טיול בנצרת

נצרת היא בירת הגליל התחתון והעיר הערבית הגדולה בארץ, עיר שוקקת חיים עם רחוב מסחרי פקוק, שווקים מזרחיים, שלל מסעדות וחנויות… אבל מעל הכל נצרת היא עירו של ישוg, מייסד הנצרות שקרויה על שם העיר נצרת… הטיול שלנו ייקח אותנו אל האתרים המרכזיים לנצרות בנצרת.

מעיין החיים.

נתחיל את הטיול במעיין של נצרת, המקום שהיה מרכז החיים בימי קדם ונקרא "באר מרים". המעיין יוצא מסביל קטן בכיכר שעל הכביש הראשי, אך למעשה המים מגיעים לשם בצינור ממקור הנביעה שנמצא כמה מאות מטרים משם, בתוך כנסיית הבשורה היוונית אורתודוקסית.

לפי אחד מהספרים הנוצריים החיצונים: "הבשורה על פי ג'יימס", המלאך גבריאל פגש לראשונה את הבתולה מריה ליד המעיין, ושם בישר לה שהיא עומדת ללדת בן. היוונים אורתודוקסים אימצו את הגרסה הזו של הבשורה ובנו את כנסייתם על המעיין. לעומתם, רוב העולם הנוצרי, והקתולים בראשם, מאמינים שמקום הבשורה היה בביתה של מרים, כמה מאות מטרים משם, במקום שם עומדת כיום כנסיית הבשורה הגדולה והמפוארת הקתולית, שנבנתה בשנות ה60 כפרויקט כלל עולמי.

מה הייתה הבשורה? מה חשיבותה?

הבשורה הייתה שאלוהים נענה לתפילות ולתחינות ולקריאות בני האדם והוא עומד להופיע בעולם בדמות בשר ודם בכדי לגאול, סוף, סוף, את המין האנושי מחטאיו ולזרז את ביאת יום הדין וימי המשיח. זו הייתה הבשורה האמיתית אך היא נסתרה מאחורי בשורה פשוטה יותר שנתבשרה עלמה טהורה בשם מרים, על כך שהיא עומדת ללדת בן, למרות שהיא בתולה.

הבשורה על הופעת אלוהים בעולם היא למעשה ההתחלה של הופעתו הממשית בעולם. ומכאן שחשיבותה של הבשורה (כל בשורה) שהיא תחילתו של הופעת הדבר עצמו. אלוהים בורא את העולם במילה: "ויאמר אלוהים….", וגם ישוע נברא קודם כל במילה, בבשורה

כנסיית הבשורה הקתולית.

זהו המקום שבו ישוע התעבר וגדל. זהו מקום טוב להתחיל בו מסע עלייה לרגל בעקבות מריה והאמונה המריולוגית מכיוון שהכנסייה מבטאת באדריכלות והאומנות שבה את רז ההתגשמות שממנו מתחיל הכל, בלעדי רז זה אין הופעה של האלוהות בעולם ולא יכול להתרחש תהליך הגאולה.

סיבה נוספת לכך שזהו מקום טוב להתחיל בו מסע עלייה לרגל בעקבות גבירתנו של ישראל היא שהכנסייה והמתחם סביבה נבנו כפרויקט משותף לכלל הציבור הנוצרי קתולי בעולם. כל קהילה שרצתה ויכלה תרמה את תרומתה. וכך הארצות השונות מיוצגות על ידי ציורים של מריה, כשכל קהילה מציגה את מריה כפי שהיא תופשת אותה ולפי ההתגלויות שהתרחשו בארצה. על קירות האכסדרה שבחצר ובכנסייה העליונה ישנם ציורים רבים של מריה, כשבכל אחד היא מופיעה בצורה אחרת:  בזו המייצגת את קהילת יפן, למשל, מופיעה מריה הנראית כמו יפנית ולבושה בקימונו; בזו של קהילת מקסיקו היא מופיעה במראה ולבוש מקסיקני מסורתי; ויש גם ייצוג של מריה כפי שהיא מופיעה בישראל (פלסטין). כל קהילה והמריה שלה. הציורים של מריה בלבוש מסורתי של ארצות שונות הם חלק חשוב של הכנסייה, ומייצגים את הרעיון שמאחורי בניית הכנסייה.

בשנות ה-50, ובמיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל, ההתאוששות של העולם ממאורעות מלחמת העולם השנייה והשגשוג שבא בעקבות כך, התעורר צורך לבנות כנסייה חדשה לבשורה בנצרת, במקום הכנסייה הישנה, הקטנה והעלובה שהייתה קיימת במקום עוד מתחילת המאה ה-17. בתחילה הופקד על התכנון האדריכל ברלוצ'י, וב-1954 נהרס המבנה הישן בכדי לאפשר חפירות ארכיאולוגיות באתר הבנייה, שאולי יחשפו את ביתם של ישוע, מריה ויוסף ואת מה שהיה בעיר נצרת בזמנם. אלא שהתוכניות של ברלוצ'י נדחו על ידי הוותיקן, ובסופו של דבר התכנון הועבר לידי ג'ובאני מוציו, שהגיע לישראל בכדי להיפגש עם ברלוצ'י, לראות את המקום, לקבל את לפיד ההובלה והשראה לתוכניותיו.

מוציו בנה מבנים דתיים רבים באיטליה לפני כן, ביניהם מושב הקוריה הפרנציסקנית ברומא, שהייתה האחראית הרשמית על המסדר הפרנציסקני שתחת חסותו הייתה הקסטודיה טרה סנטה וכנסיית הבשורה. הבנייה של הכנסייה החדשה בנצרת התחילה ב-1960 והסתיימה ב-1969. הקתדרלה הענקית מלאה עבודות אמנות, סמליות ומוטיבים של אדריכלות מקודשת. היא מעוררת את הרגש הדתי שמביא, לפי מוציו, לפיתוח האופי במובנים של רצינות, אבהות, סדר מוסרי, ועידוד מחשבה מעמיקה ואינטלקטואלית על המסתורין של ההתגשמות, מבנה העולמות הלא נראים והסדר של העולם.

מסביב לכנסייה יש חצר מרשימה ואכסדרה ובה מאות ייצוגים של מריה, מתחת לכנסייה וסביבה יש שרידים של החפירות הארכיאולוגיות, ולידה יש מנזר של הפרנציסקנים, מוסדות לימוד וכנסייה נוספת המוקדשת ליוסף, היכן שהייתה הנגריה שלו. הכנסייה הענקית יושבת באמצע הקער של נצרת וניתן לראות אותה מכל מקום בעיר. מעל הגג של הבזיליקה המלבנית הגדולה מתנשא אל-על חרוט (קופולה) ענקי לגובה של 60 מטר מעל הבניין, והוא סימן ההיכר החיצוני של הכנסייה ותוואי הנוף הבולט ביותר בנצרת. מעל החרוט יש מעין מנורה, כך שהוא נראה מרחוק כמו מגדלור המאיר מאורו למין האנושי.

לפי נקודת המבט של הפרנציסקנים השומרים על המקום, נצרת היא מקום שבו אפשר להבין את ישוע טוב יותר, ובמיוחד את העובדה המוזרה לכאורה שהוא היה המשיח של העניים והנחותים. כאשר ב-5 בינואר 1964 הגיע האפיפיור פאולוס ה-6 לבקר בנצרת כעולה רגל, עלה בו הרעיון שנצרת היא בית ספר שבו אדם יכול לערוך ניסיונות ראשונים בהבנת חייו של ישוע, בית הספר של הבשורה. וכך הוא כתב: "בנצרת אנו לומדים איך להבין מי היה ישוע. כאן נולד בנו הצורך לשים לב לרקע של שהייתו בתוכנו: המקומות, הזמנים, המנהגים, השפה, ההלכה הדתית – כל שנעשה בו שימוש על ידי ישוע בכדי לגלות עצמו לכולם. כאן כל דבר מדבר ולכל יש משמעות."

פאולוס ה-6 היה האפיפיור הראשון שביקר בישראל, הימים היו ימי ועידת הוותיקן השנייה, שהכירה במריה כאם הכנסייה ורצתה להדגיש את התפקיד החשוב שממלאות נשים בנצרות, ולכן היה חשוב לבנות קתדרלה גדולה, מיוחדת ומלאה במשמעות סמלית עבור מריה בהשתתפות כל הקהילות הנוצריות בעולם. הבנייה של הכנסייה, שהסתיימה ב-1969, ביטאה תפישה זו, והיא במידה רבה תשובה למגמות החילון, החופש, הרוחניות, הפמיניזם ותנועות העידן החדש שהחלו להופיע במערב בזמן הזה.

בכנסיית הבשורה יש הרבה שנסתר מן העין במבט ראשון. מוציו השתמש במוטיבים של אדריכלות ואמנות מקודשת והפך את המקום למעין ספר חקוק באבן, או אם תרצו מקדש אמנות. בתתי הפרקים הבאים נעבור על כמה מחלקי המבנה, נסביר את משמעותם ונציין את הדברים שכדאי לשים לב אליהם. הסיור יתחיל בחצר ובקירות החיצוניים יעבור לקומה התחתונה שמשמרת את שרידי העבר, יעלה לקומה העליונה המוקדשת לפולחן מריה, ויסתיים בחצר העליונה, שם יש חיבור למוסדות וכנסיות נוצריות נוספים.

הקיר הדרומי והאכסדרה

כשנכנסים בשער החצר של כנסיית הבשורה כדאי לפנות ראשית דבר לקיר הדרומי והחיצוני של הבניין, המוקדש לחייה של מריה בנצרת. מעל הפתח שבקיר יש פסל של מריה מציעה עצמה כמתווכת של חסד לאנושות, שעליו חרוטות המילים של תפילת  Salve Regina– הושיעי אותנו מלכה: "ברכה, מלכה קדושה, אם הרחמים. ברכת חיים שלנו, מתיקות שלנו, והתקווה שלנו. לך אנחנו קוראים, ילדים של חווה מסכנים ומגורשים, לך אנחנו שולחים את האנחות שלנו, מתאבלים ובוכים בעמק זה של דמעות. הפני, אם כן, מתווכת חסודה ביותר, את עיני החסד שלך כלפינו, ולאחר הגירוש הזה שלנו, הראי לנו את פרי בטנך המבורך, ישוע. הו רחומה, הו אוהבת, הו מריה הבתולה המתוקה. התפללי למעננו, הו אם קדושה של האלוהים, בכדי שנהיה ראויים להבטחות של המושיע"[1].

על דלת הכניסה הדרומית נראים 12 תבליטים מנחושת המציגים אירועים שונים מחייה של מריה, ביניהם העיבור ללא חטא, הבאת מריה לבית המקדש ונישואיה, כמו גם עלייתה לשמיים, הכתרתה ותפקידה כאם הכנסייה. לפני הדלת יש מעין מבואה עם סמלים גיאומטריים ופסיפסים. מעל הדלת יש גומחה בקיר ובה פסל של מריה בידיים פשוטות ובמראה של נערה צעירה מקומית.

מול הדלת והקיר הדרומי (וגם המערבי) של הכנסייה ישנה חצר שבגבולותיה אכסדרה ארוכה (מעל 100 מטר) עם עמודים. לאורך קירות האכסדרה תלויים קרוב ל-100 ייצוגים של מריה בציורים, פסיפסים וחרסינה שנעשו על ידי קהילות נוצריות שונות ברחבי העולם (לא רק קתוליות), ובהם מוצגת מריה כפי שהם תופשים אותה. בייצוגים רואים התגלויות של מריה לאורך ההיסטוריה, כך שהליכה באכסדרה מקורה זו (שרוחבה 4 מטר) מגלה לנו את הסיפור המופלא של התגלויות מריה ברחבי העולם ושל התפתחות האמונה בה.

התמונות מגלות לנו כי בכל מקום מריה מופיעה בצורה אחרת, בהתאם למאפיינים הלאומיים והתרבותיים של המקום. בין הייצוגים יוצאי הדופן של מריה אפשר למצוא את מריה של יפן כדמות אישה יפנית, מריה של סין כדמות אישה סינית, מריה של אוקראינה המבטאת את הסוציאליזם, המדונה של בוליביה כהת העור, המדונה של אקוודור שעומדת מעל נחש המסמל את הכפירה, המדונה של אורוגוואי שעשויה בתבליטי סטוקו וקרמיקה, המדונה של סירקוזה על רקע אמפיתיאטרון עתיק, ועוד. הייצוגים השונים של מריה מבטאים את החלטות ועידת הוותיקן השנייה לקבל בכל דרגות הכמורה את בני כל הגזעים, הלשונות והעמים.

הקיר המערבי

הקיר המערבי החיצוני של כנסיית הבשורה הוא על ציר הרוחב שלה, אבל זו הכניסה הראשית ולכן הוא מפואר ומיוחד, צורתו קעורה ועליו כמה מסודות הרז של הבשורה: מעל הקיר מתנשא פסל של ישוע מברונזה כשהוא מחזיק בידו השמאלית ספר ומרים את ידו הימנית כלפי מעלה עם שלוש אצבעות. הן מסמלות את ישוע עוצר, שואל ומאתגר, מכין על ידי כך את האדם לחסדים שבמקום. על הקיר שמתחת לפסל יש תבליטים של המלאך גבריאל מול מריה (מבשר למריה), ומתחתם תבליטים של ארבעת האוונגליסטים – מבשרי הבשורה, כשכל אחד מהם מיוצג על ידי אחת מארבע החיות בחזון יוחנן, אלו שסביב כיסא הכבוד של אלוהים: שור, אריה, נשר ואדם.

המעבר מלמעלה למטה הוא מהפסל היחיד, שמתגלה דרך הדואליות של מריה והמלאך, שזה השילוש, אל ארבעת מבשרי הבשורה, וזה מבטא את הקוסמולוגיה הנוצרית. ההתגשמות היא מהאחד דרך השלוש אל החומר שהוא ארבע. ארבע החיות שסביב כיסא כבוד האלוהים קשורות לארבעת היסודות שמהם מורכב העולם. ואכן, בפסים האדומים שעל הקיר רואים ייצוגים של ארבעת היסודות: בפס העליון מתחת למלאך ולבתולה רואים את הכוכבים שבשמיים – אוויר; בפס שמעל הדלת הראשית רואים בקצוות את להבות האש; בפס שמתחתיו רואים את גלי המים – מים; ובפס שמתחתיו רואים צמחים – אדמה.

הקיר המערבי עוצב על ידי פרופסור ביאנצ'י. בכתובות שעליו מופיע משפט מבראשית (ג', 16): "אל האישה אמר הרבה ארבה עצבונך והריונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". ולעומתו הפסוק מישעיה (ז', 14): "לכן ייתן אדוני הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל". החיבור של שתי הכתובות מגלה לנו כי לידת הבתולין של מריה היא תיקון לעונש של חווה על חטא גן העדן.

משפט נוסף שחרוט על הקיר המערבי מתאר לנו את מה שקרה בזמן הבשורה: "ויען המלאך ויאמר אליה רוח הקודש תבוא עליך וגבורת עליון תצל עליך על כן קדוש יאמר לילוד בן האלוהים" (לוקס א', 35). ולעומתו המשפט האחרון החרוט על הקיר, והבולט ביותר, מגלה לנו את המהות של הבשורה: ברצועה של אבן אדמדמה הנמצאת מעל דלת הכניסה ובה להבות של אש כתוב: "הדבר – VERBUM, נהיה – CARO, עובדה – FACTUM EST, ושכן – ET HABITAVIT, בתוכנו – IN NOBIS (יוחנן א', 14). ההתייחסות ביוחנן לבשורה היא שבה נמצא הסוד של הפיכת הרוח לחומר, ההתגשמות של הרוח בבשר. וזה הרז המבוטא בשאר הציורים והקומפוזיציה של הדמויות והעיטורים בקיר זה.

בקיר המערבי נמצא את שלושת פתחי הכניסה העיקריים של הכנסייה, אחד מרכזי וגדול ושניים קטנים בשני צדדיו (כמו בבזיליקה קלאסית, זה מסמל את השילוש). היחס בין גובה הכניסה המרכזית לגובה הכניסות הצדדיות הוא יחס הזהב, ואת אותו היחס נמצא בין גובה השערים הצדדיים לבין רוחבם. כלומר יש לנו כאן יחס זהב של 1 ל-1.618 שמתפתח, כמו בספירלה. יחס הזהב נחשב למקודש בימי קדם ומופיע כבר במצרים בדלתות כניסה של מקדשים ובקודש הקודשים. זהו היחס שלפיו דברים גדלים בטבע, נפתחות ספירלות, והוא נמצא בפנטגרם בפרופורציה שבין הזרועות לגוף הפנטגרם. יחס הזהב נתפש בהכרה ובתפישה שלנו כדינמי, וכך באופן לא מודע דלתות הכניסה של כנסיית הבשורה משפיעות עלינו ומזמינות אותנו להיכנס פנימה.[2]

על דלת הכניסה של הצד המערבי יש תבליטי ברונזה שבהם נראים אירועים מחייו של ישוע, עבודתו של פרופסור פרידריך סן מבוואריה. מצד שמאל של הדלת רואים מאורעות מההיסטוריה האנושית והנפילה של אדם מגן עדן, ומצד ימין את אירועי נבואות הגאולה. מעל הדלת נמצאת רוח הקודש בדמות יונה. מסביב לדלת משקופים מגרניט ועליהם חרוטים דמויות מהברית החדשה מצד אחד ומהברית הישנה מהצד השני. הגרניט עוטפת גם את הדלתות האחרות, והשימוש דווקא באבן הזו קשור למסורות האדריכלות המקודשת המקשרות את הגרניט ליסוד האש, ולכן זו הייתה אבן ששימשה בקודשי הקודשים של מקדשים עתיקים והיא מופיעה תמיד ביחד עם יחס הזהב.

האולם התחתון

מהשערים נכנסים לחלל גדול שעומד בפני עצמו ומופרד מהכנסייה שמעליו, והוא האולם התחתון. כשג'ובאני מוציו תכנן את הכנסייה, הוא שקל מה לעשות עם השרידים הקדומים שבמקום. האם להרוס אותם ולבנות מחדש? או לבנות תוך שהוא מותנה על ידיהם? הפתרון שמצא היה מקורי, וגם סימל את מהות הברית החדשה הנוצרית: הוא בנה את הכנסייה בשני חללים, אחד על גבי השני, כמעט כנסייה על גבי כנסייה. החלל התחתון נועד לשמר את השרידים הישנים, ואילו החלל העליון נועד לבטא את המחשבה הדתית החדשה (בדומה להתבססות ספרי הברית החדשה על התנ"ך). וכך נמצא בתוך החלל התחתון את הגרוטו – חדר מרתף שנשאר מהבית של מריה ויוסף, ושבו נתבשרה מריה שהיא עומדת ללדת בן מאלוהים, ולידו את שרידי הכנסיות הביזנטית והצלבנית העתיקות. מסביב לשרידים העתיקים יש מספר קפלות ומזבחות, אבל ברובו החלל ריק מלבד עמודי הבטון שתומכים את התקרה ונשארו חשופים בכוונה תחילה, בכדי לסמל את המקום הצנוע שממנו בא ישוע.

בגגו של האולם התחתון קרוע כוכב מתומן ענק השופך אור פנימה. מעל המתומן נמצאת הכנסייה החדשה והיא הפתח לעתיד, לגאולה שעתידה לבוא על כלל האנושות. המספר שמונה קשור להתרחשות ניסית, שלא כדרך הטבע, המתבטאת בכך שישוע קם לתחייה ביום השמיני של השבוע הקדוש. דרך הטבע מסומלת על ידי המספר שבע: ישנם שבעה צבעים בקשת, שבעה צלילים בסולם המוזיקלי, שבע מתכות, שבעה כוכבי לכת שניתן לראות אותם בעין בשמיים, שבעה ימים בשבוע, ועוד. כשיד אלוהים נסתרת מתערבת ומבטלת סדר זה מופיע המספר שמונה. נס קשור לשמונה וגם לדברים נצחיים שהם מעבר לזמן, ולכן החנוכייה בחג החנוכה היא בעלת שמונה קנים ודולקת שמונה ימים (לסמל את הנס), בעוד שלמנורה בבית המקדש היו שבעה קנים. המספר שמונה מופיע גם בדרשת ההר שבה שמונה ברכות אשרי. המתומן שבין החלק התחתון לחלק העליון של הכנסייה, וכן זה שבבסיס הכיפה, מסמלים את הנס של הופעת האלוהים בעולם, התגשמות הרוחני בחומר והולדת הבתולין של ישוע.

