אלינור מאקוויטניה (Eleanor of Aquitaine)
האִמרה המפורסמת "חפש את האישה" לא יכולה להיות נכונה יותר מאשר במקרה של אלינור מאקוויטניה (1122–1204), שהייתה האישה שמאחורי מסעי הצלב השני והשלישי, התפתחות האהבה החצרונית, האדריכלות הגותית, המיסטיקה הנוצרית ותפיסת האבירות הרוחנית-מוסרית. היא הייתה נכדתו של דה גיום הטרובדור הראשון, אשתו של לואי השביעי, מלך צרפת, ולאחר מכן של הנרי השני, מלך אנגליה, ואִמם של שניים ממלכי אנגליה: ריצ'רד לב הארי וג'ון בלי ארץ.
במאה ה-12 צרפת הייתה מחולקת לדוכסויות. אלינור גדלה בחצר של פואטייה (Poitou) בדרום צרפת, וזכתה לחינוך הטוב ביותר, כולל אסטרולוגיה, אריתמטיקה והיסטוריה. היא ידעה מוזיקה, ספרות, לטינית וריקוד. אביה מת בדרכו לסנטיאגו דה קומפוסטלה בהיותה בת חמש-עשרה. מיד אחר כך היא נישאה ללואי השביעי הצעיר, הפכה להיות מלכת צרפת, והעבירה את מקום מגוריה לפריז, שם פגשה את אבוט סוגר (Abbot Suger), שהוא "אבי" קתדרלת סן-דני, ואת ברנאר מקלרבו (Bernard of Clairvaux), התיאולוג, איש הדת והדמות המשפיעה והחשובה של התקופה. שני האישים היו חלק ממהפכה דתית וחברתית שהחזירה לנצרות את המיסטיקה וההשכלה, וקידמה את הספרות והשירה.
ב-1144 התרחש מפגש דרמטי בין ברנאר לאלינור, שבו היא הודתה בטעותה וקיבלה את ברכתו וסמכותו. במילים אחרות, היא הפכה להיות תלמידה אישית של האיש שהתחיל את המסדר הטמפלרי, מסדר השתקנים הציסטריאני, התיאולוגיה של פולחן ואהבת הנשיות הקדושה בדמות האם הגדולה מריה, ועוד. כמה שנים לאחר מכן היא נשבעה לצאת למסע הצלב השני בהשפעת ברנאר, ויצאה לדרך לאחר שביקרה בקברה של מריה מגדלנה בווזליי (Vézelay), המקום שבו ברנאר הטיף למסע צלב זה בשנת 1146.
אלינור יצאה למסע הצלב השני בשנת 1149 יחד עם בעלה, לואי השביעי, והאגדות מספרות על שלוש מאות אמזונות שנלוו אליה. הייתה זו הפעם הראשונה שאישה יצאה בראש צבא משלה, ובנוסף לכך היו לה גם דעות משלה. כשהצבא הגיע לאנטיוכיה, היא יצרה קשר עם דודה, ריימונד מאנטיוכיה, ומתגלעת מחלוקת בינה לבין בעלה, המלך לואי השביעי. היא רצתה להישאר עם דודה ריימונד ולתקוף את חאלב (Aleppo), אך לואי רצה להמשיך לירושלים והכריח אותה לבוא איתו. בשלב זה אלינור הבינה שהם לא נועדו להיות יחד, וביקשה ביטול של הנישואים על בסיס קרבה משפחתית לא ראויה. בשארית מסע הצלב היא ניתקה עצמה מהמחנה הראשי.
כשחזרו לאירופה בשנת 1151, הם הפליגו בספינות נפרדות ופנו לאפיפיור כדי לקבל את אישורו לגירושים. בדרך חזרה מארץ הקודש היא עצרה בפלרמו, שם הייתה חצר של השכלה וסובלנות תחת שלטונו של רוג'ר השני הנורמני, ונשארה שם כמה חודשים.
לפי סברתי, במהלך המסע למזרח היא נחשפה לתרבויות מתקדמות והשלימה את השכלתה הרחבה. המסע לביזנטיון ולירושלים בגיל 27 תרם לה מבחינה אמנותית ותרבותית, ופיתח אצלה השקפה חדשה על מטרתה וייעודה בחיים (יש כרוניקאים וסופרים שליוו את המסע, כמו Odon of Deuil). כך או כך, השהות שלה בחצרו של הקיסר מנואל קומננוס (Manuel Comnenus) בקונסטנטינופול גילתה לה שפריז אינה מרכז העולם. עושר עצום של אמנות, מוזיקה, תרבות ועידון אפיינו את העיר, שם שהתה כמה חודשים, תוך חשיפה גם למיסטיקה הנוצרית בדמות כתביו של דיוניסיוס המתחזה (Dionysius the Areopagite).
