שולחן עגול בירושלים
כשמבקרים כיום בירושלים נהנים מהנוף היפה של העיר העתיקה הטבולה בגנים וירק המדגישים את החומות, חלק מהאווירה המיוחדת של העיר נובע מכך שיש בה שלושה מעגלים, מעגל חיצון הוא העיר הגדולה, מעגל ביניים הוא חומות העיר העתיקה, ומעגל פנימי הוא מקומות הקדושה, בין אם יהיה זה כנסיית הקבר עבור הנוצרים, הכותל עבור היהודים או מתחם הר הבית עבור המוסלמים. מעבר לכך שיש כאן ארכיטיפ של קדושה הקשור למספר שלוש, הרי שהבידול של העיר העתיקה מסביבתה הוא תוצאה של תכנון עירוני וקו מחשבה שכל העיר העתיקה צריכה להיות בעצם מעין אגן קדוש, מקדש לאנושות. מי שקידם רעיון זה היה מעין שולחן עגול, שנקרא האגודה למען ירושלים, גוף המורכב מנציגי כל העדות והדמויות המובילות בעיר בתחילת שלטון המנדט הבריטי, ביוזמת המושל סטורס
תחילת שלטון המנדט הייתה תקופה של חסד. הבריטים סללו רחובות, הביאו לראשונה מים זורמים וחשמל, תכננו תכנית עירונית, הקימו מוזיאון, בנייני ציבור ומוסדות דת, ירושלים פרחה ושגשגה ולרגע קצה אחד הייתה עיר של שלום, קוסמופוליטיות, רב גוניות ומפגש בין תרבותי ובין דתי. אפשר ממש היה לשמוע את פעמי המשיח.
האוגדה למען ירושלים הושפעה מהאידיאליזם של המושלים הבריטים הראשונים, שהיו קשורים לתנועות כגון הבונים החופשיים, התחדשות נוצרית, אוניברסליזם, ובמיוחד מתנועת האמנות והאומנות שפרחה באנגליה בתקופה זו.
התנועה לאמנות ואומנות (Arts and Crafts)
התנועה של אמנות ואומנות נוסדה באנגליה בסוף המאה ה19 על ידי רסקין (1819-1900) ומוריס (1834-1896) כנגד התיעוש הוויקטוריאני. היא הושפעה מהוגי דעות חברתיים והתרפקות על ימי הביניים ודגלה בחזרה לאומנות של ימי הביניים, איכות של יצירה, טיפוח בעלי מלאכה מקומיים ומסורתיים.
הוגי הדעות של תנועת האמנות והאומנות טענו כי ה”קלקול” של המין האנושי קרה בתקופת הרנסנס עם הופעתם ופרסומם של גאונים כמו לאונרדו דה ווינצי, רפאל, ואחרים. באותה תקופה נכנסה לעולם תחרותיות ורצון להצטיין, התפתח מושג ה”גאון”, האדם שמעבר לאדם הרגיל. עד לאותה תקופה אנשים חיו בגילדות, עשו את מלאכת יומם מתוך התחייבות מוסרית להיות מה שהם, מתוך מסורות שעברו במשך דורות מאב לבן, מתוך התמחות שהיא לא אישית אלא כנגד החברה, כנגד הצורך והמקצוע, וכנגד סוג מסוים של כבוד עצמי שעבר מאז מהעולם. כבוד בלהיות הכי טוב שאתה יכול במה שאתה עושה, כבוד שגורם לך להיות נאמן לאומנות שלך, להיות טוב באומנות שלך. התפישה של התנועה הייתה שבניגוד לאמנות שהיא ביטוי אישי של האדם, של אישיותו, האומנות היא מחויבות של האדם אל מול הדבר, דבר שהוא מחוצה לו.
זאת ועוד, התיעוש והקפיטליזם של התקופה הוויקטוריאנית מרחיק את האדם מקשר עם ה”אמת” של החיים והחומר. אנשים כבר לא רואים יותר את התמונה של המוצר בכללותו, איבדו את הקשר בין תכנון ועשייה, והם בורג במערכת גדולה ללא חשיבה וללא ערכים. התדרדרות האיכויות הנובעת מכך משפיע לא רק במישור החומרי אלא גם במישור הרוחני והמוסרי, ולכן יש צורך לחזור לערכי האומנות של ימי הביניים.