בצד המזרחי של האולם התחתון יש מבנה מוזר בצורת שלד של קובייה ממתכת ובתוכה משולשים מנחושת.[3] המשולש בתוך המרובע מסמל את הקדושה שבתוך החומר. המבנה המרובע עומד על ארבעה עמודי גרניט שמסמלים את ארבעת עמודי הארץ. אלא שלמזבח יש שלושה עמודים תומכים, וגם שלוש מדרגות העולות אליו, כי מקורו לא מהארץ אלא מהשמיים. מעל המזבח משתלשל צלב נחושת גדול ועליו דמותו של ישוע תלוי בין הארץ לשמיים, מקשר ביניהם. המבנה הזה נמצא מתחת למזבח הראשי של הכנסייה העליונה. מעל ליסודות האפסיס הצלבני, בסמוך אליו, נמצא אורגן ולמיותר לציין שההד בכנסייה הוא נפלא.

הכנסייה העליונה.

הכנסייה העליונה (שאפשר לקרוא לה גם בשם בזיליקה) בנויה מעל האולם התחתון, אבל היא הרבה יותר מהודרת, גבוהה ומרווחת ממנו. זהו חלל עצום ונפלא שהדבר המרשים והבולט בו הוא הכיפה החרוטית שמתרוממת מעל הפתח המתומן באמצע האולם, ומתבססת על מתומן הרבה יותר גדול שגובל בקירות הבניין ובאפסיס. הכיפה מסמלת את מריה ואת הרז של ההתגשמות, היא מושכת את המאמינים למעלה לפני שהם מגיעים אל המזבח ושלושת האפסיסים המעוטרים בצד מזרח. בחוץ היא שחורה ונראית כמו מגדלור, אבל בפנים היא לבנה ונראית כמו פרח ענק נפתח, מכניסה פנימה אור לבן, צבע החבצלת – הפרח של מריה. הכיפה מתפצלת ל-16 חלקים שונים שמסתיימים במשולשים היוצרים את האות M, שהיא סמל למריה והצליל שמבטא את האימהות בכל התרבויות.

הכיפה היא המסתורין של המבנה ומהווה הצהרה על הבשורה, היא מעניקה למבנה את יופיו ומהותו. בכדי להגיע למזבח ישוע צריך לעבור דרך חלל שמושרה על ידי הכיפה, מריה, ושברצפה שלו יש פתח מתומן גדול שדרכו מתגלים שרידי הכנסיות העתיקות באולם התחתון. על הרצפה סמלים של אפיפיורים שקידמו את פולחן מריה. הכיפה משרה על הבניין נוכחות, ולא במקרה הגובה שלה הוא גובהו המשוער של בית המקדש בירושלים – 60 מטר. קוטרה קרוב ל-18 מטר, ובסיסה מתומן שמסמל את שמונה האצלות האלוהיות – הירידה של המילה דרך הסולם הקוסמי של שמונת הרקיעים, ועלייתה חזרה דרך 16 שלבים המסומלים על ידי 16 החלונות שמעל הבסיס, המתארים את הדמויות הבאות: 12 השליחים, אבא ואימא של מריה – יהויכין ואנה, והקדושים סנט אפרם וסנט ברנרד (שייחודם הוא בכך שהם קידמו את פולחן הבתולה).

ממזרח לכיפה נמצא האפסיס המרכזי של הבזיליקה ומשני צדדיו שני אפסיסים קטנים יותר, בדומה לבזיליקות נוצריות אחרות, אלא שהמאפיין של אדריכלות המבנה הוא קווים ישרים וצורות גיאומטריות, וכמעט שאין בו קווים עגולים. לכן לאפסיסים יש גג משולש בצורת גג בית וקירות ישרים, בניגוד למה שאפשר אולי לצפות ממבנה שמוקדש לעיקרון הנשי.

באפסיס המרכזי יש שולחן מזבח אוכריסטיה רחב וגדול הפונה לקהל ברוח ועידת הכנסייה השנייה, ומאחוריו מעין מזבח נוסף בצורת ארון הברית שמעליו משולש מנחושת. מסביב לקירות האפסיס יש מושבים מעץ מהגוני המיועדים למקהלה שבה 35 אנשים. בקיר המזרח רואים פסיפס ענק ובחלק העליון שלו שילוש של דמויות גדולות: ישוע באדום, פטרוס בצהוב ומריה יושבת מאחוריהם כמלכה בכחול. פטרוס נמצא משמאל לישוע ומריה מעליו ולימינו.

מימין לישוע, בצד של מריה, יש שורה של אנשים שמייצגים את הכנסייה שברוח, כל מיני הוזים והוגים, נביאים וקדושים למיניהם, שהופיעו באלפיים שנות הנצרות. מצד שמאל של ישוע, בצדו של פטרוס, יש שורה של אנשים שמייצגים את הממסד הנוצרי: אפיפיורים למיניהם, חשמנים ותיאולוגים. הפסיפס מייצג את שני צדדיה של הנצרות: הצד הממוסד והצד הכריזמטי נבואי. נציגים של שני הצדדים נפגשים במרכז.

מימין לאפסיס המרכזי יש אפסיס צדדי המוקדש לפרנציסקוס הקדוש ולמסדר הפרנציסקני. פרנציסקוס היה אולי הדוגמא הבולטת ביותר לקדוש של הנצרות הכריזמטית והפטרון של משמורת ארץ הקודש שמתחזקת את המקום. משמאל לאפסיס המרכזי יש אפסיס צדדי ובו מזבח המוקדש למלחמת האור בחושך שברקע שלו תמונות פסיפס של האפיפיור וראש הנצרות האורתודוקסית יחדיו. משמעות התמונה היא שהחושך עובד בנצרות בדרך של פירוד בין הזרמים השונים, ואילו האור עובד בדרך של איחוד והסכמה שמיוצגים על ידי ההופעה המשותפת של בכיר הנוצרים הקתולים ובכיר הנוצרים האורתודוקסים.

על הקיר האחורי (המערבי) של הבזיליקה יש ארבע תמונות בשיש הקשורות למוטיב של סליחה: מריה מגדלנה מושחת את ישוע בשמן ומנגבת את גופו בשערה; הרועה הטוב; ישוע נותן לפטרוס את מפתחות מלכות שמיים; הבן החוטא מתקבל על ידי אביו. בקיר זה קרועים 25 חלונות צבעוניים קטנים המסודרים בצורת פירמידה או האות A, הם נראים גם מהצד החיצוני של הקיר ומסמלים את ההתגשמות.

