הגרמנים.

הגרמנים היו במקור שבטים ממוצא הודו אירופאי שהגיעו לאירופה בנדידות העמים של לפני 3000 שנה כנראה מערבות אסיה. אלף וחמש מאות שנה מאוחר יותר שבטים גרמניים חצו את הריינוס והדנובה, פלשו לאימפריה הרומית והרסו את החלק המערבי שלה. במקום האימפריה הרומית הוקמו ממלכות גרמניות שלא האריכו ימים כגון אלו של הויזיגותים, אוסטרוגותים, וכאלו שכן האריכו ימים כגון זו של הפרנקים.

על הגניוס הגרמני והנצרות.

לקראת מלחמה העולם השנייה טען מורה מואר ממוצא גרמני אוסטרי בשם שטיינר שלגרמנים יש תפקיד חשוב בפיתוח של מחשבה ורעיונות אנושיים בזמן הזה, למעשה הם היו ממובילי התרבות ועמדה לפניהם ברירה ללכת לכיוון הטוב הוא הרע, ולצער העולם חלק מהם לתקופה מסוימת בחר ברע. ויחד עם זאת אפשר לראות בהוגים הגרמניים כמו ניטשה, הסה ואחרים כאנשים שהביאו את האירופאיות לידי שיא והיו על סיפה של תגלית חדשה, תרבות חדשה, אפשר לראות זאת דרך המוזיקה שבאה מגרמניה: בטהובן, מוצארט, שוברט ואחרים. מטרת ההיסטוריה היא לשפוך אור על התקדמות המין האנושי.

מורה מואר אחר בשם פטר דונוב ממוצא בולגרי למד בארצות הברית בסוף המאה ה19 ועשה את עבודת המאסטר שלו על התנצרות השבטים הגרמניים במאה ה4 לספירה. לפי דבריו היו שלושה גלים של נדידות עמים לאירופה. ראשית באו הקלטים, ויחד אתם היוונים, האילירים וכל העמים המוכרים. את העמים הללו דחקו הגרמנים שיצרו את העמים של ספרד, צרפת, אנגליה, גרמניה, ואילו במזרח אירופה הגיעו בעקבותיהם הסלאבים שהיוו גל שלישי. העידן האחרון עמד בסימן שליטה גרמנית, הודו אירופאית, ואילו העידן הקרוב יעמוד בסימן הגמוניה סלאבית.

כל העמים באירופה מקורם הודו אירופאי. ישנם שמונה ענפים של הגזע הההודו אירופאי, חמישה ענפים מצאו בית באירופה ושלושה באסיה, הם יצרו את התרבויות הגדולות שהעולם ידע, (חוץ מסין ויפן). ענפי העמים ההודו אירופים באירופה הם האיטלקים (כולל האילירים), היוונים (כולל התרקים והמקדונים), הגרמנים, הקלטים והסלאבים. באסיה זה ההודים, המדים והפרסים.

המחשבה היוונית הוכנה על ידי הטבע לתפוש את כל מה שקשור לעדינות ויופי במחשבה האנושית המופשטת, הם השאירו מורשת של אומנות, ספרות, פילוסופיה, היסטוריה ושלטון פוליטי. האיטלקים הצטיינו בשלטון ובחוק. הגרמנים יצרו ציוויליזציה שהשתוותה בעוצמתה היקפה והדרה עם זו של הרומאים והיוונים.

דואנוב מתייחס למקור, נדודי והמרת הגרמנים.

אחד הדברים שייחדו את הפרנקים משאר העמים הגרמניים הוא שהם לא היו נודדים, אלא המשיכו להחזיק בארץ האבות  והוסיפו לה טריטוריות. המקור שלהם היה איחוד של שבטים גרמניים לאורך הריין, משמעות השם: נועזים או חופשיים. הקרב המכריע שבו כלוביס הפך נוצרי היה ליד שטרסבורג כשהוא בא לעזרת הפרנקים של הריין. הוא הושפע מאשתו כלותידה.