בנוסף לכך, היא בילתה יותר משנה בירושלים, שם פגשה מלכים, טמפלרים, עולי רגל ונשים בעלות כוח, כמו המלכה מליסינדה. (לפי דעתי, היא גם פגשה בהזדמנות זו את המיסטיקה ושירת האהבה של הסופים).
החוויה של המזרח גרמה לאלינור לרצות להשתחרר מנישואיה ומהכבלים של החצר הנזירית הצרפתית. הנישואים פורקו ביוזמתה, והיא נישאה לאדם צעיר ממנה ב-11 שנה, הנרי השני לבית פלנטג'נט (Henry Plantagenet).
ב-1152 היא נפרדה בהסכם מלואי, והאדמות שלה הוחזרו לה. תוך שמונה שבועות נישאה להנרי השני, שהוכתר כמלך אנגליה ב-1154. הוא היה פטרון של אמנות ולימוד. אלינור הייתה חופשייה, ועוד בהיותה דוכסית נורמנדי הקימה בארמונה באנז'ה (Angers) חצר של משוררים וטרובדורים, וכך היה גם כאשר עברה לאנגליה, בארמונות של לונדון ווינצ'סטר (Winchester).
אלינור תמכה בסופרים כמו ג'פרי ממונמות' (Geoffrey of Monmouth), שכתב את ההיסטוריה של מלכי בריטניה – ספר שבו נטען למוצא טרויאני של האנגלים, הקשור להגעת צאצאיו של הנסיך אניאס לבריטניה. היא זוהתה עם דמויות נשיות היסטוריות המופיעות בסיפור זה, היוצר למעשה מיתולוגיה חדשה לבריטים. היצירה הספרותית התגברה כאשר עברה מאוחר יותר לחצרה בחבל אקוויטניה בצרפת, שהיה אז חלק מהאימפריה של בית פלנטג'נט שהקים הנרי השני, וכללה חלקים גדולים מצרפת, אנגליה, סקוטלנד וויילס.
אלינור ילדה להנרי שמונה ילדים, אך יחסיהם היו סוערים ומעורערים. להנרי היה ויכוח עם תומס בקט, שבסופו נרצח זה בקנטרברי ב-1170. אלינור כנראה תמכה בבקט, שהיה מחנך ילדיה, וזה הביא לקרע ביניהם. בזמן הזה למלך הנרי היה רומן עם רוזמונד קליפורד, וזה גרם להתרחקותה של אלינור. ב-1169 המלך הנרי חילק את נחלתו ונתן לריצ'רד – הבן החביב על אלינור – את חבלי אקוויטניה ופואטייה בדרום-מערב צרפת. וכך, בשנת 1170 עברו אלינור וריצ'רד לאקוויטניה, המקום שבו נולדה וגדלה.
בשלב זה של חייה היא הייתה עצמאית, בוגרת וחופשייה. היא הייתה בת 52 עם ניסיון רב. היה לה הרקע העשיר ביותר מכל אדם אחר על פני האדמה לצפות על החיים ממרומי בגרותה. לפי ההיסטוריונית איימי קלי (Amy Kelly), היא קצה בסכלותם ובשלטונם של הגברים, והייתה נחושה ליצור לעצמה ממלכה המוקדשת למינרווה, ונוס והבתולה, שבמרכזה חצר אינטלקטואלית ומעגל פנימי של תלמידים.
אלינור חזרה לפואטייה והקימה חצר חדשה, שבה טופחה השירה הטרובדורית, האהבה החצרונית, האמנות והתרבות (וגם האדריכלות הגותית). בפואטייה לימדו את עקרונות האהבה וקיימו בית משפט לאהבה. תחת חסותה של אלינור היו יותר מעשרים בני מלכים ואצילים, שנועדו לשלוט באירופה – גברים צעירים רבים, שכל מה שידעו בחייהם היה מלחמה ואלימות, ולכן היוו סכנה לחברה, למלכים ולכנסייה.
המלך הצרפתי היה זקוק לעזרה בריסון הנוער, ולכן היה זה צעד הגיוני לתמוך במאמץ זה של אלינור, בתנאי שמרי משמפיין, בתה הבכורה של לואי השביעי ואלינור, תעמוד בראש החצר – וכך היה. מרי ואלינור יצרו יחדיו בית משפט של אהבה וחוקי אהבה, שבו לימדו כי הנימוסים וההתנהגות הנכונה הם כלי ליצירת חברה מתורבתת. ביחד עם נסיכות נוספות הן פיתחו אידיאל נשי של האהובה, המביאה לעידון הלב והמחשבה.