על הקירות הצדדיים של הבזיליקה יש תמונות גדולות מפסיפס וקרמיקה (ולעיתים גם בפיסול) של ייצוגי מריה במקומות שונים בעולם (כמו בחצר אבל בקנה מידה גדול יותר), וביניהן גם מריה יפנית שבפסיפס שלה משולבים עלי זהב. בפינה הדרום-מערבית ניתן לראות את ההתגלות של מריה בפטימה פורטוגל בתחילת המאה ה-20, שיש לה משמעות חשובה מבחינת הכנסייה הקתולית עד ימינו (ראו בהמשך).

היחס בין גובה האולם לבין רוחבו הוא שורש חמש (2.2361…), וכך גם היחס בין האורך לרוחב האולם (בקירוב). המספר חמש בנצרות מסמל את החזרה של הרוחני לאלוהים לאחר שהוא התנסה בחומר, כלומר השלוש שהוא אנרגיה מתגשם בעולם הזה, אבל לאחר תקופה מסוימת שהיא הזדמנות לתהליך התעדנות, התפתחות ולימוד, הרוח חוזרת למקום שממנו באה. מבחינת תפישה מיסטית זו, הצלב הוא הרוח שנצלבת בעולם החומר. השחרור מהחומר בכיוון של התפתחות (ולא חזרה אינסופית שהיא גלגול נשמות) מושג דרך אהבתו וקורבנו של ישוע. השחרור קורה דרך חמשת הפצעים שעל גופו של ישוע, ארבעה בגפיים והחמישי בלב. זהו סמל המסדר הפרנציסקני – חמישה צלבים, מהם אחד גדול מהשאר, שמסמלים גם את הפצעים שהופיעו על גופו של פרנציסקוס (נס הסטיגמטה).

החמש מופיע גם בסמל הפנטגרם – הכוכב המחומש, וביחס הזהב שלפיו גדלים כל הדברים בטבע, ולכן זאת דרך השחרור הדינמית, בעוד שהשלוש מופיע ביחס ההרמוני של שני שליש ושליש, ומייצג את הרוח במצבה הטהור וההאצלות הנובעות ממנה המשפיעות על עולם החומר. שתי הדרכים משלימות זו את זו. וכך הסמל של ישוע הוא הוורד האדום בעל חמישה עלי כותרת, וזה גם היה הסמל של מסדרים סודיים בנצרות, כמו מסדר הוורד. ואילו הסמל של מריה הוא השושן הצחור עם שלושה עלי כותרת, כפי שמופיע בסמל הפלר דה ליס שעל החלונות בקיר המערבי של הבזיליקה.

השלוש, אם כן, מסמל את מה שבא לפני, הרוחניות בצורתה הטהורה. החמש הוא מה שבא אחרי, הרוחניות לאחר שהתנסתה והשתנתה בחומר. השלוש עובר דרך הארבע, הוא עולם החומר ובו הוא למעשה נצלב, בכדי להגיע לחמש, שזה קיום ברמה גבוהה יותר, קיום עם ניסיון חיים, קיום עם אמת, מחשבה ואהבה שנולדה יש מאין. אפשר להסביר זאת על ידי הדוגמא הבאה: אני רוצה להיות בבית בזמן שאני תקוע בפקק בצומת, וכך המחשבה נצלבת בעולם של החומר ומה שנשאר זה לקבל את המצב כמו שהוא, באהבה, וללמוד ממנו, שזה החמש.

המקום שבו מופיע החמש בצורה הבולטת ביותר בכנסייה הוא במזבח שבאפסיס המרכזי, שנראה כמו ארון הברית. ראשית דבר, ארון הברית עצמו היה בנוי לפי פרופורציות של יחס הזהב (פנטגרם שהוא ביטוי של החמש), בניגוד לשאר המקדש בירושלים שהיה בנוי לפי פרופורציות של שני שליש ושליש. שנית, הבזיליקה כולה מהדהדת את המספר חמש במידות שלה, היא בנויה לפי הפרופורציות של שורש חמש, בשונה מבזיליקות נוצריות אחרות שבנויות לפי הפרופורציה של שני שליש ושליש. ושלישית, לפני המזבח יש חמש מדרגות העולות אליו, ומבחינה נומרולוגית זה מסמל את הנס של הסובסטנציה, הפיכת הלחם והיין לדמו ובשרו של ישוע בזמן טקס האוכריסטיה.

[1] במקרה זה זהו תרגום חופשי שלי מאנגלית, מכיוון שלא מצאתי תרגום רשמי בעברית

[2]  מאזן אותו היחס של 1 ל-2, הקיים בין רוחב השער המרכזי לבין גובהו, זהו יחס של שני שליש ושליש, המופיע גם הוא במקדשים עתיקים (לדוגמא בבית המקדש בירושלים) והוא נתפש אצלנו כהרמוני וסטטי, ונמצא במגן דוד ביחס שבין הזרועות לגוף הכוכב.

[3]  יצר את הפסל האמן י' בן שלום מחיפה.

סמליות מספרית בנצרות.

היחס בין גובה האולם לבין רוחב הכנסייה הוא שורש של חמש. וכך גם היחס, בקירוב, בין האורך לרוחב האולם. המספר חמש בנצרות מסמל את המעבר חזרה מהארצי אל הרוחני, לאחר הירידה מהרוחני לארצי שקורת במעבר מהמספר שלוש לארבע. עליה חזרה זו, אל הרוחני, מושגת דרך קורבנו של ישוע וחמישה הפצעים שמהם סבל.

ישוע על הצלב הוא השילוש שנצלב בעולם החומר, שדרך שחרורו חזרה לעולם הרוח היא דרך חמישה הפצעים, כשהחמישי מכוון לליבו. החשיבות של החמש מופיעה בחמישה הצלבים של המסדר הפרנציסקני, שהם גם הסמל של הפטריארכיה בירושלים..

החמש, הכוכב המחומש, קשור ליחס הזהב. זאת דרך השחרור. השלוש קשור ליחס של 2 ל1, זאת דרך ההאצלה. שתי הדרכים משלימות זו את זו, ואכן, על המזבח המרכזי של הכנסייה יש חמישה מעמדים לארבעה נרות ולצלב. הסמל של ישוע הוא הוורד האדום בעל חמישה עלי הכותרת, וזה גם היה הסמל של מסדרים סודיים בנצרות כמו מסדר הוורד. חמש זה סמל לשחרור היסוד האלוהי שבאדם מכבלי החומר. ואכן יש חמש מדרגות העולות אל מזבח דמוי ארון הברית שנמצא מאחורי המזבח הראשי באמצע האפסיס. בארון הברית היו כמובן שני לוחות שבכל אחת מהם חמש דיברות.