לפי דואנוב ההמרה לנצרות יש בה כוח רוחני, היא העצימה את כל העמים שעשו אותה. הנצרות מתאימה לכל סוגי היחסים האנושיים ומאחוריה עומד כוח ממשי. זאת הסיבה שהנצרות הפכה להיות דת המדינה הרומית תוך שלוש מאות שנה.
הגותים היו הגרמנים הראשונים שהפכו נוצרים. חלק מההמרה שלהם הייתה על ידי עבדים נוצרים שנשבו בפשיטות באסיה הקטנה, עבדים אלו הפכו עם הזמן לבני חורין וחיו בין הגותים. כזה היה אולפילס, השליח אל הגותים שסבו הובא אליהם כעבד. בסוף המאה ה4 עוברים הגותים את הדנובה ומקבלים אישור להתיישב בבולגריה לרגלי הרי הבלקן, אבל בגלל יחס לא טוב של הרומאים הם מורדים, הקיסר וולנס שיוצא להכניעם מנוצח בקרב.

אולפילה היה השליח אל הגותים בסוף המאה ה4 תחילת המאה ה5. הוא המציא את אותיות הכתב הגותי גרמני הראשון, תרגם את התנ"ך והברית החדשה לגרמנית, והניח את היסוד לתרבות הגותית נוצרית שהופיעה אחר כך בממלכות של הויזיגותים – הגותים הזוהרים והאוסטרוגותים. הוא הושפע מקיסרים אריאנים כגון ולנס וקונסטנטינוס, כל זה היה לפני וועידת קונסטנטינופול שהכריזה על האריאנות כמינות

הנס של אירופה.

התפתחות הנצרות והציוויליזציה האירופאית במבט מרחוק נראית כמו נס, איזו שהיא תוכנית אלוהית שקרתה למרות הכול.

זה התחיל עם השושלת המרוביניגית הפרנקית. הפרנקים היו איגוד של שבטים גרמניים, באותה תקופה השבטים הגרמניים פלשו לשטחי האימפריה הרומית ויישבו אותם. יש הרואים בכך פלישה של כוחות החושך לממלכות האור, פלישה של ברברים לאזור תרבות, אולם יש הרואים בכך פלישה שנועדה לחדש את האיכויות של התרבות הרומאית שהלכה והתנוונה.

האיכויות של החברה השבטית הגרמנית היו קודם כל שוויון. כל אדם קיבל חלקת אדמה כפי שהיה צריך לקיומו, כל שנה הייתה חלוקת האדמות מתבצעת מחדש. המוסד העליון בחברה הגרמנית היה אסיפת השבט ומעבר לכך היו להם מנהיגים ומנהיגים צבאיים, שהיו מחויבים לשבט יותר משהשבט היה חייב להם. לנשים היה מעמד שוויוני בחברה והם נתנו השראה לגברים בשדה הקרב. הלוחמים למעשה נלחמו בשבילם, הם אלו שכרתו את הברית בין הלוחמים. מסופר על אשתו של מלך גרמני שלפני הקרב מעבירה בין הלוחמים את גביע היין ונותנת לשתות קודם כל למנהיג – לברוולף, ואחר כך מאותו הגביע לשאר הלוחמים, על ידי כך יוצרת ברית שהיא מעבר לברית דם, ברית מיסטית, בין כל השותים, וכולם מחויבים לה כמייצגת של האיכויות האנושיות הנעלות, והרי זה ממש טקס נוצרי של אחווה מיסטית, אך בלבוש פגאני. בנוסף לשוויון הלוחמים הגרמניים השתדלו להישאר בתולים עד גיל מאוחר. הם שאפו לאיכויות אנושיות של אומץ, יושר, הקרבה, וראו עצמם מחויבים בברית מיסטית עם המנהיג שלהם, עד לעולם הבא.