האהבה הפכה להיות תֵמה אוניברסלית קלאסית, שעליה ניתן לבנות את הקוד החדש של ההתנהגות האתית-אבירית. קוד זה הולבש על סיפורי המלך ארתור, ובמיוחד על גאווין כדוגמה. חצר האהבה הולידה אידיאלים שהופצו באירופה, ואלה בתורם רוממו את האישה מהמעמד הנמוך שהיה לה קודם לכן – כאשמה בנפילת האדם – למעמד הקרוב אל המלאכים. בקוד של פואטייה הגבר היה לרכושה של האישה.
אלינור אספה לאולם החדש, המעודן והמפואר בפואטייה, ערב רב של נסיכים, לוחמים ונסיכות, והכניסה את כולם תחת כנפי האצילות הנשית. הקוד הביא לעידון בלבוש, בריחות, בסביבה, במוזיקה, בשירה, בסיפור ובהתנהגות.
אלא שבשנת 1174, אלינור הייתה כנראה מעורבת במרד בבעלה, וכך, לאחר ארבע שנים, המלך הנרי מחסל את החצר בפואטייה, אוסר את המלכה ומחזיר אותה לאנגליה למעצר בית במצודת סולסברי, שם היא נמצאת בין השנים 1174 ועד 1189. אלא שמרי משמפיין ממשיכה במפעלה. היא וחלק גדול מאנשי החצר של פואטייה עוברים לשמפיין, בצפון-מזרח צרפת, ומקימים חצר דומה, שבה נמשך המפעל התרבותי והספרותי, וממנה יוצאות הגרסאות הראשונות של אגדות הגביע הקדוש.
ב-1189 מת הנרי השני, ואלינור משוחררת והופכת למלכת אנגליה. בניה, ריצ'רד לב הארי וג'ון בלי ארץ, מולכים אחריה, והיא הופכת למעין סמכות עליונה – מנוסה וכל-יכולה. אלינור בונה את הקתדרלה בגלסטונברי, מטפחת את הסיפורים והמסורת של הגביע הקדוש, ומחברת אותם לסיפורים על המלך ארתור והשולחן העגול. היא קרובה מאוד לריצ'רד לב הארי, בנה הנבחר, ומספיקה לחזות ולהיות מעורבת בשלטון בנה השני – ג'ון בלי ארץ. היא מייצגת דור של אצילות ומלכות בעלות כוח אדיר.
אלינור הייתה הפטרונית של הקתדרלה בשארטר (שהושלמה לאחר מותה) ושל מבנים רבים נוספים בצרפת ובאנגליה, וכן פטרונית של משוררים וסופרים. היא יצרה רשת של קשרי משפחה ומחויבויות בין שליטי צרפת, אנגליה וקסטיליה, שעזרה לשמור על השלום והשגשוג, הדיאלוג ושיתוף הפעולה – בעזרת הקשר שלה עם הנוער ודרך חיתון צאצאיה הרבים.
ההיסטוריה נקבעת על ידי דמויות גדולות מהחיים. לפי איימי קלי, אידיאל האהבה החצרונית הוא ביסודו של דבר מפעלה של אישה אחת גדולה – אלינור מאקוויטניה, תוצאה של ניסיון חייה.
בשנתיים האחרונות לחייה עברה למנזר פונטברו בעמק הלואר, שם מתה (1204) ונקברה לצד בעלה, הנרי השני, ובנה ריצ'רד לב הארי, כשעל קברה פסל שלה, מחזיקה ספר בידה.
פואטייה
פואטייה Poitiers הייתה המרכז של הדוכסים של אקוויטניה (היום אוקסיטניה), החבל הדרום-מערבי העשיר של צרפת, שבו נמצאות הערים לימוז' ובורדו. העיר הייתה מרכז קלטי שהפך לעיר רומית גדולה, ובימי הביניים היו בה שליטים כמעט עצמאיים. הטרובדור הראשון, גיום, היה דוכס אקוויטניה, ונכדתו אלינור התחתנה בשנת 1152 עם הנרי השני בקתדרלה של העיר. בין השנים 1168 עד 1173 היא הקימה לזמן קצר חצר בפואטייה – מעין ממלכה עצמאית של אמזונות שנשלטה על ידי ארבע מלכות, וקיימה את חצר האהבה, שבה פותחו רעיונות ודרכי האהבה החצרונית, האמנות, השירה והספרות.
בפואטייה יש ארבעה בניינים מרשימים מזמנה של אלינור מאקוויטניה (1124–1204), שנותנים מושג עליה ועל התקופה.
הבניין הראשון הוא הארמון, ובמיוחד האולם המרכזי הענק שבו – מקום שיכול להכיל מאות אנשים. אלינור בנתה מחדש את האולם, שאורכו 50 מטרים ורוחבו 17 מטרים, והוא הגדול מסוגו באירופה. שם התקיימה חצר האהבה ואולי גם בית המשפט של האהבה, כפי שמופיע בספרו של אנדריאס קפליאנס. בצד אחד של האולם ישנם שלושה אחי אש ענקיים, ואפשר לדמיין את המדורות הדולקות בהם ומחממות את האולם הגדול כולו.
