ממקדשים לכנסיות

מאמר זה מתייחס לנצרות הקתולית והמערב אירופאית.
במאה ה-4 לספירה הופכים הרומאים להיות נוצרים ומתחילים לבנות כנסיות. עד אז הנצרות הייתה דת נרדפת ולא היו לה מבנים ציבוריים. הכנסיות הראשונות מאמצות דגמים של בניינים ומקדשים רומאיים. ישנן ארבע צורות בסיסיות שאומצו: הראשונה והחשובה ביותר היא הצורה של הבזיליקה, השנייה היא צורת תיבה (מלבן), השלישית צורת מתומן והרביעית – צורת עיגול (רוטנדה).

המילה "בזיליקה" נובעת מהמילה "בזיל" – מלך. זה היה המבנה הציבורי החשוב ביותר בעיר הרומאית, בו היו התכנסויות אזרחים, פעילות מסחרית ומקום בית המשפט. צורת הבזיליקה הקלאסית הייתה אולם אורך גדול וגבוה ומשני צדדיו אולמות אורך קטנים ונמוכים יותר. אולם האורך הראשי נשען על עמודים בצדדים ומעליהם היה גג מוגבה. צורה זו אפשרה כניסת אור ואוויר פנימה והגבהה של החלל. הבזיליקה שמרה על פרופורציות מסוימות: היחס בין גובה ורוחב האולם הראשי לאולמות הצד היה אחד לשניים. יחס זה מופיע בכל הבניינים של העולם העתיק והוא מבטא הרמוניה.[1] זהו יחס נעים לעין שנתפס כיפה מבחינה קוגניטיבית. מבחינה תיאולוגית הוא ביטא את שלישיית האלים של רומא – יופיטר, יונו ומינרווה – ומבחינה קוסמולוגית היה זה ביטוי לשלושת העולמות, העקרונות שמרכיבים את העולם (שמים, ארץ ושאול, וכן שמש, ירח וכוכבים או ארץ) הפרופורציה של אחד לשניים, או שני שליש ושליש, אומצה בהתלהבות על ידי הנוצרים כמסמלת את השילוש הקדוש, שעומד בבסיס כל הדברים.

הנוצרים הכניסו מעט שינויים בצורת הבזיליקות: באדריכלות הקלאסית היו בצדי הרוחב של הבזיליקה שני אפסיסים (שקערוריות מעוגלות גדולות בקיר) שבהם ישבו שופטים (הכניסה הייתה מצד האורך). אצל הנוצרים נותר רק אפסיס אחד ובו הוצב המזבח שעליו נערכו טקסי האוכריסטיה (התגשמות בשרו ודמו של ישוע דרך היין והלחם).

בבזיליקה נוצרית יש מצדי האפסיס הראשי שני חדרים. זה שמימין נקרא דיאקון ומשמש כחדר מלבושי הכמורה, וזה שמשמאל נקרא פרוטסיס, ומשמש להכנת הלחם והיין. הכמרים עוברים מהדיאקונין אל הפרוטסיס מאחורי האפסיס, ומשם למזבח. מתחת למזבח יש בדרך כלל שריד קדושה (Relic), המונח בתוך קופסה.

הנוצרים, אם כן, מאמצים את מבנה הבזיליקה הרומאית כאחת הצורות הנפוצות של כנסיות, במיוחד כנסיות עירוניות גדולות. צורה זו מאפשרת יצירת חלל גדול, מואר ולא מופרע, לצורך כינוס אנשים, ומרכזת את המאמינים כלפי האפסיס שבצד המזרחי, בו נערך טקס התגשמות האל. כיוון האפסיס כלפי מזרח ביטא את הזיהוי של ישוע עם עקרון האור, דמות השמש. מכיוון שכך, נקבע מדרג של היררכיה במבנה הכנסייה. ככל שמתקרבים אל האפסיס, כך הקדושה הולכת וגוברת. זה הביא להעברת פתח הכניסה לבזיליקה מצד האורך, כפי שהיה אצל הרומאים, אל צד הרוחב שממערב, כך שצריך לעבור את כל אורך האולם במסע מהכניסה אל הקדוּשה.

וכך, האפסיס שהיה במערב הבזיליקה הרומאית מתבטל ובמקומו יש פתח או שלושה פתחים, בצורה המחקה שער ניצחון. בכניסה לבזיליקה מתווספת חצר רבועה עם עמודים מסביב שנקראת נרתקס (Nartex), שם היו מתרכזים במאות ה-4–5 אלה שהצטרפו לדת החדשה ובאו לקבל הדרכה במסתרי הדת. במאה ה-6 פחת זרם המצטרפים, אך הנרתקס נשאר כאלמנט אדריכלי.

