תולדות האזוטריקה המערבית לפי פייברה

Faivre, Antoine. Western Esotericism: A Concise History. Translated by Christine Rhone. Albany: State University of New York Press, 2010

אנטואן פייבר Antoine Faivre (1934–2021) נחשב למלומד החשוב ביותר בתחום חקר האזוטריקה המערבית, ולמעשה מייסד התחום כדיסציפלינה מדעית נפרדת. הוא היה ראש מחלקה בסורבון בפריז שנקראת "History of Esoteric and Mystical Currents in Modern and Contemporary Europe"

פייבר טוען לתרומה של נאו-פיתגוריאיזם, הרמטיציזם, גנוסטיציזם, נאופלאטוניזם ונצרות. כל אלו הביאו ליצירת תחום חדש כבר במאה ה-12 ובצורה בולטת במאה ה-14, שהייתה נקודת מפנה של חזרה למאגיה טבעית, כתוצאה מהתפתחות פילוסופיות טבע וגילויים חדשים. יש חזרה של אריסטו שהביאה להרס הקוסמולוגיה המקובלת, תחייה נאו-פלאטונית והרמטית של סוף המאה ה-15. וזאת תחילתה של האזוטריות המערבית.

פייבר היה קתולי מאמין, ויחד עם זאת התרחק ממוסדות ודת רשמית. הוא ראה באזוטריות המערבית תפיסת עולם קסומה המתבססת על הדהודים לפי התפיסה הנאופלטונית של סימפתיאה Sympatheia לפי פייבר אוקולטיזם, הרמטיציזם, גנוסטיציזם ועוד חולקים מאפיינים משותפים של אמונה בהקבלות סינכרוניות שהן גם סמליות וגם אמיתיות, בין המיקרוקוסמוס שהוא האדם והמקרוקוסמוס. בנוסף לכך הם חולקים מסורת של חניכה ומסירה של ידע, ותהליך של שינוי (אלכימי) של המחפש.

פייבר מתחיל בלהגדיר ולהבין מה משמעות המילה אזוטריקה, ומה התחום שהיא מתעסקת בו. הוא מתחיל בחמש הנחות שגויות הנפוצות בציבור לגבי מהי אזוטריקה, שהן לא נכונות. לפי פייבר אזוטריקה היא לא קבוצה של תחומים שלא קשורים זה לזה – נפרדים. היא לא לימוד של ידע סודי. היא לא מסתורין החבוי בדברים עצמם, היא לא סוג של גנוסיס, והיא לא חיפוש אחר החוכמה הראשונית. אלא מבחינת ההיסטוריון (פייבר עצמו) אזוטריקה היא קבוצה של זרמים היסטוריים הקשורים ביניהם, שהופיעו במערב כבר בתקופה העתיקה, אבל קיבלו משמעות וחשיבות מהרנסנס והלאה.

השימוש במילה אזוטרי מתחיל מאריסטו, והיא צברה פופולריות הודות לאליפז לוי ולתיאוסופיה. במאה ה-12, כשהתחילו להסתכל על המכניקה בטבע, חלק מזה הוביל לחילוניות וחלק לחידוש התפיסה המאגית (במקום מלאכים, עולם של כוחות וסיבות). הפריצה קדימה קרתה במאה ה-15, עם התפתחות הרנסנס. החוסר בקשר בין העולם הפיזי והרוחני בעקבות ההסתכלות המכנית בטבע הוביל למילוי החלל על ידי תורות הניאופלטוניזם וההרמטיציזם שהתגלו מחדש; כך שאזוטריקה והסתכלות בטבע השלימו זה את זה (ומכאן נולדה לימים הדת של העידן החדש, הרואה בטבע כוחות אלוהיים ושלמות).

האזוטריקה המערבית מתבססת על שתי מסורות פילוסופיות – ניאופלטוניזם והרמטיציזם, שלושה מדעים מסורתיים – מאגיה, אלכימיה ואסטרולוגיה, וזרם תיאוסופי השערתי אחד – קבלה יהודית (שאומצה בגישה הנוצרית שלה על ידי מלומדים מפירנצה במאה ה-15).

לפי פייבר ישנן שש תכונות המגדירות אזוטריות, ארבע מהן הכרחיות, ושתיים שמופיעות בדרך כלל, ואלה הן:
קיום מקבילות בין כל חלקי היקום הנראה והלא נראה.
התייחסות לטבע החי, מכיוון שיש בו רוח.
שימוש בדמיון ובמדיטציה כאיבר של הנפש, לצורך מעבר בין ממדים.
חוויה של שינוי, הקשורה לדרך רוחנית.
מיזוג בין דתות ותרבויות (לא חיוני), מתוך אמונה שהאמת קיימת בכול.
למורה יש תפקיד כמעביר ידע וחניכה (לא חיוני, ונעדר בכמה מתנועות העידן החדש).

בספר מאוחר שלו (וקצר יחסית) על ההיסטוריה של האזוטריקה המערבית, הוא סוקר את התפתחות התחום במשך השנים, ובמיוחד מהרנסנס, ונותן את נקודת המוצא שלו לחקר הנושא. אפשר להשתמש בספר זה כדי להבין את ההקשרים והרצפים ההיסטוריים של מסורת האזוטריקה המערבית, תורת הנסתר, שעליה מתבססת בין השאר תנועת העידן החדש (יש לה מקורות נוספים כגון רוחניות מזרחית). פייבר שיתף פעולה עם הנגרף ושניהם העריכו אחד את השני.
המאמר שלפניכם מבוסס על התעמקות בספר זה, כמו גם ידע מוקדם של המחבר לגבי המסורות האזוטריות המערביות השונות.

מקורות קדומים

לפי פייבר, אלכסנדריה של התקופה ההלניסטית-רומית היא מקור ההרמטיציזם והרבה מן המדעים האזוטריים שלאחר מכן מופיעים ברנסנס, כמו האלכימיה, נאו-פיתגוראיזם ועוד. בהקשר זה הוא מזכיר את בולוס ממנדס Bolos of Mendes (נאו-פיתגוראי מהמאה ה-3 לפנה״ס), את זוסימוס מפנופוליס Zosimus of Panopolis (סוף המאה ה-3), שכתב את הספרים הראשונים על אלכימיה, גנוסטיקן שחי במצרים התיכונה, את Olympiodorus (מאה 6), הפגאני האחרון במסורת הנאופלטונית האלכסנדרונית, לאחר שיוסטיניאנוס הורה לסגור את האקדמיה של אפלטון באתונה ואת בתי הספר הפאגאניים האחרים. הוא כתב על אבן החכמים. ואת סטפנוס מאלכסנדריה Stephanos of Alexandria (תחילת המאה ה-7), נוצרי נאופלטוני, האלכימאי האחרון במסורת האלכסנדרונית. בהקשר לאלכימיה צריך להזכיר כמובן את מרים היהודייה (מאה 1).