המבנה השני, הסמוך לארמון, הוא הכנסייה של גברתנו הגדולה (Notre-Dame la Grande). זו אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות רומנסקית, ואולי המבנה הרומנסקי השלם הראשון, שנחנך בשנת 1082 על ידי האפיפיור אורבן השני, מי שהביא למסעי הצלב. הכנסייה קטנה יחסית לקתדרלה הגותית, אך בעלת פיסול עשיר ומרשים. החזית המדהימה מספרת סיפור – היא כמו ספר באבן, מהנפילה בגן העדן ועד הגאולה.
המבנה השלישי והגדול ביותר הוא הקתדרלה של סן-פייר (Saint-Pierre), הדוגמה הטובה ביותר בצרפת לאדריכלות גותית אנגווינית (הקשורה לאימפריה האנגווינית של הנרי השני ואלינור). אלינור והנרי השני החלו לבנות את הבניין בשנת 1162, כלומר בזמן שאלינור חזרה לפואטייה העבודה הייתה בעיצומה. אורך הקתדרלה 94 מטרים, גובה המרכז 27 מטרים. בניגוד לקתדרלות אחרות, אולמות הצד והאמצע דומים בגובהם וברוחבם, אך הם הולכים ומתנמכים כלפי מערב, בהתייחס לפרספקטיבה של הצופה. חלק גדול מהחלונות הצבעוניים הם מקוריים, כולל זה שבמזרח, שבו נראים המלך והמלכה וארבעת ילדיהם מקדישים את החלון לישוע. החלון הזה הושלם בשנת 1165, בתקופת שלטונה של אלינור, כנראה ביוזמתה האישית, והוא אחד הראשונים מסוגו. כיסאות המקהלה ייחודיים ומקוריים מהמאה ה-13.
המבנה הרביעי הוא כנסייה המוקדשת לקדושה סנט רדגונד (Sainte-Radegonde) הקבורה במקום. הקריפטה שבה היא קבורה היא מהמאה ה-6, אך מעליה נבנתה כנסייה ששופצה על ידי אלינור, והיא מהווה שילוב של סגנונות רומנסקי וגותי. הכנסייה היא האחרונה בקו הכנסיות של העיר, המתחיל מהארמון – וכנראה שזה לא במקרה. אלינור הסתמכה על קדושתה של המלכה הפרנקית רדגונד כדי לבסס את טענתה לחשיבותן של נשים.
רדגונד הייתה מלכה שעזבה את הארמון של המלכים הפרנקים, הצטרפה לכנסייה והקימה את המנזר הפרנקי הראשון לנשים – מנזר הצלב הקדוש בפואטייה. ייחודו של מנזר זה היה הדגש על הלימוד של הנזירות, והוא הכיל שריד מהצלב הקדוש, שניתן לה על ידי יוסטיניאנוס. היא הייתה חברה של גרגוריוס מטור. החלונות הצבעוניים באפסיס והאמבולטוריום העתיק הם מהמאה ה-13 ומתארים את חייה וקורותיה. כיום יש חדר בצד המספר את סיפורה ואת הפולחן שלה ברחבי צרפת.
מנזר פונטברו
אלינור הצטרפה למנזר בסוף חייה, אך המשיכה לנדוד ברחבי אירופה, לבקר את צאצאיה הרבים ולדלג בין חצרות המלוכה עד גיל מבוגר. הבסיס שלה היה במנזר המלכותי של Fontevraud בעמק הלואר – מנזר נשים גדול ומרשים, שבו היא קבורה יחד עם בעלה, הנרי השני, ובידיה היא מחזיקה ספר (בפסל שעל קברה).
המנזר היה חלק ממסדר חדש, שלו מנזרים כפולים של נשים וגברים, כאשר המנזר בפונטברו היה בהנהגת נשים, רובן ממוצא מלכותי.
המנזר בפונטברו לא היה מנזר רגיל, אלא מנזר מיוחד, שהתאים כנראה להשקפותיה של אלינור לגבי מעמד וחשיבות האישה. הוא נוסד בשנת 1100 על ידי הקדוש הכריזמטי Robert of Arbrissel כקהילה משותפת של גברים ונשים, שבה קיימו את פרקטיקת Syneisaktism – נישואים רוחניים ומגורים משותפים של נזיר ונזירה, אשר קיימו נדרי צניעות אך חלקו חיים. בשל התנגדות הכנסייה, הזוגות הופרדו, ובמקום זאת הוקמו שתי קבוצות של נזירים ונזירות שגרו בנפרד. עם זאת, הנזירים שירתו את הנזירות ודאגו להן, וראשת המנזר המשותף הייתה אישה.
