רומא – היסטוריה

לפי ורגיליוס, הנסיך הטרויאני איניאס הגיע לאזור רומא בהכוונת הנביאה סיבילה מקומאי והקים את עיר הכוהנים אלבה לונגה. שני ילדים שנולדו משושלתו – בעזרת האל מרס שעיבר את נסיכת העיר, רמוס ורומולוס – הופקרו למותם בביצות הטיבר הסמוך, אך ניצלו וגודלו על ידי זאבה, שהפכה לסמל של רומא. לימים הם גדלו והחליטו לייסד עיר על גדות הנהר, אלא שוויכוח ביניהם הביא להריגת רמוס על ידי רומולוס, שהפך להיות המלך הראשון של רומא.

כך או כך, רומא נוסדה במאה ה-8 לפנה"ס, ולאחר מכן שלטו בה שבעה מלכים אגדיים.

בשנת 509 לפנה"ס מרדו הרומאים במלך האחרון והקימו רפובליקה. השליטים מעתה והלאה היו שני קונסולים שנבחרו על ידי הסנאט וזמן כהונתם הוגבל לשנה. לאזרחים הייתה זכות ערעור – פרובוקאטיו. הרפובליקה הונהגה על ידי בני האצולה הפטריקית, שהיו בסך הכול כחמישים בתי אב, אבל הם היו הקובעים. שאר תושבי רומא – הפלבאים – לא קיבלו זאת ויצאו למאבק שנמשך כמאתיים שנה, עד שבסופו של דבר זכויותיהם הושוו, הם יכלו להיבחר למשרות ציבוריות ונוסד מבנה שלטוני מאוזן יותר.

בסוף המאה ה-4 ותחילת המאה ה-3 לפנה"ס לחמה רומא מספר מלחמות שהסתיימו בכיבוש, סיפוח והטמעה של מרכז ודרום איטליה במדינה הרומאית המתרחבת. בתחילה היו אלה שלוש המלחמות הסאמניטיות (הלוקאנים חברו לסאמניטים), ולאחר מכן מלחמות אפירוס, עם המלך של ממלכת אפירוס ביוון שניסה להשתלט על דרום איטליה וליצור שם ישות יוונית אל מול הכוח העולה של הרומאים. בסוף המלחמות עלתה רומא ככוח שולט בכל איטליה, ואז התחילה סדרה של מלחמות בינלאומיות שהפכו את רומא למעצמה עולמית, השולטת על כל רחבי הים התיכון.

המלחמות הפוניות

היריב העיקרי של הרומאים על השליטה במערב הים התיכון היו הפיניקים, או ליתר דיוק, בני קרתגו, שנקראו על ידי הרומאים "פּוּנים". במאה ה-3 לפנה"ס קרתגו (ליד העיר תוניס כיום) הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם, מרכזה של אימפריה אדירה, שכללה חלקים גדולים מספרד וצפון אפריקה.

המלחמה הפּוּנית הראשונה הוכיחה את עליונותו של חיל הרגלים הרומאי על פני צבא השכירים הקרתגי והפכה את הרומאים לכוח צבאי ימי. היא הסתיימה בכיבוש כל סיציליה והעברת האי לידי רומא, ולמעשה הייתה זו הטריטוריה הכבושה הראשונה מעבר לים. הסכם נחתם בין רומא לקרתגו, אך הרומאים לא כיבדו אותו בהמשך כשהתערבו בסרדיניה. רומא גדלה והתעצמה ותהליך הרומאניזציה של חצי האי האיטלקי נמשך.

מהצד השני קרתגו פיצתה את עצמה על הפסדיה במלחמה באמצעות ייסודן ופיתוחן של מושבות חדשות בספרד, שהתגלתה כמכרה זהב. חמילקרת, שהפסיד במלחמה הפונית הראשונה, החדיר בבניו חניבעל ועזרובעל את השנאה והחשדנות כלפי רומא. הקולוניות בספרד אִפשרו פיתוח צבא גדול של שכירים נאמנים ונוהלו למעשה באופן עצמאי בסגנון מלוכני. אזורי ההשפעה בספרד חולקו בין קרתגו מדרום לנהר האברו לבין רומא ובעלות בריתה מצפון. המלחמה הפונית הראשונה השאירה משקעים של שנאה וחשש בין רומא לקרתגו. משקעים אלה התעצמו על רקע משבר בסרדיניה ובאו לידי ביטוי במצור של חניבעל על העיר סאגונטום, שהביא לפרוץ המלחמה.

חניבעל, המצביא הקרתגי, ידע שלרומאים יש עליונות צבאית עליו בכוח אדם, ולכן הוא בחר באסטרטגיה יוצאת דופן. הוא תכנן לפלוש לאיטליה ובמעשה זה לעורר את עמי איטליה, ובראשם הגאלים, להתנגדות לרומא, לפורר את מערכת הבריתות הרומאית, ולנצח את רומא בעזרת הפורשים מהחסות הרומאית.

