עמק בית שאן

עמק בית שאן הוא מקום ישוב אדם כבר מסוף התקופה הניאוליתית, האלף השישי לפנה"ס, באזור תל בית שאן התקיים ישוב במקביל ליישובים אחרים בעמק הירדן כמו זה שביריחו או היישוב בשער הגולן. באופן כללי תחילת ההתיישבות בכפים והמעבר מציד ולקט לחקלאות קרה בעמק הירדן. ביריחו אנחנו מוצאים את היישוב הקדום ביותר בעולם (11.500 שנה), ובחרמון מצאו את אם החיטה. האדם הקדמון אהב מאז ומעולם את עמק זה, ואכן בתל עובדייה בבקעת כנרות נמצאו שרידי אדם הקדומים בארץ (1.3 מיליון שנה – אדם מסוג הומו ארקטוס).

עמק הירדן הוא חלק מהשבר (עמק) הסורי אפריקאי שהוא העמק הארוך ביותר על פני כדור הארץ, יותר מ6000 ק"מ מטורקיה למוזמביק, שהם כשישית מהיקף כדור הארץ. אם כדור הארץ הוא יצור חי (כפי שטוענת תיאוריית גאיה המדעית ותיאוריות אלטרנטיביות שונות), הרי שלחלקים שונים שבו יש תפקיד אחר, ועמק הירדן הוא מעין רחם, מקום ההולדה, של אימא אדמה, ואכן מיני האדם הראשונים ובכלל זה ההומו ספיאן (המין שלנו) הופיעו לאורך השבר הסורי אפריקאי (באתיופיה), וגם מקומות הופעת התרבויות והדתות הגדולות כגון מצרים, מכה, ירושלים, נמצאים ליד עמק זה.

במסגרת השבר הסורי אפריקאי יש תפקיד מרכזי לארץ ישראל, ראשית דבר מבחינה פיזית נמצא בה את המקום הנמוך ביותר בעולם. אלא שארץ ישראל היא גם מרכז וטבור העולם: אם מחברים את כל המסה היבשתית, מצמידים את ארצות אמריקה לאפריקה ואירופה ואת אוסטרליה לאסיה, ומחשבים היכן נמצא מרכז המסה היבשתית, הוא נמצא פחות או יותר באזור ארץ ישראל, ומכאן שאנחנו במקום שהוא במידה רבה טבור העולם. שער לממדים אחרים.

אלא שארץ ישראל היא ארץ מגוונת מאד, ולפי התפישה המיסטית היא מהווה מעין מיקרוקוסמוס של העולם – היקום כולו, שבו קיימות כל ההשפעות. וכך, אזורים שונים בארץ הם בעלי איכות – אנרגיה שונה ועמק בית שאן הוא דוגמא לכך, התחושה בו שונה מכל מקום אחר בארץ.

יש בעמק בית שאן הרבה מעיינות וחיבור אל האדמה, מבחינה גיאוגרפית העמק מהווה פרשת דרכים אל עמק יזרעאל ומשם לים התיכון מצד אחד וכלפי דרום וצפון עמק הירדן ומהצד השני, ולכן קמו בו לאורך ההיסטוריה ערים חשובות ובראש ובראשונה בית שאן עצמה, על גדות נחל חרוד, במיקום הכי מרכזי ומרשים בעמק.

לאלו שאוהבים ללכת ברגל מומלץ מסלול רגלי יפה העובר דרך האתרים היפים ביותר בעמק ונקרא דרך המעיינות.

תרבות האלה בעמק בית שאן

אחד האתרים הקדומים והחשובים ביותר בעמק בית שאן הוא תל צף הסמוך אל הירדן ליד קיבוץ טירת צבי. בו נתגלו שרידי ישוב מרשים מלפני 6500 שנה. הממצאים שבו עשירים ומעניינים במיוחד, על הכדים נמצאו ציורי ציפורים ונחשים הקדומים בארץ, הן הציפור והן הנחש היו חיות של האלה, והן מופיעות בציורי ישובים של תרבויות אלה בבלקן.

כמו בישובי תרבות אלה אחרים, נמצאו בתל צף צלמיות של נשים – אלות, והמיוחד הוא שהן בצורת כינור. צלמיות כינור מופיעים גם בישובים אחרים בארץ מהתקופה הכלכוליתית, וכנראה שהייתה לצורה משמעות כלשהי. בצלמיות הכינור יש בסיס מתרחב וגדול שהוא האגן, השדיים מודבקים על החלק המרכזי, יש להם צוואר ארוך ודק, אבל אין להן ראש. בנוסף אליהן נמצאו בתל צף צלמיות גם של בעלי חיים – כלב, בקר וכבשים.

בתל צף נמצאו אבני אוביסידיאן שכנראה הובאו מטורקיה ונחושת שהובאה כנראה מארמניה, כמו גם קדרות של תרבות תל עובייד ממסופוטמיה וזה מראה על קשרי מסחר ענפים עם מקומות רחוקים, תרבות של שיתוף פעולה ושלום. בנוסף למוצרים וחומרי גלם מאצרות רחוקות, התגלו גם מאות בולות (חותמות) המראות על מנהל וארגון כלכלי מרכזי.

בישוב התגלו בתים גדולים וממגורות לתבואות המסודרות בשורות בחצרות הבתים, אבני שחיקה ותנורים, ועוד. הוא היה ללא ספק מרכז חקלאי של האזור, בין השאר התגלתה בו אחת ההופעות הראשונות בעולם של חרצני זיתים דבר המהווה כנראה עדות קדומה על ביות הזית. בנוסף על כך נמצאו בתל כדים עם עיטור אופייני של מעויינים מרושתים, וכן משקלות אבן ששימשו לפלך לטווית חוטים, וזה מראה על קידוש מלאכות החקלאות, קדרות וטוויה.

בתל צף נתגלה אוסף החרוזים הפרהיסטוריים הגדול בארץ מחרוזות של מאות חרוזים שרבים מהם מקליפות יען, אחרים ממינרלים בצבעי ירוק, אדום, כתוב, שחור ולבן. באתרי הקבורה נמצא אישה וסביב ירכיה מחרוזת עם 1668 חרוזים, אתר הקבורה היה סמוך לממגורות, מעל קבר האישה עם החרוזים הונח מרצע מנחושת, וזה מרמז שהיא הייתה קדושה, אולי שאמאנית, האחראית על המלאכה המקודשת. מאפיין לא רגיל נוסף של הקברים הוא מציאת שלדים של תינוקות בתוך כדים מחרס – כשמין התינוק הוא זכר בלבד.