אלכסנדריה הייתה גם מרכז התפיסה הנאופלטונית והידע ההרמטי. הדמות הראשית היא פלוטינוס (205–270), ולאחר מכן תלמידו פורפיריוס שהעלה על כתב את האניאדות שלו. יאמבליכוס (245–325) הוא הדמות השנייה החשובה בהקשר הנאופלטוני, אבל גם בהקשר הפיתגוראי, מכיוון שהוא זה שכתב את תולדות חייו ותורתו של פיתגורס מאות שנים לאחר מותו של הלה. הוא כתב ספר על המסתורין של המצרים, האשורים והכלדיים (בבלים), שנקרא תאורגיה. פרוקלוס (412–485), מאחרוני הפילוסופים הגדולים, פירש את הדיאלוגים של אפלטון ברוח נאופלטונית, וטען (ביחד עם יאמבליכוס) כי אלוהי היהודים (ומכאן גם הנוצרים) הוא הדמיורגוס, אלוהי ארבעת היסודות.

ניתן לראות כי פלוטינוס למד באלכסנדריה והביא את התורה לרומא, יאמבליכוס למד באלכסנדריה והביא את התורה לסוריה — כלומר, ניתן לראות שאלכסנדריה הייתה המרכז, ושהייתה מסורת של העברה ממורה לתלמיד, גם של רוח — פנאומה — ולא רק בהקשר הפגאני. גם בהקשר הנוצרי יש מסורת של מיסטיקה וגנוסטיקה במצרים — אלכסנדריה — והעברה ממורה לתלמיד, כמו שהיה במקרה של קלמנס מאלכסנדריה ואוריגנס. המוסלמים סגרו באופן סופי את בית הספר הפילוסופי-אזוטרי של אלכסנדריה ושרפו את מה שנותר מן הספרים, אולם הקורפוס הרמטיקום, אוסף של 17 כתבים שונים מן המאות 2–3 לספירה, שרד והגיע במאה ה-15 לפירנצה, ועורר התעניינות חדשה במדעי הנסתר והאזוטריקה. ספר אחד ממנו — אסקלפיוס — היה זמין עוד קודם לכן, וספר אחד — פוימנדרס (הרועה) — עשה רושם כביר, מכיוון שהדמות המופיעה בו הזכירה את זו של ישוע.

לאחר החורבן הסופי של מרכז הלימוד באלכסנדריה, במאה ה-7 עם הכיבוש הערבי, עבר הידע האזוטרי לקבוצות שונות בעולם המוסלמי, וכך אנו מוצאים את „אגרות אחוות הטהרה”, כתבים של אגודה סודית בבצרה במאות 9–10, שהשפיעה על אבן ערבי. הדבר מסביר את היותה של בצרה מרכז של מיסטיקנים מוסלמים (חסן מבצרה ורבעה אל-עדוויה) ומקום של מניכאים (ומנדעים). יש גם את הספר האלכימי „אסופת הפילוסופים” משנת 900 — Turba Philosophorum את הספר Picatrix  מאמצע המאה ה-11, שהוא ספר מאגיה טבעית שהשפיע מאוד על הרנסנס, ואת הספר Theology of Aristotle,  שמתרגם למעשה את הכתבים של פלוטינוס. וכמובן ספר סודות הבריאה המיוחס לאפולוניוס מטיאנה (באלינוס), שבו מופיעים לוחות האזמרגד. ניתן לראות שיש ספרייה של ידע, שבחלקה היא תרגום של הספרות האזוטרית של אלכסנדריה, הנכתבת בעולם המוסלמי על ידי קבוצות שהן רק בחלקן מוסלמיות, או קבוצות של אסלאם מיסטי ואחר. עד המאה ה-11 היו ספריות רבות ומרכזי לימוד רוחניים בעולם המוסלמי תחת חסות השליטים הבויאים השיעים (מפרס), אך כל זה השתנה עם הכיבוש הסלג'וקי והתחזקות האורתודוקסיה הסונית שבאה בעקבותיו.

פייבר מזכיר כמה הוגי דעות נוצרים מוקדמים כמעבירים חלק מן הידע האזוטרי: דיוניסיוס האריאופגי (מאה 6), מקסימוס המוודה Maximus the Confessor שמופיע בפילוקליה (מאה 7), והנזיר האירי ג'ון סקוטוס אריוגנה Johannes Scottus Eriugena (מאה 9), שספרו החשוב הוא „חלוקת הטבע”. הוא נתן לנוצרים את ההערכה של האמנויות המכניות, כלומר קירקע אותן וחיבר את הרוח עם העולם הזה. לסקוטוס יש חשיבות אדירה, והוא נשען במחשבתו על התפיסה הנאופלטונית.

אזוטריקה בנצרות ימי הביניים

סביב הקתדרלה של שארטר התפתחה פילוסופיית טבע נאו-פלטונית, וזה אך טבעי ביחס למבנה שבו יש חשיבות לגיאומטריה, חומרים, צבעים וחלל. דמותה של הילדגרד מבינגן (1098–1179) היא דמות גדולה מהחיים, שכתבה שירה וגם את ספר המלאכות האלוהיות. בשני המקרים יש לנו התייחסות לעולם הטבע, הופעה מוקדמת של תיאוסופיה נוצרית, וכך גם במקרה של בונבנטורה הקדוש הפרנציסקני (1221–1274). ברגע שמתייחסים לעולם החומר בתוך מסגרת דתית יש רצון להעביר אותו ספיריטואליזציה, ובמובלע תיתכן הופעה של מדעי האלכימיה והמאגיה.

אבל השאלה היא איך מסבירים את המציאות, האם יש חוקיות מאחוריה. לפי ריימון לול (1232–1315) יש ניסיון לתת את החוקיות של היקום בספרו Ars Magna בהתבסס על המספר 9 ורעיונות נאו-פלטוניים. לאחר מכן ספרים שונים מיוחסים אליו בטענה שהוא גם גילה את סודות האלכימיה. הוא מהווה קדימון חשוב לרנסנס ולהתקבלות הקבלה היהודית כמתארת את המציאות הנסתרת.

במקביל לאזוטריקה הנוצרית יש גם התפתחות של הקבלה והמיסטיקה היהודית, שתשולב בזמן הרנסנס באזוטריקה המערבית. בסוף המאה ה-12 מופיע ספר הבהיר, המתורגם בזמן הרנסנס, ובאמצע המאה ה-13 ספר הזוהר. גיום פוסטל Guillaume Postel (1510–1581) מיסטיקן ואיש אשכולות שחיבר בין מזרח ומערב, תרגם את ספר היצירה וספר הזוהר ללטינית.