לידי חניבעל הגיעו ידיעות על כך שהגאלים היושבים בעמק הפו עוינים את רומא וישמחו למרוד בשלטונה ולהילחם בה. בנוסף לכך, הוא קיווה שעמי איטליה הדרומית ובראשם הסאמניטים, אויביה המושבעים של רומא והערים היווניות, יצטרפו אליו. כמו כן, הוא "בנה" על ברית עם המלכים היווניים של מקדוניה.

האסטרטגיה של חניבעל הייתה לעשות בעזרת צבא נבחר מסע רגלי מספרד, לחצות את איטליה דרך מעברי האלפים, ושם לחבור לגאלים ולנצח את הרומאים. הוא ידע שאין בידיו כלי מצור, ולכן עשה מסע על פני איטליה, כשהוא מנסה למשוך את הצבא הרומאי לקרבות גדולים, ותוך כדי כך החריב את הארץ. לאחר ניצחונותיו על הרומאים ובראשם קרב קאנאי, הוא כרת בריתות עם ערים עצמאיות באיטליה, כגון קפואה ואחרות, מתוך רצון לשבור את הכוח הרומאי ולדלדל את עתודות כוח האדם של רומא.[1]

המלחמה הסתיימה בניצחון רומאי מוחץ, שהייתה לו חשיבות מכרעת בהתפתחות האימפריאליזם הרומאי. בסופה של המלחמה מצאו עצמם הרומאים שולטים על רוב מערב הים התיכון וכמעט על כל הטריטוריות הפוניות, החל מספרד וכלה בצפון אפריקה. בנוסף לכך, כפועל יוצא ממלחמה זו התנהלה המלחמה המקדונית הראשונה וצבא רומאי הופיע בבלקן. רומא החלה להיות כוח משמעותי בעולם ההלני.

המלחמה ותוצאותיה היו כר פורה להתעשרות ולצבירת כוח פוליטי. המלחמה קיבעה את רומא כמעצמה העולמית היחידה, ולמעשה נתנה בידיה אפשרויות בלתי מוגבלות להתפשטות. מול האפשרויות האינסופיות והפיתוי לצבור כוח נחלשו עקרונות הצדק הרומאי, והחוק שמתיר יציאה למלחמה רק במקרה שהיא מלחמת אין ברירה התרוקן מתוכנו. חוגים קפיטליסטיים שדחפו לכיוון של אימפריאליזם התחזקו. בעקבות המלחמה השתלטה רומא באופן סופי על צפון איטליה וכוחם של הגאלים הוכנע.

כיבוש העולם ההלניסטי

לאחר שהשתלטה על מערב הים התיכון, הפנתה רומא את מבטה מזרחה, שם היו ממלכות הלניסטיות. בהתחלה הייתה מדיניותה של רומא כלפי העולם ההלניסטי להניח אותו לנפשו, אלא שדבר זה השתנה בזמן המלחמה הפונית השנייה, כשהייתה סכנה שמקדוניה תחבור לחניבעל, וצבא רומאי נלחם באילירים (עם במערב הבלקן) וניצח אותם.

בקרב הסנאט היה חשש מפני התעצמות במזרח. בנוסף לכך, כנראה שחוגים מסוימים ברומא החלו לפתח שאיפות אימפריאליסטיות מתוך רצון לרווח וליבּוּ את החששות. גורמים אלה הביאו לידי הכרזת מלחמה על מקדוניה בשנת 200 לפנה"ס על ידי הסנאט והקונסולים, מבלי שקיבלו את אישור אסיפת העם. מדיניותה הרשמית של רומא הייתה להציג עצמה כ"משחררת של היוונים" אל מול עריצות המקדונים.

הרומאים פחדו מפני איחוד בין הממלכות ההלניות של הסלאוקים והמקדונים ויצירת כוח הלני שיתחרה בהם, במיוחד לאחר שחניבעל ברח אל הסלאוקים והפך להיות ליועצם. הרומאים חששו מפני פיליפוס מלך מקדוניה, ולאחר מכן מכוחו הגובר של אנטיוכוס השלישי ומיכולתו להשתלט על שטחים באירופה ולאחד תחת דגלו את כל העולם ההלני. יחס הרומאים כלפי העולם ההלני נבע בחלקו מהערצה לעולם זה, בחלקו משיקולים תועלתיים, בחלקו מפחד בגלל אירועי העבר, ובחלקו גם מבורות גדולה בקשר לעולם זה ולמערכת הכוחות שלו.