לתנועה של האמנות והאומנות הייתה השפעה רבה בציור, פיסול, אדריכלות באירופה ומחוצה לה עד לתחילת תנועת האמנות המודרנית בשנות ה20 של המאה ה20. בתוך התנועה היה קשת של דעות בנושאים שונים כגון האימוץ של מכונות: היו כאלו שראו בכך הכרח אלא שיש צורך לשלוט במכונה (אשבי), והיו כאלו שהתנגדו לכך, או הנושא של חלוקת העבודה וההפרדה בין תכנון למעשה, היו כאלו שטענו שבחברה המודרנית אי אפשר בלי זה, והיו כאלו שנאחזו באידיאל הגילדות של ימי הביניים וראו בשלל הכנסיות האנגליות שנבנו ותוכננו על ידי בעלי מלאכה בנאים אנאלפביתיים כפסגת היצירה האנושית ותור זהב שצריך לחזור אליו.
ג’ון רסקין היה אחד מאבות תנועת האמנות והאומנות, הוא היה ממבקרי האמנות החשובים במאה ה19 ובמסגרת זו נסע לאיטליה, שם הוא כתב את אחד מספרי היסוד של התנועה שנקרא “שבעה מנורות האדריכלות” המבוסס על ההתרשמות שלו מאמנות הרנסנס והגותיקה בעיקר.
לפי דבריו יש שבע השפעות של אדריכלות/אמנות ואלו הן:
מנורת ההקרבה.
מנורת האמת.
מנורת הכוח.
מנורת היופי.
מנורת החיים.
מנורת הזיכרון.
ומנורת הציות.
רסקין טען שבאופן עקרוני בריאות מוסרית וחברתית של אומה קשורה לאיכות של הארכיטקטורה שלה ולאופי עבודתה. המהמפכה התעשייתית יוצרת עובדים כנועים ולא ישרים, בניגוד לעובד העצמאי של ימי הביניים שאחראי על המוצר בכללותו. ההפרדה של תכנון ועבודה והחלוקה של העבודה למקטעים לא קשורים מחלישה אסתטית ומוסרית. רסקין התנגד לחלוקת העבודה, ומבחינת מוצרים טען שצריך לחזור לאידיאל ימי הביניים של ייצור ידני ולא בעזרת מכונות (לדוגמא רהיטים).
הוא חשב שבימי הביניים בעלי המלאכה נהנו ממלאכתם, ואחת התוצאות של זה היה הקתדלרות הגותיות שנבנו ותוכננו על ידי גילדות של בנאים, פסלים וציירים, כך שהסגנון הנעלה ביותר הוא הגותי. רסקין היה אחד האנשים המשפיעים ביותר בכיוון של אימוץ הסגנון הנאו גותי באנגליה במאה ה19 (בנוסף לאדריכל אוגוסטוס פוגין) כפי שמופיע בבניינים ציבורים, ובין השאר באוקספורד שם הוא היה ראש הקתדרה לאמנות.
וויליאם מוריס הוא האדם החשוב הבא בתנועת האמנות והאומנות, הוא היה האבא של סגנון אמנות הארט נבו ששילב בין מוטיבים צמחיים, מזרח רחוק, גוף האישה ועוד. הוא היה אחד המעצבים המוערכים ביותר במאה ה19 אם לא הכי מוערך, ובנוסף לכך הוגה דעות, ארכיטקט, צייר, סופר ומשורר, שהיה גם פעיל פוליטית ועזר להפיץ את רעיונות הסוציאליזם באנגליה, הוא החייה את אומנויות הטקסטיל המסורתיות וייסד חברה מסחרית פרטית מצליחה.
החברה שייסד ייצרה בין השאר בזכוכיות צבעוניות, אחת מתלמידותיו הייתה וורוניקה הול שייצרה את החלונות הצבעוניים באולמות האבירים בטינטג’ל.
מוריס התעניין כבר בגיל צעיר באגדות המלך ארתור, בתור אדם צעיר כתב שירה והיה בעל השקפות רומנטיות. הוא עסק בציור בסגנון פרו רפאלי וכתב ספרים רבים וביניהם על יאסון, צ’וסר, פואמות איסלנדיות, סיפורים נורדים, וירגיליוס, ורומנים של פנטזיה שהשפיעו על טולקין (שר הטבעות).
מוריס הושפע כאדם צעיר מרעיונותיו וספריו של רסקין, כשגדל הפך להיות עמיתו לתנועה, ובעשור האחרון של חייו הוא השלים מעגל בכך שהפך לנשיא החברה לאמנות ואומנות. ששמה לה למטרה לחדש את מסורת האומנות של ימי הביניים.
הוא מת ב1896, ביום פתיחתה של תערוכה בינלאומית של התנועה, מי שהחליף אותו לימים כמנהיג היה צ’ארלס אשבי, אמן ואדריכל שהפך לימים למזכיר האגודה למען ירושלים.
לחצו למאמר על אנגליה וסקוטלנד בירושלים
האגודה למען ירושלים ורונלד סטורס (Pro Jerusalem Society)
האגודה למען ירושלים הוקמה על ידי המושל הבריטי הראשון של העיר רונלד סטורס (Ronald Storss), שראה את העיר כולה כ”מתחם אחד המקודש לתרבות העולם, שעל השלטונות מוטלת חובה לשמרו ולהבליט את ערכיו ההיסטוריים והאסתטיים.” היא הייתה מעין מועצה עירונית ואסתטית המסייעת ליד המושל הצבאי.
סטורס גדל באווירה של מסדרי האבירים הבריטים של מיכאל הקדוש וסנט ג’ורג’, ולכן באופן טבעי, עם מינויו למושל ירושלים, חשב שיהיה זה רעיון טוב להקים שולחן עגול, ברוח אבירי המלך ארתור, בו יפגשו כשווים בין שווים מיטב אבירי הממלכה. למרבה הפלא החלום הפך למציאות, באכסניית סנט פאול הגרמנית לשעבר שליד שער יפו הוצב שולחן עגול בתוך האולם המפואר בבניין, ואליו היו מגיעים פעם בשבוע רבנים, שייח’ים, כמרים, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. “לראשונה בתולדות העיר התאחדו בני הדתות, העדות והקהילות הירושלמיות למאבק משותף על שימור נכסיה ההיסטוריים והדתיים של העיר, והטו שכם אל שכם בניסיון לעיצוב מראה דמותה של העיר הקדושה”.
“מאחורי ההקמה של “האגודה למען ירושלים” עומד רעיון נשגב. העיר הקדושה זקוקה יותר מכול לאחדות. היא מבקשת שולחן עגול שסביבו יועדו בני כל הגזעים והדתות, ישכחו לרגע את עצמם ואת מריבותיהם הקטנות ויחשבו אך ורק על העיר הקדושה ועל משמעותה לאנושות כולה”, כותב סטורס
האגודה הפכה למעין מועצת העיר, עד שהוקמו המוסדות הרשמיים והותקן הממשל האזרחי. והיא פעלה רבות לשינוי ושיפור פני העיר.
לפני זמן המנדט נשקו לחומות העיר העתיקה בניינים, כפי שקיים בעכו, סטורס (ביחד עם אשבי שהפך להיות המזכיר ) ציווה להרוס אותם ולתכנן בצמידות לחומה פארק של שטחים פתוחים, התכנון העירוני הזה הושלם רק ב1967 בהוראתו של טדי קולק, אך האב הרעיוני כותב כבר בשנות ה20: “אלו היה בשנת 1850 כובש בעל טעם וחוש לעניינים אלה, הוא היה מקים את החנויות, המנזרים ובתי המלון הרחק מן העיר העתיקה, והיה משאיר את החומה האפורה בתוך כר של עשב, זיתים וברושים”.
שהציעו לו, שומו שמיים, לבנות מסילת רכבת בין העיר העתיקה להר הזיתים, הוא אמר “בהנאה רבה הודעתי בתשובה לבקשה לזיכיון לסלול מסילה חשמלית לבית לחם ולהר הזיתים, כי המסילה הראשונה תעבור על גופתו של המושל הצבאי”. זה היה חלק מתפישתו על חשיבות שימור אופייה של העיר.
עוד דבר שסטורס עשה זה להעביר חוק עירוני שממנו אנו נהנים עד היום, על ציפוי בניינים באבן ירושלמית לבנה. הוא קרא בשמות לרחובות החדשים והישנים (בתקופה העותומאנית לא היו שמות) והתקין שלטי רחוב מקרמיקה שנעשתה בבצלאל בשלוש שפות, על ידי בחירת השמות הוא הנחיל לעיר את התפישות שלו על הקוסמופוליטיות והחשיבות ההיסטורית של העיר.
“איני יכול להעמיד פנים שיש בכוחי לתאר או לנתח את שורש אהבתי לירושלים, היא אינה גובלת כולה על הרגשות, האסתטיקה או הרגש הדתי – ופחות מזה על הגבול התיאולוגי או הארכיאולוגי, סבורני שהיא מכילה משהו מחמשת הדברים גם יחד… בעיני נראית ותראה ירושלים כעיר לעצמה בקרב ערי תבל.” הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו.
ועוד הוא אומר באחד מנאומיו ב1920: “במשך מאות בשנים הצטלבו בירושלים האינטרסים הגדולים ביותר של שלוש הדתות הגדולות בעולם. מירושלים יצא בזמנים שונים קול אורגן שמימי שהלהיב את העולם ושלט בו. אינני מעז לנבא משום שהמזרח הוא אוניברסיטה שבה התלמיד אינו מקבל לעולם תעודה, אבל אני כן מעז להאמין שמה שארע בעבר יקרה שוב, ושאם נצליח במילוי צודק של המשימה שהוטלה עלינו על ידי רצון העמים, ואם נוכל לישב או לאחד את המנהיגים והמאמינים של שלוש הדתות הגדולות. יתכן ששוב יתקיים למען טוב העמים, קול מציון.”
המוטו היה שאי אפשר לשמר ולפתח את השירותים של ירושלים בלי התייעצות ושיתוף פעולה של ראשי הקהילות הדתיות והחילוניות הגרות בה. מרכיבים הקשורים יחדיו על ידי האהבה המשותפת שלהם לעיר הקדושה שאין להמעיט בערכה. שבליבם הערכה לירושלים ומה שהיא מסמלת בחיי אדם. זה היה המוטיב שנתן השראה לאגודה-חברה שהורכבה מנציגי שלוש הדתות הגדולות, אגודה שהמטרות שלה היו כדלהלן:
1. אספקת והוספת שירותים לירושלים וסביבותיה.
2. תחזוקה והקמה של פארקים, גנים, ושטחים פתוחים בירושלים וסביבותיה.
3. ייסוד מוזיאונים, ספריות, גלריות אומנות, תערכות, מרכזי מוזיקה ודרמה, ומוסדות אחרים דומים למען הציבור.
4. הגנה ושימור, ביחד עם הממשל, של העתיקות במחוז ירושלים.
5. עידוד של אמנויות, אומנויות, ותעשיה זעירה בהתאם למטרות הכלליות של החברה.
6. ניהול הרכוש הקבוע של החברה שניתן לה על ידי אנשים או חברות מתוך מטרה לשפר אותו ולתרום לרווחת אלו שמאכלסים אותו.
7. שיתוף פעולה עם מחלקות החינוך, חקלאות, בריאות, עבודות ציבוריות בממשל, בהרמוניה עם המטרות הכלליות של החברה ככל שניתן.
בין החברים באגודה היו: ראש העיר ירושלים (ראג’ב נשאשיבי), המופתי של ירושלים, ראש הקסטודיה טרה סנטה (פרנציסקנים), הפטריארך היווני, הפטריארך הארמני, ראש הקהילה היהודית, יו”ר האגודה הציונית, אליעזר בן יהודה, ברלוצי, פטריק גדס (מתכנן העיר ומפקח העתיקות), מוסא קאזם חוסייני (ראש העיר לשעבר), דוד ילין, ועוד.