אגדות הגביע הקדוש, כולל ספר מאוחר של וולפרם פון אשנבך בשם Titurel (מחבר פרסיבל), המתייחס לבית המקדש ולירושלים השמימית, מחביאות בתוכן ידע אזוטרי עמוק. עקרונות אתיים ומעשיים נמצאים בספרים של גילדות בנאים, כגון הספר Regius משנת 1390, ועליהם נבנו לימים עקרונות הבנייה התאורטית של הבונים החופשיים. מבנה שהוא מעין ארמון פילוסופי מופיע בטירה של Jacques Coeur בבורז', צרפת, מהמאה ה-15.

לפי פייבר, פיקו דלה מירנדולה, מרסיליו פיצ'ינו ואחרים יצרו סינתזה של מקורות קדומים ובני זמנם — הרמטיציזם, נאו-פלטוניות, סטואיות, גנוסטיציזם, נאו-פיתגוראיות ואחרים — ברוח המיסטיקה הנוצרית, מתוך הבנה שיש ביניהם מכנים משותפים והנחה שיש חוכמה ראשונית שמופיעה דרכם, חוכמה שמתקשרת עם דמויות כגון משה, פיתגורס, הרמס טריסמגיסטוס, זרתוסטרא, אפלטון והסיבילות.

הגילוי מחדש של הCorpus Hermeticum  והתפתחות ההרמטיציזם ברנסנס — התייחסות לחוכמה אוניברסלית, טוטלית וקדומה — הביאו להופעת דתיות אוניברסלית, כפי שחזה ניקולאוס מקוזה כמה עשרות שנים קודם לכן. לגוף הידע האזוטרי החדש הייתה השפעה גדולה גם במישור הדתי וגם במישור המדעי; קופרניקוס וקפלר, לדוגמה, מזכירים את הקורפוס הרמטיקום.

מסיבות תאולוגיות שונות הייתה ברנסנס פתיחות לידע חיצוני מחוץ לעולם הנצרות, ולהתגלות המגיעה מבפנים ולא מבחוץ, וכך מופיע מחדש גוף הידע האזוטרי ונוצר מעין עולם התייחסויות חדש, שמה שמאפיין אותו לפי פייבר הוא ארבעה מופעים (תכונות):

1. הרעיון של הקבלות אוניברסליות (הדהודים של אותם עקרונות ותדרים ברמות ומופעים שונים).
2. הרעיון של טבע חי (שיש בו סינכרוניות ויש הרואים דרכו הופעה — האצלה של אלוהות, תיאוסופיה מוקדמת).
3. התפקיד של דמיון ומדיטציה (סוג מסוים של תרגול שמאפשר מעבר ממד).
4. החוויה של השינוי.

כלומר, נוצר כלי התייחסות חדש אל החיים שמופיע גם בדת וגם במדעים החילוניים. לכן, לבוא ולומר שהמשמעות של הפרוטסטנטיות היא מעבר לדת אישית המבוססת על כתבים ואמונה בלבד, לא מביא בחשבון את מנגנון ההתייחסות החדש לעולם שמתפתח בזמן הזה בהקשר של המדעים האזוטריים, המופיע גם בתנועות וזרמי המחשבה הפרוטסטנטיים; שהרי בוודאי הם ראו את הופעת תנועתם כיד אלוהית, וזו קשורה להדהודים והקבלות של תדרים, האצלה של השראה דרך הטבע ופיתוח של דת אישית הנעזרת בדימויים עצמיים בכדי להגיע לשינוי אמיתי פנימי.

הרנסנס ממשיך דרך המאגים הגדולים של אירופה — פאראצלסוס, קורנליוס אגריפה, ג'ורדנו ברונו ואחרים. פאראצלסוס ראה את העולם כמקום של יחסי גומלין, שבו ההשפעה של הכוכבים נמצאת באדם. איבר של הנפש שהוא עיקרון של ידע, שנקרא "האור של הטבע", מגלה לאדם את היחסים שבין האנושות, אדמה, כוכבים, מתכות ומרכיבים כימיים. זה נקרא Magnalia Dei (נפלאות האל). כשם שהגוף הפיזי שלנו מקבל תזונה מן האלמנטים, כך הגוף הרוחני ניזון מרוח הכוכבים; צריך ללמוד איך לקבל ישירות את האור של הטבע בתוכך[1].

אחד הממשיכים של פאראצלסוס הוא רוברט פלאד האנגלי (1574–1637), שפעל גם בגרמניה וברחבי אירופה במשך כמה שנים, והיה אחד התומכים החשובים של התנועה הרוזיקרוציאנית (ורדי הצלב). הוא טען שהמרכיב הפעיל בעולם הוא האור האלוהי, שהוא חלק משילוש של חומר חשוך לא מגובש, הופעת האור האלוהי והמימוש שלו דרך מים ראשוניים. הרוח האלוהית נמצאת בשמש ומגיעה אלינו דרך קרניה (מזכיר את האחווה הלבנה), ובאופן מקביל במיקרוקוסמוס היא נמצאת בלב ועוברת לגוף דרך מחזור הדם. זה מסביר באופן אחר את הבקשה של ישוע בסעודה האחרונה מהתלמידים ל"שתות את הדם" שלו. פלאד עסק במספרים ובהרמוניות וטען למוזיקה של הספירות ויחסי גומלין בין עולמות שונים בטבע ומחוצה לו. הוא היה בקשר עם קפלר והעביר את הרעיונות ההרמטיים לאנגליה.

אחד מדרכי הביטוי של האזוטריקה הנוצרית בתקופת הרנסנס וגם בתקופות אחרות הוא דרך אמנות, ובאופן כללי אמנות קרובה למיסטיקה ולתורות רוחניות. ישנה אמנות הרמטית המופיעה באיטליה, ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה גם את מערכת קלפי הטארוט. דמויות כגון הרמס טריסמגיסטוס מופיעות באמנות (רצפת הקתדרלה בסיינה), גלגלי מזלות, דמויות מיתולוגיות וסמלים הרמטיים.

בתחילת המאה ה-16 יש מספר עבודות שבהן החשיבות של הציורים והסמלים היא לעיתים גדולה יותר מהטקסט הכתוב. כך למשל ישנה יצירה שנקראת קבלה (ראו תמונות) מ־1616 של Stephan Michelspacher  הספר האילם מ־1677 Mutus Liber, והספר Atalanta Fugiens של מיכאל מאייר — היועץ של רודולף השני. חלק מן הציורים הם סמליים ואחרים מסתוריים, כגון אלו של הצייר ההולנדי הירונימוס בוש (הטריפטיכון "תענוגות גן העדן", 1510).

