הערים הכנעניות של ישראל

התקופה הכנענית (2050-1550 לפנה”ס) ובמיוחד החלק האחרון שלה, היא תקופת שיא ביישוב והקמת ערים בארץ ישראל. העיר הגדולה והחשובה ביותר בארץ הייתה חצור שהשתרעה על פני קרוב ל900 דונם, ואחריה אשקלון שהשתרעה על פני יותר מ600 דונם. חלק מהערים נבנו על בסיס ערים קדומות שננטשו בסוף זמן תחילת ההיסטוריה, וחלקן במקומות חדשים לגמרי. באופן כללי אנחנו מבחינים בהתעצמות של הישוב בשפלה ודלדול של הישוב בבקעת הירדן ועבר הירדן. ישנם הרבה ישובים קטנים פרוזים, דבר המרמז שלא היו מלחמות, וביחד איתם ערים עם ביצורים אדירים שלא נראו קודם לכן, ואם כך נשאלת השאלה לשם מה נבנו הביצורים הללו?

אחד המאפיינים של הערים הכנעניות החדשות הוא סוללות עפר עצומות מסביב להם, שלפי הארכיאולוגים נועדו לביצורים ועליהם היו חומות (למרות שכמעט שלא נמצאו שרידים לחומות אלו). השדרה של הסוללות הייתה אבן או לבנים, עליהם שפכו אדמה, ולבסוף עטפו את הכל בחלקלקה מאבן או לבנים. ונשאלת השאלה מדוע נבנו ביצורים כה מסיביים? ארץ ישראל – כנען הייתה מוקפת בממלכות שמיות ידידותיות שלא שאפו לכיבושה, במצרים התקיימו ההיקסוס שהיו בני ברית של הכנענים, ובמסופוטמיה היו ממלכות אמוריות חלשות באופן יחסי כגון בבל, מארי וימחד. זה היה זמן של שלום יחסי. לשם מה אם כן הוקמו הסוללות? הייתכן שלצורך מאבק בין הערים עצמן?

הסוללות היו עבודות שחייבו כוח אדם רב, שלפי הארכיאולוגים זה היה זמין וזול, אלא שכלל לא בטוח שזה היה המצב. המחקר מראה שהם נבנו נדבך על גבי נדבך ובכל פעם הוסיפו להם שכבה נוספת עד שהם הגיעו לרוחב עצום. ולפי דעתי זה מרמז שהם לא נבנו רק לצרכי הגנה אלא גם כאמצעי מאגי, תווך המפריד בין עולם התוהו שבחוץ לבין הסדר האלוהי של העיר שבפנים, מודל של הר עולם. בחפירות שנעשו באתר תל אל יהודיה בדלתא של מצרים, התגלתה עיר מהמאה ה18 לפנה”ס (תקופת ההיקסוס) ומסביבה סוללות ענק בסגנון ארץ ישראל – כנען, זה היה זמן שבו לא הייתה סכנה לערים של מצרים והן לא היו מבוצרות, ולכן זאת הוכחה נוספת שתפקיד הסוללות היה מאגי והמסורת כנראה שמתחילה במצרים.

אנחנו יודעים שמקדשים וגם ערים במצרים ובמסופוטמיה נבנו כשיקוף של הקוסמוס לפי תכנית אלוהית והיו מעין Imago Mundi  כפי שמסביר אליאדה. העיר והמקדש היו מקום בריאת עולם המתחדש כל הזמן, כל עיר ובעצם כל מקום מגורים אנושי נתפש כציר עולם, מקום שם הגבעה הראשונית עולה מתוך מי התוהו. ובמקרה כזה צריך היה להבדיל בין הקוסמוס שנמצא בפנים לבין הכאוס שנמצא בחוץ, ולכן יש בכניסה למקדשים מצריים מעין פילונים (Pylon), מבנים דמויי חומות אדירים, שעליהם סצנות של ניצחון הפרעה על יריביו, והם הגנו באופן מאגי על המקדש.

בכל עיר כנענית היה מקדש, וסביר להניח שהכנענים ראו את עירם כמרכז העולם, מקום שקיים בזכות ברכתם של האלים ומקיים אותם, ולכן הם בנו סביב הערים סוללות עפר או חומות אדירות שיהוו אמצעי הגנה מאגי. מסיבה זו הם התכנסו מדי שנה להוסיף על הסוללות ולכן אנחנו מוצאים את השכבות הרבות של ההוספה. מעבר לכך התפישה הדתית המצרית וגם המסופוטמית ראתה את תהליך הבריאה כגבעה הצצה מתוך מי התוהו, גבעה ראשונית שהיא מעין הר עולם, או ציר עולם. והעיר נתפשה בתור כזאת. ההופעה שלה משקפת התגבשות של סדר ראשוני מתוך הכאוס, ומסיבה זו המבנים המקודשים היו פירמידות או זיגוראתים. בכנען אלו היו האבנים שייצגו את האלים, אבל ייתכן שגם הסוללות האדירות היו מעין ייצוג של מעשה הבריאה, הר העולם, ההתגבשות הראשונה של האדמה היציבה מתוך הים הכאוטי. ובהקשר זה כדאי להזכיר שהפילונים (החומות) שהיו הגבול המאגי של המקדש המצרי היוו הגנה מאגית, אבל גם סימלו את ההתגבשות הראשונית. הפילון שיקף את האופק שבין שני הרים שמעברם זורחת ושוקעת השמש. וזה היה סמל לבריאה ולידה מחדש.

פועל יוצא של בניית סוללות העפר העצומות מסביב לערים הכנעניות היה תחילת היווצרות התלים המרשימים המפוזרים בארצנו כיום, הסוללות כמו הגביהו את העיר על סביבותיה, ומשזו חרבה, האדמה והלבנים המתפוררות שממנה הייתה מורכבת נשארו בין הסוללות כוסו, ועליהם נבנתה שכבת עיר חדשה. בין הסוללות נמצאו מבני שער מרשימים שבתוכם יש כמה זוגות של אומנות באופן המאפשר ישיבה בשער (באחד השערים – תל דן, אף נמצא מבנה קשת).

בתוך התאים שבין האומנות ישבו זקני העיר, השופטים ואנשי הציבור, והם נהגו לבחון את מי שנכנס ויוצא, לגבות מיסים ולשפוט (המילה שערורייה נובעת ממנהג זה, כלומר דיברו עליו בשער). הסיבה לשימוש בשערים כמקום ציבורי הייתה אותה חשיבה מאגית שעמדה בבסיס הקמת הסוללות וההבדלה בין הפנים ובין החוץ. הכנענים חשבו ששער כניסה ויציאה מעיר קובע לא רק מי ייכנס אליה פיזית, אלא מה ייכנס אליה אנרגטית, השערים היו מרכיב מרכזי באדריכלות המקודשת של ערים ומקדשים במצרים ומסופוטמיה וכדאי להזכיר בהקשר זה את שער עשתר בבבל שהיה ההתחלה של הדרך הקדושה. את השרידים של אמונה זו אנחנו מוצאים בהתקנת מזוזות בבתים כיום.

בתוך הערים הכנעניות החדשות החלו להופיע מקדשים מסוג חדש הבנויים בצורת בבושקה, חצר המובילה לחדר ביניים המוביל לחדר פנימי שהוא מעין דביר, קודש קודשים, ובתוכו לרוב אבן המייצגת את האלוהות. וזה מעורר סימן שאלה, מכיוון שבשאר העולם – מצרים ומסופוטמיה האלים יוצגו על ידי פסלים. מה היה בה בארץ ישראל שגרם עוד בתקופה הכנענית המוקדמת לאלים להופיע בדמות מופשטת?

המקדשים היו מכמה סוגים, ובלטו ביניהם, תרתי משמע, מקדשי המגדל שבהם היו שני מגדלים משני צדדי הכניסה לאולם האורך שהוביל אל הדביר. המערך הזה מזכיר גם כן את המבנה של הפילונים במקדשי מצרים. אין ספק שהיו השפעות גומלין בין שתי הארצות.  מקדשי המגדל היו בדרך כלל מוקדשים לבעל – כלומר לאלוהיות זכריות והם נפוצו בסוריה. בנוסף אליהם היו מקדשים דומים ללא מגדלים, ומקדשים בצורת מגרון, כמו גם במות פתוחות (חלקן עגולות), ואתרי פולחן מתחת לכיפת השמיים ובהם מצבות.

בנוסף למקדשים נמצאו בחלק מהערים הכנעניות הגדולות (כגון חצור או מגידו) גם ארמונות ששימשו את שליטי העיר. בארמונות נמצאו אולמות קבלת פנים ואירועים ציבוריים, אולמות כס, חצרות, ועוד. הארמונות משולבים בדרך כלל במתחמים של מחסנים ומקדשים. וכדאי להרחיב בנקודה זו לגבי המלכים הכנענים. הם היו מתווכים עבור כוחות הטבע, מקבלי התגלויות, מבצעי הפולחן, כוהנים לאל עליון. המלך משרת של הקהילה, משתתף בפולחן של האלים, הוא בנו או נציגו של האל המתחזק את הצדק החברתי, הוא יושב בחדר הכס ושופט.

הערים הכנעניות היו חלק מרשת בינלאומית של מסחר, ומוצאים בהם סחורות מכל העולם העתיק. בחלקם יש סדנאות מלאכה והן מתמחות בייצור מוצר כזה או אחר. בתקופה הכנענית מתחיל שימוש רב בברונזה במיוחד לכלי נשק, הבדיל הובא מאיראן דרך ממלכת מארי והופץ בעזרת שיירות סחר, יש שימוש מסיבי יותר בזהב, ויבוא של כלי חרס ונחושת מקפריסין, שזה אומר שהייתה ספנות מפותחת.