החברה הבריאה הזו, שבה ילדים התרוצצו ערומים בכפרים שהיו ממוזגים בטבע, שבה אנשים התקיימו בפשטות והיה חשוב להם יותר ההתנהגות שלהם מאשר הרכוש. שבה היה שוויון, ומוסד העבדים היה בעצם איכרים אריסים ותו לא, שבה אסור היה להכות או להשפיל עבד. החברה הזו הייתה בעייני אנשי התקופה בשלה יותר לקבל את הבשורה הנוצרית וראויה יותר ולכן היא החליפה וכבשה את האימפריה הרומאית מרגע שזו נעשתה נוצרית, ונעשתה מובילת לפיד הנצרות בעצמה, ובראש ובראשונה הממלכה הפרנקית.

קרל הגדול

הוא היה הבן של פיפין הגוץ, ותוך שנתיים שלט על כל הממלכה הפרנקית, לאחר שאחיו שעשה לו צרות נפטר. הוא שלט במשך 47 שנה. בתחילת הדרך עסק בעיקר במלחמות. עם הוויזיגותים, אותם גרש מצרפת לספרד, עם האלמנים אותם הכליל בממלכתו, עם הבוורים אותם הכליל בממלכתו, מלחמה עקובה מדם שנמשכה מעל 30 שנה עם הסקסונים הפגאנים אותם ניצר בכוח והכליל בממלכתו.
המלחמה המשמעותית ביותר הייתה עם הלומברדים, אותם ניצח וחיסל והפך למעשה לשליטה של צפון איטליה והמגן של האפיפיור, מלחמה חשובה אחרת עם האווארים במזרח אותם חיסל וכבש את ה"טבעת" שלהם. קרל הגדול, בסדרת מלחמות מוצלחת, הצליח לאחד את רוב מערב אירופה תחת חסותו ולהגן על האפיפיור מהלומברדים, לאחר מכן הוא הקים חצר באאכן בגרמניה ומשם טווה רשת של מנזרים בכל רחבי אירופה שיהוו מרכזי חינוך, חקלאות ותרבות.כתוצאה מכך הכיר בו האפיפיור כאימפרטור במקום הקיסר הביזנטי במזרח.

קרל ראה עצמו כשליח האל וכבעל תפקיד ליצור חברה צודקת. בניגוד למלכים אחרים לפני הוא שלט על מנת לשרת את החברה ולא להיות אדונה, במסורת הנוצרית הוא נחשב למלך צדק, אחד כזה ששלטונו מקדם את מלכות שמיים על פני אדמה, ואכן שלטון הצדק של קרל הגדול הביא למה שקוראים "הנס של אירופה". מרכז התרבות של העולם עבר מאזור הים התיכון, מאיטליה, יוון, איסטנבול, אל הארצות של גרמניה, צרפת ובריטניה, ונשאר שם עד ימינו. קרל הזמין מלומדים איריים ששימרו את המסורות הקלאסיות לבוא וללמד ולבנות מנזרים בארצות שבשליטתו. הוא יצר את ספרות ימי הביניים, את ספריות המנזרים, עודד את מסדרי הנזירים. הוא גם יצא מסורת של שלטון המעודד תרבות.

קרל הגדול עצמו למד לטינית, ואת מקצועות החובה הרומאיים של רטוריקה דיאלקטיקה ואסטרונומיה, הוא התעניין מאד בכתב ובשירה הגרמנית ובזמנו נוצרו האותיות הלטיניות כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. מזכירו היה מלומד התקופה איינהרד. הוא קידם חוקה כללית ונוסח תפילה אחיד, יצר מעמד של פקידים ברחבי הממלכה שדיווחו לו ישירות והיו מסוגלים לשפוט בעניינים מקומיים במקום התקיפים המקומיים. כל זאת במטרה להביא יותר צדק לממלכה. גם היהודים נהנו מצדק זה וקיבלו שוויון זכויות. קרל הגדול פתח דיאלוג גם עם מוסלמים ושלח משלחת להארון אל ראשיד החליף מבגדד.
קרל יצר סביבו מעמד של וואסלים, אנשי צבא מנאמניו שקיבלו אחוזות ונשבעו לו אמונים, ומכאן התפתח הפיאודליזם האירופי. במילים אחרות קרל הגדול יצר תרבות שהחזיקה מעמד מאות שנים במשך ימי הביניים, תרבות שבמרכז אידיאל ודמות האביר, היא מבוססת על פיאודליזם ומטרתה לכונן שלטון צדק נוצרי על פני האדמה.