תיאוסופיה נוצרית

מרכיב נוסף שתרם רבות ליצירת גוף הידע של האזוטריות המערבית הוא המיסטיקה הנוצרית. מרכיב זה היה קיים כבר מההתחלה מתחת לפני השטח, אך התבלט בעיקר במאות ה-17–18, אז הופיע על פני השטח בצורה של תיאוסופיה נוצרית וזרמים של אילומיניזם (Illuminism) המדגישים לפי פייבר שלושה דברים: אנלוגיה, את הכנסייה הפנימית ודרך להכרת חוכמת האל – תיאוסופיה.

פייבר מציין את יאקוב במה (Jacob Böhme) (1575–1624) כמעיין של התיאוסופיה הנוצרית. אדם שהיה לו חזיון עיקרי (Zentralschau) ובעקבות זה השתנו חייו. לפי פייבר, במה עבר חוויות מיסטיות שבעקבותיהן פיתח את התיאוסופיה שלו. הוא הושפע מעט מן הקבלה, בנוסף למקורות נוצריים וגוף הידע האזוטרי, מן המסורת ההרמטית-אלכימית של פאראצלסוס וכן מן המסורת המיסטית של מייסטר אקהרט, העוברת דרך הזרם הרוחני של הרפורמציה הגרמנית, ונחשף כנראה לקבלת האר״י דרך מורהו בלתזר ולטר (שביקר בצפת בסוף המאה ה-16).

במה מתייחס לעיקרון ראשוני שקיים לפני האלוהות הגלויה, עיקרון דינמי של רצון לא מוגדר שרואה במראה החיה שלו – שהיא החוכמה האלוהית – את העולם הפוטנציאלי, ואז רצון התמונה השמימית יוצר בדרך קסומה את התמונה הארצית. לפי במה, החזרה של ישוע היא פנימית, ואילו הכנסייה דוגמטית וחשוכה ומעוותת את המסר הנוצרי. אל הכתבים צריך לגשת באופן אינטואיטיבי ולהסתמך על "חוויה פנימית" כבסיס לתובנה רוחנית, גנוסיס שהוא הן ידיעה עצמית והן ידיעת האלוהים, דתיות קוסמית.

בהזדמנות זו כדאי לציין שחלק מהופעת זרם הפרוטסטנטיות בתחילת המאה ה-16 קשור להוגי דעות מקוריים המטיפים לפיתוח דת אישית, נצרות פנימית, כנסייה רוחנית והיוודעות אל ישוע שלא דרך ספרים אלא באופן ישיר. זה גם היה הבסיס להתפתחות תיאוסופיה נוצרית, שמשמעה אפשרות להכרה בלתי-אמצעית וישירה של אופי האלוהות, מקור ומטרת היקום – מעין פילוסופיה מיסטית המתבססת על גרעין חוכמה עתיק הקיים בתלמודו של ישוע, ומכוונת להארה וישועה.

לפי פייבר יש שלושה מכנים משותפים לזרמי התיאוסופיה הנוצרית, והם:

1. משולש של אלוהות–אדם–טבע, שבו הטבע החי, האלוהים שבפנים והמיקום הזמני של האדם ביחס לטבע ולאלוהים נתפשים דרך המיינד.
2. הבכורה של המיתי, עולם של סמלים וסימנים שמהדהד דרך הדמיון היוצר; מצב מודעות שונה שמגיעים אליו בעזרת הדמיון היוצר, המושג מפרשנות חיה של הטקסטים הקדושים.
3. גישה לעולמות העליונים, התעוררות פנימית המאפשרת לאדם להתקשר לרמות מציאות אחרות.

לפי פייבר, להוגי הדעות הגרמנים הייתה תרומה מיוחדת לתיאוסופיה נוצרית מוקדמת ולפילוסופיית הטבע. בשנים 1614–1616 מופיעים בגרמניה שלושת הכתבים הראשונים והעיקריים של המסדר הרוזיקרוציאני, הטוענים — ובצדק — לעידן חדש, מגלים כביכול ידע סודי שהגיע מהמזרח, אולי מירושלים, וקוראים לתיקון העולם והאדם. בכתבים אלו יש התייחסות לנישואים – חיבור של ישוע והכנסייה, וזה מוצג בעזרת מטאפורות אלכימיות; המטרה היא חיבור של הניגודים.

ראו מאמר על המסדר הרוזיקרוצי

בנוסף לתיאוסופיה, התקופה גם מאופיינת בעיסוק באלכימיה. לפי פייבר, האלכימיה של המאה ה-17 מאופיינת בשלושה דברים: הראשון הוא התעניינות במיתולוגיה כאלגוריה המחביאה את הסודות של הדרך הרוחנית-אלכימית ("העבודה הגדולה"). השני הוא נטייה כלפי ביטוי בציור ובסמל. השלישי הוא חיבור של ספרים, אנציקלופדיות ואנתולוגיות על אלכימיה.

לפי פייבר, קיסרי הקיסרות הרומית הקדושה, רודולף השני מפראג ופרדיננד השני, תמכו באלכימאים מתוך רצון אולי להשיג אוצרות, אבל ייתכן שהיו לכך סיבות אחרות. רודולף השני רצה כנראה ליצור אחדות כלל-נוצרית הומניסטית ברוח הרנסנס; הוא העביר את הבירה מווינה לפראג, שהתבלטה כמרכז רוחני קוסמופוליטי שבו יש סבלנות גם לפרוטסטנטים וליהודים. הוא היה בקשר עם המהר״ל ותמך במלומדים כגון קפלר וטיכו ברהה. מה שהניע אותו היה החיפוש אחר אבן החכמים, ולצורך כך הוא הביא לחצרו מלומדים כמו ג'ון די ואדוארד קלי מאנגליה. אחד מיועציו הקרובים היה מיכאל מאייר (Michael Maier), שהיה אלכימאי ומראשוני הרוזיקרוציאנים וכתב את הספר "Themis Aurea: The Laws of the Fraternity of the Rosie Cross"

לפי פייבר, בתחילת המאה ה-18 ישנן שלוש יצירות תיאוסופיות משפיעות: הראשונה היא Theo-Philosophia  של Samuel Richter אלכימאי וכורה שפעל בשלזיה ופרוסיה ונתן השראה ליצירת המסדר של צלב הוורד והמוזהב, הקשור לבנאות החופשית המוקדמת ומטרתו יצירת אבן חכמים, והוא נתמך על ידי הקיסר הפרוסי וילהלם השני. היצירה השנייה היא Aurea Catena Homeri (כבלי הזהב של הומרוס) של Anton Josef Kirchweger פילוסופיית טבע שהשפיעה רבות על גתה ועל תנועת הפייטיזם. והספר השלישי הוא Opus mago-cabbalisticum et theosophicum שנכתב על ידי Georg von Welling אלכימאי ותיאוסוף שגם הוא עבד בתעשיית המכרות.

בסוף המאה ה-18 מופיעה הבנאות החופשית בגרמניה. הברון קארל פון הונד מייסד ב-1750 את טקס ה"ציות המחמיר" (Strict Observance) הממשיך כביכול את המסורת של הטמפלרים. זה מתאים לאופי הגרמני ומוצב כביכול כנגד ה"ציות המאוחר" של האנגלים, ומחזיר את הבנאות למקורות ההיסטוריים שלה. הבנאות החופשית הגרמנית מתפתחת בכיוונים שונים ומשפיעה על יוצרים כגון מוצרט.

בסוף המאה ה-18 מופיעות חברות "תיאוסופיות" נוצריות באנגליה, שמתחילות תנועה של נצרות חדשה, המבוססת על המחשבה התיאוסופית של במה בשילוב עם הגותו של עמנואל סוודנבורג.

עמנואל סוודנבורג Emanuel Swedenborg (1688–1772) הוא אחד המיסטיקנים הנוצריים החשובים בנצרות, אך גם מדען מכובד שעבר משבר ב-1745, ובעקבותיו החל לחוות חזיונות רוחניים. החזיונות שלו על כנסייה חדשה מתכתבים עם החזון של יואכים מפיורה על נצרות שברוח העידן השלישי. הוא מדבר על השמש של העולם הרוחני אל מול השמש של העולם הפיזי, שהוא עולם מת. השמש הרוחנית היא גילום של אהבה אלוהית וחוכמה אלוהית. המדע הרג את ההתבוננות בטבע בהנחות הקרטזיות (Cartesian) שלו ורוקן אותו מחיים. סוודנבורג מנסה לחבר מדע ודת לפי עקרונות של הקבלה, דמיון, מדיטציה, טרנספורמציה וסובלימציה.

אלוהים לא נמצא בטבע, אלא בהתגלויות גבוהות, שהאדם יכול להתקשר עמן באמצעות מדיטציה, תוך יצירת עולם משל עצמו. העולם הפיזי הוא נקודת היציאה לדרך, אך האדם יוצר ברוחניות עולם משל עצמו. הרוח עליונה על החומר.

סוודנבורג כתב פרשנויות לכתבי הקודש וכתבים פילוסופיים ותאולוגיים (בין השאר את "מיניאטורות היסטוריות"). הוא טען שהלימוד הקשור לביאתו השנייה של ישוע התגלה לו, וכתב בעקבות כך את Arcana Cœlestia  שמונה כרכים ובהם הידע הסודי המוחבא בתנ״ך. התזה המרכזית של הספר היא שספרי בראשית ושמות הם למעשה תיאור מוחבא של אפשרות התפתחות האדם, לידתו מחדש ממצב פיזי לרוחני.

לפי החוקרת מארשה קית' שושארד (Marsha Keith Schuchard) סוודנבורג הושפע מן האלכימיה והקבלה הנוצרית דרך גיסו (שבביתו הוא גר), שהיה בקשר עם אלכימאי קבלי בשם פרנסיס מרקוריוס ואן הלמונט(Francis Mercurius van Helmont) . מי שתמך בו, תרגם והפיץ את תורתו היה Friedrich Christoph Oetinger (1702–1782) אלכימאי ותיאוסוף לותרני שידע עברית ועסק בקבלה. הוא כתב פרשנות של הציור "מגדל אנטוניה", שהרחבנו עליו במאמר אחר. הוא הכיר לתנועת הפייטיזם הגרמנית את החסידות.

מאה 18

במאה ה-18 מופיע מרטינז דה פסקוולי Martines de Pasqually (1727–1774) הוא היה המורה של לואי־קלוד דה סן־מרטן Louis-Claude de Saint-Martin (1743–1803) בונה חופשי ומיסטיקן, וגם של ז'אן־בטיסט וילרמוז Jean-Baptiste Willermoz (1730–1824) שהיה בכיר בבונים החופשיים. שלושתם היו חברים במסדר אזוטרי בתוך המסגרת של הבונים החופשיים שנקרא המסדר של האבירים בונים הכוהנים הנבחרים של היקום, או בקיצור הכוהנים הנבחרים — Élus Coëns מטרת המסדר הייתה לייסד את הכנסייה הרוחנית שתייתר את הצורך בכנסייה הפיזית, לחבר את האדם עם האלוהות ולפעול באמצעים מאגיים לשינוי והעצמת העולמות הלא נראים, ליצור קשר עם היררכיות גבוהות של ישויות (מלאכים) שיעזרו בתהליך. במילים אחרות, המסדר השתייך כביכול למסורת של הבונים החופשיים, אך היה שונה לחלוטין מן המסדרים האחרים ודומה יותר לאחווה הלבנה.

מרטינז דה פסקוולי ייסד את המסדר. הוא לימד שהאדם התקיים כישות רוחנית ונפל מן הרוח אל החומר, אך הוא מסוגל לחזור למצבו המקורי דרך הארה, וכתב את הספר האינטגרציה של ההוויות למצבם המקורי, אל מעלותיהן וכוחותיהן, הן הרוחניים והן האלוהיים. המסדר ראה בחירם ישות אלוהית יחד עם עוד שישה מורים מוארים, כשהשביעי הוא ישוע (מעין מועצה רוחנית). הוא שאב השראה מן הגנוסטיקה, הקבלה וההרמטיציזם. בשנת 1761 הוא בנה מקדש מיוחד באביניון. לפי הספר האינטגרציה של ההוויות, הלימוד של המסדר מתחיל משת, בנו של אדם, והוא קיבל אותו מן המלאכים. נוח יצר מסדר של כוהנים גבוהים שישמור על הידע הזה, והוא מתקיים עד לימינו ועבר דרך הרוזיקרוצים אל מסדר הכוהנים הנבחרים.

לואי־קלוד דה סן־מרטן Louis-Claude de Saint-Martin הושפע מיעקב במה והדגיש התבוננות פנימית ואלכימיה של הלב. הוא ראה בצרפת מגדלור רוחני של העולם וקיווה לזמן של אהבה אלוהית. הוא היה בקשר עם הרוזן סן־ז'רמן, איש פלאים שהיה בא־כוחו של המלך לואי ה־15, מעין איש נצח שמוזכר באנתרופוסופיה ובתיאוסופיה, ובין השאר שילב התייחסות למוזיקה בפרשנות האזוטרית שלו. אפשר לראות שבזמן הזה חלק גדול מן האימפולס הרוחני של אירופה מופיע דרך צרפתים. בשנת 1768 הוא נפגש עם מרטינז דה פסקוולי, וזו הייתה פגישה מכרעת עבור שניהם; סן־מרטן עזב את הקריירה הצבאית שלו והפך למזכיר של פסקוולי. לאחר מותו הוא פרש מן המסדר, התנער מן המאגיה ופנה לכיוון של עבודה פנימית — דרך הלב. למרות שכמעט ולא נודע, הוא היה אחד הפילוסופים החשובים של זמנו.

ז'אן־בטיסט וילרמוז, לעומת זאת, עבר לגרמניה והצטרף שם ללשכה של הבונים החופשיים שנקראה על שם הטמפלרים, שינה אותה ל"מסדר האבירים המיטיבים של העיר הקדושה" וייסד את הסדר הסקוטי המתוקן שמוביל לדרגה זו.

אנטון מסמר (1734–1815) פיתח את התאוריה של מגנטיזם חייתי, מעין פלזמה שמחברת כל דבר ביקום, תת־מודע קולקטיבי, דבר שהביא להתפתחות עתידית של הפסיכולוגיה בווינה, שבה פעל מצד אחד, ומצד שני היווה כלי להתייחסות לעולמות הלא נראים ואפשרות של קשר עם העולם שמעבר, כפי שמופיע אצל וילרמוז.

בקרב הבונים החופשיים היו כאלה שנשענו על האזוטריות המערבית, המסדר הטמפלרי, הרוזיקרוציאנים, מקדש שלמה, היהדות והנצרות, והיו כאלה שנשענו על המסורת האזוטרית של מצרים, מאגיה, הרמטיציזם ועוד — מסורת שהפכה פופולרית יותר עם גילויה מחדש של מצרים, ובמיוחד לאחר מסע נפוליאון למצרים. דוגמה להשפעה המצרית על הבנאות החופשית ניתן למצוא באופרה האחרונה של מוצרט — חליל הקסם (1791).

אדם חשוב בהקשר של מצרים הוא Antoine Court de Gébelin (1725–1784), הראשון שהציע כי מקורם של קלפי הטארוט במצרים. הוא חנך את בנג'מין פרנקלין לבונים החופשיים ותמך במהפכה האמריקאית, וראה אותה במובנים רוחניים. דרך חקר השפה הוא ניסה להראות שהייתה תרבות קדומה מתקדמת עם חוכמה נצחית קדומה. בספרו הידוע "העולם הקדום" Le Monde primitif הוא מחבר בין הטארוט לאותיות העבריות. המחקרים שלו הביאו להתחלה של שימוש בקלפי הטארוט לקריאות עתיד, ומי שחשוב בקשר לכך הוא אדם בשם אטילה Jean-Baptiste Alliette (1738–1791)  זה הוביל להתפתחות התופעה של סיאנסים וספיריטואליזם במאה ה-19.

מבחינת איטליה וההרמטיציזם, נאפולי היא מרכז רוחני חשוב. שם פועל הנסיך Raimondo di Sangro (1710–1771)  הוא היה מלומד שידע עברית, חבר בבונים החופשיים ומקורב לאנדרו מייקל רמזי הסקוטי, שכתב את ההיסטוריה האלטרנטיבית שלהם. ריימונדו יצר באמצעות תהליכים אלכימיים פסלים מופלאים באבן, המוצגים ב־Sansevero Chapel  שהוא בנה, ובהם ייצוג לא יאומן של ישוע המצועף, שבו יש על פניו צעיף שקוף מאבן.

המאה ה19

המאה ה-19 מתחילה עם בכורתה של צרפת. בתחילת המאה בולטת דמותו של Antoine Fabre d'Olivet (1767–1825)  שעסק גם הוא במשמעות האזוטרית של האותיות העבריות. הוא מלחין המתייחס למוזיקה כמגלה את המסתורין הדתיים, מתרגם ומפרש את פסוקי הזהב של פיתגורס, מחדש את התנועה הנאו-פיתגוראית, מתרגם באופן מקורי את הפרקים הראשונים של בראשית, ועוד. הוא השפיע על אליפז לוי, שהיה האוקולטיסט הצרפתי החשוב באמצע המאה ה-19.

המאה ה-19 היא גם המאה של התנועה הרומנטית הגרמנית, ועלייתה של גרמניה לבכורה ביבשת בסוף המאה. היא גם המאה של אנגליה הוויקטוריאנית השולטת על אימפריה של רבע עולם, שבה השמש אינה שוקעת לעולם. לונדון היא העיר הגדולה בעולם, ובה יש סינתזה רוחנית של מזרח ומערב, והתפתחות של האזוטריקה המערבית והופעת מסדרים מודרניים.

במאה השבע־עשרה התרחשה סימביוזה טבעית בין הדמיון הבארוקי לבין הספרות התיאוסופית. כך היה גם בין הספרות התיאוסופית לבין תנועת הרומנטיקה. השיחים התיאוסופיים הקשורים למיתוס הנפילה וההשבה (או: ההשבה למצב הראשוני / האינטגרציה מחדש) יכלו למצוא אוזן קשבת אצל רבים מן הרומנטיקנים. וכך, אונורה דה בלזק קיבל השראה מסן־מרטן, אדוארד בולוור־ליטון כותב על זאנוני, שמוותר על חיי הנצח שלו למען האהבה(Zanoni, 1842) . אחד המוטיבים המופיעים בתיאוסופיה ובספרות הוא של Redeemed Redeemer – הגואל הנגאל; הגואל נלכד בעולם החומר, האור נלכד, אך הוא מסוגל להתעורר על ידי אור אחר ואז לגאול את העולם. כך גם הטבע לכוד בעולם החומר אך מסוגל להתעורר על ידי האדם. זהו בעצם משל הפנינה הגנוסטי.

סמואל האנמן Samuel Hahnemann (1755–1843) הגרמני, מתחיל את ההומאופתיה. הספיריטואליזם (זימון רוחות) נהיה פופולרי בסלונים של אירופה, כשהכוכב הגדול הוא אלן קארדק Allan Kardec (1804–1869) . הוא היה מחנך שנמשך לעל־טבעי והתחיל את הזרם של הספיריטיזם — תקשור עם רוחות — בשנת 1857. קארדק השתתף בסיאנסים שהיו נפוצים בסלונים של אירופה וארצות הברית, וההצגה השיטתית שלו את הנושא הביאה לאמונה במדיומים, בגלגולים, והייתה לה השפעה אדירה.

אליפז לוי Éliphas Lévi (1810–1875) הוא האוקולטיסט הבולט בצרפת, שטבע את המונח אוקולט והחזיר לאופנה את המאגיה. בולוור־ליטון הציג אותו למסדר הרוזיקרוציאני, ואדוארד וייט היה שותפו לעניין במאגיה. האשורולוגיה המתפתחת בצרפת וההתעניינות במצרים עזרו לעניין במאגיה. הוא שילב את הטארוט במערכת שלו וייחס כל קלף לאות באלף־בית העברי. אליפז לוי מגדיר שלושה עקרונות של מאגיה: הרצון יוצר, מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס — "האדם הוא האלוהים בעולם, והאלוהים הוא האדם בשמיים". ישנם כמה עולמות מציאות, ומעבר לפיזי יש את האור האסטרלי. לפי פייבר הוא המשיך את רוחו של אפולוניוס מטיאנה מן המאה ה-1.

הספר החשוב שלו הוא "הדוגמה והריטואל של המאגיה העליונה", שפתח תקופה חדשה. ה־Astral Light  הוא מדיום אנרגטי כמו אתר שקיים בכל. אלא שלפי אליפז לוי זהו מעין עולם של שדות אנרגטיים הקיימים ברמות הנמוכות של השדה האנרגטי של כדור הארץ. הם משקפים אמנם ארכיטיפים יקומיים, את האנרגיות של היקום, אך גם מושפעים מכל מה שקרה וקורה כאן, ובמיוחד רגשות ומחשבות אדם. כל דבר מוטבע בשדות האסטרל לייט, ולעומת זאת כל דבר שיקרה — יש לו תחילה הופעה, תבנית, באסטרל לייט. וזה בדיוק המקום שהמאגיה נכנסת פנימה. הכלי החשוב ביותר של המאגיה הוא המחשבה והרצון. המחשבה, במידה שהיא נלווית ברצון חזק וכוח מנטלי, יכולה להטביע צורות באסטרל לייט שיבואו בסופו של דבר לכדי התגשמות, ולכן נאמר "המחשבה יוצרת". אפשר לחזק את התהליך באמצעים מאגיים.

בנוסף לכך, האסטרל לייט כיום מזוהם, וזה מסביר את מצבו של העולם. אולם ניתן באמצעים מאגיים ובעזרת מחשבות ורגשות מסוג מסוים לנקות אותו. וזה מסביר מה עשה ישוע במסתורין של גולגותא. האסטרל לייט מסביר גם את עלייתו של פאולוס לרקיע הרביעי בחזון, וגם דברים אחרים — כמו למשל ציורים של אנשים מסוימים, כגון הבבה ונגה, שקולטים את העולמות הללו. מכיוון שקיימות בהם גם התבניות של העתיד, ניתן להסתכל בהם ולדעת מאורעות שיקרו. אך כאמור, המאגיה יכולה לשנות אותם.

אלכסנדר סן־איב ד'אלווידר Alexandre Saint-Yves d'Alveydre (1842–1909) שהושפע מאליפז לוי, טען לקיומה של ממלכה סודית תת־קרקעית בשם אגרתה בלב האדמה (להבדיל משמבלה של הבודהיזם הטיבטי). הוא פיתח את המונח "סינרכיה" – קיום הרמוני וקשר של הכול עם הכול, וגם שלטון משולש של אליטה רוחנית, מדעית ופוליטית.

ביחד איתו ואחריו מופיע Gérard Encausse (1865–1916) הידוע בכינויו פאפוס, שהקים את המסדר המרטיניסטי, שסמלו הוא מגן דוד. הוא למד קבלה, הושפע מאליפז לוי, היה חבר במסדר שחר הזהב ובתיאוסופיה. הוא למד רפואה, היה רופא ומייעץ רוחני לצארים האחרונים.

בשנת 1887 נפגשים בפריז ז'וזפאן פלדן, סטניסלאס דה גואיטה ורופא שהגיע מספרד לצרפת בשם ז'ראר אנקוסה (1865–1916), שלימים יכונה פאפוס. כל אחד מהם עוסק בתחום האזוטרי באופן עצמאי, אבל הם מגלים שהמקור של הידע שלהם הוא אחד – התורה המרטיניסטית של סן־מרטן, שחי לפני מאה שנה ושעברה אליהם דרך אנשים שונים. הם מחליטים לאחד את הזרמים השונים ולחדש את המסדר הקבלי הצרפתי של צלב הוורד, הממשיך מסורות של סן־מרטן, אך גם כאלה של הרוזיקרוציאנים והבונים החופשיים.

לימים הדרכים שלהם נפרדות. ז'ראר אנקוסה – פאפוס – מקים ב־1891 את המסדר המרטיניסטי. ברשותו הכתבים המקוריים של סן־מרטן ומרטינז דה פסקוולי. הוא מעורב גם עם אגודות אזוטריות אחרות הקשורות לתחייה הגנוסטית הקתרית, מסדר שחר הזהב והבונים החופשיים. הוא עוסק בפעילות ספרותית ענפה, כותב ספרים רבים ומוציא מגזין, ומתמחה בריפוי – גם אנרגטי וגם פיזי. פאפוס הוא איש כריזמטי ובעל יכולות על־חושיות, כולל ריפוי, שהשפיע גם על המשפחה הצארית ברוסיה.

ז'וזפאן פלדן (1858–1918) פורש לדרך משלו ומקים ב־1890 את מסדר המקדש של צלב הוורד. פלדן הוא סופר, מיסטיקן, הוגה דעות ומבקר אמנות נודע, שניסה לקדם את רעיון האמנות הסימבולית בארגון תערוכות ובכתיבה. לפי תפיסתו, בתוך האמנות צריכים להיות גם מסרים רוחניים שיעוררו את האדם. האמן האמיתי הוא מורה רוחני ונביא. הוא גם כתב ספרים שבהם זיהה את עצמו עם האל הבבלי מרדוך – כלומר, כמאג בבלי שמביא את החוכמה העתיקה.

האזוטרי מופיע גם באמנות. פרדריק פורטל Frédéric Portal (1804–1876) כתב ספר על צבעים ונתן פרשנות ושיטה מקורית, השונה מזו של ניוטון.

פסקל בוורלי רנדולף (1825–1875) מקים בלוס אנג'לס (1858) סניף אמריקאי ראשון של המסדר הרוזיקרוציאני. בנוסף לכך הוא מתחיל את זרם המאגיה הסקסואלית. לפי אמונתו, סקס מאגי מביא לבריאות, אהבה והעצמה של נשים, ולילדים ברמה רוחנית גבוהה. הוא כותב מספר ספרים על נושאים אזוטריים, שיש להם השפעה על הקמת מסדר "האחווה ההרמטית של לוקסור" של מקס תאון ועל הקמת "מסדר המקדש של המזרח" בווינה.

בסוף המאה ה־19 החלו להופיע בלונדון מסדרים אזוטריים, קבוצות של מאות אנשים שתרגלו מאגיה, טיהור רוחני־אנרגטי, התקשרות עם ישויות ומדריכים ועוד. זה היה צעד קדימה בהתפתחות של האזוטריקה המערבית, שנשען על זמינות ידע אזוטרי מערבי, עתיקות ממצרים ותרבויות עתיקות אחרות, והתפתחות בתחום של התייחסות לשדות אנרגטיים, ישויות ומדריכים, ואמונה בקיומה של תורה עתיקה.