לאחר שניצחו את המקדונים בסדרה של שלוש מלחמות, יצאו הרומאים למערכה נגד הממלכה הסלאוקית וניצחו גם אותה. בשנת 63 לפנה"ס כובש פופיוס את המזרח התיכון ובכלל זה גם את ארץ ישראל, ובשנת 30 לפנה"ס מסופחת הממלכה התלמית במצרים. הגבול הרומאי נקבע על נהר הפרת וסביב הים התיכון כולו, ורומא הופכת לאימפריה הגדולה ביותר שהעולם ידע. בחלק מהמקומות מוצבים מלכי חסות (כגון הורדוס), ובחלקם מוקם שלטון רומאי ישיר. אלא שאליה וקוץ בה. עד המאה ה-3 ההתפשטות של המדינה הרומאית הייתה אורגנית ולוותה בהטמעה של אוכלוסיות חדשות בתוכה, ביצירת מערכת בריתות המועילה לכל הצדדים ובהאחדה של התרבות והשפה. החל מהמאה ה-3, הרומאים שולטים על טריטוריות גדולות של אנשים שמדברים שפות שונות משלהם, בעלי מנטליות שונה, שלרוב שונאים את הכיבוש הרומאי ואת האכזריות והניצול שנלווים אליו. זאת ועוד, רומא הופכת להיות חברה המבוססת על כוח עבודה זול של עבדים העוסקים בעיקר במכרות ובחקלאות, אך גם בעבודות הבית. מרד העבדים הגדול של ספרטקוס במאה ה-1 לפנה"ס הוא במידה רבה מרד של אוכלוסיות תראקיות (מהבלקן), גאליות וגרמניות באֶלִיטָה הרומאית השולטת. מצב עניינים זה ישתנה בסופו של דבר, אולם הגדילה הלא מרוסנת והמלחמות הבלתי פוסקות מביאות לתסיסה חברתית ולתקופה של תוהו ומלחמות אזרחים, אשר מביאה לסופה של הרפובליקה ולתחילת האימפריה.

הרפובליקה הרומאית

הרפובליקה הייתה רעיון יפה שנשען על ערכי השירות הציבורי וההצטיינות של הרומאים. וכך כותב טום הנדלר בספרו "רוביקון":

"הרומאים לא הכירו בשום הבדל בין הצטיינות מוסרית ובין מוניטין. ככל שהיו יותר משרות היו יותר תחומי אחריות, וככל שהתרבו תחומי האחריות היו יותר הזדמנויות להגיע להישגים ולהכרה. שבח והלל – לכך שאף כל אזרח יותר מכול. לא חוקים, אלא ההכרה שתמיד יש עין צופייה היא שמנעה מיצר התחרות של הרומאי להתדרדר לשאפתנות אנוכית. במאבק על ההצטיינות, למרות היותו מפרך ונטול רחמים, לא היה מקום לרברבנות חסרת רסן. העדפת הכבוד האישי על פני טובת הקהילה כולה נחשבה להתנהגותו של ברברי, או גרוע מכך – של מלך."

אזרחי הרפובליקה חונכו אפוא לרסן את יצר התחרות שבהם למען טובת הכלל ביחסים שבינם לבין עצמם, אולם ביחסיהם עם מדינות אחרות לא עצרו בעדם עכבות מעין אלה. "יותר מכל אומה אחרת ביקשו הרומאים תהילה לעצמם והיו רעבים לשבחים".

הרומאים זיהו את עצמם עם עירם. הם חשבו שרק אם אתה בעל אזרחות, משמע שהנך בן תרבות, שייך לציוויליזציה. "עיר חופשית היא המקום שבו יכול אדם להיות אדם שלם".

"אזרח הגדיר את עצמו על פי החברותא שלו עם אזרחים אחרים, על פי השיתוף בשמחות ובצער, בשאיפות ובפחדים, בחגיגות. כמו מקדש הפעיל בנוכחותו של האל, כך התקדש המארג של העיר על ידי החיים הקיבוציים שעליהם גוננה. לפיכך היה נוף העיר מקודש בעיני אזרחיה, הוא היה עד למסורת שעשתה את אנשיה למה שהם, הוא אִפשר להתוודע אל רוחה של המדינה".

בזכות רוח הרפובליקה וההזדהות עם העיר – מקום הפכו הרומאים למעצמה המשתלטת על חצי האי האיטלקי באמצעות בריתות וכיבושים, ממזגת תחילה את העמים הלטיניים ולאחר מכן את שאר תושבי איטליה בממלכה, ולבסוף מתחילה במסע כיבוש עולמי, ההופך אותה בסופו של דבר לאימפריה.

נוהגים לחלק את קיום הרפובליקה הרומאית לשלושה שלבים:

השלב הראשון – החל מייסוד הרפובליקה ועד ניצחון הפלבאים במאה ה-3 לפנה"ס. זהו שלב ההתגבשות והבנייה של המדינה הרומאית והפיכתה לגורם המוביל באיטליה.

שלב שני – הוא תקופת המלחמות, שנמשכת עד לניסיונות הרפורמה של האחים הגרקכים בסוף המאה ה-2 לפנה"ס. בשלב זה רומא משתלטת על כל איטליה וחלקים גדולים מהים התיכון. דרך שורה של מלחמות אדירות המדינה הרומאית משתנה, הצבא הופך להיות מקצועי, והסנאט הופך להיות הגורם השלטוני הדומיננטי.

השלב השלישי – מתאפיין בהמשך ההתפשטות, אך גם במלחמות אזרחים, מרידות עבדים ואנדרלמוסיה במוסדות השלטון, המביאים לייסוד האימפריה ובראשה קיסר.

המאבקים הפנימיים מתחילים עם האחים הגרקכים (שני פוליטיקאים רפורמטים), הקוראים ליישב את החיילים שחזרו מהמלחמות הפוניות ולתת להם אדמות. אך הם נרצחים וניסיונם לרפורמות נקטע באיבו. כישלון הניסיונות הללו קשור גם באי מתן זכויות מלאות לבעלי הברית האיטלקיים, וזה גורם למלחמה בין בעלי הברית לבין רומא. המורדים טובעים מטבעות ועליהם נראה השור האיטלקי נוגח את הזאב הרומאי. המלחמה התנהלה בתחילת המאה ה-1 לפנה"ס ובסופה קיבלו האיטלקים את מבוקשם – אזרחות רומאית.

לאחר המלחמות עם האיטלקים באו מלחמות אזרחים בתוך רומא עצמה ומרידות עבדים באיטליה.

סוף הרפובליקה

בשנת 87 לפנה"ס עולה הקונסול סולה על רומא עם שישה לגיונות וכובש את העיר. זה קורה ארבעים שנה לפני שיוליוס קיסר נוקט באותה דרך. לאחר כיבוש רומא מתחילה מלחמת אזרחים בין סולה לבין מריוס ואחרים. בזמן מלחמת האזרחים ב-83 לפנה"ס נעזר סולה במפקד צעיר בשם פומפיוס, שלימים הופך להיות הגנרל החשוב ביותר ברומא ואחד מהטיומוורט (השלישייה) שמביאה לסוף הרפובליקה. במהלך המלחמות הוצאו אנשים רבים להורג, רכושם הוחרם והמעמד הסנאטורי נפגע קשות. בסופו של דבר, עם ניצחונו של סולה, משוקם לכאורה מעמד הסנאט, אלא שהסנאט נכשל בשלטונו. בזמן ניסיון הסנאט למשול מתרחש מרד העבדים הגדול. מי שיוצא נגדו הוא קראסוס, שהיה אדם מאוד עשיר וגייס בכספו הפרטי שישה לגיונות. הוא מנצח את ספרטקוס וצולב את השבויים לאורך כל הדרך מקפואה לרומא.

בשנת 70 לפנה"ס נבחרים קראסוס ופומפיוס להיות קונסולים. במילים אחרות, שני אנשים חזקים השתלטו על הסנאט. הצמד הזה הכניס שינויים בבתי המשפט והחזיר סמכויות לטריבונים. הסנאט נאשם בשחיתות שבאה לידי ביטוי בשלטון בפרובינציות. בשנות השבעים עושה פומפיוס סדר במזרח, מנצח את שודדי הים, כובש את אסיה הקטנה ומגיע לסוריה, לארץ ישראל ואף למצרים. הוא מגדיל את הכנסות המדינה פי שתיים, מגדיל את מספר הפרובינציות ועושה בהן סדר. בשנת 62 הוא חוזר לרומא בשיא התהילה שלו. במקביל לכך הסנאט בהובלתו של קיקרו לא מצליח להתגבר על המחלוקות הפנימיות.

וכך, בשנת 60 לפנה"ס נוצר הטריומווירט הראשון. אל פומפיוס וקראוסוס מצטרף גנרל צעיר וכריזמטי ממשפחה מכובדת בשם יוליוס קיסר. על כך אומר פלורוס: "קיסר ביקש לכונן את מעלת הכבוד שלו, קראסוס להגדילה ופומפיוס לשמרה, וכולם באופן שווה, בהיותם תאבי עוצמה, הסכימו בקלות לפגוע במדינה". השלישייה העבירה חוקים אגרריים ליישוב חיילי פומפיוס ומינתה את יוליוס לנציב גאליה. בעקבות זאת הוא החל במסע כיבוש של גאליה שנמשך כמה שנים. זה הפך אותו לפופולרי ברומא, אבל יותר מכך – לבעל עוצמה ושליטה על הצבא האפקטיבי ביותר באימפריה – הלגיונות ששירתו תחת פיקודו. בסופו של דבר השלישייה התפרקה, קראסוס יצא להשיג תהילה במזרח, הסתבך בקרב עם הפרתים ונהרג. קיסר התעמת עם פומפיוס שנתמך על ידי הסנאט, עימות שהסתיים בחציית נהר הרוביקון של חילות קיסר ומלחמת אזרחים, אשר בסיומה הפך יוליוס קיסר לשליט יחיד ברומא, דיקטטור למשך חמש שנים, עד שנרצח בשנת 44 לפנה"ס.

לאחר הרצח עלה לגדולה אוגוסטוס, שהיה בסך הכול נער, אך קיסר ייעד אותו בצוואתו להיות יורשו. הוא הגיע לרומא, הצטרף לסנאט, הקים צבא פרטי ולימים ייסד את הטריומווירט השני ביחד עם אנטוניוס ולפידוס. בתחילה הם נלחמו בברוטוס ובסנאטורים הקושרים במזרח, ולאחר מכן – בינם לבין עצמם. אנטוניוס נמשך למזרח וניהל רומן עם קליאופטרה. כתוצאה מכך הוא נחשד על ידי הרומאים בכך שהוא רוצה להעביר את בירת האימפריה למצרים ולהמליך את הבן של קליאופטרה ושלו.[2] אוגוסטוס זכה לתמיכת אנשי רומא וגבר עליו, מחזיר כלפי חוץ את הכוח לסנאט, אך למעשה שולט כשליט יחיד. זו הייתה תחילתה של תקופת הקיסרות.

הרומאים כשליטים

כיצד שלטו הרומאים על אימפריה כה אדירה? מה הכשיר אותם לכך? איך קרה שעיר אלמונית באיטליה השתלטה על כל ארצות הים התיכון?

התשובה של הרומאים לשאלות אלה הייתה שהם התאימו לשלוט. לכל עם יש תכונות מיוחדות וטובות וכישורים ייחודיים משלו. אצל הפיניקים הייתה זו הספנות, אצל היוונים – האמנות, ואצל הרומאים היה זה השלטון על אחרים. קיימות באופי של הרומאים תכונות מסוימות שעשו אותם מתאימים לשלטון. החשובה שביניהן, למרבה ההפתעה, היא תכונת החירות. הרומאים שנאו מלכים. החירות לא הייתה בשבילם מושג אישי כמו אצל היוונים, אלא קשורה למדינה ולצורת השלטון שבה. הרומאי היה חיה חברתית, בעל מחויבות למדינה ולמסורת האבות. מה שאפיין אותו הייתה המוסריות הנוקשה מצד אחד והמעשיות והגמישות הפרקטית מצד שני. החירות הייתה חירות השלטון והוויכוח, החירות לחוקק חוקים. כל הווייתה של רומא, כבר מתחילתה, הייתה השלטון עצמו, הפוליטיקה השלטונית. החירות הייתה קשורה לאזרחות, נתנה זכויות. חופש האזרח והחופש הפנימי של המדינה היוו היבטים שונים של אותו הדבר.

הרומאים יצרו מכונת שלטון משוכללת: הם הונהגו על ידי שני קונסולים שנבחרו מדי שנה מחדש. תפקיד הקונסול היה תפקיד ביצועי; אלא שהגוף בעל הכוח הממשי היה הסנאט, שהיווה מאגר של חוכמה וניסיון פוליטי, השומר על ערכי המוסר וההתנהגות הנכונה. הרומאים ייסדו מערכת שמסוגלת לגדול כמעט עד בלי סוף ויש בה איזונים נכונים.

בשלטון על אחרים הם נהגו בשיטת "הפרד ומשול" מצד אחד, ו"הכלל את האחר" מהצד השני. הם גרמו למי שרצה בכך להרגיש שייך לאימפריה ולקבל את שלטונם. בתחילת התפשטותם הם ארגנו את איטליה מחדש. לערים שנכבשו הוצעו כמה אפשרויות: הצטרפות כאזרחים, הצטרפות כקולוניה, הצטרפות כמונוקיפיום (אזרחות מוגבלת). לכולם הייתה חובת שירות בצבא והשתתפות במלחמות. שטחי העיר הרומאית השתרעו למעשה על פני איטליה כולה והיו בחלקם אדמות ציבור. בנוסף לזה הוקמו קולוניות של אזרחים רומאים, ושל חיילים ששירתו בצבא הרומאי,  שלרוב היו מונוקופיה – הם זכו לזכויות משפטיות מלאות כולל שלטון עצמי, אך לא היו בעלי זכות בחירה.

בספרו 'על משטר המדינה' כותב קיקרו על המשטר המשולב והממוזג, שהוא סוד גדולתה של רומא. שילוב של מונרכיה – קונסולים, אוליגרכיה – סנאט ודמוקרטיה – אסיפות העם (יש ויכוח בין החוקרים, האם הדמוקרטיה ברומא הייתה אמיתית או שאסיפות העם היו רק חותמת גומי לסנאט). הבסיס השני של השלטון ברומא, שגם עליו כותב קיקרו בחיבור אחר שנקרא "החוקים", היה החוק. קיקרו כותב על תוקפם האלוהי של החוקים, מהות הצדק, סמכויות הפקידים ועוד. הרומאים היו טובים בשני דברים – בשלטון ובחוק – ואת זה הם הורישו לעולם.

מעבר למוסדות שלטון מוצלחים, סוד כוחה של רומא נבע מעקשנות ודבקות במטרה. לרומאים היה אופי תוקפני, מלחמתי. הם נחשבו על ידי העמים האחרים לזאבים. כל קיץ הם יצאו למלחמה, ואם לא הייתה אחת, הם ייצרו אותה, בתירוץ של מלחמת צדק, כי לפי החוק מותר היה לצאת רק למלחמות צדק. הרומאים פיתחו את האופי הלוחמני שלהם כתוצאה מהצורך להגן על עצמם, וכפועל יוצא של המלחמות שלהם עם עמים אחרים, אך עם הזמן זה הפך אצלם להרגל. המלחמות גם הפכו, עם הזמן, לכלי חשוב ביותר לעשיית כסף, לצבירת רווחים, ולהתקדמות אנשי הצבא מבחינת המעמד הציבורי.

כותב ורגיליוס (על ההבדל בין היוונים לרומאים): "רוח חיה בארד ייפחו אחרים – אאמינה. פסל דומם יחיו – יעצבו את פניהו בגבס. אף ינאמו במשפט – יחקרו את אותות השמיים. אורח הירח, מרוץ כוכבים. אך אתה – זו דרכך. רש לאומים רומאי! השלטון בידך – זכרהו! זאת התורה לך, שלום ישכינו חוקיך בארץ. חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך."[3]

האימפריאליזם האנושי

תופעת האימפריאליזם היא תופעה אנושית מעניינת. היא נובעת בחלקה מסיבות כלכליות או ביטחוניות, אך ברובה מקורה בפסיכולוגיה אנושית של רעב ושל רצון להשיג עוד ועוד עוד, בתחושת הכוח הנובעת מהצלחה ומכיבוש יעד, ובהתמכרות לתחושה הזאת. הרומאים כבשו עוד ועוד טריטוריות – הם יצאו כל קיץ למסעות מלחמה, פשוט כי זה סיפק להם אדרנלין. הם נהנו מעצם הכיבוש, השלטון, הרחבת העצמי. הביטוי החשוב ביותר של התופעה הפסיכולוגית של האימפריאליזם הוא הרחבת העצמי. לא תמיד זה עצמי רע או מנצל, אבל תמיד זה עצמי המרחיב עצמו על פני סביבתו.

המילה אימפריאליזם נגזרת מהמילה הלטינית העתיקה – אימפריום. הסוציולוג יוזף שומפטר (Joseph Alois Schumpeter) הגדיר אימפריאליזם כ"נטייה חסרת מטרה של מדינה להתפשטות ללא גבול". הדוגמא הראשונה הקלאסית לאימפריאליזם חסר מטרה כזה שתועד והתייחסו אליו בתור שכזה היה האימפריה של אתונה. כמובן שגם האימפריה הפרסית ואחרות חטאו בכך.

שורשי האימפריאליזם הרומאי הוא במלחמה הפונית השנייה, עת הרומאים השתלטו על שטחים גדולים שהיו בשליטת קרתגו עד אותו זמן. כיבוש זה קטע את ההתקדמות ההדרגתית והאורגנית של התפתחות המדינה הרומאית, שכללה הטמעת השטחים והערים שהם כבשו במערך בריתות הדדי, תוך מתן זכויות חלקיות או מלאות לתושבים. עד למלחמה הפונית השנייה עברו האזורים שבשליטת רומא תהליך הדרגתי של רומאניזציה מרצון.

לאחר כיבוש השטחים החדשים יכלו הרומאים להתרכז בהטמעת השטח הפוני, שכלל את צפון אפריקה וספרד, כחלק מאזור השלטון שלהם. לא היה כוח שיאיים על מעמדם – הם היו הכוח החזק בעולם. בסיסיהם היו באיטליה ובסיציליה, שם הערים והשבטים כבר הפכו לחלק ממערך המדינה, והם יכלו לעשות את אותו התהליך בצפון אפריקה, גאליה וספרד. אלא שבעקבות אינטרסים פוליטיים וכלכליים הפנו הרומאים מהר מאוד את מבטם מזרחה, אל הממלכות ההלניות החלשות ובראשן הממלכות המקדונית והסלאוקית. הם התערבו בקרבות בבלקן, השתלטו על האילירים, ומכאן קצרה הייתה הדרך להשתלטות על כל העולם ההלני, דבר שהביא אותם לשלוט על כל העולם העתיק, וחשוב מכך – על כל הים התיכון, שהפך להיות "ים רומאי".

הכיבושים הפכו את רומא לאימפריה שכמותה לא ידע העולם. הם הביאו את הרומאים למגע עם עולם תרבותי מפותח משלהם – העולם ההלני – ובסופו של דבר הביאו לחורבנם. יש הרואים בפנייה של הרומאים מזרחה ובהשתלטות על הממלכות ההלניות את נקודת האיזון שממנה התחיל האימפריאליזם ככוח בפני עצמו, שלא מסוגל לרסן את עצמו – ולמעשה, משתלט על הרומאים שהופכים להיות לו לעבד נרצע. במקום שהשלטון ישרת אותם. הם נהיים מכורים לכיבושים, למלחמות, לכוח ולכסף, וזונחים את הערכים הרומאים המסורתיים. יש היסטוריונים הטוענים שאם הרומאים היו מתרכזים במערב, ובמקביל לכך, התהליכים של ההלניזציה היו מבשילים במזרח – הרי שהעולם היה היום ברמה תרבותית הרבה יותר מפותחת מבחינת חברה אנושית, תרבות ודת.

אסטרטגיה של האימפריה הרומאית

לפי טקיטוס (היסטוריון רומאי), אוגוסטוס יעץ לפני מותו שלא להרחיב את גבולות האימפריה. עיקרי מדיניות זו אימצו הקיסרים במאה השנייה לספירה. אך האם הייתה אסטרטגיה רבתי לאימפריה? ההיסטוריון אדוארד לוטוואק (Edward Luttwak) טוען שהייתה, והוא מפרט אותה בספרו "האסטרטגיה[4] רבתי של האימפריה הרומאית מן המאה הראשונה עד המאה השלישית לספירה".

לוטוואק מדבר על "כפיפותם המוחלטת של הקדימויות הטקטיות, האידיאלים הצבאיים והיצרים המלחמתיים ליעדים פוליטיים", וטוען שהיו שלוש אסטרטגיות-על של האימפריה הרומאית בתקופה האמורה:

האסטרטגיה הראשונה נמשכה מתקופת אוגוסטוס ועד תקופת נירון: במסגרתה לא הוגדרו הגבולות בבירור ולא בוצרו. כוחות הצבא הוצבו בנקודות אסטרטגיות בפרובינקיות, קרוב לצמתי דרכים, ויכלו לפעול הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. הגבול נשמר על ידי ממלכות ושבטים קליינטים (בני חסות). איומים חזקים יותר טופלו על ידי הכוחות הניידים הרומאים. הקולוניות עזרו בביסוס השליטה הרומאית. האסטרטגיה כוונה לביסוס השליטה הרומאית באימפריה.

האסטרטגיה השנייה התחילה על ידי אספסיאנוס והתקיימה עד זמן השושלת הסוורית (סוף המאה ה-1 עד תחילת המאה ה-3 לספירה).[5] הגבולות נקבעו באופן ברור והוקמו ביצורים. יחידות צבא של חיל העזר איישו את הביצורים לאורך הגבול. הממלכות הקליינטיות הפכו לפרובינציות. איומים בסדר גודל רציני טופלו על ידי כוחות הלם ניידים שמוקמו בעורף, ולצורך כך הוגדל חיל הפרשים ושופרו הדרכים. הגישה הייתה התקפית, לתקוף את האויב בטריטוריה שלו. מוצבי הגבול היו בסיסים להתקפה. מטרתה של שיטה זו הייתה לשמור על שלמות, יציבות, שלווה, שגשוג וביטחון האימפריה.

האסטרטגיה השלישית הייתה הגנתית במהותה ומטרתה שימור האימפריה אל מול איומים מבחוץ והישרדותה, והיא החלה במאה ה-3 לספירה ונמשכה עד לנפילת רומא במאה ה-5.

זאת הכלכלה טמבל

רומא הייתה אימפריה של כשבעים מיליון איש עם ערים גדולות של מעל מיליון איש, שבהן שולטת כלכלת כסף. המבנה השבטי כפרי השתנה ובחלק מהמקרים נעלם. באיטליה עצמה כמעט שלא גידלו חיטה – את התצרוכת היו מייבאים ממצרים, צפון אפריקה והבלקן, מקומות שבהם היו אחוזות עבדים גדולות והיה זול יותר לייצר בהן מזון. רומא היא אחת מחברות העבדים הגדולות בהיסטוריה. ההון והאדמות רוכזו בידי מעטים.

הרומאים לא התלהבו משיטות ייצור תעשייתיות, ולמרות זאת, בחלק מהתחומים החל ייצור כזה. בחוות גדולות ליד הערים ייצרו רעפים ולבנים. בערים ובכפרים היו מפעלים לייצור כלי חרס, זכוכית ובגדים. למוצרי מותרות כגון זפת, תבלינים, בשמים ויין היה ביקוש רב, וזה הביא למונופולים. כך היה גם בתחום המתכות והכרייה.

הרמה הטכנולוגית וקשיי התנועה מנעו ייצור בשיטת הסרט הנע. תרמה לכך הגישה הכללית של אדישות להמצאות ולחידושים מכאניים. ברומא היו תנאים שכביכול התאימו ליצירת בתי חרושת, אבל זה לא קרה. לדוגמא: טחנת המים לטחינת קמח הייתה קיימת כבר במאה הראשונה, ולמרות זאת המשיכו לטחון קמח בעזרת בעלי חיים או אפילו ביד באופן מקומי, ורק בקיסרות המאוחרת התחילו להשתמש בטחנות המים. יש אגדות על כך שאספסיאנוס דחה המצאה להעברת גושי אבן גדולים, ושטיבריוס כרת את ראשו של אדם שהמציא זכוכית בלתי שבירה. לקיסרים היה חשוב יותר לספק עבודה להמונים ולשמור על הסדר הקיים. בתעשיית הברזל, למשל, לא הגיעו ליצירת ברזל יציקה, ולכן כל נפח עבד באופן נפרד. לעומת זאת, בתהליכי ייצור של ברונזה ונחושת שבהם יש התכה, מיזוג עם אבץ או בדיל ויציקה, החל להתפתח ייצור תעשייתי, שבו כל עובד אחראי על חלק קטן מהתהליך, מתמחה בו וחוזר עליו. כך היה גם בתעשיות הזכוכית והקרמיקה ואף בתעשיית הטקסטיל, אלא שאלה סיפקו רק חלק קטן מהתוצרת לשוק.

