הגביע הקדוש (Holy Grail)

אגדות הגביע הקדוש הופיעו לראשונה בצרפת ובאנגליה[1] במאה ה-12, בקרב חוגים הקשורים למסדר הטמפלרי,[2] מקדמי רפורמות בכנסייה, ובמסגרת החצרות הספרותיות והאינטלקטואליות של המלכות מרי משמפיין ואלינור מאקוויטניה, מקומות שבהם פותחה מסורת האהבה החצרונית והמיסטיקה הנוצרית. הן הפכו עד מהרה לסיפורים הפופולריים במערב אירופה, שעליהם גדלו דורות של אבירים. הצעירים בקרב משפחות האצולה של אירופה הכירו את סיפורי הגביע הקדוש טוב יותר מהתנ"ך והברית החדשה, ורצו להגשים בחייהם את האידיאלים המופיעים בהם ולצאת בחיפוש אחר הגביע, שנתפּשׂ על ידם כשער למציאות שמיימית.

סיפורים, דרך אגב, נחשבו מאז ומתמיד כדרך לנטרל את המוח החושב והמנתח, אשר מפריע לקליטה של המציאות העל-חושית – עולם האידיאות והאנרגיות, האצלות של האל – שנמצא מאחורי עולם התופעות וממנו נובעים כל הדברים. כך זה היה בקרב בתי ספר של המיסטריות בעולם הקלאסי (כגון בית הספר האורפי), שבהם המיתולוגיה נתפשה באופן אלגורי ונלמדה כמסמלת את המסע הרוחני; כך היה בקרב חוגים של מיסטיקנים מוסלמים סוּפים בספרד הסמוכה; וכך היה גם בקרב חוגים של מיסטיקה נוצרית ובכתות כופרות שפרחו באותה תקופה בצרפת, כגון הקתרים.

הגביע הקדוש עצמו מופיע לראשונה ב-1180 בשיר לא גמור שנכתב על ידי כרטיאן מטרואה (Chrétien de Troyes), סופר החצר של מרי משמפיין (הבת של אלינור מאקוויטניה). הגרסה שלו חסרה את החיבור של ישוע עם יוסף הרמתי וניכרות בה השפעות קלטיות קדומות. כרטיאן עסק בנושא האהבה החצרונית והשתדל להכניס בה מרכיב רוחני מוסרי. הוא כתב עלילות של אבירים כגון לנסלוט ופרסיבל, ולבסוף את הספר פרסיבל – סיפורו של הגראל (Perceval, le Conte du Graal), בספר זה הגביע מופיע לראשונה כחפץ מסתורי, "הגראל" (שמו בצרפתית של הגרייל – Grail), שהוא לאו דווקא גביע, אלא מעין קערה שבתוכה עיגול של מציית לחם הקודש. וכן מופיעה לראשונה העיר האגדית "קמלוט". חשיבותו של כרטיאן היא בכך שהוא מתחיל את הסוגה של נובלה רומנית, סיפור עלילה רומנטי, שמתפתח ככלי העיקרי של סיפורי הגביע הקדוש.

האיש שאחראי לניצור של הגביע הוא כנראה רוברט דה בורון (Robert de Boron), שכתב את "יוסף הרמתי או ההיסטוריה של הגביע", כעשר שנים לאחר מותו של כרטיאן. בסיפור זה מקבל הגביע את המשמעות של כלי שאסף לתוכו את הדם והמים שיצאו מצידו של ישוע, ועל ידי כך קיבל ממהותו. יוסף הרמתי לקח את הגביע והביא אותו לאבלון (גלסטונברי) באנגליה, שם הוא חיכה עד זמנם של המלך ארתור ופרסיבל. כנראה שבורון כתב את הסיפור לאחר שהנזירים בגלסטונברי הכריזו על מציאת קבר המלך ארתור במקום, והיה קשור אליהם בדרך כלשהי, אף שהוא טען כי הסיפור הגיע אליו ממקורות קדומים.

סיפור הגביע החשוב הבא, ואחד המופלאים שבהם, הוא פרסבלוס האלמוני. כאן פרסיבל נפגש עם אבירי הגביע, שמופיעים כסוג של אחווה נזירית, לבושים בלבוש לבן עם צלב אדום על החזה. הסיפור מתייחס לאלכימיה ואזוטריקה, תוכנו והטון שלו שונים באופן מהותי מקודמיו, אך המרכיבים הבסיסיים של סיפור העלילה דומים.

ארבעים שנה לאחר הסיפור של כרטיאן, מופיע סיפור הגביע הידוע ביותר של וולפרם פון אשנבך (Wolfram von Eschenbach) – פרסיבל. וולפרם מתחיל בהקדמה בה הוא טוען שסיפורו של כרטיאן שגוי. הוא מסביר שהסיפור האמיתי הועבר אליו על ידי אדם בשם קיוט, ששמע אותו בטולדו מפי כופר בשם פלגטניס. הוא נכנס לפרטים רבים בקשר לטבע של אבירי הגביע, מתאר איך הם נקראים על שם הגביע, והחשוב מכל: הוא נותן להם שם: הטמפליזן (Tempelisen) – או במילים אחרות "הטמפלרים". וולפרם הוא גרמאני לפי שמו, אך חי כנזיר באנגליה.

סיפורי הגביע התפתחו בנפרד מסיפורי המלך ארתור, אלא שבמהרה הסיפורים התערבבו אחד בשני. פרסיבל נהיה אביר השולחן העגול, כשארתור הוא זה שמצווה על החיפוש אחר הגביע, וגלהאד, גאווין ולנסלוט הם אלו שמוצאים את הגביע.

החיפוש אחר הגביע הקדוש הוא למעשה חיפוש אחר משמעות, רוחניות, הארה, שהתקיים כחלק ממהות האדם והחברה האנושית במהלך כל הדורות. האדם נולד חסר ומחפש כל חייו את מה שאבד לו. חוקר הדתות הגדול מירצ'ה אליאדה קרא לזה "מיתוס השיבה הנצחית" – האדם רוצה לחזור לזמן שלפני הזמן, לחדש את מעשה הבריאה, להימלט מאימת ההיסטוריה אל מקום הקדוּשה הקיים לנצח. בחוגי המיסטיקה קוראים לזה "לחזור הביתה" – נשמת האדם, שהייתה באיחוד עם האלוהים לפני הלידה, נכלאה ונשבתה לאחר הלידה בעולם החומר, והיא מתגעגעת לחזור לכור מחצבתה, להתאחד עם האלוהים והבריאה. גם אם האדם שכח מיהו ומנין בא, יש בו משהו תת-מודע שזוכר ועורג אל עולמות אחרים, ולכן השלב הראשון בדרך הוא לתת לאדם לטעום מאותם עולמות ולעורר בו את אותו זיכרון נשכח, ואת זה עושה הגביע הקדוש.

הגביע הקדוש הופיע לפני אבירי השולחן העגול בזמן חג הפנטקוסט (ירידת רוח הקודש הנוצרית בשבועות על השליחים) לרגע קצר שנראה כמו נצח, ונתן להם לטעום את טעם העולמות הרוחניים שנשמתם הייתה פעם חלק ממנו. לרגע  אחד הם נגעו בקדוּשה, ולאחר מכן לא הייתה דרך חזרה. את שארית חייהם הם בילו בחיפוש ובניסיון למצוא מחדש את אותו דבר שהם הרגישו ושהאיר את חייהם, הווייתם וקיומם באור שונה לגמרי ממה שהכירו עד אז, כשהוא נותן להם משמעות, דרך, כיוון ומטרה לשאוף אליה. העולם הפיזי הפך להיות פחות חשוב, המלחמה ברוע החיצוני הפכה להיות מאבק בחולשות הפנימיות, המונעות מהם למצוא ולגעת בקדושה. האבירות הפיזית הפכה באחת לאבירות רוחנית.

בתחילת המאה ה-14, סיפורי הגביע נעלמים בפתאומיות ומופיעים שוב בספרות מאוחרת יותר, כשהגרסה הידועה ביותר היא זו של תומאס מאלורי מהמאה ה-15, והרי היא בקווים כלליים:

סיפור המעשה

בסעודה האחרונה ישוע מילא את גביעו ביין והעביר אותו בין התלמידים, יותר מאוחר יוסף הרמתי אסף את הדם והמים שניגרו מפצעיו באותו גביע, שקיבל את מהותו-תכונותיו של ישוע.

לאחר המרד הגדול ברח יוסף מירושלים ולקח את הגביע עמו. לפי גרסה אחת הוא הגיע לגלסטונברי באנגליה, ולפי גרסאות אחרות לפירנאים או למקומות אחרים בעולם, שם הוא ייסד את טירת הגביע בה נשמר החפץ המקודש, כשמשפחתו וצאצאיו הופכים לשומרי הגביע.

הגביע נשמר ב"טירה המסוכנת" במשך דורות רבים על ידי השושלת הקדושה, ביחד עם החנית שפילחה את צדו של ישוע, שנקראה חנית הגורל, והשפיע רוב ברכה ושפע על הארץ. השמירה התאפשרה הודות לחיים של טוהר במחשבה, מעשה ומילה; אלא שביום מן הימים, אחד מצאצאיו של יוסף הסתכל בתאווה על שדיה של אישה צעירה שהגיעה לטירה, ומיד נפלה עליו חנית הגורל ופצעה אותו. הפצע לא יכול היה להירפא, ואותו מלך טירה נקרא אחר כך "המלך החוטא" או "המלך הדייג" (הוא מנסה לדוג ולא מצליח, כיוון שהוא פצוע בירכו). הגביע נעלם מעיני עולי הרגל, ומאז והלאה ניתן היה לראותו רק מכוסה, ואף נורא מזה – כתוצאה מכך הארץ שמסביב נהייתה שוממה. בכדי לגאול אותה, צריך היה שאביר חדש יגיע לטירה, ישאל את השאלה הנכונה, יחליף את "המלך הדייג" ויהפוך לשומר החדש של הגביע.

וכך קרה שהגביע מופיע באופן פלאי לפני אחוות השולחן העגול של המלך ארתור, והופעתו גורמת לאבירים לרצות לצאת ולחפש אותו. רק אחד מהם מצליח להגיע אל "הטירה המסוכנת", הלא הוא גַלָהַאד (Galahad), האביר המושלם, אשר הופך לשומר הגביע במקום המלך הדייג, ועל ידי כך מחזיר את הברכה אל הארץ.

חבורת השולחן העגול מתכנסת בשבועות לצפות, כמנהגם, במשהו פלאי. לפתע הם שומעים רעם ורואים אור בהיר, הדלת נפרצת ברוח סערה ואל החדר נכנס גביע עטוף בבד לבן. כל אביר מסתכל על רעהו ורואה אותו יפה יותר ממה שראה אותו אי פעם. החדר מתמלא בריחות נעימים, צלחתו של כל אחד מתמלאת בבשר ובמאכלים שהוא אוהב, והם מרגישים הרגשה שלא חשו מעולם אך מוכרת, כמו חזרו הביתה. הגביע עובר בחדר לרגע קצר אחד בלבד – אשר נדמה להם מלא ועשיר וארוך כנצח – ואז הוא יוצא כלעומת שבא. כל זמן ההתרחשות אף אחד לא אומר מילה. לאחר מכן קם גאווין, ובעקבותיו כל שאר האבירים, והם נשבעים לחפש את הגביע עד שימצאוהו. ארתור מתעצב אל ליבו, שכן הוא יודע שזה סוף הדרך של אחוות השולחן העגול.

כמה שעות לפני כן נכנס מרלין לאולם ומביא איתו את גלהאד – אביר צעיר שנראה ככליל השלמות ביופי, הזקן מציג אותו כבנו של לנסלוט, נכדו של המלך פלס – שומר הגביע ובנה של העלמה אליין, מצאצאיו של יוסף הרמתי, הוא מוביל אותו לכיסא הריק היחיד מסביב לשולחן העגול, שנקרא הכיסא המסוכן – מכיוון שהיה במקור כסאו של יהודה איש קריות, ושם למרבה הפלא מופיע שמו של גלהאד חרות באותיות מאירות.

אחוות השולחן העגול מגיעה עם בואו של גלהאד לשלמות, המסע החברתי נשלם, וזה מאפשר את תחילת המסע הרוחני. גלהאד יוצא לחיפוש ביחד עם כולם והוא זה שבסופו של דבר, בזכות טהרתו הופך לשומר הגביע.

הגרסה האחרת – פרסיבל

וולפרם פון אשנבך (Wolfram von Eschenbach) כותב בתחילת המאה ה-13 גרסה מיסטית ושונה במקצת של סיפור הגביע, המתמקדת בדמותו של פרסיבל: גיבור הסיפור הוא נער פשוט, הגדל ביער על ידי אימו, שמסתירה את מוצאו המכובד מכיוון שהיא רוצה לשמור עליו מחיים של מלחמה והרג. אלא שהחיים רוצים אחרת, ויום אחד בעוברו ביער הוא נתקל במקרה בכמה מחברי השולחן העגול ומחליט להיות אביר בחצרו של המלך ארתור. הוא עוזב את אימו ואת חייו הקודמים ויוצא לחצר המלך, שם הוא הופך להיות אביר שיוצא למסע הרפתקאות המוביל אותו, בדרך לא דרך, אל "הטירה המסוכנת".

טירת הגביע נשמרת על ידי מסדר אבירים ונשלטת על ידי מלך נכה, פצוע בירכו, שנקרא "המלך הדייג". האזור שמסביב לטירה הוא ארץ שממה והמלך גווע. פרסיבל מוזמן לאכול בטירה זו ארוחה מוזרה, היא מתחילה בתהלוכה שבה יש הרבה דברים מופלאים, ולבסוף עובר בסף אדם נושא חנית שממנה נוטף דם ואישה נושאת גביע. הגביע מספק אוכל לכל חבורת האבירים ואיכשהו מחזיק בחיים את המלך הגווע. לאחר הארוחה פרסיבל נרדם, וכשהוא מתעורר הוא מוצא את הטירה נטושה ומבין שמשהו שהוא עשה היה לא בסדר.

במהלך הארוחה זוכה פרסיבל לראות את חנית הגורל ואת הגביע. החיזיון מלווה בתופעות פלאיות כמו התמלאות הצלחות באוכל, אלא שמפאת נימוסיו ה"אביריים" הוא לא אומר דבר והולך לישון. אם היה שואל: "את מי משרת הגביע?" המלך היה נרפא מפצעו, הארץ הייתה נגאלת, והוא היה זוכה להיות השומר של הגביע הקדוש, אלא שהוא פספס את ההזדמנות וזו חמקה.

וכך הוא צריך לצאת לדרך מחדש. רק לאחר שנים רבות של חיפוש והרפתקאות הוא מוצא את דרכו שוב לטירת הגביע, משתתף בארוחה ושואל את השאלות הנכונות. פרסיבל מגלה את האמת על הגביע – שהמלך הדייג הוא דודו, ושהוא, פרסיבל, נקרא על ידי הגביע להיות המגן החדש שלו.

תיאוריות על הגביע הקדוש

הגביע הקדוש נקרא בסיפורים Holy Grail, ויש לציין שמקורה האטימולוגי של המילה גרייל אינו ברור, וכנראה שמשמעותה צלחת או קערה שהשתמשו בהן בארוחה.

הגביע מסמל הרבה דברים להרבה אנשים. דווקא חוסר הבהירות מגדיל את קסמו ומאפשר את פעולתו. להלן כמה מהתיאוריות[3] לגבי מהו הגביע ומשמעותו.

הגביע של ישוע:

באופן הכי ברור ובולט, זהו הגביע שבו השתמש ישוע בסעודה האחרונה, אליו אסף יוסף הרמתי את דמו, ולכן הוא קיבל את מהותו.

לגביע יש כמה יכולות הקשורות לישוע, והן ריפוי והקמה לתחייה, תקשורת עם אלוהים וידע של אלוהים, היותו נסתר מפני הרוע ועיניים לא ראויות, יכולת להאכיל את הנוכחים, נצחיות, והיכולת לקרוא לאלה הראויים.

השושלת של ישוע:

המילה גרייל נקרא גם סנגרייל, או סנג רייל, שמשמעה דם קדוש. יש תיאוריה הטוענת שלישוע היו ילדים, ושושלתו למעשה שולטת בעולם מאחורי הקלעים, השושלת היא הגביע הקדוש. הגביע מסמל את הרחם הנשי שבתוכו צמחה השושלת הקדושה, ולכן הוא מופיע תמיד עם נשים. תיאוריה זו מופיעה בספר "צופן דה וינצ'י, המבוסס על ספר שנקרא Holy blood, holy Grail.

הסיר הקלטי:

ישנן מקבילות בין האגדות הקלטיות לאגדות המלך ארתור, וכן דמיון בין המסורות הקלטיות על סירים מקודשים לבין המסורות של הגביע הקדוש. לפיכך, יש הטוענים כי זאת מסורת עתיקה שעברה לנצרות ומצאה בית באזורים בהם חיו הקלטים – ויילס, חלקים מבריטניה ואזור ברטאן בצפון צרפת.

אבן הפילוסופים:

באלכימיה חיפשו את אבן הפילוסופים, המאפשרת להפוך מתכת פשוטה לזהב. המתכת הפשוטה היא האדם הפשוט, ואילו הזהב הוא האדם המואר. האלכימיה הייתה דרך של חיפוש רוחני במסווה ארצי, חיפוש אחר שינוי הנעזר בחפצים ובתהליכים פלאיים. יש המזהים את המילה "גרייל" עם אבן, וטוענים שהגביע הוא אבן הפילוסופים הגורמת לשינוי באדם, ובעזרתה אפשר לזכות בהארה וחיי נצח.

הגביע הפסיכולוגי:

קרל יונג ואשתו אמה יונג עסקו הרבה בסמליות של סיפורי הגביע הקדוש ובקשר שלהם לאלכימיה. הם התייחסו לסיפורי הגביע במשמעות הסמלית והתת-מודעת שלהם. הטיפוסים הם ארכיטיפיים, והחפצים – גביע, חרב, אבן, חנית – הם סמלים מאוד פוטנטיים של דת ברמה התת-מודעת. יונג טוען שמשהו מאוד בסיסי היה חסר בנצרות של אותה תקופה, ושהסיפורים מילאו את הצורך הזה. הגביע הינו שלב בהשלמה של הנצרות.

הגביע כאנרגיה של התפתחות:

ישנן קבוצות עידן חדש כגון דמנהור או האנתרופוסופיה והאימן, הטוענות שהאגדות של הגביע עוסקות באנשים שהצליחו להתקשר לאנרגיות גבוהות, המביאות להתפתחות אבולוציונית. ישנה תיאוריה שלפיה הגביע הוא החלק התחתון של הראש, בין האוזניים לצוואר ולאף. הגביע הוא מערכת של צינורות דם בצוואר ובבסיס הגולגולת שמזינים את המוח – אנרגיה המביאה להגדלת היכולת של המוח, ועל ידי כך להתפתחותו והפעלת יכולות רדומות הקשורות לשלב הבא בהתפתחות האנושית.

הטמפלרים

אגדות הגביע הקדוש הופיעו בקרב אנשים שהיו קשורים בצורה זו או אחרת למסדר הטמפלרי ובנוסח המורכב ביותר של האגדות (זה של פרסיבל), אבירי השולחן העגול מופיעים בעצמם כשהם לבושים בתלבושת טמפלרית. לפיכך, כאן המקום להוסיף כמה מילים על מסדר מסתורי זה.

הטמפלרים, שנקראו גם אבירי היכל שלמה, נוסדו ב-1119 לאחר שקבוצה של תשעה אבירים התיישבה במשך כמה שנים במתחם הנטוש של כיפת הסלע והר הבית (יש האומרים שהם מצאו דברים נפלאים במקום, כמו האורים והתומים של בית המקדש, ושזה היה הגביע הקדוש). האבירים לקחו על עצמם נדרי נזירות, וכך נוצר בפעם הראשונה שילוב של אביר לוחם ונזיר, (תחת חסותו והשראתו של ברנאר מקלרבו). הם קיבלו על עצמם את תפקיד ההגנה על הולכי הרגל, והפכו עד מהרה למסדר הגדול, העשיר והחשוב באירופה. מייסד המסדר, הוגו דה פיין, מבקר באנגליה וסקוטלנד ב-1128, מגייס אנשים ממשפחות האצולה הנורמניות למסדר ומקים את מרכזי הטמפלרים בלונדון, אנגליה וסקוטלנד.

הוגו עצמו ורבים מן האבירים הם מאזור שמפיין בצרפת, לא רחוק מטרויה, שם הופיעו לראשונה הסיפורים על הגביע הקדוש. המסדר הטמפלרי היה סודי בחלקו, ויש הטוענים שהם עסקו בתורת הנסתר והחביאו את הידע שלהם בסיפורים.

המסדר הטמפלרי היה ברובו צרפתי, אבל צריך להבין שהאצולה הנורמנית באנגליה דיברה צרפתית והייתה קשורה לנחלות שלה בצרפת. המלך הנרי השני שלט גם על מערב צרפת, אזור שממנו הגיעו רבים מחברי וראשי המסדר. הוא תמך בו, וכבר ב-1154 עזר לבנות כנסייה עגולה בסגנון כיפת הסלע בלונדון, שהוחלפה על ידי כנסייה העגולה (המקדש החדש) הקיימת עד היום, שנבנתה 30 שנה אחר כך. הטמפלרים נהפכו לכוח הכלכלי החשוב באנגליה. אוצרות הממלכה נשמרו במרכזם בלונדון. היו להם אחוזות עם אדמות ברחבי אנגליה, מנזרים ואיים. מלכים כגון ריצ'רד לב הארי וג'ון בלי ארץ מהשושלת והאימפריה של בית פלנטג'נט (צאצאי הנרי השני ואלינור מאקוויטניה) היו סמוכים על שולחנם, וטוענים לכתר ומלכים מתקופת מלחמת האזרחים כגון המלכה מתילדה, ג'ון באליול והמלך סטפן היו תומכים ופטרונים שלהם.

המרכז של הטמפלרים באנגליה היה עיירה שהם הקימו בשם בלדוק (Baldock) במחוז הרטפורדשייר (על קו המלאך מיכאל). סמוך אליה נמצאה מערה יחידה מסוגה באנגליה בשם מערת רויסטון (Royston Cave), שעל הקירות שלה ציורים ותבליטים מסתוריים מימי הביניים, המזכירים את התבליטים על אבני הסטלצ'ק בבוסניה של הבוגומילים (מאותה תקופה) או את ציורי המערות של הקתרים בצרפת (שתי תנועות נוצריות גנוסטיות כופרות מימי הביניים). יש הטוענים שהמערה הייתה מקום הטקסים הסודיים של הטמפלרים, וכי הציורים מראים על קשר שלהם לנצרות הגנוסטית הכופרת של אותה תקופה.

ביום שישי 13.10.1307 אוסר מלך צרפת פיליפ היפה, בשיתוף פעולה עם האפיפיור, את אנשי המסדר בצרפת ומחרים את נכסיהם. אלא שמלך אנגליה באותה תקופה, אדוארד השני, מסרב להאמין להאשמות ומאפשר להם להמשיך ולפעול בחופשיות עד ינואר 1308, ורק בעקבות לחץ כבד של האפיפיור מפזר את המסדר ואוסר באופן סמלי כמה עשרות מחבריו, שמשוחררים ברובם לאחר מכן. במילים אחרות, באנגליה לא היה דיכוי של המסדר הטמפלרי ורדיפה של אנשיו כפי שקרה בצרפת, ובנוסף על כך, סקוטלנד בתקופתו של אדוארד השני זוכה לעצמאות ונמצאת מחוץ לטווח השפעתו ושליטתו של האפיפיור.

ישנן כיום תיאוריות די מבוססות שלפיהן הטמפלרים המשיכו להתקיים בצורה כזו או אחרת באנגליה, ובמיוחד בסקוטלנד, וכי לימים יצאו מתוך החוגים הללו המייסדים של אגודות הבונים החופשיים.

קפיצה לסקוטלנד

ישנם כמה אתרים, במיוחד באזור אדינבורו, הקשורים לסיפור הגביע הקדוש, שאותם חייבים להזכיר במסגרת מסלול הגביע הקדוש. אחד מהם, קפלת רוזלין, מופיע בסרט "צופן דה וינצ'י" כמקום הגביע הקדוש, ולכן הוא מוכר לחובבי הז'אנר.

באופן כללי, אזור אדינבורו – בירת סקוטלנד – הוא אחד המקומות שבהם מופיעה הגיאוגרפיה המקודשת הקשורה למלך ארתור ואבירי השולחן העגול. בלב אדינבורו נמצא סלע הטירה (Castle Rock), שלפי מסורת מקומית הוא מקום מושבו של ארתור – טירה על הר, החולשת על הנוף של העיר, ובתוכה הקפלה של מרגרט (מלכת סקוטלנד שהוזכרה בפרק על גלסטונברי) מהמאה ה-12.

ממזרח לאדינבורו מתנשאת גבעה תלולה בשם כיסא ארתור (Arthur's Seat). המקום מוזכר בשיר עתיק בשם "גודודין", מהמאה ה-7, כקשור ל-300 גיבורים שיצאו לחרף נפשם. השיר מזכיר כבדרך אגב את ארתור והוא האזכור הראשון שלו. בראש הגבעה נמצאו שרידי יישובים עתיקים, ולכן האגדות מקשרות אותה לקמלוט.

יש הרבה אגדות הקשורות לגבעת כיסא ארתור, בין השאר על המלך דויד, שהקים לרגלי ההר מנזר בשם הולירוד (Holyrood Abbey), במקום בו ניצל מחזיר בר. יותר מאוחר הוקם לידו ארמון של מלכי אנגליה, הנקרא Palace of Holyrood House, הקיים עד היום,

10 ק"מ מדרום לאדינבורו נמצאת קפלת רוזלין.

קפלת רוזלין (Rosalyn Chapel)

המקום התפרסם בזכות הספר "צופן דה וינצ'י" כמקום שבו הוטמן הגביע הקדוש על ידי שרידי הטמפלרים, שהמשיכו להתקיים בסתר וייסדו לימים את ארגון הבונים החופשיים. ביום שישי 13.10.1307 אסר המלך הצרפתי פיליפ היפה את אבירי היכל שלמה (הטמפלרים) והחרים את רכושם בעצה אחת עם האפיפיור, אלא שסקוטלנד הייתה מחוץ לתחום השלטון וההשפעה של האפיפיור וכך משפחות האבירים שהשתייכו למסדר המשיכו לקיים את המסורת בסקוטלנד. אחת מהמשפחות הללו, משפחת סנט קלייר, הקימה את קפלת רוזלין כקפלה משפחתית. לימים משפחה זו הפכה להיות ממובילי הבונים החופשיים.

זאת כנסייה קטנה יחסית אך מעוצבת באופן מרשים עם הרבה פסלים משונים, סמלים, ועיצוב אדריכלי מוזר כגון עמודים משתרגים. יש בכנסייה פסלים של תירס שנעשו בזמן שאמריקה עדיין לא התגלתה, פסלים של אנשים במצבים שונים, אמרות חוכמה ומוטיבים פגאניים. במרתף הכנסייה אמור להיות קבור חפץ שאותו הביאו הטמפלרים מישראל, והוא הגביע הקדוש, האגדות מספרות על כך שהם מצאו דבר מה (אולי את ארון הברית או החושן?) מתחת להר הבית, ובכל מקרה מקרב הטמפלרים יצאו אנשים כמו כרטיאן מטרואה, שהביאו לעולם את סיפורי אגדות הגביע הקדוש.