פרופסור לארכאובוטניקה Aurélie Salavert מפריז[1], תל ירמות היה מרכז של גידול זיתים והפקת שמן זית כבר בתחילת ההיסטוריה, וכך גם היישובים תל צפית, תל לכיש ותל עירני הסמוכים, באופן כללי כל שפלת יהודה הייתה אזור תרבותי נפרד וייתכן שזאת הייתה הסיבה להקמת העיר במקום זה ומקור קיומה, וכי השמן יוצא למצרים (שם הוא נדרש לתאורה).

תל לכיש

הישוב מקום הוא קדם מאד, והתקיים כבר בזמן תחילה ההיסטוריה (ברונזה קדומה), מתקופה זו נמצאו פסלי אלה (המעידים על תרבות מטריארכלית) וחרסים מטיפוס "כלי בית ירח". בתקופה הכנענית התיכונה התחדש הישוב ובמאה ה18 לפנה"ס נבנו סביבו סוללות עפר ענקיות (בדומה לערים אחרות בכנען), מקדש וארמון.

התל הגדול והמרשים (124 דונם) קרא לארכיאולוגים לחפור בו ולגלות את צפונותיו. פלינדרס פטרי היה הראשון שחפר בתל במסגרת החיפוש שלו אחר הקשר בין מצרים לבין ערי כנען בתקופת ההיקסוס. אולם הוא זיהה אותה בטעות עם מקום אחר, בשנות ה30 התחדשו החפירות בניהולו של ג'יימס סטרקי ובמימונו של צ'ארלס מרצ'סון והתקיימו במשך שש עונות רציפות, החפירות זיהו את המקום כלכיש ובמהלכם התגלו ממצאים חשובים, מבנה ארמון, מקדש, וקברים שבהם יש ממצאים עשירים. בקברים נמצאו גולגולות שבהם נעשה ניתוח הקדידה.

אולם הממצא החשוב ביותר היה כתובות עבריות הקדומות ביותר בעולם. על פגיון ברונזה מהמאה ה16 התגלו סימני ארבעה אותיות אלף בית פונטי, על קערות וכדים מהמאות ה13-14 לפנה"ס התגלו סימני כתב נוספים, על כד שנקרא Lachish Ewer התגלה ציור של האלה אשרה בצורת עץ שלידו שני איילים וחיות המייצגות אותה כגון האריה[4]. במקביל לציורים היה כתוב: "מתן. מנחה לגבירתי אלת"[5]. לאחרונה (2018) התגלה אוסטרקון מהמאה ה15 לפנה"ס ועליו ארבעה אותיות. ממצאים אלו מראים שהכתב האלף ביתי העברי התפתח לראשונה בערים הכנעניות כבר בתקופה הכנענית התיכונה, וזה מצביע על קשר בין ערים אלו לבין ההיקסוס במצרים.

לפי התיאוריות המקובלות האותיות הפונטיות הומצאו לראשונה במכרות הטורקיז באתר סרביט אל-ח'אדם בסיני, בקרב עובדים כנענים שהיה להם קשה ללמוד את הכתב ההירוגליפי המצרי ולכן הם השתמשו בחלק מהאותיות בכדי לבטא 27 צלילים שונים. זה קרה במאות 18-19 לפנה"ס והסימנים שהתגלו נקראים כתב פרוטו סינאי והם מופיעים גם במצרים, הממצאים בלכיש ובגזר מראים שבתקופה של שלטון ההיקסוס במצרים (מאות 16-18 לפנה"ס), עבר כנראה הסוד של הכתב החדש ממצרים לערי כנען, ושם הוא התפתח, עד שהופיע במלוא הדרו ושכלולו בכתב הפיניקי שמופיע לראשונה במאה ה11 לפנה"ס, וממנו התפתחו רוב האלפביתיים שאנו משתמשים בהם כיום.

לכיש היא המקום שבו מצאו הכי הרבה הופעות של אותיות עבריות קדומות, לשמחתם של חופר האתר והמממן שלו, שראו בכך הוכחה לתיאוריות שלהם על קדמות העברים בארץ כנען (ראו בהמשך), ייתכן כי היה במקום בית ספר לכתיבה, הכתיבה בתקופה היא נחשבה למקודשת והייתה נחלתם של הכוהנים במקדשים.