פולק הרביעי מאנג'ו, אביו של פולק החמישי מאנג'ו – בעלה של מליסנדה ומלך ירושלים – נתן את הקרקע למנזר הראשון בשנת 1106. פולק החמישי מאנג'ו היה סבו של הנרי השני פלנטג'נט, שגם הוא היה רוזן אנז'ו. הוא נפטר בשנת 1143, כלומר כאשר אלינור ביקרה בארץ, היא פגשה את זוגתו של סבו של בעלה לעתיד – מליסנדה.
רוברט מארבריסל שיקם במנזר גם נשים שעסקו בזנות, והקדיש אגף אחד למריה מגדלנה. הוא נחשב לחלוץ בהשקפות הפמיניסטיות שלו על חשיבותה וקדימותה של האישה. ברטרד ממונפורט, אשתו של פיליפ הראשון, מצאה מקלט בפונטברו, וכך גם נשים מלכותיות אחרות.
לימים הוקמו סניפים נוספים של המסדר – מנזרים נוספים של מסדר פונטברו בצרפת ובאנגליה, לדוגמה מנזר Amesbury ליד סטונהנג'. לפי ההסטוריון מאייר בבית עניה בירושלים היה מנזר דומה שקיבל את תמיכת פונטברו.
אם בשנות החמישים לחייה קידמה אלינור את אידיאל האהבה החצרונית, הרי שבשנות השבעים שלה היא קידמה את אידיאל האהבה הרוחנית בין גברים לנשים.
אידיאל האהבה החצרונית
במאה ה12 יש ניסיון לרסן את המרכיב הגברי האלים והפרוע, ולשם כך יש להעצים את מקומה של האישה. תפקידה של האישה הוא לעדן ולחנך את הגבר. יש מעין ברית בין האישה והכנסייה – היא מעין סוכנת. בתקופה הזו יש צורך באישה שתהפוך לבת ברית של הכנסייה, המבקשת לרסן את האידיאל הגברי האבירי, ולצורך כך הכנסייה מרשה לטפח את אידיאל האהבה החצרונית.
וכך, במאה ה-12 נשים נהפכות למושא ראוי של אהבה. עד המאה ה-12 השיח על אהבה לא כלל נשים – זו הייתה אהבה קיקרונית, ידידות שנותנת מעלה. יש לה שפה ארוטית אך היא לא סקסואלית. במאה ה-12 נשים או דימויי נשים נכנסים לשיח על האהבה – מרטריקס ומטרונה. בעת העתיקה אהבה או תשוקה בין שני המינים לא נחשבה לראויה, אלא נחשבה לבלתי מוסרית. במסורת הנוצרית, אהבה או תשוקה בין המינים, בין בני זוג, נחשבה לחטא, ובמאה ה-13 הגישה משתנה והנישואין נהפכים לסקרמנט – ואי אפשר להתגרש. בנוסף לכך, יש דרישה שנישואין יתקיימו מתוך הסכמה; אם אין הסכמה, הנישואין לא יצליחו. השבועה אינה בין משפחה למשפחה – היא נעשית מול אלוהים ואי אפשר להפר אותה. הכנסייה היא מהגורמים המובילים לקבלת האהבה בין בני זוג כלגיטימית – על שני בני אדם לנהוג כפי שהם רוצים ולהתרחק מהמשפחה והצרכים המשפחתיים.
משהו היה צריך להשתנות. למודל הקיים, שהיה די מיזוגני (שנאת נשים), אנו רואים מודל אחר, שהולך ומתפתח בתחילת המאה ה-12. מדובר על מרטריקס ומטרונה – הזונה והנשואה.
מרבורד מרן (1035–1123) (Marbode of Rennes) כותב מסה שבה הוא בוחר עשרה מודלים חברתיים ומתאר אותם. בין עשרת הפורטרטים הללו הוא מכניס שתי נשים – meretrix ו-matrona. האישה היא המלכודת הגרועה ביותר – זו המרטריקס. אבל יש מודל נוסף, שהוא המטרונה.
נשים אוהבות יותר ורכות יותר, ולכן מסוגלות להתעצב ברצון האלוהים – הן יכולות להיהפך לדימוי אלוהים. בגבר יש גאוותנות, ולכן הוא פחות ראוי להתעצב על פי דרישות האל – אצלו זה קשה יותר.
המהות של האהבה החצרונית היא אמונה בכוחה המעצים של האהבה, העלאת האהובה הנשית מעל האוהב והגבלת האהבה האמיתית לתשוקה נצחית שלעולם לא תתגשם – אהבה לצורך אהבה. אין ספק שיש השפעה ערבית על סגנון וצורת השירה, זה הוכח מעל לכל ספק, אך יש ויכוח על מקורה. האב Alexander Denomy בספר The Heresy of Courtly Love טוען שהמקור הוא התורה המיסטית של איבן סינא. וצריך להוסיף בקשר לכך שלאהבה יש תפקיד מרכזי במיסטיקה הסופית.