לאחר 30 שנה של מלחמות נתיישבה דעתו והוא התיישב פיזית במקום של קבע. לדבר הזה יש חשיבות עצומה, מכיוון שעד אז החצר של המלכים הפרנקים הייתה חצר נודדת, ופתאום מכוח אישיותו וכוחו של קרל הגדול היא נהפכה לחצר של קבע, היה בכך בכדי לבטל מסורות עתיקות. הצעד שהצדיק זאת היה הפיכתו לאימפראטור ומנהיג העולם הנוצרי, וזה בא לידי ביטוי פיזי בבניית כנסיה גדולה המוקדשת לאם האלוהים ומתחם שלטוני הקשור אליה באאכן, המקום שבו הוא התיישב בגרמניה. (מעניין לציין שאחת הסיבות שקרל הגדול בחר באאכן כמקום של קבע היה קיומם במקום של מעיינות חמים. הוא אהב מאד להתרחץ ובנה במקום בריכה גדולה והיה מזמין את כל האצילים ואורחי הארמון להתרחץ איתו, לפעמים היו רוחצים בבריכה מעל 100 איש!). מכאן שהכנסייה באאכן היא ביטוי פיזי של השינוי שחל במלוכה הנוצרית של הפרנקים, הפיכתה לאימפרטור, מנהיגת העולם הנוצרי ומעברה לישיבה של קבע.

אין להפריז בחשיבותה של הכנסייה של אם האלוהים באאכן, שהייתה מבנה הקבע השלטוני הנוצרי הראשון של הפרנקים וביטאה את הגדולה של קרל הגדול ומפעליו. הוא עצמו נקבר בכנסייה ברבות הימים. ולכן כשבנו הגרמנים  כנסייה בירושלים, 1100 שנים לאחר קרל הגדול. הם בנו אותה במתכונת הכנסייה באאכן, מדובר כמובן על הכנסייה בדור מציון, למרות שגם הכנסייה באוגוסטה וויקטוריה, מזכירה באדריכלות הפנים שלה כנסייה זו.

לאחר שנבנתה הכנסייה הפך המתחם השלטוני באאכן, בצמוד לכנסייה למקום התאספות של מלומדים, מעין אוניברסיטה נוצרית מרכזית של התקופה והעולם. קרל הגדול הקים אוניברסיטה באאכן והביא אליה מלומדים מכל רחבי העולם, פיתח את השפה והשירה, ויותר חשוב מכך: הוא פיתח את דמות האביר. אידיאל האבירות, מבסס אותו על אגדות הלוחמים שעצרו את המוסלמים 50 שנה לפני כן, ובראשם רולן. מלומדים שונים הגיעו לחצר באאכן ושם הם התעסקו, בעידודו של קרל הגדול בפילוסופיה, שירה, ספרות, דקדוק, תיאולוגיה, נצרות, ועוד.. קרל הגדול בעצמו היה תלמיד של המורים החשובים ביותר ובראשם אלקווין שנחשב למלומד של התקופה.

בחייו של קרל הגדול ניתן להבחין בכמה שלבים:
א. שלב המלחמות. בו נלחם לבסס את מעמדו הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, בשלב זה באה לידי ביטוי נחישותו וסבלנותו. היכולת שלו להתמיד עד סיום משימה ולהירתם למשימה בזמן שצריך ללא דיחוי.
ב. שלב השלום. שבו הייתה התפתחות חברתית, כלכלית, ורוחנית, מלווה בהקמת מרכז של קבע באאכן, עידוד החינוך, דוגמא אישית של לימוד, הפיכת אאכן למרכז תרבות עולמי. שלב זה בא במקביל להכרה בקרל הגדול באימפרטור של העולם הנוצרית
ג. ניסיון ליצור חברה נוצרית אידיאלית וצודקת. ציווי השכלה לכל, (למרות שלא בטוח שזה התקיים בפועל) הפיכת המנזרים למרכזי השכלה. ייסוד מוסד שליחי המלך המדווחים לו ישירות, העלאת החוק הגרמני רומי על הכתב. זהו שלב הצדק והחסידות הדתית.
השלבים הללו מופיעים בספר של איינהרד – הביוגרף הרשמי שלו

הרפורמות של קרל הגדול

קרל מפרסם מכתב שנקראה "התוכחה הגדולה" בה הוא משרטט את קווי הרפורמות שהוא רוצה לעשות בכנסייה, בשלטון ובחוק. ראשית הרפורמות סדר בכנסייה, כפיפות לשלטון, דרישות מאנשי הדת,  קביעת מס המעש. התוכחה מתפרסמת לאחר עשר שנות שלטון, באמצע זמן שלטונו, ובה 82 סעיפים. חלק גדול מהסעיפים מתבסס על תקנות שהוא מקבל מהאפיפיור בשנים קודמת, הוא משווה את עצמו ליאשיהו שעושה רפורמות ביהודה.

לפי הרפורמות בכל מנזר או מקום מושב בישוף יש להקים בתי ספר שבהם ילמדו נערים תהילים, תווים שירה, חשבון ודקדוק. אנשי הכמורה צריכים להיות משכילים ולהוביל את החברה לכיוון תרבות נוצרית מפותחת. החינוך וההשכלה הם הכלים העיקריים של הרפורמה. הלימוד והדקדוק מאפשרים הבנה טובה יותר של האמונה.

במסגרת השאיפה ליצור אחדות פולחנית וליטורגית הופץ ספר תפילות המבוסס על גרגוריס, התקנון של הבנדיטים, ואוסף דרשות. אחידות בתרגומים של הטקסטים. נערכו וועידות כנסיה ועלתה דרישה מהבישופים והכמרים להקפיד על אורח חיים והשכלה.

האגדה מספרת שיום אחד כשקרל הגדול הלך לישון הופיעה דמות מסתורית ובידה חרב מופלאה: הדמות אמרה: קבל את החרב הזאת מהאל כדי להגן על עצמך, וקרא וזכור את אשר כתוב עליה, כי הדברים יתקיימו בבוא הזמן.

קרל הגדול נהפך לדמות אגדית. הצרפתים טוענים שלואי ה14 וגם נפוליון הם הופעה של קרל הגדול, הוא מייסד צרפת, הגרמנים טוענים אותו הדבר. גודפרי דה בויון ראה עצמו כממשיכו של קרל הגדול ואף כצאצאו.

הרייך הראשון והאימפריה הרומית הקדושה
הרייך הראשון הוא כינויי לזמן שלטון בית הוהנשטאופן על גרמניה בשנים 1152 עד  1233 תקופה שנקראת האימפריה הרומית הקדושה. במובנה הרחב זהו השם לחלקים המזרחיים של אימפריית קרל הגדול לאחר שחולקה בשנת 843.

בשנת 1152 עולה לשלטון פרדריק ברברוסה והוא הופך את ממלכתו לאימפריה הקדושה, שולטים בה מלכים משושלת הוהנשטאופן, הראשון והחשוב שבהם הוא פרדריק ברברוסה עצמו, והאחרון שחשוב גם הוא זה פרדריך השני. האיש ששחרר את ירושלים מהמוסלמים.