עם תחילת מסעות הכיבוש המצריים בכנען במאה ה15 לפנה"ס לכיש הכנענית נחרבת, במקומה מוקמת עיר חדשה שיש בה נוכחות מצרית. לכיש נזכרת לראשונה בתקופה זו בפפירוס הרמיטז' (papyrus hermitage) של אמנחותפ השני, בפפירוס מצוינות מנחות שנתנו פקידים מצריים, שליחים מערים שונות בכנען וביניהן מהעיר לכיש. כמו כן נתגלו מספר לוחות ממלכי לכיש בארכיון באל עמרנה שבמצרים. במכתב שנחשף בחפירות תל חסי מוזכרים שמותיהם של שלושה ממלכי לכיש. ככל הנראה העיר לכיש במהלך תקופה זו לא הייתה מבוצרת. בתחילת התקופה נבנה מקדש בחפיר הצפון מערבי של התל שבו נמצאה קרמיקה מיובאת קיפרית ומיקנית, חרפושיות, כלי בהט, כלי פאיאנס, כלי זכוכית, חפצים ופסלונים משנהב, תכשיטים, צלמיות ועוד.

מקדש נוסף נבנה לקראת סוף התקופה המצרית באקרופוליס של העיר. דומה במבנהו למקדש מבית שאן: חדר כניסה, אולם מרכזי ודביר. בסמוך למקדש נבנה ארמון-המצודה. הממצא משכבה זו בתל לכיש מעיד על קשרים הדוקים עם מצרים. בין הממצא ראויים לציון: קערות עם כתובות מצריות (דומות לאלו שנמצאו בתל שרע), חפץ ברונזה עם שמו של פרעה רעמסס השלישי, ארונות חרס אנתרופואידים, שאחד מהם נושא כתובת מצרית, ועוד.

לא רחוק מלכיש באזור שפלת יהודה היו עוד שני ערים כנעניות חשובות, שלימים נודעו כשניים מחמשת ערי הפלשתים, מדובר בעקרון וגת. תל מקנה הוא מקום עקרון העתיקה, ניתן לראות אותו מזרחה מכביש שש, ליד קיבוץ רבדים נמצאת כעשרים ק"מ יותר צפונה ונראית מכביש שש. כמה ק"מ דרומה משם נמצא תל צפית, מקום גת העתיקה, תל נישא שגם אותו ניתן לראות מזרחה מכביש שש, סמוך לישוב כפר מנחם. בתל צפית היה ישוב גדול בתקופת תחילת ההיסטוריה, וגם בתקופה הכנענית מצרית, אולם עיקר חשיבות בתקופה הפלשתית (וגם של עקרון).

מעניין לציין שעד לשנות ה30 היה ליד תל לכיש מתחם מגליתי של אבני ענק, הדומה קצת לזה שבתל גזר או לאלו שבעבר הירדן. ניתן לראות תמונות של האבנים, אבל כיום לא נותר מהם זכר[6].

הערות

[1] Paton, L. B. (1910). The Cult of the Mother-Goddess in Ancient Palestine. The Biblical World, 36(1), 26-38.
[2] Gardner, S. L. (2002). The sun, moon and stars of the southern Levant at Gezer and Megiddo: Cultural astronomy in Chalcolithic/Early and Middle Bronze Ages. The University of Arizona.
[3] תבניות עמ 156
[4] Hestrin, R. (1987). The Lachish Ewer and the'Asherah. Israel Exploration Journal, 212-223.
[5] התגלו גם ציורים נוספים המגיעים על פולחן נשי כגון גביע ועליו סמלי איבר מין נשי משולש כששני איילים משני הצדדים באים אליו, לעיתים האשרה מיוצגת בתור עץ ולעיתים בדמות אישה עם איבר מין מודגש, העץ הוא בהשפעה מצרית של האלה התור, שנקראה הנפש החיה של העצים
[6] Freikman, M., & Nagorskaya, A. (2017). Megalithic Architecture in Judea and the Shephelah: New Evidence from Kfar Uriyya and Nahal Timna. STRATA: Bulletin of the Anglo-Israel Archaeological Society, 35.

[1] Salavert, A. (2008). Olive cultivation and oil production in Palestine during the early Bronze Age (3500–2000 BC): the case of Tel Yarmouth, Israel. Vegetation history and Archaeobotany, 17(1), 53-61.

 

ראו הצעות לטיולים באזור המרכז: