המודל המשתתף ביחס ללימוד אזוטריקה מערבית
האזוטריקה המערבית מתחילה בהרמטיזם של הרנסנס המאוחר, ועוסקת בקוסמולוגיה, אסטרולוגיה, מאגיה, קבלה יהודית ונוצרית, אלכימיה וטארוט, מופיעה בחברות כגון הבונים החופשיים, הרוזיקוריאנים, אוקולטיסטים, תאוסופים, וקבוצות עידן חדש שונות. קשה להגדיר את האזוטריקה המערבית כדבר אחד, אלא היא מגוונת ויש בה דמיון משפחתי המבוסס על היררכיה של רוחות ומישורים רב-ממדיים של קיום, יחס בין תלמידים למורה, שלעיתים עוסק בטקס מאגי, אימון ופרקטיקות של הארה. לכל מורה יש שפה משלו, מערכת סמלים, טכניקות וקווים מנחים אתיים, המעורבבים בדרגות שונות של השפעה אזוטרית נוצרית. רוב המורים מדגישים את הממד העל-אישי של התפתחות אנושית, והמטרה שלה כידיעה, ההופכת את פוטנציאל הרוח האנושית למעורב בחיים וקשור ללימוד המטאפיזי והאתי של הקהילה.
בלימודים האקדמיים הדת האזוטרית המערבית הפכה לשולית בגלל האופי האינדיבידואלי, ההתפתחותי והמשתתף של הרבה מהמורים ובתי הספר שלה. המדע מעדיף ספרים קאנוניים, תנועות סוציו-תרבותיות גדולות, דברים קבועים ולאורך זמן. ולכן מורים אזוטריים מערביים ובתי הספר שלהם זכו להתעלמות. רבים מהמורים האזוטריים מדגישים את ההתפתחות, הגדילה והשינוי האישי, הפתוח לפרשנות אינדיבידואלית, וקשור לתרגילי דמיון ונרטיב מיתי המובן ברובו כסימבולי ומטאפיזי. גישה התפתחותית בעלת דמיון זו חותרת תחת הדה-מיתולוגיה של רבים מבעלי הגישה הקונסטרוקטיביסטית, ומעלה בסימן שאלה את הגישה הפרשנית שמגבילה את הרוחניות למודלים קבועים של שינוי המתאימים רק למעטים – המייסדים הנדירים, נביאים או המיסטיקן המזדמן.
במילים אחרות, הגישה של הפרשנות והמחקר האורתודוקסי מגבילה את הרלוונטיות של לימוד האזוטריות המערבית בתוך לימודי הדת. אלא שדווקא תכונות אלו עושות את האזוטריות המערבית מתאימה להיחקר בתוך הגישה של ההשתתפות הרוחנית.
היישום של המודל המשתתף
הוא כחלון שדרכו חיים או תורה מוארים, מספק גמישות הכרתית במסגור האירועים שמהווים היבטים על-אישיים של אותם חיים או תורה. זה לא מספק, יחד עם זאת, קונטקסט להעברת ביקורת על אותה תורה ביחס לקריטריון מובלע – אלו אירועים יותר אותנטיים ואלו לא, גבוה או נמוך. כך זה צריך להיות בהתחשב בחשיבות העצמית המוגזמת של אותן ביקורות. הערך של כל תיאוריה על-אישית, כפי שאני רואה אותה, הוא ביכולת שלה לגלות מאפיינים של עניין המרמזים לחומר הנלמד, לא לספק קריטריון מעריך לקביעת שווים או חשיבותם של אותם חומרים. בקונטקסט של יחסים עולמיים, ביציאה החוצה של ניואנסים היבטיים רבים של כל סוגי מאורעות על-אישיים, הערך של תיאוריה הוא לא בכוח המסביר שלה, מכיוון שאין לה את היכולת להגדיר באופן מכובד את אורח החיים והתרגולות של האחר, כך שהם עצמם ימצאו ערך בתיאורה. התיאוריה היא לא תחליף לתוכן ולקונטקסט שהיא מתיימרת לפתוח או לגלות לעיניים זרות, אלא היא יכולה להציע מבט דיאלוגי עקבי עם האתיקה של תקשורת מכבדת וחיובית, לימוד הדדי.
