בולגריה היסטוריה נצרות ולאומיות

בולגריה כללי

העם הבולגרי הוא אחד העמים העתיקים באירופה, עם רצף תרבותי של 1,300 שנה, החל מהקמת האימפריה הבולגרית הראשונה בסוף המאה ה-7 לספירה ועד ימינו. אין עוד עמים רבים שהתגבשו כה מוקדם ושמרו על שפתם, דתם והמסורת הלאומית שלהם. האנגלים התגבשו לעם רק עם הכיבוש הנורמני במאה ה-11, הגרמנים והאיטלקים רק במאה ה-19, עם אביב העמים. אלא שהרצף התרבותי והלאומי הופרע עם הכיבוש העותומאני בסוף המאה ה-14, שהשמיד את האצולה המקומית, הרס את הערים והמבצרים, ולא אפשר תרבות עירונית נוצרית כפי שהתפתחה באירופה, מסיבה זו איננו יכולים לטייל בבולגריה כפי שאנו מטיילים באיטליה, אנגליה וצרפת, שם אפשר ליהנות מערי ימי הביניים, שנשארו כמו שהן. בנוסף על כך, בולגריה לא חוותה את הרנסאנס, הבארוק, תקופת ההשכלה, ורק ב-1878 עם קבלת העצמאות היא מתעוררת ומגלה את עצמה מחדש. אבל זה לא אומר שאין מה לראות.

הלאומיות והתרבות הבולגרית קשורות בטבורן לכנסייה הבולגרית האורתודוקסית. הבולגרים טוענים שהם המשך של התושבים התראקיים המקוריים של האזור, שהתערבבו עם מתיישבים סלאבים שהביאו עימם תרבות ושפה חדשה, ושבט טורקי שארגן אותם למדינה במאה ה-7 לספירה. לפי דנוב, המילה בלגרי משמעה לעשות טוב. לבולגרים שלושה אִפיונים חשובים: מהתראקים הם קיבלו את המשיכה למיסטיקה, מהבולגרים הטורקים את כושר הלחימה, האומץ והנחישות, ומהסלאבים – את הסבלנות והערבות ההדדית, יכולת הנתינה וההקרבה.

בולגריה הרומאית

אזור בולגריה הפך להיות חלק מהאימפריה הרומית החל מהמאה ה-2 לפנה”ס. הרומאים כובשים את כל חלקי העולם העתיק מסביב לים התיכון וחלקים גדולים מאירופה. בבלקן נקבע גבולה של האימפריה בנהר הדנובה למשך מאות שנים, מצפון לו נמצאים הברברים, מדרום ציוויליזציה (למשך קרוב ל-200 שנה, מתחילת המאה ה-2 לספירה ועד סוף המאה ה-3 לספירה, הרומאים כובשים גם את רומניה, שנקראת אז דאקיה).

דרך בולגריה עוברות הדרכים הראשיות המחברות את רומא עם המזרח, היא נמצאת קרוב לגבול מצד אחד, ולקונסטנטינופול (שהופכת להיות במאה ה-4 לספירה בירת האימפריה) מהצד השני, ומכאן חשיבותה.

הרומאים מבססים בבלקן את שלטונם ומביאים אותו, בפעם הראשונה בתולדותיו, לתקופה של אחדות ויציבות. האימפריה היא ממלכה אחת בה יש ערים גדולות, דרכים, מסחר וכלכלת כסף. העמים הקדומים – תראקים, מקדונים ואילירים – מוצאים את מקומם במסגרתה ומשמשים כחיילים בצבא, סוחרים ובעלי מלאכה.

בולגריה הרומאית נחלקת לשלושה מחוזות. בצפון – מהרי הבלקן ועד הדנובה, נמצא מחוז מואסיה (Moesia), הכולל גם את חלק הארי של סרביה כיום.[1] מדרום – מהרי הבלקן ועד לים התיכון וגבולות קונסטנטינופול נמצא מחוז תראקיה (Thrakia), המשך של הממלכות התראקיות העתיקות. עיר הבירה של אזור זה היא פלובדיב. דרום מערב בולגריה שייך למחוז מקדוניה (Macedonia) הרומי, המשך של המדינה המקדונית.

הרומאים שולטים על הבלקן מהמאה השנייה לפנה”ס ועד למאה ה-4 לספירה כאימפריה רומאית, ההופכת באופן אורגני להיות האימפריה הביזנטית, ששולטת לסירוגין בחלקים גדולים של הבלקן עד למאה ה-15 לספירה. מדובר על תקופה של יותר מאלף וחמש מאות שנה. בתחילה היו מרידות של השבטים השונים, שהביאו לידי כך שהרבה אנשים נשבו ונמכרו לעבדות ברומא. אומרים שבמאה ה-1 לפנה”ס, אחד מזמני השיא של העבדות, אוכלוסיית העבדים של רומא הורכבה בעיקר מתראקים, גרמנים וקלטים. מרד העבדים של ספרטקוס (תראקי במוצאו), היה במידה רבה מרד של אוכלוסיות אלה, אבל דברים השתנו בהמשך והתראקים השתלבו בתוך האימפריה. רבים מהקיסרים החל מהמאה ה-2 לספירה הגיעו מאזורי הבלקן ועלו לגדולה דרך השירות בצבא הרומאי. קונסטנטינוס הגיע מניש הסמוכה, ויוסטיניאנוס – מסקופיה.

עם גיבוש הקיסרות בסוף המאה ה-1 לפנה”ס מתחיל עידן של שגשוג. האימפריה הרומאית הייתה השוק החופשי הגדול ביותר בעולם עד היום, מדינת ענק בת יותר משבעים מיליון איש, שהתבססה על כלכלת כסף. רומא הייתה עיר בת מיליון איש וכך גם קונסטנטינופול. באיטליה לא גידלו חיטה כי זה לא השתלם, ובמקום זאת ייבאו מוצרים בסיסיים מחו”ל, וכך תראקיה נהייתה יצואנית של חיטה ומוצרים חקלאיים אחרים, כגון יין, לרומא. הרבה יותר זול היה להוביל מוצרים בים מאשר ביבשה, ולכן קל היה יותר לשלוח יין באוניה מבורגס או סוזופול לרומא, מאשר להביא אותו מטוסקנה בעגלות. בעקבות השגשוג הכללי האוכלוסייה מתרבה ומתפתחת תרבות עירונית משמעותית.

שיא האימפריה הרומית מגיע במאה ה-2 לספירה, עם עלייתם לשלטון של חמשת “הקיסרים הנאורים”, דבר המתבטא במפעלי בנייה רבים בבלקן. הקיסר טריאנוס בונה באופן מפואר את העיר סטארה זגורה במרכז בולגריה וקורא אותה על שמו, הקיסר מרקוס אורליוס מפאר ומייפה את פלובדיב, עיר שבע גבעות ליד נהר, שהופכת להיות “רומא של הבלקן”. את שרידי התיאטרון היפה וההיפודרום של פלובדיב ניתן לראות עד היום. שרידים רומאיים מרשימים נמצאים בהיסאר, עיירת מעיינות מרפא ליד הרי הבלקן, וגם בסופיה שנקראה באותה תקופה סרדיקה (Sardica). גם נמלי הים השחור רואים עדנה בעת ההיא, וכן העיר ניקופול (Nikopol) על גדות הדנובה.

במאה ה-4 לספירה הרומאים הופכים להיות נוצרים, והקיסר קונסטנטינוס מעביר את הבירה מרומא לביזנטיון, שנקראת קונסטנטינופול. ב-381 לספירה מתחלקת האימפריה הרומית לשניים והחלק המזרחי נהיה למדינה עצמאית שבירתה ביזנטיון, ומכאן האימפריה הביזנטית.

אלא שתקופת שגשוג זו מגיעה לידי סיום בסוף המאה ה-4 לספירה, לאחר שהשבטים הגרמנים גותים עוברים את הדנובה ומתחילים במסע כיבוש והרס. תקופה חדשה מתחילה בתולדות הבלקן והעולם – תקופה של פלישות הברברים. תחילה פולשים הוויזיגותים, האוסטרוגותים, הוונדלים, ולאחריהם ההונים. הערים מתרוקנות, הדרכים ננטשות, האוכלוסייה מידלדלת והארץ שוממה.

הגבולות נפרצים, רומא נופלת והאימפריה מתמוטטת. יש מקומות שבהם נותרים רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה המקורית. בזמן שרומא נופלת, קונסטנטינופול מחזיקה מעמד והופכת להיות הבירה של האימפריה הביזנטית, שלימים מתאוששת וכובשת בחזרה שטחים גדולים בבלקן, האימפריה החדשה ישנה מתקיימת עד שנת 1453 (במשך אלף שנה), ויודעת תקופות גאות ושפל. בזמני הגאות היא משתלטת על שטחים גדולים בבלקן ובאסיה, ובימי השפל היא מצטמצמת לגבולות קונסטנטינופול וסביבתה.

ימי השפל של פלישות הברברים מתחלפים בזמני רווחה ושלטון מרכזי מסודר בתקופת יוסטיניאנוס (המאה ה-6 לספירה). ערים וכנסיות מוקמות מחדש בכל רחבי הבלקן ובולגריה, ביניהן כנסיית איה סופיה בסופיה, שעל שמה קרויה העיר. אלא שפלישות נוספות מביאות לפריצת הגבולות והתדרדרות אל כאוס חדש.

אל הוואקום היישובי שנוצר בבלקן פולשים שבטים סלאביים. מדובר באיכרים עקשנים, עובדי אלילים וכוחות טבע, המאורגנים בשבטים שמגיעים כנראה מאזור רוסיה הלבנה. הם מבראים את היערות, ורואים כי טוב בארץ החדשה. אלא שצריך גורם חיצוני בכדי לאחד אותם לישות מדינית, ואלה הם שבטי לוחמים טורקים הנקראים בולגרים, שמגיעים לארץ בסוף המאה השביעית לספירה, מתערבבים עם האוכלוסייה המקומית ויוצרים שלטון מסודר, וככה נוצרת האומה הבולגרית של היום. אלא שתהליך התגבשותה והיתוכה הסופי קשור לקבלת הנצרות במאה ה-9 לספירה.

הגעת העמים הסלאביים

כנראה שמשמעות המילה סלאבי היא “לשמוע”, ומכאן שהמילה סלאבים פירושה אנשים שמבינים שפתו של האחר, להבדיל מנוכרים שנקראים “אנשים ללא שפה”. כיום יש קרוב לשלוש מאות מיליון סלאבים בעולם, הנחלקים לשלוש קבוצות: סלאבים דרומיים באזור הבלקן, סלאבים צפוניים בצפון אירופה (פולנים, מוראבים) וסלאבים מזרחיים במזרחה (רוסים, אוקראינים). לכולם שפה דומה שהגיעה ממקור משותף.

הסלאבים חיו בין הדניסטר והוויסטולה במשך אלף שנה. הם נשלטו לסירוגין על ידי ההונים, הגותים, הסקיתים, ושאר עמי הערבה הרוסית והאסיאתית. לאחר פלישת ההונים והאווארים לבלקן החליטו הסלאבים לשפר מיקום ובאו בעקבותיהם במאות ה-6–7 לספירה.

אפשר לדמות את התיישבות העמים בבלקן לפלישות בשלושה גלים: בתחילה באו היוונים והתראקים, האילירים, הקלטים. לאחריהם באו הגרמנים שהמשיכו הלאה. ולבסוף הסלאבים.

הם היו מומחים בחקלאות בשטחי בר, והתיישבו ביערות של מזרח אירופה, מאוגדים בברית שבטים רופפת ללא ממלכה גדולה משל עצמם, עד שבסוף המאה השביעית לספירה משתלט הסלאבים היושבים באזורי בולגריה שבט טורקי שנקרא “בולגרים”, ויוצר את המדינה הסלאבית הראשונה.

היווצרות העם הבולגרי סלאבי היה הסנונית שבישרה את האביב של העמים והממלכות הסלאביות; ברוסיה נוצרה כמאה שנה לאחר מכן נסיכות קייב בעזרת פולשים מהצפון – נורמנים; ובבלקן נוצרו כמאתיים שנה מאוחר יותר הממלכות של הסרבים, הבוסנים והקרואטים (ראו ספר תרבויות עולמי בבלקן).

לסלאבים היו אסיפות כלליות שנקראו “מיר”. זה היה סוג של דמוקרטיה בה השתתפו גם נשים. מוצאים אצלם תפישה דואלית, שאולי הושפעה וחוזקה על ידי האמונה הבוגומילית, המופיעה בסיפורי העם, בהם מסופר שהאל מסתתר, ולכן יש סבל בחיי אדם.

במאה ה-12 נכתב על ידי הלמונד (Hellmund) ספר שנקרא “כרוניקה סלאבורום” (Chronica Slavorum), המספק מידע על הדת והתרבות הסלאבית הקדומה. הלמונד טוען שהסלאבים “אינם מטילים ספק בקיומו של אל אחד בשמיים”, אלא הם חושבים כי אל זה עוסק אך ורק בענייני השמיים, לאחר שהשאיר את השליטה בעולם בידי אלים נחותים, שאותם ברא בעצמו. זהו אל נסתר קלאסי, שאין לו קשר עם העולם.

בולגריה הגדולה

ה”בולגרים” הקדומים היו איחוד שבטים נודדים שהתגבש במאה ה-5 לספירה, בעיקר ממוצא טורקי, שהשתלט על שטחי בולגריה בסוף המאה ה-7, התמזג עם הסלאבים ושרידי התראקים המקומיים, והקים את הממלכה הבולגרית הראשונה. ה”בולגרים” הקדומים היו קונפדרציה של שבטי מלחמה ורועים שהתאספו מכמה מקורות שונים: פרסי, אלאני, סמרטני (יושבי המישורים של הוולגה שנאבקו ברומאים) וטורקי, שהשתלטה תחילה על אזורי מישורי הוולגה התחתית עד הדון והדנייפר. הם דיברו סוג של טורקית, שכמה ממילותיה נשארו בשפה הבולגרית (כעשרים). היו בקשר עם הארמנים, ממלכת קושן ממזרח, פרס הסאסאנית מדרום מזרח, הביזנטיים מדרום, והשבטים הגרמניים ממערב. הבולגרים המקוריים עבדו לאל השמיים טנגרי והונהגו על ידי חאן שהיה נציג האל עלי אדמות, אבל נעזר במועצה של שישה ראשי שבטים. לפי האגדה, מייסדה האגדי של האומה הבולגרית היה לא אחר מאשר אטילה הוני. הוא נקרא בשפה שלהם אביטוקהול, ומופיע ראשון ברשימת הנסיכים הבולגריים שנתגלתה ברוסיה. מה הייתה הדת האמיתית של הבולגרים? מה היה סוד כוחם? מה החזיק קונפדרציה של עמים – שבטים שונים זה מזה ביחד? אפשר רק לנחש.

במאה ה-6 לספירה האיחוד הבולגרי זוכה להצלחה ומשתלט על שטחים גדולים, בהם קמה בולגריה הגדולה כשבירתה היא Taman ליד ים אזוב. החאן הגדול ביותר נקרא קוברט (Kubart), והוא שלט מתחילת המאה השביעית – מ-600 לספירה לערך ועד שנת 642. היה זה זמן המלחמות של הפרסים עם הביזנטיים בהנהגת הקיסר הראקליוס, ותחילת התפשטות ועליית הערבים והאסלאם. אלא שדברים אלה עדיין לא הורגשו ישירות בממלכה, שהתעשרה מסחר בין מזרח ומערב. קוברט היה בן זמנו וחבר קרוב של המלך הסאסאני הגדול האחרון, יזדגרד השלישי. הוא סחר עם חורזם וסוגודיה, והיה בקשרים טובים עם ביזנטיון (שם כנראה גדל כנער שבוי).

לקוברט היו חמישה בנים, ולמרות הפצרותיו שיהיו מאוחדים הם פירקו את הממלכה לאחר מותו, כל אחד הולך לכיוון אחר. אחד מהבנים, שנקרא לימים חאן אספרוך (Aasparuh), פלש בעזרת 50,000 לוחמים לשטחי בולגריה של היום, והקים את מושבו בשפך הדנובה. הוא ניצח את הביזנטיים ב-681 והקים את המדינה הסלאבית-בולגרית הראשונה. הלוחמים שלו התחתנו עם סלאבים מקומיים ושרידי האוכלוסייה התראקית, וכל התערובת הזאת התגבשה סופית לכדי אומה עם קבלת הנצרות במאה ה-9 לספירה.

בולגריה הגדולה, לעומת זאת, הגיעה לסוף דרכה. שרידים מעברה המפואר נמצא בשם העיר בולגר (Bulghar) על הוולגה. למעשה הטטרים, הקאזאנים, והעם הצ’ובשי (Chuvash) ברוסיה של היום, הם כנראה ממוצא בולגרי, לפחות באופן חלקי.

האימפריה הבולגרית הראשונה

ב-682 לספירה הגיע אספרוך עם 50,000 לוחמים רכובים לשפך הדנובה והשתלט על אזורי בולגריה הצפוניים. הצבא הביזנטי שנשלח מולו הוכה שוק על גבי ירך. מתברר שלאחר היחלשות האימפריה הביזנטית, כתוצאה מהמלחמות עם הפרסים והפלישות של הערבים, נוצר חלל ריק באזורים אלה של העולם, ולתוך החלל הזה נכנסו לוחמים עזי הנפש, שכרתו ברית עם התושבים המקומיים. בניגוד לביזנטיון, בממלכה הבולגרית החדשה אין תרבות עירונית, כתב, וטכנולוגיה מפותחת, והיא מבוססת על ארגון מבוזר ונאמנויות של ראשי שבטים, אלא שזהו כוח חדש ורענן.

הבולגרים באים לעזרת הביזנטיים במלחמות שלהם עם הערבים. למעשה, החאן טרבל (Trevel) מציל את הביזנטיים בתחילת המאה השביעית מהפלישה הערבית והמצור של קונסטנטינופול. בתקופתו כנראה נחרת הסוס ממדארה על צוק סלע, לא רחוק מהבירה העתיקה פליסקה.

בסוף המאה ה-8 עולה לשלטון בבולגריה אדם מוכשר ואכזר בשם החאן קרום (Krum), שהופך להיות הכוח החזק בבלקן. הוא נלחם בביזנטיים, מנצח אותם, צר על קונסטנטינופול, ומחייב את השליטים בתשלום מס שנתי לקופתו. הביזנטיים מוגנים על ידי קו של מצודות המתחיל מבורגס ונגמר בסופיה ומגן על המעברים של הרי רודופי. קרום כובש את המצודות אחת לאחת, הוא מנצח והורג את הקיסר ניקופורוס, הופך את גולגולתו לכלי שתייה מצופה כסף, וכובש את העיר נסבר לחופי הים השחור. הבירה של בולגריה באותה תקופה היא פליסקה בצפון מזרח בולגריה. קרום אוסף צבא אדיר, כובש את אדריאנופול ומגלה את אוכלוסייתה, ביניהם הקיסר הביזנטי לימים, בזיל הראשון, ומתארגן לכבוש את העיר הגדולה, אלא שנס גורם לכך שהוא מת מוות פתאומי לפני שמצליח במזימתו.

החאן הבא אחריו הוא אומורטג’ (Omurtag), הבנאי הגדול ואיש השלום שבא לאחר איש המלחמה. הוא בונה לראשונה את פרסלב, שלימים הופכת לבירה החדשה. מדובר בשליט פגאני נאור, כל עוד לא מדובר בנוצרים, אותם רדף. הוא חותם הסכם שלום עם הביזנטיים, מחזיר שטחים ומבצר את הגבול, בונה אורוות גדולות ליד שומן, נלחם עם הגרמנים הפרנקים המתקדמים לפאנוניה. הוא נחשב לאחרון המלכים הפגאניים הגדולים, פילוסוף שנתמך על ידי הכהונה של האל פירון, אל הרעם (על שמו נקראו הרי פירין).

מעבר לנצרות

ב-852 לספירה עולה לשלטון החאן בוריס (Boris). אלה ימי שינוי בביזנטיון, שמצליחה לסיים את מלחמת האזרחים ולצאת לדרך של שגשוג והתפשטות חדשה בהנהגת שושלת מקדונית נמרצת. האיש שמשפיע על החצי השני של המאה ה-9 הוא הפטריארך פוטיוס (Photius), אחד מאבות הכנסייה האורתודוקסית, היחיד שהוכר בתור אב לאחר ארבעת הגדולים של המאות ה-4–5 לספירה. הוא היה אדם משכיל משכמו ומעלה, בעל הספרייה הגדולה בעולם, יודע מספר שפות, ערבית וכנראה שגם עברית. הוא הקים בקונסטנטינופול מוסד אקדמי, אוניברסיטה בשם מגנאורה (Magnaura), שחיקה למעשה את בית המדעים (האוניברסיטה האסלאמית החשובה) בבגדד.

הוא מגייס אנשים מהסגל האקדמי של מגנאורה לצורך משלחות לעמים החדשים מצפון לאימפריה, ועִימם הצעה לעסקת חבילה: במידה ויקבלו על עצמם את הנצרות, אזי פוטיוס ישלח אליהם מלומדים שילמדו אותם את המדעים: הנדסה, רפואה, חקלאות, יקימו מוסדות אקדמיים – אוניברסיטאות שבהם יוכשר את הדור הצעיר להנהיג את המדינה המתהווה. המלומדים יחברו כתב לשפה של אותם עמים, יתרגמו את ספרי הקודש לשפה זו, יכתבו ספרים חדשים ובהם היסטוריה לאומית, ויבנו אתוס לאומי נוצרי חדש. וכך המלך ימלוך בחסד האל ויזכה לנאמנות כפולה מצד הנתינים: גם אזרחית וגם דתית. פוטיוס חשב שניצור הסלאבים הוא הזדמנות לתקן את עיוותי העבר וליצור אצלם נצרות שתהיה קרובה ביותר באופייה לנצרות האמיתית שאליה הטיף ישו, נצרות שהיא דרך רוחנית להארה, הקשורה לדת אישית פנימית וחיי טוהר.

פוטיוס בוחר בראש המחלקה ללשון, פרופסור קיריל, ובאחיו מתודיוס להיות אלה שיפנו לעמים שמסביב בהצעה המפתה. האחים בוחרים שלוש מאות תלמידים ועוזרים שיבואו איתם ופונים בתחילה למלך הכוזרים, שבאותה תקופה נוטים ליהדות, בהצעה להפוך להיות נוצרי תמורת הקמת מוסד אקדמי. המשלחת מגיעה לערבות הוולגה, אבל המלך הכוזרי דוחה את ההצעה, והם חוזרים בידיים ריקות לקונסטנטינופול וסלוניקי. כמה שנים אחר כך הם יוצאים למוראביה (Moravia), שם הם מצליחים באופן חלקי לזכות בהכרה הן של רומא והן של ביזנטיון, ולפתח כתב סלאבי קדום. השליחים מגיעים לכל רחבי מרכז אירופה וצפון הבלקן, אבל בסופו של דבר קיריל ומתודיוס נפטרים והמיסיון של הכנסייה האורתודוקסית במוראביה מותקף קשות על ידי הקתולים. רבים מהתלמידים מוצאים להורג, חמישה הבכירים ביותר מביניהם עוברים עינויים ומשוחררים בסופו של דבר, ושלושה מהם מגיעים לבולגריה.

בולגריה הנוצרית

הצאר בוריס הופך את בולגריה לנוצרית וזוכה בברכת האל. כתוצאה מכך תקופת שלטון בנו, הצאר סימיון הראשון, נחשבת לתור הזהב של בולגריה, שבזמן הזה הייתה שווה בכוחה לביזנטיון ואיימה עליה, חלומו של סימיון היה ליצור ממלכה סלאבית יוונית שהוא השליט העליון שלה מהבירה בקונסטנטינופול. חלום גדלות זה הביא לסדרה של מלחמות קשות שמצצו את לשדה של האומה. סימיון עצמו חונך כילד על ידי סנט נחום, למד במגנאורה (האוניברסיטה של פוטיוס בקונסטנטינופול), הכיר את הפילוסופיה היוונית, הפך לנזיר, ורק השתלשלות מאורעות שבה אחיו השליט ניסה להיפטר מהדת הנוצרית הביאה אותו לשלטון. כשעלה לשלטון התגלה האופי האחר שלו, של הלוחם האכזר. הוא הפך את פרסלב לקונסטנטינופול שנייה מבחינת הגודל והפאר.

בזכות כוחו ועוצמתו מוכרת הכנסייה הבולגרית כעצמאית כבר בימיו, והיא הראשונה שהוכרה כפטריארכיה עצמאית מחוץ לחמש הכנסיות המקוריות (רומא, קונסטנטינופול, אנטיוכיה, אלכסנדריה וירושלים) שהתקיימו במשך 900 שנה, בנוסף על כך הכתב הסלאבי החדש הוכר ככתב קודש נוסף לשלוש שפות קודש המקוריות שהתקיימו עד לאותו הזמן (עברית, יוונית ולטינית).

אסטרולוג ביזנטי גילה שגורלו של סימיון קשור לעמוד בפורום המקומי בקונסטנטינופול, ואכן, כשכרתו את ראש העמוד ב-27.5.927, סימון נפל מת מאות קילומטר משם.

בתקופתו של היורש, הצאר פטר, בולגריה הייתה מותשת מהמלחמות. ברחבי האימפריה האדירה מתפשטת הכפירה הבוגומילית ויחד אתה גם הנזירות הבולגרית בהנהגת הקדוש רילסקי. ההונגרים פושטים על הארץ והביזנטיים מתחזקים. באזורי המערב יש כנופיות שודדים שמונהגות על ידי אחיו של פטר מיכאל. בשנים האחרונות לשלטונו פולש צבא רוסי לבולגריה ומחריב את פרסלב ב-967. בביזנטיון עולה לשלטון גנרל מוכשר בשם צ’ימיסקס, הכובש שטחים בהרי רודופי ומעביר גולים ארמנים להתיישבות באזור (הוא ניצח את הממלכה הפאוליקנית העצמאית שהתקיימה בארמניה והגלה רבים מהם לבלקן), ולמעשה מכפיף חלקים גדולים מבולגריה תחת שלטונו.

אלא שאז באה תקופת תחייה בולגרית חדשה: משפחה של ארבעה אחים במערב בולגריה – דוד, משה, אהרון וסמואל – מנהיגה מרד בביזנטיים. הם נקראם ‘קומיטופולי’. אביהם היה אציל וכנראה שליט של סופיה, ואמם הייתה ארמנית. הם מרדו בשם המלך בוריס השני שהיה שבוי בביזנטיון. בסוף המאבק (שמזכיר את זה של החשמונאים) מחייה סמואל, האח היחיד ששורד, את הממלכה הבולגרית, הנשלטת כעת מבירה חדשה שהיא העיר אוכריד לחופי אגם אוכריד במקדוניה, מקום האוניברסיטה של סנט קלמנט. הוא שולט בממלכה גדולה במשך עשרים שנה, מ-993 ועד 1114, ומצליח לזמן מה להשתלט גם על מזרח בולגריה בואכה פרסלב. הוא כובש את סרביה, צפון יוון וחלקים מאלבניה (לקריאה נוספת על צאר סמואל ראו במסלול מקדוניה הנוצרית).

סמואל היה שליט נאור, יש הטוענים שהוא תמך בתנועה הבוגומילית שהתפשטה באותה תקופה בבלקן.

בסופו של דבר, לאחר ארבעים שנות עצמאות, הובס סמואל על ידי הקיסר בזיל הראשון – קוטל הבולגרים ב-1014. הקרב המכריע התרחש במישור פלגוניה. הקיסר שבה 14,000 מחייליו של סמואל ושלח אותם אליו בקבוצות של מאה לאחר שניקר את עיניהם, כשהם מובלים על ידי חייל עם עין אחת. למראה הנורא הזה התמוטט הצאר סמואל ומת. בעקבות התבוסה מתבטלת הפטריארכיה הבולגרית העצמאית, הארכיבישופות באוכריד מוכפפת לפטריארכיה בקונסטנטינופול, הכמרים היוונים מדכאים את השפה הסלאבית ומסורת הקדושה הסלאבית, ועקבות המדינה הבולגרית הראשונה נטמעים בתוך ההיסטוריה הביזנטית. הבלקן כולו נמצא בשליטה ביזנטית.

האימפריה הבולגרית הראשונה התקיימה מימיהם של חאן קרום וצאר בוריס עד לימיו של הצאר סמואל במשך יותר ממאתיים שנה. לאחר מכן, בולגריה נכנסת למאתיים שנות כיבוש ודיכוי שיסתיימו רק עם המרד והשחרור המחודש של הקמת האימפריה הבולגרית השנייה בסוף המאה ה-12.

האימפריה הבולגרית השנייה

בולגריה הייתה תחת כיבוש ביזנטי אכזרי קרוב למאתיים שנה, החל מתבוסתו של הצאר סמואל ב-1014 ועד למרד של האחים אסן ב-1185. סמואל היה אחד מהאחים קומטופלי – ארבעה אחים בסגנון המכבים, שנלחמו למען עצמאות בולגריה בסוף תקופת האימפריה הראשונה. ולכן, רק סמלי הוא שארבעה אחים נוספים בסגנון המכבים – האחים אסנוב – הם שהניפו את הנס המרד החדש ובישרו על עצמאות וייסוד הממלכה הבולגרית שנייה לאחר תקופת השעבוד.

לאחר הכיבוש ב-1014 הבירה עברה לסקופיה, הארץ חולקה לתמות, והפטריארכיה באוכריד הורדה לרמת ארכיבישופות. מן הצד שני, הכפירה הבוגומילית פרחה כשאחד המרכזים החשובים שלה הוא פלובדיב. מרידות ספוראדיות פרצו מפעם לפעם.

לקראת סוף המאה ה-11 נחלשים הביזנטיים, הסלג’וקים מנצחים אותם וכובשים את טורקיה, ההונגרים כובשים את בלגרד, שבטים נודדים מגיעים מצפון, הטטרים והפצנגים (Pecheneg). אלא שהם מצליחים להתאושש, בהנהגת שושלת חדשה ונמרצת שנקראת השושלת הקומאנית. הקיסר הביזנטי אלקסיוס קומאנוס (1081–1118) ממלא תפקיד מכריע במסעי הצלב שפוגעים גם בבולגריה, והוא רודף את הבוגומילים. הביוגרפיה שלו נכתבת בספר בשם Alexiad על ידי בתו – אנה קומאנה, ומהווה מקור ללימוד התקופה. ב-1083 נבנה קרוב לפלובדיב המנזר של בצ’קובו בכדי לחזק את האמונה האורתודוקסית, והוא מאוכלס על ידי חכמי דת מגיאורגיה.

ב-1185 כובשים הנורמנים את סלוניקי, והקיסר הקומאני האחרון נרצח בקונסטנטינופול. לשלטון עולה שושלת האנגלוס Angelus)) החלשה. את הרגע מנצלים האחים פטר ואסן, שהם ממוצא וולכי, מצאצאי התושבים המקוריים, מלפני הסלאבים, שמצאו מקלט בהרים וחיו חיים של נדודים למחצה ברחבי הבלקן, רועים ברמות הגבוהות בקיץ ויורדים למישורים בחורף.

הם מגיעים לביזנטיון בבקשה לאוטונומיה, ומושפלים בפומבי על ידי הקיסר החדש יצחק השני, כולל סטירה לפניו של אסן. ההשפלה מביאה למרידה בעיירה שממנה הגיעו – ינטרה (לימים ווילנקו טרנובו), המתפשטת בעיקר ברכס הבלקן וצפון מזרח בולגריה. המורדים מנצחים את הצבאות הקיסריים. הם כורתים ברית עם הפרשים הקומאנים (Cuman), שבטי מלחמה נודדים ממוצא טטרי שהגיעו זה עתה לאזור, זאת פעם שנייה שתושבים מקומיים סלאבים וולאכים מאחדים כוחות עם שבטים נודדים ממוצא טורקי ובזכות זה הם זוכים בכוח צבאי משמעותי וחירות מדינית (המתרחשת בפעם הראשונה בזמן התגבשותה של בולגריה). כמה אלפי פרשים קומאנים מהווים את סוד כוחו של הצבא הבולגרי החדש, ואליהם מצטרפים הבולגרים בהמוניהם.

ב-1196 נרצחים האחים אסן ופטר (כמו המכבים), והאח השלישי קלויאן (Kaloyan) האמיץ עולה לשלטון, הוא הופך להיות אחד השליטים הבולגריים הגדולים ומייסד ממלכה גדולה וחזקה. קלויאן שולט יותר מעשר שנים, עד 1207. בזמן זה נופלת ביזנטיון לידי צבא צלבני שכובש אותה ב-1204, והאימפריה נחלקת לשלוש מדינות קטנות יחסית. בשנת 1205 הצלבנים מנסים לכבוש את בולגריה ומובסים, והמלך בלדווין נשבה ומוחזק כאסיר במגדל חומה בבירה החדשה – ווילנקו טרנובו. כוחם של הצלבנים נשבר, וזה עוזר לביזנטיים להחזיק מעמד ולייסד ממלכה בניקיאה (שבסופו של דבר ב-1261 כובשת בחזרה את ביזנטיון). קלויאן כובש את מקדוניה ב-1207 ונרצח בזמן המצור על סלוניקי. לאחריו מושל אדם לא מוכשר בשם בוריל, שידוע בדיכוי הבוגומילים. הוא מוחלף ב-1218 על ידי בנו של אסן הראשון, הצאר איבן אסן, השולט בשנים 1218–1241 והופך לאחד המוכשרים שבשליטי המדינה הבולגרית השנייה.

איבן אסן מתחתן עם הסרבים, ההונגרים, הביזנטים והלטינים. הוא מנצח את הממלכה הביזנטית של אפירוס ביום ארבעים הקדושים, ומקים לכבוד הניצחון את כנסיית ארבעים הקדושים בווילנקו טרנובו. הוא מייסד מחדש את הפטריארכיה הבולגרית אורתודוקסית בווילנקו טרנובו (אוכריד נשארת ארכיבישופות חשובה), מקים מצודה בכניסה להרי רודופי הקרויה על שמו ותומך במנזר בצקובו הסמוך, מארגן את המערכת הפיננסית ומטביע מטבעות, מקדם את הספרות והאמנות, מעודד את המסחר, המבוסס על יחסים טובים עם סוחרי דוברובניק, ואף שומר על הביטחון בדרכים, תקופתו היא תור זהב חדש, שלאחריו מגיעה תקופת ירידה ממושכת. המאורעות החיצוניים לא פועלים לטובת בולגריה. זוהי תקופה של פלישות המונגולים, הביזנטיים מתחזקים, ובנוסף לכך הארץ סובלת משחיתות וסיאוב פנימי. איכר בשם איוואלו, רועה חזירים, מנהיג מרד ב-1277 ומחליף את הצאר הנכה. היו לו חזיונות על התפקיד שהגורל מייעד לו, אבל בשנתיים ששלט הוא לא היה טוב יותר מהמלכים האחרים.

האימפריה הסרבית מתחילה לעלות ולהצטייר ככוח הבא בבלקן, במקום בולגריה. סטפן נמניאה מקים את האימפריה והממלכה הסרבית בשנת 1168. הבן שלו סווטי סאבא מייסד את הכנסייה הסרבית העצמאית ומקיים קשרי חברות הדוקים עם המלך הבולגרי, איבן אסן השני. הוא מת בטרנובו בזמן מסע לשם ונקבר בכנסיית ארבעים הקדושים. המלכים סטפן אורוש (1243–1246) ומילוטין (1281–1321) מביאים את סרביה לשיאים שמאפילים על שכנתה. המלך סטפן דקנסקי (1321–1331) מנצח את הצאר הבולגרי מיכאל שישמן בקוסטנדיל. והמלך הגדול ביותר סטפן דושן (1331–1355) כובש את אוכריד, סלוניקי, הר אתוס, והופך להיות הצאר הסלאבי החולם לרשת את ביזנטיון כדוגמת סימיון הראשון הבולגרי, מאות שנים לפניו.

הצאר הבולגרי הגדול האחרון הוא תיאודור סווטוסלב (1298–1322). הוא מצליח להיפטר מהמונגולים, וזורק את תומכיהם ובראשם הפטריארך יהויכין מצוק בטרנובו. הוא כובש שטחים גדולים מהביזנטיים הנחלשים, כולל נסבר, סוזופול ואזורי החוף, דרכם מתפתח מסחר ער עם גנואה וונציה. האמנות מגיעה לשיאים חדשים, ונוסד בית ספר לציור מקורי בווילנקו טרנובו.

הצאר איוון אלכסנדר מאחד את שני חלקי בולגריה ושולט מ-1330 ועד 1370 במשך ארבעים שנה! בולגריה הופכת להיות ספק עיקרי של סחורות, עץ וחיטה לביזנטיון והסכם שלום נחתם, הכלכלה פורחת ועימה האמנות והספרות. רובע וונציאני מוקם בנסבר. אקדמיה לידע ואמנות נוסדת בקיליפרבו (Kilifarevo), לא רחוק מטרנובו. מצד שני, המערכת הפיאודלית מקפחת ומשעבדת את האיכרים. הטורקים עוברים את הדרדנלים ומתחילים לפשוט על הארץ. שני ועידות כנסייה בטרנובו, ב-1350 וב-1360, לא מצליחות לאחות את הקרעים הפנימיים, במיוחד עם הבוגומילים. בנוסף, יש מחלוקות דתיות בנוגע למסורת התיאוזיס וההסיכאזם. איבן אלכסנדר עוזב את אשתו ונושא יהודייה בשם תיאודורה, דבר המביא לקרע באצולה. הוא מחלק את הממלכה בין בנה של תיאודורה – איוון שישמן, המולך בטרנובו, והבן מהאישה הקודמת איוון סטרסיטמיר, המולך בווידין.

בעוד הבולגרים רבים בינם לבין עצמם, העותומאניים מתקדמים. הסולטאן מוראד כובש את חלקי בולגריה אחד אחרי השני, מקים את בירתו באדריאנופול, כובש את פלובדיב, ולבסוף את גם סופיה וטרנובו ב-1385. הצאר האחרון שישמן מנסה למרוד בניקופוליס שעל הדנובה, המלך זיגמונד מהונגריה מוביל מסע צלב כנגד העותומאניים ב-1396 בהשתתפות צבא אצילים מצרפת, אלא שבקרב המכריע, הסולטאן בייזיד מנצח אותם ובזה בא הקץ לניסיונות עצמאות נוצרית בבלקן. הטורקים מגלים חלק גדול מהאוכלוסייה, מיישבים אצילים משלהם בארץ החדשה, מביאים סוף לפטריארכיה הבולגרית העצמאית, ושורפים את טרנובו. לבסוף, הם כובשים את וידין ודוברוג’ה בשפך הדנובה.

המאה ה-14 היא מאה של פורענות מבחינת הבולגרים. המגפה השחורה מכה באוכלוסייה, העותומאנים מתקדמים, המחלוקות הדתיות והפוליטיות מפלגות את הארץ, ויחד עם זאת זהו זמן של רנסאנס תרבותי המתבטא בציור, גילוף, כתיבה ומחקר המקביל לרנסאנס התרבותי הפליאולוגי הפוקד את האימפריה הביזנטית. הציורים בכנסיית בויאנה בהר ויטושה הם דוגמא לרנסאנס זה.

הדמות הגדולה והחשובה בסוף המאה היא זו של הפטריארך אבטימי, ראש הכנסייה הבולגרית העצמאית האחרון בשנים 1375–1393. הוא היה תלמידם של גדולי הנזירים ההסיכאזיים בהר אתוס – כגון גרגורי פלמס וגרגורי מסיני, מיסטיקן ומלומד שהחל במפעל תיקון התרגומים של כתבי הקודש לסלאבית וקביעת כללי דקדוק חדשים. זה לא היה דבר של מה בכך, מכיוון שאלוהים ברא את העולם במילה, וכל שינוי של פסיק או הברה יכול להשפיע על היקום כולו.

אבטימי מתחיל את עבודתו במנזר זגרוף הבולגרי בהר אתוס. ב-1371 הוא עבר לווילקו טרנובו וייסד שם את המנזר הפטריארכלי של השילוש שהפך למרכז העבודה הלשונית והספרותית, בית ספר לתיקון טקסטים. התוצר של בית הספר הפך לסטנדרט של הספרות הדתית הסלאבית. בסופו של דבר הוא נהיה הפטריארך של בולגריה, ובהעדר המלך למגן של טרנובו למול המצור העותומאני ב-1393. עם נפילת העיר הוא עבר ביחד עם תלמידיו למנזר בצקובו, שם מת ונקבר.

אבטימי הכין את מדף הספרים הבולגרי לימי החושך שיבואו, ומפעלו הושווה לזו של משה או תלמי הראשון (מייסד ספריית אלכסנדריה). הוא כתב הביוגרפיות, התפילות, את כללי הליטורגיקה, ספרי הגות ורוחניות. הוא ביצר את הנצרות הבולגרית כנגד הכפירות הבוגומיליות וההשפעה האסלאמית. בין השאר כתב את קורותיה של הקדושה פטקה, ואת קורותיו של הנזיר רילה, שהפכו להיות דמויות אב ואם עבור המוני העם הפשוטים.

סנט פטקה – הקדושה של הבלקן

ברחבי הבלקן יש הרבה כנסיות המקודשות למעין דמות אֵם לאומית. סנט פטקה הייתה הפטרונה המגינה של האימפריה הבולגרית השנייה, והערצה כלפיה קיימת עד היום. כנראה שהשם שלה זוהה עם אלוהויות סלאביות קדומות. לעתים השם שלה הוא Parakeva, מילה שמשמעותה היא יום שישי. ואולי היא פרסוניפיקציה של יום שישי, יום הצליבה, האטריבוט שלה הוא צלב שמוחזק בידה?

בין הכנסיות המוקדשות לסנט פטקה נמצא כנסייה מהמאה ה-13 בלב סופיה, כנסייה עתיקה בצארי מאלי גראד שלרגלי הרי רילה, כנסייה בווילנקו טרנובו, בכפר מלובישטה ובעיר ביטולה במקדוניה, בכפר של באבה וַנגה, ועוד. הכת שלה התפתחה במאות ה-13–14, וישנם כנראה כמה “סנט פטקות” שהתערבבו עם השנים.

לפי האגדות היא נולדה וגדלה במאה ה-10 באזור הרי הסטרנדז’ה בבולגריה, לא רחוק מים השיש. בילדותה שמעה את פסוק כד’ במרקוס פרק ח’, “החפץ ללכת אחרי יכחש לנפשו, יישא את צלובו וילך אחרי”, ובעקבות זאת החליטה ללכת ולהיות נזירה במדבר יהודה, מנסה לחקות את אליהו ויוחנן המטביל. פטקה הייתה מאוהבת בישו ובדמותו וניסתה ללכת בדרכו. היא עינתה את עצמה בצומות אין ספור, הסתפקות במועט וכיבוש היצר. במדבר היא התקיימה מעשבים מקומיים ובמשורה, כמעט ולא שותה ואוכלת. היא חיה בגפה, כשכל מה שחשוב לה זה אהבת האל ונוכחות האל, אליו השתוקקה בחיים הללו ולאחר מותה. השטן ניסה להפריע לה בכל מיני דרכים ובמיוחד על ידי הופעה של מפלצות ודמונים, אך פטקה לא נרתעה, והניסה את ההופעות על ידי כך שהייתה מרימה את הצלב שלה אל מול החזיונות.

בגיל עשרים וחמש היה לה חזון שבו הודרכה ללכת חזרה אל ארץ מולדתה. בצער רב היא עזבה את המדבר, הגיעה להאגיה סופיה, התפללה במקום, ומשם הלכה לכנסייה המוקדשת לאם האלוהים. אל כנסייה זו היא הקדישה את עצמה, ולבסוף הלכה לכפרה ונפטרה בו בגיל עשרים ושבע. אף אחד לא ידע עליה ועל פועלה, אלא שבחייה היא הגשימה את אידיאל הקדושה והגוף שלה התמלא באור, ולכן לא נרקב אלא נשאר שלם בקבר.

חלפו שנים ובאותו מקום מת שודד דרכים נאלח והגופה שלו הרקיבה והסריחה. אחד הנזירים שהתבודד על עמוד לא רחוק משם, לא עמד בריח וירד מהעמוד, בכדי לקבור את הגופה. במהלך חפירת הקבר התגלתה הגופה של פטקה זוהרת ושלמה, ומאז החלו השרידים הקדושים במסע נדודים. בתחילה אומצה הגופה על ידי קיסרי ביזנטיון, אלא שהעיר הקדושה נכבשה על ידי הלטינים שבזזו אותה. לאורתודוקסים קם מושיע בדמות איוון אסן, הצאר הבולגרי של הממלכה החדשה. הוא ביקש וקיבל את השרידים שלה והביא אותם לאחר כבוד לבירה וליקו טרנובו, והיא הפכה להיות הקדושה של הלאומיות הסלאבית והבולגרית החדשה. זאת שמתמודדת עם קשיים בדרך של גבר, למרות שהיא אישה.

עם כיבוש וליקו טרנובו על ידי הטורקים, עברו שרידיה לווידין למשך שלוש שנים ולאחר מכן אומצו על ידי המלכים הסרבים האחרונים, לזר ולזרוביץ, והגיעו לארצות סרביה ולבסוף לבלגרד, שם הגנה על העיר עוד מאה שנה, עד לכיבושה על ידי סולימן המפואר במאה ה-16. או-אז הגיעו שרידיה לאיסטנבול, שם אומצו על ידי הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית בפנר. בשנת 1641, השרידים מועברים למולדביה בתמורה לעזרה כספית ליוונים, וממוקמים בכנסיית שלושה הקדושים ביאסאיי. מאז ועד היום היא מגינה על מולדביה, ומקום קבורתה משמש אתר עלייה לרגל.

בולגריה תחת שלטון העותומאניים

השבטים הטורקים נודדים לחצי האי האנטולי במאה ה-11, מנצחים את הביזנטיים ב-1071 ומקימים ממלכות קטנות, הם פולשים לתוככי הארץ ומגיעים עד לבוספורוס, נעצרים מול חומות קונסטנטינופול. במאה ה-13 מוקמת על חוף ים השיש מדינה טורקית קטנה המונהגת על ידי עותמאן הראשון, וזאת תחילתה של האימפריה העותומאנית. העקרונות שבבסיס המדינה החדשה הם שלטון נאור כאידיאל, מדינה כישות צדק שמאפשרת את קיום הדת.

בשנת 1354 עוברים העותומאנים את הדרדנלים בראשות מוראט הראשון ומעבירים את בירתם מבורסה לאדריאנופול. תוך זמן קצר הם מקימים אימפריה בלקנית אדירה, מנצחים את הסרבים ב-1389, כובשים את בירת בולגריה וליקו טרנובו ב-1393, ולמעשה שולטים בבלקן כולו. צריך להבין שהאימפריה העותומאנית במשך רוב שנות קיומה, ובוודאי שבתחילת דרכה, הייתה מיעוט מוסלמי לוחם, השולט על רוב כפרי נוצרי גדול. הבלקן נכבש כ-60 שנה לפני קונסטנטינופול. למעשה, האימפריה בתחילת דרכה הייתה בלקנית ונוצרית.

מוראט הראשון הוא דמות חשובה בהיסטוריה של העותומאניים והבלקן. הוא מייסד את מוסד היאניצארים (החייל החדש), שמהווים את עמוד השדרה של הפקידות והצבא, ומחזק את שיטת ה”תימר” – אחוזות ואסליות של לוחמים האוספים מס עבור הסולטאן ומשרתים אותו בזמן של מלחמה. בעלי האחוזות הם חיל הפרשים העותומאני – הסיפהאים. זה חיל מילואים, מעין מעמד אבירים.

מוראט סובלני בענייני דת ועם אויביו, הוא נותן זכויות למנזר רילה בבולגריה ולמוסדות נוצריים אחרים. אחריו שלט בנו באיזיט הראשון, שיש אומרים שהוא היה נוצרי בסתר. הוא נתן זכויות לנוצרים ואפשר להם למלא תפקידים בכירים בממשל, השלים את כיבוש הבלקן, בולגריה, אלבניה, פנה נגד ממלכות מוסלמיות במזרח וניצח את הממלוכים, אך נשבה ונוצח על ידי תימור לנג ב-1402, וכך קונסטנטינופול ניצלה והתקדמות העותומאניים נעצרה. עמי הבלקן זכו בחופש מסוים, אלא שעם חלוף הזעם ממשיכים מהמט הראשון ומוראט השני להפוך את האימפריה לריכוזית ומוסלמית ככל האפשר.

האימפריה העותומאנית מושתתת על דמות של אדם חדש, אציל מוסלמי, אביר, הממלא את מעלות הדרך האבירית צופית מוסלמית, בין אם הוא פרש בחיל הפרשים, בין אם הוא חייל חדש בחיל היאניצארים. האידיאל של אותו אדם הוא המדינה המוסלמית ככלי שמקדם צדק ומאפשר לאנשים לחיות חיי דת מלאים ולחברה להתנהל במלאותה. הכלי שדרכו חונכו האנשים החדשים הללו היה המדרסות והזאוויות, שהפכו לימים גם לפנימיות צבאיות. האדם החדש שנבנה בהם היה חדור מוטיבציה פנימית ויכל להיות עמוד התווך של המדינה. אפשר היה לסמוך עליו בכל מקום ששלחו אותו אליו ובכל תפקיד. בתחילה היו אלה מוסלמים שבחרו בכך, אלא שעם הזמן החלו מגייסים בכפייה ילדים נוצריים ומגדלים אותם הרחק מהוריהם וממולדתם. לדרך גיוס זו קראו “דוושירמה” והיא נותרה כטראומה בזיכרון הקולקטיבי של העם הבולגרי.

מוסד חשוב נוסף שיוצרת האימפריה העותומאנית כבר בתחילתה הוא ה”מילאט” – אוטונומיה למיעוטים ומתן זכויות שיפוטיות עצמאיות בתחומי החברה והפרט. המילאט אִפשר זכויות הן לעמים והן לעדות, ויצר שלטון מקומי ועצמאי שתפקד עבור השלטון המרכזי העותומאני. מוסד המילאט קיים עד ימינו בתחומי הזכויות האוטונומיות של העדות הדתיות השונות בארץ ישראל. בנוסף על כך, הייתה מערכת חלוקת קרקעות ומיסוי מתקדמת יותר.

באופן כללי, אפשר להגיד שהעותומאניים הציעו תפישת מדינה חדשה ומתקדמת. הנשענת על אדם חדש, בה יש שלטון מרכזי, מערכת חוק, מערכת גביית מס מסודרת, אוטונומיה מסוימת למיעוטים, ואפשרויות טובות יותר לקיום מהאדמה. השלטון שלהם היה מבחינות רבות טוב בהרבה עבור האיכרים המקומיים בארצות הבלקן, שנאנקו תחת עול האצילים בחברה הפיאודלית.

הסולטאן שביסס את האימפריה הוא מהמט השני, שכבש את איסטנבול וחידש את הכיבוש העותומאני של הבלקן. הוא החרים אדמות מהאצילים, חיזק את השלטון המרכזי, יִסד בירוקרטיה יעילה הכפופה אליו ישירות, והפך את האימפריה העותומאנית לכוח המוביל בעולם. המשיכו את דרכו הסולטאנים הגדולים באיזייט השני, סלים הראשון וסולימן המפואר. זאת הייתה תקופת השיא של האימפריה. תקופת הכיבושים, הקמת צבא חדש, כתיבת החוקים, יצירת אדמיניסטרציה קיסרית. תקופה של חידושים ושינויים וגם כתיבת ההיסטוריה הרשמית של הממלכה.

כיבוש קונסטנטינופול והרחבת האימפריה הביאו לרווחה, בבלקן היו מפעלי בנייה כבירים, המסדרים הסופים הקימו מנזרים בכל רחבי בולגריה ודאגו לצדק חברתי. היהודים הגיעו מספרד לאחר הגירוש והקימו קהילות מפוארות ברבות מערי ועיירות הבלקן, בהן התפתחה אוכלוסייה מעורבת של יהודים, ארמנים, יוונים, טורקים, צוענים ובולגרים, ואילו האוכלוסייה הנוצרית-בולגרית המקורית התרכזה בעיירות הספר ובכפרים, כשהתפתחות התרבות מצטמצמת למנזרים. נראה היה שבולגריה הופכת להיות חלק מאימפריה רב-תרבותית גדולה, והמרכיב הלאומי מיטשטש. הקרבה של בולגריה לאיסטנבול הביאה לשילוב אינטנסיבי באימפריה. חלומות על עצמאות נראו רחוקים, אבל העם הבולגרי שמר על זהותו בהנהגת הכנסייה.

אלא שלא הכול היה ורוד. הכיבוש העותומאני של בולגריה היה קשה ואכזרי במיוחד לשכבות הגבוהות – לאצולה. ווילנקו טרנובו נחרבה, והאצילים מצאו מפלט בעיירות נידחות בהרים כגון קופריבשטיצה וקובצביצה. לפי המקורות, אוכלוסיות רבות הוגלו לאסיה הקטנה, ולאחר כיבוש קונסטנטינופול גם לשם, עוסקים בשיקומה. במקומן הובאו אוכלוסיות טורקיות וטטריות, כשחלק מהאוכלוסייה, ובמיוחד המאמינים בתנועה הבוגומילית, נעלם בזמן הזה, כנראה מתאסלם. בתקופת מוראט השני (1421–1451) החל מנהג הדוושירמה, גיוס בכפייה של ילדים נוצריים לשירות האימפריה כחלק מחיל היאניצארים, מנהג שעורר תרעומת ואיבה רבה, הקיימת עד היום.

במאה ה-17 מתחילה התדרדרות, הסתאבות ושחיתות ברחבי האימפריה. השלטון המרכזי נחלש ושליטים מקומיים מתחילים לעשות ככל העולה על רוחם. הם לוחצים את האוכלוסייה, ולחץ זה מביא למספר מרידות קטנות ולא משמעותיות.

במאות ה-17–18 עולה קרנה וכוחה של רוסיה, המעצמה הסלאבית החדשה, ירושלים השלישית, מדינה אחות מבחינה תרבותית לבולגריה. באיסטנבול שולטים סולטאני הפרחים, והמערב מתחיל במהפכה התעשייתית ובהפלגות מסביב לכֵּף התקווה, הטובה שמערערים על מעמדה האסטרטגי של איסטנבול כשער בין מזרח למערב. בבולגריה מתחיל גידול הוורדים וייצור שמן הוורדים. ישנה תקופה קצרה של דיכוי הכנסייה הבולגרית העצמאית והכפפתה לפטריארכיה היוונית באיסטנבול (חוץ ממנזר רילה), כחלק מיחס מפלה כללי כלפי הנוצרים.

במאה ה-19 ברור לכולם שהאימפריה העותומאנית היא האיש החולה של אירופה. אבל הגסיסה לוקחת הרבה מאד זמן. האימפריה מנסה לחדש עצמה דרך הרפורמות של התנזימאת שהתחילו ב-1832, והן כוללות שוויון זכויות לנוצרים ויהודים. העולם עומד בפני מהפכה תעשייתית, הדפוס מתפשט, אוניות קיטור מתחילות להפליג בימים, המסחר גובר. על בולגריה עוברת תקופה של תחייה והתפתחות כלכלית, תחת כנפי השער העליון.

המאה ה-19 היא גם התקופה של אביב העמים. נפוליאון מביא רעיונות חדשים לאירופה, שבאים לידי ביטוי ב-1848. גרמניה ואיטליה זוכות לעצמאות וכמותן גם סרביה ויוון השכנות, ובבולגריה מתחילה תנועה לאומית לשחרור, המובילה למרד ב-1877, ובעקבות כך מלחמה בין רוסיה והעותומאניים, המביאה בסופו של דבר לעצמאות לאחר חמש מאות שנות כיבוש.

עצמאות בולגריה

הבולגרים זכו לעצמאות לאחר מרד ומלחמה קשה שהתרחשה בשנים 1877/8 בין רוסיה לאימפריה העותומאנית. אלא שההתחלה הייתה כמה שנים קודם לכן, בתנועה לשחרור בולגריה, שהונהגה על ידי שני אישים בולטים: האחד הוא חריסטוב בוטב, שנולד בעיירה קלופר לרגלי הרי הבלקן, ונחשב עד היום למשורר הלאומי (נראה קצת כמו הרצל), והשני, וסיליב לבסקי, שנולד כארבעים קילומטר משם בעיירה קרלובו, לרגלי אותו ההר.

הרי הבלקן נחשבו במסורת הבולגרית ל”הר הטוב”. זהו רכס מיוער, גבוה, צר יחסית וארוך מאד, החוצה את בולגריה ממזרח למערב, שמצפון לו ומדרום לו יש אזורי יישוב חשובים. הבירה הבולגרית האחרונה הייתה ליד ההר (מצפון), והעיירות מדרום היו מרכזם של הנצרות והלאומיות במשך תקופת השלטון העותומאני. ההר גבוה, תלול וקרוב למקומות היישוב, וכך שימש מקום מפלט אידיאלי להיידוקים (המורדים בסולטאן), ולכל מי שרצה להתרחק מערי החוף או המישור, שם שלטו העותומאניים ביד רמה.

הנוצרים באימפריה העותומאנית התרכזו בעיירות ובכפרים, בעוד שבערים הגדולות התקיימו קהילות של מוסלמים, יהודים ונוצרים ממקומות אחרים בעולם (יוונים, ארמנים). הצעירים בעיירות לרגלי הרי הבלקן הושפעו מרעיונות ההשכלה האירופאית, הלאומיות הרוסית, והרומנטיקה המערבית. באמצע המאה ה-19 עוברות השפה הבולגרית, התרבות והחינוך, רפורמה והתפתחות, התנאים הכלכליים שופרו, הסיסמאות של שוויון, אחווה וצדק נישאו בפי כל. הבולגרים רצו להיות ככל האומות, ולא נתונים לחסדי שלטון מושחת של מדינה שהתנהלה כמו בתקופות עבר, ושהיה ברור שהיא מוחזקת בחיים באופן מלאכותי, על ידי כוחות אירופאיים נוצרים, היכולים לחסל אותה במידה וירצו.

הבולגרים צפו בשכניהם הסרבים זוכים לעצמאות מידי העותומאניים לאחר מאבק מזהיר, ברומנים שהיו עצמאיים מזה זמן, ביוונים שמרדו בטורקים והצליחו, באביב העמים באירופה, ורצו לזכות גם הם בחירותם. המחתרת בארץ המולדת אורגנה על ידי לבסקי, ואילו בוטב שיצא לגלות ברומניה, ארגן את הפזורה הבולגרית, כחצי מיליון, לעזרה, שהתבטאה ביצירה תרבותית של עלון וספרים, ובבניית גדודי חיילים מתנדבים שיבואו לאחר שהמהפכה תפרוץ.

הרעיון היה שהמרד יגרום לעותומאניים להגיב באלימות, דבר שיטה את דעת הקהל במערב לטובת הבולגרים וילחץ על ממשלות בריטניה בעיקר וצרפת, להפסיק לתמוך בעותומאניים אל מול הטורקים (במלחמת קרים האנגלים והצרפתים הצילו את העותומאניים מתבוסה בידי הרוסים). או-אז תיסלל הדרך בפני הצבא הרוסי לפלוש לבלקן ולשחרר את אחיהם הסלאבים.

הטורקים גילו את דבר ההתארגנות, אסרו את לבסקי והוציאו אותו להורג, אלא שכמה חודשים לאחר מכן המרד פרץ ודוכא באכזריות, תוך כדי מעשה טבח ברוטליים שעוררו זעזוע במערב. אולם כל זה לא הספיק בכדי לשנות את המדיניות הרשמית, ואז החליט בוטב, שהיה אחראי על הפזורה הבולגרית ברומניה, לעשות מעשה. בראש גדוד מתנדבים ובמסע מתוקשר היטב, הרואי וחסר סיכוי, הם פלשו לבולגריה, וצעדו אל מותם הוודאי אל מול כוחות עדיפים פי כמה. מעשה זה הכה הדים בעולם כולו. מות הגיבורים של בוטב וחבריו זעזע את דעת הקהל, במיוחד באנגליה, וגרם לממשלתה להפסיק ולהתנגד לפלישה הרוסית הצפויה. מעשי טבח של הטורקים באוכלוסייה המקומית חיזקו מגמה זו.

הרוסים, שקיבלו אור ירוק לפעולה, חצו את הדנובה והתקדמו עד לרכס הרי הבלקן ומעבר לו. גיס טורקי גדול הוקף והושם במצור בעיר פלבן, מעין סטלינגרד של העותומאניים. גיס גדול עוד יותר יצא לעזרתו, אלא שהמגינים של קו הרי הבלקן עמדו בחורף ואביב 1788 בפרץ וחסמו את התקדמות הטורקים אל עבר פלבן במעבר שיפקה. הצבא העותומאני נכנע והקרב על הבלקן הוכרע. בולגריה שוחררה וזכתה בעצמאות דה פקטו, שהוכרזה דה יורה בקונגרס ברלין שלאחר המלחמה. החל זמנה של המדינה (אימפריה) הבולגרית השלישית.

המדינה החדשה הכריזה על סופיה כבירתה, העמידה בראשה מלך, בן אצולה שיובא מגרמניה (אלכסנדר), והייתה לזמן מה המדינה המאוכלסת והמתפתחת בבלקן. יחד עם זאת, לא כל השטחים המאוכלסים בבולגרים שוחררו. כעבור שנתיים שוחררו פלובדיב והרי רודופי, ואילו מקדוניה ותראקיה היוונית, שלפי תפישת הבולגרים מהוות חלק אינטגרלי מבולגריה הגדולה, נשארו מחוץ לגבולות המדינה עד היום.

ב-1912 פותחות בולגריה, יוון, סרביה ומונטנגרו במלחמה, שנקראת מלחמת הבלקן הראשונה, נגד האימפריה העותומאנית, במטרה להשתלט על שטחיה בבלקן ובראשם מקדוניה העותומאנית ותראקיה. למרבה ההפתעה, הננסים היכו את הענק שוק על ירך. אלא שבחלוקת השלל קופח חלקה של בולגריה, וכתוצאה מכך היא יצאה למלחמה נגד כל שכנותיה, במטרה לתקן את המעוות ולקבל לידיה שליטה במקדוניה. זאת הייתה מלחמת הבלקן השנייה, שהסתיימה בתבוסה נוראה בסוף 1912. כתוצאה מכך, כרתה בולגריה ברית עם גרמניה כנגד סרביה ויוון שלוש שנים לאחר מכן, במסגרת מלחמת העולם הראשונה. גם מלחמה זו הסתיימה באסון מבחינת הבולגרים, שנוהגים להתבדח על עצמם באומרם ש”בולגריה מעולם לא הפסידה בקרב ומעולם לא ניצחה במלחמה”. מבחינת הבולגרים, מקדוניה היא ארץ בולגרית, אלא שתושבי ארץ זו שכחו את מכורתם וכיום מזהים עצמם לאומית אחרת. הניסיון האחרון לחבר חבל ארץ זה למכורה, ולהשיג נמל בים התיכון, היה במסגרת מלחמת העולם השנייה, עת בולגריה חברה לגרמניה ומדינות הציר מתוך שאיפה ליצור בולגריה גדולה, וגם ניסיון זה הסתיים בתבוסה ואסון. תקופת המלחמות הגדולות וההפסדים בחצי הראשון של המאה ה-20 הביאה בסופו של דבר את הבולגרים לוותר על השאיפה להחזיר לידיהם את מקדוניה ותראקיה ולהשלים עם גבולות ארצם.

עם קבלת העצמאות, ולמעשה כבר כמה שנים לפני כן, הוקמה מחדש הפטריארכיה הבולגרית, ומקום הסינוד הקדוש נקבע בסופיה. הנצרות הוכרה כדת מסורתית לאומית ונתמכה על ידי המדינה. הפטריארך קיריל, שפעל רבות למען הצלת יהודים בשואה, הוכר כפטריארך עצמאי על ידי כל הזרמים והחלקים של העולם האורתודוקסי, ובשנת 1953 גם על ידי הפטריארכיה בקונסטנטינופול. כנסיות החלו להיבנות בכל רחבי בולגריה ובמיוחד בסופיה, וכך אנו יכולים ליהנות כיום ממונומנטים מפוארים, כגון קתדרלת אלכסנדר נייבסקי וכנסיית סווטי נדלה. שחרור בולגריה נתמך על ידי הכנסייה והביא לפרץ של התלהבות ויצירה דתית, העבר התחבר עם העתיד והמלאכים שבו לשכון בארץ.

נסיים הקדמה זו בציון העובדה, שהכנסייה הבולגרית מעולם לא הייתה אנטישמית ופעלה נמרצות למען הצלת היהודים בשואה, וכי יהודי בולגריה השתלבו במדינה הבולגרית החדשה.

[1] מואסיה מתחלקת בהמשך ההיסטוריה הרומאית לשני חלקים, מואסיה המזרחית שהיא צפון בולגריה של היום ומואסיה המערבית שהיא דרום סרביה של היום.