נשיא הכבוד היה המושל הראשון הרברט סמואל.
סטורס הזמין אדריכל בשם מקלין שיעשה תכנון עירוני לירושלים, ושניהם הזמינו אישיות ידועה באותה תקופה בהקשר של תכנון ערים, ראש התנועה של האמנות והאומנות – אשבי, בכדי שיצטרף אליהם בירושלים בתפקיד יועץ למושל, ולימים גם ראש אגודת התכנון, מתכנן עירוני, ומזכיר האגודה למען ירושלים.
האגודה למען ירושלים הייתה חברה (society) שכל אחד יכול היה להצטרף אליה תמורת תשלום דמי חבר, הרעיון היה לנצל את שעת החסד של שלטון הבריטים בארץ ולהפוך את ירושלים מוזיאון פתוח, מקדש לכל העמים. לשים את האינטרסים הכיתתיים בצד ולהתגייס למען שימור המורשת המשותפת של כל המין האנושי (וזאת העיר הקדושה).
צ’ארלס אשבי
אשבי נולד בלונדון (1863-1960) ולמד ארכיטקטורה, הוא הצטרף לתנועת האמנויות ואמנויות ובהשפעת מוריס שהיה מורהו הקים גילדות של אמנות שפעלה בכפר, ולאחר שזו התפרקה מסיבות כלכליות הבין שהמקום לפעילות אנושית, כולל זו של תומכי האומנויות, הוא בעיר, כפי שהיה בימי הביניים, אלא שצריך לבנות עיר עם תכנון “נכון”. לפי אשבי “תפקיוד של האמן להתאים את מראה העיר לחברה החיה בה, וזאת באמצעות אמנותה.”
הוא הבין שצריך להשתמש ביתרונות הכלכליים של העיר, כולל מכונות, וזה יכול להביא עתיד חדש למין האנושי,הוא כתב ספר על העיר האידיאלית (Where
the Great City Stands 1917) שבה הוא מציע חזון של עיר שבה יש קישור בין אמנות מקומית ותעשייה מסורתית, מודרנה ללא הניכור, ושמירה על מרקם החיים החברתי של המשפחה הגדולה בגילדה. “הממשל העירוני יגן על הגילדות מפני תחרות כלכלית, ובתמורה יגנו הגילדות על החברה מפני נזקי התיעוש”. הגילדה היא הבסיס לחברה והתשתית של העיר החדשה. הגילדה יוצרת המשכיות טבעית ונאמנה של התרבות ועליה להיות נאמנה לסגנון המקומי.
לאחר מותו של מוריס הפך אשבי לאחד האישים הבולטים בתנועת האמנות והאומנות, הוא טען שעל התנועה להוסיף גם התייחסות ופתרונות לנושאים כגון דיור ועבודה. צריך להחזיר לעיר את האיכויות האנושיות, וגם תימצא הגאולה לחברה ולאמנים. וכך הוא אומר “לא תהיינה לנו אמנויות אם לא נהיה ראויים להן, אם לא תהיינה לנו ערים נקיות יותר, יפות יותר, אם לא נהיה רגישים לנוף.”
הוא חי כמה שנים בקהיר והתרשם מהאומנים המקומיים, ערג על עיר ימי הביניים והטיף לשימור. אשבי היה בעד שימור עירוני והגנה על בניינים היסטוריים, מכיוון שלפי תפישתו זה מביא לאווירה ואיכויות.
אשבי השתתף בתחרויות בינלאומיות לתכנון ערים, ושמו התפרסם כמומחה ברחבי העולם, באחת התחרויות (בדבלין 1914) פגש בפעם הראשונה את גדס – אדריכל יהודי שהיה קרוב לוועד הציוני. לימים הם שיתפו פעולה בתכנון העיר ירושלים.