לפי הרברט מולר, אהבה חצרונית התפתחה במאות ה-12 ותחילת ה-13, אך קנתה אחיזה בתרבות המערב בתקופה מאוחרת יותר. מרכיביה הם נימוס כלפי נשים ואידיאל האהבה. היא נאמרה בעל-פה, אך הועלתה על הכתב משום שאציל בשם ויליאם מאקוויטניה עסק בה. האהבה דיברה באופן מודע ותת-מודע לקהל ימי הביניים, ולכן קנתה אחיזה כה גדולה בתרבות. ונשאלת השאלה – מה היה חבוי בה?
AJ Denomy הראה שאהבת הטרובדורים הייתה פיזית בכוונתה, למרות שלא התגשמה. האוהב מלא במחשבות על אהובתו, כולו שלה, ומצד שני היא נשואה – זהו מקור למוסריות גבוהה (Fin’amor) הוא משתוקק למגע פיזי ורגשי, אך אינו מסופק – זו אהבה בלתי אפשרית. ועם זאת, הייתה הרשאה תיאורטית למימוש האהבה, שאז היא יורדת בדרגה לAmor mixtus
הגברת שהייתה מושא האהבה בקושי הכירה את האוהב, ולעיתים רק בחלום. זה היה רחוק מאהבת אדם, והשירים אינם מתארים יחסים ריאליסטיים. העיסוק ברומנטיקה נבע מהדחקה ולא ממפגש ספציפי, והביא לפנטזיה קולקטיבית.
הסתירות מוסברות אם מתרחקים מקונסטרוקטיביזם. האישה היא גורם מרומם בחיי הטרובדור – היא מיוחדת וייחודית, הטובה בנשים. היא אינה אישה רגילה – ניתן לומר שהיא דמות אם בפנטזיות ילדות. זוהי רגרסיה רגשית; האוהב הוא כמו ילד, האהובה מרוממת. זה מסביר את נישואיה – האהובה מגדלת את האהוב. הדיכוטומיה בין המעודן והתחושה החושנית היא הסטייה הנוירוטית שעליה מדבר פרויד, והיא מתבטאת באהבה הטהורה של הטרובדורים. רק הרגשות המעודנים נכנסים למודעות, בעוד שהחושניים נדחים. הכאב הוא מסך שמאחוריו ההנאה האמיתית מתחבאת – פיצוי על תחושת האשמה.
באהבה החצרונית מגיעים לשמחה כאשר מתקבלים לחוגיה. זו התכונה הגבוהה של אהבת החצר. Denomy משווה אותה ל"חסד" של הכנסייה הנוצרית (Joy), אלא שאין קשר בין הרגשות – שמחה ואהבה מנוגדות לאתיקה הנוצרית, והן נובעות מהעצמי ולא ממקור עליון.
באהבה החצרונית אין תחושה של חטא וצורך בגאולה, אלא הכרה חברתית – מי שנאהב על ידי גבירה אצילה לעולם אינו מתבייש בהתנהגותו הגסה. זו הייתה חברת בושה ולא חברת אשמה, כפי שאנו מכירים היום.
לפי ג'פרי ראסל, לקראת המאה ה-12 המערכת הפיאודלית התאזנה, השתנתה והתעדנה. האבירים שהו בכנסייה לפני ההכתרה, והערכים האחרים של האדונים הודגשו. השלום של ישוע נתפס כאידיאל. היה צורך באלטרנטיבה ללחימה – ניתן לראות זאת במעבר בין הערכים של רולנד לבין אלו של כרטיין דה טרואה. הגברת נהייתה מרכז הקוד האבירי, והזמן הפנוי כוון לאידיאל האהבה החצרונית. החרב הוחלפה בחליל – זו הייתה השפעה נוצרית.
הכותב טוען שהכנסייה עודדה את האהבה הרומנטית, שיש בה מתח חבוי בין הפיזי לרוחני. בכך היא רתמה את האבירים לצרכיה, עידנה אותם והשתלטה עליהם. הסבל של האוהב מזכיר את סבלו של ישוע – התשוקה אינה ממומשת, והתגברות עליה דומה לנזירות. הנשים, שהיו החלשות, רוממו – האביר נשבע להגן על החלשים והנשים.
העובדה היא שהכנסייה מעולם לא יצאה כנגד האהבה החצרונית, אפילו בזמן מסע הצלב נגד הקתרים. ועם זאת, הייתה סתירה מובנית בין ערכי האהבה החצרונית לבין מצוות הדת הנוצרית – למשל בעניין "לא תנאף". לפי ראסל, היה גוף ידע מאחורי שירת האהבה, וזה מסביר את האחידות שלה – סוג של תורה, ואולי אף כפירה.
לפי רוברטסון, הנצרות היא דת של אהבה, ולכן גם טרמינולוגיה הנוגעת לאהבת הבשרים יכולה לשמש ככלי לאלגוריה, לימוד והתייחסות. יש קשר בין אהבה חצרונית לבין התפתחות פולחן מרים, שהופיע במאה ה-12. אנשים כמו ברנאר מקלרבו ומקומות כמו ווזליי היו קשורים לכך.
האהבה החצרונית היא כפירה, אך לא במובן הרגיל – היא מייצגת סטייה מהנורמה והעקרונות הנוצריים, דחייה של הכמרים והכנסייה, חוסר שביעות רצון. אך הקונטקסט, הרקע ועולם המושגים שלה הם נוצריים למהדרין.
האהבה החצרונית הייתה מערכת חינוכית שמטרותיה: דיכוי הגסות, קבלת התסכול, להיות מחויך ושמח – ורק אז תתקבל. האנרגיות הביולוגיות מנותבות לערוצים רצויים חברתית (Robertson, 1968).
קראו מאמר על הספר אמור – עקרונות האהבה החצרונית
חצרה של מרי משמפיין
לאלינור מאקוויטניה הייתה בת בשם מרי משמפיין, שהייתה שותפתה בייסוד חצרות האהבה באירופה. הייתה לה בת נוספת בשם אליקס, שנישאה לThibaut of Blois וגם היא המשיכה את עבודת אמה. מרי הייתה מ Troyes וזה מופיע בשמו של כרטיין דה טרואה, הכותב הראשון של סיפורי הגביע הקדוש. בסיפור לנסלוט, כרטיין מציין כי הרוזנת מרי משמפיין נתנה לו את הנושא ואת דרך הטיפול בו. הסיפור נוגע באהבה החצרונית.
הקשר של אלינור ומרי משמפיין מזכיר את הסיפור של איזבל ועתליה – נשים חזקות הממשיכות מסורת לא מקובלת ונרדפות על ידי העולם הגברי. מרי משמפיין הייתה הפטרונית של אנדריאס קפלנוס, שכתב את הספר Amour על האהבה החצרונית. היא ידעה לטינית, הייתה לה ספרייה משלה, והייתה בקשר טוב עם אחיה למחצה, ריצ'רד לב הארי. היא הייתה אישה משכילה וקרובה לחוגי הכנסייה.
מרי הייתה דוכסית שמפיין וניצבה כנגד פיליפ, מלך צרפת, אך הסתדרה איתו. בין השנים 1179–1181 בעלה היה במסע צלב, ומת מיד לאחר שחזר. היא נשארה לבדה, ויצאה למסע צלב בעצמה. לאחר מכן היא נהייתה לדוכסית שמפיין, ונפטרה בשנת 1198 לאחר שפרשה למנזר.
בחצרה של מרי משמפיין היה את Pierre de Celle אחד המיסטיקנים הבולטים של המאה ה-12, וכן את Maitre Nicolas de Clairvaux מיסטיקן בולט נוסף, שהיה קשור למנזר קלרוו.
בשנת 1192, אדם בשם Evrat החל לתרגם עבור מרי משמפיין את ספר בראשי,ת אדם בשם Moses Gaster שטען שתרגומות נעשה בהשפעת כתבים סלבוניים של הבוגומילים, שהגיעו באותה תקופה לצרפת.
אנשים נוספים כתבו ושוררו בחצרה של מרי משמפיין, והבולט שבהם היה כרטיין דה טרואה, שמציין במפורש בספרו לנסלוט שהוא נכתב עבור הרוזנת. פסיכולוגים מודרניים, כגון יונג ואחרים, ראו בכתבים אלו משמעויות פסיכולוגיות עמוקות – מסע של האני להגשמה ולהגעה אל החלקים הגבוהים.
יצירה נוספת נכתבה על ידי אדם בשםEructavit שהתייחס למשמעויות ולפרשנויות של מזמור מ"ד בתהילים (לפי התרגום הלטיני של הוולגטה – החלוקה לפרקים שונה מהעברית). פרק זה מדבר על הנישואים של המלך – אלוהים – והנערה. הדבר מתקשר לאהבה הארצית ולחיפוש אחר יופי. מזמור זה, וכן הפרק הראשון של בראשית, היו חלק מעולם ההתייחסויות התנ"כי של המיסטיקנים, הן בתוך הכנסייה והן מחוצה לה.