אחד המסדרים האזוטריים החשובים שהופיעו בסוף המאה ה־19 הוא מסדר שחר הזהב. המסדר התחיל כחברה של אנשים העוסקים בתורת ההרמטיציזם, והקימו אותו אנשים החברים בענף האנגלי של התיאוסופיה בלונדון, בהנהגת אנה קינגספורד. אנשים אלה לא היו מרוצים מהכיוון המזרחי של התנועה ורצו לבסס אותה על מסורת האזוטריקה המערבית – על הקבלה וההרמטיציזם. הצטרף אליהם אדם בשם סמואל לידל מת'רס (Samuel Liddell Mathers) שכתב את הספר Kabbala Unveiled  והיה חבר בבונים החופשיים, וכן ויליאם ווין וסטקוט (William Wynn Westcott)  שהיה קשור למסדר צלב הוורד – הרוזיקרוציאנים.

כשאנה קינגספורד מתה ב־1888, שני הנותרים – מת'רס וסטקוט – החליטו להקים את מקדש Isis-Urania  בלונדון, חיבור של החוכמה של יוון הרוחנית ומצרים, ואת מסדר שחר הזהב, שהיה דומה במקצת למסדר צלב הוורד, אך קיבל לשורותיו גם נשים.

הגרעין הפנימי של מסדר שחר הזהב הוקם ב־1892, ואליו הורשו להיכנס רק אנשים בדרגה הרביעית – פילוסוף. הגרעין עסק בחיבור לאדוני האור – ישויות רוחניות גבוהות, ובמסגרתו היה חדר מיוחד (מעין קבר של רוזנקרויץ, מייסד מסדר הוורד), ובתוכו אנשים חוו שינוי. בגרעין הפנימי עסקו בחוויות על־חושיות, במראות, בספרים נסתרים ובידע בלתי־אמצעי (גנוסטי). כמו כן עברו דרך הספירות השונות, יצרו קשר עם המלאך השומר עליהם וחוו את האני הגבוה, וכל אחד מצא את התאום הרוחני (המלאכי) שלו. בדרך זו האדם הקים מחדש את הגוף הרוחני שלו.

המסדר טען לידע מאגי של חנוך והמסורת המצרית – אסטרולוגיה, טארוט, גאומנטיקה, עץ החיים, בניית אלמנטים, סינתזה בין המקרוקוסמוס לבין המיקרוקוסמוס. הסמלים של הלימוד הגבוה היו פנטגרם והקסגרם (מחומש ומגן דוד). היה שימוש רב בלבוש, שפה וטקסים שמקורם במצרים. היו בו כמה מאות חברים ושלוחות בכמה מקומות בעולם. וסטקוט, שפרש קודם לכן מן המסדר, שימש כגשר לחברה התיאוסופית. שתי החברות פעלו יחדיו, וחברים רבים היו שייכים לשתיהן – מטרותיהן היו דומות והיה הסכם שיתוף פעולה ביניהן.

מת'רס נהיה מנהיג יחיד ב־1897 וארגן מחדש את המסדר, שהיה מבוסס על טקסים, על ספרות, על הרצאות, על תקשור, התייחסות לישויות ואנרגיות, ודרך רוחנית של חניכה שמביאה אדם להתחברות עם התאום הרוחני, העצמי הגבוה שלו ועוד. המטרה הייתה טיהור וחיזוק הנפש, פיתוח איכויות והתחברות לארכיטיפ האדם השמימי, בהתבסס על מדעי האזוטריקה המערבית.

המאה ה20

ב־1900 יצר מקס תיאון את התנועה הקוסמית (Mouvement Cosmique) שנוסדה סביב שנת 1900 כהמשך של האחווה ההרמטית של לוקסור, והיא פרסמה החל משנת 1903 גוף עצום של כתבים בשם המסורת הקוסמית (Tradition cosmique) שהוקדש ל״מסורת הראשונית״.

בתחילת המאה ה־20 נוסד מסדר Ordo Templi Orientis על ידי פרנץ הרטמן (1838–1912), שהיה מלומד, סופר ובקיא במדעים האזוטריים, שותף של מאדאם בלבצקי בחברה התיאוסופית (אך כמו שטיינר התנגד לנטייה המזרחית שלה), ביחד עם המיסטיקן הווינאי קרל קרנר, תיאודור ראוס ואחרים. המסדר היה קשור בתחילה לחוגים של הבונים החופשיים וטען שיש בידו מפתחות של ידע והארה, אלא שמי שהשתלט עליו בסופו של דבר ונתן לו צביון אחר הוא אליסטר קראולי.

מעבדות Soluna בבוואריה נוסדו על ידי אלכימאי נאו־פאראצלסיאני בולט, אלכסנדר פון ברנוס (1880–1965)

בתחום של האזוטריקה עם נטייה נוצרית במאה ה־20 צריך להזכיר את הספר גנוסיס של Boris Mouravieff  על הנצרות המזרחית והסודות שלה, מושפע מגורדייף, מן האנתרופוסופיה ומההסיכאזם, וברוח הנצרות האוניברסלית של אליאדה. וכן את Valentin Tomberg (1900–1973) שכתב את הספר Meditations on the Tarot: A Journey into Christian Hermeticism ל

לרוסים יש תפקיד חשוב בתיאוסופיה הרוסית החדשה, וכדאי להזכיר בהקשר זה את Sergei Bulgakov (1871–1944),  שמפתח את הסופיאולוגיה. הוא ממשיך את דרכו של חסיד אומות העולם לפי הרב קוק — ולדימיר סולוביוב  Vladimir Solovyov (1853–1900)

במאה ה־20 יש שילוב של המיסטיקה הסופית בגוף הידע האזוטרי המערבי, בניגוד לדתות המזרח שנתפסות כמשהו שונה. לסופיות היה במשך כל זמן קיום האסלאם, ובמיוחד בימי הביניים, קשר עם המיסטיקה הנוצרית והיהודית, וכך במאה ה־20 יש לנו דמויות גדולות מהחיים שמתעניינות גם בסופיות וגם באזוטריקה, ביניהן: סייד חוסיין נאסר האיראני Seyyed Hossein Nasr (1933–)ובמיוחד רנה גנון René Guénon (1886–1951) ותלמידו וממשיך דרכו פריתיוף שואון Frithjof Schuon (1907–1998).

בשנות ה60 מתחילה המהפכה של ההיפים, ובאמצע שנות השבעים תנועת העידן החדש

לחצו כאן לקריאת מאמר על העידן החדש