אשבי בירושלים
אשבי בא לירושלים בהזמנת המושל סטורסט והאדריכל מקלין בכדי להכין, באופן רשמי, סקר על מצב האומנויות, ומייד עם בואו החל לפעול לפיתוח ושיקוף האמנויות והאומניות המקומיות. הוא שיקם את גילדת “נולי ירושלים” והקים בה מערכת חונכות, לשם כך שופץ שוק הכותנה והוקם בית ספר מקומי שנעזר במומחים מצריים. הוא הביא אמני קרמיקה מטורקיה ובראשם דוד אוהניסיאן והעסיק אותם במפעל שיקום האריחים של הר הבית, הוא ראה בזה תחייתה של המסורת האמנותית פרסית. הוא הביא אמני ניפוח זכוכית מחברון שיעבדו בבית הנציב העליון וגם נגרים שייצרו רהיטים, תרם להתפתחות כוחם ורווחתם של גילדות האמנים הפלשתינאים.
אשבי ארגון בשנת 1922 תערוכה שנקראה “מלאכת יד ותעשייה בפלשתינה” שבה הוצגו מלאכות מסורתיות וכלי בית, והיא תרמה לשיקום ושימור אומנויות הארץ.
בנוסף על כך הוא עשה סקר מקיף של עתיקות ובניינים בירושלים והציע הצעות פרקטיות לגבי תיעודם ושימורם, מתוך גישה ורצון לשמור על האופי העתיק (צלבני) של העיר העתיקה. הוא ראה בכיפת הסלע סמל עירוני והחליט לשקמה. הוא פעל לשיקום מבנים עתיקים נוספים וביניהם השווקים העתיקים שבהם ראה את ליבה של העיר המסורתית, בנוסף לשוק הכותנה שוקמו גם שוק אלעטרין ושוק דוד, ובעיר החדשה שוקם שוק מחנה יהודה. אשבי ראה בירושלים ובפלשתינה מעין “מיקרוקוסמוס”, וחשב שהניסוי שהוא עושה בה בתכנון עירוני לפי עקרונות האמנות והאומנות יש לו משמעות עולמית.
בכדי לשמור על מראה העיר אחד המפעלים החשובים ביותר היה ניקוי המצודה של מגדל דוד שהייתה קסרקטין צבא ושיקומה, מגדל השעון שהקים הסולטאן עבדול חמיד ליד שער יפו הורד מכיוון שלא תאם את אופייה ה”צלבני” של העיר, ובניינים הסמוכים לחומות הורדו גם כן כדי להדגיש את מרכזיותה ויופייה של המצודה, שהפכה להיות הלב התרבותי של העיר, מקום תערוכות ותצוגות בינלאומיות, הצגות וירידים.
בספר של אשבי על העיר הגדולה הוא מציע שגילדות בעלי המלאכה, יהיו מסודרים לפי אזורים ושכונות, באופן מעגלי מסביב למה שהוא כינה – מקור הכוח של העיר, מקום של בית הספר שבו ילמדו האומנויות והאמנויות, יוצגו תערוכות וההצגות הציבוריות. אותו בית הספר יהיה גם המרכז לתעשייה מקומית אמנותית שבו ייערכו “תצוגות קבועות ומתחלפות מתוצרתן של הגילדות כדי לעודד ייצור של עבודות איכותיות”. בו ישומרו “דגמים המשקפים את המסורת המקומית על כל ביטוייה כמופת להתפתחות נאותה. באמצעות מרכז זה תשלוט העיר, על פי אמות מידה אמנותיות, באמצעי המיכון הדרושים לה.”
אשבי ראה במגדל דוד מרכז פיזי ורוחני כזה, מקום אידיאלי לבית הספר האמנותי. מבחינת אשבי בית הספר בירושלים צריך להיות אחראי גם על שיקום ושימור העתיקות. וכך, מרוקנים סטורס ואשבי את מצודת הדוד מערכה הדתי והשלטוני והופכים אותה למרכז חילוני וכך זה עד היום (מוזיאון העיר נמצא במצודה).
במילים אחרות: אשבי יוצר מעגל של שווקים ומקומות מלאכה במקומות שונים בעיר העתיקה ומחוצה לה, ומרכז בית ספר אמנותי במגדל דוד בואכה שער יפו, בדיוק לפי המודל המופיע בספרו “העיר הגדולה”. הוא מחדש מרכז סמלי שהוא כיפת הסלע ברוח האומנות והאמנות, מייפה את העיר ברוח זו, ומעודד אמנים מקומיים. אשבי חושב שתפקיד החברה הוא שיקום האמנויות והאומנויות והגנה על מבנים, ייסוד מערכת מוצקה של בתי ספר טכניים, והוא מעודד ברוח זו מוסדות כגון בצלאל.