בשנת 1165 מוצא תומס בקט מקלט בחצרה של מרי משמפיין, יחד עם חברו פייר דה סלה, ושם נשלחו אליו שאלות על ידי הנרי הליברלי – בעלה. הוא הופתע מהעניין של הנרי בפילוסופיה ולימוד. השאלות היו (לפי ג'ון מסליסברי) אלו:
- מה אתה מאמין שהוא מספר הספרים בברית החדשה והישנה?
- מי כתב אותם?
- מהי הטבלה של השמש שנראית בחול על ידי הפילוסוף אפולוניוס, המוזכרת על ידי גרום במכתבו על כתבי הקודש לכוהן פאולינוס?
- מהם ה cantos שוירגיל והומרוס מזכירים באותו מכתב?
- מה המקור והמשמעות של האמרה המצוטטת: "הדברים הללו שאינם קיימים הם יותר דמויי אלוהים מאלו הקיימים"?
השאלה החמישית נובעת כנראה מכתביו של John the Scot – Eriugena אדם שחי במאה ה-9 באירלנד, ידע יוונית, והיה אחרון הפילוסופים הקלאסיים הנאו-פלטוניים הגדולים. הוא הושפע מתורתו של פסבדו-דיוניסיוס, ונדקר למוות על ידי תלמידיו בעטים! הוא היה קשור לרנסנס הקרולינגי, ובסוף חייו הוזמן לאוקספורד על ידי אלפרד הגדול והפך למורה במלמסברי. הוא לימד שהאוכריסט הוא רק סמל, שכל היצורים משקפים תכונות של אלוהים ושבסופו של דבר הם שבים אליו.
ההתייחסויות הללו מראות על קיום המסורת המיסטית הנוצרית בחצרה של מרי משמפיין, על המשך הנאו-פלטוניזם ואף על התייחסות לתנועות נוצריות פורשות, כגון הבוגומילים והקתרים, שהיו נפוצים בדרום צרפת. זוהי קרקע פוריה להתפתחות אגדות הגביע הקדוש ואידיאל האהבה.
John F. Benton מתאר את חצרה של מרי משמפיין, וטוען שיש סתירה בין התכונות החסודות של מרי לבין העובדה שאין ביקורת עליה מצד בני זמנה על העלאת נושא אידיאל האהבה החצרונית לגבירה הנשואה. הסתירה הזו נפתרת אם הסיפור של האהבה הוא אלגוריה – סמל למשהו אחר.
לפי בנטון, אין עדות למגע בין דרום וצפון צרפת בחצר של מרי משמפיין, והיא לא ביקרה באקוויטניה. אין גם עדות לכך שחצרה של מרי הייתה מרכז לאהבת חצר באופן חברתי או ספרותי. בנטון חושב שהייתה כוונה אחרת בסיפורים – מוסרית או אירונית. הכתבים נכתבו לקהל מלומד, שהיה אמון על מעשה האלגוריה והפרשנות. רוב הסופרים לא היו בחצרה, אך הכירו את יצירותיהם זה של זה. מדובר על חוג אליטה חברתי, דתי, תרבותי ורוחני, שהיה בקיא בספרות המיסטיקה של הנצרות המוקדמת, הספרות הקלאסית ואולי אף בתנועות כופרות. חוג זה העשיר והעצים את עצמו, ובמסגרת פעילותו האינטלקטואלית התפתחו סוגים שונים של כתיבה, כגון האהבה החצרונית, סיפורי הגביע הקדוש והפרשנות הנוצרית האלגורית – וכולם נובעים מרקע מחשבתי ואמוני משותף.
מקור האידיאל של האהבה החצרונית, כמו גם ספרו של אנדריאס קפלנוס, נמצא בחוג זה, והוא אינו קשור לחצרה של אלינור מאקוויטניה שבדרום. אין עדות לקשר בין אנדריאס לבין חצרה של אלינור באקוויטניה, אך יש עדות לאיש דת בשם אנדריאס שהיה בחצר של מרי משמפיין בין השנים 1182–1186. חצרה של מרי הייתה מוקד לחידוש ולהמצאה, ואפילו התרגום של קטעים דתיים ופרשניים לצרפתית היה חידוש באותה תקופה.
כרטיין דה טרואה, סופר החצר בשמפיין, החל את מסורת הרומנסה האבירית. הוא הראשון שמזכיר את הגביע הקדוש, בסיפור פרסיבל והגביע הקדוש, שנכתב בין 1181 ל-1190. הוא כתב ארבעה מחזורי סיפורים נוספים, ביניהם על לנסלוט (והוא הראשון שמזכיר אותו). בכתביו ניכרת השפעה קלאסית, במיוחד של אובידיוס. הוא נחשב למייסד הנובלה הרומנטית – סיפור שיש לו התחלה, אמצע, שיא וסוף.
ראו עוד מאמרים על מסורות רוחניות בצרפת (לחצו לקישור)