פרדריך ברברוסה

פרדריך ברברוסה נקרא גם אדום הזקן, דמות אגדתית ומרכזית בהיסטוריה הגרמנית. הוא הצליח לאחד את גרמניה תחת שלטונו על ידי קידום חוק רומאי משולב בחוק פיאודלי, השכנת שלום בין האצילים, ועידוד מעמד החיילים המשועבדים במקום האצילים המקומיים כבעלי אדמות. מעמד זה נהיה הבסיס למסדרי האבירים ובמיוחד לזה של הטבטונים, שהמשיכו לקדם לאחר סיום שושלת הוהנשטאופן את המיליטריזם והלאומיות הגרמנית. הבעיה של הקיסרים הגרמניים הייתה הניסיון של האפיפיורים להכפיף אותם למרותם, ניסיון שזכה להצלחה בזמן ההליכה לקנוסה בסוף המאה ה11. הקיסרים לא יכלו לשלוט מכיוון שהבישופים והאצולה המקומית הפריעה להם ברמה מקומית והאפיפיור ברמה לאומית. פרדריך ברברוסה יצא כנגד האפיפיורים ויצר מעמד של אצילים הנאמן לו אישית. הוא ניסה בתחילה לכבוש אדמות באיטליה אולם האפיפיור והתושבים המקומיים נלחמו בו, לאחר מכן הוא התרכז בגרמניה. הוא הביא לגרמניה את שרידיהם של שלושת האמגושים מהברית החדשה ממילנו והחל לבנות סביב שרידים קדושים אלו את קתדראלת קלן שנהייתה לימים הבניין הגבוה בעולם ומקום עלייה לרגל. שלושת האמגושים הם אומות העולם ובהם גם הגרמנים המכירים באלוהותו של ישוע.

פרדריך ברברוסה מלך שנים רבות ובסופו של דבר בשנת 1190 יצא בראש צבא של 150.000 איש לשחרר את ירושלים מכיבוש המוסלמים. הוא ניצח את הטורקים בשני קרבות מזהירים באסיה הקטנה, אבל בסופו של דבר טבע בנהר בדרך וצבאו התפזר. העם בגרמניה סירב להאמין שהמלך האהוב מת והתפתחה אגדה שהוא נמצא במערה בהר בגרמניה ועורבים מעופפים סביבו, כשיפסיקו העורבים לעופף הוא יצא ממקום מושבו ויקים מחדש ממלכת צדק, ובינתיים הזקן שלו ממשיך לגדול ומבקע את האבנים.

יש לציין שפרדריך ברברוסה השתתף במסע הצלב השני והצטיין בו ב1147, כתוצאה מכך הוא נבחר למלך גרמניה ב1155. הוא היה המוביל והכוח העיקרי במסע הצלב השלישי ב1190. יש לציין שהוא ניסה להתקרב לחצר השליטים הביזנטיים. מקטעי המידע מצטיירת דמות של אדם יוצא דופן ולא קונבנציונלי. כזה היה גם השליט האחרון לבית הוהנשאופן פרדריך השני.

 פרדריך השני

הוא נודע כפטרון המדעים והאומניות, אדם שניסה לשלב בין המזרח לבין המערב. בנוסף להיותו מלך האימפריה הרומית הקדושה בגרמניה היה גם מלך ירושלים, איטליה בורגונדי וסיציליה, אולם שדה הפעולה העיקרי שלו ומקום מושבו היה בדרום איטליה. פרדריך השני היה בעימות חזיתי עם האפיפיור גרגורי התשיעי שהחרים אותו פעמיים ואף כינה אותו אנטיכריסט. הוא עמד בראש מסע הצלב השישי שבסופו חזרה ירושלים לשלטון נוצרי ללא קרבות.הוא כרת ברית עם המסדר הטבטוני וקידם את מעמדו בארץ ובעולם, מעביר אותו לפרוסיה ולים הבלטי בניסיון לנצר את הליטאים והלטוויים בכוח.

פרדריך התחנך בחצר האפיפיורות ברומא על ידי האפיפיור איקניטיוס השלישי, אותו אחד שהכיר בפרנציסקוס מאסיזי ודומיניקוס כקדושים. לאחר מכן התחנך באופן אישי על ידי איש דת שלימים הפך לאפיפיור הונריוס השלישי. הונריוס השלישי יזם את מסע הצלב החמישי למצרים וכשזה הסתבך התחנן בפני פרדריך שיעזור, אולם זה נמנע מכך, וכך נוצר סכסוך ביניהם. הונוריוס תמך בהקמתם של מסדרי הפרנציסקאנים והדומי נקנים ואישר את הקמת המסדר הכרמליתי.