אשבי חשב שירושלים היא הדוגמא השלמה ביותר של עיר ימי ביניימית עומדת ובמיוחד החומות בהיקפה. ולכן הוא פועל לשיקומם. הוא חשב שהאגן הקדוש צריך להיות לבד ומופרד מהעיר החדשה. העיר העתיקה צריכה להיות מקום של מיינד, רוח, מוקדשת לחיים הרוחניים, תרבותיים ודתיים. מעין תחום אלוהי.
ולכן הוא מציע (ברוחה של תכנית מקלין שקדמה לו) להקים מערכת של שטחים פתוחים ופארקים מסביב לחומת העיר העתיקה, שיפרידו ויבדילו את העיר החדשה מהעיר העתיקה שתשמר את אופיה. וידגישו את חשיבותה ויופיה, במסגרת התכנית יש תפקיד מרכזי לשיקום טיילת החומה, מכיוון שהיא מהווה את עמוד השדרה של האגן הקדוש, ומאפשרת תצפיות לכל הכיוונים, כולל פנימה לתוך העיר עצמה. בפארקים שמסביב לחומה הוא מציע לשלב מרכיבים עתיקים וגם מרכיבים קישוטיים כגון מזרקות.
מבלי להתכוון לכך, אשבי תורם להרגשת הקדושה והמיוחדות של העיר העתיקה, על ידי כך שהוא יוצר הפרדה בין קודש לחול, מחבר את המקום הבנוי עם הטבע, ויוצר ניגוד בין אבן לצמחים. בנוסף על כך הוא משמר את תחנת הרוח בימין משה (קשורה לאומנות), נוטע עצים ומפתתח שטחים ירוקים מחוץ לחומות. חמישה גנים הוקמו ברחבי העיר, חלקם בתוך העיר עתיקה וחלקם מוצה לה, בנטיעה הופעלו תלמידים כדי לערב אותם בעשייה הקהילתית.
אשבי התייחס לעיר העתיקה כאל “אלמנט ייחודי הראוי לשימור מחד גיסא ולהמשכיות עירונית מאידך גיסא.” התכנון של מרכיבים עירוניים חדשים צריך להיות לפי מראה העיר הקיימות, צריך לשמר זיקה בין התכנון העתידי של העיר לבין שימור עברה”. חלק מזה היה החוק שקבע כבר מי שקדם לו – מקלין, שצריך לבנות עם ציפוי אבן ירושלמית.
ב1922 החליף האדריכל קליפורד הולידיי (1897-1960) את אשבי בתור ראש החברה למען ירושלים ואחראי על התכנון העירוני. עם עזיבתו כותב אשבי דו”ח על פעילות האגודה למען ירושלים בארבע שנים סוערות. לאחר עזיבתו יורד קרנה של האגודה למען ירושלים ואת החלל שהותירה ממלאות וועדות התכנון העירוניות.
הייזלר-רובין, נ. (2005). Planning the Artistic City: Charles Robert Ashbee in Jerusalem/תכנון העיר האמנותית: צ’רלס רוברט אשבי בירושלים 1918-1922. קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 81-102.
המשך התפישה של ירושלים כמיקרוקוסמוס
לאחר התקופה האידילית של תחילת שלטון המנדט התחילו הצרות! זה התחיל כבר בפרעות של 1921, אלא שאלו הצליחו להיות מוכלות על ידי המושל סטורס, והמרקם העדין של היחסים בין העדות נפרץ בפרעות תרפ”ט (1929), שהביאו להרג של מאות יהודים ולשבר בין האוכלוסיה היהודית והמוסלמית של הארץ. ולמרות זאת היו אנשים, במיוחד בקרב השלטון הבריטי, שהאמינו עדיין בחזון של ירושלים כמיקרוקוסמוס, ובנו בניינים ברוח זו.