לעומת זאת, הסמל של מריה הוא שושן צחור, שמסמל אותו הפלייר דה לי שעל החלונות בקיר המערבי, שזה סמל לשלוש, להאצלה האלוהית שמושגת דרך טוהר. השלוש, אם כן, הוא מה שבא לפני, הרוחניות בצורתה הטהורה. החמש הוא מה שבא אחרי, הרוחניות לאחר שהתנסתה והשתנתה בחומר, השלוש עובר דרך הארבע, נצלב דרך הארבע, בכדי להגיע לחמש, שזה קיום ברמה גבוהה יותר, קיום עם ניסיון חיים, קיום עם גדילה.

בחלונות שבקיר המערבי האחד הופך לשלוש, שהופך לארבע, שהופך לחמש. ומשם לשתי שישיות שהם שתים עשרה. גם בדמויות שבחזית המערבית השילוש מופיע בעולם דרך ארבעם: ארבעת כותבי הבשורה, ארבעה יסודות.

המספר שמונה קשור בנצרות (ובמיסטיקה בכלל) להתרחשות ניסית, שלא כדרך הטבע. דרך הטבע מסומלת על ידי המספר שבע שהוא הברית. ישנם שבעה צבעים בקשת, שבעה כוכבי לכת שרואים אותם בעין בשמיים, שבעה ימים בשבוע, ועוד.

כשיד אלוהים נסתרת מתערבת ומפריעה סדר זה מופיע המספר שמונה. נס קשור לשמונה. לכן החנוכייה בבית המקדש שהייתה קשורה למנורה עם שבעה הקנים, דלקה שמונה ימים, לסמל את הנס. ישוע קם לתחייה ביום השמיני. המספר שמונה מופיע בדרשת ההר – שמונה ברכות אשרי.

למרים קרה נס והיא הרתה לרוח הקודש, דבר שללא כל ספק הוא כנגד הסדר הטבעי של הדברים, עד כדי כך כנגד שהברית החדשה לא מתאפקת ומספרת לנו על דאגותיו של יוסף שגילה שאשתו בהריון וזה לא ממנו. יוסף נרגע לאחר שאלוהים מגלה לו מה שקרה, ויש להניח ששמח לאחר שאלוהים גילה לו את ייעודו. נס זה משתקף במתומן המחבר בין החלק התחתון והחלק העליון של הכנסייה.

כנסיית ההשתנות בהר תבור

ההשתנות מתרחשת על הר גבוה, אבל לא מוזכר איזה הר. החל מהמאה ה-3 המקום שנקשר לכך הוא הר תבור, אך יש כיום מלומדים שחושבים שזהו הר החרמון, ואילו אחרים מציעים את הר קרני חיטין. אנחנו נישאר עם הזיהוי המסורתי, הקשור בין השאר לכך שהר תבור נמצא סמוך לכפר נין (נעין), שם ישוע השיב לחיים נער מת בזמן פעולתו בגליל.

זאת ועוד, כשמסתכלים על המספרים היבשים רואים שהתבור איננו הר גבוה במיוחד, "רק" 583 מטר מעל פני הים, אבל במבט פשוט הוא נראה בולט מאוד מעל סביבתו, הן בגובהו והן בצורתו המיוחדת והמעוגלת, ואכן בימי קדם הוא נקרא "החרמון הקטן". החרמון הקטן והחרמון הגדול (הנמצא 100 ק"מ צפון-מזרחה מהתבור) היו שני מקומות קדושים כבר בתקופה הפרהיסטורית, ולאחר מכן גם עבור תושבי הארץ הכנענים (הושע ה', 1: "כי פח הייתם למצפה, ורשת פרושה על תבור"). וגם במסורת היהודית (תהילים פ"ט, 13: "צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון בשמך ירננו").[12]

הנצרות שמרה על מסורת הקדושה העתיקה של התבור והחרמון, ואף הוסיפה עליה: למרגלות החרמון נמצאת העיר פיליפוס קיסריה, שאליה מגיע ישוע עם תלמידיו (בסמוך למעיינות הבניאס), ושם פטרוס מכיר בו כמשיח בן האלוהים בהשראת רוח הקודש (מתי ט"ז, 16), ולכן החרמון הפך לקדוש, אבל חשוב יותר ממנו הפך התבור קודש שזוהה כמקום שבו התרחש רז ההשתנות. החל מהמאה ה-4 החלו להיבנות מבנים דתיים נוצריים על התבור, ובמיוחד בתקופה הביזנטית והצלבנית, אבל הם נהרסו ונשארו בהריסותיהם, ורק כנסייה אורתודוקסית קטנה שמרה על נוכחות נוצרית במקום. לאחר כיבוש הארץ על ידי האנגלים במלחמת העולם הראשונה יצא הוותיקן במבצע גדול של בנייה מחדש של המקומות הקדושים, ובשנת 1924 בנה ברלוצ'י על בסיס השרידים העתיקים כנסייה חדשה ונפלאה שנראית כמעט מכל מקום כמעט בגליל, הלא היא כנסיית ההשתנות בהר תבור. זאת הכנסייה השנייה שהוא הקים בישראל, בסמוך להקמת כנסיית גת שמנים, ושבאדריכלות ובאמנות שלה הכניס את תובנותיו לגבי רז ההשתנות, המיסטיקה של האור, ומהותה העמוקה של הדרך הנוצרית.

לצורך הפרויקט גייס ברלוצ'י 350 פועלים ואומנים הנעים בין הר תבור לגת שמנים, שתי כנסיות שהוקמו בו זמנית. ברלוצ'י עבד בעצמו עם הפועלים והבונים וטיפל בהם כאב. את התוכניות לבניין הוא שרטט לאחר תהליך מדיטטיבי דתי ארוך שבמהלכו ניסה להבין את רז המקום ולהתחבר אליו (ראו בהמשך), וכך נוצרה יצירת מופת שמאפשרת למבקרים בה להבין את רזי ההשתנות.

סגנון הכנסייה הוא רומי סורי מהמאות ה-4-5 לספירה, והאפסיס התחתון משלב שרידים מהבזיליקה הביזנטית, ובכך מגשים את דרכו של ברלוצ’י לשלב חדש עם ישן. הכנסייה בנויה בצורת תיבת נוח ענקית המוצבת על הר, מסמלת בבניינה את השינוי שהתחולל עם המבול, את הארץ החדשה שנגלתה לאנשים וניתנה להם תחת הבטחה אלוהית שלא יושמד שוב המין האנושי וכל מה שעל פני האדמה.

בחזית הכנסייה יש שלושה מגדלים חופפים ובהם חלונות מאלבסטר ואלמנטים קישוטיים ביזנטיים ומזרחיים, שניים מהמגדלים בולטים משני הצדדים, ומגדל גדול יותר מוצב מעל מרפסת כניסה באמצע. ישוע הוא הכניסה והמגדל הנסוג, ומשה ואליהו הם שני המגדלים שבצדדים (בכל אחד מהם יש קפלה המוקדשת לאחד משני האישים). ארכיטיפ השילוש מופיע כאן במלואו, כמו גם סמליות המגדל.