למרות שתל צף סמוך לירדן, התגלתה בו, כמו בשער הגולן, באר בעומק חמישה מטר, ובתחתיתה שברי כלי חרס, לפי הארכיאולוגים אלו פשוט כלים שנשברו, אך ייתכן שהמשמעות של כך היא טקסית. סמוך לבאר נמצאו חרוזים מאבנים ירוקות ושברי אבנים ירוקות, וזה מחזק אבחנה זו.

בעמק בית שאן יש מספר תלים עתיקים נוספים: מצפון לתל צף נמצאים תל תאומים ותל רחוב, שהייתה עיר ישראלית חשובה בתקופת בית ראשון. בסמוך לו תל שלם שהיה מקום מחנה רומאי בו נמצא פסל אדריאנוס המפורסם. מצפון לבית שאן נמצאים תל שושן ותל כיתן בסמוך לחיבור של נחל תבור עם הירדן, ושרידים מהתרבות הירמוכית ליד קיבוץ חמדיה ובחרבת מנחה, שם נמצא פסלון מחימר של אלת פיריון.

הפסלון שהתגלה בחרבת מנחה הוא של אישה יושבת מחזיקה ביד שמאל את שדה השמאלי, ומניחה את יד ימין על ירכה הימנית, זו תנוחה המופיעה בפסלוני אלות פריון שהתגלו במקומות אחרים בעולם, החל משער הגולן הסמוכה, וכלה באי מלטה בים התיכון. הירכיים של האישה מוגדלות והישבנים בולטים וחסרי פרופורציה, יש בדמות שילוב של אדם וחפצים כגון ביצה, חלקי צמחים ואיברי חיות. הראש משולש, צורת העיניים כגרעיני חיצה מחורצים, הכתפיים הם כמו בגד גלימה. נראה כאילו הפסל מחימר נעשה על ידי יצירת גרעין פנימי והלבשתו בחלקים השונים, כשלכל אחד מהם משמעות ותפקיד סמלי. גובה הפסלון 11 ס"מ.

בית שאן הקדומה

האתר המרכזי בעמק בית שאן הוא העיר בית שאן העתיקה עצמה, בתחתית התל התגלו שרידים של ישוב מהתקופה הניאוליתית (הזמן של התרבות הירמוכית לפני 8000 שנה) ועד לתקופה הכלכוליתית לפני 6000 שנה, אז הייתה כנראה הפסקה ביישוב והוא הוקם מחדש כסוג כלשהו של עיר עם תחילת העיור בארץ ישראל בתקופת הברונזה הקדומה לפני 5000 שנה.

העיר העתיקה בית שאן חרבה ככל הנראה בתקופת ברונזה תיכונה ב', כמו שאר הערים בארץ ישראל, זה קרה בתחילת האלף השני לפנה"ס, עת פלשו לישראל העמים השמים שהגיעו מהמדבריות והביאו עימם תרבות פטריארכלית, מחליפים את התרבויות המטריאכליות הקדומות. ואז מופיע העם הכנעני שבמסגרתו יש הרבה עמים וערים שונות, בית שאן היא אחת החשובות שבהן.

הפלישות של העמים השמים הביאו לשינוי התרבות של מצרים השכנה, מכזו המתרכזת בעצמה ולא שואפת למלחמות וכיבושים, לתרבות הנשענת על צבא מרכבות (למדו מפולשים הנקראים היקסוס), ויש בה מעמד של עבדים (עד אז החברה הייתה של בני חורין) או משועבדים, תרבות השואפת לכיבושים והתפשטות.

לאחר הפלישות מתחיל זמנה של האימפריה המצרית הקשורה למלכי הממלכה החדשה. הכובש הגדול תחותמס השלישי כובש את בית שאן במאה ה15 לפנה"ס ומציב בה נציג שלטון מצרי, והעיר הופכת למחוז מצרי עד למאה ה12 לפנה"ס, זמנו של רעמסס השני, שבונה מחדש מבנה שלטוני, מעין ארמון, על ראש התל של בית שאן ומציב בו כתובת הקדשה הנראית במקום ובה הוא מקדיש מנחה לאלים.

בנוסף לכתובת הקדשה זו נמצאה באותו הבניין גם כתובת הקדשה נוספת של הפרעה סתי הראשון (אביו של רעמסס השני) ופסל של הפרעה רעמסס השלישי (יורשו), במילים אחרות בבית שאן נמצאו השרידים המצריים החשובים ביותר בארץ של גדולי שליטי הממלכה החדשה המצרית. בלב מבנה השלטון המצרי שני עמודי אבן עצומים שלאחד מהם היה כנראה כותרת של פפירוס ולשני כותרת של צמח פרח לוטוס, שתי סוגי כותרות אלו סימלו את מצרים העליונה – לוטוס, ומצרים התחתונה – פפירוס, הפרעה הוא שליט של שתי הארצות.

העברים יצאו ממצרים כנראה בסוף זמן מלכותו של רעמסס השני, הנראה על אחת האסטלות בבית שאן. בסוף תקופת שלטונו הממלכה והאימפריה המצרית נחלהת, ועמי הארץ זכו לעצמאות. באותו הזמן מגיעים גם הפלישתים, אנשי מלחמה ממוצא הודו אירופאי (כנראה) המגיעים מהים, מנסים לפלוש למצרים ובסופו של דבר מתיישבים באזור החוף הדרומי של ישראל. המיוחד בהם הוא שהם משתמשים בברזל. גם העברים יודעים להשתמש וליצור כלי ברזל. זהו תחילת עידן הברזל, עידן שבו מתגברים המאבקים והמלחמות.

בית שאן היא אחת מהערים הכנעניות החשובות בארץ בתקופה זו. כזכור הכנענים יושבים בעמקים. העיר הגדולה והחשובה בזמן השופטים היא חצור בעמק הירדן (אם כל ממלכות), אך יש גם ערים חשובות וגדולות אחרות כגון מגידו, תל דן. המאבק בין העברים לכנענים מתרחש בעמקים, בעמק יזרעאל הסמוך נלחמים דבורה וברק בסיסרא, ובמעיין חרוד הסמוך אוסף גדעון את לוחמיו בכדי להכות במדיינים. בגלבוע המתנשא מעל עמק בית שאן נופל שאול על חרבו, והפלשתים מקיעים את גופתו על חומות בית שאן הכנענית.

בית שאן היוונית רומית

התרבות בתקופה העתיקה הייתה בעלת תפישה מאגית ומצרים זו דוגמא טובה לכך, הקדמונים תפשו את העולם כספוג באנרגיות שיש אפשרות להפעיל אותם ולהתקשר אליהם באמצעות מדע המאגיה. המפתחות היו בידי הכוהנים שהיה להם קשר עם האלים. כל זה היה נכון עד שבאה תרבות יוון הקלאסית ואמרה שהאדם הוא מידת כל הדברים, ושיש לחיות לפי המחשבה והפילוסופיה ולא לפי הדת והאלים. היוונים טיפחו סוג של חיים עירוניים שאפשר לקרוא לו מלאכותי הנשען על אנשים עצמאיים החושבים בפני עצמם ואחראים על גורלם, והתרבות שלהם התפשטה בכל רחבי העולם העתיק, במיוחד לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון.

אלכסנדר מוקדון כובש את ארץ ישראל בשנת 333 לפנה"ס ולאחריו מוקמות שתי ממלכות יווניות במרחב המזרח התיכון על ידי יורשיו והגנרלים בצבאו: האחת היא הממלכה התלמית שבירתה היא אלכסנדריה במצרים והשנייה היא הממלכה הסלווקית שבסיסה הוא בעיראק וסוריה של היום. כבר בזמנו של אלכסנדר מוקדון מוקמות ערים חדשות – פוליס של חיילים בצבאו המשלבים ידיים עם עם גורמים מקומיים המאמצים את התרבות היוונית (מתיוונים). וכך, בית שאן מוקמת מחדש כעיר יוונית – פוליס המיושבת על ידי חיילים פרשים סקיתים, ונקראת לכן סקיתופוליס – עיר הסקיתים. היוונים מקשרים את בית שאן לאגדות על האל דיוניסוס וטוענים שהאומנת שלו ששמה ניסה, זו שגידלה אותו, היא מבית שאן וקבורה בבית שאן ולכן הם קוראים לבית שאן "ניסה סקיתופוליס" והיא הופכת להיות עיר מקודשת לדיוניסוס.

כשהיוונים בנו ערים, הם בדרך כלל השתמשו בתכנית אב כללית לבניית ערים שנקראה תכנון היפודומי, וזה מה שהיה במקרה של בית שאן, הרומאים אימצו את תכנית האב הזו שביסודה יש שני רחובות מצטלבים בכיוונים צפון דרום – קרדו, ומזרח מערב – דקומנס, אזור ציבורי במרכז, ואזור מקדשים מצפון לעיר. בעיר של בית שאן יש שני מרכזי מקדשים, האחד על התל ובו מקדשים המוקדשים לאלי שמיים – אלים אולימפיים, והשני בתחתית התל לאורך הקרדו הדרומי ובו מקדשים המוקדשים לאלי אדמה – כתוניים כגון דיוניסוס, וכך נמצא בבית שאן החל מהתקופה היוונית מקדשים לזאוס מצד אחד ודיוניסוס מהצד השני.

מפני התכנון ההיפודומי חוצים את בית שאן העתיקה שני רחובות עיקריים: הקרדו מצפון לדרום, והדקומנס ממזרח למערב. האקרופוליס של העיר, מקום מקדשי זאוס ואפולו, נמצא מצפון לקרדו. התיאטרון, המקודש לדיוניסוס, נמצא מדרום לקרדו. המיקום של שני האתרים מסמל את המתח שבין האלים השמימיים, שאותם מייצגים זאוס ואפולו, לבין האלים הארציים (כתוניים) שאותם מייצגים דיוניסוס ודמטר (ליד התיאטרון יש מקדש לדמטר). מתח זה אמור היה לבוא לידי השלמה ופיתרון בבחירת שלישיית האלים של העיר, המופיעה על המטבעות שנטבעו בה (לכל עיר רומית הייתה שלישיית אלים שמגנה עליה). וכך, שלישיית האלים של בית שאן היא: זאוס, דיוניסוס וטיכה – ניסה. או בגרסאות קדומות יותר: זאוס, דמטר, ופרספונה.

פולחן זאוס האולימפי היה פולחנו של המלך הסלווקי אנטיוכוס הד' אפיפנס שכבש את העיר בית שאן מידי היוונים התלמיים (ממצרים) בתחילת המאה ה2 לפנה"ס והפך אותה לישות פוליס עצמאית. זהו אנטיוכוס הרשע מחנוכה, אבל מבחינת היוונים הוא סימל את האחדות הסלווקית. המלך היה התגלמות האל עליי אדמות. הופעת האל זאוס באמנות מיוצגת בבסיס פסל הנושא דמות נשר מבית שאן שאף כי חלקיו העיקריים טרם נמצאו, נראה כי תיאר את דמותו של האל. תיאורי דמויותיו הרבות מופיעים על מגוון עשיר מאוד של מטבעות, כ-50% ממטבעות העיר. פולחנו נזכר בכמה כתובות, הקדומה שבהן היא מן המאה הא' לסה"נ.

דמותו של האל זאוס מופיעה על כותרת קורינתית שנמצאב בבית שאן, על אפריזי התיאטרון, על אדן מעוטר ועל מזבח המעוטר גם בסמלים הקשורים לפולחנו. אנטיוכוס הקים כנראה מקדש לזאוס (כלומר לעצמו) על ראש התל, כשבתחתיתו היה מקדש לדיונסוס ותיאטרון שבו קיימו את פולחני דיוניסוס, שאחד העיקריים בשהם היה הצגת הטרגדיות.

רחוב הדקומנס בבית שאן העתיקה הרומית

קצת על דיוניסוס

עמק בית שאן עשיר במים, ששימשו לחקלאות, ומבחינה זו מתאים מאין כמוהו לחגוג את המסתורין של גדילת הצמחייה שנקשרה לדיוניסוס אל הגפן. דיוניסוס היה קשור לאלים הכתוניים, שהיו קשורים לאדמה או לעולם שמתחת לאדמה, לתהליכים האדמתיים שהם הענקת חיים, פריון, מוות, לתהליכי טבע כחילופי העונות השנה, פריחה וקמילה. מקור השם מהמלה כתון שפירושה אדמה ביוונית קדומה.

דיוניסוס הוא בנם של זאוס וסמלה. סמלה הייתה נסיכת תבאי, בת אנוש שזאוס התאהב בה והופיע לפניה כבן אנוש. כשהייתה בהריון הופיעה לפניה האלה הרה הקנאית (אשתו של זאוס) בתחפושת של אומנת ושכנעה אותה לבקש מזאוס להופיע לפניה בכל הדרו האלוהי. סמלה מבקשת זאת מזאוס – אשר נשבע למלא את כל מבוקשה, ולכן הוא מופיע בפניה כאל הברק והרעם והיא מתה.

זאוס מוציא את התינוק מרחמה ומגדל אותו עד יום לידתו בתוך כיס שהצמיח על ירכו. לאחר לידתו הוא מעביר אותו לאחותה של סמלה בכדי שיגדל אצלה, אך הרה הקנאית מטריפה את דעתם של הזוג שמנסה להרגו. זאוס מתערב, וממלט את דיוניסוס להר ניסה, שם מגדלות אותו הנימפות של הר ניסה. סילנוס הזקן מלמד אותו לגדל גפנים ולעשות יין. לפי גרסה אחרת מי שגידל את דיוניסוס הייתה אומנת בשם ניסה.

כך או כך, לאחר שהוא גדל, דיוניסוס הצעיר נוסע דרך מצרים להודו ושם מבין שיש אל בתוכו, וזה לאחר חיים של אלימות, סבל ושיגעון. הוא חוזר מואר לאסיה התיכונה, ולתראקיה, מלמד אנשים לגדל גפנים ולעשות יין ואת הדת החדשה.

האלה סיבל (או ריאה) מטהרת אותו מכל חטאיו ומלמדת אותו את סודותיה. כשעבר יום אחד באי נקסוס, ראה דיוניסוס את אריאדנה, בת מלך מינוס מכרתה, אשר נעזבה שם על ידי תזאוס אחרי שעזרה לו להרוג את המינוטאור. היא ביקשה נפשה למות – ודיוניסוס הצילה ונשא אותה לאישה. דיוניסוס יורד לשאול להחזיר את אימו סמלה. הוא הביא אותה לאולימפוס והפך אותה לבת אלמוות.
הנשים, מעריצות דיוניסוס, עבדו לו בטקסים של ריקודים פראיים ורגשיים, לצלילי מוסיקה רגשית – הן היו במצב של שליטה על ידי האל. טקסים אלה נקראו אורגיות. המשתתפים שתו יין ורקדו לצלילי המוסיקה עד שנכנסו למצב של אובדן חושים והכרה. בשיא הטקס היו קורעים לגזרים בעל חי שסימל את האל עצמו, וטורפים את בשרו. היה זה טקס שבאמצעותו התאחדו עם האל.
במיתוסים מסוימים, כגון האורפי (על שמו של אורפיאוס), דיוניסוס נקרע לגזרים על ידי שני טיטנים, וקם לתחייה בעזרת אביו זאוס.

דיוניסוס הוא ילד אלוהי, הוא הבן של האם המתה, הוא המתבגר הצעיר לעולם, הוא הגבר הצעיר שמת וקם לתחייה, הוא מחבר עם הלא-מודע, עם יצרים ועם אינטואיציה חזקה, הוא מביא את השיכרון, את ההתפרקות, הטירוף והיצריות הפרועה, אך הוא גם מחבר אותך עם עצמך הבסיסי ביותר. ממקום זה, ורק ממקום זה, ניתן להגיע לאלוהים

קראו מאמר על דיוניסוס

התיאטרון בבית שאן ופולחן דיוניסוס

תיאטרון הוא דבר חיוני מאוד בעת העתיקה שהתפתח מתוך חגיגות קדומות לאל דיוניסוס-אל היין. מחזות התיאטרון הועלו תחילה בכיכר השוק. בשלב מאוחר יותר נבנה תחת כיפת השמים מבנה מיוחד- במה שסביבה נבנו שורות מושבים לקהל.

המחזות היוונים והשירה נכתבו לכבודו של דיוניסוס. ההצגות היו מקודשות, השחקנים והזמרים שלקחו בהם חלק נחשבו כעובדי האל, ואף קהל הצופים ביחד עם הסופרים והמבצעים היוו חלק מן הפולחן. העם האמין כי דיוניסוס עצמו נוכח בחגיגות, ולכוהנו נועד מושב כבוד. האל מסוגל היה להשרות רוח קודש על בני אדם, כדי שיכתבו ויציגו דבר לכבודו ותהילתו.

בבית שאן ישנו תיאטרון (רומי) שנבנה בזמנו של הקיסר מרקוס אוראליוס (מאה 2 לספירה). חצי העיגול של מושבי התיאטרון סימל באופן מסורתי את גלגל השמיים, בתוך גלגל זה התרחש הנס של דיוניסוס, המוזה שהגיעה להצגה ונתנה השראה למציגים ולצופים. בני אדם הפכו להיות יותר מבני אדם, הפכו להיות אלים, הפכו להיות אפולו. אך זה לא קרה בדרך של אפולו, דרך האור והטוהר, זה קרה בדרך של דיוניסוס, דרך החשיכה, הירידה לשאול והחילוץ משם של פרספונה.

דיוניסוס הוא דמות סובלת טראגית, ואכן התיאטרון היווני הצטיין בטרגדיות, שרק דרכם יכלו לראות את הגדולה האנושית. דיוניסוס נותן למין האנושי את תקוות האלמוות, אותו אלמוות של הטרגדיות היווניות. חלק מהטרגדיה הוא שבזמן שדיוניסוס שיכור הוא עושה דברים שאחר כך הוא מצטער עליהם, מוטיב זה מופיע בכל הטרגדיות היווניות, עשיית דברים בלא מודעות, אך בלא מודע זה טמון גם השינוי, ההשלמה עם הגורל, השחרור.

בסמוך לתיאטרון יש שני מקדשים, האחד מוקדש לדיוניסוס, והשני לאל הרפואה אסקלפיוס.

בית שאן הרומית ביזנטית

העיר בית שאן מגיעה לשיאה בתקופה הרומית ביזנטית, וכמעט כל השרידים המרשימים הם מהתקופה הזו. גרים בה יותר מ40.000 איש, והיא משתרעת על שטח גדול, יש בה תיאטרון היכול להכיל 6000 איש, אמפיתיאטרון, אודיון, פורום, בית מרחץ, וכל שאר הבניינים המאפיינים ערים רומאיות.

פומפיוס כובש את ישראל ב63 לפנה"ס ומחזיר את בית שאן להיות פוליס עצמאי, היא הופכת לבירה של עשר ערים הלניות רומיות עצמאיות שנקראות הדקאפוליס, והם מעין ישות עצמאית שלא תחת שלטון בית הורדוס או הנציבים הרומים של ישראל. יותר מאוחר הופכת בית שאן לבירה של החלק הצפוני של ישראל הנקרא פלסטינה סקונדה.

הרומאים בונים מקדש גדול לזאוס על התל וגם נימפאון מרשים (מקום של מים ציבורי) במקום מפגש הרחובות העיקריים למרגלות התל.

בית שאן נחרבה ברעידת אדמה במאה ה7 וחלק הגדול נשאר כפי שהוא מאז, העיר חדשה עוברת למיקום אחר, ועל התל מוקמת לזמן קצר מצודה. אבל רוב השטחים של העיר הביזנטית העתיקה נשארים נטושים. לאחר החפירות הנרחבות הפכת בית שאן העתיקה לאתר העתיקות המרשים בארץ, מקום טוב להבין דרכו את התרבות הרומית.

אסטרולוגיה בעולם העתיק

"אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל!" (בראשית רבה י,7)

המתקבל לסנהדרין היה חייב להיות בעל ידע ב"מזלות ואיצטגנות (הרמבם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה א)

קומונט טוען שהאסטרולוגיה התחילה מבבל, אלא שההתפתחות שלה הייתה מאוחרת. רק במאה ה8 לפני הספירה היה לבבלים לוח שנה מדויק שלפיו הם יכלו לחשב את החישובים שלהם. האל הראשי בבבל – מורדוך זוהה עם יופיטר. ושאר האלים עם גרמי שמים אחרים, אישתר עם וונוס. תקופת הפריחה של האסטרולוגיה הבבלית הייתה לאחר נפילת אשור, והיא נמשכה לתוך התקופה הפרסית. מדובר במאה ה6 לפני הספירה. האסטרולוגיה והאסטרונומיה, שהיו קשורים אחד לשני, משתפרים בהדרגה עד למאה השנייה לפני הספירה. אז מוכנס לוח מדויק יותר של 19 שנה, ירחי – שמשי. השמיים מחולקים ל12 חלקים שווים, שמחולקים כל אחד ל3 דקנים של 10 מעלות. במאה השנייה לפני הספירה כבר היו לבבלים טבלאות שיכלו להגיד מראש את מיקום הכוכבים השונים. היוונים למדו מהבבלים ופיתחו את האסטרולוגיה שלהם במקביל.

מתקבלת תמונה שמראה שהאסטרולוגיה התפתחה בעיקרה במאות ה6-4 לפני הספירה, והיא מבטאת אורח מחשבה של פילוסופים יוונים ואחרים קדומים, שחיפשו סדר ביקום, כשהאסטרולוגיה היא הביטוי האולטימטיבי של אותו סדר. לקדמונים לא היה את ההסבר שיש לנו היום לגבי חילוף העונות. זה נתפש אצלם כאיזה שהיא פעולה מאגית, השתלטות של כוח אחד על העולם במקום כוח אחר. הגעה, למשל, של אל העננים לאזור. ודבר זה "נובא" קודם לכן על ידי ההשתנות של הכוכבים בשמיים. ההופעה של כוכבים מסוימים בישרה על הופעה של כוחות חדשים. עם הזמן הכוכבים נתפשו כשולטים על כוחות אלו. הכוחות החדשים הללו, שנתפשו כגברים, בוטאו על ידי מחזורי הזמן, ועל ידי ההופעות הארציות, שנתפשו כנשים.

הבבלים היו מומחים בנבואה. הם ראו אותות בתופעות שקורים סביבם. היה סביבם צבא של כוחות שמילא את היקום. התנועה של העננים, הברק והרעם, כיוון הרוח. כל אלו היו אותות. כל האותות היו חלק ממדעי הניחוש שפרחו בעת העתיקה. הצורה העליונה ביותר של מדע האותות הייתה אסטרולוגיה. אלא שאצל הבבלים אסטרולוגיה הייתה חלק אינטגראלי מדת. הבכורה ניתנה למשולש האלים של: אנו, אנליל ואהה. הרוחות של השמיים, הארץ, והמים. מתחתם היו את סין, שמש או רמן, ואישתר. הרוחות של השמש – שמש, הירח או האטמוספרה – סין, והאלוהות של פריון האדמה שזוהתה עם הכוכב וונוס – אישתר.

אומר פרופסור גסטרו: עבודת הכוכבים שהתפתחה בבל ובאשור בקשר למדע ולתצפית של השמיים הייתה בשורה התחתונה דת חדשה, שניצחונה הביא את הירידה של הדת הישנה. למעשה בטקס העבודה, בטקסים של הטיהור והזמרה, בתפילות והמזמורים, בחזרה על קינות טקסיות, בפסטיבלים ישנים לכבוד אלי הטבע, ובצורות ניחוש אחרות שנשארו עד לסוף האימפריה הבבלית, הרעיונות הישנים נשארו. הכוהנים נזהרו לא להרוס או לסכן את שליטתם בהמונים על ידי שינוי צורות העבודה בכיוון של הדת החדשה. אבל הדוקטרינות האסטראליות החלו להשפיע ולהפוך לאט, לאט לכוח המרכזי. .

האלים הבבלים זוהו עם כוכבי השמים. מורדוך עם יופיטר. אישתר עם וונוס. ניניב עם סאטורן. נבו עם מרקורי. מרס עם נרגל, אל המלחמה. הכוכבים הקבועים זוהו עם האלים המשניים, או בתרבות היוונית עם הנימפות. לאלים נשאר, יחד עם זאת, גם תפקידם המסורתי. וכך, אלה כמו אישתר יכלה להיות נעבדת גם כאלת האדמה וגם כחלק מהסדר החדש. המילה שרלטן נובעת מהמילה כלדן, וזה שימש לציון הכהונה הבבלית שעסקה בניבוי בכוכבים. לבבלים מספרים היו קדושים, למספרים היה כוח אקטיבי, בדיוק כשם שבמצרים זה היה למילים. אסטרולוגיה היא ענף של מתמטיקה, ולכן קדושה.

הכשדים גילו את החוקיות של תנועות השמיים, ומכאן הם הסיקו על חוקיות החיים בעולם, לדבר זה היה משמעות גדולה עבורם, זה היה הוכחה לקיומם של האלים, ושל כוח אחר מאחוריהם, שקובע גם חיי אדם. הם הסיקו שהחיים זה גלגל, ויש מחזוריות של חזרה של דברים. גם הזמן הפך קדוש, מכיוון שהוא החזיר דברים למסלולם. ל5 הכוכבים ניתן השם של "המתרגמים". הכי חשוב היה הירח ואחריו השמש. 12 המזלות נקראו ,יועצי אלוהים". 24 כוכבים מחוץ לזודיאק נהיו השופטים של החיים והמתים.הספירה של הירח הייתה הקרובה ביותר אלינו, אך גם מתחתיה היו כוחות שצריך היה לעבוד אותם. הכשדים עבדו את האדמה, את האוקיינוס והמים, את הרוח שנושבת מארבע רוחות. את האש. הכוכבים היו אלמנטים שנתנו חיים לתופעות על פני האדמה.

עקרון החיים דמה לאש השמיים. הנפש קיבלה את תכונותיה בלידה, בזמן זה נקבע גורלה על ידי הכוכבים. הכוהנים הבבלים היו חוזים. הם גם האמינו שלאחר המוות הנשמה חוזרת לכוכב שממנו באה. כשהיוונים כבשו את בבל בעקבות אלכסנדר, הם מצאו מתחת לשכבה של המיתולוגיה, תיאולוגיה מלומדה, המבוססת על תצפיות אסטרונומיות סבלניות, שמגלים את האופי של העולם השמימי, סודות העתיד, וגורלו של האדם.

הפילוסופים היוונים גם הם מתייחסים לאסטרולוגיה, בעיניי פיתגורס הגופים השמימיים הם אלוהיים, והם מונעים על ידי הנפש האתרית שמיידעת את היקום והיא קרובה לנפש האדם. גם בשיטה המספרית שלו והשיטה הגיאומטרית יש התאמה לתיאוריות האסטרולוגיות, הדודקגון נושא את השם של יופיטר מפני שיופיטר משלים מעגל כל 12 שנים.

אפלטון טוען שמתחת להוויה הנצחית שבה יש הכול, יש את ה"אלוהים הנראים" והנצחי מחייה בכוחו, ואלו הם הכוכבים. האלים הללו עליונים על האלים של הארץ. אפלטון הזמין אסטרונומים בבליים להתארח אצלו באתונה, והאמין שיש לחשוב על הכוכבים, ולא רק להסתכל עליהם. האפינומיס של אפלטון מתייחס לדת הכוכבים. המדעים הם מתנת האלים, ומתמטיקה במיוחד התגלתה על ידי אורנוס האל. המתמטיקה מובנת על ידי תופעות מחזוריות, מבין כל המדעים אסטרונומיה ואסטרולוגיה הם העליונים. האדם שואף להבין את הטבע ולהיבלע במחשבות על ההרמוניה השמימית, הלימוד של הגופים השמימיים וההרמוניה שלהם, טומן בחובו מעלות, החוכמה מביאה שמחה וגמול בעולם הבא, בעולם הבא האסטרונום יחיה חיים שלמים של הרהור והתבוננות בזוהר השמימי ויגיע לאושר. יש אומרים שאת האפינומיס כתב פיליפ מאופוס.

גם אריסטו אומר שבכוכבים יש חומר נצחי, עקרונות של תנועה שנובעים מנצחי שמעליהם. בשנת 432 לפני הספירה מגלה מתון את המחזור של 19 שנים שמחליף את המחזור הקודם של 8 שנים של היוונים. המחזור הזה שמועבר לאתונאים מסנכרן את זמני לוח השנה של הירח ושל השמש, וגורם לאתונאים לחרוט את חישוביו של מתון באגורה שבעיר. במאה ה2 לספירה, קיבץ האסטרונום הדגול תלמי (פתולימאוס) את הידע האסטרולוגי שהיה ידוע עד זמנו בעשרה ספרים. ספרים אלה נודעו בשם "טטראביבלוס" ושימשו מקור עיקרי לידע אסטרולוגי במשך מאות השנים הבאות.

השמות העתיקים של כוכבי הלכת ביוון היו כדלהלן: וונוס נקראה "מבשר הבוקר" או "מבשר האור". מרקורי נקרא ה"כוכב המנצנץ". מרס נקרא "כוכב האש", יופיטר נקרא "הכוכב הזוהר", סאטורן "הכוכב הבהיר", או "המצביע". לאחר המאה הרביעית כוכבי הלכת נקראים בשמם של האלים, וזאת בעקבות השפעה בבלית. סאטורן בשביל הבבלים היה "כוכב השמש" – "השמש של הלילה". בחישובים האסטרולוגים סאטורן יכול להיות שווה ערך, ולהחליף, את השמש. הכוכבים נקראו ה,מפרשים" וסאטורן היה ה"מפרש" בעל האותות והנבואות החשוב ביותר. תפקידו של סאטורן כשמש שחורה עבר ליוונים ומשם לאלכימיה, שם הוא נמצא עד היום. מעניין לציין שמבחינת השנה, זמן השפעתו של סאטורן הוא ההפוך במעגל לזה של השמש.

בית הכנסת העתיק בבית אלפא

בית כנסת העתיק של בית אלפא, מתוארך למאה ה6 לספירה, אבל הוא בנוי על בסיס בית כנסת מהמאה הרביעית, ומוכיח שהחיים היהודיים המשיכו להתקיים בגליל גם בתקופה זו, על רצפתו נמצאה אחת מרצפות הפסיפס היפות בארץ ובמרכזה ציור של גלגל המזלות, שבמרכזו הליוס – אל השמש. מוזר קצת לגבי בית כנסת אם אתה חושב על זה. מה גם שכמעט בכל בתי הכנסת הגליליים מאותה תקופה (טבריה, ציפורי…) אנו מוצאים פסיפסים של גלגלי מזלות על רצפת בית הכנסת.

לפי הארכיאולוג מוטי אביעם, התופעה של גלגלי מזלות בבתי כנסת היא הופעה ייחודית לישראל. הארכיאולוג גדעון פרסטר חקר הרבה גלגלי מזלות בעולם העתיק ולא מצא בשום מקום משהו דומה.  מה שזה אומר זה שהייתה כנראה מחשבה מסוימת מאחורי הכנסת גלגלי המזלות לבתי הכנסת, ומחשבה זו התבטאה בצורה המיוחדת של גלגלי המזלות.

המאפיינים המשותפים לכל גלגלי המזלות בבתי הכנסת הוא שבמרכז יש את הליוס – אל השמש רוכב על מרכבה הרתומה לארבעה סוסים, בפינות הריבוע המכיל את גלגל המזלות, נראות ארבע נשים המייצגות את ארבע עונות השנה. בתחתית הפסיפסים של גלגלי המזלות בבתי הכנסת יש סצנות של ברית בין אלוהים לאברהם או העם היהודי, ומעל הגלגל יש תמונות של חפצים ודברים הקשורים לבית המקדש, להבטחה ולגאולה.

במילים אחרות הגלגלים כמו אומרים שבזכות הברית עם אלוהים (דרך אברהם) יש לעם היהודי גורל שהוא מעבר לגלגל החיים. כפי שנאמר "הכל צפוי (לפי המזל האסטרולוגי) והרשות נתונה" (זכות בחירה שמוענקת על ידי הברית). ולכן "אין מזל לישראל", מכיוון שבזכות הברית הם מעבר לחוקיות האסטרולוגית. זה לא שחוקיות זו לא עובדת, אבל יש משהו גבוה יותר ממנה שמשמעו אפשרות הבחירה של בני האדם.

גן זן בחפציבה

לא רבים יודעים זאת, אך ליד בית הכנסת של בית אלפא, בתוככי קיבוץ חפציבה, שוכן גן שכמו נלקח היישר מיפן. גן זן כשר למהדרין, ובו נחל יבש, עגורים, פנסים, בריכה, גשרון, פינת מדיטציה, ועוד מאפיינים של גני זן יפנים. את הגן בנתה כת המקויה לכבוד המייסד שלה פרופסור טשימה.
הזן הנו דרך דתית שהתפתחה ביפן שבה אפשר להגיע אל האלוהים דרך הטבע והדברים הפשוטים של החיים. הזן פיתח טקסים ייחודיים של שתיית תה, מדיטציות, וכן מסורת בת מאות שנים של בניית גנים, בעיקר במנזרי הזן, שבנויים בצורה סמלית ומייצגים את חוקי היקום ואת אמיתות חיי אדם.
חונים במגרש החנייה של בית אלפא, ליד בית הכנסת העתיק, ועולים ברגל דרך שבילי הקיבוץ במסע אל ארץ אחרת, אל יפן הרחוקה…

הסימבוליקה בגן הזן

גן זן יפני צריך להיות קשור לסביבה שלו, והגן בחפציבה אכן הוא כזה, החלק הגבוה שבו פונה כלפי הגלבוע, שמתנשא בתלילות ובתפארת מעליו. בחלק גבוה זה של הגן ישנו מקור נביעת מים שהוא בצורת בריכה לרגלי סלע שמסמל את ההר הראשוני היפני, הר סומרו, המחבר בין שמיים וארץ. משם מתחיל הכל, מהמים הראשוניים, מההבדלה בין מים לארץ, בין מים לשמיים, ממעיין החיים.
ליד הבריכה וההר הראשוניים נמצא פנס גדול, פנס יפני מסורתי, מסביב לו שלושה סלעים ולידו צמח ציקס גדול (דומה לדקל). הפנס מסמל את האור הראשוני של הבריאה, אך הוא גם משמש לזיכרון, זיכרון של פרופסור טשימה, שהוא המקור של האור. הציקס ליד מסמל את איכות האש.

שלושה הסלעים מסמלים בגן יפני מסורתי את שלושה הטבעים של הבודהה, את שלושה היסודות של היקום: האדמה השמיים והאדם, ניתן לשער שבמקרה זה בנוסף למשמעות זו יש לשלושה הסלעים משמעות של השילוש הקדוש.

מהבריכה הראשונית והפנס לידה זורמים המים דרך סדרה של מפלים, בריכות וערוצים אל בריכה בתחתית הגן, בה בולטים מהמים מספר סלעים, על אחד מהם שני עגורים. בריכה עם סלעים בתוכה מסמלת את גן העדן היפני, האיים המבורכים שבין שבעה הימים.
המסלול של המים, אם כן, הוא מסלול החיים: מהתחלת החיים, מהמעיין והלידה, ועד המוות וההגעה (או אי ההגעה) לגן העדן. המסלול הזה יכול להיות מסלול הזרימה הטבעית, שהוא זרימת הנחל, אך יכול להיות גם מסלול השביל הכבוש: ואכן, שביל אבנים מחבר את הבריכה הראשונית שלרגלי הפנס והסלע לבריכה הגדולה התחתונה שבה האיים והעגורים.

בצד הגן ישנה סוכה יפנית מסורתית שבה ניתן לשבת ולחשוב על החיים. ההתבוננות בסידור הגן, באסתטיקה וביופי שלו, צריכה לעזור בזה. מי שעדיין לא מצליח לו יכול לעבור למערה שמשמשת מקום תפילה והתכנסות הנמצאת במעלה הגן.
על הגן משקיף בית יפני מסורתי, שגם הוא נראה כאילו שייך לעולם אחר, זה הוא מקום הלינה של חברי המקויה הבאים לארץ, כאן הם מרגישים בבית.

עקרונות הבודהיזם והשינטו בגן זן יפני

הגנים היפניים הם חלק מהמסורת הבודהיסטית (הזן):  לאחר שנואש מדרך הסגפנות החליט הבודהה, יום בהיר אחד, לשבת מתחת  לעץ בפארק  בבנרסי ולא לזוז משם עד שיגיע להארה. לאחר כמה ימים של ישיבה, לאחר שבזה אחר זה נשרו מעליו כל הקליפות של העולם החיצון, החושים והמחשבות, זכה הבודהא בהארה שאותה ביקש. התהליך שאותו הבודהה עבר היה כמו לקלף בצל מכל השכבות שלו. האמת שהוא כל הזמן חיפש הייתה כל הזמן הזה בתוכו, אך כדי להגיע אליה הייה צריך להגיע תחילה את הריקנות של שום דבר לא מפריע. וזה הושג דרך מדיטציה והתרוקנות ממחשבות.

מאז ועד היום ישנם אנשים רבים בעולם שמנסים ללכת בדרכו של הבודהה והם עושים זאת בדרך של מדיטציה, כמו שהבודהה עשה. בקונטקסט זה ניתן לראות באור אחר את יצירת גן הזן היפני, כאקולוגיה המעוררת והמעודדת מדיטציה.

חכמי הזן התרכזו בפיתוח טכניקות של ראייה דרך ה"אשליה" והבלבול של החיים. זן הוא התהליך של לגלות מה האדם באמת, וההעברה של אותה אמת לא יכולה להיות דרך ספרים ותיאוריות אלא דרך חוויה בלתי אמצעית וישירה, הבזקים של הארה שמופעלים על ידי מצבי מדיטציה, מילה, פעולה, רעש, או אפילו סידור סלעים בגן.

תפקידו של מורה הזן הוא למצוא את הגירוי הספציפי המתאים לתלמיד הספציפי שיעזור לו להגיע לאותם הבזקים של הארה. גן זן בהקשר הבודהיסטי, אם כן, הוא כלי עזר למדיטציה, מדיטציה שהיא ממשיכת דרכו של הבודהה שזכה בהארה.

גן הזן מעבר להיותו כלי עזר למדיטציה מבטא בסידור שלו את האמיתות של היקום וזה נעשה בצורה הבאה:

מבין הטכניקות של הזן החשובות ביותר הן אלו הקשורות לפונקצית הראייה, הכוללות התבוננות בחפץ או חפצים. מבין החפצים שהיפנים אהבו להסתכל עליהם בולט במיוחד מקומם של ההרים. ההרים והטבע ביפן מלאים במסתורין, הוד והדר, תחושה של גדלות שאי אפשר לתאר אותה בציור ואפילו במילים. ולכן, הדרך הטובה ביותר להעביר את התחושה שלהם היא על ידי צמצום, על ידי מציאת הקווים העיקריים והשארת כל השאר לדמיון, על ידי רמיזה שיש בה יותר מאשר תאור מלא.

עקרון זה של צמצום, המעט המצביע על המרובה, בא לידי ביטוי בתרבות הציור היפני. אותו עקרון בא לידי ביטוי  בתרבות גן הזן היפני. הגן מהווה מעין צמצום של הטבע כולו, על כל הדרו.  (דוגמא נוספת לטכניקת הצמצום באמנות היפנית היא מסורת שירת ההיקו היפנית, שירים קצרים הנושאים בשלוש שורות קצרות את מהות היקום כולו)

קבוצות סלעים בגן היפני סימלו מושגים בודהיסטים שונים, למשל אבנים גדולות מרובעות סימלו את האלוהות הבודהיסטית הנקראת פודו – זה שלא ניתן להזזה, המגן הסמלי של הבודהיזם ונאמניו. אבן הפודו הושמה, פעמים רבות, ליד מפל שומרת על המקור ועל המים במעברם. הפודו קשור להר בגן המסומל על ידי קבוצת סלעים שמסמלת את הר סומרו – ההר שנמצא במרכז היקום הבודהיסטי התומך בשמיים.

מצדו השני של הגן נמצא את הבריכה עם אי בתוכה שמסמלת את גן העדן הבודהיסטי עם שבעת הימים שלו. המסע של המים ממקור הנביעה שלהם שליד ההר הראשוני אל הבריכה שבסוף המסלול, לאורך מפלים, זרימה שקטה, ובריכות קטנות, מסמל את המסע הרוחני של האדם להארה, את החיבור בין רגע הלידה לרגע המוות.

מסורת רוחנית נוספת שהשפיעה על עקרונות גני הזן היפניים היא מסורת השינטו. מבין הרוחות של השינטו, התופעות של הטבע, הרוח הגדולה ביותר היא זו של השמש. אל השמש היפני הנקרא אמטרסו או נו קאמי. השמש חוצה את השמיים ממזרח למערב והד לכך נמצא באוריינטציה של הגנים היפניים, הם יהיו מסודרים על ציר מזרח מערב שפניהם דרומה. המהלך של השמש על פני הרקיע יסומל על ידי זרימת המים ממזרח למערב.

ההשראה לגני הזן היפניים באה, בין השאר, מהנוף המיוחד של יפן: יפן ארץ הררית עם נוף דרמטי של צוקים, יערות, מפלי מים, ערפילים, שלג, ועוד… ארץ בעלת תוואי נוף בולטים ואווירת מסתורין העוטפת ואופפת את הטבע שברובו קשה לחדירה לציוויליזציה של דרכים וישובים. בתוך הטבע המסתורי הזה התפתחה כבר מימי קדם דת של הערצת והאלהת תופעות טבע – דת השינטו. כמו במסורות הפאגאניות האחרות, כל דבר בטבע יש לו רוח משל עצמו הנקראת "קאמי". יש קאמי של העץ, קאמי של הנהר, קאמי של הסלע ועוד… ככל שתופעת הטבע גדולה ומשמעותית יותר, כך הקאמי שקשורה אליה חזקה וגדולה יותר.

בני יפן הקדומים נהגו לסמן אזורים מסוימים בטבע כמקומות של קדושה, מתחמים מקודשים, שאליהם יכלו להיכנס רק כוהנים ובעלי תפקידים. אזור כזה מגודר בחבלים, יכול להיות בן כמה עשרות עד כמה מאות ואלפי מטר מרובע.

במתחמים המקודשים המוקדמים של השינטו שבחלקם היו פארקים גדולים, היו שבילים שבהם אנשים עברו מקבוצה טבעית אחת לקבוצה טבעית אחרת, מעץ מיוחד לקבוצת אבנים וכו.. לעיתים האתרים המיוחדים בתוך הפארקים האלו היו קשורים אחד לשני דרך זרימה של מים, לעיתים דרך חיבור של שביל.

כת המקויה

כת המקויה ,שנקראת גם כת הבשורה הקדומה והמשכן, נוסדה לאחר מלחמת העולם השנייה בידי פרופסור טשימה (נפטר ב1973) מהעיר קואמוטו שבדרום יפן. הוא היה איש מיוחד ותלמידו של התיאולוג הנוצרי היפני אוצימורה ששאף לשילוב הנצרות ותרבות יפן. לאחר מספר חזיונות הוא גילה ששורשי הנצרות ביהדות ומכאן שהקמת מדינת ישראל היא חלק ממילוי נבואות המקרא. נושא זה הפך למרכיב חשוב באמונתם ומאז שנות השישים כל חבר בכת המקויה נשלח לשהות במדינת ישראל, ללמוד עברית ולעבוד בקיבוץ.

באידיאלים של הקיבוץ ראה פרופסור טשימה דמיון לרעיונות של תרבות יפן – חיי שיתוף, צניעות, הקרבה למען הכלל. את חברי כת המקויה רואים בדרך כלל בטלוויזיה בחג הסוכות, עת הם מקיימים תהלוכות חגיגיות ועולים לרגל לירושלים. את מרכזם בארץ קבעו בקיבוץ חפציבה. לאחר מותו של מנהיגם – פרופסור טשימה הקימו אנשי המקויה לזכרו את גן הזן.