אחד הבניינים החשובים ביותר שמראה את האופי הקוסמופוליטי של העיר היה מוזיאון רוקפלר שמנסה לייצג את ירושלים כמיקרוקוסמוס מקום שבו הופיעו כל התרבויות והדתות של העולם המערבי, שבו הן התפתחו, ושבו יש מפגש בין מזרח למערב. תפישות אלו מיוצגות באמנות ובאדריכלות שבבניין, ובמיוחד בחצר הפנימית.
מוזיאון רוקפלר
הוא נחנך ב1938, אבל המחשבה להקימו החלה כבר ב1920 ואבן הפינה הונחה ב1930. מוזיאון רוקפלר מבטא את התפישה שירושלים היא מעין מיקרוקוסמוס של תרבות המערב, וצריכה להיות מרכז בינלאומי, בינדתי ובינתרבותי, מקום מפגש של מזרח ומערב.
הבריטים טיפחו את המחקר הארכיאולוגי בארץ והעבירו לראשונה את חוק העתיקות, הקובע שיש לשמור את הממצאים הארכיאולוגים בארץ שבה נמצאו, עד אז החופרים בארץ ישראל העבירו את הממצאים החשובים שלהם למוזיאונים באירופה, ולפני מלחמת העולם הראשונה גם לאיסטנבול, וכך כתובת השילוח למשל נמצאת במוזיאון באיסטנבול.
באדריכלות ובאמנות שלו המוזיאון מבטא את המפגש בין אסיה לאפריקה ואירופה, מזרח ומערב. בבניין משולבים אלמנטים משתי התרבויות, האולמות של התצוגה הגדולים נראים כמו אולם של קתדרלה, לעומת זאת החצר הפנימית נראית כמו חצר בארמון אל המברה בספרד, או בתרבויות מוסלמיות אחרות, עם נהר ומזרקה המסמלים את גן העדן.
מעל דלת הכניסה יש תבליט שבו מצד אחד נראית דמות אסיאתית ומצד שני דמות אפריקאית – הכוונה היא להראות שארץ ישראל היא במרכזו של הסהר הפורה, בין שתי המקומות שבהם התחילה התרבות האנושית, מסופוטמיה מצד אחד, ומצרים מהצד השני.
בחצר עצמה יש תגליפים מאבן של עשר התרבויות שנכחו בארץ ואפשר להגיד שהם אלו שעליהם מתבססת התרבות שלנו: עם כיוון השעון אפשר לראות את הייצוגים הבאים: כנענית קדומה, מצרים, פיניקיה, מסופוטמיה (בבל, אשור ופרס), יהדות, יוון, רומא, הביזנטיים, אסלאם, צלבנים. את התבליטים היפים פיסל האמן המיסטיקן ואיש הקצוות אריך גיל מאנגליה שהיה קשור לתנועת האמנות והאומנות, ועסק בקשר בין אמנות לדת
הבניין הוא מלבני, בפינות יש אולמות מתומנים, ובצד דרום מזרח מגדל מתומן גבוה, שנועד להיות מקום תצפית על ירושלים. המתומן הוא סמל של האסלם והנצרות ומזכיר את כיפת הסלע בהר הבית. בבניין יש כתובות בשלוש שפות כשאותיות מעוצבות בסגנון עתיק. יש בו שימוש בקרמיקה ארמנית כחלק מהמגמה לעודד אמנות מקומית, וכן באבן מעוצבת.
לפי דעתי יש בתכנון מרכיבים של הבונים החופשיים, מכיוון שהמוזיאון נמצא קרוב למערת צדקיהו, הכסף לבנייתו נתרם על ידי רוקפלר (ולכן הוא קרוי מוזיאון רוקפלר), ומי שדחף להקמתו היה האגיפטולוג ג’יימס הנרי ברסטד. האדריכל היה האוריינטליסט אוסטן סיינט בארב הריסון שחי בירושלים 15 שנה ותכנן גם את ארמון הנציב ומבנים ציבוריים אחרים.
בניין שמדגיש את האופי האוניברסלי של ירושלים הוא בניין ימק”א. לחצו למאמר מקיף על בניין ימק”א בירושלים
ראו הצעות לטיולים בירושלים והסביבה: