סוף זמן תרבות האלה

תרבות האלה התקיימה על פני פרק זמן ארוך שנמשך כ6000 שנה, באלף שנים האחרונות של עידן זה בני אדם מתחילים להשתמש בנחושת ויש התפתחות ושינויים משמעותיים, וביניהם בנייה של מתחמים מגליתים שנועדו להעצים את האנרגיה של אימא אדמה, והתפתחות של מוצרי החקלאות המשניים. בארכיאולוגיה תקופה זו נקראת התקופה הכלקוליתית (כלקו – נחושת, ליתוס – אבן) והיא מתוארכת לשנים 4500-3500 לפנה"ס, או לשנים 4500-3200 לפנה"ס.

בסוף זמן תרבות האלה – התקופה הכלקוליתית (4500-3500 לפנה"ס) יש התפוצצות של אמנות, קידוש של מקומות ובתים, וכנראה שגם התפוצצות של אוכלוסין ויישובים, המחייבת מבנה חברתי אזורי שמתבסס על מתחמים מקודשים משותפים גדולים.

האדם לומד לשנות חומרים וליצור בחום גבוה, בני אדם לומדים לצרוף כלי חרס ברמה יותר גבוהה ולהשתמש בגלגל, שזה אומר אובניים. הם מתחילים להשתמש במוצרים משניים של בעלי חיים: חלב ההופך לגבינה ומאפשר תזונה מאוזנת לאורך זמן (בדיקת עצמות של התקופה מראה על תכולת סידן גבוה יותר מקודם). תעשיית הטקסטיל מתפתחת, בני אדם לומדים להשתמש בנול אורגים ולעשות בגדים מצמר. הם מגדלים גפן, תמרים, ומוצרים חקלאיים חדשים נוספים, וזה מגוון את מזונם. הם לומדים לגדל זיתים, ולהפיק שמן אתו אפשר להאיר את הבית. החמור מבוית ככוח עבודה וכך גם השור וזה מאפשר חריש ונשיאת משאות.

במילים אחרות יש מהפכה והתקדמות טכנולוגית בהרבה תחומים של החיים. במקביל לכך יש התקדמות ומהפכה בתחום הפולחן והמחשבה הדתית, מנהגי הקבורה משתנים, פעם ראשונה שיש מקדשים (אנו מזהים שלושה: עין גדי, תלולית עסול בירדן וגילת בנגב), ומופיעים מתחמים מקודשים שמשמשים מוקדי לעלייה לרגל. בישראל זהו עידן המגליתים, עליהם אני מרחיב במאמר אחר. פולחן האלה מתקשר להיבט המוות שלה והאחריות על תהליכי הלידה החדשה של הנשמה בעולם שמעבר.

ריבוי אתרים מזמן סוף תרבות האלה נמצא באזור ים המלח (עין גדי, תלולית עסול), בקעת באר שבע (שיקמים). יש אתרים רבים גם במקומות אחרים. הדגם היישובי הנפוץ הוא של יישוב גדול יחסית, המשתרע על פני עשרות דונמים ולעיתים מאות, וסביבו מקבץ של יישובים קטנים. יש אומרים שזה דגם המייצג ארגון אזורי מתקדם. אחד הדברים המפתיעים שקורים בזמן הזה הוא חזרה למערות ולחללים מתחת לאדמה, במסגרת זו מופיעות ערים תת קרקעיות בנגב, תאמינו או לא.

ישובים תת קרקעיים בנגב

בבקעת באר שבע ואפיק נחל הבשור ויובליו התגלו יישובים גדולים מסוף זמן תרבות האלה כגון שיקמים, צאלים, ביר ספאדי, נבטים, צאלים, אבו מטר, חורבת חור וגם ערד. ביישובים נמצאו פסלונים מבזלת או שנהב של דמויות נשיות ובהם וונוס של באר שבע. אחד המאפיינים שלהם הוא מערכת חללים תת קרקעית מתחת לאדמה.

בשיקמים שבנגב (בגדות אחד היובלים של נחל הבשור) נתגלה ישוב, הגדול מסוגו במרחב, שהתקיים בסוף זמן תרבות האלה (התקופה הכלקוליתית). אנשי הישוב גידלו צאן ובקר לאכילה, השתמשו כנראה בשוורים לזריעה ואולי גם לסחיבת עגלות ואפילו גידלו סוסים, אלפיים שנה לפני הזמן שבו (לכאורה) הגיעו סוסים לאזור (לפי ההיסטוריה המקובלת זה היה לפני 4000 שנה, עם הגעת ההיקסוס למצרים).

