האימפריה הביזנטית יוון והבלקן

המשך של העבר

העולם העתיק בתקופתו של ישוע נחלק לשתי תרבויות: במערב הים התיכון דיברו לטינית והתרבות הייתה רומית, ואילו במזרח הים התיכון דיברו יוונית והתרבות הייתה הלנית. שני החלקים השתייכו לאותה אימפריה, ובכל זאת היו שונים בתרבותם ובתפישתם הדתית. לימים נחלקה האימפריה הרומית לפי קווי חלוקה אלה.

תפישת החיים של הצד הרומי הייתה של משמעת, סדר, ערכים, היררכיה וטקסיות הפולחן, מלווה בתחושת אשמה עמוקה שהייתה קשורה לאופי הרומי. תפישת החיים של העולם ההלני הייתה של מסתורין, קִרבה לטבע וניסיון לראות את הסדר והאלוהות בתוכו. ניסיון לחיות חיים טהורים יותר מתוך אמונה בגאולה ובתחייה וחופש. הצד ההלני טיפח יותר את שמחת החיים והאמנות.

שתי נקודות השקפה שונות אלה, שהן בעלות אופי תרבותי שמקורותיו עתיקים, באות לידי ביטוי בהבדלים בין אופי הכנסייה המערבית-הקתולית לבין אופי הכנסייה המזרחית-האורתודוקסית. בכנסייה האורתודוקסית מהותה של הנצרות איננה אשמה (חטאנו, פשענו) וציות, אלא המסתורין של החיים. המיסטריות של היוונים הקדמונים מן התקופה שלפני הנצרות, שהיו קשורות לכוחות הטבע ולחגיגות התיאטרון והאמנות, באות לידי ביטוי בפולחן הכנסייה האורתודוקסית.

הדרמה הקוסמית של מוות ולידה מחדש הופכת להיות אנושית בדמותו של ישוע. האירועים השונים בחייו הם אלגוריים ומתייחסים למצבים מהותיים בחיי אדם ולשלבים השונים בדרך הרוחנית באופן כללי. ישוע הוא “בן אלוהים שהופיע כאדם, בכדי להראות לבני אדם את הדרך להיהפך לאלוהים.” המסתורין של העולם ההלני עבר לכנסייה האורתודוקסית, ובמהותו השאיפה להשיג חיי נצח, כמו בטקסי החניכה של אלואסיס וסמותראקי.

שטיינר בסדרת הרצאות בתחילת המאה ה-20 מבאר את מסורת המסתורין של העולם ההלני. הוא טען שהמיסטריות היווניות הושפעו ממצרים, פרס והודו, ומשווה בין בודהה לישוע. שטיינר אומר שישוע עבר חניכה במקומות שונים בעולם כולל במסתריות היווניות וכן שהמסורת המצרית עברה אליו, הדרמה של מותו ותחייתו של אוסיריס עברה לישוע. וכך הנוצרים שותפים לידע העתיק שהעולם הוא אלוהי. ארבעת כותבי הבשורה לקחו את חומריהם מארבע מסורות מסתורין שונות.

אותם אלמנטים של כתות המסתורין מופיעים בסיפורים על חייו של ישוע ובאגדות של הקדושים. מרים אמו של ישוע מחליפה בנצרות האורתודוקסית את דמות האם הגדולה של העולם ההלני, דמטר אלת האדמה ולפניה גאיה, וכך, דמותה של האלה הפגאנית הקדומה מופיעה באופן מפתיע בפסיפסים של כנסיות ומנזרים אורתודוקסיים. כי זו אותה אדמה שישוע דרך עליה והרווה אותה בדמו, ומכאן שהיא נתקדשה. זו אם ארצית שהכילה את אלוהים–ישוע בתוכה, ולכן יש מסתורין בדת הנוצרית אורתודוקסית שנקרא: אם האלוהים – תֵאודוקיס.

בעולם ההלני שקדם לנצרות היו שלושה נושאי לימוד מועדפים: אתלטיקה, אמנות ומיתולוגיה. דרך המיתולוגיה למדו אנשים את סודות החיים והמוות, העצב והשמחה, מסתרי חיי אנוש, ודרכה הם גם זכו לקתרזיס (טיהור). הסיפור הנוצרי מחליף את המיתולוגיה. גם הגישה ההלנית לאמנות ולשירה עוברת לנצרות האורתודוקסית. רק על האתלטיקה הנוצרים ויתרו, ובמקום הערצה לגוף האדם ותכונות האדם כאמת המידה לכל הדברים, הם פיתחו הערצה לדמות האדם הרוחני, התיאוזיס.

היוונים היו הגויים הראשונים שקיבלו את הנצרות. רוב המכתבים של פאולוס ופטר בברית החדשה מופנים לקהילות דוברות יוונית. הספר עצמו נכתב ביוונית ומושפע מתפישות הפילוסופיה והמסתורין ההלני. ההלניזם השתלט במידה רבה על מזרח האימפריה הרומית, ובשלב מסוים אף הוחלפה השפה הלטינית ביוונית כשפה רשמית.

בשנת 310 לספירה עולה לשלטון קונסטנטינוס הגדול, שמעביר את הבירה לקונסטנטינופול (כיום איסטנבול) והופך את הנצרות לדת רשמית. הוא מכנס ועידות כנסייה המחליטות על עיקרי האמונה הנוצרית, ומרכז הפעילות התרבותית והדתית עובר למזרח, לאזור הים האגאי. בסוף אותה מאה מתחלקת האימפריה הרומית לשניים, ומזמן זה והלאה החלק המזרחי נקרא האימפריה הביזנטית, והיא מתקיימת במשך יותר מאלף שנה.

היסטוריה ביזנטית

האימפריה הביזנטית היא חלק חשוב מהמורשת התרבותית הנוצרית. תפקידה וחשיבותה גומדו במשך דורות רבים על ידי ההגמוניה של ההיסטוריוגרפיה המערב-אירופאית. אלא שעד הרנסנס ביזנטיון זהרה, בעוד שאירופה באופן כללי הייתה שקועה במחשכים.

האימפריה התחילה בזמנו של הקיסר תיאודוסיוס הגדול – בשנת 395 לספירה. תיאודוסיוס היה השליט האחרון ששלט גם על מערב האימפריה הרומית לשעבר וגם על מזרחה. הוא היה זה שביטל את פולחן הפגאניות וקבע את הנצרות כדת רשמית. הוא הצליח להדוף את הברברים מגבולות האימפריה ולנצר את הגותים (שבטים גרמניים שעברו את הדנובה), הוא כינס את ועידת קונסטנטינופול הראשונה ב-381 וקבע את גרגוריוס מִנַזיַאנזוּס כפטריארך ומוביל הוועידה. בכך הוא תמך בקו של בזיליוס הגדול והביא לסיום את הוויכוח בנושא הכפירה האריאנית. למעשה, תיאודוסיוס קבע סוג מסוים של נצרות כדת מדינה והסתמך על עזרת הנוצרים בבניית המדינה החדשה.

המאה שלאחריו מתאפיינת במאבק בברברים ובנפילת החלק המערבי של האימפריה הרומית. החלק המזרחי ממשיך במסורת הנצרות הרומית הקדושה ואורח החיים העירוני. במאה ה-6 מגיעה האימפריה הביזנטית לשיא תחת שלטונו של יוסטיניאנוס, שכובש חלקים גדולים ממערב הים התיכון, כולל איטליה וצפון אפריקה. נדמה כי חוזרים הימים של קיסרות גדולה אחת השולטת על כל הים התיכון. אלא שלאחר מכן באה הנפילה. קיסרים לא מוכשרים ואנטגוניזם של ההמונים הביאו לחוסר יציבות. הסלאבים פלשו לבלקן ויחד עמם האווארים. שיא השפל מגיע בזמן הקיסר הרקאליוס, במאה ה-7 לספירה. שלטונו החל בקטסטרופות. הפרסים צרו על קונסטנטינופול וכבשו את המזרח, הסלאבים מצפון צרו על סלוניקי. הראקליוס החל במלחמה קדושה כנגד הפרסים שהסתיימה בניצחון גדול; אלא שלאחר מכן הגיעו הערבים וכבשו את המזרח התיכון מידי הביזנטים.

הראקליוס נחשב לאחרון הקיסרים הגדולים של התקופה הקדומה ולאחד המשפיעים ביותר. הוא הפך את היוונית לשפה רשמית במקום לטינית, הביא לרפורמות בצבא ובממשל והכניס את שיטת התֵמות, במקום התרבות העירונית אזרחית שהייתה נהוגה עד זמנו. במילים אחרות, הראקליוס הופך את ביזנטיון למדינה אחרת; בסיסה יווני, אופייה חקלאי.

הסיבות לשינוי זה נעוצות במלחמות הרבות ובמגפות שהביאו לדלדול האוכלוסייה העירונית. קונסטנטינופול, שהייתה עיר של חצי מיליון איש, הפכה לעיר של 100,000 איש במקרה הטוב. תהליך ההתדרדרות המשיך בעקבות פלישות הערבים וההתקפות הבלתי פוסקות שהגיעו לשיא במצור בן ארבע שנים על קונסטנטינופול. האימפריה הרומית הישנה מתה. עידן כיבוש אגן הים התיכון נגמר. במקום זאת קמה מדינה יוונית חקלאית גדולה, שבירתה ביזנטיון הקדומה, ומתחיל עידן האימפריה הביזנטית השנייה.

אחד הדברים אשר מדגימים בצורה הטובה ביותר את השינוי שעוברת האימפריה הוא, שעד לימי הראקליוס אוכלוסיית קונסטנטינופול ניזונה ממשלוחי חיטה המגיעים ממצרים. עם הכיבוש הפרסי, ולאחר מכן הערבי, המשלוחים נפסקים, והמנהג של לחם ושעשועים בחינם להמונים נפסק אף הוא – אין יותר המונים. הצבא הביזנטי, שהיה מבוסס על כלכלה שפִּרנסה שכירי חרב, לא יכול להמשיך ולהתקיים במתכונתו הישנה, ובמקומו מוקם צבא המבוסס על צבאות מקומיים של חקלאים חיילים. זה מחייב שיטת ממשל חדשה – שיטת התמות, שבה שולטים חיילים איכרים, ולא האזרחים בערים.

האימפריה הביזנטית בשלב הראשון שלה התקיימה בעיקר על מיסים וכלכלת כסף של המחוזות העשירים ובראשם מצרים. האיבוד של מחוזות רחוקים פגע אנושות בכלכלה והחזיר את הדגש לסחר חליפין. באימפריה הביזנטית הראשונה היו מוסדות לימוד ורמת השכלה גבוהה, ואילו במאה השביעית יש נסיגה ואיבוד של חלק גדול מהידע הקלאסי.

אלא שבמאות ה-8–11 מצליחה האימפריה הביזנטית לשקם עצמה בהנהגת שושלות שליטים מוכשרים, והיא מתאפיינת בפריחה מדינית, תרבותית וצבאית. לאחר הצלתה של ביזנטיון החלה התאוששות הדרגתית שהגיעה לשיאה בימי ליאו השלישי, גנרל מוכשר שהצליח להביס את הערבים ולהשיב חלק גדול מהטריטוריות הביזנטיות, במיוחד בטורקיה. על ההצלחה העיבה תחילתה של מלחמת אזרחים סביב נושא קדושת השימוש באיקונות, שנקראה לימים “איקונוקלזם”.

הקיסר ליאו השלישי ייחס את כישלון הביזנטים למול הערבים לטעויות דתיות, ובראשן הערצת צְלָמים, וניסה לעשות כמעשה הערבים ולחזק את האמונה המונותאיסטית. הוא הוריד את תמונתו של ישוע משער הארמון בקונסטנטינופול, רק בכדי שהחיילים שעשו זאת ייהרגו על ידי ההמון. כמו כן כינס ועידה שהכריזה על פולחן האיקונות ככפירה. לטענתו, התפרצות של הר געש “תרה” ב-726 ביוון התרחשה בגלל פולחן האיקונות. המעניין הוא, שהר געש זה גרם לאבדות בקרב הצי הערבי, שבדיוק חזר לארצו לאחר מצור לא מוצלח על קונסטנטינופול. כך או כך, הוא גרם לכך שאישים רבי השפעה ובראשם “ג’ון (יוחנן) של דמשק” יקומו מולו, ואף הפטריארך של קונסטנטינופול התפטר ממשרתו כמחאה. ליאו לא נשאר חייב. יחד עם זאת, הוא לא רדף את האיקונוקלסטים עד חורמה. תפקיד זה יועד לבנו, קונסטנטין החמישי.

קונסטנטין ה-5 רדף את האיקונופילים עד חורמה, מכריח אותם לבעול נזירות, מעוור והורג נזירים. הוא נקרא על ידי יריביו אוהב צואה. אלא שהוא הצליח במלחמותיו עם הערבים וכנגד הבולגרים.[1] לאחריו, הדמות הדומיננטית בממלכה הייתה העוצרת ולאחר מכן הקיסרית הראשונה, אירינה, שתמכה בהחזרת פולחן האיקונות והייתה האחרונה לשושלת הסורית. היא חיה בזמנו של קארל הגדול והארון אל ראשיד, והצליחה לתמרן ביניהם.

אירינה הייתה אמורה להינשא לקארל הגדול ולאחד את המזרח עם המערב, אלא שהאפיפיור לא הכיר בה מפני היותה אישה, והעביר את התואר קיסר רומא הקדושה לגרמנים. עד לאותה תקופה הכירו האפיפיורים בשליט קונסטנטינופול כקיסר רומא הקדושה. מזמן זה והלאה מתחילה עלייתם של גרמניה והמערב.

בסופו של דבר, הייתה זו הקיסרית תיאודורה שסיימה את מלחמת האזרחים באימפריה סביב מחלוקת האיקונוקלזם באמצע המאה ה-9. מיד אחריה עולה לשלטון שושלת מקדונית השולטת במשך 150 שנה, מ865-ועד 1025. בתקופתה של שושלת זו הגיעה האימפריה הביזנטית לשיא חדש. עליית השושלת המקדונית מביא לרנסנס של השכלה, אמנות, ציור ופסיפס, מחשבה דתית, פילוסופיה, גידול של אוכלוסייה והומוגניות דתית. הפטריארך המוכשר פוטיוס מקים בהרשאתם אוניברסיטה בשם מגנאורה בקונסטנטינופול, ושולח שליחים לנצר את העמים הסלאביים.

בזיל ה-1 הוא מייסד השושלת המקדונית. בעזרתו של הפטריארך פוטיוס הוא מביא להבדלת הדת היוונית מרומא ולזקיפות קומתה. זהו זמן של ניצחונות מול הערבים והבולגרים. לאחר מכן באים קיסרים מלומדים: ליאו המתמטיקאי, הומניסט גדול בסגנון אל-רשיד, נחשב על ידי הדורות הבאים כקוסם ונביא שניבא את קורות העולם. קונסטנטין השביעי, שכתב ספרי היסטוריה ותיאוריות לגבי מהו השלטון הנכון, ומלך בשותפות במשך ארבעים שנה, מקדם את ניצור הרוסים. קיסרים גנרלים בשם פוקס וג’ון צ’ימיקס הרחיבו את גבולות האימפריה. צ’ימיקס אף כבש את הגליל בדרך חזרה לירושלים, אך לעולם לא הגיע לשם. נראה שהייתה זו שעתה היפה של האימפריה. הקיסר הבא אחריהם, בזיל השני, הצליח לנצח באופן סופי את הבולגרים ולהשתלט על הבלקן כולו.

ירידת ונפילת של האימפריה הביזנטית

הקיסר רומנוס נכנע לטורקים הפולשים אל אסיה הקטנה בקרב מנזיקרט ב-1071. הוא ניסה לארגן מחדש את האימפריה, אלא שאויביו הורידו אותו מהשלטון והרגו אותו, והקיסר הבא לא כיבד את תנאי ההסכם עם הסלג’וקים. כתוצאה מכך, הם פלשו לאנטוליה וכבשו את רוב אסיה הקטנה, ורק קונסטנטינופול נשארה בשליטה נוצרית ורצועת אדמה קטנה לידה. אז עלה לשלטון אלכסיוס קומננוס, ששלט במשך כמעט ארבעים שנה. הוא הצליח לייצב את הממלכה, וקרא לצלבנים לבוא לעזרתו במאבק מול המוסלמים, בזמנו החלו מסעי הצלב, שעברו בדרכם לארץ ישראל דרך קונסטנטינופול.

אחריו מלך במשך עשרים וחמש שנה מי שנקרא מרקוס אורליוס הביזנטי – ג’ון קומננוס השני. במשך כל שלטונו הוא לא עיוור או הרג אדם. לאחריו בא עמנואל קומננוס הראשון, שהושפע מאוד מסגנון האבירות המערבי וחידש את הצבא ברוח זו.

השושלת הקומננית שלטה במשך מאה שנה. הם קיבלו את האימפריה בשיא קוטנה, עם קופה ריקה ולאחר מלחמות אזרחים. בשילוב של נחישות ורפורמות הם ייצבו את המדינה, הרחיבו גבולותיה והביאו לפריחה חדשה. שליטיה הזמינו את הצלבנים למזרח התיכון ושיתפו פעולה איתם, מזמינים את האיטלקים לסחור בקונסטנטינופול ומעודדים את הפצת וחילופי התרבות בין המזרח והמערב.

בזמן התקופה הקומננית היו מלחמות בין הביזנטים לסלג’וקים, שבחלקן הביזנטים ניצחו והשתלטו מחדש על אזורי העמקים הפוריים של אנטוליה, בעוד שלטורקים נשארו ההרים והערבות. בצבא הוקמו יחידות של יתומים, בני אלמוות ועוד יחידות עילית שונות, וכן כוח רכוב ממקדוניה וכוחות נוספים מהבלקן.

האימפריה נהנתה מפריחה תרבותית. סלוניקי הייתה העיר השנייה בגודלה וחשיבותה. האמנות השפיעה על וֶנֶציה, דרום איטליה ורוסיה. לביזנטיים היו קשרים טובים עם הצלבנים והם בנו בירושלים ואנטיוכיה, השיגו זכויות תפילה בכנסיית הקבר, ופיתחו סגנונות אדריכלות ייחודיים.

אלא שלאחר כל עלייה יש ירידה. לאחר עמנואל קומננוס עלה לשלטון דרך מלחמת אזרחים, תככים ורצח (כולל של האוכלוסייה הלטינית) אנדרוניקוס, והוא הרס את הממלכה, כשהוא מביא בסופו של דבר לעליית שושלת אנגלוס, כיבוש קונסטנטינופול וירידת המדינה הביזנטית ממעמדה. ההרס המציין את שלטונו של אנדרוניקוס החל בפלישה נורמנית ב-1185, שבמהלכה נכבשה ונבזזה סלוניקי וקונסטנטינופול הובאה במצור. זה הביא להחלפתו על ידי יצחק אנגלוס.

האימפריה הביזנטית הופכת להיות מדינה הנאבקת על קיומה. המצב מוחמר ביותר לאחר כיבוש קונסטנטינופול על ידי משתתפי מסע הצלב הרביעי ב-1204 והתפוררות האימפריה לכדי ארבע ממלכות נפרדות.

באזור קונסטנטינופול הוקמה ממלכה לטינית (קתולית) שהתקיימה קרוב לשישים שנה. באזור אפירוס הוקמה ממלכה עצמאית ביזנטית, וכך אף בטברזון ובניקיאה. זו שבטברזון הייתה תחת השפעה של הגיאורגים והמשיכה להתקיים עוד שלוש מאות שנה. הממלכה שבניקיאה שמרה על רוח האימפריה והצליחה לאחר זמן לכבוש חזרה את קונסטנטינופול וכן שטחים ביוון ובבלקן. זה נעשה תחת השושלת הפליאולוגית, שהייתה השושלת הביזנטית האחרונה ואחת הארוכות שבהן. למרות כל האסונות, היא הצליחה להביא לפריחה תרבותית מאוחרת שנמשכת עד למאה ה-15, ונמשכת ביוון עד היום.

מלכי השושלת הפליאולוגית הצליחו להשתלט על חלקים גדולים מהבלקן ויוון תחת שלטונו של מיכאל פליאולוגוס, אלא שאז עלה לשלטון קיסר בשם אנדרוניקוס השני ב-1282, וכנראה שבכל הקשור לביזנטיים, שם זה מתקשר עם מזל רע, שכן בזמן הזה הטורקים והסרבים התחילו להתקדם ולכבוש שטחים. הקיסר הזניח את הצבא והשקיע רק במלומדים ובדת.

אנדרוניקוס השלישי עוד ניסה ליצור איכשהו מדינה על ידי כיבוש יוון והביא להתחלת אוריינטציה של הביזנטיים כיוונים, דבר שהתממש אחר כך עם הקמת יוון המודרנית, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. הסרבים, שהיו הכוח העולה בבלקן, לא הותירו לצאצאיו כל סיכוי. המלך הסרבי הגדול ביותר סטפן דושן השתלט על יוון, משאיר לביזנטיים בסך הכול את קונסטנטינופול, סלוניקי, ועוד כמה שטחים ואיים. דווקא בזמן הזה השתוללו מלחמות אזרחים, בעיקר בביזנטיון. בנוסף לכך, העולם הביזנטי נקרע על ידי מחלוקת דתית אחרונה מסוגה בנושא ההסיכאזם, התרגולת המיסטית של הנזירים מהר אתוס. הטורקים התקדמו לתוך הבלקן, כובשים עוד ועוד שטחים. העותומאניים צרו על סלוניקי ארבע פעמים, החל מ-1383, ובסופו של דבר כבשו אותה רק ב-1430.

רווחה קצרה הייתה לביזנטים כתוצאה מתבוסתם של העותומאנים לתימור לנג, אך בסופו של דבר, העיר נפלה ב-1453, הקיסר האחרון קונסטנטין ה-11 מת כשהוא נלחם על העיר, ומקום קבורתו לא נודע. שם סמלי לקיסר אחרון (כשמה של העיר הקרויה על שם הקיסר הראשון) – ומוות סמלי עוד יותר.

אנו רואים, אם כן, קו רצוף של התפתחות המחבר בין האימפריה הביזנטית ליוון. הקיסר קונסטנטינוס (תחילת המאה ה-4 לספירה) מעביר את בירת האימפריה לקונסטנטינופול במזרח, וביחד עם אמו הלנה הופך את הנצרות לדת רשמית ומוכרת. הקיסר תיאודוסיוס (סוף המאה ה-4 לספירה) הופך את הנצרות לדת מדינה, מפריד בין החלק המזרחי של האימפריה לזה המערבי, ויוצר את האימפריה הביזנטית. הקיסר הראקליוס (במאה ה-7 לספירה) הופך את השפה היוונית לרשמית ואת האימפריה מעירונית – לחקלאית, ומכלל ים-תיכונית – למרוכזת בבלקן והים האגאי. הקיסר אנדרוניקוס השלישי (בתחילת המאה ה-14) הופך את האימפריה הביזנטית למדינה יוונית, שמרכזה החשוב נמצא בסלוניקי. באותה תקופה, הלב של הנצרות האורתודוקסית מוצא בית בהר אתוס שביוון, הנמצא עד היום תחת שלטון הפטריארכיה מקונסטנטינופול.

כל השליטים הללו נחשבים לקדושים בכנסייה היוונית אורתודוקסית, ותמונותיהם מוצגות בכנסיות. לכולם קשר כזה או אחר עם מנזרים ידועים ביוון. קונסטנטינופול נכבשה בסופו של דבר על ידי העותומאנים והפכה לעיר מוסלמית. לא כך סלוניקי, שהייתה מרכז שני בחשיבותו לאותה אימפריה במאות האחרונות לקיומה. בעיר וסביבתה נשארה נוכחות נוצרית והכנסיות שלה שרדו עד היום. בסלוניקי נמצא המוזיאון הביזנטי החשוב ביותר בעולם. במוזיאון זה יש חדר שנקרא “ביזנטיון לאחר ביזנטיון”, המראה שהתרבות הביזנטית, על מגוון הביטויים שלה כגון ציור, כתיבה, לימוד המשיכה להתקיים ואף לפרוח תחת השלטון הוונציאני והעותומאני, גם כשביזנטיון כבר לא הייתה קיימת כמדינה, והיא ממשיכה עד היום במנזרי יוון הרבים ובמיוחד בהר אתוס הסמוך.

[1]    הוא העביר אוכלוסיות נוצריות גדולות מהמזרח – סוריה וטורקיה – אל אזור תרקיה והבלקן, כדי לחזק את הגבולות, וכך הגיעו כתות גנוסטיות ארמניות אל בולגריה, עליהן יורחב בהמשך.
[2] ראו בספר “יופיו של הוורד” – טיולי תרבות ורוח בבולגריה.