אחד ממקורות העושר הפרטיים היה נדל"ן. קראסוס למשל, גדול עשיריה של רומא ואחד מחברי הטריומווירט הראשון (עם יוליוס קיסר ופומפיוס), התעשר מבניית בתי דירות להשכרה. היה לו צוות של חמש מאות בנאים ואדריכלים שהועסק מסביב לשעון. היו תקנים של איכות במקצועות השונים, כמו למשל הספר "על האדריכלות" של ויטרוביוס, או "על החקלאות" של וארו, ומערכת של מפקחים שדיווחו ישירות לקיסר על כל סטייה.

אנשי עסקים רומאים הופיעו בפרובינציות. הם הלוו כספים, לעתים בריבית עושק, שימשו כבנקאים, רכשו נכסים, עסקו בסחר ימי, הקימו מפעלים, זכו בעבודות ציבוריות, וחלקם גם עסקו בחכירה ובגבייה של מיסים. אנשם אלו נקראו "פובליקאים". רובם היו ממעמד הפרשים, מכיוון שהסנאטורים לא עסקו במסחר. חלק מהם התעשר מאוד.

צבא רומאי

הצבא הרומאי אִפשר את קיום האימפריה. מה היה סוד כוחו? בתחילה היה הצבא מורכב ממתנדבים. החיילים לא קיבלו תמורה עבור השירות ונאלצו לשלם עבור הציוד שלהם בעצמם,[6] לכן שירתו בצבא רק אנשים בעלי אמצעים, אותם היו הקונסולים בוחרים מבין הגברים הכשירים לגיוס שהתאספו כל שנה ברומא.

אלא שבמשך המלחמות הפוניות (במאה ה-2 לפנה"ס) גייסו הרומאים לגיונות רבים. השירות הממושך פגע באזרחים ובמיוחד בחקלאים. אבדותיהם של הרומאים ובעלות הברית במלחמות היו רבות. מעמד שלם של איכרים זעירים ירד מנכסיו.

האבדות בקרבות והתדלדלות שכבת בעלי האמצעים הביאו לשינוי קריטריוני הקבלה לצבא, כך שגם אנשים בלי רכוש, המוני העם, החלו להתגייס ולקבל ציוד לחימה ולימים גם משכורת. הארגון החדש של הצבא גרם להיווצרות מצב שבו צבא גדול תלוי לפרנסתו במנהיג שאותו הוא מעריץ, והדבר הוביל בסופו של דבר לשימוש לרעה בצבא לצורך השתלטות על המדינה, כפי שקרה בימיו של סולה, ולאחר מכן על ידי יוליוס קיסר.

ארגון צבאי חדש זה היטיב עם המוני העם שיכלו, דרך השירות בצבא, להתקדם בסולם הדרגות החברתי ולהרוויח את פרנסתם. הוא הוביל למאבק בין המוני החיילים המשוחררים לבין בעלי הזכויות של הסנאט, הפחית את כוחו של הסנאט ונתן את הכוח בידי מנהיגים צבאיים פופולריים.

עם הזמן הפך הצבא להיות צבא קבע של חיילים המקבלים משכורת. השלטון הרומאי באזורים רחוקים כמו ספרד ואסיה הקטנה, אינטרסים של בעלי כוח שונים בסנאט ומושלים, הביאו לכך שנוצרו לגיונות קבע באזורים אלה. מהמאה הראשונה מחזיקה רומא חמישה-עשר לגיונות בפרובינציות באופן קבוע, גם אם אין מלחמה, ובנוסף אליהם מוקמות יחידות עזר שונות מבני עמים אחרים מחוץ לאיטליה, שהיו בעיקר חיילי הנשק הקל והפרשים.

החזקת צבא של קבע היוותה מעמסה על אוצר המדינה והחלה תהליך שבמסגרתו בסופו של דבר, לאחר שנים רבות, הועבר מוקד הכוח של המדינה לידי מפקדי הצבא. כמו כן, עם השנים הלך ועלה מעמדם של חיילים מקצועיים מעמי האימפריה. אפשר להגיד שהצבא היה מעין כור היתוך לאזרחי האימפריה והאמצעי שבאמצעותו היא שלטה, אך על ידו היא גם נשלטה. בנוסף לכך, הצבא הועסק במפעלים ציבוריים בזמן שלא לחם – בבניית כבישים, בחפירת תעלות ועוד. המעבר לצבא של קבע הפך אפוא את המדינה הרומאית ליותר ריכוזית ושינה את אופייה.