פרדריך ראה את עצמו כקיסר שנבחר על ידי האלוהים ונועד לשרת את האלוהים בליבו, מחשבתו וכוחו. הוא נישא לאיזבל – ביתו של מלך ירושלים ונהיה המלך היורש של ממלכת ירושלים. הוא יצא למסע הצלב השישי ושחרר את ירושלים ב1229. ולמרות זאת לא זכה להכרה ממסדרי האבירים ומהאפיפיור שהמשיך להטיל עליו חרם. פרדריך נהיה אויב מר של האפיפיור הוא נלחם בו כשחזר לאיטליה והכריח אותו להימלט לליון שבצרפת, פרדריך הוכרז ככופר, אנטי כרייסט והוטל עליו חרם. במשך עשרים השנה הבאות הוא המשיך להילחם באפיפיור גרגורי התשיעי ולאחר מכן באיקנוטניוס הרביעי. כל אירופה הייתה עדה למאבק שבין האפיפיור לבין הקיסר שהתגלה כגאון אסטרטגי וייצג את כוחות הקדמה, איטליה נקרעה בין שתי מפלגות זו שתמכה באפיפיור בראשות הערים פיזה וסיינה. וזו שתמכה בקיסר בראשות הערים בולוניה וגנואה. מלחמה התרחשה גם בארץ ישראל בין תומכי הקיסר למתנגדיו וגם בגרמניה עצמה. בשנת 1250, דווקא בזמן שתומכיו זכו להצלחות בשדה הקרב, מת הקיסר מדיזנטריה ונקבר בפלרמו. כותב עליו ההיסטוריון היהודי ארנסט קנטרוביץ: "דנטה חש רגש עמוק של כבוד להוהנשטאופן. במשך חייו היה פרידריך השני מודל לשליט, שופט, מלומד ומשורר, הנסיך המושלם – הגיבור המהולל. אדם – שכל זמן שמזלו דרך – חיפש אחר רוח האנושית. שליט שאסף סביבו את הנשמות אצילות והמבריקות ביותר בעולם".

הרייך השני

בשנת 1888 מצא את עצמו לפתע בחור צעיר בשם ווילהלם השני כשליט של מדינה שלא הייתה קיימת כמה שנים קודם, מדינה שהייתה הכוח העולה בעולם. מדינה שסיפור היוולדותה היה נס, מדינה שעתיד גדול לפניה, שקמה כמו מהעפר, משום מקום, ועדיין לא ידעה לאן היא הולכת. מדובר על גרמניה. שבשנת 1870 עדיין לא הייתה קיימת. והנה בשנת 1888 כבר הייתה המדינה החזקה באירופה, בת 40 מיליון איש, שהשפילה בסדרת מלחמות מוצלחות עד עפר את הקיסרות הצרפתית והאוסטרו הונגרית.

בסדרת מהלכים צבאיים ודיפלומטים מוצלחים שהונהגו על ידי קנצלר הברזל של פרוסיה – ביסמרק. איחדה פרוסיה את כל המדינות הגרמניות חוץ מאוסטריה תחת שלטונה והמלך הפרוסי וילהלם הראשון נהיה הקיסר הגרמני הראשון של מה שנקרא הרייך השני או הקיסרות הגרמנית, אלא שהוא היה חולה ותוך זמן קצר עלה לשלטון ווילהלם השני.

גרמניה של אותה תקופה הייתה גם כוח תעשייתי חשוב שייצאה סחורות לבריטניה והשתלטה על שווקי הטקסטיל והפלדה.

לאחר איחוד גרמניה הנהיג ביסמרק שהיה שליט בפועל מדיניות זהירה של בריות עם אוסטריה ועם רוסיה. וויתור על שליטה בים לבריטים, ורפורמות חברתיות וכלכליות נרחבות. הוא הנהיג מדינת רווחה מתקדמת, עמל על ניסוח חוקה, קידם את התעשייה, ועודד את רוח האחדות והלאומיות הגרמנית.

עם עלייתו לשלטון ב1888 של ווילהלם השני הוא הגיע לכלל התנגשות עם ביסמרק הזהיר והמפוכח. ווילהלם היה רומנטיקן חסר תקנה ששבוי בחלום האימפריה הגרמנית, תמיד לבוש במדי צבא ונוטה אל ערכי האצולה הצבאית האוסטרית. התוצאה הייתה שביסמרק אולץ להתפטר ב1891. ווילהלם הוביל את גרמניה לקראת התפשטות והתרחבות שהובילו בסופו של דבר למלחמת העולם הראשונה.

עלייתה של גרמניה

ווילהלם השני שלט עד למלחמת העולם הראשונה ב1914, בזמנו גרמניה הייתה בעלייה מכל הבחינות: כלכלית, תעשייתית, תרבותית, חינוכית, מדעית וגם דמוגרפית. האוכלוסייה גדלה ב50%. מפעלי תעשייה נוסדו בכל מקום, גרמניה הובילה את העולם מבחינת מדע, תרבות ואמנות, אנשים כמו איינשטיין, ניטשה, ואחרים גדלו בגרמניה. היהדות הרפורמית התפתחה בגרמניה, הציונות מצאה כאן משען. אלא שווילהלם חלם על גרמניה כמובילה את העולם, ולשם כך היה עליו ליצור גם אימפריה קולוניאלית גרמנית כמו אלו שהיו לאנגליה וצרפת, וגם לבנות צי שיוכל להתחרות בזה של אנגליה. הרצון שלו נתמך על ידי התעשיינים הגרמניים, אילי ההון, וכן על ידי החלום הרומנטי לאומי הגרמני ששימש ככלי מאחד לכל הקבוצות השונות בגרמניה.

אלא שגרמניה הייתה בעמדת נחיתות אל מול בריטניה וצרפת מבחינת התפשטות בעולם, רוב המקומות הטובים כבר היו תפוסים, ומה שנשאר באופן טבעי היה ארצות הבלקן שהשתחררו זה עתה מהאימפריה העותומאנית והאימפריה העותומאנית עצמה שהייתה האיש החולה על הבוספורוס באותה תקופה. חלום ההתפשטות הגרמני פזל מזרחה, לעבר השלטים בשלטון הפולנים והרוסים. במילים אחרות הכוח המתעורר שנקרא גרמניה היה לחוץ מצד אחד בצרפת, מצד שני ברוסיה, ובעולם על ידי הבריטים, והרגיש שאין לו לאן להתפשט. הישות החזקה שהוקמה במרכז אירופה עמדה לפני התפוצצות שנבעה מתחושתה הסובייקטיבית של חוסר מוצא והילכדות על ידי מערך הכוחות העולמי.

המיליטריזם הגרמני כלל הערצת המלחמה וההישגים בה, גילוי נאמנות בלתי מתפשרת כלפי המדינה, השליט והסדר החברתי. הוא נשען על מעמד בעלי האדמות האצילים הלוחמים הפרוסים ועל מעמד בעלי ההון. אלו גם אלו ראו את עצמם כעליונים על האחרים. האיחוד של גרמניה הושג בכוח הברזל, כשהפרלמנט הפרוסי התקשה להחליט ביסמרק אמר: איחוד גרמניה לא יושג בדיבורים והצבעות רוב, אלא בדם וברזל, וזאת המורשת שהנחילה הקיסרות הגרמנית, במיוחד שהרפורמות החברתיות והכלכליות שלה הצליחו.

רודולף שטיינר התנבא שגרמניה החדשה יכולה להיות מקור של רוחניות ואור לעולם, או משכן לכוחות החושך, לצערנו זה מה שקרה עם עליית הרייך השלישי.

שטפן גאורגה (1868-1933) היה משורר מהזרם הסימבולי שקרא לעצמו המורה, אסף סביבו חוג של תלמידים, והטיף ליצירת אריסטוקרטיה רוחנית, ויחד עם זאת התנגד לנאציזם שעשה שימוש בכתביו. הוא כתב על הרייך החדש, גרמניה הסודית, ועל האנטי כרייסט שיבוא, וזה השפיע על הקבוצה שניסתה להתנקש בהיטלר. הוא היה מחויב לאמנות המקודשת ובעל תחושה מיסטית של אחדות האדם עם היקום.