מתחת לבתי האבן של שיקמים התגלתה מערכת של מחילות, כוכים, חללים דמויי פעמון וחדרים תת קרקעיים. מהחללים יש פתחים אל פני הקרקע, בתוכם התגלו פסלים ותכשיטים משנהב, קערות וקובעות בזלת, אבל אין שרידים של מגורים במקום. לא ברור מה נבנה קודם: הבתים או החללים התת קרקעיים. יש הטוענים שתחילה נבנו החללים התת קרקעיים ואחר נוספו חלקים מעל האדמה, ויש הטוענים שתחילה נבנו הבתים ולאחר מכן, או במקביל, נחפרו חללים מתחת לבית לאכסון מזון ולצרכים אחרים. חללים מתחת לאדמה הם דבר נפוץ בתרבויות עתיקות, אבל לא ברור למה החללים בשיקמים מחוברים ביניהם במערכת מנהרות, מדוע יש לחלק מהם את הצורה המיוחדת של פעמון, ומדוע יש חדרים עם פתחים כלפי פני הקרקע.

תום לוי מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו חקר באופן מעמיק את שיקמים בנגב[1]. לפי דעתו הישוב נוהל על ידי מנהיגים שמקור כוחם היה משני סוגים: שליטה ביבולים, ושליטה באמצעי היצור. באופן כללי בחברות קדומות, וגם "פרימיטיביות" עכשוויות, אנחנו מוצאים מנהיגים שבטיים המקבלים את כוחם משליטה על אכסון היבולים, ואז יש דגש בחברה על סעודות וחלוקת מזון. לעומתם יש מנהיגים המקבלים את כוחם משליטה על סדנאות הייצור, ואז יש דגש על חפצים יקרי ערך ואמצעי ייצור ובכלל זה המתכות.

המנהיגים של שיקמים קיבלו את כוחם משני הדברים: הם אכסנו מוצרים חקלאיים בחללים מתחת לביתם, וגם שלטו בסדנאות הייצור. התוצר העיקרי של היישוב היה כלי נחושת. בקעת באר שבע היה המקום שבו התיכו וייצרו נחושת, היה לאזור מונופול של ייצור נחושת שהובאו בצורה גולמית מפונון (בירדן ממול חצבה שבערבה) על גבי חמורים, שכבר בויתו בתקופה זו. מחקרים הראו שבדלתא במצרים נמצאו חפצים של נחושת של פונון, הם יוצרו בבקעת באר שבע ויוצאו למצרים[2].

לפי לוי בשיקמים היה כפר – אתר מרכזי שהשתרע על פני 240 דונם, ומסביב לו יישובים כפריים קטנים הקשורים אליו. באתר המרכזי מצאו בתים מפוארים של יותר מ100 מ"ר, שהיו כנראה של המנהיגים, ולידם מקומות שייצרו מתכת. בבית הקברות של היישוב, שעליו נרחיב בהמשך, נמצאו שלדי אנשים עם ריכוז גבוה של ארסן בעצמות, והם היו כנראה הפועלים שעסקו בייצור כלי נחושת בטכניקת השעווה האבודה. כלי הנחושת נמצאו בחללים מתחת לבתים הללו או לידם, מכאן שמקומות הייצור והאחסון היו בידי המנהיגים וזה נתן להם את הכוח לשלוט.

לפי לוי, החללים התת קרקעיים שמתחת לישוב שקמים שימשו בעיקר לאחסון יבולים, והם התקשרו לבתים שמעליהם. נמצאו בהם אבן שחיקה וכן חפצי אמנות כגון צלמית כינור עם ראש אדם, מוטות נחושת באיכות גבוהה, וחפצי שנהב. אלא שרק מתחת לאדמה נמצאו חפצים וצלמיות (פסלונים) כאלו, ולכן ייתכן שהחללים נחפרו לצרכי פולחן. ואולי זה היה קשור אחד לשני, כפי שהראנו קודם לכן, הצלמיות (פסלונים) הגנו על היבולים ונתנו להם מכוחם.

אתר שקמים נמצא על שלוחה מצפון לנחל באר שבע שהוא יובל של נחל הבשור, מצפון לנחל עצמו ולאורך קילומטר נמצא שדה קבורה של מאות מבנים עגולים. בכל עיגול היו הרבה קבורות, חלקם בגלוסקמאות, קבורות אחרות היו פשוטות יותר, וזה מראה (לפי לוי) על ריבוד חברתי. לוי חושב שבסוף תרבות האלה מתחילים להופיע הבדלים בין האנשים, נוצר מבנה חברה של מעין מנהיגים שבטיים (צ'ייפים), בני אדם עברו את הסף ומעולם לא חזרו לערכי השוויון. הוא כנראה צודק, אבל הוא לא מביא בחשבון את הממד הדתי של תרבות האלה.

יש מקומות רבים בעולם שבהם יש ערים תת קרקעיות, חלקן אגדתיות. מתחת לפירמידת סקרה במצרים לדוגמא, יש מבוך תת קרקעי עצום, והאמונה אומרת שבנוסף לכך יש עיר תת קרקעית שלמה מתחת לפירמידות בגיזה. בטיבט יש אגדה על עיר בשם שאמבלה שנמצאת מתחת לאדמה ובה נשמר הידע העתיק והסודי. בדרום אמריקה ישנם אגדות על ערים תת קרקעיות וכנראה שהיו כאלו גם בפועל, כולל בארצות הברית ומרכז אמריקה. בעיר האיטלקית אורבייטו, לא רחוק מרומא, ישנה עיר תת קרקעית מרשימה שתחילתה בתקופת האטרוסקים ואולי קודם לכן. בגלסטנברי שבאנגליה ישנה לפי האגדה עיר תת קרקעית, ועוד.

מקדשים רבים בזמן תרבות האלה נחפרו מתחת לאדמה כמו ההיפוגאום במלטה מכיוון שזאת נחשבה דרך להתחבר לאנרגיות של אימא אדמה, לחזור לרחם, ויש אומרים גם שמבחינה אנרגטית חללים מתחת לאדמה מוגנים מפני קרינות מזיקות מהיקום, ולכן האלכימאים של ימי הביניים היו עושים את הניסויים שלהם בחללים תת קרקעיים. יש להניח כי החפירה של חללים מתחת ליישובים בנגב הייתה קשורה באיזושהי אמונה דתית, זה לא סותר את השימוש המעשי שלהם, להיפך, בזמן תרבות האלה מעשיות ודתיות נקשרו זה בזה.

הדבר המרתק הוא שיום בהיר אחד, התושבים הקדומים של הנגב עזבו את היישובים  עם החללים התת קרקעיים שלהם, ללא סיבה נראית לעין ובאופן מתוכנן. אולי הסיבה לכך היא הופעת עצמים בלתי מזוהים בשמים, מבקרים מעולמות אחרים שלא היו ידידותיים במיוחד, וזאת הסיבה שמלכתחילה הם התחבאו מתחת לאדמה? את חפצי הנחושת המופלאים שהם ייצרו הם לקחו איתם והחביאו את חלקם במערות במדבר יהודה.

מצאו באתר שקמים כלי עבודה מנחושת פשוטה שהובאה מפונון, וחפצי נחושת מורכבים שנוצרו בטכניקת השעווה האבודה מסגסוגות עם ארסן ברמה גבוהה יותר. אלא שזה היה הרבה יותר עבודה ליצור גרזן מנחושת מאשר מאבן, ולכן חושבים שהיה לגרזני הנחושת ערך חברתי ודתי, יותר מאשר מעשי. ושבנוסף לכך הם ייצרו חפצי פולחן מורכבים, כמו אלו שנמצאו באוצר של נחל משמר.

באתרים התת קרקעיים של סוף תקופת האלה בנגב קשה לבקר. במקרה הטוב אפשר להגיע למקום הישוב עצמו, כמו ביר אבו מטר שנמצא בגן ציבורי בתוך השכונות החדשות של באר שבע, אבל החללים התת קרקעיים כוסו והכניסות אליהם נסגרו.

תלולית ע'סול

באופן כללי אגן נחל בשור ובקעת באר שבע היו אחד האזורים המאוכלסים ביותר בארץ בסוף זמן תרבות האלה, בתקופה שנקראת הכלקוליתית. הישובים מאותה הזמן נוסדו כבר באמצע האלף החמישי לפנה"ס והם היו קשורים לתרבות הע'אסולית בעבר הירדן.

בתלולית ע'סול מצפון מזרח לים המלח התגלה ישוב שנחשב לגדול ביותר בסוף זמן תרבות האלה. הממצא המרהיב ביותר הוא ציור פרסקו על הקירות של כוכב מתומן גדול ולידו דמויות מסתוריות לובשות מסכות, אולי מבקרים מהחלל החיצון (הכוכב מסמל זאת), ואולי דמויות הקשורות לתרבות האלה, מכיוון שיש למסכות עיניי ינשוף, שהוא אחד החיות המייצגות אותה. הציור נעשה בצורה מדויקת המחייבת סוג כלשהו של סרגל ומחוגה, בצבעים שחור ואדום. בבתים נמצאו ציורים נוספים כשלעיתים יש שכבות שונות של טיח ובכל אחת מהם ציור אחר, כלומר בכל פעם ששיפצו את הבית ציירו מחדש.

כנראה שבנוסף להיותו מקום ישוב, תלולית ע'סול הייתה גם מקום מקודש ואתר עלייה לרגל. בנוסף לציורים, נמצא במקום מקדש ופסל מפורסם של אלה מחזיקה על ראשה מחבצה, כמו גם צלמיות (פסלוני) של נשים – אלות בצורת כינור סכמטי ועליהן חרוט באזור האגן איבר המין משולש (סמל לאלוהות הנשית), צלמיות הכינור של תלולית ע'סול עשויות מאבנים שהובאו מרחוק. גם באתר גילת בנגב התגלתה אלה המחזיקה על ראשה מחבצה, וגם נמצאו צלמיות כינור העשויות מאבנים שהובאו מרחוק. הדמיון בממצאים מראה על קשר תרבותי בין שני המקומות, שלא כל רחוקים זה מזה.

זאת ועוד, מתחת לרצפות הבתים בתלולית עסול נמצאו צלמיות (פסלונים) של נשים הרות. בביר א ספאדי (אחד מאתרי בקעת באר שבע) נמצאו צלמיות (פסלוני) שנהב מיוחדות שאחת מהן, הנקראת וונוס מבאר שבע, היא של אישה הרה עם אברי פריון מודגשים. ולבסוף, היישוב בתלולית עסול ננטש ללא סימני חורבן, ממש כמו היישובים בנגב

החפירות הראשונות והחשובות בתלולית ע'סול התקיימו בשנות ה20 של המאה ה20 על ידי חוקרים מהמכון האפיפיורי למקרא בירושלים. בבית המכון היפה בירושלים – רחוב אמיל בוטה 3 (ליד מלון המלך דוד), יש מוזיאון עם תצוגה של הממצאים, כולל הכוכב המפורסם.

מקדשים עתיקים בגילת

בשלב האחרון של זמן תרבות האלה (התקופה הכלקוליתית), היה ריכוז גדול של ישובים בצפון הנגב, ובמיוחד באזור אגן הניקוז של נחלי הבשור, גרר ובאר שבע. באזורים אלו יש מישורים פוריים גדולים מאד. בתקופה הנדונה היה יותר גשם שאפשר חקלאות בעל. וכך אנחנו מוצאים מערך צפוף של ישובים הבנוי בצורה של ישוב מרכזי גדול כגון שיקמים, ומסביבו עשרות יישובי לווין קטנים. היישוב המרכזי היה הרבה פעמים גם מרכז דתי, אחד הישובים המרכזיים הגדולים היה אתר גילת בנגב המערבי (באפיק אחד היובלים של נחל הבשור).

בגילת נמצאו מצבות, במות, מזבחות, אגן פולחני ואסמים, נמצאו חדרים שכנראה היו מקדשים, ורחבות וחצרות ששימשו כנראה את קהל המאמינים שעלה למקום לרגל[3]. הישוב היה הגדול מסוגו בנגב (120 דונם), כשבחלק העליון שלו מעין אקרופוליס. באחד המקדשים נמצאו צלמיות כינור וחפצי פולחן רבים אחרים (ביניהם מאות מקטרים), צדפות מהנילוס, נטיפי בהט, שנהבים ממצרים, כלי אבן ובזלת מעבר הירדן, ואוביסידיאן מטורקיה. וזה אומר שהמקדש היה גם מרכז מסחרי. לפי דוד אלון, התושבים הגיעו מעבר הירדן, בתחילה הם גרו במחילות, ולאחר מכן בנו את הבתים והמקדש שגודלו היה 15 על 16 מטר.

באותו מקדש נמצאו שני פסלים מפורסמים מחרס הנקראים: "ראם גילת" ו"נסיכת גילת". נסיכת גילת היא בהריון, יושבת עירומה על דרגש לידה, מתחת לזרועה מקטר קטורות, על ראשה מחבצה. מעל הראם יש שלושה גביעים. הפסלים מלמדים אותנו על האמונה של אנשי התקופה והחשיבות שהם ייחסו לאלה האחראית על הפריון והמזון, המיוצגת בתור נסיכה וראם.

בנוסף לפסלים נמצאו בגילת כדי טורפדו כבדים וגדולים שבתוכם היה שמן זית. לפי סוג החימר שממנו הם עשויים, אנחנו לומדים שהכדים נוצרו באזורים שונים בלבנט והובאו למקדש כמתנה. כנראה ששמן זית היה חלק מהפולחן, ובכל מקרה זה מעיד על השימוש הנפוץ בו שכנראה שינה את החיים, מכיוון שאפשר היה להדליק מנורות חרס ולהאיר את הלילות החשוכים.

בגילת נמצאו הרבה צלמיות כינור. מדובר בדמות אישה מופשטת שלה צוואר ארוך (ללא ראש), חלק גוף משולש מופנה כלפי מטה באופן שמזכיר איבר מין נשי, מותניים צרות, וחלק גוף תחתון רחב בצורת ריבוע, שאולי מסמל את האדמה. הצלמית היא אבן שטוחה. צלמיות הכינור עשויות מאבנים שונות שהובאו למקום מכל רחבי הנגב ודרום ירדן, אבנים כגון גרניט, דיוריט, בזלת, סוקריה, ציסט וכולוריט, שכנראה ייחסו להן תכונות מאגיות ורוחניות. בתרבות האלה לחומרים שונים הייתה משמעות דתית (האבנים שהוזכרו מופיעות גם באתרים אחרים של סוף זמן תרבות האלה). עד כה התגלו 120 צלמיות כינור בארץ, יותר מ60 מהם באתר גילת, ייתכן שאנשים הביאו אותם כמנחות עלייה לרגל מכל רחבי הארץ (כמו הכדים), מחברים את המקדש עם המקום שממנו באו.

העובדה שהצלמיות הכינור הן שטוחות – רזות, ללא ראש וללא שדיים (חוץ מאחת שלה שדיים קטנים) ועשויות מאבן, מרמזת לנו שהן מייצגות את פן המוות של האלה, שאחראית גם על הלידה מחדש. זאת הופעה יחידה במינה של האלה בצורה זו בעולם, שאותה אנחנו מוצאים רק באזור הלבנט ובסוף זמן תרבות האלה, כנראה שזה קשור להשתנות האמונה ושימת הדגש על החיים לאחר המוות בתקופה זו. כמה מאות שנים אחר כך מופיעות צלמיות כינור דומות ביוון, אנטוליה, קפריסין ואפילו מרכז אירופה. במילים אחרות בגילת היה מקדש של התחברות עם המתים ולידה מחדש, מרכז של תנועה דתית חדשה.

מסביב למקדש היו חצרות, בחצר אחת התאספו אנשים, בחצר שנייה היו במות וקבורות, בחצר שלישית היו שני אסמים ואגן לנוזלים. העובדה שיש קברים בחצרות המקדש מחזקת את ההבחנה שמדובר בפן המוות של האלה, האסמים הם פן הפריון והלידה (נביטה) שלה. ואת זה מסמלת גם הנסיכה מחרס שמחזיקה מחבצה על ראשה, מכיוון שהיא בהריון. ייתכן כי השתמשו בחלב או בשמן בתור נסך לאלה, ולכן יש הרבה כדים של שמן זית באתר, ועל ראש הנסיכה מחבצת חלב, אלו היו מתנות האלה למין האנושי, והיה צריך להודות עליהם. בנוסף לנסך גם היו מקטירים קטורות, ולזה שימשו כנראה הגביעים הקטנים על גב הראם. הקטרת קטורת צמחית הייתה דרך להתחבר לעולם שמעבר (הצמחים מתים וקמים לתחייה מחדש). האלה ליוותה את בני האדם בכל שלבי החיים שלהם, וגם בחיים לאחר המוות.

אתר גילת נמצא באמצע הדרך בין מושב גילת לאופקים, סמוך מאד לכביש, ניתן להגיע אל המקום, אבל החפירות מכוסות, וחוץ מלנסות ולהרגיש את האנרגיות שלו (וזה קשה כי יש שם אנטנה סלולרית), אין שם הרבה מה לעשות.

מקדש עין גדי

שמורת עין גדי היא אחד המקומות היפים בארץ. השילוב הדרמטי של צוקי המדבר, ים המלח, המעיינות והמפלים, והצמחייה הירוקה, נותן הרגשה שהחיים יפים ואנחנו לא לבד, אלא חלק ממשהו גדול יותר, שאפשר לפרש אותו בתור ה"טבע", או הבריאה ואלוהים. גם הקדמונים אהבו כנראה להגיע לאזור נחל דוד וערוגות ולהרגיש את הוד הקדומים של הטבע והמדבר, משולב בפכפוך נותן החיים של המים, על רקע הכחול של ים המלח והצבעים המתחלפים של אדום וצהוב, בזמן השקיעה למול הרי מואב.

מפני הרגשות הדתיים שהתעוררו בהם במקום זה, הם החליטו להקים, לא רחוק ממעיין עין גדי, מקדש יחיד מסוגו בארץ (וכנראה גם בעולם), שישמש מוקד לעלייה לרגל מכל רחבי הארץ, ובמיוחד משני המרכזים החשובים של הישוב בחלק האחרון של זמן תרבות האלה בדרום הארץ והם: בקעת יריחו ודרום ים המלח מצד אחד, ובקעת באר שבע מהצד השני. וכך נבחר מקום מלא הוד, באמצע שום מקום, שישמש מעין מקדש ארצי כלל אזורי לכל תושבי הדרום. מסביב למקדש, באזור עין גדי עצמו, לא התגלו שרידי ישוב מסוף זמן תרבות האלה. והארכיאולוגים חושבים שהמקדש היה מתחם קיים בפני עצמו.

החלק האחרון של זמן תרבות האלה, שנקרא בארכיאולוגיה התקופה הכלקוליתית, מאופיין בהופעה של מקדשים, וכך אנחנו מוצאים את מקדש הנמרות בבקעת עובדה, מקדשים בישוב גילת, מתחמים מגליתים שהיו כנראה סוג של מקדש ברמת הגולן (רוג'ום הירי), ועוד. אלא שהמקדש בעין גדי הוא יחיד מסוגו מכיוון שהוא לא קשור לאזורי ישוב כמו רבים מהמקדשים האחרים, ולעומת זאת השטח שלו ביחד עם החצר גדול מאד ויש בו מספר חללים בנויים שהם חלק ממערך אחד. כנראה שהייתה בו כהונה קבועה שגרה בבקתות מסביב למקום, והייתה אחראית על טקסים ופולחנים שנערכו בו.

אחד מחופרי המקדש – דוד אוסישקין[4] טוען שהמקדש הוקם בכדי לקיים בתוכו פולחני מים שנקשרו למעיינות הסמוכים. המקדש הוא כמה עשרות מטרים מעל מעיין עין גדי ופתחו פונה כלפי המעיין. פתח אחר שלו פונה אל מעיין נחל דוד. במרכז המקדש הייתה מעין קערה פולחנית, מתקן עגול בקוטר 90 ס"מ ועומק 40 ס"מ, אליו היו מביאים מים מהמעיינות, וממנו יוצא מרזב שמרוקן את העודפים מחוץ למתחם.

המים היו מקודשים בזמן תרבות האלה ונקשרו ללידה, פוריות והלא מודע. חומר היולי שאין לו עדיין צורה אך ספוג בחיים ואנרגיה. כנראה שמעיין עין גדי היה קדוש ולו רק בגלל איכות המים שלו (שנחשבו לבעלי תכונות מרפא) והמיקום על צלע ההר, והוכחה לכך היא שסמוך אליו נמצא סלע ועליו 11 ספלולים – פערורים קדומים ששימשו כנראה לסוג כלשהו של פולחן.

עמיחי מזר הציע שהמתקן העגול באמצע החצר לא שימש למים, אלא היה סוג של עציץ שבתוכו היה עץ מקודש. גם אם נקבל את הפרשנות הזו, הרי שיש בכך קשר לפולחן האלה, שזוהתה עם הצמחייה ובמיוחד עם עצים קדושים.

המתחם המקודש הורכב מחצר מתומחת מרובעת גדולה ובה ארבעה בניינים צמודים לקירות (מזכיר את מקדש הנמרות בבקעת עובדה). שניים מהמבנים היו מבני שער, מבנה אחד היה כנראה מחסן, והמבנה הגדול, באורך כ20 מטר ורוחב 5.5 מטר, היה כנראה מקדש. בתוך מבנה המקדש נמצא מזבח עגול ולידו צלמית חרס של פר הנושא על גבו מחבצה (כמו במקדש גילת). בפינת המזבח נמצא בסיס אבן גיר עגולה המזכיר את עמודי האבן מהכפרים בגולן. לפי אוסישקין האבן היא לא מאזור מדבר יהודה, אלא הובאה מרחוק, וזה היה מעמד לייצוג אל המקדש, אלא שסביר יותר להניח שזאת הייתה אלה.

המקדש לא היה מוגן, ובאחד הפתחים שלו לא נמצאה אפילו דלת (וזה מאפיין של תרבות האלה). אבל בשלב כשלהו הוא ניטש, מסיבה בלתי ידועה, ותכולתו רוקנה. הפריט היחיד שנמצא בו היה כמאתיים בזיכים – כוסות מחודדות, שבתוכם נמצאו שרידים של דונג. לפי דבורה נמדר ממכון וויצמן אלו היו נרות שהוטמנו בקרקע (שעווה נעשתה מדונג דבורים), ואם זה נכון, הרי שחלק מהטקסים במקדש נעשו בשעות הלילה, אולי בימי ירח מלא, חסר או נולד.

מקדש עין גדי הוא כיום חלק משמורת עין גדי, המקום מרשים ועד היום קיימת בו הרגשה של קדושה (לדעתי). לפי אוסישקין, האוצר של המקדש הועבר בזמן כלשהו ומסיבה כלשהי למערת נחל משמר, הנמצאת 14 ק"מ מעין גדי (מרחק יום הליכה), ושם הוא התגלה בתחילת שנות השישים על ידי הארכיאולוג פסח בר אדון.

מטמון בנחל משמר

במדבר יהודה נמצאו יותר משבעים מערות עם שרידים מהתקופה הכלקוליתית (סוף זמן תרבות האלה), ועוד כשלושים מערות באזור יריחו. קשה מאד להגיע אליהם. רק עם חבלים וסולמות. מערה מרתקת במיוחד היא מערת הלוחם ליד יריחו, שם נמצאו סנדלים, מחצלות, טקסטיל, כלי עץ, ושלד של אדם שחושבים שהיה כנראה מנהיג מקומי. אבל המערה החשובה ביותר נמצאת בנחל משמר.

בתוך מערה אלמונית באחר מנחלי מדבר יהודה, עטוף בתוך מחצלת קש ומוחבא בתוך אחד הכוכים של המערה, נגלה ב1961 אחד האוצרות המופלאים בארץ, מטמון של חפצי נחושת נפלאים מסוף זמן תרבות האלה. המטמון מורכב מ429 חפצי נחושת קטנים (ועוד 13 חפצים משנהבים ואבן המטיט), מתוכם 261 כדורים עגולים, פחוסים ואגסיים קטנים, שנקראים משום מה "ראשי אלה" (נבוט), יש להם חור במרכזם, והם הורכבו בעבר על מוט מעץ. החפץ הנפוץ הבא הוא 118 קנים ארוכים וחלולים שגם הם נישאו על מוטות מעץ. בנוסף לכך יש חמישה שרביטים, עשרה עטרות ושלושה ניסים.

כמה מהשרביטים והניסים מעוטרים בקרניים של יעלים, וכמה מהכתרים בדמויות ציפורים. חלק מהשנהבים מעוצבים בצורת חצי סהר של ירח, או אם תרצו קרן יעל. בנוסף לכך התגלו גם מספר כלים דמויי קרן. אין ספק שהיעל הייתה מקודשת למעצבי החפצים. ייתכן כי היא סימלה את הגבול בין עולם החיים למתים, כפי שסימלו הצבאים במרג' רבה, ייתכן כי הקרן שלה סימלה את מחזורי הירח, או שפשוט המראה המהודר של היעל מטפסת על המצוקים של מדבר יהודה השאיר על הקדמונים רושם עז, כפי שהוא עושה כיום.

על חלק מהקנים והחפצים, כגון גלילים ועטרות, התגלו תווי פנים האופייניים לתקופה: אף בולט, עיניים בולטות, באופן המזכיר את ציורי הקיר מתלוליות עסול בצפון ים המלח, את עמודי האבן מהגולן, ואת הגלוסקמאות מאתרי הקבורה בגליל ופסלוני השנהב מבקעת באר שבע. המשמעות של האף הבולט הייתה חיבור לרוח, ושל העיניים מודעות וערנות.

דוד אוסישקין מציע שהמטמון הוא האוצר של מקדש עין גדי, שהוחבא ונשכח במערה. אם אכן המטמון הוא ממקדש עין גדי, אזי צריך לבדוק את הכיוונים של מבנה המקדש, הפתחים וקירות החצר, והם יגלו אוריינטציה אסטרונומית. הצורות של חפצי הנחושת קשורות למחזורים של הירח, ההתמלאות (כדורים) וההתחסרות (קרניים). בנוסף על כך ייתכן שהמקדש היה מקום מעבר והתקשרות לעולם שמעבר, שהרי הקרן של היעל מסמלת את הזמן הקדוש וגם את המעבר לעולם שמעבר כפי שטוען יורק רואן[5]. ריבוי השימוש במוטות עץ מראה שלעצים היה תפקיד חשוב בפולחן.

המיוחד בכלי הנחושת של מטמון הוא שהם נוצרו בטכניקת השעווה האבודה, שלא נמצאה כדוגמתה בשום מקום אחר במזרח התיכון באותה תקופה. לפי ארז בן יוסף[6] הנחושת של התקופה הכלקוליתית (סוף זמן תרבות האלה), ובמיוחד המטמון בנחל משמר, היא אחד האנומליות והתעלומות הגדולות של ארץ ישראל.

בטכניקת השעווה האבודה לוקחים תבנית חומר שבתוכה שעווה, ומחממים אותה כך שהשעווה תנזל החוצה. אל החלל הריק מוזרמת נחושת נוזלית בטמפרטורה גבוהה, אלא שבכדי לשפר את הנזילות של הנחושת היא מעורבבת בסגסוגת עם מתכת ארסן. זה לא תהליך פשוט מכיוון שהערבוב דורש ידע מטולרגי רב, והמקור הקרוב ביותר של הארסן הוא בקווקז (אין בארץ). טכניקות מתקדמות כאלו לא נמצאו באף מקום אחר בעולם באותו הזמן, והן מופיעות שוב רק לאחר אלפי שנה.

המרכז של ייצור מתכות בארץ בתקופה הכלקוליתית (סוף זמן תרבות האלה) היה בנחל הבשור. מחקרים מפורטים[7] שנעשו לגבי אתר שקמים גילו מקומות שבהם ייצרו נחושת.  בדיקה של גולגולות האנשים שכנראה עסקו בייצור הנחושת הראתה ריכוז יוצא דופן של ארסן (אותו ערבבו עם נחושת). ביישובי בקעת באר שבע נמצאו חפצים מנחושת שיוצרו בטכניקת השעווה האבודה, סגסוגות נחושת הדומות לאלו שהתגלו במערת המטמון במדבר יהודה. על בסיס הממצאים האלו הציע פרופסור תום לוי שיש קשר בין מערות מדבר יהודה, ובעיקר מערת נחל משמר, והישובים מסוף זמן תרבות האלה ומרכזי ייצור הנחושת במערכת הניקוז של נחל הבשור ובאר שבע.

הוא מאמץ הצעה של ד"ר אורי דווידוביץ שהמערות עם החפצים מסוף זמן תרבות האלה במדבר יהודה, היו מקומות מקלט של אנשים מנחל הבשור. לפי דעתו לקראת סוף התקופה הכלקוליתית (פרק הזמן האחרון של תרבות האלה), ננטשו יישובי נחל הבשור, ובכלל זה שיקמים, בפתאומיות וללא הסבר מתקבל על הדעת. הנטישה הייתה מתוכננת, החפצים נארזו והפתחים נאטמו, וה"פליטים" פנו למקומות אחרים בארץ, ובמיוחד למדבר יהודה.

לפי שיטתו הנחושת ששימשה ליצירת הכלים הובאה ממכרות פונון בירדן דרך הערבה, והייצור עצמו נעשה בבקעת באר שבע ובמיוחד בשיקמים. עם העזיבה והמעבר למדבר יהודה, החביאו האומנים הקדומים את החפצים והאוצרות שלהם במערות, שהם לרוב במקומות בלתי נגישים. לפי טענתו הדמיון בטכנית היציקה המתקדמת, מראים על קשר בין שני המקומות. העיטורים של קרני איל על החפצים מראים שמי שיצר אותם הייתה אוכלוסיה מקומית שהכיר את היעלים, וכי הם לא יוצרו בחול. במקומות כמו קפריסין או טורקיה, שהיו מרכזי יצור נחושת, אבל ניתן היה לראות שם צבאים או איילים ולא יעלים כמו בנגב ובמדבר יהודה.

בין אם המטמון בנחל משמר הובא ממקדש עין גדי או מאתרי נחל הבשור, או מחו"ל, הימצאותו של מקדש בודד במקום מלא הוד בטבע, מראה את הקשר של אנשי החלק האחרון של תרבות האלה אל הטבע. החפצים שנמצאו במערה מראים על קשר לעולם החי והצומח. כל אלו מאפיינים של תרבות האלה.

אפשר לדמיין את הארץ באותה תקופה כמרחב מקודש גדול אחד בו אין גבולות ואין מלחמות, ולעומת זאת יש מסחר, שיתוף פעולה, ותנועה של אנשים ממקום למקום, במיוחד אל מקומות קדושים בטבע, שם הם נפגשו וקידשו את האלה הגדולה שנתנה להם את מתנות האדמה.

אחת ממתנות האלה הן המתכות שנתפשו כגידולים של הכוכבים בתוך גופה של אימא אדמה. האדמה נתנה לבני אדם את החימר ליצור כדים, הכירה להם את הצמחים שיכולים לשמש אותם למאכל, חיברה אותם עם החיות שמהם ייצרו צמר וחלבו חלב, האדמה נתנה לבני אדם אבנים ליצור כלים ולבנות בתים, וסוג מיוחד של אבנים (חן) שהיו ייצוגים של הכוכבים, ולבסוף היא נתנה לבני האדם את המתכות. אבני החן והמתכות גדלו בתוך הגוף של אימא אדמה.

כבר בתחילת זמן תרבות האלה העריצו בני אדם את הזהב והכסף שנמצאו בצורה טהורה בטבע, וכן ברזל של מטאוריטים שנפלו מהשמיים והשאירו עליהם רושם רב, בנוסף לכך הם קידשו אבן ירוקה מסתורית שהכילה נחושת ולעיתים עשו ממנה תכשיטים. באמצע זמן תרבות האלה למדו בני אדם ליצור נחושת בתהליכים מורכבים של חימום וקרור, האש הקדושה הפכה את העפרות הירוקות לחומר מסוג אחר בעל תכונות מאגיות.

בהתחלה נחושת נתפשה כסוג של קמע, אלא שעם הזמן למדו להשתמש בנחושת גם לכלי עבודה (למרות שהיה הרבה יותר זול ליצור כלים מאבן). ועדיין הקדושה של הנחושת נשמרה, ולכן נמצא אותה במקדשים, ביחד עם המתכות של הכסף והזהב. באופן עקרוני הנחושת סימלה את כוכב וונוס, בעוד והזהב והשמש סימלו את הירח והשמש, על רקע זה צריך להתבונן מחדש באוצר של נחל משמר.

[1] Center, A. Chalcolithic Settlement. "Subterranean Negev Settlement." NATIONAL GEOGRAPHIC RESEARCH (Si EXPLORATION 7 (4) 394 (1991): 413.‏
[2] במקביל לעיבוד הנחושת מפונון בבקעת באר שבע, עובדה נחושת מתמנע באתרים ליד עקבה ויוצאה גם היא למצרים.
[3] אלון, דוד, לוי, תומס א צלמיות כינוריות ופולחן בגילת הכלקוליתית אריאל 1994;, ט"ז (100-101): 166-171, 1994
[4] אוסישקין, ד. (2012). The Chalcolithic Temple At En-Gedi: Fifty Years after Its Excavation/המקדש הכלקוליתי בעין-גדי: במלאות חמישים שנה לחפירתו. Qadmoniot: A Journal for the Antiquities of Eretz-Israel and Bible Lands/קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, (144), 71-78.‏
[5] Price, M. D., Hill, A. C., Rowan, Y. M., & Kersel, M. M. (2016). Gazelles, Liminality, and Chalcolithic Ritual: A Case Study from Marj Rabba, Israel. Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 376(1), 7-27.‏
[6] פרויקט תמנע המחודש http:/archaeology.tau.ac.il.ben Yosef/ctv/
[7] Golden, J., Levy, T. E., & Hauptmann, A. (2001). Recent discoveries concerning Chalcolithic metallurgy at Shiqmim, Israel. Journal of Archaeological Science, 28(9), 951-963.‏