ההופעה של משה ואליהו לצדו של ישוע מסמלת את ההמשכיות של תורת משה והנביאים בדמותו של ישוע. הרז כאן הוא ששינוי אינו התכחשות לעבר, אלא בנייה על יסודותיו והתפתחות טבעית הנובעת ממנו המגלה עוד שלב בתכנית האלוהית. משה נתן לעולם את חוקי התורה והמוסר, אליהו מייצג את המוסריות האקטיבית של הנביאים (לא מספיק למלא את החוקים אלא צריך לדרוש צדק), ואילו ישוע מייצג צעד נוסף אחד קדימה, תורת מוסר וחוק גבוהה הקשורה לגאולה של המין האנושי. ישוע הוא התגשמות נבואות התנ"ך ושיא התהליך ההיסטורי של עם ישראל. אפשר לומר שהוא שואב מהם את כוחו וסמכותו אבל מתקדם מעבר להם, אם תרצו אל מלכות שמיים. משה ואליהו הם שני בני האדם היחידים שפגשו את אלוהים באופן ממשי בהר סיני, וישוע הוא חלק מהאלוהים עצמו.

רז ההשתנות בהר תבור מזכיר לנו את מתן תורה בהר סיני, וכך, פניו של ישוע המשתנה מזהירים כשמש, בדיוק כמו שעור פניו של משה קרן בשובו מההר. משה נכנס לתוך ענן אלוהים על הר, וגם לישוע מתגלה ענן (אבל הוא מעליו ולא בתוכו). התלמידים מקימים למשה, אליהו וישוע שלוש סוכות, בדיוק כמו בני ישראל במדבר, ויחד עם זאת האור המופיע בהר תבור שונה מהענן שכיסה הכל בהר סיני, כאן הכל בהיר וברור בזכות הופעתו של בן אלוהים בעולם, לעומת משה ואליהו, שבמקרה שלהם אלוהים הופיע בתוך ענן, מוסתר.

המוטיב החשוב בכנסיית ההשתנות הוא זה של האור (הפיזי והרוחני), וברלוצ'י מיטיב לבטא זאת באדריכלות ובאמנות. כבר בכניסה נחשפת הכנסייה כולה, דבר אינו מוסתר וחשוך, התקרה גבוהה ומושכת למעלה. החללים מוארים ורחבים, החלונות העשויים אבן אלבסטר שקופה, והקירות והעמודים הבנויים משיש לבן בוהק.[13] בעבר היה גג הכנסייה עשוי מאבן אלבסטר שקופה שהכניסה אור פנימה, אך זו כוסתה מכיוון שהגג דלף (המים עברו דרך האבן). כשהגג היה מאלבסטר הכנסייה נצצה בשמש ובלטה על פסגת ההר, וזה סימל את ההשתנות והאור הרוחני שהופיע במקום זה.[14]

לכנסייה דלתות ברונזה גדולות (השוקלות טונה וחצי כל אחת), ולעומת זאת בתוכה יש פסיפסי זהב מרהיבים וזוהרים. המעבר מנחושת לזהב מחקה את מעשה המקדש ומסמל את המסע האלכימי ממתכת פשוטה לזהב. המוטיבים השונים בכנסייה מבטאים מסע הרוחני.

הכנסייה בנויה בצורת בזיליקה, הממשיכה את המתאר של שלושת המגדלים: אולם מרכזי עם חלונות גדולים מעליו, ומשני צדדיו שני אולמות רוחב נמוכים יותר המופרדים על ידי עמודים. בצד המזרחי של הבזיליקה יש אפסיס גדול המחולק לשני חלקים: החלק העליון של האפסיס הוא קשת שקועה ובה פסיפס מוזאיקה מוזהב וגדול של ישוע כשהוא מתרומם באוויר באופן פלאי ולבוש בגדים לבנים וזוהרים מעל ענן לבן. הפסיפס שייצר האמן  Antinio Villaniנראה אחרת בשעות שונות של היממה, יש בו משחק של נצנוצי אור עם קרני השמש המאירות אותו מהפתחים המערביים ומהחלונות בגג, אלא שהשמש של הפסיפס היא כחולה ואילו השמיים שסביבה (רוב שטח הפסיפס) הם זהובים. השמש הכחולה (הרוחנית) היא סמל לאור הרוחני (הגנוז) שמופיע עם התגלות של אלוהים בהיסטוריה. האור הרוחני מסומל גם על ידי הצבע הלבן של בגדי ישוע והענן.[15] משני צדדיו של ישוע ניצבים משה ואליהו, ולפניו על הארץ שלושת התלמידים, מביטים ומשתהים. הפרצוף של ישוע פונה כלפי מעלה, כאילו הוא מדבר עם אלוהים, ועל פניו הבעה של שלווה ועדינות אין קץ.

האפסיס העליון מסמל את טבעו האלוהי של ישוע, דמות האור שלו שאותה ראו התלמידים, אלא שהרז הוא שדמות אור זו קיימת בכולנו כבני אדם, שהרי אנחנו גם בשר וגם רוח. השאיפה היא להתחבר לחלק הזה בתוכנו. ההשתנות שיכולה להתחולל באדם היא שינוי מהתמקדות בבשר, בתאוות, בחושים, בחיי העולם הזה, להתמקדות ברוח, במסע החיפוש הדתי, בעולם הבא. זה בעצם השינוי האמיתי היחיד שיכול להתרחש. שינוי מהמסע האופקי של אדם על פני האדמה, אל המסע האנכי כלפי השמיים. כל שאר השינויים קוסמטיים בלבד, על פני השטח ולכן גם לא משמעותיים, מכיוון שהם לא נחשבים ביום המוות. זהו השינוי שעליו מבשר ישוע בנס ההשתנות. לאחר שהשינוי הזה מושג אין עוד משמעות למותו של האדם, מכיוון שהוא קיים לנצח.

מתחת לפסיפס של האפסיס העליון קיימת מרפסת ובה מזבח, מתחת לה נמצא מעין אולם קטן בעל תקרה גלילית עגולה, שהוא האפסיס התחתון המסמל את טבעו האנושי של ישוע. ברצפת החדר הזה יש שני פתחים שדרכם אפשר לראות את סלע היסוד ושרידים מהכנסיות הביזנטיות והצלבניות הקדומות, ומתחת לרצפה נמצא מקום פולחן כנעני קדום המדגיש את הקשר עם הדורות הקודמים ועם ההיסטוריה של המין האנושי.

אל האפסיס התחתון יורדות 12 מדרגות רחבות שמסמלות את 12 התלמידים. בתקרת החדר יש שמש צהובה על רקע כחול, שהיא שמש פיזית (בניגוד לשמש הרוחנית שבאפסיס העליון). על הקירות מופיעים ציורים הקשורים לחייו של ישוע כאדם, ובקצה החלל קבוע חלון הפרוש על פני כל הקיר המזרחי ובו פסיפס זכוכית שעליו מופיעים שני טווסים גדולים הפונים זה אל זה, וביניהם גביע מואר על רקע משולש.

הטווסים מסמלים במסורת הנוצרית את הנצח, מכיוון שאם מניחים נוצה של טווס בין דפי ספר, הנוצה תשרוד זמן רב יותר מהדפים. הגביע במקרה זה מסמל את הרצון להגיע לחיי נצח, לשתות מגביע הנעורים, הגביע הקדוש. בשעת הזריחה חודרות קרני האור מבעד לחלונות הצבעוניים, מחיות את המקום ומספרות לנו על האור האלוהי שזרח בישראל שלפני אלפיים שנה, דרך דמותו של ישוע הנראית על הקירות ותקרת החדר. הגביע המואר נמצא מעל מזבח, שם מתבצע טקס האוכריסטיה שבמהלכו גביע של יין הופך לדמו של ישוע ומאפשר לנוכחים לחוות את נוכחותו.

נציין כי כנסיית ההשתנות מתייחסת בצורה מושלמת אל הסביבה; ממזרח חודר אליה האור דרך החלונות הצבעוניים. הכנסייה כמו תלויה מעל הצוקים שבצדדיה מרפסת לנוף המרהיב, ממערב יש גנים יפים המשלבים את השרידים מהעבר ורחבת הכניסה, כל המקומות הללו אידיאליים להרהור ברז של ההשתנות, וההרהור הזה, ההוד וההדר של המקום, מביאים לשאיפה לקדושה. מה שעוזר לכך הוא שההר עצמו מהווה מעין ציר עולם, מעבר בין שמיים וארץ. המקום שקט, יש בו אסתטיקה ויופי, והוא מעורר במבקרים תחושות של נשגבות, הוד מלכות וקסם, רוממות והתפעלות. הנוף הנפלא הנשקף מכל עבר, המיקום הגבוה שכמו מרחף בחלל, עוזרים לעורר תחושה חוץ-ארצית, ומקלים על ההתחברות למציאות אחרת.

לפי הבנתי העיקרון המארגן שנתפש על ידי הנוצרים המבקרים במקום הוא קודם כל ההר עצמו והתיבה (כנסיה) שנמצאת בראשו, העלייה הדרמטית אליו בשביל מתעקל ובמכוניות קטנות, המעבר דרך שער עתיק ובין שדרות הברושים אל מגרש החניה שבאמצע הפסגה, נותנים תחושה של ה"אחר לגמרי". ההליכה אל הכנסייה עצמה דרך שער הברזל, המעבר ליד השרידים העתיקים והכניסה הדרמטית אליה מעבירים את המבקר עוד שלב בחוויה. ועם הכניסה פנימה הלובן הנשקף מכל מקום, האפסיס עם דמות ישוע בלבן מתרומם באוויר, והאור הרב מרמזים על עיקרון מארגן רוחני בחיים שלנו שהופיע בזמן ההשתנות.

המסתורין של ההשתנות לפי המיסטיקה הנוצרית שברלוצ'י היה אמון עליה הוא שזה לא ישוע שהשתנה, אלא התלמידים, האור כל הזמן היה קיים אבל הם לא ראו אותו, והיו חייבים לעלות להר גבוה בכדי שתתגלה להם המציאות השמיימית, את הההשתנות הזו חווה כל מי שמבקר במקום ופתוח למסרים שהוכנסו בו במודע

הר ההשתנות

"ומקץ ששת ימים לקח לו ישוע את פטרוס ואת יעקב ואת יוחנן אחיו ויעלם בדד על הר גבוה, וישתנה לעיניהם ויזהירו פניו כשמש ובגדיו באור הלבינו." מתי יז.

כשניגש אלוהים לבחור את הר שעליו ייתן את תורתו, היה הר התבור אחד המועמדים המובילים, אלא שבסופו של דבר, כידוע, ניתנה התורה על הר סיני והתבור נאלץ לחכות 1500 שנה (שזה לא הרבה בשביל הר), עד שיואיל אלוהים ויופיע עליו בקשר לאירוע קצת אחר. והאירוע הזה היה אירוע ההשתנות של ישוע, הופעתו לפני תלמידיו בדמותו האמיתית, דמות האור, כשלצידו משה, הזכור לטוב מהר סיני ואליהו. ישוע עולה אל ההר בלוויית שלושה מתלמידיו המובחרים: פטרוס ויעקב ויוחנן בני זבדי. הוא משתנה לעיניהם, פניו מזהירים כשמש ובגדיו מלבינים כאור. הוא נראה מדבר עם משה ועם אליהו, ובעודו מדבר יורד ענן אור עליהם וקול מתוך הענן אומר: "זה בני ידידי אשר רציתי בו אליו תשמעון". זו ההתגלות הברורה ביותר של ישוע כבן אלוהים.

לאחר שישוע משתנה ומופיע בדמותו האמיתית, ולאחר הדרמה עם אלוהים ועם משה ואליהו, חוזר ישוע לדמותו הארצית ויחד עם התלמידים הוא יורד מהר ומשביע אותם שלא יגלו דבר ממה שהם ראו, עד לזמן שבו הוא יקום מבין המתים לאחר מותו. מאותו הזמן מתחיל ישוע לדבר עם התלמידים על כך שזמנו הגיע, שהוא יצטרך ללכת לירושלים, ושם יהרגו אותו ולאחר שלושה ימים הוא יקום מן המתים. ההשתנות קשורה, אם כן, למוות ולקימה לחיים מחדש. אין ספק שרגע המוות הוא רגע של שינוי דרמטי.

הכנסייה היוונית אורתודוקסית.

בנוסף לבזיליקה של ההשתנות, ששייכת לנזירים הפרנציסקנים, ישנה על התבור עוד כנסייה השייכת לנוצרים האורתודוקסים והמוקדשת לאליהו. רבות מן הכנסיות האורתודקסיות במקומות גבוהים בעולם מוקדשות לאליהו, שהוא אחד המודלים של האדם הרוחני. לפי המסורת היהודית והנוצרית, אליהו לא מת אלא עלה לשמים ויחזור באחרית הימים כדי לתקן דברים ולהכשיר את הקרקע לבוא המשיח – "להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות".

כשיורדים התלמידים וישוע מן ההר ברור להם שהוא המשיח המיועד, ואז אחד מהם שואל אותו למה הסופרים אומרים שאליהו צריך לבוא תחילה? וישוע עונה: אליהו אכן צריך לבוא תחילה, אלא שהוא כבר הגיע והם לא הבחינו שהוא הגיע. ישוע מתכוון ליוחנן המטביל שנתפש במסורת הנוצרית כהופעתו של אליהו.
באופן עקרוני הכנסייה האורתודוקסית סגורה לביקורים, יחד עם זאת אני ממליץ לצאת ממגרש החניה וללכת בשביל מקיף פסגה עם נופים יפים לכל הגליל, שמסתיים באזור כנסייה זו. ומשם לחזור לרכב ולבקר בכנסייה של ברלוצ'י.