הדרך הסוּפית

הסוּפיוּת מתחילה ממוחמד הנביא ואי אפשר להפריד אותה מדמותו (כפי שהיא מצטיירת בעיניהם) ותורתו הגלויה והנסתרת. הנביא מוחמד מייצג עבור הסוּפים את דמות האדם השלם, התגלמות האור האלוהי הראשוני, שהיה קיים לפני שנברא העולם ויהיה קיים אחריו. אלוהים האציל מתוך השפע שלו אור ראשוני רוחני, שנקרא "האור של מוחמד", וכל העולם נברא בדמות ודרך אותו האור )שנחשב לישות נקבית). העולם קיים ונוצר בזכות יחסי האהבה שבין אלוהים והישות הראשונית שנקראת "האור של מוחמד".

מוחמד היה אדם שדרכו מופיע האור הגנוז. אור זה מזוהה עם המילה שבכוח ביטויה העולם נוצר. זהו הלוגוס בנצרות המיסטית. על פי האסלאם, כשאלוהים אמר "יהי" העולם נברא, המילים בהן השתמש היו מילות הקוראן שהתגלו למוחמד.

באחד מספריו טווה הסופר האמריקני, קורט וונגוט (Kurt Vonnegut), עלילה פנטסטית, בה מתברר שהתפתחות הציוויליזציה האנושית היא למעשה תוצר התערבות והשפעה של יצורים תבוניים, שנתקעו עם החללית שלהם באזור זה של שביל החלב. לאותם יצורים היה חסר בורג כדי לתקן את החללית, ולכן הם גרמו להתפתחות הציוויליזציה האנושית, כדי שבסופו של דבר תשוגר חללית אפולו לחלל, וממנה יוכלו לקחת את הבורג החסר. מוחמד הוא מעין בורג כזה, החלק שבלעדיו העולם אינו קיים, ובוודאי שלא יכול לנוע אל מטרתו – חזרה למצב האחדות הראשוני עם אלוהים.

מוחמד גילה לעולם את הקוראן, ולמקורביו גילה את משמעותו הנסתרת. בקוראן נאמר פעמים רבות שדבר זה או אחר הוא "רמז למאמינים". כבר מראשית האסלאם התחלקה העדה המוסלמית לשניים: אלה שלקחו את הדברים כפשוטם, ואלה שנגלתה להם המשמעות הנסתרת, בין שהיה זה דרך עצמם, או בעזרת מוחמד והאנשים הקרובים אליו.

 

הופעתו של הקוראן על פני האדמה מסמלת תחילתו של עידן חדש, עידן הידע. סופו של העידן הישן נקבע על ידי האמירה שמוחמד הוא חותם הנביאים, האחרון והגדול שבהם. מעתה והלאה לא יהיה צורך יותר בנביאים, כיוון שהקוראן ניתן ישירות לבני האדם. הקוראן הוא ההוכחה לנביאותו של מוחמד, להיותו שליח אלוהים, והוא גם המהות של שליחותו: הבאת הידע האלוהי אל פני האדמה.

מוחמד היה חותם הנבואה, לא רק במובן שהוא היה אחרון הנביאים, אלא גם כי הוא התבנית, המודל, שבאמצעותו נוצרו כל שאר הנביאים. הוא גילם בתוכו את כל תשעים ותשעה השמות של אלוהים, ואילו כל נביא אחר גילם רק שם אחד: אברהם גילם את החסד, יוסף את היופי וכו'. בכל נביא היה חלק ממוחמד, חלק מהאור הראשוני, גוון אחד של האור, אולם רק מוחמד היה התגלמות האור עצמו, כל הצבעים כולם. לכן לא היה צורך בנביאים נוספים אחרי מוחמד, כיוון שהידע האלוהי השלם הופיע דרכו והתגלה בקוראן.

מוחמד הוא ארכיטיפ האדם הקדמון לכל קדומים של הקבלה, שנקרא בסופיזם "האדם השלם". רק האדם השלם, שניקה את לבו, שהתנקה מעצמו, שהתעלה מעל האני הנחות שלו והתגבר על יצריו – יכול להכיר בנוכחותו של אלוהים במלואה ולשקף את האור האלוהי, כפי שהירח משקף את אורה של השמש. לכן, לפי התיאולוגיה הסוּפית, האדם השלם הוא המיקרוקוסמוס, והאלוהים הוא המקרוקוסמוס, ושניהם משקפים זה את זה, העולם נברא בכדי שיהיה מי שישקף לאלוהים את עצמו.

אחרי מוחמד היה צורך להמשיך לשקף את האור האלוהי, ולכן הופיעו הקדושים. פן אחד שלהם מופנה אל האור ופן אחד שלהם מופנה אל החושך, רגל אחת שלהם באדמה ורגל שנייה בשמיים. הקדושים מתווכים בין אלוהים לבין בני האדם, הם הציר שעליו העולם סובב. בכל דור ודור יש אדם שמהווה את הציר הזה. בכך הוא ממשיך את השלשלת, שומר על הגחלת ומבעיר את השלהבת. יש כאלה שמאמינים שהאור של מוחמד עבר בתורשה דרך משפחתו וצאצאיו, ואילו אחרים טוענים שאין לזה קשר למוצא, אלא לתכונות שאדם רוכש בחייו ולגורל.

מהחשיבות המיסטית של מוחמד, כמייצג את האור הראשוני, את האדם השלם, נובעת גם חשיבותם של המורים – השיח'ים הסוּפיים. ישנה שושלת של השראה אלוהית, הסמכה, העברה של ניצוץ אלוהי מדור לדור דרך נציגים נבחרים של המין האנושי. מהאדם הראשון דרך נוח, אברהם, משה, ישוע, ועד למוחמד. הניצוץ האלוהי ממשיך ועובר בדרך של הסמכה, 'בראכה', ממוחמד אל השיח'ים הסוּפיים, והופך אותם ליותר מאנשים רגילים. הם בעלי "רוח הקודש", מיוחדים, בני דמותו של מוחמד, בני דמות האדם השלם. זו הסיבה לחשיבות האבסולוטית שהדרך הסוּפית מייחסת לשייח'. שהרי אין אלוהים מבלעדי האלוהים, מוחמד הוא נביא האלוהים, והשייח' הסוּפי הוא ממשיך דרכו.

מדע המצבים

ייחודה של הדרך הסוּפית, לפי הבנתי, הוא באופן שבו פותח "מדע" המצבים שבבסיסה, המכונה 'חאל'. המורה מכניס את התלמיד למצבים רגשיים הגורמים להתפתחות האישיות.[1] החשוב במצבים הללו, המצב שעל שמו קרויה הדרך הסוּפית, הוא מצב האהבה, ולכן הדרך הסוּפית קרויה גם דרך האהבה. אין דרך רוחנית אחרת בעולם שבה התפתח "מדע המצבים" לכדי חשיבות והתמחות כזאת, כמו אצל הסוּפים.

הדרך לאלוהים אינה יכולה להיות דרך האינטלקט, הלימוד וההבנה, וגם לא דרך העשייה והמצוות, אלא היא חייבת להיות דרך הלב וההרגשה. הסוּפי לא מעוניין ללמוד דברים לשם התיאוריה בלבד, הוא אינו מעוניין בקיום עקר של המצוות (ויש מסדרים סוּפיים שאינם מקיימים את המצוות כלל וכלל). הסוּפי מעוניין לקחת חלק ולהיות שותף. הוא רוצה להגיע למצב של איחוד עם האלוהים. הסוּפי רוצה לחזור הביתה, למשפחה, ובתור שכזה הוא הופך שוב להיות כמו ילד.

המפגש של התלמיד עם הדרך הסוּפית הוא כמו לידה שנייה, לידה רוחנית, על כל מה שמשתמע מכך – הכאב, התמימות, חוסר האונים והטוהר. בכדי להתקדם בדרך אנחנו חייבים לצאת מעצמנו כדי שנוכל, אחר כך, לחזור אל עצמנו כשאנו אחרים. היציאה יכולה לקרות רק בעזרת כוח הגדול מאתנו, הלא הוא האהבה. רק באמצעות כניסה לחלק הלא מוכר של האישיות, נוכל לגלות דברים חדשים. רק בעזרת הרגשות שלנו ביכולתנו להרגיש מעט ממה שאלוהים מרגיש כלפי העולם.

אלוהים יצר את העולם מתוך אהבה, מתוך הרצון והתשוקה שלו. אם הוא לא היה רוצה – לא היה נוצר דבר. לכן גם אנחנו צריכים לרצות ולהשתוקק. אסור להישאר אדישים לגבי הדרך, אלא עלינו להיות מעורבים. מעורבות אישית ועמוקה – היא זו שתיתן לנו, באופן פרדוקסלי, את האפשרות לצאת מתוך עצמנו, לצאת מתוך האישיות שלנו ומן ההסתכלות על כל דבר כאילו הוא נועד בשבילנו בלבד.

המעורבות האישית העמוקה, העוברת דרך מצבים רגשיים עזים, מיוחדת לדרך הסוּפית. התלמיד לומד להיות אדם שלם יותר, שחי עם כל חלקיו, ולא עם האינטלקט בלבד. דרך כך, הוא הופך להיות לאחד מעצבי החישה של האלוהים. האדם חוזר וסובב סביב כסא הכבוד של הוד מלכותו. באופן פרדוקסלי, המעורבות האישית צריכה להוביל, בסופו של דבר, לביטול העצמי ולחיים באלוהים.

בתוך הדרך הסוּפית יש להבחין בין הזרם המפוכח שמבוסס על תרגול והתקדמות הדרגתית, לבין הזרם של השיכרון המבוסס על התלהבות ואקסטזה. בזרם המפוכח העבודה היא יותר פנימית ומבוססת על משמעת ותרגולים מנטליים, ואילו בדרך ההתלהבות יש דגש על הרגש. כך או כך, המסע הרוחני מתואר כדרך המורכבת משבעה שלבים.

שבעה שלבים בדרך הסוּפית

קיימות לפחות שתי חלוקות שונות של הדרך הסוּפית לשבעה שלבים, המובילים מקיום באני האגואיסטי, המצווה והחייתי, אל קיום באני האלוהי והשקט. באופן כללי, הסוּפים מאמינים שיש בנו שלושה חלקים: חלק אחד הוא אלוהי ומלאכי, הבא מאלוהים וחוזר אליו; חלק אחר הוא חייתי ופיזי, ולרוב הוא שולט בנו, ולכן נקרא "האני המצווה לרע"; וחלק אמצעי, שהוא חלק האדם שבתוכנו, שרגלו באדמה וראשו בשמיים. זהו החלק שבו מתקיימים המאבק והבחירה החופשית.

המסע הרוחני עובר דרך שבעה שלבים, שהם גם תחנות וגם מצבים (לפי הגדרתם הסוּפית). הטיפולוגיה של חלוקת הדרך לשבעה חלקים שואבת השראתה מהאמונה הפרסית הקדומה בקיום שבעה כוחות טוב ושבעה כוחות רע בעולם (ראו בהקדמה למסלול תרבויות עתיקות), חלק גדול מהמסדרים הסופים מכנים את שבעת השלבים בשמות הבאים:

1. חרטה/צמא

2. יראה

3. ויתור

4. עוני/ריקנות

5. סבלנות

6. אמון

7. שביעות רצון

להלן פירוט שבעה השלבים בדרך הסופית:

חרטה / צמא
תחושת החרטה או האשמה הינה הצעד והמצב הראשון והעיקרי שגורם לאדם לצאת לדרך הרוחנית. מי שאין לו תחושה ראשונית של אי שביעות רצון מחייו עד כה, מי שלא מתחרט על הַבלוּת חייו, לא יעשה את המאמץ. אבל מה גורם לאדם להרגיש פתאום "לא מרוצה"?

לפי הסוּפים, זהו חסד שמימי שבא להיטיב עם האדם ולכוון אותו לדרך רוחנית.

לעתים מתואר המצב ההתחלתי במילים: צמא או חוסר. הצעד הראשון הוא הכרה בחוסר. הכאב המתעורר במחפש, כתוצאה מההכרה בחוסר, מוביל אותו לחיפוש. כולנו חסרים דבר-מה, את האיחוד האלוהי שפעם היינו חלק ממנו. תחושה זו יכולה להיות מתוארת גם כצמא. בדיוק כפי שאדם משתוקק למים, כך הוא משתוקק לשוב לאלוהיו. תפקידו של הסוּפי לעורר בעצמו את תחושת החוסר הזו.

יראה
לאחר שאדם מתחרט על חייו עד כה, ומחליט לצאת לדרך, השלב או המצב הבא שהוא יפגוש הוא הפחד. מכיוון שמייד לאחר שאדם מחליט שהוא רוצה ללכת בדרכי האלוהים, יבוא השטן וינסה לפתות אותו לסטות מהדרך. מייד לאחר שאדם מכריע לצד אחד, מתגלים כל הקשיים וכל השכנועים של הצד השני. זו היא דרכו של העולם וזהו חוק טבע. לכן על הסוּפי בשלב הזה לתרגל הימנעות מהעולם. בהימנעות זו יכולים לעזור המנזרים או המסדרים שהסוּפי מצטרף אליהם. מה שעוזר יותר מכך הוא הפחד או היראה לאבד שוב את הכיוון, להיפרד מאלוהים. הפחד מוביל להצמדות לדרך הנכונה – דרך המישרין.

"מה הוא הפחד הזה שאתה מרגיש?" שואל שמס את רומי באחד הדיאלוגים ביניהם.

השאלה נושאת בחובה את התשובה: הפחד הזה הוא הפחד לאבד את אלוהים, והוא פחד טוב שגורם לנו להתקדם בדרך. שמס שואל את רומי את השאלה בכדי לעזור לו להכיר בפחד, מכיוון שרק אז הוא יוכל להמשיך ולהתקדם.

זאת ועוד, ישנו פחד נוסף הקשור להרגשה של נוכחות אלוהים, משהו גדול ועצום שקשה להכיל אותו. זהו סוג של רגש דתי שמתואר גם בדתות האחרות, ומאופיין בלימודי מדעי הדתות כסוג של רגש נומינזי של יראה, שמתוארת גם כ"מסתורין נורא". רגש זה הוא אחד המאיצים הגדולים לחיי דת, המוציא אדם מהמקום שהוא נמצא בו.

ויתור
השלב הבא בדרך הסוּפית הוא שלב הוויתור, שמגיע באופן טבעי לאחר מצב היראה. אדם מחליט לוותר על כל מה שהוא היה קשור אליו, או במילים אחרות, לוותר על האגו שלו.[2]

כל אחד מודע לאמת שכדי להתקדם בחיים, יש לוותר על המקום והמצב שבו נמצאים קודם לכן. אמת זו נכונה גם בדרך הרוחנית. מי שלא יהיה מוכן לוותר, לא יגיע לשום דבר. ויתור איננו נעשה מתוך הכרח אלא מרצון. הבלי העולם הזה מפסיקים לעניין את האדם, הוא נותן להם לנשור כמו עץ בשלכת שמשיר את עליו, בכדי שיוכל להתחדש בעונה הבאה. הישגים שונים ועניינים חומריים מפסיקים להטריד אותו. דעתם של אנשים אחרים מפסיקה לשנות לו. מה שחשוב לו נמצא במקום אחר.

עוני
השלב הבא בדרך הסוּפית הוא העוני הרוחני. המונח "עוני" במשמעותו הסוּפית אינו עוני פיזי (למרות שזה יכול לעזור), אלא בעיקר ריקות, אפסות, תחושת אין, בדרך אל הכיליון של האני. בתחילה יש לוותר על הקיים, על החיים הקודמים, על האגו, ולאחר מכן על הסוּפי להישאר ריק בתוכו.[3] עליו להיות נכון להכיל את מה שיטיל עליו אלוהים, את מה שיגיע אליו מאלוהים. לשמור על ריקות זה לא מצב קל. שמירה על ריקות דורשת פעילות אקטיבית. בסופו של דבר, על הסוּפי להיות כמו צינור חלול שדרכו יוכל השפע האלוהי לזרום לעולם.

סבלנות
בשלב הבא המאמין ניצב בפני תקופת מבחן. נראה כאילו לא קורה דבר, אולם לפעמים, דווקא כשלא קורים דברים, קורה הרבה מאוד. זהו שלב חשוב מאוד, המעיד על האהבה של התלמיד. אם קיימת בתוכו אהבה, הוא יוכל להמתין ולהיות סבלן, בעוד שאם הוא חסר סבלנות – אין בו אהבה. הערך הגבוה של האהבה הוא הסבלנות.

לאחר ההתגלות הראשונית שהייתה למוחמד, שבה ראה לראשונה את הקוראן בג'בל א נור, הוא היה צריך לעבור תקופת "יובש" של שלוש שנים, שבה לא היו לו עוד התגלויות. זו הייתה תקופה שבחנה את סבלנותו. גם בדרך הסוּפית נבחנת סבלנותו של התלמיד, עד כמה הוא מוכן להתמיד במשימה שהוא לקח על עצמו.

אמון
בשלב האמון, הדברים אינם נתונים יותר בידי התלמיד עצמו, אלא בידי כוחות שמעבר לו, וכל שנותר לו לעשות זה לא להפריע. הוא משול למריונטה – בובה על חוט, שהכוח המניע שלה הוא האלוהים, כל מה שנותר לו לעשות זה לתת אמון. דוגמא אחת לשלב הזה היא הדימוי הנפוץ אצל הסוּפים של התלמיד כאדם הטובע בים, באוקיינוס של האיחוד, והוא כמו גופה הצפה במים, שהזרם מטלטל אותה לכאן ולכאן. או בדימוי ציורי יותר: כמו גופה בידיו של רוחץ המתים. זהו המצב הרצוי.

'תווכל' הינו מושג סוּפי חשוב, שפירושו אמון מוחלט באל. ה'תווכל' אין פירושו להיות פסיבי, אלא להיות פעיל תוך אמונה שלמה שכל פעולות היום-יום, הכישלונות כמו גם ההצלחות, נעשות בחסדו של האל. זהו ה"אמון" המושלם.

שביעות רצון
בשלב האחרון בדרך הסוּפית התלמיד חי לפי שביעות רצונו של האל ולא על פי רצונו הפרטי. דברים נראים עתה הפוך מכפי שנראו לפני כן, כפי שהם קיימים באמת. התלמיד מתאחד עם האל, התאחדות שאיננה נגמרת ב"נירוונה", אלא בכך שהתלמיד נהיה כלי בידיו של האל למלא את רצונו בעולם הזה. זוהי הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר באסלאם. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא כמובן הדוגמא של מוחמד. במסדרים הסוּפיים השונים יש דגש רב על הנושא של שירות. התלמיד נכחד באל, וכל מה שנותר לו להגיד הוא: "אלוהים, אתה מטרתי ורצונך רצוני".

מראת הלב

הלב אצל הסוּפים איננו איבר פיזי, אלא איבר רוחני המקשר את האדם עם אלוהיו שנקרא "קלב". זהו איבר רדום, מעין מראה רוחנית, הקיים אצל כל בני האדם, ומתעורר אצל חלקם. לרוב הוא מכוסה בפיח, אך יש אנשים המצליחים לנקות ולמרק אותו, ואז הוא יכול למלא את תפקידו כראי. איבר רוחני זה מוזכר לראשונה בכתבים של המיסטיקנים הנוצרים הקדומים והגנוסטיים במאה ה-3 לספירה, שמציעים תרגולות רוחניות הדומות לזיכר הסוּפי בדרך לטהר אותו.

הלב הוא מרכז הוויית האדם, המחבר אותו לעולם הרוח, לעולם הארכיטיפים והאיכויות. הוא החלק באדם שלא נפגע מנפילתו ממצב גן העדן ונשאר בטהרתו הראשונית. הלב הינו החלק בנו שקשור לידיעת האמת הקיימת בכל אדם, עמוק-עמוק בתוך עצמו. הוא החלק של האינטואיציה, ולכן הוא זה שיכול להדריך אותנו בדרכנו חזרה אל האל.

ישנו חדית' מפורסם[1] האומר: "לא השמיים ולא הארץ מכילים אותי, אלא אני מוכל בליבו של משרתי הנאמן". לדעת את הלב, פירושו לדעת את האלוהים. הלב הטהור משקף את האלוהים, הוא המראָה המשקפת את המציאות האמיתית שקיימת בכל אחד ואחד, ודרכו אנו יכולים לדעת מה נכון ומה לא נכון. ברוב המקרים איננו מחוברים לידיעה זו, משום שליבנו לא נקי. תפקידו של הסוּפי לנקות את ליבו. הסוּפים משתמשים בביטויים "לנקות את הלב", "למרק את המראה".

זאת ועוד, כשאלוהים יצר את העולם הוא השתמש במילה "הֱיֵה!". הוא ציווה ופקד על העולם להיות. כפי שנאמר בקוראן: "אשר רוצה דבר הוא רק מצווה לאמור: 'הֱיֵה!'" (סורת בשורת האותיות, פסוק 82) והכול נהיה כדברו. פקודה זו כבר הכילה בתוכה את כל אשר היה, הווה ויהיה. ניתן להשוות זאת לד.נ.א. המכיל את כל הקודים של ההתפתחות האנושית וקיים בכל תא מהגוף שלנו. כך גם הפקודה "הֱיֵה!" היא הד.נ.א. הרוחני שלנו, או בלשון הסוּפיוּת, "הטבע המולד" שלנו.

האיבר הרוחני במערכת שלנו שבו נמצאת הפקודה "הֱיֵה!" הוא הלב. הלב הוא ידיעה ישירה של המציאות האמיתית, של מצבו האמיתי של האדם, שבו שורר מצב ה"אמון".

אלא שהחיים מרחיקים אותנו מ"טבע מוּלד" זה. החיים עורמים עלינו תלי תלים של ידע לא הכרחי, דאגות פרנסה ומטלות יום-יומיות, הדורשות את תשומת לבנו ומרחיקות אותנו מטבענו המולד. הלב נקבר מתחת תלי תלים של "אשפה", הוא עטוף ומוסתר מפנינו על ידי האגו שלנו, יצרינו, דעות קדומות, אינפורמציה לא הכרחית והשקפת עולם חומרנית ולא נכונה.[2]

תפקידו הראשון של הסוּפי הוא לנקות את הלב, לחדור מבעד לאותן שכבות ולהגיע אל הידיעה האמיתית, אל החיבור האינטואיטיבי, הבלתי אמצעי, אל האמת ואל האהבה.

לפי פרופסור שרה סבירי,[3] לב האדם אחוז בין שתי אצבעותיו של האל, וכך מהפך אותו האל ממצב למצב. על שום התהפכות זו (תקלב) נקרא הלב קלב, ומאחר שההתהפכות איננה תלויה בלב אלא במי שמהפך אותו, נחשב הלב לאיבר פסיבי, המקבל באהבה כל מה שהאל עושה הלב הוא אותו איבר פנימי בהוויה האנושית אשר לו מתגלים – ויש אומרים: אשר בו גנוזים – הסודות האלוהיים. הלב קשור בעבותות בל יינתקו לעולמות העליונים, ובמבנה הקוסמי הוא מקביל לכס האלוהי.

במושג לב אין מתכוונים לפיסת הבשר, אלא למערכת מורכבת של מעגלים קונצנטריים דקים, שדרכם עוברת התודעה המיסטית מהחיצוני אל הפנימי, מהנגלה אל העמוק והנסתר. החלק הפנימי ביותר של הלב נקרא ליבה (לב) או סוד (סיר), והוא היסוד הקשור באופן ישיר ובל-יינתק לאל ולעולמות האלוהיים. ללב יש עיניים ואוזניים ובאמצעותן הוא חוזה ושומע את ההתגלויות האלוהיות.

צורת המעבר של ידע רוחני – אוויסי (Uwaisi)

נקשבנד קיבל את הזיכר השקט מהנוכחות הרוחנית של קג'דוון, אותו הוא לא פגש אותו פיזית מפני שחמישה דורות הפרידו ביניהם. בצורה זו של מעבר ידע, נפגשות הרוחות בעולם הנקרא "עולם הרוחות", הנמצא מעבר למישור החומרי. האפשרות לקבל הדרכה מאדם מת, או מאדם החי שאין מפגש איתו, נקראת "אוויסי", על שם אדם שחי בזמן חייו של מוחמד וקיבל ממנו את התורה בדרך רוחנית, מבלי שפגש אותו מעולם.

אני זוכר מפגש שהיה לי עם אחד השייח'ים הגדולים בירדן. אחד הדברים שהפריעו לי בדרך הסוּפית במהלך השנים היה הצורך המוחלט במורה. הסוּפים אומרים שמי שאין לו שייח', השטן הוא השייח' שלו. וזה לא כל כך התאים לתפישתי, ולמען האמת גם לא לזמן המודרני ולאינדבידואליות המערבית.

"האם יש אפשרות ללמוד את הדרך הסופית ללא קשר ישיר עם מורה פיזי, שייח'?" שאלתי, מתכוון בכך למצב של העולם המודרני שבו יש חופש מידע, רשתות חברתיות, ואפשרות תקשורת מרחוק.

"במקרים מסוימים זה אפשרי", הייתה התשובה, שמה שהיא התכוונה להגיד הוא שהאפשרות לתקשר מרחוק באמצעות טלפון, אינטרנט, וואטסאפ וכו', מהווה למעשה הרדדה של האפשרות הגבוהה של האדם לתקשר באופן על חושי עם אנשים אחרים, מעין חיקוי מעוות שלה, ושיש אפשרות ללמוד דרך סוג של תקשורת על חושי, חיבור בעולם הרוח.

"יש חוט של כסף שמחבר בינך לבין כל דבר", אמר רומי. ואכן זה כך, יש אפשרות ללמוד, להבין דברים, להתחבר ולתקשר דרך המחשבה, שהיא חוט שיכול לקשר אותנו לכל דבר, אלא שהמחשבה היא רק קו התקשורת, התשדורות והיכולת לתקשר נובעים מהעולם הרוחי.

[1] חדית' קודסי, אליו מרבים הסוּפים להתייחס.
[2] לא במקרה אומר הפילוסוף הסוּפי אִבּן ערבי, שהאנשים הפשוטים הם הראשונים שיגיעו לגן העדן. ככל שהאדם פשוט יותר, כך הוא קרוב יותר ללבו, ומכאן לאלוהים.
[3] סבירי, אונתולוגיה, עמ 409.

[1] לא סתם אומרים על הסוּפים שהם היו הפסיכולוגים הראשונים. הדרך הסוּפית ויחסי המורה-תלמיד שבה מחייבים הבחנה דקה של מצבו הנפשי של התלמיד, הכוונתו והכנסתו למצבים רגשיים טעונים, וזה מחייב ידיעה עמוקה של נפש האדם ותגובותיה למצבים השונים שהיא נכנסת לתוכם.
[2] הדבר שהכי קשה לאנשים לוותר עליו זה הצרות שלהם (או עצמם).
[3] מזכיר קצת את התורה הבודהיסטית.