שני מבנים רומאיים נוספים שהנוצרים מאמצים כמודל לכנסיות הם המתומן – אוקטגון, והעיגול – רוטנדה. באדריכלות הקלאסית נבנו מקדשים לאלוהויות הנשיות בצורת עיגול ולאלוהויות הגבריות בצורת מצולעים בעלי זוויות ישרות. במקרים רבים המצולע שנבחר היה מתומן. אחת הדוגמאות למקדש עגול קלאסי הוא הפנתיאון ברומא. צורת העיגול אומצה על ידי הנוצרים כתבנית לכנסיות מיוחדות שנקראו רוטנדות, ששימשו לרוב להנצחה. דוגמא לכנסייה כזו מראשית הנצרות היא כנסיית הקבר בירושלים (שבנויה על מודל הפנתֵיאון ברומא). העיגול סימל את השלמות, האלוהות והנצח מצד האחד, ואת מחזוריות החיים, הלידה והמוות מהצד השני.

המתומן הוא צורתן של רבות מהכנסיות הקדומות (לדוגמא קיסריה או כפר נחום). כנראה שמקור התבנית הוא במקדשים הקשורים לדת פולחן השמש האסטרלית שהתפתחה ברומא במאה ה-3 לספירה וההבנות שלה לגבי האדם והעולם. דת זו ראתה את הסדר של הטבע כקשור למספר שבע ואת המספר שמונה כמייצג כוח אלוהי שמעל הטבע. מסיבה זו נבנו מקדשים ליופיטר בצורת מתומנים, צורה המבטאת התערבות שהיא מעל הטבע. המתומן ייצג את יופיטר שמעבר לשמש, ההופעה של הלוגוס האלוהי בעולם.

הנוצרים אימצו את צורת המתומן בהתלהבות. מבחינת הנצרות, המתומן מסמל את התחייה של ישוע ביום השמיני של השבוע הקדוש, את שמונה ברכות "אשרי" שהוא אומר בהר האושר, ובאופן כללי – את הממד העל-טבעי של הופעתו.[2] הרבה מהכנסיות הקדומות, במיוחד בארץ ישראל, נבנו בצורת מתומן. הכנסייה המתומנת החשובה והידועה ביותר באיטליה מהתקופה שלאחר התנצרות האימפריה היא כנסיית סן ויטאלה ברוונה, שנבנתה במאה ה-6 לספירה.

סוג מבנה נוסף המשותף הן למקדשים בעולם העתיק והן לכנסיות הוא המלבן. מקדשים בעולם היווני היו, פעמים רבות, בצורת מלבן מוקף בעמודים שנקרא נאוס (ספינה) ובתוכו פסל של האל. היחס בין אורך ורוחב המלבן היה אחד לשניים. מבחינת הנצרות הספינה היא תיבת נוח, שהיא הכנסייה, בה ניצלים המאמינים מפני שיטפון העולם הזה. הכנסיות שמרו על יחס אחד לשניים כמבטא את השילוש, אבל העמודים שסביב הבניין נעלמו, אף שלא נדיר למצוא באיטליה כנסיות מלבניות ששימרו את החזית הקלאסית.

לבסוף, קתדרלה זו כנסייה המשמשת כמקום מושבו של הבישוף ובנויה בדרך כלל עם מוטיבים של בנייה לגובה. לעתים הקתדרלה בנויה בצורת בזיליקה, ולעתים כצלב שאחת מפאותיו מוארכת יותר ומיועדת לקהל. לעתים קרובות, קתדרלות מבטאות בארכיטקטורה שלהן את מבנה גוף האדם, וכן את ישוע על הצלב. החלק המאורך הוא הגוף, החלק הרחב שנקרא טרנספט הוא הידיים, והחלק שבו נמצא המזבח הוא הראש. התפישׂה של בניין-מקדש כמבטא את גוף האדם היא מורשת מהעולם הקלאסי.

הסגנון הרומנסקי

במאה ה-8 מעביר קרל הגדול את הבירה של האימפריה שלו לאאכן בגרמניה, שהופכת להיות המרכז הרוחני והשלטוני של אירופה. הוא בונה קתדרלה גדולה ומפוארת המייצגת את "עיר האלוהים", שהיא חלק מקומפלקס מבנים מרשים הכולל גם את ארמונו והוא העיר הארצית. ההשראה לקתדרלה היא כנסיית סן ויטאלה ברוונה.

המבנה באאכן הוא מתומן גדול בן כמה קומות, המחובר לארמון המלוכה ואולמות קבלות הפנים. קרל משתמש בקשתות ובטכניקות בנייה רומאיות, אבל בסגנון ייחודי. הקתדרלה באאכן וכנסיית סן ויטאלה ברוונה הן הישגים יחידים ויוצאי דופן, והם היוו את המודל והדוגמא להופעה של סגנון אדריכלות חדש שנקרא "רומנסקי" במאה ה10.

הסגנון הנקרא "רומנסקי" לוקח את שמו משורש המילה "רומא". במידה מסוימת יש בו חזרה לסגנון הבנייה הרומאי, מבחינת השימוש בקשתות עגולות, בנייה בלבנים, קירות עבים וסימטריה, אך אין זהות לסגנון הרומאי הקלאסי. הסגנון ה"רומנסקי" מתאים לרוח התקופה בכך שהוא יוצר מבנים מסיביים שהם מעין מבצרים. בנוסף לכך, מקורות מאוחרים יותר נתנו לסגנון הרומנסקי פרשנות רוחנית דתית, כסגנון המכוון את האדם פנימה, להגוּת ולעולם פנימיים. הקשתות העגולות, החלונות הקטנים והקירות העבים נותנים תחושה של אפלוליות ומסתורין, ואילו הסימטריה מוסיפה רוגע וסדר. הסגנון הרומנסקי התאים לרוח ההגות של המנזרים, שהיו מן המובילים בהתחדשות הבנייה.

אחד מהמאפיינים של הסגנון החדש הוא מסדרון המקיף את האפסיס מצדו החיצון ונקרא "אמבולטוריום", בו נמצא שלל מזבחות משניים וקפלות הקשורים כולם לקדושה. נדמה כאילו אזור המזבח המזרחי מקבל חיים משל עצמו, סדר שלם של קדושים מתבטא בו. הקפלות והמזבחות המשניים מאפשרים לאכסן שרידים מקודשים – עניין מרכזי בימי הביניים.

הקתדרלות והכנסיות הרומנסקיות נבנו, במקרים רבים, כחלק מנתיבי העלייה לרגל שהחלו להתפתח באירופה החל מהמאה ה-10. במסע העלייה לרגל היו מספר תחנות. האדריכלות מבטאת זאת בקשר שבין בניין לסביבתו ובניינים אחרים הקשורים בו. בפיזה, לדוגמא (במתחם שדה הניסים, הכולל את המגדל הנטוי ונחשב לשיא הסגנון הרומנסקי), הקתדרלה היא חלק אחד ממערכת בניינים שלידה, המסמלים את התחנות השונות שבדרך העלייה לרגל. לפניה שוכן בית הטבילה, לידה ניצב המגדל הנטוי המפורסם ולצידה – בית הנזירים. אלא שהעלייה לרגל היא לא רק מסע חיצוני, אלא גם מסע פנימי של הגות והתקרבות אל הקדושה. המסע הרוחני נעזר בהתבודדות ובהתנתקות מהעולם הזה, דבר המשתקף באפלולית והסגירות של החללים שבתוך הבניינים עצמם.

אחד המאפיינים של האדריכלות הרומנסקית הוא חזית מונומנטאלית ובה שני מגדלים ופסלים רבים. החזית מסמלת את הפאר וההדר של הכנסייה והעולם החיצון, אך גם מובילה אל מסתורין והגות פנימיים. הכניסה לתוך הכנסייה היא כמו כניסה לעולם אחר. על כן, חלק גדול מהליטורגיה הכנסייתית הינו תהלוכות המובילות מהחוץ לפנים. מטרתה של החזית הוא להוביל פנימה, אלא שעם הזמן היא מקבלת חיים משל עצמה. החיצוניות המפוארת תופסת מקום מרכזי יותר ויותר ומשתלטת על סגנון הבנייה.

בכנסיות סן ויטאלה ברוונה וקרל הגדול באאכן יש שלוש קומות המבטאות את המִדרג של יסוד רוחני, יסוד ארצי, ועולם האידיאות והאנרגיות הנמצא ביניהם. הנושא של השילוש המדורג הוא בבסיס המחשבה המיסטית הנוצרית (בניגוד לשילוש שווה הכוחות), ומופיע גם באמנות הביזנטית של התקופה, בייחוד בצורת מזרקות שלהן שלוש קומות. העולם נתפש כמכיל שלוש מציאויות בו-זמנית: מציאות ארצית שהיא הקומה התחתונה, מציאות אלוהית שהיא הקומה העליונה – ומציאות ביניים של מלאכים, כוחות ואנרגיות, שהיא קומת הביניים. באדריכלות הרומנסקית נדמה שאין קשר בין הקומה העליונה, שהיא כאילו לא מושגת, לבין הקומה התחתונה. דבר זה משתנה עם המעבר לסגנון הגותי, בו הקומה העליונה כמו מתחברת עם אלה שמתחתיה והאור שנכנס מלמעלה דרך החלונות הצבעוניים הופך לחלק מהבניין, מציף את הכול.

מהרומנסקי לגותי

אירופה המתעוררת לתחייה במאה ה-10 מתחילה לבנות באבן ומאמצת לשם כך כמודל את מה שהיה ידוע ונותר מהתקופה הרומאית, כולל תבניות בנייה של הכנסיות שעדיין עמדו על תילן ובמיוחד סן ויטלה ברוונה ואאכן. כך נוצר הסגנון שנקרא רומנסקי. אלא שעם תחילת מסעי הצלב במאה ה-12 מגלה אירופה את המזרח, על תפארת הבניינים שבו – כנסיית איה סופיה, הכנסיות הביזנטיות והארמניות, ומבני המזרח המוסלמי. כתוצאה מכך מתחיל להתפתח סגנון אדריכלי חדש, המבטא גם מצב נפשי, רוחני ופיזי חדש, הלא הוא הסגנון הגותי.[1]

המפגש עם המזרח המוסלמי, המתקדם יותר מבחינה אינטלקטואלית וגם טכנולוגית, מפיח רוח חדשה במפרשי התרבות האירופאית שנפתחת לעולם. הפילוסופיה היוונית חוזרת דרך בית המדעים בבגדד, וכמוה גם המדעים – רפואה ומתמטיקה. השיטה המספרית העשרונית נלמדת ומאומצת מהערבים (שהביאו אותה מהודו), וכנראה שגם טכניקות וסגנונות בנייה. הכיוון שאליו מסתכלת אירופה מהמאה ה-12 והלאה הוא החוצה, אל העולם, ולא פנימה. הגותיקה מסמלת מעבר מהתרכזות פנימית אל פתיחות לעולם, מ"כניעה לאֵל" אל "דחף אל האֵל"…

אחד המוטיבים המרכזיים של הסגנון הגותי הוא האור והחלונות המאפשרים את כניסתו. החלונות הקטנים שהכניסו אור מועט בסגנון הרומנסקי, מתחלפים בחלונות ענק צבעוניים, שתפקידם להכניס הרבה אור פנימה. החלון הוא לא רק פתח לאור, אלא הופך להיות מקור האור עצמו. הוא לא נחבא בקיר, אלא הוא הקיר עצמו. לחלונות חיים משל עצמם, הם צבעוניים ומורכבים מוויטראז'ים של סיפורי הישועה והדת. האור שנכנס פנימה צבוע בצבעי הבשורה. הוא משתנה במשך עונות השנה ושעות היום, וצובע בחסדו את כל החלל הכנסייתי.

האור בכנסייה משקף את התיאולוגיה והמיסטיקה הנוצרית החדשה, שמתפתחת בקרב חוגים אינטלקטואליים בצרפת ואיטליה, אשר מחדשים את התפישׂות הנאופלטוניות של הוגי דעות נוצריים כגון דיוניסוס המתחזה (האראופגיטי). מי שמוביל את התפישׂה הדתית החדשה הוא סוגריוס, האבוט של סנט דני (Abbot Suger), וברנרד מקלרבו (Bernard of Clairvaux), איש הדת החשוב ביותר במאה ה-12, ביחד עם חוגי בית המלוכה שהתרכזו סביב אלינור מאקוויטניה (Eleanor of Aquitaine)[2] ואנשי כנסייה בכירים, כולל אפיפיורים. הם טענו שמבנה כנסיות צריך לבטא את המדרג של האצלות אנרגיות האל, והציעו לפתח ולטפח סוג כנסיות חדש שיבטא באופן פיזי את הרוחניות המתחדשת.

הפילוסופיה הנוצרית, שהתפתחה החל מהמאה ה-12, לימדה שאפשר להגיע לאלוהים לא רק בכוח האמונה אלא גם בכוח התבונה. אפשר להגיע לאלוהים בעזרת מאמץ מחשבתי מורכב וקפדני, אך גם עדין ורגיש. העדינות, הרגישות והקפדנות באו לידי ביטוי בפסלים, בקישוטים, ובמורכבות המבנה של הקתדרלות הגותיות. המורכבות והעדינות של המבנים שיקפה את המורכבות והנשגבות של המחשבה החדשה, והאור הצבעוני הנכנס ומציף את הכנסייה שיקף את המיסטיקה המתפתחת של אור וחושך.

המחשבה התבונית באה לידי ביטוי בפרופורציות ובהרמוניות החבויות בבניין, ביחסים שבין הגובה לרוחב, בין המגדלים לבניין, וכן בפסלים ובציורים של דמויות המבטאות את החוכמה. בקתדרלה של סיינה, למשל, מופיעות דמויות של פילוסופים ואנשי חוכמה כגון סוקרטס, הרמס טריסמגיסטוס, זנון, וכן דמותה של סופיה – אלת החוכמה.

ה'גותיקה' שואפת לגובה. הקתדרלות מתנשאות לגבהים אדירים של יותר ממאה מטר! (גובה המגדלים). השימוש בקמרונות צולבים אפשר להגביה את תקרת האולמות הפנימיים עד לגבהים בלתי נתפשים של חמישים מטר! בתוך הקתדרלות עצמן היחס שבין הגובה לרוחב מתקרב ל-1:4 וזה מוסיף לתחושת ההתעלות.

הבנייה לגובה מתאפשרת בזכות הקמרונים הצולבים והשימוש בקשתות תמיכה חיצוניות, שמורידות את המשקל מהקירות ומאפשרות בנייה אוורירית. זאת ועוד, חלק גדול מהקירות נהפך לחלונות זכוכית, כך שבמקרים רבים הקירות מהווים רק מסגרת אבן, שלא שוקלת הרבה.

קיום התמיכות החיצוניות, מעין פיגום נצחי, יכול היה לגרוע מיופיו של הבניין, אלא שאנשי ה"גותיקה" הפכו חיסרון זה ליתרון. קשתות התמיכה החיצוניות עוטרו בפסלים ובתגליפים, שהופיעו גם במקומות רבים אחרים בבניין והיוו חלק ממהותו. בחלונות הופיעו סבכות אבן, כך שהמבנה כולו נראה גבוה, מורכב ועדין.

חשוב להדגיש שהתפישׂה מאחורי סוג הבנייה החדש קדמה להתפתחות הבניינים ולא להיפך. מבקר האמנות הנודע ארווין פנופסקי טוען שהמיסטיקה של דיוניסוס המתחזה (האראפגוטי) היא שעומדת בבסיס התבנית של הכנסייה הגותית הראשונה בעולם – סן דני, שנבנתה על ידי האבוט סוגריוס, בתמיכת אליאנור מאקוויטניה וברנרד מקלרבו.

סמליות הקתדרלות

הקתדרלות הגותיות מבטאות בצורה ובפרופורציות את גוף האדם, בדיוק כמו המקדשים של העולם העתיק. לפי התיאולוגיה של פאולוס, מייסד הנצרות, הרי שהכנסייה היא גופו של ישוע. היו אנשים שלקחו את ההסבר הזה צעד נוסף קדימה וחשבו שמבנה הכנסיות עצמו צריך לבטא את גופו של ישוע – ומכאן גם את גוף האדם.

אולם האורך בכניסה לקתדרלה נקרא ספינה (Nave). משני צדדיו יש לעתים אולמות צדדיים, הנקראים ספינות צד (Aisles). הספינה וצדדיה הם הגוף. את האולם הראשי של קתדרלה חוצים אולמות רוחב – טרנספט (Transept), שהם הידיים. אחריהם נמצא מקום המקהלה (Choir) והאפסיס (Apsis) שבו המזבח – זהו הראש, מקום הקדושה.[3]

בנוסף לגוף האדם, הקתדרלות מבטאות את מבנה העולם ואת מעשה הבריאה[4], בדיוק כמו המקדשים של העולם העתיק. המדרג של הופעת אלוהים בעולם הוא ארבעה שלבים, שהם: אלוהות, רוח, נפש וחומר, המקבילים לארבעה מצבי הצבירה של החומר – אנרגיה, גז, נוזל ומוצק. מבחינה הנדסית, ארבעה שלבים אלה הם ארבע צורות גיאומטריות, שהן: נקודה, קו, ריבוע (דו ממדי) ומרובע (תלת ממדי).

ארבע הצורות, שלבים, מופיעים דרך חלוקת החלל והתפקוד של מבנה הכנסייה:

הלחם והיין בטקס האוכריסטיה הם ביטוי של נוכחות האלוהים בדמותו של ישוע בעולם, וצורתם נקודה או עיגול.

המזבח שעליו/דרכו מופיעה האלוהות הוא ביטוי הרוח האלוהית בעולם וצורתו קו ישר. הוא מסמל את ארון הברית.

המקום שבו נמצא המזבח – אזור המקהלה – הוא הנפש שדרכה מופיעה רוח אלוהים בעולם, וצורתו ריבוע. זהו קודש הקודשים שאליו מורשים להיכנס רק הזקנים, בעלי התפקידים והכוהנים.

גוף הכנסייה הוא העולם הפיזי וצורתו מלבנית – מרובעת. בתוכו נמצאים הקהל וקהילת המאמינים, שהיא הופעה של הכנסייה וישוע בעולם.

הדרך שבה אלוהים מתגלה בעולם מופיעה בטקסים הנערכים בכנסייה: האלוהות שהיא נקודה – הלחם והיין – מואצלת דרך קו ישר שהוא המזבח, שעליו מתבצע הטקס (רוח), ומופיעה דרך אזור המקהלה הריבוע – שבו מתבצע הטקס (נפש), ומשם היא עוברת אל האולם שהוא גוף הכנסייה המרובע, בו נמצאת הקהילה שמקבלת את הסקרמנט (גוף).

אגודות האמנים

הקתדרלות הגותיות נבנו במאמץ משותף של כל הקהילה. הם ביטאו את התבססותם ושגשוגם של מרכזים עירוניים חדשים, שהיו מחוץ למערכת הפיאודלית חקלאית. החל מהמאה ה-11 חוזר העיור לאירופה ומתפתח מעמד חדש של בעלי מלאכה ואומנים בערים, שלא כפופים לאדון או לאדמה, אנשים חופשיים שאוהבים לבטא את עצמם בשירה, נגינה, מוזיקה, במשחק ואמנות. הקתדרלות הן ביטוי אמנותי של אנשים אלה, שהשקיעו מזמנם וממרצם והשתתפו במלאכת הבנייה והיצירה.[5] הן חגיגה של אינדיבידואליות, הומור, יצירתיות ועשייה.

הקתדרלות נבנו על פני עשרות ולעתים גם מאות שנים. הבנייה לא הייתה נפרדת ממעשה התכנון ולעתים קדמה לו. האמנים והבונים היו מעורבים בתכנון הבניינים, ורעיונותיהם נבעו מתוך ניסיון מעשי ואמונה. הבנייה הייתה מעשה קולקטיבי של אזרחים חופשיים, גילדות בנאים ואמנים, בשיתוף עם אנשי הכנסייה, שביקשו לבטא את האמונה באבן.

לאגודות הבנאים התלוותה במהלך הדורות הילה מיסטית. בחברה שבה לא הייתה ניידות חברתית וגם פיזית, שבה רוב האנשים חויבו להיות צמודים לאדמה ולאדון, היוו אגודות הבנאים מקרה יוצא דופן. האומנים הורשו לעבור מעיר לעיר ולא היו מחויבים לאדון זה או אחר, ולכן הם נקראו אנשים חופשיים או בנאים חופשיים.

יש הטוענים שגילדות הבנאים של ימי הביניים שמרו על מסורות האדריכלות המקודשת של מצרים ורומא. ידע הקשור לפרופורציות, מספרים, צבעים, צורות, חומרים וקדושה עבר ממצרים, דרך בתי ספר לאדריכלות שהתקיימו בזמן האימפריה הרומית, אל גילדות הבנאים של ימי הביניים, ואלה נתנו לו ביטוי בקתדרלות שאותן בנו. מאוחר יותר יצאו מחוגי גילדות הבנאים אנשים שהקימו את מסדר "הבונים החופשיים", שהתייחס למעשה הבנייה כסמל לעיצוב האישיות באדם, ולתהליך בניית הקתדרלה כסמל לתהליך בנייה של חברה חדשה.

אחד המאפיינים של הסגנון הגותי הוא השעשוע והלימוד שבבנייה, הבאים לידי ביטוי באופי האינדיבידואלי של חלקי הבניין השונים. מגדלים בכניסה לקתדרלה גותית יכולים להיות שונים זה מזה. בכל מקום אפשר למצוא פסלים, מרזבים או שבכות אבן, שהם יצירות אמנות אינדיבידואליות. אחד הדברים המופלאים בקתדרלות הוא פסלי הדמויות הגרוטסקיות – גרגויל. כל אחד מהם הוא תוצר של דמיון מפותח וחוש הומור ללא גבולות. הקתדרלות הן שירה באבן שהיא גם משחק ויופי, עשייה המגלה את עצמה.

האינדיבידואליות והמשחק משתנים עם תחילת הרנסאנס, כשהמדע וההיגיון נכנסים לתמונה ותכנון הבניינים עובר לידי אדריכלים מקצועיים. בזמן בניית הקתדרלה של מילאנו, למשל, מתגלה ויכוח בין אדריכלים שהגיעו מפראג ומצרפת לבין האמנים המקומיים. האדריכלים טוענים שאמנות ללא מדע אינה אמנות, ואילו האיטלקים משיבים כנגדם שהאמנות היא עשייה בפועל. ביקור בקתדרלות המדהימות של איטליה ממחיש יותר מאלף הסברים את הקסם והשמחה הקיימים בגישת האמנים – אשר אבדו עם המעבר לרנסאנס.

מהגותי לרנסאנס

במאה ה-15 מתרחש מעבר מסגנון הבנייה הגותי אל הרנסאנס. האיש שמוביל מהפכה זו הוא ברונלסקי מפירנצה, האדריכל הבולט של התקופה, אך יש גם אחרים כגון אלברטי. שרידי הבניינים של התרבות הקלאסית היו שמורים בתקופתם במצב הרבה יותר טוב מאשר היום. ברונלסקי וחבריו מסתובבים ברחבי איטליה, לומדים את הבניינים הקלאסיים ובמיוחד את הפנתיאון ברומא. מתוך סגנון הבנייה הרומאי הם לומדים על תפישׂה קוסמולוגית, תיאולוגית והומניסטית אחרת לגמרי מזו של תקופתם (למשל, על הסדר היוני והדורי כמבטאים את הזכרי והנקבי, ועל בניינים כמבטאים את גוף האדם), תפישׂה הוליסטית הרואה סדר בעולם וקשר של האדם לסדר זה. ספרים שנופלים לידיהם, כמו למשל "על האדריכלות" של ויטרוביוס, מאירים את עיניהם באשר לתפקידה של האדריכלות כמבטאת את הסדר האלוהי בעולם, ומקומו של האדם כמרכזו של סדר זה.

המילה רנסאנס משמעה "לידה מחדש". היא מבטאת את שאיפת אנשי אותה תקופה לחזור לערכים של העולם הקלאסי, שאותו הם תפשו כאידיאלים. ערכים אלה שמו את האדם במרכז, ובמיוחד את יכולת המחשבה שלו שמבטאת את הלוגוס – השכל האלוהי.

עולם הרנסאנס שאף לחזור לתפישׂות הקלאסיות שלפיהן "האדם הוא מידת כל הדברים" וכן "הכל במידה", שהיו המוטו של תרבויות יוון ורומא. אנשי הרנסאנס היו דתיים, אך לא במובן של כניעוּת לאל, כמו בתקופה הרומנסקית, או שאיפה אל האל כמו בגותיקה, אלא במובן של מציאת שלמות האל באדם, במידות שלו, במעלותיו, ובעיקר באופן הפעלת שכלו.

באימפריה הרומאית נחשבה האדריכלות לבכירה מבין האומנויות. האדריכל נדרש להיות פילוסוף, בעל ידע ושאר רוח. בבנייניו הוא ביטא את האמיתות היקומיות והקיומיות, ועל כן נדרש להכיר אותן ממקור ראשון בטרם יוכל לבטא אותן באבן. ברנסאנס חוזרים לתפישׂה זו. תכנון הקתדרלות מופקד בידי אדריכל שהוא איש חזון ומחשבה, בעל השכלה רחבה ומעלות. האדריכלות שואפת להגיע לתבנית מושלמת שתבטא את חוקי היקום והשכל – לוגוס ששולט בעולם. אלא שרק המצוינים ביותר מסוגלים להגיע לכך, וזאת רק לאחר שמצאו חוקים אלו בעצמם. לאחר מכן יש ביכולתם לתכנן את המבנים המרשימים ביותר, לצייר את הציורים המופלאים ביותר, ולפסל את הפסלים האמיתיים ביותר.

עד לרנסאנס היה התכנון פרי עבודתם של בעלי מלאכה, פועל יוצא של עבודת גילדות האומנים. עתה מפנה האומנות את מקומה לאנשי חזון, שמכוונים אל היצירה המושלמת. מתנתק הקשר שבין הבנאי והמתכנן. אפשר לראות בשינוי זה מעבר מדגש על אומנות, כפי שהיה בימי הביניים, לדגש על אמנות, כפי שקיים מאז הרנסאנס. שינוי זה נעזר בגילוי מחדש של חוקי הפרספקטיבה המאפשרים למתכנן – האדריכל – להעביר לאחרים בצורה ברורה יותר את חזונו.

הרנסאנס מכוון לריאליזם הממוקד באדם – עידן המצוינות האישית מתחיל. אישי המעלה רבי התחומים של התקופה הם דוגמא חיה למעבר מדגש על האלוהים שבעולם אל האלוהי שבאדם. לא כולם מאושרים מכך…

אמנות ואומנות

רסקין ומוריס היו מנביאי האדריכלות המודרנית במאה ה-19. מוריס (William Morris) ייסד את התנועה "Arts and Crafts" והטיף לחזרה לאומנות ולמלאכה של ימי הביניים. הוא רצה להחזיר לבעל המלאכה את גאוותו, וטען כי "אומנות היא ביטוי של חדוות היצירה". האומנות של ימי הביניים התקיימה בתוך גילדות מקצועיות ועם מסורת משפחתית של גאווה בעבודה ורצון לעשות אותה בצורה הטובה ביותר בשביל האומן עצמו, ולא בכדי להצטיין ולהיות טוב יותר מהאחרים, כפי שהתפתח מאוחר יותר ברנסאנס. לפי מוריס, הקלקול של החברה המערבית נובע מנטישת מסורת זו ומן הרצון להצטיין, שהתחיל בתקופת הרנסאנס. הבעיה היא, שלא כל אחד הוא מיכאנג'לו או ליאונרדו דה וינצ'י.

רסקין (John Ruskin) היה הנביא הזועם של התנועה. לאחר טיול מקיף באיטליה, הוא כתב ספר בשם "שבע מנורות הארכיטקטורה", שבו הוא מתאר ארכיטקטורה אידיאלית המבוססת על אתיקה, אסתטיקה ודת.

המנורה הראשונה, אליבא דרסקין, היא הקורבן. כעין הקרבת המלאכה לאלוהות, ובעברית: מלאכת הקודש. המנורה השנייה היא מנורת האמת של מלאכת הכפיים לעומת זיופי המכונה. רק אדם בעל תחושה נכונה, שידיו כידי בעל המלאכה של ימי הביניים, יכול לייצר יצירת אמת, כגון זו שרסקין מטיף לה. חמש המנורות האחרות הן: כוח, יופי, חיים, זיכרון וצייתנות.

לפי רסקין, בימי הביניים, בתקופה הגותית, האדריכלות הייתה מכוונת כלפי האלוהים, ולכן הכנסיות היו ארוכות וצרות – קתדרלות גותיות שהתרוממו לגובה רב, ולא זו בלבד, אלא היו בנויות מעמודים וקמרונות הפונים כלפי מעלה וביניהם חלונות צרים ומאורכים. הכול נטה כלפי האורך ולכיוון מעלה. הד לזה ניתן לראות גם בציורי הדמויות של אותה תקופה. כל הקדושים נעשים פתאום ארוכים מאוד. הקפלים של הבגדים מזכירים את אולמות העמודים – הרבה מאוד קפלים וורטיקאליים, שיוצרים את הקווים המאורכים.

בתקופת הרנסאנס הדגש עבר מהאלוהים אל האדם. האדם הוא במרכז, ולכן הכנסיות קטנות יותר, גבוהות פחות, יותר עגולות, מכוונות כלפי המרכז. הצלב מתכווץ, לא עוד זרוע ארוכה הנמשכת עד אין קץ, שלא ניתן לראות מקצה האחד את הקצה השני של הכנסייה, אלא מספר זרועות קצרות יוצאות ממרכז, שהוא החשוב. המבנה של הכנסיות הוא גם בבואה של גוף האדם, ויש התאמה בין כל חלק של הכנסייה לכל חלק של הגוף האנושי. הכנסיות הן בזיליקות ממורכזות עגולות או אחרות.

המעבר אל האדם הוא חשוב ונכון, אבל כחברה – איבדנו משהו בדרך, והוא הקדשת העבודה והיצירה אל משהו שהוא גדול מאתנו, שאפשר לקרוא לו אלוהים.