אחד החידושים של ההתיישבות הכנענית היה הקמת הערים באזור החוף, בדרום הוקמה אשקלון כעיר ענק המתפרשת על פני 600 דונם, אבל היא לא הייתה לבד, כמעט בכל נחל שנשפך אל הים היה נמל, וכך אנחנו מוצאים בקו החוף מצפון לה את אשדוד, יבנה ים, תל פורן, תל גריסה, ומדרום לה את עזה. כנראה שחלק גדול מהקשר של הכנענים עם ההיקסוס במצרים בוצע בדרך הים. בנוסף על כך היה סחר עם איי הים האגאי, התגלו כלי חרס של התרבות המינואית והמיקינית באתרים שונים ברחבי הארץ, ואף קברים של סוחרים מממלכות אלו.

בתקופה הכנענית יש ריבוי של ישוב בצפון מערב הנגב. סמוך לעזה נמצא את תל עג’ול (120 דונם שנחפרו באינטנסיביות), ולאורך נחל הבשור נמצא את תל גמה ותל אל פרעה הדרומי, קצת צפונה משם נמצא את תל הרור (150 דונם – גרר העתיקה) בערוץ נחל גרר, ואת התלים של מילחה, תל חסי, תל נגילה, ועוד. ריכוז כה גדול של ישובים בדרום מראה שמזג האוויר היה כנראה יותר גשום בתקופה זו. ולא במקרה הוא שאברהם הגיע לאזור זה וכרת ברית שלום עם מלך גרר.

גם שפלת יהודה הייתה מרכז של התיישבות. באזור הדרומי שלה נמצא את תל צפית, תל בית מירסים, תל לכיש, תל בית שמש, תל בטש, ועוד. וצפונה מהם את תל גזר, תל אפק, כולם ערים עם סוללות עפר אדירות המקיפות אותם ומבנה כנעני אופייני.

באזור ההר הוקמו המרכזים המקודשים של חברון, ירושלים, גבעון, בית אל ושילה, שהיו כנראה קדושים לכנענים לפני הגעת הישראלים. נדמה כאילו שדרת ההר כולה שרתה בקדושה. בשומרון המשיכה לככב העיר שכם ולא רחוק ממנה תל פרעה הצפוני (תרצה), ומצפון להם תל דותן.

בצפון השרון הוקמה עיר נמל בדור, משם הובילה דרך אל תל גת במקום הכפר ג’ת כיום. מרכז התיישבות זה התחבר עם עמק יזרעאל הסמוך: שם היו הערים תענך, מגידו, תל שמרון (250 דונם), ועוד. בצפון מישור החוף עולה חשיבותה של עכו, מצפון לה יש התיישבות באכשף (תל כיסון) ומוקמת עיר גדולה יחסית בכברי (500 דונם). ישובים נוספים נמצאים בעמק זבולון, ברחבי הגליל התחתון והעליון ובמקומות רבים אחרים בארץ.

העיר הגדולה והחשובה בארץ ישראל בתקופה הכנענית היא, כאמור, חצור, שלה כמה ערי לווין כגון קדש ותל דן. אפשר לומר שהיא בירת התקופה הכנענית, עיר שבה גרים יותר מ20.000 איש, המוזכרת בכתבי מארי ואללח, וברשומות של מצרים. ברמת יששכר התגלה ישוב גדול אחד (תל רכש) וסביבו 14 יישוביי פרזות קטנים, וזה ממחיש את מבנה עיר ממלכה כנענית, שבה העיר נמצאת במרכז והישוב החקלאי פזור סביבה.

הישוב בבקעת הירדן התדלדל אך עדיין יש ישוב ביריחו, תל רחוב, בית שאן, ומסביב לכנרת. אם נתבונן על התפתחות השלבים השונים של התרבויות בארץ בתור גדילה של אורגניזם, כפי שעשינו לגבי מסופוטמיה, הרי שאפשר לראות שהמרכז התרבותי רוחני בזמן תחילת ההיסטוריה הוא בקו הכנרת, שם נמצאת העיר בית ירח שהיא אולי הגדולה ביותר, ובמקביל אליה ממערב במגידו ובתל אסור, ואילו עם תחילת התרבות הכנענית המרכז עובר יותר צפונה, לחצור בעמק החולה, ובמקביל אליה אל כברי ועכו במערב הארץ. קודם לכן בתקופות הפרהיסטוריות המרכז הרוחני תרבותי נמצא ליד ים המלח – יריחו ובמקביל אליה בעין עז’אל ואזור ירושלים. כלומר יש תנועה מהדרום צפונה.

וכאן המקום להרחיב מעט בנושא האדריכלות והגיאוגרפיה המקודשת של ימי קדם: לוביץ הראה כי המקדשים המצריים משקפים את גוף האדם, אבל הם עושים זאת בשני אופנים, יש קו אחד בחצרות ובחדרים של המקדש שמייצג את החלקים האחוריים של האדם: עמוד השדרה, החלק האחורי של המוח והעקב, והוא נקרא קו היציבות, ובו בזמן ובמקביל יש קו אחר במקדש, שהוא על ציר שונה ומשתמש במידות שונות, המייצג את החלקים הקדמיים של האדם: המצח והמוח הקדמי, החזה, ואצבעות כף הרגל, והוא נקרא קו התנועה.

באותו האופן הציורים המצריים מציגים בו בזמן מבט צד של האדם ומבט חזיתי, אפשר לראות לדוגמא אדם עם חזה במבט חזיתי וראש במבט צד. גם המערך של המקדשים במצרים אינו מסודר לפי נקודת התייחסות אחד ומידה אחת, אלא יש בו לפחות שתי נקודות מבט הקיימות בו זמנית.

אם אנחנו רוצים למצוא הקבלות בין מיקום הערים והמקדשים העתיקים בארץ ישראל וגוף האדם, אנחנו צריכים לחפש שתיים או יותר נקודות התייחסות, ולהניח שיש שתיים או יותר רשתות של מיקום ואוריינטציה המתקיימות בו זמנית. וכך, קו אחד של התפתחות נמצא בעמק הירדן, שהוא מעין עמוד שדרה של ישראל ומקביל, אם תרצו, לקו היציבות במקדשים, בעוד שקו אחר של התפתחות נמצא במישור החוף, והוא מקביל, אם תרצו, לקו התנועה. אפשר לדמות את ארץ ישראל לאדם השוכב על הצד ופניו מערבה, ראשו בצפון ורגליו בדרום, האתרים בעמק הירדן הם בחלק האחורי של אותו אדם, ושם עיקר ההופעה של הערים בעת העתיקה, ואילו בחזית ניתן למצוא את המערך של תל אסור, מגידו והכרמל בזמן תחילת ההיסטוריה, המתפתח צפונה למערך של עכו, כברי, נהריה, בתקופה הכנענית.

ירושלים, דרך אגב, היא באזור של הלב, ואילו אשקלון, עזה ואזור נחל הבשור באזור האגן. לשם עובר המרכז האנרגטי בתקופה המצרית כנענית, במקביל מעבר מרכז האנרגיה במצרים לאזור לוקסור, שגם הוא מקביל לאזור האגן, בהקבלה של הארץ לגוף האדם (אבידוס היא מקום הלב). בתקופה הכנענית מצרית המרכז האנרגטי הפיזי נמצא בדרום, ואילו מרכז האנרגיה בעמוד השדרה (בקו היציבות) נמצא בהקבלה בחלק האחורי של הראש, באזור התת מודע, בחצור. זהו נושא מעניין ביותר שכדאי להרחיב עליו בעתיד. אחת המשמעויות שלו היא שהיה מעין תכנון על של מיקום האתרים והמקדשים בארץ, ולכן אנחנו מוצאים מקדשים ללא שיוך לערים במקומות מסוימים, כמו למשל נהריה. מי שקבע את המיקומים היו גוף הכוהנים במקדשים, בתקופה המצרית כנענית אלו היו כנראה מנהיגי המקדשים הגדולים במצרים של אמון בתבאי, פתח בממפיס, ועוד.

חצור העתיקה, אם כל ממלכות.

חצור הייתה העיר הגדולה ביותר בארץ ישראל בתקופה הכנענית שהשתרעה על שטח של 840 דונם (בדומה לעיר העתיקה של ירושלים כיום). כבר בתחילת האלף השני גרו בה קרוב ל20.000 איש. עיר בסדר גודל כזה משתווה לערי מדינה גדולות במסופוטמיה כגון אללח’ או אוגרית, וזה אומר שחצור הייתה חלק ממערך הערים ממלכות המסופוטמיות באלף השני לפנה”ס, ואכן, חצור נזכרת כשווה בין שווים במכתבי תל אל עמרנה. במילים אחרות בארץ ישראל הייתה עיר מדינה שהיה לה תפקיד במרחב. הערים האחרות שמקיפות את עמק החולה: ליש, קדש ואבל היו כנאה גרורות שלה. אין עוד מקום כזה בארץ, מה גם שלאחרונה התל של חצור החל מגלה את צפונותיו.

חצור מתחלקת לעיר תחתונה בשטח גדול של 780 דונם, שרובו לא נחפר עדיין, ועיר עליונה שהיא גבעה בולטת על סביבותיה בשטח 60 מטר, שנחפרה ביסודיות והתגלו בה מבנים מונומנטאליים של מקדשים, מצבות, ארמונות, ועוד, כולל מערכת מים משוכללת. הביקור בגן הלאומי של חצור מתמקד בעיר העליונה, אבל אנחנו נתחיל בתיאור הממצאים בעיר התחתונה דווקא, ואחר כך נטפס למעלה.

העיר התחתונה מוקפת סוללות אדירות מכל צדדיה. הסוללה המערבית היא ברוחב 60 מטר (גובה 15 מטר) והצפונית ברוחב 30 מטר, ולא ברור למה בנו אותם. אין צורך במבנה כה מסיבי לצורך הגנה, מה גם שלא מצאו על הסוללה חומה. החלק הפנימי של חצור – העיר העליונה לא מבוצר, כלומר אין בו חומה פנימית, בניגוד לכל הגיון הגנתי (בדרך כלל בערים מבוצרות יש מבצר פנימי). באופן כללי, חוץ מכמה אירועים יוצאים מהכלל, הרי שבתקופה הכנענית לא היו מלחמות וכיבושים בקנה מידה גדול במרחב של ארץ ישראל. המסקנה המתבקשת היא שבניית הסוללה הייתה לצרכים מאגים, סמליים, כפי שהצעתי קודם לכן. בחפירות שנעשו בסוללה התגלה מקדש קטן של מצבות, וזה מחזק השערה זו.

במקדש המצבות יש עשר מצבות עומדות בשורה – אבני בזלת בגודל של עד חצי מטר, מהוקצעות ומעוגלות בראשם, וזה מזכיר כמובן את עשר האבנים העומדות בשורה בתל גזר, שמתוארכות לאותה תקופה. כנראה שלמספר 10 הייתה משמעות דתית כלשהי, ואולי כבר אז החלו ללמוד בגליל קבלה?! לפני האבנים היה לוח בזלת, אולי למנחות (כמו בגזר), לידם פסל של אדם יושב (אולי כהן) לבוש גלימה ועל חזהו סמל חרמש הירח הפוך. מתחת למצבות התגלו שרידים של מקדש קדום יותר, ביניהם אורתוסטט (אבן בזלת מהוקצעת) דמוי אריה, ראש אלה, צלמיות בזלת ועוד. המצבה המרכזית היא מיוחדת, יש עליה גילוף של שני ידיים מושטות כלפי מעלה בתנוחת תפילה, ומעליהם חצי סהר (שנראה בדיוק כמו זה שעל חזהו של האדם היושב, אבל הפוך) ובתוכו עיגול. חצי הסהר והעיגול מסמלים כנראה את השלב החסר והמלא של הירח והופעה שלהם על חזה האדם היושב מסמלת שהמקום היה קשור איכשהו לפולחן הירח. אפשר אולי להגיד “חצור תישא כפיה אל האלוהים (או אל הירח)”. המקדש המשוחזר נמצא במוזיאון עתיקות חצור הסמוך לתל.

בניגוד למקובל במסופוטמיה או מצרים, הרי שבארץ ישראל – כנען האלוהות יוצגה על ידי מצבות אבן ולא על ידי פסל. בקודש הקודשים של מקדשים כנעניים היו אבנים עומדות שסימלו את האל, אבן שוכבת או רחבה סימלה את האלוהות נשית, אבן צרה וארוכה אלוהות גברית. המקדש הכנעני סימל מקום היוצרות הבריאה, מקום שבו נוצר קוסמוס – סדר, מול התוהו. במקדש התרחשה דרמה מיתית תמידית  של מלחמה בין האלים הטובים שרוצים לאפשר תרבות לבני אדם ובראשם אל, אשרה, בעל, ענת ועשתורת, ובין כוחות התוהו בראשות האלים ים ומות. בתוך המקדשים יש קבוצות של אבנים מיוחדות עומדות, לא גדולות במיוחד, לעיתים בצבעים שונים.

בשטח העיר התחתונה התגלה מקדש גדול שנקרא “מקדש האורתוסטטים”, במקרה זה האורתוסטטים הם לוחות בזלת חלקים המעובדים באיכות גבוהה ושימשו לרצפות ולנדבכים התחתונים של הקירות. קירוי וריצוף באורתוסטטים מאפיין מבנים מונומנטאליים כגון ארמונות או מקדשים בערים הכנעניות הגדולות של צפון סוריה והוא נדיר ביותר. מקדש ההאורתוסטטים מורכב משלושה חלקים בדומה קצת לבית המקדש בירושלים, אורכו 28 מטר, ובתוכו נמצאו ממצאים חשובים כגון פסל אדם יושב בצורת קוביה ללא ראש (בצורה אופיינית לפיסול מצרי), פסל אריה, שולחן מנחה מבזלת עליו מגולף כוכב עם ארבעה קרניים, אגני בזלת, צלמיות, ועוד. מסביב לחדר המרכזי נמצאו שני חדרים קטנים ששימשו לאגירת מוצרי מזון, שמן, ואולי גם אוצרות מקדש (במקדשים עתיקים נהוג היה לאגור כמויות מסוימות של מוצרים חקלאיים). הארכיאולוגים חושבים שהמקדש היה לכבוד אל הסערה אדד, שהכוכב עם הקרניים היה סמלו.

בחצר מקדש האורתוסטטים מצאו דגמי כבד מחרס, כמו אלו ששימשו לקרוא עתידות במקדשים בבליים, על אחד מהם היה כתובת “מלך ישעבד מלך, אויב יקום כנגד הארץ.. עבד ימרוד כנגד אדונו”. הארכיאולוגים חושבים שאלו היו מודלים ללימוד נבואה, וכנראה שבחצור היה בית ספר לנבואה, זה מסביר בצורה אחרת את הופעת הקערות במקדשים. אחת הטכניקות של נבואה מסופוטמית הייתה לשים שמן על מים או להתבונן בהשתקפויות במים, ולכן הקערות הן מאבן בזלת שחורה, המאפשרת השתקפות טובה.

מקדש נוסף התגלה בקצה הצפוני של העיר התחתונה, צמוד לסוללה, זהו מקדש שהתנשא לגובה שניים שלוש קומות מעל רחבה מוגבהת ונקרא לכן “מקדש המגדל”, פינות המקדש (ולא הקירות) כוונו במדויק אל רוחות השמיים (יוצרים מעין X עם הבניין). המקדש בלט על קו הרקיע של חצור ונראה מרחוק לבאים מצפון, בדרך הראשית שחיברה את מסופוטמיה עם מצרים, מפתה לחשוב שאש הודלקה על גגו והוא היה מעין מגדלור. בחצר הפנימית של המקדש התגלו שתי צלמיות נשים, אחת מברונזה והשנייה מכסף, מתכות בימי קדם נקשרו לאנרגיות של כוכבים, הכסף לירח והזהב לשמש, הנחושת (וברונזה) לוונוס. ייתכן כי ההופעה של מתכות שונות במקדשים צריכה ללמד אותנו משהו. לוחית ברונזה מצופה כסף (מעין נס), התגלתה מוחבאת בסמוך למקדש המצבות, על הלוחית היה סימן חצי סהר המוכיח את הקשר של המתכת לירח, הנס נישא כנראה בתהלוכות דתיות והמתכת זימנה את האנרגיה של הירח שבה נעזרו לנבואה, וכדאי להזכיר בהזדמנות זו ששתי ידיים מושטות למעלה היו סמלה של האלה המסופוטמית איננה עשרת.

מדרום לעיר התחתונה נמצאת גבעת האקרופוליס של חצור, שנבנתה מחדש בצורה מפוארת במאה ה14 לפנה”ס, כחלק משדרוג העיר כמרכז מלכותי דתי. במסגרת המהלך הזה נבנו מחדש מקדשים ובניינים ציבוריים בעיר התחתונה ובאקרופוליס. נוכחות האלים נתנה גושפנקה לכוח המלכים ועיצבה מחדש את הנוף העירוני. הקשיים של הזמן הביאו את האנשים לפנות מחדש אל האלים בעידוד השליטים.

בצפון האקרופוליס התגלה מבנה גדול בגבול שבין העיר העליונה לתחתונה ובתוכו פודיום מלכותי מרוצף אבני בזלת ברמה גבוהה (אורתוסטטים). לפי שרון צימרמן[1] המבנה שימש כמקום מעבר המבדיל בין קודש לחול. שער מלכותי ודתי לאזור המקודש, בקירות חדר הפודיום נמצאו אבני “בית אל”, ונישות פולחניות. בקצה הפודיום בסמוך לקיר יש פלטפורמת אבן גדולה מוגבהת (במשקל שני טון) שעליה עמד כיסא מלכות. זה היה חלק מהמשכן המלכותי, מקום שבו קיבלו אורחים חשובים ועל כיסא המלכות ישב המלך או נציג גבוה מטעמו.

על רצפת הפודיום התגלו אגנים ששימשו לסוג כלשהו של טיהור ונסך, שהיה חלק מטקסי המעבר בין העיר התחתונה לאקרופוליס. לפי צימרמן פסלי בזלת של דמויות יושבות (מלכים או אלים) שהתגלו במקדשי חצור, אוחזות ברוב המקרים גביע או כלי אחר שקשור לנוזלים, וזה מראה על החשיבות של הנסך והטיהור. במגידו נמצא ארמון מלכותי שבשער שלו היו נעשים טקסי טיהור ונסך דומים, ומכאן ששערים ומעברים נקשרו בתקופה הכנענית לטיהור בנוזלים (מים).

בלב האקרופוליס יש שחזור של מבנה ענק שלפי ההסברים המקובלים (אמנון בן תור – חופר האתר) היה ארמון המלך, או לפחות אולם טקסים מלכותי. אלא שלאחרונה קמו מערערים על תפישה זו. לפי שרון צוקרמן האקרופוליס רובו ככולו היה אזור מקודש מלכותי, כפי שקיים בערים אחרות בלבנט. ה”ארמון” היה מקדש מלכותי. היא מנמקת זאת בטיעונים הבאים: ראשית דבר המיקום בראש התל מתאים למקדשים, כפי שקיים במגידו. ארמונות בנו בקצה. המבנה המרחבי של עיר שיקף את התפישות החברתיות, פוליטיות והתיאולוגיות של התקופה וזה לא מסתדר עם המיקום של ה”ארמון”. שנית ה”ארמון” בחצור הוא מדויק, סימטרי, מבודד ועומד בפני עצמו, אלו תכונות ארכיטקטוניות של מקדשים מונומנטאליים. שלישית, באולם המרכזי יש נישה שפונה אל הכניסה, ספסל בקיר האחורי, נישות צדדיות קטנות בקירות, כל אלו הם מאפיינים של מקדשים.

בנוסף על כך הארמון – מקדש הוקם על פלטפורמה של מילוי המורכב משרידי מבנה קודם (כנראה מקודש). יש בו שימוש בקורות ארז, אורתוסטטים (אבנים עומדות) של בזלת, שטיחים ומזרונים, קירות מטויחים, מצאו במקום לוחות בכתב יתדות, חפצים יקרים, מודלים מחימר של בתים, פסלים מצריים וכנענים, לוחות שנהב ועצם, כלי נשק טקסיים, תכשיטים, חותמות וכלים. כל אלו הם מאפיינים הן של ארמונות והן של מקדשים, ולכן אי אפשר לקבוע שזה ארמון על סמך הממצאים הללו, כפי שעשה בן תור.

בחלק האחורי של הארמון – מקדש יש חדר שבן תור הסביר אותו כאמבטיה – חדר רחצה, אבל צימרמן חושבת שזה היה מקום של נסכים ובמיוחד של שמן, כפי שקיים במקדשים אחרים בלבנט. שרידי הכדים שנמצאו מעידים על כך. זאת ועוד, חצר הכניסה המוגבהת עם שני העמודים שעולים אליה במדרגות היא מאפיין של מקדשים, בחצר ישנו פודיום – מזבח בציר של הכניסה וזה מאפיין קלאסי של מקדשים, באופן כללי חצרות מקדשים היו מקום הפעילות הדתית העיקרית, וכנראה שעל המזבח – פודיום שנמצא מול הכניסה למקדש – ארמון הקריבו קורבנות ונסכים.

מעניין לציין כי בכניסה לארמון התגלה פסל גדול של אדם (אולי אל), בידיו ספל, והוא נשען על אגן ענק, מעין קדרה הגדולה יותר ממנו. על חזה האדם התגלה סמל של קרניים וסהר הירח, בדיוק כמו הסמלים על פסלי הדמויות האחרות שהתגלו במקדשי חצור. על הקדרה יש עיטור של ספירלה רצה, בדיוק כמו הקדרה שהתגלתה במקדש האורתוסטטים. הדמיון בסמלים והעיטורים הוא הוכחה נוספת לכך שהמקום היה מקדש ולא ארמון. בנוסף על כך, באחד החדרים הצדדים התגלתה קופסה מעץ עם לוחיות מעצם ועליהם דמות האלה המצרית חתחור וסצנות פולחן שלה, והתגלו גם צלמיות נחשים ופרים מברונזה.

צימרמן צודקת בזיהוי שלה של הארמון כמקדש, אבל יש דבר אחד שהיא לא שמה לב אליו. למרות הדגש שלה על האוריינטציה והסימטריה המושלמת של המבנה כמאפיין של מקדשים, היא לא שמה לב שציר הבניין המחבר את הבמה, הפתח והנישה האחורית בקו ישר, מכוון כלפי שקע שבין הר כנען והר דלתון שמצפון לו, שקע שנראה בצורת חצי סהר. צורה זו הייתה מקודשת לאל הירח המסופוטמי סין, והיא מופיעה על הרבה מהפסלים והחפצים שנמצאו בחצור; על חזה פסל האדם היושב שנמצא במקדש המצבות מופיע חצי סהר, על חזה פסל הבזלת עם האגן הגדול שנמצא בכניסה לארמון – מקדש מופיע חצי סהר, על המצבה עם הידיים ופסל האדם היושב שהתגלו במקדש המצבות מופיע חצי סהר, ואפילו בתכשיטים שהתגלו בארמון מופיע חצי סהר.

הצורה של חצי סהר שיוצרות שתי פסגות של הר ביניהם מאפיינת הרים שקודשו בימי קדם, כמו הר מירון, הר המוחרקה, הר כרכום, ועוד. הקדושה של הצורה הזו מתעצמת כשיש כיוון אל שמש השוקעת ביום מיוחד בשנה בין שתי הפסגות, דבר המסמל את החיבור של הזכרי עם הנקבי.

הדבר הבולט ביותר במקדש המלך בחצור הוא שהוא מכוון כלפי שקיעת השמש ביום הקצר בשנה בתוך חצי סהר הנוצר בין שתי פסגות הרים ממערב – הר כנען והר דלתון. על הציר הזה נמצאים גם המגדל הישראלי ובמת הפולחן שלפני המקדש. ייתכן שהאוריינטציה הזו הייתה הסיבה לכך שחצור קודשה עוד בימי קדם, בתקופת תרבות האלה, ובעקבות כך הקימו בה עיר והתיישבות קדומה. תמך לתיאוריה זו ניתן למצוא ביריחו שגם בה יש אוריינטציה אל שקיעת השמש ביום הארוך בשנה מעל הר מיוחד במערב (הקרנטל). יתרה מזאת, באופק המזרחי של חצור יש חצי סער – קער נוסף (קצת פחות בולט) בין שני תלים – הר חוזק והר אביטל ברמת הגולן שדרכו זורחת השמש ביום הארוך בשנה (מעניין לציין שבאופן לא מודע קראו לישוב הסמוך לחצור “איילת השחר”).

הצורה של חצי הסהר מופיעה בהרבה פסלים וחפצים שנמצאו במקדשים בחצור. וניתן להניח שחצור הייתה מקודשת לאל הירח סין, כמו יישובים אחרים בעמק הירדן שהיו תחת השפעה ירחית: יריחו, תל ירח, ועוד. יתרה מזאת, חצור הייתה כנראה חלק מהמערך המקודש הארץ ישראלי והאזורי. אם מתייחסים לארץ ישראל בתור אורגניזם בצורת אדם, תפישה רווחת בימי קדם, הרי שהחלק העליון שבה הוא הראש המתבונן מערבה (מפרץ עכו הוא הפה), וחצור היא במקום שבו נמצאים החלקים האחוריים של המוח שהם תחת השפעה ירחית[2].

מדרום מזרח לארמון – מקדש נמצא אזור של אבנים עומדות – מצבות והוא היה חלק ממתחם מקודש, כמה מהמצבות נמצאו קבורות מתחת לרצפה, ומכאן שהמקום היה קדוש עוד קודם לכן ובנו את המתחם החדש על גבי האתר הישן בכוונה לשמר את הקדושה (ובדומה למתחם המצבות בתל גזר). לא הגיוני לכן שיבנו ארמון סמוך ועל גבי מקום שהיה מקדש בעבר.

במתחם המקודש יש כמה חדרים וחצר שבהם זוגות מצבות, אחת גדולה ואחת קטנה ולפניהם שולחן מנחות. הזוגות קשורות כנראה לייצוג של האל כזכרי ונקבי. בחצר היו מתקנים עגולים לנסך. בשלב מאוחר יותר ייחדו שטח מרובע ובו הניחו עשרות מצבות בגדלים שונים (עד מטר), צבעים וצורות שונות. הארכיאולוגים טוענים שהם מייצגים פקידים שונים, אבל אני בטוח שבדיקה תראה שאלו אבנים שהובאו ממקומות שונים בארץ (ואולי גם בעולם), והנוכחות שלהם במקום היוותה קשר אנרגטי עם המקום שממנו באו (בדיוק כמו שבמקדש גילת הכלקוליתי בנגב היו צלמיות כינור מאבן שהובאה ממקומות שונים ברחבי הנגב).

בסמוך ובצמוד לארמון – מקדש מצד דרום מערב ישנו מקדש מלבני שדומה בצורתו למקדש הגבוה הצמוד לחומה הצפונית. הוא מכוון על אותו ציר של מקדש הארמון – שקיעת השמש ביום הקצר בשנה בחצי העיגול שבין פסגות הר כנען להר דלתון. 20 מטר צפונה ממנו נמצא מקדש מגדל נוסף, מתחת לשער ששת התאים הישראלי. במילים אחרות, בתקופה הכנענית מצרית (תקופת הברונזה המאוחרת 1550-1200 לפנה”ס), ואולי גם קודם לכן, נמצאו על האקרופוליס בחצור שלושה מקדשים סמוכים זה לזה, שניים מהם גבוהים בצורת מגדל, ואחד מבנה ענק ומרשים שהיה כנראה המקדש המרכזי, בנוסף לכך מדרום למקדש זה היה אזור של חדרים וחצרות עם מצבות.

המסקנה המתבקשת היא שבחצור עבדו שלישייה של אלים: אולי אל הירח במקדש המרכזי, אל השמש במגדל המגדל הצמוד אליו, ואל הסערה במגדל המגדל מתחת לשער (וגם במקדש בעיר התחתית). בנוסף על כך היו במקום טקסי נבואה (אולי בזמן ירח מלא), שכללו קריאה בכבד, הנפת ניסים, שימוש במתכות ואבנים. וכן טקסי טהרה שכללו שימשו במים, שמן (ואולי גם אש ואור), והקרבת קורבנות. סביר להניח שבנוסף להיות מרכז שלטוני, חצור הייתה גם מרכז דתי ופולחני אזורי שהגיעו אליו מכל רחבי עמק החולה והגליל, וכי היו ימים מיוחדים בשנה שבהם התקיימו טקסים, כגון טקסי היום הארוך והיום הקצר בשנה, או חגיגות השנה החדשה המסופוטמית.

תל חצור הוא אתר מורשת עולמי (ולא בכדי) וגן לאומי. שטח הגן כולל רק את העיר העליונה – האקרופוליס, שם נמצא הארמון – מקדש, מקדש המגדל הדרומי, אתר המצבות ועוד. כמו גם שרידים מרשימים מאד מהתקופה הישראלית כולל מערכת מים מדהימה. אל מקדש האורתוסטטים, מקדש המגדל ומקדש המצבות, כולם בעיר התחתונה, אי אפשר להגיע, אלא רק בתיאום מראש.

[1] Zuckerman, S. (2010). “The City, Its Gods Will Return There…”: Toward an Alternative Interpretation of Hazor’s Acropolis in the Late Bronze Age. Journal of Near Eastern Studies, 69(2), 163-178.
[2] בקשר לכך ראו את ספרו של לוביץ מקדש אדם, על אדריכלות מקדשים מקודשת במצרים

 

מגידו

לחצו כאן מאמר על מגידו וזמן תחילת ההיסטוריה

תל עכו

בתקופה הכנענית יש התפתחות גדולה של ערי החוף של ארץ ישראל. חלק גדול מהמסחר ותנועת האנשים בין ארץ ישראל – כנען ומצרים היה דרך הים, הספנות השתפרה, הביקוש לסחורות היה גדול, זאת הייתה תקופה של שלום יחסי וקרבה תרבותית, לשונית ואתנית בין ערי המדינה של כנען והתושבים הכנעניים בדלתא, כבר בזמן הממלכה התיכונה, ועוד יותר בתקופת ההיקסוס, שלמעשה הפכו את המרחב של ארץ ישראל וצפון מצרים לישות תרבותית, פוליטית, כלכלית וצבאית אחת.

כמו רבות מערי ארץ ישראל האחרות, עכו היא אחת הערים הקדומות בעולם שתחילתה לוטה בערפל. העיר העתיקה לא הייתה במיקום שלה היום, אלא על תל עכו לגדות נחל הנעמן שזרם באותה תקופה למרגלות התל. הספינות של ימי קדם אהבו לעגון בשפכי נחלים (ולא בים הפתוח), ולכן כמעט בכל שפך נחל בישראל מוקמת עיר עם נמל. עכו הייתה עיר גדולה יחסית (200 דונם) אבל היא נעזבה בסוף זמן תחילת ההיסטוריה.

עם הגעת העמים השמיים לישראל בתחילת האלף השני לפני הספירה, התחלת התקופה הכנענית והתרבות הפיניקית מוקמת בתל עכו עיר מבוצרת עם חומות קיקלופיות שמהווה שער לסחר הפורה עם קפריסין ואיי הים האגאי, אנטוליה, מצרים, ובאופן כללי כל מזרח הים התיכון. באותה תקופה מוקמים סמוך לעכו ערים נוספות כגון אכזיב, נהריה, כברי, תל כיסון, תל בירה ועוד, וביחד מתהווה מרכז עירוני שמתחרה בזה של חצור בצד השני של ארץ ישראל – כנען. כברי הייתה המטרופולין של האזור, עיר גדולה המשתרעת על פני 500 דונם ובה ארמון גדול שהיה כנראה ארמון המושל, ועכו הייתה עיר הנמל ומקום הפעילות המסחרית והתעשייתית.

מקור השם עכו במילה “עד כה”, שנהפכה לעכו. אגדה עברית קדומה מספרת שהים הגדול הציף את העולם, וכשהגיע לחופה של עכו נעצר במקומו, כנאמר באיוב (לח’, יא) “עד פה תבוא ולא תסיף”. עד פה הופך באגדה לעד כה, ומשם לעכו. האגדה קשורה למסורת כנענית על מלחמתם של האלים ענת ובעל באל הים – מות שאיים להציף את היבשה, מלחמה שהוכרעה בתבוסתו של אל הים בעכו, ולכן העיר עכו הייתה מני קדם מרכז פולחן כנעני[1].

המרכז העירוני באזור כברי עכו היה בקשרים הדוקים והושפע מהתרבות המינואית בכרתים ולאחר מכן המיקנית ביוון. בארמון בכברי התגלה פרסקו יחיד מסוגו בארץ בסגנון הארמונות המינואים. הקשר נבע גם מסיבות כלכליות: בתל עכו הייתה תעשייה של עיבוד מתכות ותעשיה של ייצור צבע (בעיקר ארגמן) מחלזונות שנאספו בהרי הגליל או בים.

אין ספק שהבחירה של תל עכו כעיר וההתפתחות שלה בתור נמל קשורה לתנאים הגיאוגרפים ולמבנה הפיזי של המפרץ, זהו המקום היחיד בארץ ישראל שבו יש חצי אי ולו חוף בצד המזרחי, מגן על הכניסה לנמל מפני סערות, נחל נעמן שזרם לרגלי התל היה רחב דיו בכדי שאוניות יוכלו לעגון בו ולהפליג ממנו אל הים הפתוח אל תוך היבשה, גבעת הכורכר שעליה בנויה העיר סיפקה הגנה. אבל כמו בכל דבר בתקופה הכנענית, לבחירתה של עכו כנמל והקמה של עיר במקום היו גם סיבות דתיות רוחניות. העיר ישבה בקצה מפרץ שנוצר על ידי הר כרמל, אחד ההרים המקודשים ביותר בימי קדם, והאוריינטציה שלה כלפיו הוסיפה לקדושתה.

כשעומדים על ראש הכרמל, היכן שמלון דן ותחילתם של הגנים הבהאים, ומסתכלים צפונה ומזרחה כלפי המפרץ. נראה כאילו עמק זבולון ועמק אשר מכילים את הנוף הנשקף מההר, כאילו האנרגיה של ההר מוכלת במישור שכמו עוטף אותו מסביב. באמצעו של מישור זה יושבת העיר עכו, כשהיא מפרידה בין אזור זבולון בדרום, ומישור מערב הגליל (אשר) מצפון. כל אזור החוף הוא כמו אמפיתיאטרון ענק, כשמאחוריו גבעות הגליל הנמוכות, לאחריהם הרי הגליל הגבוהים, ולאחריהם, כמו מתנשא בשורה האחרונה, החרמון, שבחורף מלבין.

נוף קדומים זה נתן השראה לקדושתו של הר הכרמל כאלמנט הזכרי, המרכז את הנוף ושולט בו. ולעומתו המישור המכיל את ההר, שנשקף אל ההר מסביב, שהוא כעין מרכיב קדושה נשי. הר הכרמל כמו מתפרץ לתוך הים (השפלה), זהו המקום היחיד לאורך מישור החוף שבו ההרים מגיעים למים, מיקומו בתחילת המפרץ הגדול והיחיד בארץ ישראל מדגיש את יופיו ומרכזיותו. הכרמל קודש לבעל הכנעני ואילו מישור עכו, ובמיוחד העיר עכו, קודשו לאלה “אשרה”.

אשרה הייתה אלת יורדי הים ועוזריה היו דייגים, ולכן חיוני היה לקבל את ברכתה למקום שבו מקימים עיר נמל. בנהריה הייתה במה לאשרה, ועכו הייתה מרכז פולחן של האשרה. מכאן, אולי, מקור השם “אשר” ביחס לשבט העברי ששלט בחבל ארץ זה[2]. בנוסף לאשרה הייתה עכו מרכז פולחן לאלה ענת, שעזרת לבעל במלחמתו בכוחות הכאוס ים ומות, כפי שתואר קודם לכן.

בחירה של עיר

בימי קדם היו בוחרים מיקום של עיר לפי התחושה שהמקום עורר, התפישה הייתה שישנם מקומות על פני האדמה שיש בהם תחושה מיוחדת, והיא קשורה לנוכחות של האלים. התחושה המיוחדת נתמכה פעמים רבות על ידי גיאוגרפיה מיוחדת ואוריינטציה כלפי הכוכבים בשמיים ונקודות נוף בולטות (הרים) על פני האדמה. אם יש משהו שנמצא בהערכת חסר בחקר של אתרים עתיקים כיום זהו נושא האוריינטציה, טום פרדייז מאוניברסיטת ארקנסו (Tom Paradise) הוכיח, לדוגמא, במחקר מבריק כי כל האתרים החשובים בפטרה (יש יותר מ800) קשורים לזריחת ושקיעת השמש בימים מיוחדים בשנה ולהרים בולטים בסביבה כגון הר אהרון או ג’בל ביארה.

בדיקה מעמיקה של נושא זה מראה כי רוב, אם לא כל, המקומות הקדושים של ימי קדם, החל מתקופת תרבות האלה (התקופה הניאוליתית) ואף קודם לכן, נבחרו מכיוון שיש בהם אוריינטציה כלפי השמיים וכלפי האדמה, ייתכן שזה לא היה התנאי היחיד, אבל בהחלט שהוא היה חשוב, ואם הוא לא היה קיים יצרו אותו על ידי בניית מבנים מלאכותיים כגון מקדשים או אתרים מגליתים.

המיקום של הערים נבחר לפי מיקום של מקדשים, ואלו הוקמו במקומות שנחשבו לקדושים, בכדי שמקום יהיה קדוש הייתה צריכה להיות לו אוריינטציה כפולה, האחת כלפי גרמי השמיים ובמיוחד הזריחה והשקיעה של השמש בימי השוויון, היום הארוך והקצר בשנה, והשנייה כלפי תוואי נוף בולטים על פני האדמה, כגון הרים גבוהים, סלעים בולטים, עמקים וערוצי נחלים.

עיר נתפשה כמרחב מקודש, מקום מושב אלים, וכך, הפרעה אחנתון המחפש מקום להקים את בירתו החדשה (תל אל עמרנה), הולך לו לאורך הנילוס עד שהוא רואה פתח בהרים שדרכו השמש זורחת ביום מיוחד בשנה, מאירה עיקול בנהר הנילוס, וזה האות עבורו שהוא הגיע למקום הנכון, ה”מתאים” להקמת המקדשים והבירה החדשה. באותו האופן השמש זרחה אל תל דן ממדרונות החרמון ביום הארוך בשנה, ושקעה למול חצור בין הפסגות של הר כנען ודלתון ביום הקצר בשנה, העיר עכו הייתה מכוונת כלפי הראש הכרמל, ואזור המקדשים של מגידו היה מכוון אל פסגת המוחרקה, וכן הלאה.

אשקלון

אשקלון הייתה העיר השנייה בגודלה בארץ בתקופה הכנענית לאחר חצור, גודלה היה מעל 600 דונם וגרו בה 15.000 איש. היא הוקפה סוללה אדירה בצורת חצי עיגול מצד היבשה באורך 2.4 ק”מ, שגובהה 15 מטר, ורוחבה 50 מטר, בדומה לסוללות בחצור וערים כנעניות היקסוסיות אחרות (מצד הים היה מתלול גבוה שחלקו טבעי). בתוך הסוללה נמצא שער ומעבר מקומר את תוך העיר, בדומה לשער בתל דן, זאת הופעה ראשונה של שימוש בקשתות בבנייה, וביחד עם הקשת בתל דן מראה על יכולת טכנית ומחשבה אדריכלית מקורית של הכנענים.

העיר הוקמה בתחילת האלף השני לפנה”ס, אבל הגיעה לשיאה עם השתלטות ההיקסוס על צפון מצרים. באותו הזמן אשקלון הייתה בירת הדרום והשער הימי למצרים (בנוסף לעזה). מזג האוויר באותה תקופה היה כנראה קצת יותר טוב ורטוב מאשר כיום, וכל אזור אגן נחל הבשור וצפון הנגב היה מיושב בצפיפות, וזאת הסיבה שאברהם אבינו עשה את דרכו לשם (הוא חתם על ברית עם מלך גרר), אלא ששינויים במזג האוויר הביאו את התושבים הרבים של כנען – ישראל לחפש מקום לקיים בו את עצמם ועדריהם, והם פנו למצרים.

אם באמת ההיקסוס הם כנענים שהתיישבו במצרים, הרי שסביר להניח שחלק גדול מהם הגיע מדרום הארץ. קיומה של עיר כה גדולה באשקלון תומך באפשרות של הגירת מספר גדול של מתיישבים מכנען למצרים. ואכן, הממצא הארכיאולוגי הראה שחרסים מאשקלון נמצאו בבירה של ההיקסוס באווריס מצרים.

מצרים אמנם נטתה כלפי עצמה והמרכזים הרוחניים והפוליטיים החשובים היו בפנים הארץ, אבל מהצד השני הייתה בקשר אינטנסיבי עם ביבלוס בלבנון, ממנה הם ייבאו כמויות גדולות של עצי ארז, ועם התרבות המינואית בכרתים, וכנראה שבקשר אינטנסיבי עם ערי החוף הכנעניות בארץ ישראל ובמיוחד עם אשקלון ועזה, שעמם היה להם גם קשר יבשתי. בניגוד למה שנוטים לחשוב המצרים שלטו בהפלגה בים, וקיימו סחר ימי אינטנסיבי עם ארצות העולם ובמיוחד אלו שסביבם[1].

ארץ ישראל היא ארץ קטנה אבל מגוונת, וכבר בתקופה הכנענית היא התחלק לאזורי השפעה; חצור הייתה בירת מזרח הגליל וקשורה בטבורה לתרבויות מסופוטמיה, אזור מערב הגליל והערים כברי ועכו היו בקשר עם התרבויות היווניות – המינואית והמיקית, וסחרו עם העולם המערבי. ואילו אשקלון והדרום היו תחת השפעה ובקשר עם מצרים.

לפי נדב נאמן[2] באשקלון נמצא מקדש לאל פתה, והחל מזמן השושלת ה19 ההכנסות ממיסים של עיר זו עברו לקופת כוהני מקדש פתח בממפיס (מוף), המשמעות של זה הייתה מעורבות רבה יותר של כוהני מצרים בענייני העיר. אחד הממצאים שנמצא בחפירות הוא של פר קטן מכסף בתוך מבנה מחימר שמייצג מקדש, הפר היה סמלו של האל בעל הכנעני, אך גם סמלו של האל פתח. בעזה היה מקדש לאל אמון וההכנסות העיר עזה, לכיש ותל שרע נמסרו לכוהני מקדש אמון בתבאי.

מצפון לאשקלון נמצא תל אשדוד שיושב החל מתקופת ההיקסוס, והפך לישוב גדול בתקופת הכיבוש המצרית ומקום מושב נציג השלטון. התל נמצא כמה ק”מ מהים, אבל לעיר היה נמל בשפך נחל לכיש הסמוך באתר שנקרא תל מור, באותה תקופה מתרבים הנמלים בחוף הארץ בעיקר בשפכי נחלים. צפונה מאשדוד נמצא תל יבנה, עיר גדולה נוספת בתקופה הכנענית, שגם לה נמל ביבנה ים, לא רחוק משפך נחל שורק.

נוכחות מצרית בארץ ישראל – כנען

הערים שהם מרכזי שלטון מצרי הם בראש ובראשונה עזה שהופכת לשער לארץ ישראל – כנען, בית שאן שאליה סופחו אדמות כתר מצריות בעמק בית שאן, אשקלון, לכיש, גת –פדלה, תל גמה, גזר, מגידו, אפק וירושלים. בנוסף על כך היה מוצב מצרי ביפו, ויש אומרים שהיו שם גם בתי מלאכה לייצור ותיקון מרכבות. גם שאר הערים הכנעניות הגדולות נמצאות בקשר עם המרכז השלטוני במצרים.

ירושלים הכנענית

בכתבי אל עמרנה מופיעים שישה מכתבים מעבדיחבה – שליט ירושלים אל המלך המצרי, וזאת הופעה ראשונה של ירושלים בכתובים, שהם מהתקופה המצרית כנענית (מאה ה14 לפנה”ס). אולם כנראה שירושלים הייתה מיושבת כבר בזמן תרבות האלה (בסיבוב מוצא מצאו ישוב גדול בן 5000 איש מלפני 9000 שנה), וכי הוקמה בה עיר כנענית בתקופה הכנענית, אבל בגלל הבנייה המסיבית במשך אלפי שנים, לא נותר מהתקופות הקדומות כמעט דבר, כך שקשה לנו לדעת בביטחון מה היה אופייה וצורתה של העיר הכנענית.

בתנ”ך מספרים לנו שאברהם נפגש עם מלכיצדק מלך שלם המזוהה עם ירושלים, שהוא הקריב את יצחק בהר המוריה המזוהה עם ירושלים, וכי ירושלים הייתה מיושבת על ידי היבוסים, אחד משבעה עמי כנען. היבוסים היו כנראה קשורים לממלכה גדולה וחשובה שהתקיימה באלף השני לפנה”ס ושמה “מיתני”, תושבי ירושלים היו כנראה ממוצא הודו אירופאי “חורי”, כמו תושבי ממלכת מיתני. “חבת” היא האלה אם של החורים, פירוש שמה הוא “הגבירה של השמיים”, השם של מלך ירושלים – עבדיחבה, משמעו כנראה עבר האלה חבת, ומכאן שבירושלים התגוררו אנשים ממוצא חורי והיא הייתה מקום פולחן של אלת השמיים.

אם היבוסים היו באמת ממוצא חורי (או חיתי), הרי שהם עם הודו אירופאי ולא שמי, ויש להניח שהם הביאו לארץ ישראל – כנען אמונות שונות מהמקומיות (הרוחניות ההודו אירופאית שונה מזו של העמים השמיים), בנוסף על כך זה מסביר את הקשר בין אברהם למלכיצדק מלך ירושלים, שהרי אברהם הגיע לישראל מחרן – מקום מושב החורים.

מלך ירושלים נקרא כנראה באופן מסורתי מלכיצדק, וכך אברהם פוגש את מלכיצדק, וגם יהושע נלחם באדוני צדק מלך ירושלים, שהוא אחד מחמשת המלכים שכרתו ברית ביניהם כנגד הפלישה הישראלית[2]. השם “צדק” קשור כנראה לאל כנעני פיניקי, אלא ששמות אחרים הקשורים לירושלים הם ממקור חורי. השם “ציון” הוא של אל חורי שנקרא ה”מזהיר”, ומכאן שמצודת ציון היא מצודת השמיים הזוהרים. האיש שמכר את אזור בית המקדש לדוד היה ארנונה היבוסי. ארנונה בחורית עתיקה זה “אדון”.  בכתבים מצריים מתוארת ארץ ישראל – כנען כ”ארץ החורים”[3].

משמעות השם ירושלים היא עירו של שלם, האל הכנעני של השקיעה, העולם שאחר המוות, בריאות והגנה. ירו זה עיר ומכאן ירושלים – העיר של שלם. בנוסף ל”שלם” זוהתה ירושלים עם האל הכנעני החשוב והגדול ביותר שנקרא “אל עליון” או “אל”. מלכיצדק מלך שלם הוא כוהן לאל עליון, ומברך את אברהם ביין ולחם לאחר ניצחונו על ארבעת המלכים.

לפי כתבים שנמצאו באוגרית (עיר כנענית בצפון סוריה) אל הלך על שפת הים בבגד תחתון בלבד וצד את תשומת לבם של שתי אלות (או נשים דמויות אלות), עתירת ורחמיי, שילדו לו את שחר ושלם, אלוהי הזריחה והשקיעה, המזרח והמערב, הבוקר והערב. רק לאחר מכן הוא (אל) התמסד ונשא לאישה את אשרה שהולידה לו את שאר האלים. בין השאר היא הולידה תאומים: את עשתר ועשתורת. הם הפכו לתחליף של שחר ושלם. עשתר ועשתורת הפכו לאלוהי הזריחה והשקיעה, אלא שעשתר נעלם (לתוך השקיעה) וכך עשתורת קיבלה את הזיהוי הכפול והופיעה בתור הכוכב וונוס, שהוא הכוכב הבהיר ביותר בשמיים, מופיע פעמים לאחר השקיעה של השמש בחלק התחתון של השמיים בצד מערב, ופעמים לפני הזריחה של השמש בחלק התחתון של השמיים בצד מזרח.

במילים אחרות, ירושלים הייתה בתחילה מקום פולחן לשחר ושלם, ולאחר מכן הפכה להיות מקום פולחן לעשתר ועשתורת, אלא שעשתר היה חדל אישים, וכך ירושלים הפכה להיות מקום פולחן לעשתורת, או במילים אחרות מקום פולחן לאלוהות הנשית שיוצגה על ידי הכוכב וונוס – כוכב הזריחה והשקיעה (יותר מאוחר הגיע למשפחה אל חדש, שהחליף את עשתר והוא האל בעל), וזה מתקשר גם לכינויו של מלך ירושלים החורי עבד האלה חבת.

כך או כך, המיוחד בירושלים זה הצורה הגיאוגרפית שלה, גבעה שנמצאת במכתש בין הרים, מעין עיגול או קערה, וכבר נאמר “ירושלים הרים סביב לה”. אין עוד מקום בעל צורה כזו באזור ההר (חוץ מחברון). אחד מהמאפיינים של מקום קדוש בימי קדם היה צורה של עיגול וקערה, ולכן יש להניח שהקדמונים הקימו שם מקום פולחן קדום[4].

הארכיאולוג גבריאל ברקאי טוען[5] כי שרידים שהתגלו במתחם סנט אטיין מצפון לעיר העתיקה מרמזים כי בירושלים היה מקדש מצרי בתקופה המצרית כנענית. בין אם היה מקדש כזה או לא, הרי שלפני 3000 שנה, מקים שלמה המלך על הר המוריה מקדש מפואר הבנוי לפי מתכונת מקדשי מצרים[6]. אבל על כך בספר הבא..

יפו מקדש הלביאה

יפו היא עיר עתיקה, תחילת הישוב בה עוד בתקופות קדומות, אבל כעיר היא הוקמה לראשונה עם עלייתם לשלטון של ההיקסוס במצרים, זאת הייתה עיר נמל נוספת וחשובה בחוף של ארץ ישראל – כנען שעוזרת לקשר בין שתי הארצות. עם כיבושה של ארץ ישראל – כנען על ידי המצרים ותחילתה של התקופה הכנענית מצרית, הוקם ביפו מתחם שלטוני, ארמון מלכות שבו ישב נציגו של הפרעה בברכתו ובסמכותו, פיקח על הסחר מהנמל, אסף מיסים, תחזק פלוגה של חיילים שהיו מוכנים דרך קבע להתערב בסכסוכים מקומיים וסכנות לסדר הציבורי, וכנראה שגם פיקח על בתי המלאכה שבהם תיקנו ואולי גם ייצרו את המרכבות שהיו כלי המלחמה העיקרי והמכריע של הצבא המצרי.

יפו מופיעה לראשונה בסיפור מופלא מהמאה ה15 לפנה”ס המופיע בפפירוס האריס. הסיפור מספר על כיבוש יפו על ידי גנרל בצבאו של תחותמס השלישי (מאה 15 לפנה”ס) בשם צחותי. הכיבוש נעשה על ידי החדרה בעורמה של 200 חיילים מצרים מוחבאים בכדים לתוך העיר, גרסה מוקדמת של תחבולת סוס העץ של טרויה.

בנוסף להיותה מתחם שלטוני הייתה יפו גם מרכז דתי מצרי. על הגבעה נמצא מקדש (שלצערי כוסה בשנים האחרונות) שנקרא מקדש הלביאה והוקם על ידי אמנחותפ השלישי. פרעה זה הביא את מצרים לשיאה בתחילת המאה ה14 לפנה”ס, הוא קיים מסעות כיבוש מוצלחים לסוריה וקידם את הסחר הימי הבינלאומי[7]. בנוסף לכך הוא קידם את פולחן האלה המצרית סח’מת, ובנה מתחם מקדשים גדול ומופלא לכבודה בלוקסור (שנקרא לימים מתחם האלה מות). במקדש הוצבו קרוב לשש מאות פסלים מרשימים של האלה סח’מת עשויים מגרניט שחורה – דיוריט Diorite)), שסודרו בשורות צפופות – בחזית נמצאו סח’מת יושבות ומאחור סח’מת עומדות. רבים מהפסלים מצאו את דרכם למוזיאונים באירופה, והם מהוויה כיום את האוסף המרשים ביותר (של עשרות פסלים) במוזיאון המצרי בטורינו ובמוזיאון הוותיקן ברומא.

המקדש ביפו נקרא מקדש הלביאה מפני שנמצא בו שלד של ראש לביאה שכנראה שימש בטקסים, ואם כך הדבר הרי שהוא הוקדש לסח’מת שהייתה אלה עם ראש לביאה. במקדש נמצא מזבח לאלה עשתורת ענת. בתקופה הכנענית מצרית זוהו האלות הכנעניות עם אלות מצריות ולהיפך, וכך האלה סח’מת המצרית מופיעה בכנען בתוך עשתורת ענת, ולהיפך.

סמוך למקדש הלביאה נמצא הממצא הפיזי המרשים ביותר מזמנה של יפו המצרית כנענית והוא משקוף שער מימי רעמסס השני, שעליו מצוינים תכונותיו ושמותיו בהירוגליפית. רעמסס הגיע ליפו לאחר קרב קדש (הקרב המכריע בינו לבין החיתים ב1273 לפנה”ס שבעקבותיו נחתם הסכם שלום ביניהם והוחלט על חלוקת אזורי השפעה), וייתכן כי השער הוקם לציין את ניצחונו. צריך לציין בהקשר זה שאחת מהיחידות של צבאו הורכבה מנסיכים ובני אצולה מערי כנען.

תל אפק

ראשיתו של הישוב בתל אפק בזמן תרבות האלה. המעיינות השופעים והמיקום האסטרטגי משכו לכאן בני אדם, עם תחילת ההיסטוריה מוקמת כאן עיר המוקפת חומה, בה התגלו מבני מגורים, ומבנים ציבוריים, כנראה שהיה סוג כלשהו של תכנון עירוני במערך הרחובות וקשרי מסחר עם מצרים, אבל לא הרבה אנחנו יודעים על תקופה זו. אפק מתפתחת לעיר הרבה יותר גדולה (120 דונם) וחשובה בתקופת הכנענית (ברונזה תיכונה), עם בניית הערים האחרות של ארץ ישראל.

העיר אפק יושבת בנקודה אסטרטגית, סמוך למעיינות הירקון, על הדרך הראשית המחברת בין מצרים למסופוטמיה. בימי קדם קשה היה לעבור את הירקון בשיירות, ולכן דרך המלך עברה בגבול ההרים (במקום שבו נמצא כיום כביש שש), וממזרח למעיינות הירקון, בדיוק במקום מעבר צר זה, כשמצד אחד יש ביצות ונחל, ומצד שני מתחילות גבעות השומרון, הוקמה עיר כבר עם תחילת ההיסטוריה ובאופן גדול יותר עם חומה וארמונות בתקופה הכנענית.

אפק הייתה עיר ממלכה, כמו עשרות ערים אחרות בארץ ישראל – כנען, עיר שמונהגת על ידי מלך ושולטת על סביבתה. אלא שלפי נדב נאמן[8] במאה ה13 מתגלה בה שינוי מעורר פליאה, העיר הופכת למרכז ממשל מצרי, כשאת מקום ארמון המלך תופש ארמון המושל. עד אותה תקופה היו מרכזי שלטון מצרי בעזה, יפו ובית שאן, מזמן זה והלאה יש מרכזי שלטון נוספים כגון תל גמה, תל שרוחן ועוד. למעשה המצרים שולטים באופן ישיר על כל מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל, המקדשים הגדולים מקבלים נחלות בארץ ומעורבים בענייניה, אפק היא הגבול הצפוני של אזור שלטון ישיר זה. אבל יש בה משהו מיוחד.

בחפירות שנערכו בבית המושל המצרי באפק התגלו שמונה לוחות חמר כתובים בכתבי יתדות, שני כתובות מצריות ובולה (חותמת עם כתובת) חיתית, על אחד הלוחות התגלה טור של מילים שומריות, כשבמקביל אליו טור של מילים אכדיות, ובמקביל אליו טור של מילים כנעניות. הבדיקה של הלוחות הראתה שהם נוצרו מאדמת חימר מקומית[9].

הלימוד של קריאה וכתיבה במצרים העתיקה (מלאכה שבה עסקו החרטומים) כלל לימוד של השפה השומרית, לימוד של השפה האכדית, ולימוד של השפה המצרית. אכדית שומרי הייתה השפה הבינלאומית (כמו אנגלית כיום), והיה צריך לדעת אותה בנוסף לשפה המקומית.  זה היה מאמץ גדול, במיוחד מכיוון שהמצרים לא היו דוברי שפת אם מסופוטמית. את הלימוד היו עושים במקדשים וכלי עזר היה מילונים כגון הלוח שהתגלה בתל אפק.

המשמעות של גילוי הלוח עם שלוש השפות בתל אפק היא מאד גדולה. זה מראה שהיה במקום בית ספר ללימוד השפה השומרית אכדית, אבל בניגוד לבתי הספר המצריים, בית ספר זה היה מיועד עבור אנשים המדברים את השפה הכנענית. כלומר המצרים הכשירו סופרים כנענים שיהיו חלק מהמנגנון השלטוני, ולכן לימדו אותם לקרוא ולכתוב באכדית שומרית. הלוח שהתגלה היה  כנראה ספר לימוד ותרגול שיוצר במקום.

החיפוש אחר שרוחן

שרוחן הייתה הבירה של ההיקסוס בארץ ישראל – כנען, שמה של העיר מופיע בכתבים המצריים, שם מסופר שלאחר התבוסה של ההיקסוס בדלתא של מצרים וחורבן בירתם במצרים – אווריס, הם מצאו מקלט בשרוחן, ויש להניח שגם בערים אחרות בארץ כנען – ישראל. פרעה יעחמס שהביס אותם במצרים (מייסד השושלת ה18), החליט להיפטר מהצרה שנקראת היקסוס אחת ולתמיד ויצא במסע מלחמה לכנען בכדי לכבוש את בירתם השנייה. הוא צר על שרוחן במשך שלוש שנים, עד שכבשה והרסה. אבל היכן הייתה שרוחן?

לאורך אפיק נחל הבשור בנגב, שלו אחד מאגני הניקוז הגדולים בארץ (3400 ק”מ – פעמיים שטח הגליל כולו), יש שני אתרים שהארכיאולוגים הציעו בתור מיקום אפשרי של שרוחן. האחד הוא תל עג’ול ברצועת עזה, סמוך לפתח הנחל לים, והשני הוא תל אל פארעה שנקרא גם תל שרוחן הנמצא לא רחוק מצאלים. מי שחפר את שני האתרים לראשונה היה אבי הארכיאולוגיה פלינדרס פיטרי, הוא חפר שלושה תלים משמעותיים לאורך נחל הבשור: שרוחן, תל גמה, ותל אל עג’ול.

שטח תל שרוחן הוא 66 דונם, לא הרבה יחסית, והוא מתנשא מעל סביבתו, מצדו האחד מצוקים ומתלולים גבוהים הנופלים עשרות מטרים כלפי נחל הבשור, ומשאר צדדיו חפיר עמוק המפריד בינו לבין המישורים שמסביבו שהם ממש בגבול שבין הארץ הנושבת למדבר, כמה ק”מ מתל שרוחן נמצא קיבוץ צאלים שהוא כבר בתוך המדבר עצמו וכמה ק”מ מהצד השני נמצאים הישובים של חבל אשכול, שהם כבר ארץ נושבת.

היישוב הוקם בתקופה הכנענית (ברונזה תיכונה), מסביב לו יש חומה מלבנים וביצורים מסיביים, לידו נמצא בית קברות עם ממצאים שמקשרים את הנקברים להיקסוס. בתוכו נמצא ארמון ובו חרפושיות מימי סתי השני ורעמסס השלישי (מאה 12 לפנה”ס, מייד לאחר יציאת מצרים), כנראה שבתקופה הכנענית מצרית הייתה כאן מצודה מצרית, הישוב התקיים גם בתקופות מאוחרות יותר. אחד מהארכיאולוגים החשובים של ארץ ישראל – ויליאם פ. אולברייט, היה זה שהציע שהתל הוא מקום שרוחן ההיסטורית. כיום הזיהוי הזה לא מקובל, ורבים מן החוקרים חושבים ששרוחן הייתה דווקא באתר הראשון שאותו פיטרי חפר – תל אל עג’ול.

החפירה בתל אל עג’ול הייתה הגדולה ביותר בשנות ה30, חפירה שכולם השתתפו בה, פיטרי, מרגרט מארי ואחרים. סביב התל (שגודלו 132 דונם) התגלתה סוללת עפר גדולה וביצורים בסגנון ההיקסוס (כמו בערים הכנעניות האחרות), בתוכו ארמון גדול מאד, רחובות ובתים. זאת הייתה כנראה אחת הערים החשובות בתקופה הכנענית היקסוסית. באתר נמצאו תכשיטי זהב וכסף (ביניהם תליונים עם דמות סכמתית של האלה), חותמות, כרתושים עם שם המלכה חתשפסות, הרבה כלי חימר משובחים, כולל כאלו המיובאים מקפריסין. מיקני ומצרים, הרבה מהממצאים נמצאו בשני בתי קברות שבחלקם היו פירים וחדרים עגולים. פיטרי זיהה את תל אל עג’ול עם עזה, אבל בימינו יש מי שחושב שזאת הייתה שרוחן.

כך או כך, פיטרי חפר בם בתל גמה הנמצא בין תל שרוחן לתל אל עג’ול, על גבול רצועת עזה. בתל נבנתה עיר בתקופה הכנענית, שבה נמצא קבר החמור הראשון בארץ (חמורים בויתו קודם לכן ומתו, אך לא נקברו), וזה קשור אולי לפולחן האל סת המצרי, שהיה גם האל של ההיקסוס, החיה של סת הייתה החמור, ויש אומרים שהיו לו אוזני חמור. תל גמה היה מקום מושב מושל מצרי בתקופה הכנענית מצרית, התגלה בו ארמון מושל, חרפושיות של הפרעה מקטיר לאל פתח, ושרידים מצריים רבים אחרים.

הערות

הערות לגבי עכו

[1] האגדה היוונית קושרת את עכו להרקולס. לפי היוונים, המילה עכו מקורה במילה “אקה” מרפא: הרקולס ננשך על ידי נחש הים הידרה וסבל ייסורים קשים, האורקל בדלפי אמר לו לחפש עשב מרפא במזרח, אותו מצא בנחל נעמן, ליד עכו. ולכן נחל הנעמן קודש וכך גם העיר עכו
[2] הסמל של שבט “אשר” שהתיישב במישור עכו היה שיבולים, סמל זה הוא גם הסמל של מזל בתולה וגם של האלה דמר היוונית, בגלל המקדשים החשובים שהיו בעכו, היא הפכה להיות לעיר מקלט.

הערות לגבי אפק

[1] חוקר הארצות הנורבגי תור היירדאל הוכיח שהמצרים יכלו להגיע עם הסירות שלהם עד אמריקה, במסע שהוע ערך ממרוקו לאיים הקריבים עם שחזור ספינה מצרית שנקרע “רע 2″.
[2] נאמן, נ. (1983). ” APHEK” IN THE 13TH CENTURY BC: FROM A CITY-STATE TO AN EGYPTIAN ADMINISTRATIVE CENTER/אפק במאה הי” ג: מעיר-ממלכה למרכז-ממשל מצרי. Cathedra: For the History of Eretz Israel and Its Yishuv/קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, (חוברת 27), 27-32.‏

הערות לגבי ירושלים

[1] Mazar, A. (2011). The Egyptian Garrison Town at Beth-Shean. In Egypt, Canaan and Israel: History, Imperialism, Ideology and Literature (pp. 155-189). Brill.
[2] ארבעה המלכים האחרים היו של לכיש, עגלון -כנראה חרבת בית מירסים, ירמות – ליד בית שמש וחברון.
[3] החורים היו קרובים מבחינה תרבותית ומוצא לחיתים, ברשימת שבעת עמי כנען שאותם צריך להוריש מופיעים היבוסים לאחר החתים ויש שטענו שמדובר באותו העם.
[4] מבחינה אסטרולוגית ירושלים קשורה למזל תאומים ויש גם תיאוריה של רוברט פאול (Robert powell astrogeographia) כי ירושלים קשורה לכוכב ביטלגוס שהוא הזרוע הימנית של הצייד – אוריון.
[5] Barkay, G. (1996). A Late Bronze Age Egyptian Temple in Jerusalem?. Israel Exploration Journal, 23-43.
[6] קראו בספר “מסתרי המקדש והקדושה בירושלים” מאת מחבר ספר זה
[7] הוא הראשון שחיבר את הנילוס בתעלה לים האדום, יוצר מעין גרסה מוקדמת של תעלת סואץ, ומאפשר שיט בין הים האדום לים התיכון
[8] נאמן, נ. (1983). ” APHEK” IN THE 13TH CENTURY BC: FROM A CITY-STATE TO AN EGYPTIAN ADMINISTRATIVE CENTER/ אפק במאה הי” ג: מעיר-ממלכה למרכז-ממשל מצרי. Cathedra: For the History of Eretz Israel and Its Yishuv/קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, (חוברת 27), 27-32.‏
[9] Goren, Y., Na’aman, N., Mommsen, H., & Finkelstein, I. (2006). Provenance study and re-evaluation of the cuneiform documents from the Egyptian residency at Tel Aphek. Ägypten und Levante/Egypt and the Levant, 16, 161-171.