אם יש תיאורטיקנים שמתנגדים למרכיב דיאלוגי אתי זה, אין ספק שהערך של התיאוריות שלהם יישאר מוגבל לגבולות תחום ההתעניינות הצר שלהם. הלימוד האקדמי של תופעה על-אישית, בתיאוריה וניתוח, מסכם את המחקר בכך שנקודת השקפתו מוגבלת לקול מונולוגי או תיאוריה סגורה שלא מוכנה לקלוט את הערך והשווי של הטענות המטאפיזיות הנטענות על ידי רבים מאלו שהם מקבלי האירועים העל-אישיים. האופק החדש הזה של לימודים על-אישיים חייב בסופו של דבר להכליל תובנות והבנות מתחומי לימוד רבים, כולל לימודי השוואה בדתות, כמו גם תיאולוגיה ומיסטיציזם, הנעים מעבר למודלים ה"מסבירים" המפחיתים. הפרדיגמות המתעוררות של אינטראקציה דיאלוגית, התפתחות אישית הדדית ויחסים יוצרים בניתוח התרבותי, תורמות כולן ליצירת עניין אתי שמטרתו לטפח הבנה אנושית על פני גבולות של הבדלים היסטוריים וחברתיים. האופן ה"פוסט-קולוניאלי" של הניתוח הוא כזה שמבוסס על כבוד להבדלים שלא מופחתים על ידי חשיבה היררכית או בנייה תיאורטית. טענות מטאפיזיות הנטענות על ידי אלו שחייהם השתנו והושפעו על ידי מאורעות על-אישיים הן בדיוק אחד מאותם הבדלים. לחשוב באופן ביקורתי על טענות כאלו עדיין מחייב הכרה שאלו שטענות אלו הן אמיתיות ונכונות לאלו שחוו אותן, שתיאורטיקנים שמנתחים את אותן טענות יכולים ליצור את התיאוריות שלהם באופן מכבד ולא מבזה שיוצר קונטקסט לדיאלוג.
כבוד לאחר
תיאוריה אחת כזו, המודל הרוחני המשתתף, עושה זאת בצורה מעוררת כבוד עם רגישות וטקט. בקונטקסט אזוטרי, היא מספקת אמצעי לבחינת המאורעות המעצבים, העל-אישיים בחייהם של היחיד, קבוצה או קהילה. היא עושה זאת בעזרת סיפוק אישור הקשרי של טענות מטאפיזיות מבלי לעשות יתר הערכה לאותן טענות, ומבלי להעביר שיפוט על המשמעות הנרמזת של אותן טענות ביחס לאחר, או טענות דומות וסותרות אחרות. המודל נשאר פתוח להיבטים היצירתיים והצורניים של הגשמת אותן טענות ומחפש להבהיר את היחס בין החיים של היחיד או הקבוצה ובין הדרך שמאורעות על-אישיים מביאים ללימוד על-אישי או ערכים. האפיסטמולוגיה הכללית של המודל מאפשרת מחקר של צורות שונות של "ידע" ותרגול כבסיס לגיטימי לביטוי אמיתות על-אישיות מבלי להפריע ליושרה של אותו ידע על ידי הצבתו מחדש בתוך מסגרת עבודה לא בונה. המודל מאפשר לימוד בין-תחומי והשוואתי מבלי לנסות ליצור היררכיה בין מסורות, מחזיק בעמדה של מתווך בין כל הטענות המטאפיזיות ויחד עם זאת לא מכחיש אף אחת. מחשבה ביקורתית מכוונת כלפי היישום האופרטיבי של המודל והערך שלו בשידול תובנות מתוך הקונטקסט העל-אישי, מבלי לחפש להצדיק את אותן תובנות במחיר הפחתת הקונטקסט. רק דרך כבוד מעין זה אנו יכולים לקוות ללמוד מעולמם החזוני של אחרים.
ביבליוגרפיה
Ferrer, Jorge N. (2002). Revisioning Transpersonal Theory: A Participatory Vision of Human Spirituality. SUNY Press.
Ferrer, Jorge N. (2017). Participation and the Mystery. SUNY Press.
Tarnas, Richard. (1991). The Passion of the Western Mind. Ballantine.
Heron, John. (1996). Co-operative Inquiry. Sage.
